חיה שרה יהודית Goldstein

ראיון עם: 

יהודית גולדשטיין 



תאריך הראיון: 

27.6.99 



מראיינת: 

בלה שמעונוביץ 



תכתוב: 

עדנה חלמיש 



מקומות:

Sanct Niclo (Fertoszentmiklos)

Balaton

Sighet

Kistarcsa

Kiskoros

Auschwitz

Budapest

Buda

Transylvania

Vas

ש. היום 27.6.99, י"ג תמוז תש"ס, בלה שמעונוביץ מראיינת את הגברת יהודית גולדשטיין, בעיר בני ברק.

שלום לך. איך קראו לך כשנולדת?

ת. שכטר. נולדתי בבודפשט [Budapest] והתגוררנו בעיירת שדה בהונגריה, ------. אבי היה שם שוחט וחזן. היו צעירים גם. הייתי הבת הבכורה. היו לי שני אחים, אח ואחות יותר קטנים. היתה לי ילדות מאושרת, אני יכולה לומר. חיינו בשקט, בשלוה. הכל היה יפה, טוב. עד שהגיע "המבול".

ש. מתי נולדת?

ת. ב1932-.

ש. תארי את החיים שלך לפני המלחמה.

ת. היתה לי ילדות מאושרת. בחופשות נסעתי לסבתא שלי לבלטון [Balaton]. זה האגם הגדול של הונגריה. שם היו בני דודים ודודים וכל המשפחה, שמאד אהבתי. כל קיץ ביליתי שם.

ש. מה שמות ההורים?

ת. אבי דוד, ואמא גיטל, בהונגרית בלנקה. מכירים אותה בשם בלנקה. היה לי אח שנתיים צעיר ממני, נפתלי צבי, אבל קראנו לו הרשי. ואחות בארבע שנים צעירה ממני, מרים. אחותי היתה ממש קטנה כשלקחו את אבי למחנה עבודה.

ש. את זוכרת איך נראה הבית?

ת. כן. אנחנו גרנו בבנין של הקהילה. חצר גדולה עם בניינים של בית מדרש ומקוה ומקום של שחיטה. היה מקום נחמד. ברחוב גר השמש, לא רחוק מאתנו, ולידם הרב פנט עם משפחתו, אשתו ושלוש בנות. בערך בגיל שלנו. היינו ביחסים מאד טובים. ומולנו היה בית כנסת גדול ויפהפה. בנו אותו כנראה במאה הקודמת.

בית הכנסת היה מאד גדול ויפה ובזמני הקהילה היתה מאד קטנה והיו מעט מאד דתיים. הרוב היו חילונים ופתחו את החנויות בשבתות. היו די מעט ילדים. אבל בימי ראשון נפגשנו בחצר שלנו. לפני הצהרים הגיעו כל הילדים של הקהילה, קטנים ויותר גדולים. הרב נתן לנו שעור, פרשת השבוע, למדנו קצת תפילה. כל מיני נושאים אקטואלים. בחנוכה הוא סיפר את הסיפור של המכבים, בפורים את הסיפור של פורים. בילינו את הזמן מאד בנעימות. אני עוד זוכרת את השעורים שלו. היו מאד מרתקים ויפים. הוא היה אדם מאד אינטליגנטי ונחמד.

אני למדתי בבית ספר עממי לא יהודי, כי בזמני לא היה בית ספר יהודי. כנראה במאה הקודמת היתה קהילה יותר גדולה, כי היה גם בית ספר יהודי. אבל בזמננו כבר לא. זה היה בית ספר עממי לכל הדתות.

ש. איך נראתה השכונה?

ת. שכונה שקטה. גרו שם גויים, דוקא אינטליגנטים. מנהל בית ספר, רופא. על ידינו היה חייט, שכן מאד טוב ונחמד. הוא החביא לנו את התכשיטים בזמן השואה והחזיר לנו הכל. לא הרגשנו כל כך אנטישמיות בסביבה שלנו. הרגשנו שאנחנו אנשים מכובדים ואהובים. אבל כשהתחילו החוקים נגד היהודים, אז התחילה כבר אנטישמיות, יותר בקרב הצעירים של העיר.

ש. את זוכרת את השבת, החגים, בית הכנסת?

ת. כן. החגים היו חוויה מיוחדת. בבית הכנסת הגדול, חצר גדולה עם הרבה ירק. כל הילדים היו שם ושיחקנו. אמא היתה כמובן מהבוקר עד הלילה בימים הנוראים בבית כנסת. ואנחנו שיחקנו שם והיה מאד נחמד. בשמחת תורה גם כן עשינו את ההקפות. הלכנו אחרי הגברים עם דגלים. ומלמעלה הנשים זרקו סוכריות לילדים. זה היה מאד נחמד. בשבתות, כמו בכל בית יהודי חרדי שמדקדקים בכל מצוה ומצוה. היו בעיות בשבתות בחורף, שלא יכולנו להשיג גויה שתסיק את הדירה בעצים, בפחם. היה מאד קשה. לפעמים ישבנו בבית קר, וזה לא היה נעים.

עד שלקחו את אבא שלי למחנה עבודה. זה היה בשנות הארבעים.

ש. את זוכרת יום מיוחד מהילדות שלך? יום הולדת, לידת אח או אחות?

ת. אנחנו לא כל כך חגגנו ימי הולדת. בחוג שלנו לא שלחו את הילדים לגן ילדים, כי זה היה עם הגויים. אבל לא השתעממנו, היה לנו מאד נעים עם החברות היהודיות שלנו. יותר מאוחר, בבית הספר, היו לי גם חברות גויות, שהתייחסו אלינו מאד יפה.

ש. יש לך זכרון חזק מלפני השואה מבית אבא?

ת. אני זוכרת כשאבא היה במחנה עבודה והיה צריך לחזור לחופשה לפני איזה חג ולא הגיע. כמה שהיינו במתח ואיזה פחד היה לנו, וחיכינו וחיכינו, עד כניסת החג. והוא לא הגיע. את זה אני זוכרת. זה היה בשבילי נורא. בדרך כלל היה שם נחמד.

ש. בת כמה הייתי כשהתחלתם להרגיש בשינוי?

ת. בשנות הארבעים, בת שמונה.

ש. איך הרגשתם בשינוי?

ת. אבא כבר לא היה בבית. גרנו בחזית. מתחתנו היתה מדרכה והכביש. והלכנו לישון בלילה. פתאום התעוררנו שזרקו אבנים לחלונות והשמשות נופצו. הרגשה איומה. פתאום. אחר כך השתתק הכל, הם ברחו. צעירים כאלו, מהפשיסטים הצעירים. וזה חזר כמה פעמים. פעם היה איזה חג וישבנו, אבא לא היה בבית. זה היה כבר אולי ב1942-, היה אביב וחם, חלונות פתוחים.

ש. את זוכרת איזה חג זה היה?

ת. לא זוכרת. יכול להיות שזו היתה שבת. והיו לנו שני חדרים. בחדר שינה אחותי הקטנה כבר ישנה, ובחדר השני ישבנו ליד השולחן. סבתא היתה איתנו.

ש. איך קראו לסבתא?

ת. רבקה לאה כהן.

ש. ולסבא?

ת. מאיר. מצד אמא.

ש. גם הוא היה אתכם?

ת. לא, הוא כבר לא היה בחיים. מאז שסבתא היתה אלמנה, כל חורף היא היתה אצלנו, אצל הבת היחידה שלה. ובקיץ היא היתה אצל הבנים. היה מעניין שם, זו עונת הרחצה והנופש בבלטון. היא היתה שם. אחרי החגים היא הגיעה מיד, ועד פסח היתה אצלנו. אבל בשנה האחרונה אמא ביקשה: מאמא, תשארי אתנו. אני לבד, זה כל כך קשה לי. היא נשארה אתנו. אמא תמיד אומרת: אולי בזכות הסבתא נשארנו בחיים. היא היתה צדקת.

באותו חג, או ליל שבת, מישהו צעק מבחוץ "אתם ישנים כבר?" אז אמא קמה מהר ואומר: לא, לא, מי זה? ובאותו הזמן זרקו איזה חפץ, חתיכת טיח גדולה לתוך החדר. ובום גדול, זה התנפץ. והילדה ישנה ממש על יד המקום הזה איפה שזרקו. והוא ברח. זה גם כן זכרון שלא אשכח.

ש. הזכרת את הסיפור הזה ב1942-. אמרת שהתחלתם להרגיש את סימני הסכנה הראשונים בשנת 1940. מה היה בין 1940 ל1942-?

ת. לקחו את הגברים למחנות עבודה ורוב המשפחות נשארו בלי ראש המשפחה. אחים, אבות, לקחו אותם. לקחו אותם בדרך כלל לאוקראינה. ואותה שנה היה חורף מאד קר, 20-30 מעלות מתחת לאפס, באוקראינה במיוחד. והמסכנים האלה סבלו מקור ורעב. ואני יודעת שהצעירות סרגו להם צעיפים ומגן לאוזניים וכפפות, ושלחו להם לאוקראינה. ברוב המקרים זה לא הגיע. ומזון כמובן. אבל הם נשרו, הם לא החזיקו מעמד, הצעירים האלו. ואנחנו כל כך דאגנו. אני הייתי קטנה אבל הרגשתי וידעתי הכל, והבנתי כבר הכל. זה היה נורא.

ש. דיברו על זה בבית?

ת. דיברו על זה בבית, במשפחות. אבא שלי היה לו מזל, שלא לקחו אותו לאוקראינה אלא הוא נשאר בהונגריה. אמנם הוא עבד עבודת פרך. הוא היה במקום מרוחק, בעיר סגד [Sighet]. היא גדולה. עבדו כנראה בשביל הצבא. הוא עבד בתחנת קמח וסחב שקי קמח מתחנת הקמח עד קרונות הרכבת. ואבא לא אכל את האוכל של המטבח כי זה לא היה כשר. אז הוא חי על ----. לחם היה לו בשפע, וריבה. אז אמא הכינה לו דברים. למשל, אמא הכינה רביחה, כמות גדולה. אז אבא הכין לעצמו מרק. כף רביחה. וגם איטריות היו לאבא, שאמא הכינה ושלחה לו בשקיות מבד. לא היה עוד ניילון ודברים כאלו. וזה החזיק יפה, כי הם היו יבשים. אז הוא שם את זה במרק. או קצת בשר מעושן. זה כבר מעדן לשבת. המקום היה מאד רחוק, אבל מדי פעם אמא ביקרה אצלו והביאה לו אספקה של מזון, בגדים חמים, וכו'.

ש. מה קרה אצלכם ב1942-?

ת. טוב, החיים נמשכו ונעשה יותר ויותר קשה. ונשארנו בלי פרנסה, אפשר לומר. אז אמא התחילה לעבוד. קנו אווזים מפוטמיים, שחטו אותם וניקו אותם. והיא לקחה את זה לבודפשט. גם תרנגולים. ומכרה אותם. אנחנו רעדנו בבית, שהיא תחזור בשלום. כי אסור היה לקחת מזון לבודפשט. היתה מלחמה. אחר זה, כשהיה כבר קשה לנסוע, אז היא שלחה בדואר. בחורף היתה אפשרות לשלוח בדואר, כי היה כפור אז זה לא התקלקל. תוך יום זה הגיע. היו לה כתובות. והם שלחו את הכסף. אמא הרויחה די טוב אז, יכולנו להתקיים מזה. עד 1944, כשהגרמנים נכנסו. אז נפסק גם זה. לקיום זה היה מספיק.

וכבר הרגשנו אנטישמיות גם בבית ספר. ב1944- ב19- במרץ הגרמנים נכנסו. זה היה לפני פסח, בסביבות פורים. הדבר הראשון... מעט מאד גברים עוד היו בעיירה שלנו. לילה אחד הם נכנסו לבתים שידעו שיש גברים בבית. מבוגרים, או חולים. הרב שלנו, למשל, היה לו פטור מהצבא כיון שהוא היה רב. אבל היה לו שכל, הוא נסע לבודפשט ולקח את הבת הגדולה שלו והתגורר בבודפשט. לא היתה לו כבר אפשרות לחזור. ודפקו בחלונות, בדלת. לפתוח, מחפשים זה וזה. אמרו את השמות. פתחו את הדלת. "בבקשה להתלבש תוך חמש דקות ולהצטרף אילינו". בקושי יכלו להפרד מהמשפחה. והלכו אתם. לא היו הרבה גברים, אולי 4-5 גברים שלקחו אותם באותו מעמד.

הרב לא היה בבית. דפקו בדלת. "איפה הוא?" הוא לא בבית. איפה הוא? בבודפשט. נא לפתוח את הדלת, אנחנו נערוך חיפוש. מסכנים, רעדו, פתחו את הדלת. הם הסתובבו בדירה וראו שהרב איננו, אז הם הלכו. אצלנו לא דפקו, ידעו שאבא שלי לא נמצא, כבר שנים לא היה בבית. את אותם המסכנים לקחו ישר למחנה ריכוז, הסגר. שם המחנה היה קישטרצ'ה [Kistarcsa]. משם אף אחד לא חזר. משם לקחו אותם ישר לאושויץ [Auschwitz], לפני שלקחו את כל היהודים. עוד כתבו משם גלויה או שניים, הספיקו לכתוב למשפחה, וזהו. לא שמעו יותר מהם.

ש. אבא היה תקופה ארוכה בעבודת כפיה. האם הוא שלח לכם מכתבים?

ת. כן, מכתבים הגיעו לכל המשפחה, מכתבים וגלויות. רציתי עוד לספר על אחי ז"ל. היה ילד בן שבע. התחיל ללכת לבית ספר עממי. היו לו קצת פיאות וקרחת. בתוך בית הספר היה צריך להסיר את הכובע. ישב שם יהודי יחידי בכתה, בלי כובע. היתה לו הרגשה מאד לא נעימה, לא היה לו טוב. וגם חדר לא היה. אז הילד לא למד. אבא לא היה בבית. אז סבא מצד אבא ביקש... שמו היה משה שכטר. לסבתא קראו איטל. הם ביקשו שנשלח את הילד לבאץ [Vas]. זו עיר די גדולה. הרבה יהודים גרו שם. והם גרו שם. הוא גם היה שוחט וחזן. היה לו קול אדיר, לסבא הזה. הוא ברח מרוסיה במאה הקודמת כי רצו לגייס אותו לצבא הצאר בגיל 17. אז האמא האלמנה שלו שלחה את הבן היחיד שלה כדי שלא ילך לשרת אצל הצאר. שישאר יהודי. והוא ברח, ובגבול ירו אחריו ולא פגעו בו. הגיע לסלובקיה ולמד בישיבות. היה כבר אז חזן מושלם. וקיבלו אותו בקהילה הגדולה של באץ.

הוא כתב מכתב גם לאבי וגם לנו, שנשלח את הילד אליו. יהיה לו טוב שם. יש בחצר של הקהילה חדר ובית ספר, ומשפחה, והוא ירגיש טוב שם. אז באמת מיד אמא שלחה את הילד. הרשי, קראנו לו בבית. ומדי פעם הוא בא הביתה לחגים. היה לו קול מאד יפה, לילד. כשאבא עוד היה בבית הוא עזר לו לשיר בימים הנוראים. וזה היה כל כך מרגש ויפה, שאנשים בכו ממש. את זה אני זוכרת. הילד נשאר שם אצל סבא וסבתא והלך אתם, ולא חזר... זה הכל בשביל היידישקייט, שישאר יהודי. הם היו צדיקים.

אחר כך התחילו לבוא שמועות על הגטו. בעיירה שלנו היו מעט יהודים, אז ידענו שלא יהיה גטו באותו מקום, שנצטרך לעבור למקום אחר. אחר כך נודע לנו שם הישוב הזה. מקום די גדול, עם קהילה גדולה – קישקרש [Kiskorros]. לפני שעזבנו עוד נתנו לנו למכור את החפצים שלנו. ראש העיר היה די בסדר, לא היה כל כך אנטישמי כנראה והיה מתון. התיר לנו למכור חפצים. אז אמא מכרה חדר שינה לגוי אחד. באו גויים לקנות דברים. באה גויה וראתה את המיטה הקטנה של אחותי ורצתה לקנות את זה. ואמא מכרה לה את זה, אבל בקשה שתבוא ביום לפני האחרון לקחת את המיטה, כי הילדה עוד צריכה לישון במיטה. ובאמת, ביום המיועד האשה הופיעה. אמא התחילה לפרק את המיטה. היא שילמה. עמדנו שם, ובמקרה השכנה, שהיתה ביחסים מאד טובים עם אמא, גם לקחו את בעלה עם הקבוצה הזאת האחרונה שסיפרתי, באמצע הלילה. היתה אשה מאד עצובה וצעירה, עם ילד.

ש. את זוכרת את השם שלה?

ת. גברת שוורץ. ועמדנו שם במטבח, והאשה רצתה ללכת עם המיטה. אחותי הקטנה, מרים, פרצה בבכי כזה, ותפסה את המיטה ולא רצתה שתיקח את המיטה. ואמא התחילה לבכות, והשכנה התחילה לבכות. גם הגויה בכתה. "אם כך, אשאיר את המיטה בשבילה. תחזירי לי את הכסף". אז לאט לאט נרגענו, ואמא אמרה: לא, את זה אנחנו לא יכולים לקחת, כי אין באפשרותנו לקחת כל כך הרבה דברים. זה היה אחד הדברים שאני כל כך זוכרת. איך שהילדה התחילה לבכות, והשכנה אומרת: הילדה מרגישה משהו.

ש. איך ידעתם מתי לעזוב?

ת. היתה לנו פקודה, בכתב כנראה. ושלחו לנו עגלה רתומה לסוסים. עגלה גדולה, שיכולנו להעמיס עליה המון דברים. שתי מיטות מפורקות, זה אני זוכרת, והרבה מזון שהכנו. אני זוכרת שהכינו הרבה עוגיות, גם עם דבש וגם מלוחות. שמנו את זה בשקיות בד, וזה החזיק לנו. עוד אחרי השחרור היו לנו פרורים מזה. בגטו קישרקש לא הרגשנו רעב.

באותו בוקר מוקדם הגיעה עגלה והעמיסו עליה את כל הדברים, וישבנו על העגלה. כל הגויים עמדו בחוץ. ראיתי כאלו שניגבו דמעות. והיו כאלה שירקו. אבל לא שמנו לב, כבר לא היה אכפת לנו. התאספנו בשוק של העיירה, כל היהודים, ויצאנו לדרך עם העגלות. לא יודעת כמה שעות נמשכה הדרך, אבל הגענו לקישקרש לגטו. והיו כבר המון אנשים שם. איכשהו מצאנו מקום לגור.

ש. את זוכרת איך היה נראה הגטו?

ת. בניינים של הקהילה. שם גרו השוחט והשמש, היו שם המון ילדים קטנים. הגברים לא היו. אני זוכרת שבנות גדולות עזרו למשפחות האלו עם הילדים הקטנים. עשו ממש מעשי חסד. אחר כך העבירו אותנו לאיזה בית שהיה עוד ריק וכמה משפחות התאכסנו שם.

ש. את זוכרת את הגבולות של הגטו?

ת. הסתובבנו, לא ראינו שמירה. אבל אני יודעת שהיתה שמירה. אני זוכרת שכל היום הסתובבתי בחוץ. רציתי לשמוע מה אנשים מדברים, מה החדשות.

ש. היה שם איזה סדר יום?

ת. לנו לא. אולי לגדולים היו פעולות. שיחקנו, חברות. פעם באתי הביתה וסיפרתי לאמא שמחוץ לגדר מישהו מוכר דגים קטנים. זה היה לפני חג השבועות. אז אמא מאד שמחה, לקחה כסף ורצה לשם וקנתה דגים ובישלו את הדגים לחג השבועות. זה היה מעדן. זאת אומרת עוד לא הרגשנו רעב. כנראה שאפשר היה לקנות משהו. אני לא זוכרת כל כך.

אבל מיד אחרי חג השבועות היינו צריכים לארוז את החפצים שלנו. כבר לא יכולנו לקחת מיטות ודברים כבדים, אלא את מה שאפשר היה לסחוב ביד. לכולנו היה תרמיל גב עם החפצים הכי נחוצים. לכל אחד היה קצת מזון בפנים. ביקשו אותנו לעבור לשטח של הקהילה, בנייני הקהילה. שטח גדול, חצר. ושם שאלתי את אמא איפה נישן? כנראה פה, תחת כיפת השמים. מצאנו איזה עץ, פרשנו שמיכה ונשכבנו ארבעתנו. סבתא ואמא ושתי אחיות. התכסינו בשמיכה אחרת. לפנות בוקר קמנו. אני אומרת: אמא, גשם. אני רואה, שבכתה. ארזנו את כל השמיכות והחפצים, וחיכינו. הודיעו ברמקולים שצריכים לעמוד בשורה של חמישה, ויוצאים לדרך לתחנת רכבת.

כך עשינו. יצאנו, צעדנו ברחובות העיר, לא יודעת כמה זמן. הגענו לתחנת רכבת, העמיסו אותנו לקרונות של בהמות. שמענו שאנחנו נוסעים לכיוון קצ'קמט וטגלדיאר. טגלדיאר זה בית חרושת ללבנים. לא היה לנו מושג איך זה נראה, אבל ידענו שזה פחות טוב מהגטו. זאת היתה בעצם התחנה האחרונה לפני אושויץ [Auschwitz].

ש. איפה היה בית החרושת ללבנים?

ת. מחוץ לעיר. הגענו בשעות אחרי הצהרים. ירדנו מהקרונות, שוב לעמוד בשורות של חמישה. אבל את החפצים להשאיר. העמיסו למשאיות. אנחנו ניקח את זה, לא לדאוג, יהיה בסדר. אז עשינו ככה. הלכנו שוב ברגל המון, עד שהגענו לפנות ערב. לפני הכניסה של בית החרושת ללבנים היינו צריכים לעבור בשורה של אחד. היה שם איזה קצין אלגנטי, עם מגפיים מבריקות, מכנסיים לבנים, גבוה, עם אף גדול, רזה ומפחיד. וצעק כל הזמן. בידו היה שוט. זה היה כבר לפנות ערב. אני זוכרת שגשם התחיל לטפטף. ואנחנו נכנסים בשורה אחד אחד. ראינו שהוא צועק ומקלל את היהודים. זאת היתה השיטה שלהם, לצעוק ולהפחיד. פתאום הוא רואה ילד אחד עם פיאות. הוציא אותו מהשורה עם השוט. במרחק של עשרה מטר היה כסא ועמד שם ספר. הילד היה עם קצת פיאות. מהר מהר לספר לו את הפיאות. ואחת שתיים הוא סיפר לו את הפיאות, והילד רץ בחזרה בשמחה. ומיד אחרי זה הוא הבחין באדם זקן עם זקן דליל. הוציא אותו. "ז'ידוב מלוכלך, מה אתה בא לכאן עם זקן?" גם כן הושיבו אותו על הכסא. "מה המקצוע שלך?" הוא אומר: חזן. "אה, חזן, אז תשיר!" הוא התחיל לשיר משהו. קול כזה רועד. וזה היה כל כך נורא. בסוף גזזו לו את הזקן. זרק אותו בחזרה לשורה. המשכנו. מה היה אחרי זה אני לא יודעת.

נכנסנו לבית חרושת ללבנים. היה כבר כמעט ערב. והתחלנו לחפש את החבילות שלנו. מה ראינו שם? מבנים. אבל זה היה גגון על עמודים. אנשים כבר ישנו שם. היה כבר כמעט מלא. אמא הלכה לחפש את החבילות, וברוך ה' מצאנו את החבילות. שוב חיפשנו מקום קטן בשביל ארבעתנו, בשביל לשים את הראש. היינו מאד עייפים. מצאנו מקום קטן, אבל היה אבק עבה של הלבנים. פרשנו את השמיכה, נשכבנו ונרדמנו.

בבוקר קמנו למציאות הנוראה הזו, באיזה מקום אנחנו נמצאים. ריכזו שם את כל הגטאות מסביב. אני לא יודעת כמה אלפים היו שם, אבל המון אנשים. לא יודעת כמה זמן היינו שם, אולי עשרה ימים, אולי שבוע ימים.

ש. את זוכרת מאיזה גטאות מהסביבה?

ת. לא יכולה לזכור, אבל מהסביבה. התנאים היו נוראים. אוכל לא היה, אבל היה לנו עוד קצת ממה שהבאנו מהבית. יום לפני שחיסלו את המקום הזה מהאנשים, שמענו מישהו צועק: שכטר! פנט! עוד כמה שמות. שיגשו למשרד. אמא שלי היתה המומה. פנט היתה אשתו של הרב. מה זה יכול להיות? אז החברה הזאת הטובה של אמא אומרת: זה יכול להיות רק טוב. הרבי עשה משהו להוציא את המשפחה שלו וגם אתכם. ולמה לא אותנו? היו כמה אנשים אורתודוכסים. בסוף התברר שהוא רשם גם את המשפחות האלה. אבל רק שתי משפחות הוציאו. את המשפחה של הרב ואותנו. אמא והרבנית הלכו למשרד. והם אמרו: אתם תעלו לבודפשט. וריכזו אותנו לאיזה מקום מיוחד. תהיו ביחד.

לו היינו יודעים... היו רק שמות... שלאמא שלי היו יכולים להיות עוד עשרה ילדים, אז היינו יכולים להציל עוד שמונה ילדים. אבל לא ידענו. לא ידענו מה זה צריך להיות, טוב או רע. ביום שחיסלו את בית החרושת ללבנים, העמידו אותנו שוב בשורות של חמישה. והתחילו הצעקות. "אנחנו יוצאים. כל אחד יכול לקחת איתו עוד בגד חוץ ממה שיש עליו. ואת כל סידורי התפילה, את כל הספרים, את כל התמונות שיש לכם, לשים בצד. וכסף וזהב, תכשיטים, כל אחד צריך למסור!" היה יהודי אחד מהעיירה שלנו, שהיה אדם עשיר, אבל צדקה לא שמענו שנתן הרבה. פתאום ראינו שהוא עושה מהלבנים כמו ארגז קטן, ועושה שם מדורה בתוכו, אש, ומכניס מאה פנגה ועוד מאה פנגה. פנגה זה היה כמו מאה שקל. ואז הוא שורף ערימה של כסף.

ש. את זוכרת איך קראו לו?

ת. לא. זכרתי אבל שכחתי. לא נשאר זכר משם.

ש. מה קרה איתם?

ת. לקחו אותם, ואנחנו נשארנו שם כמה שעות. אחר כך לקחו גם אותנו. העמיסו אותנו על משאית ולקחו אותנו לתחנת הרכבת. הכניסו אותנו לקרונות של נוסעים. והיתה איתנו שמירה של שלושה גרמנים. וישבנו. מאד שמחנו. ידענו שאנחנו נוסעים לבודפשט. אמא שכחה איזו חבילה, קצת הרחק מהמקום שעמדנו לפני שעלינו לקרונות. וביקשה את הגרמני: תרשה לי לקחת בבקשה את החבילה הזאת. הוא אומר: שתקי, אם לא אני אצרף אותך לקבוצה שם, לקרונות. מרחוק ראינו קרונות סגורים.

יצאנו לכיוון בודפשט. הגענו לבודפשט. הגרמנים כל הדרך שתו. הורידו אותנו מהקרונות, התחילו לצעוק: מהר, מהר! לצאת! וממש גרשו אותנו. הם רצו לקחת אותנו, להתפטר וללכת. אני זוכרת שלרבנית שלנו נתנו בעיטה, כי היא לא יכלה כל כך לרוץ. היה כל כך קשה, שעזבנו חבילות בדרך. פה שמיכה, פה סל עם מזון. לא היה לנו כוח. הגענו לאיזה בית כנסת. שם הגרמנים מסרו אותנו והלכו.

אני זוכרת שעלינו לעזרת נשים. שם היו כבר מזרונים מאולתרים. אני זרקתי את עצמי על המזרון וכבר נרדמתי. היינו הרוגים וחלשים. ואז נודע לנו שלמחרת תצא קבוצה לארץ ישראל, ואנחנו בתוך הקבוצה ברשימה. אז אמא שלי אמרה: אנחנו הגענו עכשיו מהמחנה הזה, הנורא. היו לנו שלשולים, והיינו חלשים וסחוטים ועייפים. וחוץ מזה, היא אומרת, בעלי במחנה עבודה. אולי אפשר יהיה להוציא גם אותו, וגם את הילד מגטו באץ. אנחנו בשום אופן לא נצא. טוב, אז תצאו בקבוצה הבאה. יש עוד קבוצה, תצא עוד קבוצה. אבל אתם עושים שטות. כי אנשים משלמים הון תועפות כדי להכנס לקבוצה הזאת. באמת היו כמה משפחות עשירות ומכובדות שיצאו עם הקבוצה. גם הרבי מסטמר היה בקבוצה הזאת, יואל טייטלבאום זצ"ל. גם הוא יצא. הם הגיעו לברגן בלזן ומשם העבירו אותם לשוויץ. וב1945- הגיעו לארץ ישראל.

ש. האם ידוע לך מה קרה לקבוצה מבית החרושת ללבנים, שהופרדתם ממנה?

ת. כעבור יום או שלושה הם הגיעו לאושויץ, וגורלם היה כמו גורל כל היהודים. אחר כך נודע לנו שניצלנו בזכות הרב הזה... כלומר, הוא היה השליח, הקב"ה הציל אותנו. כשנודע לו שהמשפחה שלו בקצ'קמה, הוא התחיל להתרוצץ, גוואלד, המשפחה שלי בבית חרושת ללבנים? וכבר ידעו כנראה משהו מאושויץ. אז מישהו אמר לו: תלך לציונים, יש איזו אפשרות להוציא אותם משם. והוא רץ למשרד שם ודיבר עם הפקיד, והוא אומר: המשפחה שלי בקצ'קמצה, אני רוצה לעשות על מה שאפשר. אנחנו ציונים. טוב, הוא רשם את המשפחה. הוא אומר: יש עוד כמה משפחות. יש שכטר, יש שוורץ, קואפמן, ועוד. הוא רשם איזה חמישה שמות. את שני השמות האלו הוציאו. כמובן, הם הגיעו כבר לשם לבית הכנסת, השמחה היתה גדולה, שהמשפחה התאחדה.

לא היינו שם הרבה זמן, יומיים שלושה, והעבירו אותנו למחנה קולומבוס. בעצם הרחוב היה קולומבוס. זה היה בית יתומים, או מוסד של יהודים עוורים. מוסד יהודי, בניין גדול בפרברי בודפשט. הכניסו אותנו לאולם התעמלות ענק, ותפסנו שם מקום על יד הקיר. 2-3 מיטות, עם קומות. והיה מדובר שנצא עם הקבוצה השניה. אז אמא מיד הלכה למנהל ודיברה איתו: יש לי בן והוא בגטו באץ, ואני רוצה להוציא אותו משם, שיבוא איתנו ביחד לפלשתינה. כך היה מדובר. ובעלי במחנה עבודה, וגם אותו אני רוצה להוציא. אז הוא אומר: צריך כסף, יש לך כסף? אז היא אומרת: כסף אין לי, אבל יש לי תכשיטים, אני יכולה להביא את זה מהגויים. אז הוא אמר: טוב, נראה.

בינתיים אמא שלי הלכה עוד פעם אליו לראיון. אז הוא אומר: טוב, אם תביאי אותו הנה, אנחנו ניתן לו להכנס, לילד. היה לנו איזה קרוב רחוק בבודפשט, והוא היה איש צדיק ממש. ואמא ניגשה אליו וסיפרה לו מה המצב. והוא בכספו שלח גוי לגטו באץ כדי להוציא משם את הילד. הגוי חזר, בדיוק יום לפני זה חיסלו את הגטו ולקחו אותם. לאן? לבית חרושת ללבנים, לעיר מונור. גם שם ריכזו את היהודים מכל הסביבה. שמעתי שגם זה היה מקום נורא. הלכו שם עם הסבא, סבתא, דודים ודודות שהתגוררו שם. בני דודים. אז אמא ביקשה שישלח אותו למונור. נעשה מאמצים. הגוי הלך למונור. הוא אמר: לבאץ יכולתי להכנס להוציא אותו, במונור כבר היה בלתי אפשרי. המקום היה שמור מסביב, עם גדר.

ש. איך קראו לאדם הזה שאמרת שעזר לכם?

ת. הרצל. הוא מת אחר כך מרעב בגטו. הוא עוד הביא לנו מזון לקולומבוס. היה איש צדיק. הוא טיפל באחיו ואחותו הזקנים שם. אני זוכרת אותם ימים שבערך לקחו אותם לאושויץ. ואני חשבתי כל הזמן על אח שלי. מה עלה בגורלו. מה עם הילד הזה? אם חיים. מה עשו איתם? לאן הם הגיעו? והיתה לי הרגשה איומה. כל ערב שהלכתי לישון, בכיתי. אני לא יודעת, אולי גם אמא שלי. אני לא סיפרתי את זה לאף אחד עד היום. אני הלכתי לישון עם בכי, בתוך הכרית בכיתי. לילה לילה זה חזר על עצמו, עד שנרגעתי. אולי אלו היו ימי האבל. הרגשתי משהו. בכיתי: הרשי, הרשי, מה איתך?

עכשיו זה זמן האזכרה שלנו, גם מצד אמא שלי וגם מצד אבא שלי. 17 בתמוז ו18- בתמוז. ונודע לנו אחר כך שהגיעו כל כך הרבה יהודים באותו זמן, שהרשעים האלו לא הספיקו לשרוף אותם במשרפות. הם הרגו אותם בתאי הגזים ולקחו את הגויות שלהם בעגלות מחוץ למחנה רחוק, והם שרפו אותם בשדה. כנראה שגם את היקרים שלנו... זה מה שנודע לנו אחר כך. בן דוד אחד יחיד חזר משם מכל המשפחה. בן דוד אחד.

ש. איך קוראים לו?

ת. אנחנו קראנו לו בובי. אבל השם שלו יחיאל פיש. הוא גר עכשיו בפתח תקוה. יש לו משפחה, ילדים טובים, ברוך ה'.

ש. מה קרה איתכם?

ת. אנחנו היינו במשך כל הקיץ בקולומבוס. השמירה היתה על ידי חיילים גרמנים. היה גם קצין בכיר שהיה אחראי. אני זוכרת שהדרגה שלו היתה אוברשפט פיהרר. זה היה אדם שקט, לא התייחס לאף אחד ולא הזיק לאף אחד. והגרמנים שמרו בשער שאף אחד לא יכנס ולא יצא. יום אחד הם עזבו וכבר לא היתה שמירה. כאילו הצלב האדום היה אחראי עלינו. ולא ידענו בכלל אם כן או לא. אז המצב התחיל להיות כבר יותר גרוע.

ש. במה זה התבטא?

ת. ליהודים. שמענו כל מיני דברים על השואה. על אושויץ לא שמענו. אבל זכור לי ששלחו גלויה אחת או שתיים, קיבלו שם. והיה כתוב "ואלד זאה" בטח שמעת על זה.

ש. מה פירוש ואלד זאה?

ת. לא היה קיים מקום כזה. "ואלד" זה יער, ו"זאה" פרושו אגם. שם מאד יפה, אבל לא היה קיים מקום כזה. וכתבו כמה שורות. כל הגלויות היו אותו נושא: מרגישים טוב, אנחנו עובדים, הצעירים, והזקנים שומרים על הילדים. זהו.

[סוף קלטת 1 צד א]

המצב החמיר בבודפשט. יהודים התחילו להכנס למחנה, חשבו שזה מקום מאד מוגן וטוב שם. משפחות, יחידים, באו. עריקים שברחו ממחנה עבודה. ביניהם היה גם בן דוד שלי מצד אמא. בינתיים היו הפצצות יום יום, לפני הצהריים, בלילה. אז רצו למקלט. הפצצות כבדות היו בסביבה. הגיעו החגים. אני זוכרת שהצום הראשון שלי היה ביום כיפור. הייתי ילדה רזה. אף אחד לא אמר לי לצום. אני צמתי כמו כולם. והיו לי חברות, הנכדות של הרב בלום זצ"ל. ועודדו אותי: תמשיכי לצום. היה לי מאד קשה.

ש. בת כמה היית?

ת. בת 12, בת מצוה. כשהגיע כבר הזמן לאכול, פתאום אזעקה. רצנו למקלט. ובאותו הלילה היו הפצצות כבדות במיוחד. אני זוכרת שכל הרבנים שם התפללו, ואנחנו התפללנו. זה היה נורא באותו לילה. אחר כך בסתיו, אני לא זוכרת באיזה תאריך, פתאום שמענו שהפשיסטים ההונגרים כבשו את השלטון. המנהיג שלהם היה סאלאשי. הוא שנא יהודים משהו נורא. ואז שמענו כבר שהחיילים שלו לוקחים יהודים לשפת הדנובה ויורים בהם וזורקים אותם. התחלנו להרגיש את זה.

בינתיים הגיעו עוד ועוד יהודים למחנה. בוקר אחד מוקדם שמענו צעקות. נכנסו גם כן לאולם הזה איפה שגרנו וצעקו: מיד להתלבש, תוך חמש דקות להיות בחוץ ולעמוד בשורות של חמישה! זה לא היה תוך חמש דקות. בינתיים שמענו שהמחסנים פתוחים ואפשר ללכת לקחת מזון. אני זוכרת שסבתא שלי רצה מהר והביאה לחמים ומרגרינה ועוד דברים. בסופו של דבר ארזנו את הדברים שלנו ויצאנו.

ש. כמה זמן היית שם?

ת. היינו שם מיוני עד תחילת נובמבר.

ש. מה עשיתם כל הזמן הזה?

ת. היה נחמד שם דוקא. היה לנו אוכל. היה מטבח גדול, אבל לא כשר. והיה עוד מטבחון קטן בשביל אלו שאכלו כשר. כמובן שהשתייכנו לקבוצה הזאת. הלכנו יום יום לקחת אוכל. אי אפשר להגיד שלא היה מה לאכול, אבל בשר לא היה. האוכל הכי טעים היה ביום שישי, זה היה דג מטוגן, לכבוד שבת.

ש. מי דאג לאוכל? מאיפה היו מצרכים?

ת. הגרמנים דאגו. אנחנו ניצלנו דרך הקבוצה של קסטנר. קסטנר היה עורך דין יהודי שניהל משא ומתן עם הגרמנים, עם קצינים בכירים. אני חושבת שגם עם אייכמן. והם רצו כסף. והיהודים הבטיחו כסף. ותמורת הכסף הם יצילו נפשות. קראו לכל העסקה הזאת "משאיות תמורת דם". ובאמת הקבוצה הראשונה יצאה, והגיעה לשוויץ. והקבוצה השניה אף פעם לא יצאה. הגיעו הרבה אנשים אינטלקטואלים, מטרנסילבניה, מהונגריה. רבנים מפורסמים. רובם רבנים נאולוגים, אבל גם קצת רבנים אורתודוקסים הגיעו.

ש. את זוכרת שמות?

ת. מעט. היה הרב בלום, היה הרב שטרן מדברצן, והרב פנט, הרב שלנו. היה אדם יקר. ועוד.

ש. בחצי שנה הזאת, האם היו פעילויות חינוכיות ותרבותיות?

ת. כן. אני זוכרת שהיתה מקהלה של בנות גדולות. היו הרצאות על רמה. אספו את הילדים, עשו להם גן ילדים ולימדו אותם שירים בגרמנית. לא היה משעמם, היה נחמד, אפשר לומר. במחתרת למדנו גם קצת שירים עבריים. אבל ממש במחתרת. עלינו על הגג של הבנין.

כשחיסלו את המחנה הזה היו שם כמה אלפים. עמדנו בשורות של חמישה, ויצאנו לדרך. היה סתיו, היה מעונן. עוד לא ירד גשם. וצעדנו מאד רחוק, עד שהגענו לאיזה מגרש ספורט ענק. ושם התחילו שוב צעקות: גברים מגיל 18 או 16 עד 60 – לצד ימין. נשים מגיל 16 עד 40-45 – לצד שמאל. הצעירים נפרדו מיקיריהם והלכו. המגרש היה כל כך ענק. אמא שלי גם הלכה. נפרדנו ממנה והיא הלכה. המגרש היה כל כך ענק, שבסוף ראינו קבוצה של נשים, אבל לא ידענו איפה אמא שלנו עומדת.

ופתאום התחלנו לבכות, אחותי ואני. ובכינו: אמא, אמא! וסבתא שלנו הרימה את הידיים לשמיים ואמרה: אל תבכו, השם יעזור, אמא שלכם תחזור, השם יעזור! איך שהיא אמרה את המילים האלו, אנחנו מסתכלות כל הזמן בכיוון הקבוצה הזאת, אנחנו רואות שאחת יוצאת מהשורה ומתחילה להתקרב. ופתאום אנחנו מסתכלים עוד ועוד: זאת לא אמא? זאת כן אמא! אמא חוזרת. היינו עם החבילה. היא בא ומורידה את הראש, וצועדת ומתקרבת. פתאום היא הגיעה אלינו, וסבא שואלת: מה זה, שלחו אותך בחזרה? היא אומרת: אני כבר עברתי את גיל 45. אז סבתא אומרת: טוב, תשבי כאן על החבילה. ומיד הוציאה מהחבילה שלה מטפחת שחורה וקשרה לה את הראש. היא היתה בת 34, אולי 35. צעירה, בלונדינית. אז איך זה קרה שהיא חזרה? היא אומרת: השם נתן את המחשבה, פתאום, למה באתי הנה? הרי אין לנו תעודות. לקחו לנו את כל התעודות. אף אחד לא יכול לדרוש ממני. שאלתי שוטר אחד: אני כבר בת ארבעים פלוס, אני יכולה לחזור? הוא אמר: לא לא, תשארי. בכל זאת היא אמרה, אני לא אשאר, אני אחזור. אם יהרגו אותי, יהרגו אותי. בין כה אני לא יכולה לעשות את הדרך הזאת עד וינה ברגל. קראו לזה "צעדת מוות". לקחו את הבנות ואת הנשים ברגל. ובאמת נשרו הרבה בדרך. אני אחזור. והיא חזרה. ואף אחד לא שאל אותה שום דבר. והיא הגיעה.

אז ככה היינו ביחד. ואחרי הצהרים יצאנו הקבוצה שלנו. נשים זקנות וילדים קצת צעירים. עוד פעם בשורות של חמישה, יצאנו לדרך. הלכנו, הלכנו, עד שהגענו לגטו בודפשט. בכניסה לגטו היתה גדר מקרשים, ובאמצע שער קטן. נכנסנו והכניסו אותנו לבנין של 4-5 קומות. עלינו לקומה רביעית, מצאנו שם חדר. כבר היו שם כמה משפחות. שוב פרשנו את השמיכה על הרצפה, נשכבנו שם וישנו. לא היינו שם הרבה זמן בדירה, מפני שהתחילו הפצצות. התחיל המצור על בודפשט.

אבל לפני זה אני רוצה לספר. מיד אחרי שהגענו, שמענו שאפשר עוד להשיג בחנויות קצת מזון. אז אמא שלי רצתה לצאת. והזהירו אותה: אל תצאי כי את צעירה, יתפסו אותך ויקחו אותך. אז סבתא שלי יצאה וחזרה הביתה עם מזון, מה שהשיגה. יצאה עוד פעם. כך היה לנו קצת אוכל בבית. היא קנתה אפונה יבשה ושעועית וקצת ירק. מה שהיא מצאה. וזה מה שהציל אותנו, מעט המזון הזה.

ש. את זוכרת את הגבולות של הגטו?

ת. אני זוכרת את הגטו, רחובות. אנחנו היינו בקלאוזרטר, ככר קלאוזל. היה דובוצה, ושלנוצה, קזינציוצה. זהו. עוד כמה רחובות בסביבה.

ש. היתה שמירה?

ת. בפנים לא כל כך. בחוץ אולי הסתובבו. לא הרבה זמן אחרי זה התחיל המצור על בודפשט. הצבא האדום כבר התקרב. כתרו את האזור והיו קרבות כבדים מאד עם הגרמנים. אנחנו ירדנו למקלט. מקלט היה בעצם מרתף. כל אחד תפס את המקום שלו. לילדים הורידו מזרון, שם ישנו אחד ליד השני. והפצצות כל הזמן. ואוכל לא היה, מים לא היו. אני זוכרת ששמענו שבבנין הסמוך, 2-3 בניינים ברחוב שלנו, יש קצת מים. והיה כל כך מחסור במים, לא יכולנו ליטול ידיים. אמרתי לאמא: אקח את הדלי, אני יוצאת, אני אביא מים. בינתיים הכדורים שרקו שם ברחובות. הייתי צריכה לחצות את הכביש. רצתי והגעתי לבנין, ועמדו שם בתור. ולמטה באמת טפטף איזה ברז. חיכינו הרבה זמן עד שמילאתי את הדלי כמחצית. ורצתי עם זה הביתה. כעבור כמה ימים עוד פעם רציתי לצאת, אבל כבר לא היו שם מים. הבניין קיבל פגיעה של פצצה.

הזמן עבר. כל הזמן שמענו שהצבא הרוסי מתקרב. היינו בין תקוה ויאוש. כי היו גם שמועות שהגרמנים רוצים לפוצץ את הגטו. הם חושבים לשפוך בנזין ולשרוף את הגטו, פשוט מאד. מישהו אחר אמר שהם בנו שם מסילות ברזל, בכניסה לגטו, וכבר הביאו קרונות ויקחו אותנו גם כן. אז חיינו בין פחד ותקוה. אני זוכרת שבאותו מרתף היו כמה אולמות, חדרים. באולם השני היו הרב בלום, אשתו, כלתו והילדים שלו. והבנות שלו היו חברות שלי. אבל לא כל כך ביקרנו אחד את השני, כי היה פחד. פחדנו לצאת משם. היה פרוזדור צר. יום אחד ראינו שעוברים בפרוזדור הצר ואומרים: הנה, מביאים עכשיו את הרב בלום, הוא מת מרעב. והנכדות שלו בכו שם. העבירו אותו וקברו אותו במרתף העצים. זה אני זוכרת.

ש. האם בתקופה הזאת ויתרתם על התקוה?

ת. אני אומרת שלא. אנחנו הילדים בכלל לא חשבנו שחס וחלילה זה יכול להיות גרוע יותר. אני קיויתי, הייתי בטוחה כמעט שנשתחרר. חייתי עם המחשבה הזאת. חיכינו לשחרור. הגיעו שמועות שיש כבר קרבות רחוב, ממש בסביבה, ברחוב השני. הרוסים נמצאים כבר שם. ביום חמישי בבוקר היה ראש המקלט, שהיה אחראי שם, ותמיד דיבר איתנו. הוא אמר: הרוסים כבר נמצאים כאן, ממש פה לפני הבנין, ועוד דקה הם נכנסים. הם יהיו פה עוד מעט ואנחנו נשתחרר, נהיה חופשיים. אבל תזהרו, צריך להזהר, אולי יהיו חיילים גרמנים שיתחפשו לרוסים. ואני מבקש, אם הרוסים נכנסים, שיהיה שקט, אל תעשו פה בלגן. אל תצעקו ואל תבכו, תהיו בשקט. אולי בכל זאת הם גרמנים.

באותו זמן, איך שהוא אומר את המילים האלו, תוך כדי שהוא מדבר, פתאום נכנס רוסי אחד עם הרובה. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזאת. אבל כולם התחילו לדבר ולצעוק. אנדרלמוסיה. והשני אומר: שקט, לא לצעוק. ככה זה הלך, עד שהשתתקנו.

ש. את זוכרת את התאריך?

ת. כן. 18 בינואר. זה היה יום חמישי. ועלינו. כבר פסקו היריות וההפצצות. אבל עוד שמענו מרחוק. מעבר לדנובה, שזה נקרא בודה, היו עוד קרבות עם הגרמנים. את בודה עוד החזיקו שבועיים שלושה. כל הגשרים היו הרוסים. פוצצו אותם כבר הרבה זמן לפני זה, כך שלא היתה בכלל גישה בין בודה לפשט. בודה בהרים ופשט בשפלה. הדנובה באמצע. מקום מאד יפה.

השתחררנו. יצאנו החוצה. ופתאום הגיעו החברות שלנו, הבנות של הרב. גם את הרב לקחו לברגן בלזן [Bergen Belsen] לגרמניה, כי הוא היה בין הצעירים.

ש. איזה רב?

ת. הרב פנט, הרב שלנו, שעל ידו ניצלנו. הגיעו שתי הבנות הגדולות שלו, שהן חברות שלי. הצעירה מבוגרת ממני בשנתיים. והתנשקנו, ואמא שלי בכתה, והן בכו. ואני הייתי כזאת נאיבית: למה בוכים? הרי צריכים לשמוח. אז אמא אומרת: היא עוד לא מבינה את זה. זה היה יום חמישי. עכשיו אמא שלי התחילה לדבר עם הסבתא תכל'ס: תראי, אוכל אין, סכנות יש. חורף. שמענו פתאום שמתארגנת קבוצה של חרדים מהגטו שעוזבים את בודפשט ויוצאים. אז אמא התייעצה עם סבתא אם להצטרף לקבוצה הזאת, אם כדאי. אז, כפי שאמרתי, לא היו סיכויים שיהיה טוב שם בעתיד הקרוב. אנחנו החלטנו לצאת, לעזוב.

ביום ראשון בבוקר התארגנו, נפגשנו עם הקבוצה, ובערך בצהרים יצאנו לדרך. הלכנו ברגל.

ש. למה ברגל?

ת. לא היתה שום אפשרות. כל העיר היתה הרוסה. גשרים לא היו, לא תחבורה, לא חשמלית, לא משאית. פה ושם ראינו אנשים סוחבים עגלה עם חפצים שלהם.

ש. לאן הלכתם?

ת. יצאנו מבודפשט. אמרו שבאיזה כפר, איזו עיירה, יש כבר רכבת. אז הלכנו לכיוון הזה. היו אנשים שידעו את הדרך. לא יודעת איך היה לנו כוח, אבל הלכנו. אני זוכרת שבדרך אמא שלי אמרה לנו, לילדות... נפגשנו עם כפריים. "תבקשו מהם לחם". התביישתי, אבל בכל זאת: אנחנו יצאנו עכשיו מבודפשט, אנחנו רעבים, אולי יש לכם קצת לחם? ונתנו לנו. אני זוכרת שאחת אמרה: לחם אין לי, אבל יש לי חתיכת בשר עגל מבושל, זה טעים. הסתכלנו על אמא. קיבלנו את זה. ברוך ה', לא אכלנו טרף במשך כל הזמן. שמרנו את זה. אז אמא אמרה: אין דבר, נפגוש עוד גויים ונחליף. אז אמא שלי פגשה עוד גויות ואמרה: יש לי פה חתיכת בשר עגל טרי וטעים, אולי אתם רוצים להחליף את זה תמורת לחם? נתנו לנו חתיכת לחם בעד זה.

סוף סוף לקראת הערב הגענו לתחנת רכבת. שם אמרו שיש קצת רכבות, אבל זה לצבא האדום, מלא חיילים רוסים. נכנסנו לתחנה. אני זוכרת שזרקתי את עצמי על החבילות שלנו, ומיד נרדמתי. הייתי עייפה, הרוגה. כולנו. כעבור שעה שעתיים העירו אותי, שיש רכבת. נכנסנו לאיזה קרון. ישבנו שם, זרקו אותנו החוצה. זה של הצבא.

ש. את זוכרת איך קראו למקום?

ת. לא זוכרת, זכרתי אבל שכחתי. זה לא מקום מעניין או משמעותי. ככה הסתובבנו מקרון לקרון ומכל מקום זרקו אותנו. בסוף אפשרו לנו להכנס לאיזה קרון של בהמות. היו שם די הרבה אנשים, גויים, גם חיילים רוסים. והתארגנו שם מאותו לילה עד הלילה השני, ועוד לא יצאנו. יצאנו וחזרנו. איכשהו יצאנו. רוב היהודים שיצאנו איתם, כל היהודים בעצם, היעד שלהם היה שורטווטקרט. זו היתה קהילה מאד יפה לפני השואה. אז החלטנו שלאן שהולכים כל היהודים גם אנחנו נלך. זה היה כבר בוקר, לא יודעת איזה יום, אולי יום שלישי. שעתיים של נסיעה אולי, ועשינו את זה ביומיים.

ירדנו, היה שלג והיתה שמש. בוקר יפה. הלכנו ברגל כמובן. הגענו לבנין של הקהילה. נכנסנו, זה היה חדר אוכל. ישבה שם קבוצה של יהודים, רק גברים. אלו שנשרו ממחנה עבודה, איכשהו ניצלו והגיעו לשם. היו גם מקומיים, גם מישובים אחרים. ישבו ואכלו ארוחת בוקר. כשהגענו, כולם קמו. פתאום ראו נשים. זו פעם ראשונה. נשים וילדות. עוד לא ידעו מאושויץ, עוד לא ידעו מה קרה עם המשפחות שלהם. ופתאום כנראה שנכנס בהם קצת רגש של תקוה, שכך יחזרו גם המשפחות שלהם, הילדים שלהם. לא ידעו מה לתת לנו. ארוחת בוקר. היתה שם שמנת ולחם, דברים טובים. אכלנו. וקיבלנו שם חדר יפה. ואז ביקשו את אמא וסבתא שינהלו את המטבח. וכך היה. והיו עבר עופות ואוכל, והתרחצנו סוף סוף אחרי חודשיים שלושה שלא התרחצנו. תארי לעצמך.

לאט לאט התחילו לחזור הגברים היהודיים ממחנות העבודה. ביניהם חזרו גם כמה מבני הדודים של אמא שלי. וכבר הרגשנו שאנחנו לא לבד. היינו שם בשורטווטקרט עד אחרי פסח. בינתיים כבר התחילו לבוא השמועות על אושויץ ומה שקרה שם עם היקרים שלנו. האמנו ולא האמנו. אבל בעצם האמנו. בינתים הצבא האדום כבש את רוב הונגריה. הגרמנים נסוגו. ואיך שהרוסים התקדמו, השתחררו שטחים גדולים. ואנחנו היינו מעוניינים לחזור לעיירה של אמא שלי, של סבתא שלי, לבלטוסמש. אבל זה היה עוד כבוש בידי הגרמנים. בינתיים התקרבנו. נסענו לעיר בוינהד מעבד לדנובה. לא היו גשרים, אבל הרוסים בנו איזה גשר מאולתר. וזה היה ממש סכנה. הרכבת שלנו עברה דרך הגשר הזה באיטיות כזאת, ברעד כזה. ואנחנו רעדנו. אבל ברוך ה' עברנו והגענו.

ש. הזכרת את הרב פנט שנלקח לברגן בלזן. מה קרה איתו?

ת. ברוך ה' הוא חזר.

ש. הזכרת גם את בני הדודים של אמא שניצלו. מה השמות שלהם?

ת. אחיין של אמא, גם הוא היה בברגן בלזן. והוא הצטרף לקבוצה של ילדים, למרות שהיה כבר בן 19. קראו לו שייע. לקחו ילדים מברגן בלזן לארץ ישראל. הקבוצה הראשונה שיצאה משם. והוא רצה מאד להצטרף לילדים. וזרקו אותו מהמשאית: אתה כבר לא ילד. כשהמשאית התחילה לזוז, הוא טיפס בחזרה ונסע איתם. הוא לא חזר להונגריה. הוא הגיע לארץ ישראל, הוא לחם את כל המלחמות. בסוף המלחמה הוא נהרג. כשאנחנו הגענו לארץ הוא כבר לא היה.

ש. מלחמת השחרור?

ת. כן. הוא היה בלח"י, באצ"ל, בכל המקומות המסוכנים. בלי פחד. הוא כתב לנו מכתבים מאד יפים. לא זכינו לראות אותו.

ש. סיפרת שעברתם את הגשר.

ת. כן. הגענו לבוינהד. שם היתה קהילה מאד יפה. היו שם רבנים גדולים.

ש. את זוכרת את השמות שלהם?

ת. הרב מפופה נדמה לי שלמד בבוינהד. את שמו אני לא זוכרת. היו שם כבר יהודים. ג'וינט. היינו שם כמה שבועות. ובן דוד של אמא שלי בינתים נסע לבלטונסמש, הגיע, וכתב לנו מכתב. לא יודעת איך היה דואר, אבל היה. ואמר שהגרמנים כבר אינם ושאפשר לבוא. ונסענו. גם הדרך הזאת היתה מסובכת וקשה, אבל הגענו ברוך ה' לשם.

ש. הג'וינט עזרו לכם?

ת. כן. יותר מאוחר גם בבגדים. הגענו לבלטונסמש. בינתים הגיעו כמה מבני הדודים של אמא שלי. הגיעו בלי המשפחה.

ש. השמות שלהם?

ת. הם היו ארבעה אחים קוהן. המבוגר היה זליג, אחר כך משולם פייש, ושלוימה וקלמן. שלושה מהם כבר לא בחיים. הגיעו לשיבה טובה. המשפחות לא חזרו והם נשאו נשים, אבל ילדים לא נולדו להם. לרב זליג חזרה בת אחת. וזהו. ובני דודים של אמא, שלא נשארו להם הילדים.

ש. מה עשיתם שם?

ת. אמא רשמה אותי לבית ספר, לכתה ז' בערך. אבל זה לא היה בית ספר עממי ממש. קראו לזה בית ספר אזרחי. זה היה מין תיכון. שתי כיתות עשיתי כבר, זו היתה כתה שלישית שהספקתי ללמוד רק חודשיים שלושה. אחר כך נבחנתי והיתה לי תעודה בסוף. גם כתה ד' עשיתי שם באופן פרטי, עם עוד כמה בנות. רק נוצריות. ילדים לא חזרו לשם. אבל היו לי כמה שכנות נחמדות נוצריות. הן היו מאד בסדר איתי. לא נתנו לי להרגיש שהם אנטישמים. זו היתה עיירת קיט על שפת הבלטון. בקיץ הגיעו יהודים לנופש. היו שם קייטנות של אגודת ישראל, בבלטון סמש, בשנת 1946-47. כשאני סיימתי את הלימודים הייתי בת 14, אז בשום אופן לא רציתי להשאר יותר במקום הזה. אמרתי שאני רוצה לחיות בין יהודים, אני רוצה לבודפשט. אז הרב שלנו סידר לי. הוא רשם אותי לבית ספר בית יעקב, שנפתח באותה שנה.

ש. מה היתה השנה?

ת. 1946 אני חושבת.

ש. איך קראו לרב?

ת. הרב פנט. היה לנו קשר איתו. הוא סידר לי מקום באיזה מוסד בנות. הבנות שגרו שם היו כולן ניצולות שואה.

ש. איך קראו למקום?

ת. לפי הרחוב. מוסד של בנות, רחוב פולוידה. משם הלכנו יום יום לבית ספר. הקימו את בית הספר כמה עסקנים ומורות בית יעקב. היה בית ספר על רמה. הגיעו אליו הרבה בנות מבודפשט, מבתים טובים, לא מהמוסד. אנחנו בנות המוסד סבלנו די הרבה. אבל לא ידעתי שלא כך צריך להיות.

ש. מה למשל?

ת. לא היה אוכל נורמלי. כשהגענו הביתה מבית הספר, אני וחברה שלי היינו צריכות ללכת לקחת את האוכל מאיזה מטבח של הג'וינט, מטבח אורתודוקסי כשר. היו איטריות דביקות ואיזה מרק. אכלנו קצת. לא היה טעם, זרקנו. בליל שבת היה אוכל טוב. קופסאות עם טונה אמריקאית עם חלה. זה היה טוב, אני זוכרת. הייתי רזה ככה. מדי פעם שלחו לי אוכל מהבית, זה היה טעים, אבל חילקתי בין החברות שלי. היו נורא רעבות. הן היו ניצולי שואה וידעו מה זה רעב. הן אכלו גם את הלחם השחור הדביק שם, ואני לא אהבתי את זה אז לא אכלתי. הייתי חלשה. התנאים לא היו טובים.

ש. את זוכרת את שמות העסקנים שארגנו את בית הספר?

ת. לא יכולה לזכור.

ש. שמות של מורות?

ת. היתה מורה שהיתה מנהלת. רחל אדלר. אחר כך היא היתה גברת שטיין. התחתנה עוד בהונגריה והיתה גרה בבני ברק. נדמה לי שעד היום היא גרה בבני ברק. שמעתי שהיא התאלמנה. גם בעלה היה עסקן אגודאי, הרב שמחה שטיין. היתה מורה אלי שישה. אחר כך היא עזבה את הונגריה והתגוררה באמריקה. היה איזה רב לוינגר, שהיה מורה, איש מאד יקר. אחר כך הוא עלה ארצה ונפטר כאן. הוא היה כבר מבוגר.

ש. כמה זמן היית שם?

ת. למדתי שם שנה ועוד משהו. אחר כך עזבנו את בודפשט. אבא שלי רצה לעלות ארצה. הוא אמר שאצל הקומוניסטים לא יהיה טוב ליהודים. חייבים לעזוב את הונגריה.

ש. מתי אבא שלך חזר?

ת. או, את זה לא הזכרתי. היינו בבלטונסנש וזה כבר היה קיץ. ופתאום, בליל שבת, כבר התכוננו ללכת לישון, דפקו בדלת. נכנס פתאום בן דוד מהעיירה. או, דוד, איך הגעת? כן, אבל הבאתי עוד דוד אחד! ואז אבא שלי נכנס. ואז היו בכיות. התברר שלקחו אותו עם המחנה עבודה. חיסלו את זה ולקחו אותו לגרמניה. והוא היה במאוטהאוזן, בגונזקירכן ובעוד מקומות כאלו. היה משהו נורא.

ש. איזה מקומות?

ת. לא זוכרת. את שני המקומות האלה הוא הזכיר תמיד. ה' היה רחמן והחזיר אותו. אז הם היו עוד זמן מה בבלטונסנש ואחר כך עלו לבודפשט לכמה חודשים. הציעו לאבא שלי איזו משרה של שוחט בעיר שופרון. זה בגבול אוסטריה הונגריה. אבא שלי אמר: זה יהיה טוב בשבילי. נוכל ברגע מסוים לברוח משם לאוסטריה ולעזוב את הונגריה, כי אין פה עתיד לנו ולבנות שלנו. אם אנחנו רוצים לשמור על היידישקייט. והוא היה מאד חזק ביידישקייט, וגם אמא שלי. הרבה אנשים עזבו את זה, זרקו הרבה דברים. אבל הם...

כך הגענו לשוקרון. אמא שלי הכירה שם תופרת יהודיה, ואני הלכתי שם ללמוד תפירה. היינו שם פחות משנה. ואז ברחנו. איך ברחנו? ברגל.

ש. באיזו שנה?

ת. זה היה ב1949-. ב18- בינואר עזבנו את הונגריה. עזבנו ברגל. לילה שלם צעדנו עם סבתא זקנה בדרך לא דרך. הגענו לאיזה כפר קטן באוסטריה. נחנו קצת ואחר כך המשכנו ברכבת עד וינה. אבא שלי היה כל הזמן בשרותים, מפני שמשמר הגבול תמיד עבר שם. היו רוסים שם באותו הזמן. הגענו לוינה והתאכסנו באיזה בית חולים לשעבר. משם עברנו לזלצבורג.

ש. מה היה בזלצבורג?

ת. גם כן לאגר, דרך לארץ ישראל. מזלצבורג עברנו שוב לאיזה לאגר במקום איסוף של יהודים. יהודים חיכו שם לכניסה לאוסטרליה, לארצות הברית, לקנדה. מעטים מאד רצו לבוא לארץ ישראל.

ש. מדוע?

ת. זה היה מקום כזה. אנחנו התעכבנו, לא יודעת למה. אבא שלי היה שם שוחט. בסוף עלינו ארצה, אחרי פסח. בחודש מאי הגענו לארץ ישראל. ולא סיפרנו לסבתא שהנכד שלה נהרג. והיא מסכנה חיכתה שם, בחיפה, מהאוניה. שייע, שייע'לה. אז אמא שלי אמרה: הוא נמצא בים סוף, בים המלח, בצבא, במקום מאד מרוחק. בטח לא יכל להגיע. בסוף הגענו לבאר שבע, ואיכשהו סבתא אמרה בעצמה: תגידו לי את האמת, שייע'לה כבר לא חי. אני מרגישה את זה! אז גילינו לה.

ש. סיפרת שקודם הייתם בחיפה.

ת. כן. זה היה שער עליה. גרנו באוהלים. משם עברנו לבית עולים בנתניה, גם כן באוהלים. באותו מקום הוקמה אחר כך קרית צאנז.

ש. איך היו החיים במעברה?

ת. אני הייתי צעירה ובשבילי הכל היה טוב. והיינו אידיאליסטים לארץ ישראל. הכל היה טוב בשבילי. הגענו לבאר שבע. שם קנינו דירה ערבית בעיר העתיקה. זה היה כבר גן עדן בשבילנו. אחר כך עברו שנים. אני התחתנתי, בעלי גם כן הונגרי מבית חרדי, גולדשטיין. והקמנו משפחה יהודית חרדית. נולדו ילדים. הם למדו בתלמוד תורה, ברוך ה'. גידלנו ילדים לתפארת.

ש. מה שמו הפרטי של בעלך?

ת. בנימין אריה. ועדין אנחנו גרים בבאר שבע. הזדקנו שם. הילדים עזבו אותנו.

ש. חוויות השואה השפיעו על חינוך הילדים?

ת. אני חושבת שכן. רצינו להמשיך בדרך האבות. היה לנו חשוב מאד. ואבא שלי היה שם על ידינו, והוא רצה בכל תוקף. הוא הקים את תלמוד תורה עם עוד כמה אנשים צדיקים. והם למדו אצל הרב קליין בתלמוד תורה. אחר כך עברו לישיבות.

ש. את עבדת?

ת. אני לא עבדתי.

ש. היו לך קשיי קליטה?

ת. לא. כמובן שלא היה קל בהתחלה.

ש. במה זה התבטא?

ת. הפרנסה. אבא שמר עלינו מאד שלא נכנס חס וחלילה לחברה לא טובה. לכן לא נתן לי לצאת לעבודה. עבדתי קצת בתפירה עם עוד תופרת.

ש. איך קיבלו אתכם בחברה?

ת. היה נחמד. היו כמה חברות מבתים טובים.

ש. האם יש עוד משהו שברצונך להוסיף?

ת. כן. לא סיפרתי שהיה לנו בית קברות. לא בבלטונסנש, בכפר על יד זה. לפני כשבע שנים ביקרתי בהונגריה עם הבת שלי. דבר ראשון הלכתי לבית הקברות. ומצאתי את בית הקברות בשלמותו. נכנסתי שם וראיתי את סבא שלי ואחים של סבא שלי, ואבא של סבא שלי. ופתאום מצאתי מצבות שלא חשבתי שקיימות בכלל. הסבא של סבא וסבתא של סבא. היתה לי אלטע סבתא, בלימלה. אני זוכרת שפתאום אני רואה מצבה קטנה שקועה, וכתוב עליה "בלימלה". ונתתי צעקה "בלימלה!", וחיבקתי את המצבה הזאת. זו היתה חוויה כזאת שקשה לתאר. והבטחתי שאת בית הקברות הזה אנחנו חייבים לשמור. אסור שהגויים יהרסו אותו. ואיך אפשר לשמור? היהודים צריכים לבוא לבקר. שהגויים ידעו שזה שייך לנו. אבל יש קשיים.

חזרתי והלכתי וסיפרתי לקרובי משפחה, שגם הסבתות והסבים שלהם הוטמנו שם. שיש לנו בית קברות שצריכים לשמור עליו. "תלכו לבקר". לא כל כך היה מעניין אותם. לא הגיבו. וכתבתי מכתבים. דוקא יש אנשים חשובים וידועים בארץ ובחוץ לארץ. הבטיחו שיבואו לבקר שם. צריך גם כסף שם, כי רוב הזמן בית הקברות מלא עשבים ומוזנח וקשה מאד להכנס לשם. אבל בעזרת ה' אני רוצה לבקר. אני רוצה שהילדים שלי ישמעו את זה וילכו וימשיכו, והילדים של הילדים. שלא יעזבו את בית הקברות הזה. כי שם הוטמנו יהודים מאד יקרים, תלמידי חכמים גדולים. וזה מה שנשאר לנו. כלום.

בערב שבת, אחרי שאני מדליקה נרות, אני אומרת "יהי רצון", תחינה לקב"ה, ואני מסיימת עם המשפט "והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד". כשאני אומרת את זה, יש לי רגש כזה שיש כמה מליונים שמתו על קידוש השם, והנר שלהם כבה, או שמאיר למעלה בשמים. והלוואי שהילדים שלנו לא ידעו מה זה מלחמה. שימשיכו בדרך התורה, בדרך הנכונה, כמו שאבות אבותינו התחילו והמשיכו.

ש. את חושבת לעתים קרובות על השואה?

ת. מאד. אני חולמת על זה הרבה. הילדים שלי והאחיינים שלי בקשו מאד שארשום, שאכתוב, שאספר. הנה, עכשיו סיפרתי. היתה לי הזדמנות, ואני מודה לכם על זה.

ש. תודה רבה.