נתן גינסברג

ראיון עם: 

נתן גינצברג 



תאריך הראיון: 

16.6.99 



מראיינת: 

חנה זינגר 



תכתוב: 

עדנה חלמיש 



מקומות:

Tarnow

Katowice

Lodz

Auschwitz

Krakow

Belzec

Treblinka

Plaszow

Mauthausen

Gusen,1,2

Guenskirachen

Linz

ש. היום יום חמישי, ג' בתמוז תשנ"ט, 17.6.99, חנה זינגר מראיינת את מר נתן גינצברג. הראיון נערך בבני ברק.

ת. שמי נתן לייב גינצברג. נולדתי בי"ט בסיון תרפ"ד, 21 ביוני 1924. אני היום בן 75 שנה. נולדתי בעיר טרנוב [Tarnow] שבפולין הדרומית. קהילה מפוארת מאד, יפה. חיו בה לפני המלחמה כשלושים אלף יהודים, עם מוסדות מפוארים ביותר. היו בעיר כמאה בתי כנסת, בית אבות, בית יתומים, בית חולים יהודי, והרבה פעילות של חסד ותורה. היו בתי כנסת גדולים מאד. היה אחד שהיה פתוח 24 שעות ביממה. בשבת כל החנויות היהודיות היו סגורות. בפרהסיה נשמרו השבתות והחגים. בעיר היו 50% פולנים, אבל הם לא הורגשו, כי 90% של המסחר היה בידי יהודים.

יום השוק היה מורגש מאד. היתה ככר השוק הרינק, ומלא עגלות של גויים. היו בסטות של יהודים שמכרו כל דבר. אפילו בחורף. היינו הולכים בשבתות ובחגים בלבוש חסידי. הורגשו מאד השבת והחג. שמחת תורה… היה בית כנסת גדול ויפה, אחד הגדולים בפולין. שם התכנסו רוב היהודים להקפות המרכזיות. בימי 'תשליך' רבבות יהודים יצאו ל'תשליך'. משהו בלתי רגיל. אפילו יהודים לא כל כך דתיים השתתפו ב'תשליך'. כמובן שבחגים אנשים באו לבית כנסת, גם אנשים מסורתיים. בראש השנה, ביום כיפור, בפסח. בחגים כולם היו מגיעים לבתי הכנסת.

בתי הכנסת היו מכל מיני סוגים, אפילו לפי בעלי מלאכה. היו הרבה חייטים אצלנו, זו היתה עיר שיצרה קונפקציה מרכזית בפולין. היה בית כנסת של חייטים, בית כנסת של סנדלרים, אפילו של סבלים. בית הכנסת שלנו נמצא עד היום הזה. אחרי שריפת בתי הכנסת שהיתה בנובמבר 39', היות ובית הכנסת שלנו היה בבית פרטי, הוא נשאר עד היום הזה. היו אנשים שביקרו. זה ברחוב היהודים, לא רחוק מבית הכנסת הישן בטרנוב, שהתקיים ארבע מאות שנה. זה היה בית כנסת יפהפה, יותר קטן. אני זוכר את הדרשות בלילות שבת. מאות אנשים היו באים לשמוע דרשה, מכל קצות העיר היו באים לשם לשמוע את הדרשות.

אולי אספר על המשפחה. אבא מנחם מנדל גינצברג, אמא יוכבד גינצברג, ושתי אחיות: בתיה ומלכה. בתיה התחתנה שלוש שנים לפני המלחמה עם שמעון קלאוזנר. נולדה להם ילדה, יפה שיינדל. ילדה יפה, יש לי תמונה שלה. בנס יש לי תמונות של המשפחה. הם חיו יפה. אנחנו היינו סוחרים. היתה לנו חנות גלנטריה ברחוב קרקובסקה. אבא היה יהודי חרדי, עם לבוש חסידי מלא. היתה לנו משפחה מורחבת. אני הכרתי את סבא, אבא של אבא, ואת אמא של אמא. לאבא של אבא קראו צבי הרש גינצברג. מוצאו היה מלסקו שבגליציה. יהודי מאד מכובד, הדרת פנים. היה לו מונופול מטעם הממשלה לממכר סיגריות. יהודי נחמד, יקר. באחד הימים הוא יצא לרחוב וגוי הפיל אותו. היה חורף, הוא שבר את הרגל, שכב כמה שבועות, קיבל דלקת ריאות ונפטר. לאמא של אמא קראו קיילה שטוב. משפחת שטוב המפורסמת מ'מעין שטוב'. היא היתה אשה פקחית מאד. היא ניהלה עם בנה, יהושע שטוב, חנות לממכר בדים. היא היתה פעילה עד המלחמה. אנחנו גרנו עם הסבתא באותו בית. אמנם הדירה שלנו לא היתה מיוחדת, אבל יחד עם החנות היה מאד נוח. כי אם היו באים קונים רבים, היו לוחצים על הפעמון ואז אני או אחותי או אבא באנו לחנות לעזור. סבתא גרה מעלינו. סבא נפטר כנראה שנתיים שלוש לפני שנולדתי. והיות וסבתא היתה לבד, אנחנו היינו ישנים אצלה בתורנות. קודם כל אחותי המבוגרת, בתיה, שהיתה מבוגרת ממני בעשר שנים. אחר כך האחות הצעירה, שהיתה מבוגרת ממני בחמש שנים. ואחר כך אני באתי לישון. היה מאד יפה. טיפלנו בסבתא במסירות והיו יחסים מאד טובים במשפחה.

היה לי דוד אחד בשם אברהם זלמן שטוב. הוא היה אח של אמי. היתה לו חנות של מצרכי נייר. יהודי יקר. אחד הבנים של הדוד הזה נמצא עד היום הזה. היו בנים יחידים ששרדו מהמלחמה. היתה אחות של אמי, רחל שטוב. בעלה היה שלמה גולדמן. היו להם שני בנים. הוא היה תלמיד חכם. היתה להם חנות לנעליים. היתה עוד אחות של אמי, מרים גרוס, הם היו גרים בגרמניה. בסוף הגרמנים גרשו אותם. הם היו גרים בברלין. בתקופת המלחמה הם הגיעו לפולין. בעלה חזר לגרמניה לחסל את עסקיו, נלקח למחנה ריכוז. באחד הימים היא קיבלה הודעה מהגסטפו: קופסה של האפר שלו. היא שילמה 10 מארק וקברנו את הקופסה הזאת בבית קברות.

לאבא היתה אחות אחת בשם נחצ'ה שדליסקר. היתה להם חנות למזון, גדולה מאד, סיטונאית. הם היו אנשים אמידים. בעלה היה חיים אליעזר שדליסקר. הוא ברח בתחילת תקופת המלחמה. היות והיה איש אמיד מאד, אז הוא פחד. הרבה אנשים ברחו. והוא נעלם, לא ידעו מה קרה לו. אחר כך התברר שהוא נאסר בידי הרוסים והיה בבתי סוהר. ולא ידעו ממנו כלום. האשה היתה בטוחה שהוא נהרג. בסופו של דבר הם נהרגו בשואה. היו איתנו שנתיים שלוש עד לאקציות. בסוף המלחמה, כשהגעתי לאיטליה, כתבתי מכתב לקומיטט של העיר, והוא התעורר. פתאום קיבלתי מכתב ממנו שהוא חזר מרוסיה. הוא היה חי בחיפה הרבה שנים. לפני כעשר שנים הוא נפטר. הילדים נהרגו בשואה.

קיבלתי חינוך כמו כל ילד יהודי. התחלתי ללמוד בחדר בגיל שלוש או ארבע. אני זוכר דברים מצעירותי, מגיל שנה וחצי. אני זוכר שאחותי טיפלה בי ורחצה אותי. היה דוד כביסה קטן. אמבטיות לא היו אצלנו בימים ההם. למדתי בחדר, אני זוכר עד היום היכן היה החדר. נדמה לי שלמלמד קראו הרב שטיגליץ. אני לא זוכר בדיוק. אני זוכר שיום אחד היו מהומות בעיר בין פועלים למשטרה, וירו והרגו הרבה פועלים, כ17- איש. הגויים נהרגו. זה היה דוקא ברחוב יהודי. היו הפגנות של פועלים נגד הממשלה. ובאה אחותי ואספה אותי מהחדר. זה היה בודאי בגיל שלוש ארבע. היא לקחה אותי הביתה: בוא מהר! ממש שמעו את היריות.

מהחדר הזה עברתי לחדר יותר גדול והתחלתי ללמוד גם בבית ספר. החלוקה היתה בדרך כלל, שבבוקר למדתי בבית ספר עממי ואחר הצהרים הייתי הולך לחדר. בהתחלה בית הספר היה בית ספר עממי פולני. היתה אנטישמיות גדולה. עד כדי כך שהפולנים הכריחו אותנו לבוא בשבת לשמוע את השעורים. הגשנו תלונה שזה לא מקובל, היה איזה טיפול רציני. העבירו אותי מבית הספר הזה לבית ספר פולני עממי אחר. שם היה אחוז יותר גדול של יהודי, ולא הכריחו יהודים לבקר בבית הספר בשבת. רק הקפידו על כך שהיהודים ישיגו את השעורים אצל תלמידים גויים ושיכינו את השעורים לפי הצורך. במשך כל השנים שולבו לימודי חול ולימודי קודש.

אבא היה חסיד סטוצ'ין. היו כמה אדמו"רים בעירנו, לא כל כך מפורסמים, אבל אלפי יהודים הצטופפו ובאו לשמוע, בשבתות ובחגים. אבא היה חסיד סטוצ'ין. הנכד של האדמו"ר נמצא עד היום בארצות הברית. רק הבן ניצל. הוא היה הרבה שנים אדמו"ר בארצות הברית.

ש. אילו אדמו"רים היו?

ת. האדמו"ר מז'אבנו, והיה האדמו"ר מג'יקוב. החסידים היו מכל שכבות הציבור, אפילו פועלים ואנשים עניים. יש בן עירנו שהיה הרבה שנים פרופסור באוניברסיטה העברית, מר צבי אנקורי. הוא ממשפחה דתית. הוא הגיע לארץ לפני המלחמה. והוא כותב ספר על טרנוב. הוא מציין המון פרטים שאני לא הכרתי. הוא הכיר את האוירה בטרנוב. אביו היה חסיד של אחד האדמו"רים, והוא מספר על האוירה בטיש ואיך היה שם. משהו לא רגיל, לתאר את זה. אחד הענקים, גדולי תורה, היה הרב מאיר אריק. הוא פוסק אדיר. הוא הוציא הרבה ספרים. הוא היה אב בית דין בטרנוב. כשהוא נפטר, היה הרב אנגל, והיו דיינים שהיו מנהלים את נושא הדת בעיר.

רציתי לציין את בית הכנסת הגדול. התפילות היו נערכות בכל הזדמנות חגיגית בבית הכנסת הגדול. זה היה בית כנסת יצוגי. בכל חג ובארועים מיוחדים - כולם ידעו שמתכנסים בבית הכנסת הגדול. היו באים הרבה מנהיגים, גם מנהיגים חרדיים ודתיים וגם ציבור ציוני. כולם היו מתכנסים. הוא הכיל אלפים. לפני בית הכנסת היתה רחבה גדולה מאד. ארועים מרכזיים הכילו אלפי אנשים. בית הכנסת הזה נחרב בתחילת המלחמה, בדיוק שנה אחרי ליל הבדולח. הגרמנים שרפו אלפי בתי כנסת בפולין, וביניהם גם עשרות בתי כנסת בעיר שלנו. בתי כנסת שהיו בבניינים נפרדים. בבתי כנסת שהיו בבנייני מגורים הם כמעט לא נגעו. על יד בית הכנסת היה בית מרחץ, מקוה. הבית הזה קיים עד היום. בית יפה. אפילו גויים היו באים לשם. היה בית מרחץ של אידים. מה שנשאר היום זה שרידים של בית הכנסת הישן, ארון הקודש והבימה עם הכיפה מעליה. הפולנים עשו גג עם עמודים, יש שם לוח זיכרון. הצעירים באים לבקר את שרידי בית הכנסת הזה. זה בערך על חיי הקהילה.

ש. באיזו שפה דיברתם?

ת. אנחנו דיברנו בבית פולנית ויידיש. אני למדתי בבית הספר גם גרמנית. למדתי גם עברית. הגעתי לארץ ויכולתי לקרוא עיתון בעברית. אני עברתי אחר כך לבית ספר תיכון עברי בשם 'שפה ברורה'. למדתי בו לפני הצהרים ואחרי הצהרים המשכתי ללמוד בחדר. היה חדר מתקדם. בדרך כלל החדרים והישיבות היו בבתי כנסת. לא היה מושג של ישיבה כמו פה. בבית כנסת גדול היתה ישיבה של 10-20 בחורים, אברכים. כולם למדו בבתי כנסת. למדתי את השפה. כמובן ידעתי פולנית. בדרך כלל דיברו בבית פולנית. יידיש גם כן, עם ההורים. היתה לנו חנות ורוב הקונים בה היו גויים.

כפי שציינתי, למדתי לימודי חול בבוקר. אחרי הצהרים הייתי הולך לחדר וממשיך בלימודי קודש. כך נמשך הדבר על המלחמה. אספר גם על השבת. היתה לנו דירה מאד צנועה. המיטה שלי היתה בחדר האוכל. אני זוכר את הפינה שבה עמדה אפילו מיטת התינוק שלי. אני קלטתי מאד יפה את האוירה של לילות שבת. אני נולדתי בשבת בצהרים. כנראה שגם הברית היתה בשבת. היתה אוירה מאד נעימה, זמירות ודברי תורה, שולחן צנוע. וברוך ה' לא היה חסר כלום. לא היינו אמידים במיוחד, אבל מעמד בינוני. השבת התארכה שעות, בחורף יותר, בקיץ פחות. בקיץ הלילה מאד קצר בפולין, הוא מתחיל בתשע וחצי. והיינו מקצרים את זה כדי לנוח קצת בשבת. בחורף כמובן יותר. אחרי סעודת שבת בבוקר היינו הולכים לשמוע את הדרשה בבית הכנסת הישן. ואחר כך לטיש של האדמו"ר. בחגים אוירה לא רגילה. סדר פסח התארך שעות רבות, עד שעה 12 בלילה. אוירה נעימה, משפחתית. בדרך כלל כל אחד היה עושה בחוג שלו.

אבל רציתי לספר במיוחד על פורים וחנוכה. בחנוכה התכנסו כולם בדירה של הסבתא. היתה ארוחה חגיגית עם לביבות. כל המשפחה הקרובה, משפחה מפוארת, יפה, כולם באו. בפורים היה משהו לא רגיל. בפולין לא התחפשו כמו כאן, ילדים ברחובות. בכלל, ילדים לא התחפשו. מי שהתחפש זה אנשים מבוגרים. ואז הגיעו כל הדודים והדודות ובני הדודים אל סבתא. היתה ארוחה חגיגית, בלתי נשכחת. זה התארך שעות רבות. באו אנשים מחופשים ואמרו דברי תורה וקצת דברי ליצנות מענייני דיומא. כשאני נפגש היום עם בן הדוד היחידי שנשאר בחיים, אנחנו תמיד מספרים איך היה אצל סבתא בפורים. זה היה משהו לא רגיל.

החתונה של אחותי היתה אצל סבתא בדירה. לא ידעו על אולמות בכלל. הזמינו את כל בני המשפחה כמובן, קצת שכנים, וזהו. היו שם אולי שמונים עד מאה איש. היתה ארוחה חגיגית, חופה בחוץ. לא ידעו בכלל על החגיגות של היום. גם בר מצוה, לא עשו בר מצוה בכלל. הבר מצוה שלי היתה בבית כנסת. עליתי לתורה בשבת. היו שם המתפללים הקבועים, אולי הדודים הגיעו. הדודים התפללו יחד איתנו בבית הכנסת של חסידי צנז. אלו לא היו דוקא חסידי צאנז, אבל כך קראו לזה. ואחרי קידוש וההפטרה שאמרתי, בזה נגמר הסיפור. רק ביום שהתחלתי להניח תפילין, אבא הביא משקה. בסביבה היתה קונדיטוריה. קנו שני קילו עוגיות או 'לקח'. לא עשו שום סעודה, לא היו רגילים לעשות סעודה בבר מצוה. זו היתה סעודה בבית הכנסת, כל המתפללים ברכו אותי, ובזה נגמר הסיפור. וזה בכלל לא הזיק לי, שלא עשו סעודה כמו היום, עם סיפורים. מה שעושים היום, כל כך הרבה הוצאות…

אני זוכר עוד ארועים מיוחדים. מוצאי יום כיפורים - היה מראה נהדר. לראות אלפי יהודים עם הקיטלים, עם הלבוש הלבן, עם השטריימלים, יוצאים מבית הכנסת. איזו חגיגיות. כל הרחובות מלאים יהודים. כל האזור המרכזי של העיר היה מיושב כולו ביהודים. גם הרחוב שלנו היה מיושב כולו ביהודים, אם כי היה מעורב יותר. זה היה רחוב ראשי שבו היו מוסדות של המדינה. אבל יהודים הלכו באופן חופשי עם הטליתות ועם השטריימלים.

זכור לי עוד ארוע מיוחד. היתה הכנסת ספר תורה והגיע האדמור מבובוב. זה אביו של האדמו"ר הנוכחי. היו אלפי אנשים ברחובות. אני זוכר שהזמינו את המשטרה הפולנית לעשות סדר, כי כולם נדחפו, רצו לתת שלום לאדמו"ר. בשעות הערב אלפי יהודים ברחובות. היתה עיר תוססת, מלאה חיי תורה, חסידות. גם חוגים ציוניים. היו להם מועדונים. כל אחד בא בשבת לפינה שלו, אף אחד לא הפריע לשני, כולם חיו בהרמוניה. היתה קהילה יפה ונחמדה. אנשים חיו את חייהם יפה. היו אגודות חסד מכל מיני סוגים, הכל בהתנדבות. היום יש ממשלה תומכת, שם אף אחד לא תמך. מי הקים את בית החולים? יהודים. מי החזיק אותו? יהודים. הקהילה ואנשים פרטיים. גם בית אבות. היה בית אבות יפה ליד בית החולים. הכל היה עד יסוד התנדבותי. היהודים תמכו בזה. כמובן היה 'הכנסת אורחים', שהיו נותנים ארוחות לעניים. היו בחורים שבאו 'לאכול ימים' במשפחות. כי היכן שהיו לומדים לא היה אוכל. אז היו בחורים שבאו לשמור על החנויות. הוא בא, קיבל שכר תמורת זה. הוא בא לחנות של דודי בערב, סגרו את החנות, היה לו מפתח, הוא למד שם, היתה לו שתיה, קיבל שכר תמורת זאת והיה לו גם היכן ללון. היו בחורים בחנויות. היו מושגים שונים לגמרי, היום קשה להבין את זה. חיים שונים לגמרי ממה שאנחנו רגילים היום.

ש. רציתי לשמוע על חוויות אנטישמיות. האם היו לפני המלחמה?

ת. היו חוויות מאד קשות. פעם התנפלו עלי. גרנו ברחוב שקצת גויים גרו בו. התנפלו גויים צעירים וחטפו לי את הכובע ונתנו לי כמה בעיטות. בשער הבית ממש. בא הביתה - אין לי כובע. מי לקח? הגויים. היו פעולות אנטישמיות נגד המסחר היהודי. אחרי שמת פילסודסקי, שהחזיק את האנטישמים ביחד חזקה, התחילו פעולות. רצו לאסור על גויים לקנות אצל יהודים. ואז דוקא פועלים, פולנים ויהודים, יצאו עם מקלות, נתנו להם מכות וגרשו אותם. דוקא הגויים הסוציאליסטים שיתפו פעולה עם היהודים. אבל היו הרבה פעולות אנטישמיות.

אבל היות ובעיר שלנו היו 50% יהודים, לא הורגש הדבר בצורה חריפה, אם כי הפולנים בדמם הם עם אנטישמי. אפילו היום, כשאין שם בכלל יהודים, בעיר שלנו לא נשאר אף יהודי - הם נשארו אנטישמים. אני ראיתי סרט שהוקלט לפני 10-15 שנה, שם מופיע פולני ומתאר בצורה כל כך אנטישמית איך היהודיות היו מתגנדרות. וזה ממה? רק מהכסף שלהם. הכל כאילו היהודים לקחו את זה מהם. זה שאנחנו העשרנו את פולין הם לא אומרים. היהודים בנו את פולין, חיו שם מאות שנים, פיתחו את התעשיה, את המסחר. ואת זה הם בכלל לא מספרים. היתה אנטישמיות בבתי ספר, כפי שציינתי קודם. מדוע הקימו בתי ספר תיכוניים עבריים? כי יהודי לא יכל להכנס ללמוד לא בגימנסיה וגם לא באוניברסיטה. באוניברסיטה היה נומרוס קלאוזוס. הם לא נתנו ליהודים להכנס. היה לנו שכן בשם ד"ר לוסטיג (הוא נהרג בצורה טרגית) והוא למד באוניברסיטה בחו"ל. הוא גמר שם רפואה, אחר כך היה רופא בבית חולים יהודי.

ש. מה ידעתם על העליה של הנאצים?

ת. הכל היה ידוע. אני הייתי מאד ער, שמעתי את כל הסיפורים בעיתונים. רדיו לא כל כך, אם כי אצל אחותי היה רדיו. אבל העיתונים פרסמו. התחילו שנות החרם נגד הנאצים. ידענו הכל, ידענו מה שמתרחש מעבר לגבול. כל אחד התעלם מזה. חשבו "אלינו זה לא יגיע". כשנה לפני המלחמה הגרמנים גרשו את כל האזרחים הפולניים מגרמניה. הם הגיעו לעיירה זבונשין על יד הגבול. היו שם כשלושים אלף יהודים בתנאים קשים ביותר. לאף אחד לא היה אכפת. היום כל אחד מתעורר אם קורה משהו באירופה. אז, אף אחד לא התעניין. גם דודי היה שם.

תראי, הכתובת היתה על הקיר. אבל אנשים התעלמו. חשבו שזה לא יגיע אלינו. גם כשראינו ממש. היה משא ומתן. קודם כל הם כבשו את אוסטריה, את צ'כוסלובקיה. היו בטוחים שזה לא יגיע אלינו. היתה אדישות, לפי דעתי. חלק עלו לארץ ישראל. גם מהציבור הדתי היו אנשים שעלו לארץ ישראל. אבל לפי עניות דעתי יכלו לפעול יותר בכיוון הזה. אנשים לא פעלו מספיק. אומרים שז'בוטינסקי אמר "יהודים, חסלו את הגולה, אחרת הגולה תחסל אתכם". הוא אמר את זה שנתיים לפני פרוץ המלחמה. ועצוב מאד, אנחנו מגיעים עכשיו לפרוץ המלחמה.

ש. מתי נכנסו הגרמנים לטרנוב?

ת. המלחמה פרצה ביום שישי, 1 בספטמבר 39', י"ז באלול, תרצ"ט. כמה ימים לפני כן באותו שבוע, הם עשו פעולות חבלה בפולין, וגם בעיר שלנו. הם החדירו מזוודת נפץ למחסן של הרכבת שלנו. היתה תחנת רכבת יפה, בנין יפה. החדירו לשם מזוודה עם חומר נפץ. נהרגו גם יהודים וגם פולנים. היה קול נפץ אדיר בלילה, הרעיד את כל העיר. התחילו לבוא לשם מכבי אש וכו'. נהרגו הרבה אנשים, נדמה לי 7 יהודים ו14- גויים. ומיד התחלנו כבר להרגיש שמשהו מתקרב. כנראה שהיו מעשי חבלה בעוד מקומות בפולין.

זה היה סוף החופש הגדול. חלק גדול של הילדים עוד היו במקומות קיט באזור. וב1- בספטמבר עמדנו להתחיל ללמוד בבית ספר. פתאום בבוקר, בשעה שש, שומעים אזעקה. לא הבינו מה זה, אם זה ניסוי. עד כדי כך, שאפילו כשראו אוירונים של גרמנים, אמרו "לא, לא, זה שלנו". היתה שם הצטלבות של רחובות, עמד שם שוטר פולני, הוא כרע על ברך, הוציא את האקדח וירה לכיוון האויר. עד כדי כך. הם לא היו מוכנים בכלל, הכל היה רקוב שם מבפנים. היו הרבה גרמנים בתוך הצבא, בתוך הממשלה, בתוך השלטון. הם לא היו מוכנים בכלל למלחמה.

במשך הימים מיום השישי שבו פרצה המלחמה, עד יום חמישי, 7 בספטמבר, עברו את העיר שלנו מיליונים. פליטים עברו בדרך המלך מאזור מערב פולין, דרך העיר שלנו. באוטובוסים, בעגלות, רגלית. אני זוכר בשבת באו יהודים דתיים מקטוביצה [Katowice], דרך העיר שלנו, באוטובוסים. פיקוח נפש. היה ממש קרוב לגבול הגרמני. אנשים ברחו בכל דרך אפשרית. אני זוכר מראה שבעגלת תינוק היתה סבתא והנכדים דוחפים את העגלה עם הסבתא ובורחים.

ש. לאן?

ת. מזרחה. העיר שלנו היתה על אם הדרך. קרקוב, טרנוב, ז'שוב, שמיש. אחר כך לכיוון לבוב, לגליציה המזרחית. עברו מיליוני אנשים, ביום ובלילה.

פתאום ביום חמישי הכל נפסק. בשעות הבוקר הפולנים יצאו לבזוז את המחסנים. היו שם סיגריות ווודקה. בזזו שקים של סיגריות. אחר כך מכרו את זה בחצי חינם. בשעה 10 בבוקר הגיעו הגרמנים. אני הסתכלתי, הייתי בחוץ על יד השער. הם באו באופנועים. הם לא פגעו באף אחד. הגיעו לרחוב וובסקה, שם היתה מסעדה של יהדים בשם וכטל. ואפילו נכנסו לשם, רחצו ידיים. אני לא יודע אם נתנו להם משהו לשתות, לאכול. אחר כך במשך היום התחילו להגיע כוחות עצומים – טנקים, נגמשים, תותחים. כוח עצום. התברר שהצבא הפולני ירה עליהם. היה כביש ראשי, ירו מצד צפון. והם העמידו תותחים ליד כנסיה. הם ידעו שפולנים לא יפגעו בהם בכנסיה. והתחילו להפגיז את הצבא הפולני שהיה באיזה יער. הם הציתו את כל היער. חלק נשרפו, חלק ברחו, מהצבא הפולני. והיריות נרגעו.

בימים הראשונים הם נתנו פקודה שהחיים יחזרו למסלולם. הדביקו מודעות שכולם יפתחו את החנויות. אנחנו היינו צריכים לפתוח את החנות. זה היה שבוע לפני ראש השנה. הם סגרו את בתי הכנסת. אנשים פחדו להתכנס בבתי הכנסת. אנחנו היינו 10-12 דיירים בבית שלנו, בית גדול של שלוש קומות. והם טיקסו עצה איך לייסד מניין בתוך הבית. בדרך כלל בכל בית היה מניין. אולי באזור היהודי היה יותר ממניין אחד. והם הטילו עלי משימה - להביא ספר תורה מבית הכנסת שלנו. איך מעבירים ספר תורה? הרבה גרמנים ברחובות. זו היתה משימה קשה, מסוכנת מאד. לקחתי מזוודה, עליתי לבית הכנסת והוצאתי ספר תורה הכי קטן שהיה. ועברתי דרך הגרמנים. הגעתי הביתה. והמניין הזה התקיים בזכות ספר התורה שהבאתי כמעט שנתיים. בשבתות וחגים היינו מתפללים. היינו שומרים בחוץ.

מעניין, באותו בית היתה מסעדה, בית קפה. הרבה גרמנים היו באים לשם. ומעליהם היינו מתפללים. היתה סכנה, אבל בדרך כלל מישהו שמר על יד הדלת. לא היינו מתפללים בקול רם. וכך נמשכו החיים. בהתחלה הם לא פגעו ביהודים בעיר שלנו. כל אחד פתח את החנות. לחנויות גדולות הם הכניסו הנהלה גרמנית. אצלנו לא, היתה חנות קטנה. אבל התחילו חטיפות של יהודים לעבודות. גם אני נחטפתי כמה פעמים לטאטא את הרחובות. היו חטיפות למחנות צבא. חטפו אפילו בחורות. בחורות, בחורים, אנשים מבוגרים. לא הקפידו. אני זוכר שבאותה שנה אפילו הקמנו סוכה בחצר. כנראה עשו קידוש ומיד ברחו מהסוכה. אפילו עד כדי כך, שהיה חורף מאד קשה, ואני זוכר שירד שלג על הסוכה.

אנחנו המשכנו את החיים. כמובן שלאט לאט השתתקו החיים המסחריים, התעשיה. לא היו חומרי גלם לתעשיה, לא היה קשר עם החנויות. לאט לאט היינו מוכרים את הסחורה, והחנויות נסגרו. חנויות של מצרכי מזון המשיכו לפעול כמעט כל הזמן, עד שסגרו אותם בגטו. גם בגטו היו חנויות של מצרכי מזון.

אספר על חלום מאד מעניין שהיה לי. אני עמדתי הרבה פעמים בחנות. ההורים בדרך כלל שלחו אותי או את אחותי. לילה אחד אני חולם שאני בחנות, ובבוקר נכנס קצין גרמני ושואל על סחורה מסוימת. אני עונה לו שאין דבר כזה. הוא מוציא אקדח ויורה בי. ואני שומע את היריה בחלום ואני מתעורר. הייתי מאד נרגש. לא סיפרתי להורים כלום, כי אמרו לי שבבוקר אני צריך ללכת לחנות. אני פותח את החנות. נכנס קצין גרמני, והלב ככה דופק חזק. אני עושה את עצמי רגוע לגמרי. והוא בא, מבקש, אני משרת אותו, הוא משלם, עוזב את החנות. הוקל לי קצת. יכול להיות שסיפרתי אחר כך להורים את החלום.

החנות שלנו היתה פונה לחזית של הרחוב הראשי. ובאה גויה ולקחה לנו את החנות. היא היתה אשת קצין פולני, החרימה את החלק הקדמי. אצל יהודים הכל היה אפשר לעשות. אנחנו נשארנו עם חנות פנימית, למעשה זה היה המחסן של החנות. זה נמשך עוד חצי שנה, שנה. הקונים שלנו היו באים מאחור. היות והסחורה התמעטה, אז מכרנו רק למשפחה, לאנשים מוכרים. דוקא היו גויים שהחזירו לנו חובות שהיו חייבים מלפני המלחמה.

תפילות היו בתוך דירה פרטית. אנחנו נפגשנו ללימודים גם במלחמה, גם לימודי חול וגם לימודי קודש. היו קבוצות תלמידים, היינו נפגשים פעם בשבוע להשלים קצת את הלימודים. כל אחד חשב שהמלחמה תגמר, שלא נפסיד הרבה חומר. היינו נפגשים עם המורים. זה היה בשנת 1940. אחר כך בא הכיבוש של כל ארצות אירופה. אנחנו ידענו כל מה שהתרחש. בא כיבוש צרפת, בלגיה, הולנד, אחר כך יוון, יוגוסלביה, אחר כך בצפון, נורבגיה, דנמרק. ידענו שהוא הולך וכובש את כל אירופה.

למעשה, החיים נמשכו. הקהילה התארגנה, היודנרט התארגן. היתה קיימת קהילה.

ש. היה גטו?

ת. גטו לא היה. היודנרט התארגן. אני חושב שחלק מאנשי הקהילה ברחו. כנראה היתה יוזמה של הגרמנים להקים יודנרט. היו כל מיני אנשים, גם אנשים דתיים. דודי היה ביודנרט. הוא היה ממונה על העבודות של חברה קדישא. רוב הפעילות של היודנרט היתה נושא הסעד, בית חולים, בית אבות, בית יתומים, עזרה לאנשים עניים. היו חטיפות ברחובות. כל יום ראשון היו באים וחוטפים צעירים למחנה פוסטקוב. זה היה מחנה של SS ידוע לשמצה. אז מי שהיה לו כסף, היו פודים אותו ומוציאים. בחורים עניים נשארו שם. והיודנרט ארגן עזרה למשפחות עניות תמורת יציאה לעבודה. אחד מבני המשפחה היה יוצא לעבודה, מקבל שכר תמורת זה. העשירים של הקהילה היו תורמים ליודנרט. היה כופר לגרמנים הרבה פעמים. והיו פודים את האנשים מהמחנה. ובתוך העיר היו יוצאים למחנות אנשים, בדרך כלל בחורים ממשפחות עניות, והיודנרט היה תומך במשפחות האלה.

היו מבצעי שוד של הגרמנים. בשנת 1940 פתאום הקיפו… הגטו לא היה קיים, אבל יהודים גרו, למשל בבית שלנו, גרנו בדירה מאד צנועה. אבל דירות טובות גרמנים החרימו. באו ואמרו: תוך 24 שעות אתם חייבים לעזוב את הדירה. ואז אותו בעל דירה היה פונה ליודנרט, היודנרט מצא לו דירה בתוך האזור היהודי. וכך לאט לאט האזור הלא יהודי התרוקן. המשפחות עברו לאזור היהודי. קודם התחלתי לספר גם על שנה אחרי ליל הבדולח. בערך ב9-10- בנובמבר 1939, באו פלוגות גרמנים מיוחדות והתחילו לשרוף את בתי הכנסת. כל בתי הכנסת שהיו בבתים נפרדים, נשרפו. בתוכם בית הכנסת הגדול, היפה. בית הכנסת החדש היה בנין יפהפה, מבפנים ומבחוץ. גובהו היה עצום. על גביו היתה כיפה נוצצת בצבע כסף. ממרחק של 20-30 קילומטר ראו, להבדיל, את הכנסיה, וראו את כיפת בית הכנסת. באו הגרמנים, הביאו חבלנים מהצבא וטקסו עצה איך להוריד את הכיפה הזו. הם קדחו חורים. זה עמד על ארבעה עמודים ענקיים. הכניסו חומר נפץ בתוך החורים האלו. בשעה 12 בלילה קרס הגג. היה קול נפץ אדיר. אחותי שגרה לא רחוק משם, אמרה שכל הבית הזדעזע.

ונפל פחד על היהודים מהפעולה הזו. אלפי צעירים התחילו לעזוב ולברוח לכיוון האזור הסובייטי. ביניהם היו שלושה בני דודים שלי. אחד היה חייל בצבא הפולני. רצו להרוג אותו, כנראה האנטישמים הפולנים הלשינו שהוא יהודי. הם לקחו אותו בשבי, והוא ברח מהשבי, הגיע הביתה: הורגים את היהודים. את כל החיילים שהיו בצבא הפולני - הרגו אותם, חיסלו אותם.

ש. מי?

ת. הגרמנים בעזרת הפולנים. הפולנים גילו והגרמנים חיסלו אותם. הוא בא הביתה ואומר שהוא לא נשאר פה. עשו התייעצות, אבא שלי והדוד, אמרו לו: מה, אתה רוצה לקחת… אני הייתי בן 15, הבן דוד היה קצת יותר מבוגר. כולם יהיו קומוניסטים, אתה רוצה לקחת אותם לשם? לא הרשו. שלושת האחים האלו עברו את הגבול והגיעו לצד הסובייטי. אחד השאיר אשה וילד ושניים היו רווקים. אחד חזר אחר כך, כשפרצה המלחמה עם רוסיה. חזר לאשתו. שניים נשארו ברוסיה, ואלו שני בני הדודים היחידים שנשארו בחיים. עוד אחד נשאר, הוא נהרג פה במלחמה.

כפי שאמרתי, נפל פחד חזק מאד, הרבה ברחו לצד הסובייטי. עם פרוץ המלחמה עם רוסיה, הרגשנו את זה. המלחמה פרצה ב22- ליוני 1941. בפסח אני זוכר שעברו ליד הבית שלנו עם תותחים, צבא גרמני. תותחים ארוכים, כל קנה של תותח 8-10 מטר. עם סוסים. כשמונה זוגות סוסים סחבו את התותח. הם לא רצו להשמיע קולות של מכוניות. הרוסים לא האמינו. הלא היה מרגל יהודי שהזהיר את סטלין שהגרמנים עומדים לתקוף את רוסיה. הם לא האמינו. עד לרגע האחרון הם הביאו להם סחורות ברכבות, מהאזור הגרמני לאזור הרוסי. הנפט היה מגיע מרוסיה לגרמניה. אנחנו ידענו שמשהו מתוכנן. פרצה המלחמה. התחילו הבעיות. הם התקדמו מהר מאד.

לפני זה, בשנת 1940 באזור הרוסי האנשים שמעו שאפשר לחיות באזור הגרמני והרבה חזרו הביתה לאזור הגרמני. ואז הרוסים, כדי למנוע את הבריחה חזרה אמרו: כל מי שנמצא פה חייב להוציא תעודת זהות רוסית. היהודים פחדו, הם חכמים גדולים. הם פחדו שהרוסים אף פעם לא יתנו להם לחזור הביתה, ואנשים אמרו: לא, הם רוצים לחזור הביתה. לא רוצים להוציא פספורט סובייטי. ואז, בשנת 1940 הם עצרו בשני לילות חצי מיליון יהודים והוציאו אותם לסיביר. בליל שבת ובמוצאי שבת. באו הביתה ואמרו: תוך רבע שעה אתם חייבים לארוז את החבילות ואתם נוסעים. היו כאלו שברחו, אז נהרגו בידי הגרמני. שבעים וחמישה אחוז מבין אלה שהוצאו לסיביר נשארו בחיים.

בני הדודים האלו, אחד הסתתר, אבל הגיע אחר כך לסיביר. והם היחידים שנשארו מהמלחמה. בן הדוד השלישי חזר הביתה לאשתו, ואחר כך לקחו לו את המשפחה…

ש. איך הם ידעו שהם יהודים, חצי המיליון האלה?

ת. היו גם גויים.

ש. כל אלה שהוציאו את תעודות הזהות?

ת. מי שהוציא תעודה סובייטית, השאירו אותו. מי שלא רצה להוציא, הגלו לסיביר.

ש. והם ניצלו בעצם?

[סוף קלטת 1 צד א]

ש. אנחנו נשארנו עוד מחוץ לגטו טרנוב, החיים ממשיכים כמעט בצורה רגילה. מי שהולך לעבודה אצל הגרמנים, מי שנמצא בחנות. בשבתות ובחגים כל המשפחה ביחד. הבעיה של יין, חלות. אמא אופה חלות, גם בתוך המלחמה. אופים את החלות בבית. אבא עושה יין מצימוקים. מקדשים על היין. בפסח אופים מצות במאפיה. יש לנו מצות כל השנים 40-41, יכול להיות שאפילו בשנת 1942. אפילו יותר מאוחר, כנראה בצורה מחתרתית יותר. היה אוכל כשר. היו שוחטים עופות. היה מקרה מאד מעציב. אנשי הגסטפו היו מסתובבים ברחובות של היהודים. באחד הימים עוצר איש גסטפו ילדה, ובתוך הסל עוף שחוט. הוא מתחיל להתעניין מאיפה, מי שחט. התחיל לצעוק, להרביץ לה מכות. היא גילתה שהשוחט שחט. היא הובילה את איש הגסטפו לשוחט. איש הגסטפו הגיע לשם, הרג את השוחט, ירה בו ובשני הבנים שלו. נהרגו במקום.

היו גם חטיפות ועצירות של יהודים על ידי אנשי גסטפו. מכל מיני סיבות. מי שסחר בדולרים, מי שהביא אוכל מבחוץ. עצרו אנשים על לא עול בכפם. העצירות התחילו בשנת 1940. אספו את האינטליגנציה שם הגויים ושל היהודים. עצרו מאות אנשים. רופאים, מהנדסים, עורכי דין. יותר גויים. יש אפילו מקום עם לוח, נדמה לי על יד בית המרחץ. 400-500 אנשים יצאו משם לאושויץ [Auschwitz]. הם בנו את אושויץ, הם הקימו את אושויץ. העצורים הראשונים מפולין, פולנים ויהודים. כמובן, כעבור זמן לא רב, נפטרו, האנשים האלה נהרגו. חלק נשאר. אנשים יותר חזקים ובריאים נשארו. אם הם הסתדרו במשרד או בעבודות יותר קלות, הם שרדו את כל המלחמה, משנת 1940. גם יהודים היו. באותו מחנה פוסטקוב היו בעלי מלאכה יהודים, חייטים, סנדלרים, והם שרדו את כל המלחמה באותו מחנה. מי שהשתלב במחנה, שרד.

כמו שציינתי, המשפחות ניהלו את החיים באופן סדיר, במיוחד בחגים ובשבתות. החנות היתה מוכרחה להיות פתוחה בשבת ובחג. אבל אחר כך, כשסגרו לנו את החנות הקדמית, כבר התפטרנו מהנושא הזה. והתחילו להגיע ידיעות מהאזור הסובייטי. ידענו שבעזרת האוקראינים הגרמנים עושים שם שחיטה של יהודים.

ש. בשנת 1941?

ת. קיץ 1941. הגרמנים, ויותר אני חושב בני המקום. בני המקום הוציאו אלפי יהודים לבורות נגד טנקים, שחטו, הרגו. אני ראיתי עיתונות כאן בארץ משנת 1942, מספרים על רצח רבבות יהודים. והעיתונאי היהודי כותב שזה בלתי אפשרי להאמין שזה יכול להיות. העולם אדיש כולו. ממשלת פולין בגולה, בלונדון, יודעת הכל, כי הפולנים העבירו דווחים על מה שמתרחש גם מעבר לשטח הסובייטי. אחר כך גם מה שהתרחש באזור שלנו. העולם שתק, היה אדיש ולא היה אכפת לו בכלל. היום כולם מתעוררים על כל דבר, על כל שטות. אז אף אחד לא התעורר. להפך, האנגלים לא נתנו להכנס לארץ. צמצמו את העליה. היהודים באו, האוניות טבעו ממש בדרך מרומניה.

אנחנו מגיעים לחורף 1941-42. החזית נעצרת ליד סטלינגרד. מאות אלפי חיילים, גרמנים ורוסים, נהרגים ליד סטלינגרד. באותה תקופה היתה ועידת ונזה בברלין, בינואר 1942 הם מחליטים סופית על פתרון הבעיה היהודית, קרי השמדת העם היהודי כולו. לאבד ולהשמיד את כל היהודים. והם התחילו להקים את מחנות ההשמדה בפולין. בפולין עצמה היו ארבעה מחנות השמדה: טרבלינקה [Treblinka], בלזץ [Belzec], חלמנו [Chelmno] ואושויץ [Auschwitz]. למעשה, אושויץ מבחינה מסוימת לא היה כולו מחנה השמדה. חלק גדול מהאנשים בכל זאת העבירו לעבודה. במחנות האחרים - חלמנו, טרבלינקה ובלזץ - כולם נהרגו. הם השאירו צוות של מאות אנשים לטפל בהרוגים, בבגדים שלהם. מבלזץ, שבה נהרגו רוב יהודי גליציה בדרום פולין, 600 אלף יהודים, הצליח לברוח יהודי אחד בלבד. בטרבלינקה היה מרד, ובגלל המרד ניצלו 100-150 איש, מתוכם הפולנים מסרו אותם לידי הגרמנים. שרדו 50 יהודי. מחלמנו שרדו 2-3 יהודים שהצליחו לברוח. שם נהרגו 350 אלף איש. בטרבלינקה נהרגו 800 אלף יהודים. בחלמנו נהרגו יהודים מאזור לודז' [Lodz], וארשה [Warzsawa], וגם מגרמניה. בבלזץ נהרגו יהודים מגליציה במיוחד. טרבלינקה זה מפולין המרכזית, אם כי הביאו גם טרנספורטים ממקומות אחרים.

הם בנו את מחנות ההשמדה ומיד התחילו בנסיונות. הביאו שבויים סובייטים, מאות שבויים. הם ניסו את תאי הגזים. הכניסו לשם שבויים סובייטים. הם נהרגו. הם ראו שזה פועל יפה, לא צריך כדורים. כי הם הרגישו שהיריות שהיו יורים ביהודים, היו חלק נפגעים. פשוט מאד ירו באנשים צעירים, ילדים. אז הם שינו את השיטה לתאי גזים. זו היתה אחת הסיבות. זה גם הרבה יותר יעיל. במקום להוציא אנשים, לסחוב אותם לבורות. ככה הם היו מחסלים ביום אחד 4000 יהודים, היו נהרגים על קידוש השם. אחר כך שכללו, 5000 איש ביום אחד. באושויץ הגיעו אפילו להספק יותר גדול.

התחילו האקציות. המטרה שלהם היתה להטעות גם את העולם וגם את היהודים, שלא ידעו מה הכוונה, מה הם רוצים לעשות. אצלם הכל היה ברור וידוע. אלו היו פעולות מבצע למשלוח יהודים למזרח. פרסמו מודעות ברחובות: ביום זה וזה יתחילו להעביר יהודים למזרח. זהו. אנחנו שמענו שביזור כבר היו כמה אקציות, ובמיילץ, באזור לא רחוק מאתנו. שמענו גם שזה היה מאד אכזרי. הם כינסו אלפי יהודים במקום אחד והרגו הרבה יהודים במקום. היהודים, אם את לא יודעת, אנשים לא מאמינים. אמרו שזה כנראה לא כל כך כמו שמתארים.

כחודש ימים לפני זה הם עשו רישום של כל האנשים לעבודה. היתה לשכת עבודה, שרות תעסוקה. עבדו שם יהודים. גם גיסי עבד שם. הם רשמו את כל היהודים ונתנו כל מיני סימנים. בשביל להטעות את האנשים. לא ידעו מה טוב. ללכת לעבודה, לא ללכת לעבודה? חלק התחילו לצאת לעבודה במקומות בסביבה. אני לא הלכתי לעבודה. ופתאום יום או יומיים לפני האקציה, מפרסמים ברחובות מודעות: ביום חמישי 11 ביוני, כ"ו סיון, יש העברת יהודים למזרח. אסור לעזוב. מי שימצא מחוץ לבית, יהרג במקום. הפחידו את הגויים שלא יצילו יהודים. גוי שימצאו שמאכסן אצלו בבית יהודים - יהרג.

ש. אתה מדבר על יוני 1942?

ת. כן. אני חזרתי הביתה. היה איסור מוחלט ליהודים להשתמש בחשמלית. לא ברכבת ולא בחשמלית. היה איסור מוחלט ללכת בכלל ברחובות מרכזיים. כדי להגיע הביתה, במקום ללכת 10 דקות, הייתי צריך ללכת חצי שעה, איגוף מלא. אני עשיתי את האיגוף והגעתי למקום שבו היה בית ספר לכמרים. אני רואה על החומה יושבים אוקראינים. אוקראינים שלקחו אותם לשרות בצבא הגרמני, SS. חומה גבוהה, 5 מטרים. התקרבתי, אמרו לי לבוא, לשכב מתחת לחומה בחוץ. התחילו לזרוק עלי אבנים. ראיתי שמחסלים אותי במקום. ואז אני קם ומתחיל לברוח. לא היה לי מה להפסיד, ידעתי שאם אקבל אבן בראש, גומרים אותי במקום. לא ירו. אחר כך הרגשתי את הכאב בגב שבועות. נס שלא שברו לי צלעות. אני בא הביתה, מספר להם, מספר גם על המודעות ברחובות. אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו אומרים תהלים בבית. למחרת בא שליח מיוחד מהדוד. הם גייסו גם שוטרים יהודים. היודנרט הקים משטרה יהודית. לקראת האקציות הם גייסו כחמש מאות שוטרים יהודים. ובא שוטר, הכרתי אותו, בחור צעיר. הוא אומר שהדוד שלח, שאני אבוא אתו בכרכרה. והדוד יגיד לי לאן ללכת להסתתר. אמא ואבא ואחותי נשארו בבית. אנחנו גרנו שם בדירה עם החנות, המשכנו לגור באותה דירה. על ידינו היה סופרמרקט של פולקס דויטשה, זאת אומרת אנשים ממוצא גרמני. היתה שם אשה שניהלה את העסק הזה. פולניה ממוצא גרמני. אנחנו היינו ביחסים מאד טובים איתה. היה שם פרוזדור משותף, יציאה מהדירה שלנו וגם מהסופרמרקט, מהדלת האחורית. היא נתנה פקודה לעובדים שהדלת הזו האחורית תהיה סגורה. אם יבואו לשאול אם גר פה מישהו, להגיד שאף אחד לא גר. וככה לא גילו אותנו בכלל.

אני יצאתי מהבית עם השוטר הזה. מגיעים ליודנרט. ביודנרט אני רואה תכונה מיוחדת, יש הרבה אנשי SS, הרבה אנשי גסטפו. התברר לי שהאקציה התחילה. התחילו כבר לאסוף את היהודים מהבוקר בשעה שבע. והם עם החבילות יוצאים לככר השוק. כנראה שהם לא היו מרוצים כל כך מכמות היהודים, ואז דיברו בטלפון עם אנשי היודנרט. היה שם יהודי ממוצא גרמני בשם רייס. והוא אמר: תראו, אנחנו עובדים. הוא גם כן לא ידע מה המטרה. אם אתם רוצים, תבואו ותעזרו לנו. בסדר, הם הגיעו. דבר ראשון הרגו את רייס הזה. את מי שהם תפסו שם מהפקידים - הרגו. ואני נכנסתי שם ליודנרט עם השוטר הזה. זה היה אולי 10 דקות אחרי שהם נכנסו לשם. עשו שחיטה בבנין. והוא התבלבל ולא ידע מה לעשות. אנשים קפצו, פקידים קפצו. זה היה בקומה שניה. קפצו מקומה שניה, ברחו. הגיס שלי והרבה אנשים, פקידים. הם שמעו יריות, התחילו לקפוץ מהחלונות החוצה. והוא התבלבל וראה שאנחנו בסכנה גדולה. מסתובבים עם האקדחים. וכל השוטרים היהודים בחצר, היתה שם חצר גדולה מאד. והוא התחיל לדחוף אותי. קודם כל דחף אותי למעלה. ראה שגם למעלה הכל ריק ואנשים הרוגים, בגרמנית: ראוס, ראוס! והוא, השוטר הזה, דוחף אותי. מגיעים לשער. על יד השער עומד גרמני ענק, סוגר כמעט את כל הפתח. הוא שואל אותו: לאן אתה לוקח אותו? הוא אומר: אני לוקח אותו לזמרשטלה. היתה שם עוד ככר אחת שאספו את היהודים למשלוח למחנה השמדה. טוב, נתן לנו לצאת. הכרכרה עמדה עוד בחוץ. עגלון יהודי. הוא לקח אותי לאזור שקט מאד. היו בתים קטנים, שם היו גרות משפחות יהודיות צעירות. בקצה העיר. אני מגיע לשם, קיבלו אותי יפה. כנראה המשפחה שלו היתה גרה שם. ואני חשבתי שאולי במשך הזמן, זה היה ממש ליד גשר של קצה העיר, חשבתי אולי משם אוכל לברוח מחוץ לעיר. זה היה בערך בשעה 10 וחצי בבוקר. אני יושב, הביאו לי משהו לאכול, לנוח. בשלוש אחר הצהרים אני שומע יריות. עוד בדרך כשעברתי בכרכרה, שמעתי יריות וראיתי הרוגים. עברנו סמוך לרחובות היהודים. והיריות היו מככר העיר. מסביב היו פטרולים של אוקראינים. אם מישהו הצליח לברוח, הם היו מחסלים אותו. אני כבר רואה יהודים עם חבילות בכיוון לככר העיר. כולם עם הראשים למטה, ראו את הפחד בעיניים. משפחות שלמות עם חבילות.

הגענו לשם, אני יושב עד שעה שלוש. בשלוש התחלתי לשמוע יריות. הם לא ידעו, אבל אני אמרתי להם: תראו, הם יגיעו עוד מעט לכאן. אני לא נשאר כאן, אני לא רוצה לסכן אתכם. אם ימצאו אותי כאן, אתם בסכנה, יהרגו את כולם. הם אמרו: מה תצא? לאן תלך עכשיו? סכנה ממש. שם היה מרתף, והיתה מיטה שבורה. אמרו: תסתתר פה. ראיתי שזה מאד מסוכן. אמרתי: אני עוזב אתכם. אני מודה לכם שהחזקתם אותי. אז היה סרט עם מגן דוד, הורדתי את הסרט, שמתי בכיס, ואני יוצא החוצה. הייתי בלונדיני עם עיניים כחולות. אני יוצא לרחוב, אני מתכונן לצאת את העיר, לברוח. מרחוק אני רואה שוטר גרמני ושוטר פולני על יד הגשר. עושה אחורה פנה, כאילו אני מחפש מספר של בית, ונכנס לסימטה. שם היתה שכונה יהודית. באותה שכונה גרו יהודים בבתים נמוכים. השכונה ריקה לגמרי. בחצרות הרוגים. אין נפש חיה בכל השכונה. פתאום אני פוגש בחור גוי. הוא לא הכיר בכלל שאני יהודי. שואל אותי לאן אני הולך. לאן אתה הולך? הוא אמר לי שהוא הולך לקופת חולים. אמרתי לו: אני גר שם, נלך ביחד. חשבתי שללכת עם גוי זה יותר בטוח. היה שם נהר קטן ומעבר לו היה בית ספר. באותו בית ספר הם הביאו פועלים מאוקראינה, הם עשו להם חיטוי ולינת לילה. אני שומע צעקות איומות, צעקות מחרידות. ואני רואה מדורה ענקית. חשבתי שלוקחים אנשים ושורפים אותם. אני עובר שם ולא יודע מה קורה, צעקות מחרידות ממש. אחר כך נודע לי שהם הכניסו את היהודים במרתף. או שהכניסו גז, או אדים. מאות אנשים נחנקו שם. והצעקות האלו שמעו החוצה. אנחנו עוברים את האזור הזה, מתקרבים לעיר. ואני הולך עם הגוי. מספר, הוא מספר לי, הוא לא מכיר בכלל שאני יהודי. אני מגיע לרחוב ששם חשמלית כבר נוסעת. ושם היתה גרה הסבתא.

אני מגיע לסבתא, חשבתי אולי אשאר שם עד הערב. לא, היא אומרת, מסוכן מאד. ממול נמצאים הגרמנים ושומעים יריות. היה בית גדול של ארבע קומות. אני לא רוצה לסכן את סבתא ואומר, אני הולך הביתה, אני מוכרח לחזור הביתה. ואז בדיוק באה חשמלית. לחשמלית היה קו אחד קבוע, כל העיר קו אחד, שלושה רחובות. ואני חושב שהיא נוסעת לכיוון הבית שלי. וליהודים אסור היה לעלות על החשמלית. אבל אני בלי המגן דוד אני גוי. והחשמלית במקום לנסוע לאזור שלנו נוסעת לכיוון הפוך. תוך כדי נסיעה אני קופץ מהחשמלית והולך הביתה. בדרך פוגש את האוקראינים. הם לא הכירו אותי. נכנס לחנות כאילו לקנות סיגריות. היה לי ללכת הביתה עוד רבע שעה. מאד קשה. ואז אני פונה לרחוב צדדי, עושה איגוף. איך שאני פונה לרחוב, מגיעה קבוצת יהודים, עם החבילות, והשוטרים היהודים מובילים אותם. אני רואה את הפחד בעיניים. קבוצה של 15 יהודים. אני עושה איגוף, מגיע סמוך לבית, בא גוי לקראתי, מתחיל לצעוק "יודה". הכיר שאני יהודי. הוא צועק, ואז הייתי קרוב לבית, 200 מטר. בדרך אני קופץ לבית של השכן. הוא לא רדף אחרי. הייתי כשלושת רבעי שעה אצל השכן. אחר כך מציץ החוצה, הגוי כבר נעלם. אני מגיע הביתה בשבע בערב. וההורים לא יודעים כלום. הם בבית, סגורים, לא יודעים בכלל מה מתרחש בחוץ. בדרך אני עובר ליד בתים של יהודים, רואה הרוגים בחצרות. בא הביתה ומספר להם. נורא, נורא.

למחרת היה יום שישי. אומרים לי ללכת לראות מה אצל אחותי בתיה ובעלה. בדרך מחזות אימה - אנשים בוכים, אחד מתנפל על השני. האקציה נפסקה. "מה, אתה נשארת בחיים? אמרו שהרגו אותך". כל הדרך אני פוגש אנשים פוגשים אחד את השני, בוכים. משהו נורא. עד שהגעתי לאחותי. הם נשארו בחיים כי הוא עבד ביודנרט. הייתי אצלם כשעה, נפרדתי. באתי הביתה. היה יום ששי. עשינו סעודת שבת.

ביום שני התחדשה האקציה. ביום חמישי הזה נהרגו בתוך העיר וביערות בסביבה שמונת אלפים יהודים, ועוד ארבעת אלפים לקחו ברכבת לבלזץ. זאת אומרת 12 אלף יהודים נהרגו ביום אחד. היתה שחיטה איומה. באותו רינקס שם הרגו מאות אנשים. ילדים, חטפו ילדים עם הראש בקיר. הדם נשפך כמים. על יד הקיר נזל ממש דם כמים. זה היה משהו מזעזע. אני לא הייתי שם, אבל אנשים שהיו אמרו. היה יהודי מהמנהיגים שלנו, הוא קבל התקף לב ונפל בככר, הוא ראה את המחזות האלו. יהודי יקר מאד. אחר כך אספו במכוניות משא, זרקו את הילדים לתוך המכוניות וירו בהם ביערות בסביבה. יש שם מצבה עד היום הזה.

בדרך כשהלכתי, ראיתי עגלות אוספות את הקדושים. עגלות שטוחות, עגלונים יהודים, עשרות עגלות. אספו את היהודים האלו לבית הקברות. יש היום שני קברי אחים ענקיים. מקבר אחד הביאו עצמות פה לקרית שאול והקימו מצבה. הביאו עצמות מהקדושים האלה. היו שם בחורים שעבדו כל היום בקבורת המתים. מי שנחלש, ירו בו, ונקבר יחד אתם, והביאו חדשים. חבר שלי עבד שם. היה כבר לקראת ערב, והתחיל לברוח. ירו, והוא עשה את עצמו מת. הוא קבל כדור ביד וכדור ברגל. בלילה עבר את הגדר והגיע לגטו. דיברתי איתו שבועיים אחרי זה, הוא סיפר מה שהיה שם. זוועה. הביאו אנשים קדושים מכל העיר, קברו אותם בבית קברות קיים. שני קברי אחים ענקיים. אלפי אנשים נקברו שם.

האקציה הזו המשיכה ביום שני הבא וביום חמישי. כל יום אספו עוד 4000 יהודים שנשלחו לבלזץ. זאת אומרת שבמשך שמונה ימים נהרגו מהגטו… היו בגטו גם אנשים מהסביבה. בגטו היו 40 אלף יהודים. בכל העיר היו 40 אלף יהודים. נהרגו במשך שמונה ימים 20 אלף יהודים. כעבור כמה ימים תלו מודעות שעומדים להקים גטו. כל היהודים שגרים מחוץ לגבולות הגטו חייבים לעבור לאזור. נתנו לנו 24 שעות. לקחנו עגלה, אספנו כמה דברים. וכולם היו צריכים להכנס לגטו. אז למעשה הקימו את הגטו רשמית.

ש. מתי זה היה?

ת. זה היה ב- 1942, אחרי האקציה הראשונה. היה אמנם אזור מגורים יהודי, הם עשו שלטים, אבל זה היה רק כלפי חוץ, שידעו החיילים שלא יכנסו לשם חיילים גרמנים. אבל גטו הוקם באופן רשמי בסוף יוני 1942. אנחנו גרנו בגטו עם אחותי בדירה. היא קלטה אותנו. היתה לה דירת שני חדרים. גרנו ביחד, והמשכנו את החיים. אחרי האקציה הזאת כל אחד רצה לעבוד, כי ראו שמי שעובד יש לו כאילו תעודת ביטוח. יש לו סיכוי להשאר בחיים. אבי חלה עוד לפני זה, קיבל זיהום עקב דלקת בתוספתן. נחלש מאד, עוד לא היו אז אנטיביוטיקות. גם אבא נרשם לעבודה. כל אחד רצה לצאת לעבודה. אני יצאתי לעבודה. והעבודה היתה מאד קשה. היתה עבודה עם זפת בקיץ. יש מין ניר עבה שמכסים גגות, טובלים אותו בזפת. אני עבדתי בעבודה הזאת, הייתי שבור. באתי הביתה מלוכלך, עבודה מאד קשה. עבדתי בעבודה הזאת כחודש ימים. אחר כך אולי דרך הדוד, קיבלתי עבודה יותר קלה. התחלתי לעבוד ברכוש היהודי של אותם היהודים שנהרגו. היו מחסנים, היו אוספים שם את הבגדים. אפילו את הריהוט היו אוספים. אני נכנסתי לעבוד בעבודה הזאת. היתה עבודה נקיה ויותר קלה. היה לי כרטיס עבודה. הייתי כאילו מסודר.

לא עברו שלושה חודשים, אנחנו שומעים שמתקרבת עוד אקציה. והתחילו להגיע ידיעות, שאין שום ידיעה מהאנשים שנסעו ברכבת. אנשים גויים שנסעו איתם ברכבת אמרו שמביאים אותם למקום מסוים, לא ידעו, אולי כן ידעו מה שהולך. ואנשים התחילו להסתתר. לבנות בונקרים במחסנים, במרתפים, כל מיני מקומות. אחרי שנודע לנו שהאקציה עומדת להתקיים התחילה בסוף תש"ב, ספטמבר, יומיים לפני ראש השנה. שוב פרסמו מודעות שעומדים להביא את היהודים למזרח. אנחנו הסתתרנו באיזה מחסן קטן מאד. היו שם 15 איש. אחותי הנשואה הסתתרה מעל לשרותים. היינו גרים ביחד. עברנו מהדירה שלה לדירה אחרת. והתחיל האקציה בבוקר ביום חמישי. הם חילקו את הגטו.

אולי אתאר את הגטו. היתה גדר מקרשים מסביב. הגטו היה בשטח מאד מצומצם. זה היה החלק העני ביותר של העיר. האנשים הצטופפו, בחדר אחד אפילו 10 נפשות. גרו ממש בצפיפות איומה, היה לכלוך גדול. ואנחנו הסתתרנו באותו מקום. אמרו לנו למסור את תעודות העבודה להחתמה על ידי הגסטפו. אני לא קבלתי את התעודה. היה מאד חם שם. התפללו בבוקר, אמרו סליחות. בתוך המחסן. אבא ואמא. ואני זוכר ששמעתי את אמא מתפללת שמישהו לפחות מהמשפחה ישאר בחיים. היה נורא מרגש. פתאום בא מנהל העבודה שלי. אני יוצא החוצה, היה לי מאד חם. ואני הולך קצת לטייל, אני פוגש את המנהל. שואל אותו מאיפה הוא בא. הוא בא מהככר. הפעם זה לא היה בככר השוק, זה היה בככר החרות. שם היתה הככר שאספו את היהודים. והוא אומר שהוא בא משם וקיבל שם חותמת מהגסטפו. אני לא יודע מה לעשות. אני הולך להורים להתייעץ איתם. היתה סכנה רבה מאד, כי אם לא הייתי מקבל את החותמת, מיד היו חוטפים אותי למשלוח. אבא ואמא מברכים אותי ואומרים: ה' יצליח את דרככך, תלך ותצליח. עוד פעם אמא מברכת, ואבא. ואני יוצא לשם - נעשה לי חושך בעיניים. בצד אחד אני רואה אנשים כורעים על הברכיים עם הראש למטה. אלו שחטפו אותם למשלוח. על יד איפה שנכנסתי עמד שוטר פולני. אני אומר לו שאני רוצה חותמת. לא היתה לי אפילו התעודה, התעודה נשארה ביודנרט. אני נכנס, ממש ללוע הארי. סכנה גדולה. פתאום אני רואה עומדים שני שולחנות ויש תור ליד כל אחד מהם, 15 בחורים. יושב איש גסטפו, ועל יד השולחנות יש ערימות של כרטיסי עבודה. אני מתחיל לדפדף בין הכרטיסים ומוצא את הכרטיס. ממש סייעתא דשמייא, ניסי ניסים. אני נעמד בתור כמה דקות. אני מגיע לאיש הגסטפו. הוא מודד אותי מכף רגל ועד ראש. שואל אותי שתי שאלות: בן כמה אני ואיפה אני עובד. שם את החותמת, כאילו תעודת חיים. אני כבר עוזב את הככר עם התעודה ביד. השוטר נותן לי לרדת. כי בלי החותמת לא נותנים כבר לצאת מהככר. כבר למשלוח.

אני בא, היתה שמחה גדולה, ההורים שמחו מאד. ואני כבר לא צריך להסתתר, אני כבר יכול להיות בדירה. בדירה היו עוד שני צעירים שהיו גרים, חוץ ממני, לא מהמשפחה. אני הולך לדירה, מביא להם אוכל. למחרת יום שישי, ערב ראש השנה, בשעה עשר בבוקר, באים גרמנים עם פולנים, עם כלבים, עם סולמות, ומכריזים: כולם לצאת לחצר! יוצאים לחצר. כמובן יוצאים לחצר רק אלו עם החותמות. כולם יוצאים לככר. מי שיש חותמות, מי שאין - כולם יוצאים. אני יוצא לככר. האנשים עם החותמות היו בצד אחד של הככר, אנשים למשלוח כורעים ושוכבים על הרצפה בצד שני של הככר. ואנחנו עומדים. השעה עשר. יום חם מאד. בלי מים. אני כל הזמן מסתכל על הקבוצה ממול, למשלוח. היה נדמה לי שאני רואה את הגיס שלי. הוא מתרומם, רוצה להגיד, מקבל מכה בראש ונשכב בחזרה.

הגרמנים ידעו שצריך לאסוף 5000 יהודים. בערך בשעה 2:30, מחליטים לעשות סלקציה בין האנשים עם החותמות. היו חסרים להם עוד 500 איש. וכל הקבוצה הזאת עם החותמות עוברת ליד קצין גרמני. כל מי שמחזיק ביד ילד, מועבר מיד לצד שמאל למשלוח. הילדים היו בקבוצה שלנו, הורים עם ילדים. היינו על יד גדר. הם פורצים את הגדר ומתחילים לברוח לתוך הגטו. חלק הצליח לברוח. הגרמנים ראו שיש שם המולה ורעש. והם עוקפים את הילדים. פתאום שומעים יריות. מי שתפסו מהילדים, הורגים אותם במקום. אחד הולך עם אשתו ועם ילד, והוא לא רוצה להפרד מהאשה. הגרמני אומר לו: אתה תלך לצד ימין והאשה עם הילד ילכו לצד שמאל. הם לא רוצים להפרד. הגרמני מוציא אקדח והורג את שלושתם, בככר, בנוכחותנו. פחד! רואים את הפחד בעיניים של כל אחד. עוברים על יד הגרמני, והסלקציה הזאת נגמרה בשעה שלוש וחצי. כל מי שהלך לצד שמאל לוקחים לבית ספר. ואותנו משחררים.

אני משתחרר, רץ מיד לראות מה קורה למשפחה. הכל ריק, אין אף אחד. מצאתי את הסידור של אבא, הטלית. מיד אני רץ לאיפה שהיתה אחותי, גם שם ריק. נשארתי לבד. פחד. בחור בגיל 18 הייתי. את כל המשפחה לקחו ביום אחד. באותו יום היה ערב ראש השנה. היינו שני צעירים שנשארנו. ואנחנו יושבים כמו בתשעה באב. יושבים ובוכים. אוירה מאד קשה. נזכרים בימי ראש השנה, איך היה בבית כנסת, איך היה השולחן המשפחתי. למחרת אנחנו יושבים בבית. כי קיבלנו הוראה: איפה שיש בית ריק סוגרים את הבית, מחתימים אותו ואי אפשר להכנס יותר. הגרמנים מוציאים את כל הדברים. ואנשים עוד נשארו במקומות הריכוז. ההורים היו בבית ספר מסוים. היו כמה מקומות שבהם אספו. למחרת אחר הצהרים לקחו אותם לרכבת. עברו את כל העיר. ולא שמענו יותר. באמת, יום הזכרון הוא תמיד היום השני של ראש השנה. זה יום הזכרון של כל המשפחה.

באותו יום הלכתי לדוד. אצל הדוד ארגנו מניין. אותו דוד מפורסם שעבד ביודנרט והיה אחראי על החברא קדישא. היו כמה אנשים, התאספו. זה היה ביום ראשון, יום שני של ראש השנה. ארגנו מנין, עם תקיעת שופר. היו שומרים על הבית. ואני התחברתי לדוד, ידעתי לפחות שיש לי מסגרת. בשבתות הייתי תמיד מגיע לדוד. גם פה היה סיפור. אחרי זה הגטו התחלק לשלושה מדורים. היה גטו של גברים, גטו של נשים, והיה גטו שלא עובדים בכלל. והדוד היה גר בגטו בחלק הזה שלא עובדים. היה שער באמצע, ולעבור מגטו אחד לשני היה ממש סכנה.

ש. אבל הוא היה ביודנרט?

ת. כן, אבל בשבילי לעבוד מהגטו של העובדים, אם היו תופסים, היו הורגים.

ש. אבל למה הוא היה ב"לא עובדים"?

ת. היודנרט זה נקרא לא עובדים. הייתי איכשהו מתגנב, הקרש היה פתוח והייתי עובר דרך הקרש. וסעודת שבת. כל סעודת שבת הייתי מגיע לדוד ולדודה. היו עוד כמה בני משפחה בודדים שנשארו. היינו מתכנסים לסעודות של ליל שבת. היו שומרים על המסגרת. וזה נמשך כמעט עד הסוף. זו היתה האקציה השניה. אחרי זה היתה האקציה השלישית. באקציה השלישית גם כן אספו באופן פתאומי. אנחנו יצאנו לעבודה, פתאום התנפלו על הגטו ואספו מכל הבא ליד. נדמה לי שהסבתא נהרגה אז. לא הצליחה להסתתר ונהרגה. אספו 5000 יהודים, במיוחד מלא עובדים. היה חסר להם עוד כמה מאות, לקחו אנשים שעבדו בכביש, בחורים צעירים, צרפו אותם לקבוצה הזאת. הם היו צריכים לאסוף 5000 יהודים, לא היה אכפת להם מי זה, צעירים, עובדים, מוצלחים - הכל הלך.

האקציה השלישית נגמרה, החיים בגטו נרגעו. זה היה בערך בנובמבר 1942. בפסח אני זוכר שעשינו עוד סדר פסח, 1943. נדמה לי שהיו גם מצות. בגטו החיים היו… חטפו, את מי שתפסו. שוטר יהודי שנתן למישהו לעבור מגטו אחד לשני, הרגו את השוטר וגם את האיש שעבר. מישהו הביא מבחוץ אוכל, תפסו אצלו כמות גדולה. אני הצלחתי להעביר אוכל. עבדתי בחוץ, והיתה שוערת שלנו מהבית איפה שהיינו גרים. אני הייתי מביא דברים מהבית, בגדים, היא היתה מביאה אוכל. הייתי מביא לחם, ביצים, גבינה, אפילו וודקה. מה שהייתי עושה הזמנה, היתה מביאה. אני הייתי מביא לה בגדים, חולצות. גויה. דוקא הסתדרנו יפה מאד, לא היתה אנטישמית באופן מיוחד. וככה החיים נמשכו.

היה סיפור מאד מעניין. שתי משפחות שהכרתי קיבלו הודעה מהגסטפו שיתייצבו, שהם קיבלו אזרחות פלשתינאית, ארץ ישראלית. אחד היה יהודי מחסידי בלז, מפורסם וידוע. הוא ברח מיד בתחילת המלחמה. הוא עבר את הגבול לרומניה, ומרומניה הגיע לארץ, קיבל אזרחות ארץ ישראלית. וכל הזמן עבד בשביל המשפחה. נשארה אשה ושני ילדים קטנים. ובאו ניירות בשביל האשה והילדים. עוד משפחה אחת, האבא שהיה כאן שלח לבן שלו ניירות. והוא היה מיודד עם בחורה. היא היתה שכנה שלנו. הם גרים היום בקרית מוצקין. שתי המשפחות האלו ניצלו. אספו אותם לגסטפו, משם הגיעו לברגן בלזן. עמדו להחליף אותם תמורת הגרמנים שהיו פה בארץ. נשארו בחיים. הם הסתתרו כל הזמן בגטו. היו גרים איפה שאחותי במרתף. היתה מוכרת קצת לחם, קצת סוכר. הסתתרה עם שני הילדים.

אני הייתי מכניס לגטו אוכל מבחוץ. בדרך כלל היו מבשלים בגטו. אוכל קל. היה מטבח לפועלים מטעם היודנרט. מי שלא היתה לו אפשרות להכניס מבחוץ, אכל ממטבח הפועלים. שם נתנו מנה לחם ומנה תבשיל. נדמה לי שפעם ביום. רוב האנשים שעבדו מחוץ לגטו אכלו מחוץ לגטו. מה שכל אחד הצליח לארגן לעצמו. אני הייתי בא בשבתות לדוד. ביום ראשון היה יום חופשי. היינו מתכנסים צעירים ולומדים. ביום ראשון דוקא, כי בשבת היינו בעבודה. לומדים, שרים. היה אחד עם הרמוניקה, היה קצת מרים את המורל. היו מין חיי דת. אני הנחתי תפילין כל יום, לא היתה בעיה. תפילין היו לי. יכולתי להתפלל לפני העבודה. כל יום. בשבת היינו מתפללים בעבודה. היינו הולכים בדרך, אפילו שרים בדרך, כדי להראות לגויים שהמורל שלנו לא נשבר, שלא איבדנו את צלם האלוקים. היתה הולכת קבוצה של שלושים בחורים ובחורות והיינו שרים בדרך. מהגטו לעבודה. ככה החיים נמשכו. חוץ מהריגות חריגות, שהיו תופסים מישהו… אנשים התחילו לברוח עם ניירות אריים של פולנים. זאת היתה תעשיה גדולה. חלק גדול של הצעירים ברח לשטח הרוסי. זה היה כבר שטח גרמני כי הגרמנים היו שם. אבל כדי לא להיות בעיר, להיות יותר בין גויים - קרקוב, לבוב, ערים גדולות. היה יותר קל להסתתר. כמובן, את מי שתפסו שהיו להם קשרים עם גויים, בא הגסטפו, תפס, הרגו את כולם. אבל כל אלו שיצאו לעבודה, יצאו לעבודה באופן מסודר, ששה ימים בשבוע. ומי שעבד בחוץ היה לו גם מה לאכול.

ש. באיזו עבודה עבדת?

ת. אני עבדתי בריהוט של היהודים שלקחו להשמדה בבלזץ. סגרו את הדירות, אספו את כל הבגדים, הריהוט והכל. היו מחסנים של ריהוט. אנחנו שיפצנו את הספות והעברנו את זה לגרמנים. הייתי אפילו בגסטפו. פעם אחת היתה הזמנה בשביל איש גסטפו בשם ברנרד. הגענו לשם עם הריהוט הזה, קיבל אותנו יפה. בתוך החדר שלו היה ארון קודש קטן מכסף, עם ספר תורה. הכל מוכסף. דברי כסף של יהודים. כנראה הוא היה אחראי על הפולקלור היהודי. פעם ראשונה ראינו את האינטרקום.

עבדנו שם. כל פעם היו הזמנות. מפקד הגטו היה בלכה. פעם אשתו הזמינה אותנו שננקה את המחסן. עבדנו אצלה. היו לה קונפיטורות, אכלנו צנצנת עם קונפיטורה, היה מאד טעים. היינו הולכים יום יום לעבודה. היינו יוצאים בשש וחצי בבוקר, מתחילים בשבע וגומרים בארבע. העבודה היתה במקום סגור. בשבתות השתדלתי לא לעבוד. הייתי מתפלל בבוקר. פעם החלטתי לנוח קצת. היו שם מלא ארונות. נכנסתי לארון ונרדמתי. היה עשר בבוקר. פתאום הארון נפתח ואני רואה מלא קצינים גרמנים עומדים על ידי. הייתי חיוור. אז היה שם שוטר יהודי שהיה אחראי על הקבוצה שלנו והוא אמר: האיש הזה לא הרגיש טוב ונתתי לו אישור לנוח פה. ממש הצלה. יכלו לירות בי. אחר כך נזהרתי. אבל אחר הצהרים היינו גם כן הולכים קצת לנוח.

מולנו היה מחנה צבאי. באחת השבתות אני שומע מנגינה מזרחית, כאילו זמירות. מאיפה באה כאן המנגינה? מסתכל החוצה, רואה חיילים בלבוש גרמני. אלו היו הבוסנים. היה גדוד של בוסנים מוסלמי. הם היו שרים שירים שלהם, בדיוק כמו זמירות של יהודים. המנגינות המזרחיות. כמובן, העבודה היתה מסודרת, יום יום יוצאים. תפילות וחגים היינו מחזיקים פחות או יותר. מי שרצה להתפלל, יכול היה להתפלל בעבודה, אף אחד לא הפריע. בשבת ובחג לא עבדו בדרך כלל, ישבו. כי גרמנים כמעט שלא נכנסו לבית המלאכה. רק אם היתה הזמנה מיוחדת, אז הוא נכנס ואז ראינו אותם מרחוק. זו היתה מין חצר, ובקצה של החצר היינו אנחנו.

אנחנו מגיעים לספטמבר…

[סוף קלטת 1 צד ב]

מגיעים לימים האחרונים של הגטו. רציתי לספר על ההצלה של הדמו"ר מבלז. הוא עבר לא רחוק מטרנוב והמכונית התהפכה. שלחו גוי מהסביבה להודיע בגטו שהאדמו"ר מבלז פצוע, וגם אחיו. הם עברו כנראה מהאזור הרוסי לגטו בוכניה. ואז, לא רחוק מטרנוב התהפך האוטו שלו. הוא נפצע, וגם אחיו, הרבי מבילגוריי. הידיעה הגיעה לגטו ויצא אליו ד"ר הנדלר. הוא היה רופא בבית חולים יהודי. הוא טיפל בו. אני לא זוכר אם הוא הביא אותם לגטו או שטיפל בהם במקום. האדמו"ר מאד התרגש מזה, הוא ברך אותו שישאר בחיים ונתן לו שטר של 20 זלוטי. הסיפור הזה היה ידוע ואני שמעתי עליו.

לפני כמה חודשים אני מקבל טלפון מאשתו של ד"ר הנדלר, גם היא היתה בגטו. אני ביקרתי אצלה, והיא סיפרה לי את כל הסיפור. וראיתי את השטר של 20 זלוטי שהאדמו"ר מבלץ נתן לד"ר הנדלר. בדיוק פגשתי את ד"ר הנדלר עכשיו באזכרה שהיתה של העיר שלנו, עם הבן שלה. דיברנו על הארוע הזה. בסוף האדמו"ר מבלז ניצל מגטו בוכניה וברח להונגריה.

אנחנו מגיעים לימים האחרונים של הגטו. היה זה בתחילת חודש ספטמבר, ג' אלול תש"ג. אנחנו מקבלים הודעה שכולם חייבים להתרכז בככר 'החרות', ככר המשלוחים. כולם מתייצבים, בלי לדעת מה עומד להתרחש. ואז בא שוב שליח מהדוד. אני עומד עם הקבוצה שלי, עם החברים שלי. כל מקום עבודה עם השלט של מקום העבודה. הכל מסודר, סדר גרמני. כולם מסודרים על הככר. היו כ- 10,000 איש. אני עומד עם הקבוצה שלי, מחכה להוראות. פתאום בא שליח ואומר: הדוד קורא לך. ואז אני הולך איתו, אנחנו מגיעים לנגריה בגטו, ויש שם קבוצה של כמה מאות אנשים. הגרמנים החליטו להשאיר שלוש מאות איש לניקוי הגטו, 200 גברים ו- 100 נשים. ואלו התרכזו שם באותה נגריה, באותו צריף. יתר האנשים, גם אלו שאיתם עבדתי, 7000 איש, נלקחו עוד באותו יום חמישי לתחנת הרכבת ונשלחו לאושויץ. כל האנשים האלה נהרגו על קידוש השם, לא נשאר אף אחד. בלילה עוד לנו 3000 בככר, ולמחרת ביום שישי בבוקר הם הובלו לרכבת לכיוון פלאשוב [Plaszow]. בתחנת הרכבת עבר מפקד הגטו הידוע לשמצה, אמון גט, והוא שמע קולות של ילדים. אנשים הסתירו בתרמילים על הגב ילדים קטנים. רצו להכניס אותם לתוך המחנה. הוא שמע בכי של ילדים, ציווה על כולם לצאת מקרונות הרכבת, עשו חיפוש, הוציאו 54 ילדים, כולל אמהות. חלק אמהות שלא רצו להפרד מהילדים. החזירו אותם לגטו. פתאום אנחנו שומעים שבאה משאית, מתחילים יריות. הודירו אותם לסמטה. גט בעצמו הרג את כל 54 הילדים, כולל האמהות. היה איש אכזרי. אכזריות לא רגילה. מהחלון היה הורג אנשים, עם רובה טלסקופ. כל היום היה הורג כמה אנשים. יש לי קרוב משפחה שהיה בקבוצה של יהודים שנתקלה בו, הרג את כולם, הגיע אליו ולא נשאר לו כדור בקנה. לקח את האקדח, נתן לו מכה. יש לו סימן עד היום הזה.

הם נלקחו לפלשוב. אנחנו כל השבת העמסנו את כל המכונות. בדרך כלל כל בעלי המקצוע, כמו קבוצת שינדלר היו עוד קבוצות בטרנוב, לא זוכר את השמות. היו גרמנים שהחזיקו בתי מלאכה עם יהודים שעבדו בשביל הצבא. היו חייטים, פרוונים, היו כל מיני קבוצות. כמה מאות אנשים שעבדו בשביל הגרמנים. כל אלו נלקחו לפלשוב. 3000 איש נלקחו לפלשוב. ביניהם היה הבן דוד שלי. מתוך הקבוצה שנשארה בגטו יצאו מהמסתורין יהודים. היו אנשים שהתערבבו איתנו, ואז במקום 300 היו 400 ואולי יותר. חלק נהרגו על ידי הגרמנים. למפקד הגטו היו שני בנים, הוא התאמן על האנשים האלו לירות, ירו על מטרות חיות, על האנשים האלו. אחרי חודש ימים הם לקחו אותם למחנה צ'רניה.

ש. את אלה מפלשוב?

ת. לא, את אלה שנשארו בגטו. קבוצה אחת או שתיים נלקחו למחנה. כל השוטרים היהודיים נלקחו לצ'רניה, כולם נהרגו, הגרמנים הרגו את כולם. נדמה לי שאחד נשאר בחיים, הוא פשוט לא גילה עצמו שהוא שוטר. חלקם הגיעו אחר כך לאושויץ. התקופה הזאת בגטו היתה קשה ביותר. אנחנו עבדנו באיסוף דברים, בגדים של יהודים, כלים. ריהוט בדרך כלל נשאר במקום. עוד באותה שבת, בהתחלה, אנחנו באמצע תפילה, קוראים 4-5 בחורים. בא שוטר יהודי וקורא לנו. אנחנו הולכים, הכל ריק, רחובות הגטו ריקים. הגדרות באמצע הגטו פורקו. פתאום מגיעים לחורבות בית הכנסת הגדול. אנחנו רואים מרחוק שיש גופות. אומרים לנו להעמיס את הגופות, 7-8 יהודים נרצחו, מצאו אותם באיזה בונקר. היו עוד חמים. אני הכרתי אפילו חלק. הייתי כל כך שבור, פעם ראשונה שנגעתי במישהו מת. אמרו לנו להעמיס, היו שתי עגלות. והלכנו דרך רחובות הגטו הריקים מאדם. הם פרשו לאורך הרחובות שני ספרי תורה, בשני צדי הכביש. אנחנו באמצע עם הקדושים מחורבות בית הכנסת. וכך ההלוויה הזאת של הקדושים. אנחנו יוצאים לבית הקברות. שם היו נאצים שיכורים. הם הקפידו, בדקו את כל ההרוגים עם יש להם כסף. אנחנו מאד פחדנו. ואז אספנו את הבגדים, הביאו גם קודם כנראה אנשים הרוגים. אספנו את הבגדים שלהם וביקשנו רשות לחזור לגטו. עזבנו את בית הקברות, מגיעים לגטו עם הבגדים. זה היה מעשה של יום יום.

אחר כך הם קיבלו הוראה שלא קוברים יותר את היהודים. היה מקרה של משפחה שגרתי אצלם, הכרתי טוב מאד, כי עבדתי עם הבת שלהם, שהלכה לאושויץ עם הטרנספורט הזה הגדול. ידעתי שהם מסתתרים בבונקר, ידעתי היכן. והייתי מסכן את עצמי ומביא להם… זה היה ממש על יד המטבח של היודנרט. הייתי מביא להם בערב שני ככרות לחם ודלי עם אוכל. הם היו שם כמה שבועות, עד שהגיעו אליהם וגילו את הבונקר הזה. היו שם שני גברים, אמא מבוגרת ונשים עם ילדים. כשגילו את הבונקר, הגברים היו בחוץ, היו בינינו כאילו. מי שנתפס, היה מרתף, כאילו בית סוהר, למחרת היו הורגים אותם. התאספו כמות של אנשים. אני ביקשתי, התחננתי, אמרתי לשני הגברים שהיו בחוץ: תשארו איתנו, יש לכם סיכוי, אולי תשארו בחיים. התחננתי, התחננתי, לא עזר כלום. בסוף הם הצטרפו למשפחות ונהרגו כולם על קידוש השם.

באה הוראה לא לקבור יותר, היו שורפים את הגופות. אנשי חברה קדישא היו מכינים מדורה עם קרשים, כל הגופות של האנשים שנהרגו היו שורפים אותם. יום אחד אנחנו הולכים שם בככר, אני רואה שמביאים את ד"ר לוסטיג, שהיה שכן שלנו. התברר שבבונקר אחד היתה חולה וביקשו עזרה רפואית. הוא ביקר כנראה בבונקר הזה, נתן עזרה רפואית. אחר כך אנשי הגסטפו גילו את הבונקר וראו שיש תרופות שהאשה קיבלה. הם שאלו איזה רופא היה, וגילו אותו. יום אחד אני רואה שאיש גסטפו לוקח אותו ביד, מטיילים, כאילו הולכים שני חברים. אחרי שתי דקות ירו בו והרגו אותו. ממש נהרג על קידוש השם, עזר לחולה.

יום אחד מקבלים ידיעה שבבונקר נפטרה אשה מבוגרת. במרתף. מודיעים לנו. מה עושים? פתח קטן מאד, חצי מטר, וסולם. איך מוציאים אותה משם? 15 איש בתוך המרתף, אנשים צעירים, מפחדים להיות איתה ביחד. ואז אני ועוד בחור לקחנו סדין, הוצאנו את הנפטרת דרך הפתח הצר. ומה עושים? אם האוקראינים יתפסו אותנו, יהרגו אותנו. האוקראינים כל הזמן מסתובבים בגטו. לקחנו עגלה, העמסנו עליה ארון, הכנסנו את האשה לארון, והגענו עם הארון הזה למקום שעדיין לא טיפלו בו, לא ניקו שם את השטח. והנחנו את האשה שם. ידענו שברגע שיגיעו לשם ימצאו אותה ויעבירו אותה לבית קברות. אשה לבד לא ישרפו. וכך היה, היא הגיעה לקבר ישראל בזכותנו.

היה סיפור של בחור אחד שלמד איתי, בשם שטורם. היא היה בחור בריא מאד. אנחנו היינו סגורים בשני בניינים, יום יום היינו יוצאים לעבודה. בערב היה מסדר, היו נועלים את הבתים מבחוץ, האוקראיני שמר עלינו. כל יום במסדר היו בודקים אם יש למישהו כסף או דברי ערך. יום אחד מצאו אצל אותו שטורם דולרים. אסרו אותו. למחרת מובילים אותו להרג. אוקראיני מוביל אותו. היה לו מעיל עליון, הוא זרק אותו על הראש של האוקראיני. האוקראיני התבלבל והבחור התחיל לברוח. אבל מיד קפצו כעשרה אוקראינים עם נשק, השיגו אותו בגבול הגטו והרגו אותו במקום. היו מקרים שמצאו שעון, משהו הכי קטן, אפילו את זה אסור היה להחזיק.

מהקבוצה הזאת, מ300- איש, חלק לקחו למחנה צ'רניה, את האנשים שהיו ביודנרט הרגו. הדוד שלי תכנן בריחה להונגריה. היה לי קצת כסף וזהב של ההורים. ואז הוא לקח אצלי ותכננו בריחה של 10 אנשים בעזרת מכונית משא עם תחתית כפולה. היינו צריכים להכנס בתוך התחתית, של חצי מטר, ולהגיע לגבול ההונגרי. זה היה בסוף דצמבר 1943. היינו אמורים לברוח דרך בית המרחץ, המקוה, שהיה על גבול הגטו. מצד אחד הגרמנים היו באים להתרחץ, מצד שני אנחנו היינו באים. המשאית היתה אמורה לבוא לבית המרחץ. אנחנו מחכים, הוא אומר: לא, משהו לא בסדר. אנחנו חוזרים לבית שבו היינו נעולים. כעבור שבועיים, אנחנו עומדים במסדר, זה היה יום ראשון. בדרך כלל המסדר היה מסתיים תוך עשר דקות. היו סופרים ומשחררים. היה לפנות ערב, עוברת שעה, המסדר לא נגמר. ואנחנו שומעים רעש של מכוניות שנכנסות לתוך הגטו. זה כבר חשוד, זאת אומרת שאנשי גסטפו נכנסים. כי בדרך כלל לא היתה תנועה בתוך הגטו. איך שקראו שם ראשון, ידעתי שעלו על העניין הזה. ואז קוראים ליהודי בשם לזר. אחרי כמה דקות קוראים לדוד שלי. אומרים לו: אל תפחד (בגרמנית), בוא תצא עם כל המשפחה. הוא יוצא עם האשה ועם בן שהיה איתו. אני נשארתי במקום. מוציאים עוד משפחה. היינו אמורים להיות עשרה אנשים בבריחה. אני היחידי מכל הקבוצה שנשאר. את כל היתר אסרו, למחרת כולם נתלו על קידוש השם. אני שוב נשאר לבד… הייתי כל כך שבור. קודם כל כל היום הזה הייתי בפחד נורא, שלא יתגלה שחסר להם אחד. הייתי במתח עצום, שלא יתגלה שמישהו "יצא להם מהידיים".

אחר כך שמענו מאנשי החברה קדישא שתלו את כולם, שרפו אותם בחצר. נשאר קצת אפר. אפילו פחדתי לגשת למקום הזה. נשברתי מאד. הדוד והדודה, הוא הציל אותי מספר פעמים, היא טיפלה בי כל כך במסירות. כל פעם היתה מקבלת אותי כל כך יפה. נשארתי לבד, הייתי שבור לגמרי. לקח עוד שבועיים, ולקחו אותנו לפלשוב.

היו עוד שני מקרים. מצאתי זוג תפילין מאד קטנות. אמרתי שאם אלך למחנה אקח אתי את זוג התפילין עם סידור קטן. תמיד היה לי בכיס. איך שיקחו אותנו - יש לי מוכן. היה עוד מקרה, שמצאתי שקית עם אדמת ארץ ישראל. בכוללים של יהדות גליציה היו שקיות עם אדמת ארץ ישראל. מצאתי שקית באחת הדירות. בדיוק נפטר יהודי בשם ציטרונמבום, ואמרתי לחברה קדישא: אתם תקברו את היהודי הזה עם השקית של אדמת ארץ ישראל. זו היתה קבורה של הנפטר האחרון בגטו. הוא זכה להקבר עם אדמת ארץ ישראל.

יום אחד מקבלים הודעה: בשעה עשר בבוקר עוזבים את הגטו. נשארנו בקבוצה 120 איש. לקחתי קצת בגדי חורף. לא לקחתי כסף. מאז המקרה עם הדוד הייתי שבור לגמרי. לקחתי זוג תפילין, קצת בגדים. היה כסף, יכולתי לקחת. באו שתי משאיות, ועוברים את רחובות טרנוב. ממש הלב כואב. פעם אחרונה אנחנו עוברים את כל הרחובות הראשיים. נוסעים לפלשוב. מגיעים לפלשוב ביום חורפי קשה. מביאים אותנו לשער. היו שתי מכוניות משא. ואנחנו מגיעים ישר לפתח בית המרחץ. נתאר קצת את מחנה פלשוב. כמעט כולו בנוי על בית הקברות. זה היה בית קברות חדש של קרקוב, והגרמנים הרסו חלק של המצבות. חלק מהמצבות נשארו והצריפים עמדו ממש על המצבות. איפה שהיה בית המרחץ היה הר. מתחת להר עדיין ראו את הקברים פתוחים. פשוט חתכו את ההר, מתמטה בנו את בית המרחץ. בימי גשם אפילו ירדו עצמות מהקברים.

קבלת הפנים היתה מאד חמה. היה המפקד היהודי של מחנה, וסגנו היה אכילביץ ופינקלשטיין. שני יהודים שהיו אחראים כלפי השלטונות הגרמניים. הם נתנו לנו נאום רציני, שנמסור את כל הכסף ודברי הערך. מי שיסתיר דברי ערך, דינו מוות. מאד הפחידו אותנו. אני לא הבאתי כלום, הייתי מאד שבור מהסיפור הזה של הדוד והמשפחה שנהרגו על קידוש השם. אחר כך הלכנו להתרחץ. אני הבאתי חבילת בגדים, קצת דברים הכרחיים ביותר ותפילין וסידור. אחרי בית המרחץ רשמו אותנו והגענו לצריף. בצד ימין של המחנה היו מגורים של גברים, ולמעלה על ההר היו מגורים של הנשים. באמצע היה כביש. בצד שמאל היו מגורים של הגרמנים והאוקראינים וכל בתי המלאכה. בתי המלאכה היו בצד שמאל של המחנה מהכניסה. אני ראיתי את הסרט 'רשימת שינדלר'. ורואים בדיוק איך שהוא יורה באנשים. הוא ירה מהבית שלו. קראו לרחוב הזה שדרות ירושלים. שם היו משרדים. והוא היה גר שם, גט, ימ"ש. אני זוכר את המרפסת. נזכרתי ממש במחזות האלו.

יש לציין, כשאנחנו הגענו למחנה המצב מבחינה זאת השתפר. לא היו יריות פראיות של אסירים. כנראה שהגיעה פקודה להפסיק עם זה.

ש. מתי זה היה?

ת. פברואר 1944. חורף קשה, הרבה שלג. אספו אותנו למחרת בבוקר, בארבע בבוקר. הבלוק שלנו היה ליד מגרש מסדרים ענק. היו שם 20 אלף אסירים, רובם יהודים. היו גם פולנים וצוענים. כנראה שזה היה חוק, שכל קבוצה חדשה שהגיעה היתה צריכה לטפל בשלג של מגרש המסדרים. עבדנו כמה שעות, פינינו את השלג במגרש המסדרים. זה לקח כמה ימים, אחר כך נפסק. האוכל במחנה היה סטנדרטי. רבע או חצי קילו לחם ליום, עם קצת מרק. שתיה חמה בבוקר. היתה שם קבוצה חרדית שסידרה גם אוכל כשר, בלי בשר. נודע לי, ואמרתי שאני רוצה לאכול אוכל כשר. במחנה פלשוב היו שני בני דודים שלי. אחד קצת מסודר, כנראה שהביא כסף. הוא הגיע בספטמבר 1943. היה תמיד זורק לי איזה חצי לחם. אפשר לומר שלא היה רעב, כי הרבה אנשים יצאו לעבוד בחוץ והם הביאו אוכל פנימה.

היו הריגות של אנשים שנתפסו על ניירות אריים. הביאו אותם למחנה. פתאום שומעים יריות. ידענו כבר, הורגים נשים וילדים יהודיים. היו גם הוצאות להורג של פולנים. אני בעצמי ראיתי פעם. בדרך כלל היו שם בתי מלאכה קבועים שעבדו עבור הצבא. חלק מהאנשים יצאו מחוץ למחנה, כמו קבוצת שינדלר שעבדה בקרקוב [Krakow]. היו כנראה עוד קבוצות שיצאו מחוץ למחנה. במחנה היו הרבה בתי מלאכה. היו חייטים, סנדלרים, פרוונים. חלק גדול מהיהודים שהגיעו מטרנוב, מה3000- האלו, נקלטו בבתי המלאכה האלו ועבדו את עבודתם הסדירה. בדרך כלל 8 שעות עבודה. החיים נמשכו באופן די מסודר.

ש. במה עתה עסקת?

ת. לא היה לי מקצוע מוגדר. הכניסו אותי לעבודה בבית מלאכה לרצענות. הם היו מקבלים הזמנות דחופות לכמות גדולה. היינו תופרים מגינים לאתי חפירה של חיילים. תוך כמה שעות למדתי את המקצוע, ועבדתי כמה חודשים בעבודה זו. הייתי מתפלל כל יום, תפילה מקוצרת. היו לי תפילין. הייתי אפילו נותן את התפילין לחברים שרצו בכך. זיכיתי את הרבים עם התפילין האלו. להרבה אנשים היו תפילין. יכול להיות שהקבוצה החרדית קיימה תפילות בציבור. אני חושב שאפילו היתה קריאת מגילה. אבל אני לא הייתי קרוב לקבוצה הזו. אולי בשבתות הצלחנו לארגן תוך כדי עבודה. כי בשבתות היינו יוצאים לעבודה כרגיל, רק ביום ראשון היה יום חופשי. מה שחשוב לציין זה פסח. התקרב חג הפסח. אנחנו הגענו לשם בט"ו בשבט. ואני חשבתי כל הזמן מה יהיה. התברר שהאנשים החרדים האלו הביאו קמח דרך אנשים שעבדו בחוץ והצליחו לאפות מצות, במחנה הריכוז בפלשוב. אני זכיתי לקבל שתי מצות קטנות. האוכל היה פחות או יותר כשר לפסח. יכול להיות שבערב ישבנו על המיטות כמה חברים והצלחנו להגיד את ההגדה. כמובן שיין לא היה לנו. אבל הצלחתי לעבור את כל הפסח בלי לאכול לחם.

אחרי פסח חליתי, קיבלתי חום גבוה מאד, ונלקחתי לבית חולים. היה צריף של גברים וצריף של נשים. ואותו ד"ר הנדלר היה ממונה על חדר הנשים. הייתי שם כשבועיים. הם חששו שנדבקתי בטיפוס. כעבור שבועיים חזרתי למחנה. היחס היה טוב, כל הצוות היה יהודי, גם הרופאים וגם האחיות.

פעם ראיתי שם הוצאה להורג של פולנים. הביאו משאית, פתאום שומעים יריות. ראינו את זה ממש ממול. זה היה בשטח בתי המלאכה. כל פעם הורידו כחמישה פולנים וירו בהם. את הגופות היו שורפים, גם את הפולנים, גם את היהודים. ראינו באמת מדורה אחרי שחיסלו אותם. בדיוק ירד גשם, והגופות נשארו חרוכות ולא שרופות. אנשים שהלכו אחר כך לעבודה סיפרו שראו גופות חצי שרופות.

אחר כך התחלתי לעבוד בנגרות. העבודה היתה פשוטה מאד. היינו עושים ידיות לאתי חפירה. היתה הזמנה עצומה של אלפי ידיות כאלו. משם זכור לי ארוע. היינו עובדים בשתי משמרות, יום ולילה. בלילה הייתי מתגנב בדרך כלל לבקר אצל הבן דוד שלי. הוא עבד במסגריה. חזרתי מהעבודה הזו, תופס אותי הקאפו היהודי. אני לא הייתי יחידי. הוא המתין לנו. ונתן לי מכה בראש. היתה לי רגישות, קיבלתי שטף דם באף. הוא ראה דם, עזב אותי והתחיל להרביץ למישהו אחר. היה אדם אכזרי מאד, נתן מכות על ימין ועל שמאל לאנשים. "איפה היית?", צעקות כאלו.

מה שזכור לי עוד מפלשוב היה ליל ההלקאות. נתנו לאנשים מלקות. אספו אותנו בלילה בשעה שמונה. כל מגרש המסדרים היה מלא, כולם היו חייבים לצאת. פתאום הביאו כעשרה גברים ונשים והתחילו להקריא ברמקולים: זה וזה עשה מעשה כזה - מקבל חמישים מלקות; זה וזה עשה מעשה כזה - שלושים מלקות. נדמה לי שהמינימום היה 25 מלקות. והתחיל המבצע. הזעקות היו עד לב השמים. האוקראינים הרביצו מכות, הם היו המבצעים. זה נמשך כשעה. הכל מואר, כל הככר מוארת. הם באמצע שוכבים על הספסל ומרביצים. כמובן, מפשיטים את כל החלק, הגב… היו צעקות איומות. אני חושב שהאנשים נשארו בחיים, למרות המלקות.

יום אחד בחודש מאי מודיעים לנו ביום ראשון לעלות על מגרש המסדרים. לא ידענו מה קרה. רואים שיש תכונה מיוחדת. התברר שיש סלקציה. עשו סלקציה לעשרים אלף איש. כולנו היינו חייבים להתפשט, נשארנו רק בנעליים. הגברים בקטע של הגברים, הנשים על יד הצריפים של הנשים. וכל אחד היה חייב לעבור ועדה, כנראה רופאים של ה-SS, גברים ונשים. ומי שלא מצא חן בעיניהם, רשמו את המספר שלו. אפילו אנשים עם משקפיים. כעבור שבוע, שוב ביום ראשון, שוב כולם מתכנסים. שומעים שהפעילו רמקולים עם מוסיקה עליזה. ומתחילים להוציא את האנשים שרשמו. אחר כך שמענו שצרפו גם טרנספורט של ילדים. היו גם ילדים בפלשוב. לקחו את כל הקבוצה, כאלף איש, ילדים ואנשים מבוגרים, אנשים כחושים, חולים, שנראו להם לא טוב. כולם הובלו לאושויץ להריגה בתאי הגזים.

הזמן עובר בפלשוב. בערך בחודש יוני הגיע טרנספורט של נשים הונגריות מאושויץ. אז התחלנו לשמוע בפעם הראשונה מה זה אושויץ בצורה מפורטת. הנשים סיפרו. הן היו מגולחות לגמרי, כל אחת עם מטפחת, עם חלוק מפוספס. חלק ידעו יידיש והצלחנו לדבר איתן תוך כדי עבודה. והתחילו לספר. לא היה ברור להן מה קרה למשפחות, כי הם מאד תמימים. הם חשבו שלקחו את הנשים והילדים והם נמצאים באיזה מקום מבודד. יכול להיות שחלק כן התפקח במשך הזמן. זה כבר היה כחודש וחצי אחרי שהם הגיעו לאושויץ. וחלק כבר ראה שלא רואים אף אחד, כנראה ידע שהם נהרגו.

הגיע גם טרנספורט ממיידנק [Majdanek]. אנחנו בפלשוב הלכנו בבגדים שלנו, לא היה לנו ביגוד מיוחד. הגיעו אנשים ממיידנק עם בגדים מפוספסים. אני זוכר נעליים מעץ, מין נעלי סירה מעץ, משונים מאד. וגם הם סיפרו מה שקרה במיידנק. שם הרבה אנשים נהרגו. במיידנק נשאר עד היום המחנה. רואים את תאי הגזים, רואים את הקרמטוריום, רואים את הערימות של נעליים ובגדים של האנשים שנהרגו. עד היום הזה. זה אחד המחנות שנשאר כמעט שלם.

יום אחד, שוב ביום ראשון, מוציאים את כל המחנה החוצה. אנחנו עוברים לרכבת. היינו צריכים לסחוב קרשים שהביאו מהמזרח. הם התחילו לפנות, הרוסים כבר התקרבו והיו במזרח פולין. והגרמנים פינו מחסני עץ. באותו יום הבאנו קרשים בכמויות עצומות. עמדה רכבת של כחמישים קרונות עם קרשים. כל שני אנשים סחבו קרש, קרשים מאד כבדים. סחבנו אותם מהרכבת למחנה. הרגשנו שהזמן של פינוי המחנה הולך ומתקרב. כנראה אנשים שידעו מה מתרחש בחזית המזרח סיפרו במחנה.

ובחודש אוגוסט… ביום בהיר, בדיוק חצי שנה הייתי במחנה, מ8- בפברואר עד 8 באוגוסט. אנחנו מקבלים הוראה להתכנס. זה היה בשעות הערב. היינו 5000 איש. ביניהם אני ושני בני דודים. אחד יותר מבוגר ואחד יותר צעיר. זה הבן של הדוד שהציל אותי מספר פעמים. היתה לי התחייבות. רציתי מאד להיות ביחד איתו וחשבתי שאולי אוכל לעזור לו. לא ידענו מה קורה, לאן אנחנו מובלים. ידעתי שהוא עובד במסגריה ואמרתי לו: לאן שנגיע, אני נרשם כמסגר, וכך אהיה יחד איתך ואשמור עליך. פשוט מאד רציתי שנהיה ביחד. בשעות הלילה התחילה הירידה לכיוון הרכבת. כל השטח מואר חזק. ואני רואה מרחוק שהגרמנים עומדים ומרביצים מכות רצח. היהודים יורדים בכביש, ואני משתדל לא להיות בקצה. כי ראיתי שהם מסדרים חמישיות וכל מי שנמצא בקצה חוטף מכות. אני מתכנן שאהיה באמצע. לא עזר שום דבר, אנשים דחפו מאחור. אני הגעתי בדיוק בצד. חטפתי שתי מכות, מכה אחת בפה, בשיניים. כל הפה התמלא דם. השיניים נשארו תלויות, שתי השיניים הקדמיות העליונות. ומכה שניה קיבלתי בראש מאחור. הייתי המום מהמכה. והם סופרים עשרים חמישיות, מאה איש. ומיד לכיוון הרכבת. בין הגרמנים לבין הרכבת עמדו אוקראינים, ובקתות הרובים הרביצו מכות, דחפו. אני הייתי בחור צעיר. עם ההלם של המכה אני טס ומגיע ראשון לקרון הרכבת. בתוך הקרון אני תופס עמדה ליד החלון הקטן. קרונות של בהמות משא. מגיעים אחרי החברים לתוך הקרון. היינו מאה איש. ריחמו עלי שאני מלא דם. התחלתי לבדוק את עצמי, אני רואה שאני בסדר. אמרתי, ברוך ה' שהראש בסדר. נדמה לי שקיבלנו חצי לחם. וקופסה שהייתי לוקח בתוכה את האוכל שלי. אני מתיישב על הקופסה הזאת וחושב איך יצאתי, איך עברתי את זה. ממש בנס שלא קיבלתי מכה חזקה במוח והיו מחסלים אותי שם.

הרכבת עומדת, חום מעיק ביותר. סגרו את הדלת. ומהאדים של האנשים התחילו לטפטף טיפות. בלילה הרכבת מתחילה לזוז ומתחיל להיות מעט משב אויר. כולם יושבים מדוכאים. לא יודעים לאן מובילים אותנו. בערך בשתיים בלילה מגיעים לאושויץ. לא נכנסו למחנה. הרכבת נעצרת בתחנת הרכבת של אושויץ. נפל עלינו פחד גדול כי ידענו מה זה אושויץ, שזה מקום קשה נורא. שמענו מהנשים ההונגריות מה קורה שם. ופתאום אחרי כחצי שעה הרכבת ממשיכה לנסוע. הלילה באוגוסט נגמר שם בשעה 4-5. אנחנו רואים לפי הנוף שאנחנו בגרמניה. אני ראיתי פעם ראשונה ממטרות. בפולין לא ראו השקאת שדות בממטרות. ראינו בתים יפים, מסודרים, הכל מסודר. הנסיעה ארכה כיומיים. בלילה יצאנו. 36 שעות.

ש. איך ראיתם?

ת. היה חלון אחד. אני הייתי מתחת לחלון, עליתי על הקופסה והסתכלתי החוצה.

ש. כל מאה האנשים היו בקרון אחד?

ת. כולם היו בקרון אחד. היו 5000 איש, 50 קרונות של מאה איש כל קרון. למחרת הרכבת נעצרה בצ'כוסלובקיה. ראיתי דרך החלון בחור גוי צ'כי. הוצאתי את הקופסה והוא הביא לי קופסת מים. ומעניין, הוא עבר דרך משמרות אוקראינים, נתנו לעבור. קופסת המים הזו הצילה אותי. כל הפה היה מלא דם. לפחות קצת נשטף. היתה ממש הצלה. אני תמיד אומר לכל אחד: אתם לא יודעים מה זה מים בחיים. הערך של מים הוא חשוב ביותר.

המשכנו לנסוע. נסענו מפולין דרך גרמניה, צ'כוסלובקיה, ובסוף הגענו לאוסטריה. עברנו את וינה. סך הכל נסענו כיום וחצי. הרכבת נעצרה וראינו שלט של התחנה: מאוטהאוזן [Mauthausen]. ראינו שזו עיירה קטנה. ראינו תושבים אוסטרים. היה כביש ליד הרכבת. מורידים אותנו מהרכבת. היו אנשים שנפטרו, נחנקו בתוך הקרונות. כנראה שקברו אותם שם. אנחנו מתחילים לעלות רגלית, מסע של כשמונה קילומטר. עולים כל הזמן. מגיעים למחנה. המחנה היה ממש מבצר. רואים מבצר. שער גדול, נכנסים לתוך השער. מסביב חומות של מצודה. על החומות מגדלי שמירה, חיילים אוקראינים שמרו. אנחנו נכנסים לחצר ענקית. בחצר הזו מתיישבים על הרצפה והביאו לנו מין חביות עם תה. ראינו שזה משקה, תה מפרחים. ואני הייתי שרוף ממש. ראיתי שאין לי מה להפסיד. נתתי קפיצה עם הכלי של האוכל, טבלתי בתוך החבית והתחלתי לשתות. אחרי קפצו מאות אנשים על התה הזה. תוך חצי דקה הכל התרוקן. אחד על השני, חטפו את זה, היתה מהומה רבה מאד. אנשים היו צמאים, כי יום וחצי לא שתינו.

משם עברנו לבית מרחץ. קודם כולם התפשטו בחצר של מחנה מאוטהאוזן. אמרו להשאיר את הבגדים, חוץ מהנעליים והחגורה. הכל נשאר שם, התפילין והסידור, כל הבגדים שהיו לי. הכל נשאר בחצר. מהחצר עוברים לבית מרחץ. רחצה קצרה מאד. משם עוברים לחדר לקבלת בגדים. קיבלנו כבר בגדים, נדמה לי שהיו בגדים אזרחיים…

[סוף קלטת 2 צד א]

מכנסיים וגם בגדים עליונים היו אזרחיים, עם טלאי של פסים. משם עברנו לאנשי משרד. קיבלו את הפרטים של כל אחד. כל אחד קיבל מספר אסיר. ומאז הפכנו להיות מספרים. אין שם, לא מכירים, הכל לפי מספר אסיר. משם מעבירים אותנו לבלוק, כל אחד לבלוק שלו. לא היו מיטות, ישבנו על הרצפה. מה שזכור לי, לא היו ברזים לשתיה, רק לפני השינה אמרו לנו לרחוץ את הרגליים, כי היינו צריכים להסתובב שם יחפים. היו ברזים בגובה נמוך. אני נשכבתי על הרצפה כדי לשתות מים. הייתי כל כך שרוף, שעד שלא התמלאתי לא יכולתי בכלל… קודם כל לא יכולתי לאכול לחם בגלל השיניים שנשרו. אבל נתנו קצת מרק, קליפות של תפוחי אדמה.

היו שם גויים פולנים שעבדו במשרדים והם העבירו לנו קצת אינפורמציה על המחנה. זה היה אחד המחנות הקשים ביותר באוסטריה, הקשה ביותר. במשך השנים 1942-43 הגיעו לשם אסירים יהודיים מצ'כוסלובקיה, מבלגיה, מהולנד, והם חוסלו במכות במשך שבועיים. היום התחיל כמובן במסדר, אחרי המסדר קצת שתיה, מין קפה עשוי משעורים קלויים עם קצת סכרין. אחרי זה עבדנו במחצבה. היתה מחצבה במאוטהאוזן. היה צריך לעלות כ180- מדרגות למחצבה. אנחנו היינו אוספים אבנים. הם בנו כבישים בתוך המחנה ובמשך היום היינו יורדים ועולים 180 מדרגות, 8-10 פעמים ביום. כמובן שאנשי SS היו בודקים אם האבן לא קטנה מדי. מי שהביא אבן קטנה קיבל מכות והיה צריך לרדת לאסוף אבן יותר גדולה. כל אבן היתה בערך 30 קילו. אבן בכתף, היינו צועדים עם האבנים עד לכביש שבנו ויורדים בחזרה. אנשים לא יכלו להחזיק מעמד והתחילו להתאבד. איך התאבדו? בדרך מהמחצבה עד למחנה היו משמרות. על העצים עמדו שומרים אוקראינים, והיתה גדר. ומי שנמאסו עליו החיים, היה ניגש לגדר ומיד קיבל כדור. הרבה אנשים ניסו להתקרב, יצאו מהשורה, איך שהתקרבו לגדר, השומר מלמעלה כבר ירה בהם וגמר את החיים. חלק מהאנשים קפצו מלמעלה למטה למחצבה והתרסקו. הם קראו לזה "צנחנים", הגרמנים. "או, היום היו הרבה צנחנים". עשרות אנשים קפצו מלמעלה למטה, התרסקו וגמרו את החיים.

כעבור כשבוע ימים, פתאום מקריאים שמות, וביניהם שמי. הבנתי לפי שמות האנשים שרובם היו בעלי מקצוע מיוחד, נדרש. כמאה איש, ואני בתוכם. אנחנו יוצאים החוצה, מקבלים חצי לחם. אני יכולתי בקושי ללעוס, עשיתי לי פרורים מהלחם הזה, בגלל השיניים. ואנחנו יורדים ויוצאים מהמחנה. מצד אחד שמחתי מאד שנפרדתי מהמחנה, כי הוא היה מאד קשה. המשטר במחנה היה אכזרי ביותר. מכות, והעבודה הזו, שהיתה מאד קשה.

אנחנו יורדים מהמחנה, יוצאים, כשמונה קילומטר, מגיעים לפנות ערב למחנה גוזן א' [Gusen 1]. זה היה מחנה שכולו היו פולנים גויים. עבדו בתוך המחנה הזה. היו שם מפעלים של מסרשמיט, בית חרושת לאוירונים. הכניסו אותנו לצריף. שם היינו אמורים להיות כל הלילה. באמצע הלילה מתעוררים, החשמל כבה, אזעקה. אחרי כמה דקות מגיעות להקות של מאות אוירונים של ארצות הברית ובריטניה. ומתחיל להיות אור כמו ביום. הם מורידים מאות נורות. כל המחנה מואר. הם עוברים את המחנה, לא נוגעים בו. הם ידעו שיש פה מחנה ריכוז, לא נגעו בו. טסים הלאה. שומעים מרחוק את ההפצצות, לא רחוק מלינץ. היו הפצצות קשות מאד בלינץ [Linz]. למחרת עזבנו את המחנה. נודע לנו שהפולנים הגויים סרבו לקלוט שם יהודים, עד כדי כך היו אנטישמים. למרות שהם היו אסירים כמונו, הם לא רצו שיהיו ביניהם יהודים. שוב מצעידים אותנו כשני קילומטר ואנחנו מגיעים למחנה גוזן ב'. שם רואים יהודים. היו שם הרבה יהודים מהונגריה. מתחילים לדבר עם היהודים האלה, מכניסים אותנו לבלוק, בתוכו היו יהודים ממוצא הונגרי. היו שלוש קומות של מיטות. אני תופס את הקומה העליונה. תמיד היה יותר טוב, כי בדרך כלל במיטות התחתונות היו מטרידים. למשל, היו עובדים במשמרת לילה, אז באנו לישון ביום. באמצע השינה, בעשר, מעירים להביא ארוחת צהרים. כך נגמר היום ולא יכלו לישון. בדרך כלל מי שהיה בקומה העליונה לא היו מפריעים לו בקלות. גם בבוקר, כשהיו מעירים את האנשים, אז תמיד במקלות הגיעו למיטות התחתונות. פעם ישנתי שינה מאד עמוקה. אני שומע מקלות, ואני רואה אותו כבר מתקרב אלי. עד שהוא טיפס למעלה, תפסתי את החבילה שלי, לא הספקתי להתלבש, קפצתי מהמיטה העליונה, תוך כדי הליכה אני מתלבש, לובש את המעיל העליון, את המכנסיים והנעליים. עד שהגעתי לשער הצריף הייתי כבר מלובש, וישר למסדר. תמיד השתדלתי להיות במיטה העליונה בקומה השלישית.

זה לא היה קבוע, כי בכל מיטה ישנו שני אנשים. יום אחד אני בא, נכנס לצריף, ומלמעלה צועק לי אחד: פולני, בוא תישן איתי, תהיה איתי במיטה. רוסי שחושב אותי לפולני. בחור בלונדיני, חושב שאני פולני. אני אומר לו: אני לא פולני, אני יהודי. לא, הוא אומר, זה לא יכול להיות, יהודי מוכרח להיות שחור, אתה לא יהודי. תעלה למעלה. עליתי. נדמה לי שיום אחד נשארתי איתו, אחר כך מצאתי לי שותף יותר טוב.

סדר היום היה כזה: עבודה 12 שעות, או ביום או בלילה. משמרת משש עד שש. חלק מהיהודים מהונגריה, בחורים צעירים, נקלטו בצוות המחנה, במטבח. בכל צריף היה זקן הצריף, אחראי. בדרך כלל היו גויים רוצחים שקיבלו 20-30 שנות מאסר. במקום להחזיק אותו במאסר, הביאו אותן למחנה ריכוז. הוא היה זקן הבלוק והיה ממונה וביצע את כל הרציחות. העוזרים שלו היו הילדים. היו חלק פולנים גויים, חלק היו ילדים יוצאי הונגריה. סדר היום: בבוקר קמים, נותנים שתיה חמה. קודם כל מוכרחים להתרחץ, בחורף ובקיץ. רצים כולם לרחוץ את הפנים, לרחוץ את הראש. כשהיינו חוזרים לצריף היו בודקים אם הפנים והראש רטובים. נותנים קפה משעורים, ויוצאים לעבודה. אני שובצתי לעבודה בתוך בית חרושת למטוסים הודות לכך שנרשמתי כמסגר. בן דודי לא הגיע איתי, הוא הלך למקום אחר. כל החייטים, הסנדלרים, רצענים, פרוונים, נשלחו לעבודה פיזית בבנין. אנחנו נסענו כל יום ברכבת משא כרבע שעה מהמחנה למקום שנקרא סנט-גיאורגן. זו היתה עיירה קטנה. היתה רמפה שהיינו עולים לרכבת, ושם היתה רמפה שהיינו יורדים מהרכבת. היינו עוברים ליד הבתים של התושבים הגרמנים ומגיעים לשטח המפעל. המפעל כולו היה מתחת לאדמה. חלק מהאנשים חפרו בתוך ההר, היו מוציאים משם כורכר, חול. אלו אנשים בעלי מקצועות לא נדרשים, שעבדו 12 שעות בעבודה מפרכת ביותר. האנשים האלו נפלו כמו זבובים, כל יום הביאו עשרות הרוגים עטופים בניירות. סחבו אותם לתוך המחנה, כל יום. כל כמה שבועות הביאו טרנספורטים חדשים כדי למלא את המכסה. גם מהאנשים שלנו, בעלי המלאכה, נפטרו. אנשים חלו בדיזנטריה, שלשולים, ותוך שבועיים הלכו לעולם הבא.

החיים במחנה היו מאד קשים. כל הצוות, על כל עבירה הכי קטנה - דין מוות. היה מקרה של בחור שעבד שם כעוזר בחלוקת לחם. פעם לקח פרוסת לחם והביא לחבר שלו. תפס אותו זקן הבלוק, היה מסדר, זקן הבלוק אמר: תראו, הבחור הזה גנב לחם שלכם. והתחיל לחנוק את הבחור, תוך דקה הבחור נפל ומת. בדרך כלל לא היו יורים שם. אני זוכר רק מקרה אחד של יריות. אנחנו בבית החרושת קיבלנו נעליים איטלקיות מעור, וזה היה מאד חשוב שם, כי בדרך מהרכבת לשטח המפעל היתה מלאה בוץ, והנעלים שהיו לנו היו נעלי עץ, נקרעו, הבוץ היה נכנס בפנים. הכל נקרע, נדבק מלמטה. ונעלי עור ממש הצילו אותנו. היה יהודי שהיו לו נעליים כאלו, שעבד במפעל. ולרוסי היו נעלי עץ. הרוסי אמר ליהודי שיתן לו את הנעליים. היהודי כנראה לא רצה לתת לו את הנעליים, והרוסי הרג את היהודי בגלל הנעליים. לקח את הנעליים וזרק את היהודי שם בתוך המפעל. אנחנו חוזרים הביתה בשעה שש, מגיעים, חסר איש אחד. עושים מסדר. תמיד ספרו, שלא יברח מישהו בדרך. סופרים את האנשים ורואים שאחד נעדר. החזיקו אותנו עד עשר בלילה, לא נתנו לנו לצאת מהמפעל. עמדנו בחוץ עד שמצאו את היהודי הזה מת. ואז גילו שהרוסי הזה… ראו שיש לו נעליים חדשות. הוא קיבל כדור בראש, הרוסי הזה.

בצהרים אכלנו מרק מקליפות תפוחי אדמה או ירק שגדל שם, סרפד או משהו אחר. היו מכניסים כל מיני לכלוכים בתוך האוכל. אבל אנשים אכלו מה שיש. היתה לי בעיה של השיניים. הגעתי למחנה והודעתי מיד לזקן הבלוק שיש לי בעיה - שתי שיניים תלויות, ואני מנסה לעקור אותן ולא יכול. ואז רשמו אותי למרפאת שיניים. התפלאתי כל הזמן, כנראה חשבו שאולי יש לי שיני זהב ובאותה הזדמנות יעקרו לי גם את שיני הזהב. ואני מגיע למרפאה. המרפאה היתה במחנה גוזן א' שהיה מחנה מסודר יותר. אני פוגש שם אשה, פעם ראשונה. לא היו נשים בכלל. אני חושב שזו היתה אשה יהודיה. הם כנראה החזיקו לצרכים שלהם נשים יהודיות. יש ספר 'בית הבובות' של איש מפורסם. היא הסתכלה עלי, אני עליה. ראיתי פנים של אשה יהודיה. ונכנסתי שם לרופא והוא עקר לי את השיניים. לפחות הבעיה הזו נפתרה, התרפא לי תוך יומיים ויכולתי כבר לאכול את הלחם. בערב היינו מקבלים מנת לחם. בימי ראשון היו מוסיפים משהו, נקניק של סוסים מתים או קצת מרגרינה או ריבה עם גבינה. היה מאד קשה לשמור על כשרות. היינו מערבבים את הגבינה, אני נזכר היום, כי הרבה פעמים אני מערבב גבינה וריבה ושם את זה על לחם. אני נזכר באוכל של המחנה.

ביום ראשון קיבלנו תוספת לחם בתור עובדי מפעל מסרשמיט. חשבתי להשאיר לי סנדויץ למחרת, כי לא אכלנו כל היום, רק בערב. בלילה אני מתעורר לצאת לעשות צרכים. ובלילה, כשהלכנו לישון, את כל החבילה, כל הבגדים, הנעליים, היינו שמים מתחת לראש. אני שם את הלחם בתוך החבילה הזאת. מולנו בקומה העליונה ראיתי יושבים אוזבקים גויים, ואני רואה שהם מסתכלים איך שאני עוטף את הלחם הזה. לא עלה בדעתי בכלל… בלילה אני, כל החבילה אין, נעלמה כל החבילה - הבגדים, הכובע והנעליים. וכבר לא היה אכפת לי הלחם, אבל בלי בגדים שם, מי שלא היה לו כובע היו הורגים אותו. אני יורד. בצריף היתה נורה קטנה מאד, אולי 10 ואט. אחת בקצה אחד ואחת בקצה השני. בצריף היו אלף איש. מתחיל להסתובב, פחדתי שיתפסו אותי, שיחשבו שאני מחפש לגנוב משהו. בקצה הצריף אני מוצא נעל מתחת למיטה, ולשמחתי אני מוצא את כל החבילה עם הבגדים. מתלבש. ומאז כבר לא השארתי יותר לחם, ראיתי שזו סכנה גדולה מאד. שמחתי שמצאתי את הבגדים.

על ידינו היתה גם כן מחצבה בגוזן א'. תמיד לקחו אותנו בימי ראשון, אחרי שינה של 3 שעות היינו צריכים ללכת לאסוף אבנים לבניית כבישים. החיים שם מבחינה דתית, היינו קבוצה של בחורים. היו איתי שם שני בחורים שהכרתי היטב, למדתי איתם ביחד. והיה עוד יהודי שעבד כאינסטלטור בעיר שלנו. והאינסטלטור הזה חלה, תוך שבועיים גמר. כל הזמן עודדתי אותו: תחזיק מעמד. מי שקיבל דיזנטריה, הלך תוך שבועיים מקסימום. אני בדרך כלל כשהיתה לי הבעיה הזאת, קודם כל הייתי מפסיק לאכול. הייתי לוקח את הלחם ומוכר אותו, מחליף תמורת סיגריות. ה'מטבע הזר' שם היו סיגריות. תמורת סיגריות אפשר היה לקנות הכל במחנה. מכרתי תמורת 4 סיגריות. כשהגעתי לעבודה, היו שם רתכים. הייתי מביא לי קופסה של קונסרבים, היו מרתיחים לי קופסת מים. וזו התרופה. אני אומר את זה לכל אחד: לא לאכול יום שלם, רק לשתות מים רתוחים. בבוקר הייתי מגיע לעבודה, תמורת סיגריה היה מרתיח לי קופסת מים. לפני שהייתי חוזר, בשעה חמש, שוב היה מרתיח לי קופסה. כעבור 24 שעות הכל נפסק. הייתי משתדל מאד לשמור לא להכנס לבעיות כי ראיתי מה התוצאה מזה.

במחנה הזה היו הרבה סלקציות. היו אוספים בלילה. היתה מגיעה ועדה עם רופא או שניים, כולם אנשי SS. וכל האלף איש היו עוברים, רושמים אותו, בזה האיש גמר את החיים. כמובן, גם ככה המתים שהיו מגיעים מהעבודה, היו מתים בתוך מחנה. כל אחד שמת, כתבו לו את המספר כאן, מפשיטים אותו לגמרי. עד המסדר היו משכיבים אותו בחוץ. היה מסדר, היו כך וכך חיים, כך וכך מתים. אחר כך היו באות עגלות גבוהות, היו זורקים את המתים בפנים. היו מגיעים לגוזן א', שם היה קרמטוריום. תמיד היו מתבדחים: מי יודע באיזה ענן אנחנו ניפגש. ראו מרחוק את הקרמטוריום, כל הזמן פועל והעשן יוצא משם. מי יודע מי יגיע, מתי יגיע. עשו כמה פעמים סלקציות. היו הורגים אנשים כמו שהורגים דגים. הביאו אותם למקום הרחצה, היו כסאות עם מקלות עץ. במקלות האלו, כמו שהורגים דגים, היה מקבל מכה בראש, היו הורגים את האנשים. שם היו צעקות איומות, מכיוון ה"ואשרום", חדר הרחצה. למחרת היו שוטפים אותם בצינורות מים, מביאים אותם כל אחד לבלוק שלו, משכיבים 20-30 איש בחוץ. אחר כך זורקים על העגלה. האיש גמר את החיים. כמובן שהכל היה נרשם. במאוטהאוזן הכל נרשם. יש לי ספר של מאוטהאוזן, כתוב מספר זה וזה, גמר את החיים ביום זה וזה. הכל היה מסודר. יש לי ספר בבית.

אני רוצה לספר על הבן דוד שלי המבוגר. היינו ביחד במחנה, אבל לא פגשתי אותו. בערב יום כיפורים הוא מגיע בשעה שש בערב, יורד על הרמפה מהרכבת, ואני עולה. ראיתי אותו, ראיתי שהוא כבר… קודם כל כחוש לגמרי. והוא היה אדם בריא, עשר שנים מבוגר ממני. והוא היה מלא פצעים בפנים, קיבל מכות. אמרתי לו: מה קורה? לא הספקתי להגיד מילה, כבר הוא ירד, ואני עליתי לרכבת. יותר לא ראיתי אותו. גמר את החיים שם במחנה. יש לי חבר שאני לומד איתו, אבא שלו היה במחנה הזה. הוא היה עם בן, והוא היה שלוש פעמים באושויץ. הוא כתב ספר, 'בכף הקלע'. הוא היה בעוד שלושה מחנות. הספר שלו נכתב על שם מחנה גוזן ב'. 'בכף הקלע'. באחד הימים הבן שלו עבד, שרת קרונות רכבת. הביאו מלט ברכבת ואספו את החול מהקרונות. בלילה הוא לא שם לב, התקרב קרון אחד לשני, פגע לו ברגל, שבר לו את הרגל. הביאו אותו למחנה, משם לקחו אותו ואביו כבר לא ראה אותו. האב זכה להשאר בחיים. בסך הכל הוא היה במחנה גוזן ב' חודשיים. הספר שהוא כתב ספר עב כרס. ורוב הסיפורים הם על המחנה הזה. מחנה נורא, תנאים קשים ביותר. הם הביאו טרנספורט של 5000 יהודים מהונגריה. כעבור חודשיים חלק נהרג. רשמו אותם להבראה. פתאום שומעים שאפשר לצאת להבראה. הוא נרשם. תמים, כולם תמימים. נרשמו למעלה מאלף איש. נדמה לי שעקרו לו שן או שתיים והוא קיבל תוספת אוכל. וזה שהיה שם מהצוות של הצריף אמר לו: מה, אתה תמים, מה ישלחו אתכם להבראה? לא, הוא לא רצה לשמוע, נרשם להבראה. יום אחד אספו אותם ברכבת, 1050 איש. מגוזן ב' הגיעו חזרה לאושויץ. באושויץ בחרו מכל הקבוצה הזאת כשלושים איש, הוא היה בתוכם. את כל היתר לקחו לתאי הגזים. זו היתה ההבראה שלהם. הוא הסתובב שם כמה שבועות והיה צריך לצאת לעבודה. הוא עבר למכרה פחם בשלזיה. היה שם, שוב אספו אותם, שוב הגיע לאושויץ, פעם שלישית. ומשם הגיע שוב למאוטהאוזן, כבר בחורף. משם הגיע לאבנזה, ושם בנסי נסים נשאר בחיים. כמה שבועות שכב ברביר, בבית חולים. נסי נסים. הוא כבר לא יכל ללכת על הרגליים. שכב במיטה כחודש ימים. שרד, נשאר בחיים. כשבאו האמריקאים לא יכול היה לצאת לראות אותם אפילו. סיפרו לו שהנה, הגיעו האמריקאים.

אמשיך בסיפור שלי. בחורף 1945 התנאים הסניטריים היו קשים מאד. כל שבוע היינו יוצאים להתקלח. בדרך כלל היו יוצאים ערומים לגמרי, עם נעליים ושמיכה על הגוף. את המקלחות היו מפעילים גרמנים. מים חמים, מים קרים. פשוט מאד, שאנשים יתקררו, יקבלו דלקת ריאות וילכו מהעולם. בחורף, באמצע הקור, אותו הדבר. אנחנו רצים למקלחת, כמאה מטר מהצריף, באותה צורה, עם השמיכה. מגיעים מים חמים, מים קרים. בסוף נותנים לנו מים חמים - ישר החוצה, רטובים לגמרי. המצב הסניטרי היה מאד קשה. היו הרבה כינים. אותם הבגדים כל הזמן. אותה חולצה, אותם התחתונים. עוד חתכתי לי מהחולצה שרוול אחד ועשיתי לי מטפחת מזה. מהשרוול השני עשיתי מגבת. תנאים מאד קשים.

אז הם החליטו על מבצע חיטוי של הבגדים מכינים. בכל בלוק היו אלף איש. אנחנו מתפשטים לגמרי, נשארים רק עם הנעליים והשמיכה. אלפיים איש מכניסים את הבגדים לבלוק ואלפיים איש ערומים נמצאים בבלוק השני. זה היה ב19- לינואר, אני זוכר בדיוק את התאריך. יום קריר באמצע החורף. הם לא הסתדרו עם הספירה של הבלוק. כמובן, כל יום, פעמיים ביום, יש ספירה. לא מסתדרים, בלוק אחד, בלוק שני. הם מוציאים אותנו החוצה. באמצע החורף. אנחנו עומדים רבע שעה, חצי שעה. מתחיל לרדת שלג עלינו. אנחנו ערומים לגמרי, עם השמיכה. קבוצות קבוצות, אחד מנסה לחמם את השני. עמדנו שעה בחוץ, בכפור של 8-10 מעלות. אחרי שעה נכנסים פנימה. התחלתי להזיע בגלל ההפרשים בטמפרטורות. מאות אנשים, ואולי יותר מזה, קיבלו דלקת ריאות ומתו מזה. כנראה שזו היתה המטרה, להרוג כמה שיותר אנשים, במיתות שונות ומשונות.

היינו מקבלים בדרך כלל חצי לחם. הלחם היה כמו קוביה, כמו עוגה. לחם שחור מאד. ובגלל החורף הוא קיבל הרבה רטיבות. בתוך הלחם הם שמו נסורת עצים, כדי לחסוך את הקמח. הלחם היה דביק כולו ומלא עובש. כשקיבלנו אותו, במקום חום הוא היה ירוק לגמרי. היה עובש מסביב וגם בפנים. שבוע שבועיים אכלנו מהלחם הזה. ואני רואה נפלאות הבורא. העור שלי מאד רגיש, ומחוסר ויטמינים קיבלתי פצעים רציניים על הרגליים. אחרי אכילת הלחם הזה, פתאום אני רואה שהפצעים נעלמו. פניצילין. לא ידענו מזה, כי זה התגלה רק במלחמה. פתאום נעלמו הפצעים. כעבור שבוע - שוב סלקציה. היה לי נס ממש. עם הפצעים האלו היו לוקחים אותי… כשהגעתי לסלקציה הגוף היה נקי, לא היו פצעים בכלל. וממש בחסדי ה' רואים נפלאות הבורא. מהלחם המלא עובש. היום אנחנו לא זורקים לחם. אפילו אם יש קצת עובש, אני אומר: נו, נזכר איך היינו שם.

החורף נגמר. היה סיפור, אספר אולי את סיפור הסידור, סיפור מאד מעניין. אני השתדלתי לא לעבוד בשבתות. בשולחן שלנו בבית החרושת כולם היו בחורים יהודיים. היה אפילו אב עם שני בנים. בשבתות היינו משתדלים, האבא היה זוכר קצת תפילות. ותוך כדי עבודה… אני תמיד ישבתי בראש השולחן. העבודה שלי היתה לקדוח חורים. זו היתה עבודה של סרט נע. כל אחד קיבל חלק וזו היתה העבודה שלו. אני ישבתי בקצה השולחן, היתה מכונת קידוח חשמלית. אני הייתי קודח, מחבר עם ניטים, וזו היתה העבודה שלי. בשבתות, אני תמיד ראיתי את הפתח, הכניסה, אם גרמנים נכנסו. ואז הייתי מפעיל את המכונה, מחזיק את היד על הידית. וברגע שהייתי מוריד, כולם ידעו שהגרמנים מתקרבים. כולם התחילו לדפוק עם הפטישים… בצורה כזאת, תוך כדי עבודה, היינו קצת נחים בשבת וגם קצת מתפללים.

הגיע חג הפסח, זה כבר היה אחרי הסיפור של הסידור. יום אחד, יום ראשון כנראה, אני מסתובב במחנה. היו מחלקים במחנה גם מחורקה, זה טבק לעישון סיגריות, מאד גס. בדרך כלל הרוסים מעשנים את זה. אני רואה רוסי מוציא סידור קטן, תולש דף מהסידור, מוציא קצת טבק ועושה לו סיגריה מזה, מהדף של הסידור. אני ניגש אליו. הוא לא ידע שאני יהודי. אני אומר לו: תשמע, אולי תמכור לי את הניירות האלו. אני לא יכול לעשן. כי היו מעשנים, היו תופסים עיתון ישר, מי שהצליח, או שהיו לוקחים משקיות המלט. והיה מסריח. אני אומר לו: אולי תמכור לי, אני לא יכול לעשן בשקי מלט, זה מאד מפריע לי, זה מסריח. הוא אמר: כן, בסדר. היה כבר תלוש מהתחלה, מהסוף. אבל חשבתי: לפגוש סידור, שיהיה לי סידור במחנה, זה משהו. ואז מכרתי את הלחם, בדיוק מנה לחם, ארבע סיגריות. באותו יום לא אכלתי לחם. גאלתי את הסידור. החברים בעבודה מאד שמחו, כי בשבתות כבר יכולנו להתפלל. היו שם תפילות שבת ותפילות חגים. מהסידור נשאר אולי חצי, סידור קרוע. אבל סידור במחנה ריכוז חיזק את המורל שלנו.

החורף החל להסתיים. אולי סיפור שהיה, ששמעתי אותו. כי הרבה שואלים: למה לא התמרדתם, למה לא ברחתם? יש סיפור של שבויים רוסיים, גויים, במאוטהאוזן. היו מביאים קצינים גויים מהשבי, ממחנות שבויים. הם חיסלו באופן שיטתי את כל ההנהגה הרוסים - גנרלים ופוליטרוקים. הביאו אותם למאוטהאוזן. כנראה הצליחו לחסל כל פעם קבוצה של כשלוש מאות איש. הכניסו אותם לבלוק, הרעיבו אותם במשך כמה שבועות, נתנו מנות קטנות מאד של אוכל והחלישו אותם. ובסוף חיסלו אותם. במאוטהאוזן היו תאי גזים. כל פעם היו לוקחים 30-40 איש ומחסלים אותם. פעם הביאו טרנספורט של רוסים ונודע להם שעומדים לחסל אותם. הם התמרדו, התקוממו. הם השתלטו על מגדל השמירה, הצליחו לקפוץ החוצה דרך החומה הגבוהה. זה היה לילה בתחילת פברואר. קראתי את זה בספר. עדיין חורף, שלג. הגרמנים הזעיקו את כל הסביבה. אמרו: פושעים מסוכנים ביותר הצליחו לברוח מהמחנה. נתנו נשק למאות אנשים. הם חיסלו את כל הקבוצה הזאת. היו שם רוסים ואוקראינים שעבדו אצל גויים אוסטריים בסביבה. שלושה איש הצליחו להגיע לבית כזה. ושם היו רוסים. הסתירו אותם בעליית גג שלושה חודשים עד גמר המלחמה. משלוש מאות איש הצליחו לשרוד שלושה. ואלו אנשי צבא מאומנים. אצל הגרמנים היה מאד קשה. התאור הוא זוועתי. אנשים נכנסו לבתים והרגו אותם כמו כלבים, בחצרות, בקלשונים, בגרזנים. יש תיאור מלא בספר מיוחד על מאוטהאוזן.

אנחנו מתקרבים לאביב 1945. יש התקפות אויריות. הם ידעו טוב מאד, האמריקאים והאנגלים. פשוט מאד לא היה אכפת להם. פה היו גם גויים במחנות הריכוז, אבל רצו להפציץ את אושויץ. יהודים, טייסים, רצו להפציץ את אושויץ. הטייסים האמריקאים לא הרשו להם, לא הסכימו. שיפציצו את מסילת הרכבת או את הקרמטוריום. בשום פנים ואופן. ראיתי את זה במחנות שלנו. עברו מאות מטוסים מעל למחנה. היה ביום ראשון. היו מין מכלאות על יד המחנה. הכניסו אותנו למכלאות. וראינו איך שיורים במטוסים. היו מקרים שהטייסים קפצו מהאוירונים שנפגעו, טייסים אמריקאים. הם ירו לתוך המצנחים שלהם. שניים הצליחו לשרוד. ראינו אותם אחר כך עוברים ליד המחנה. אחד כושי ואחד לבן. הם עצרו אותם במאוטהאוזן, היה מחנה מיוחד. לקראת הסוף, רצחו בדם קר שמונים טייסים, חיסלו את כל הטייסים של בנות הברית. ראינו את זה כמה פעמים.

ומחנה העבודה נמשך. אני רוצה לציין את מנהל העבודה שלנו בסנט גיאורגן, בבית החרושת. אני עד היום לא יודע אם מוצאו היה מיהודים, או שהיה סוציאליסט והתנגד למשטר. הוא כל פעם עודד אותנו, וכל כך הצטער כשראה שמישהו לא נמצא כבר. 'מה קרה לזה?' ועודד: תחזיקו מעמד, המלחמה עומדת להסתיים. היתה לו מגירה, וכל פעם היה זורק איזו לחמניה, איזה פרי. ידעו כבר, מישהו אמר: תביא את הפטיש, תביא צבת. ידעו כבר ששם הוא הסתיר משהו. יחס לא רגיל. לא נתקלנו במקרה כזה עוד פעם. אני לא יודע מה קרה איתו. בחור צעיר באופן יחסי, בסביבות שלושים. לא זכרתי את השם. אולי הייתי מחפש.

המלחמה התקרבה לסיומה. לילות שבת במחנה. אנחנו יושבים על המיטות, תמיד נזכרים איך היה בליל שבת בבית, האם נזכה לאכול עוד פעם פרוסת חלה לבנה? עכשיו אכלנו דגים, עכשיו היה קידוש. נזכרים בתקופה שלפני המלחמה. היו לי שני חברים טובים שנפטרו ממש לקראת הסוף. כל כך הצטערתי. אמרתי: תחזיקו מעמד, המלחמה לקראת הסוף…

עוד סיפור מעניין. סיפרתי שיש לי עור מאד רגיש ועדין. בתחילת חודש אפריל קיבלתי פרונקלים במקום שבו נגמרת הנעל, וזה מאד הפריע לי ללכת לעבודה. היו שם בחורים צעירים שעבדו במרפאה, אבל מי שהלך למרפאה לא חזר יותר משם. רשמו את השם שלו ובסלקציה הקרובה גמרו אותו. היה שם בחור הונגרי, ביקשתי ממנו שיביא לי בשקית קצת דרמטול, אבקה ששמים בברית מילה. הביא לי שקית קטנה של דרמטול, שמתי על הפצעים. לקחתי חתיכה מהשרוול, קשרתי את זה, עם נייר של מלט. וכך הלכתי לעבודה. וזה התרפא. עד היום יש לי סימנים. היו לי 4-5 פרונקלים אחד ליד השני. ממש נפלאות הבורא. מהדרמטול הזה התרפאו כל הפרונקלים.

אנחנו קרובים לחודש אפריל. ב23- באפריל אוספים את כל היהודים במחנה. אנחנו צועדים חזרה למאוטהאוזן. לא ידענו מה עומד לקרות. הלכנו שבעה קילומטר ברגל. אנחנו מגיעים למאוטהאוזן. ב24- באפריל 1945, כולם בחוץ, יש שם בלגן שלם. היו אוהלים גדולים כמו של קרקס. רואים מאות מתים בתוך האוהלים, ערימות ענקיות, אולי בגובה של 10 איש. ואלפי אנשים מסתובבים. ביניהם היו אנשים של פלוגות העבודה. ואנחנו נמצאים שם יום יומיים, מקבלים קצת אוכל. ומתכוננים לעזוב את המקום.

[סוף קלטת 2 צד ב]

נותנים לנו חצי לחם, ומתחילים לצעוד. יוצאים את המחנה. כחמשת אלפים איש צועדים, לא ידוע לאן. אנחנו מתקרבים לעיירה מאוטהאוזן, עוברים לא רחוק מהרכבת, ומתחילים לצעוד לכיוון הגשר על הדנובה. מרחוק אני שומע יריות ורואה עשן יוצא מבין העצים. רואים יער ומבין העצים יוצא עשן. חשבתי שזה לא עושה רושם טוב. האמת היא, שמאד פחדתי והתחלתי להגיד וידוי. חשבתי שמחסלים אותנו פה, וחבל מאד, ממש בסוף. אנחנו עוברים את הדנובה על הגשר. נכנסים ליער, בתור היער מלא חיילים. יכול להיות גרמנים, יכול להיות שהיו גם הונגרים. והעשן היה פשוט עשן של המטבחים הצבאיים. אנחנו יוצאים מהיער, ואני אומר: ברוך ה'. אם עברתי את זה, סימן שה' יעזור ואני נשאר בחיים.

מתחילים לצעוד יום ולילה. בלילה ישנים. עברנו מאה קילומטר בצעדת המוות. ממאוטהאוזן עד מחנה בשם גוזקירכן [Guenskirachen]. בדרך הולכים לצדנו שומרים אוסטרים זקנים. הם בדרך כלל לא עשו לנו כלום, אבל נסעו באופניים וגם באופנוע אנשי SS. כשראו שאנשים מפגרים בדרך, ירו בהם במקום והרגו אותם. בדרך נהרגו 300-400 יהודים. צעירים ומבוגרים. מעניין שהלכו אתנו גם זוגות, אנשים מבוגרים מאד, בגיל 60 פלוס. בעלים עם נשים ביחד. כנראה שהם היו בגבול הונגריה אוסטריה. אלו הצטרפו אלינו והלכו יחד איתנו. הם צעדו די טוב. היות שהיו לי נעליים טובות לא הרגשתי כמעט את הצעדה, ברוך ה'. בלילות היינו ישנים בחוץ, בין העצים. היינו נרדמים וישנים. אני לא זוכר אם חילקו לחם בדרך. כנראה חצי הלחם היה צריך להספיק לארבעה ימים.

יש סיפור מאד מעניין. אנחנו עברנו ליד שדות עם תפוחי אדמה. אנשים קפצו והוציאו תפוחי אדמה מהשדות. גם אני קפצתי ואכלתי. אבל מי שנתפס, נהרג במקום. היה לי חבר, הוא היה בוינה, נפטר מזמן, הוא הוזמן על ידי השלטונות לאסוף את כל היהודים שנהרגו בדרך, 300-400 יהודים. הם אספו אותם. בין היהודים הקדושים האלה היה בחור עם תפילין על היד. הוא נהרג תוך כדי הנחת תפילין. מסירות נפש של יהודים.

בשבת בצהרים אנחנו מגיעים לעיר בשם בלז. יורד מבול ממש, גשם חזק ביותר. אנחנו מסתתרים בתוך הבתים של האוסטרים. מעניין, שנכנסנו לבית שעליו היה דגל עם צלב קרס. התברר שהבן של בעלת הבית היה קצין SS, והוא לא הגיב בכלל. ראה אותנו במרפסת, היתה מרפסת פתוחה. עמדנו שם עד שהגשם פסק. הוא לא הגיב. המשכנו ללכת.

אחרי בלז יש פניה שמאלה, נכנסים לכביש פנימי. אנחנו צועדים כשני קילומטר ומגיעים למחנה גוזקירכן. במחנה הזה היו עשרים אלף יהודים, רק יהודים. במחנה הזה אין בכלל מיטות, כולם ישנים על הרצפה. תנאים קשים ביותר. מי שמת, לא מטפלים בו, שוכב כמו בול עץ. כל יום מחלקים פרוסת לחם, 100 גרם לחם, עם קצת מים דלוחים שהביאו בטנק. בלילה הראשון היה מוצאי שבת. אני לא יכול להרדם. יושב כפוף, פה רגל, ופה רגל. אני רואה שזה לא עסק, יחסלו אותנו פה בתוך הצריף. למחרת התאספנו חמישה חברים. כל אחד נותן שמיכה. בחוץ היתה קרחת יער. פרשנו שלוש שמיכות למטה, אנחנו נשכבים כמו סרדינים, כולם רזים. אני שקלתי 30 קילו. מתכסים בשתי שמיכות מלמעלה, וכך ישנו.

באחד הימים יורד שלג בלילה, עלינו, על השמיכות. לא הרגשנו בכלל. בבוקר קמנו וראינו שחם לנו. השלג כיסה אותנו וחימם. כי כל עוד הוא קפוא לא מרגישים אותו. ביום שלישי היה 1 במאי. היה בדיוק ל"ג בעומר. לא ידענו, רק אחרי זה גיליתי. זקן המחנה, יהודי עו"ד הונגרי, מודיע שימח שמו היטלר - קאפוט, הוא התאבד. וקרוב מאד יום השחרור. מאד שמחנו. אבל בינתיים אנחנו רואים את הרוצחים האלו, אנחנו נמצאים בתוך יער. יש סוכות של שומרים. האוסטרים הזקנים שומרים עלינו יומם ולילה. על העצים היו סוכות שומרים. הם עולים, כל שמונה שעות מתחלפים.

ביום שישי בבוקר אנחנו מתחילים לשמוע יריות בסביבה, ורואים שאנשי SS עונדים פתאום סרטים של הצלב האדום. צהרים, הכל כרגיל. רואים שיש תכונה מיוחדת בסביבה. היריות מתחזקות. שוב יש חשש, אולי מחסלים אנשים. בערך בשלוש אחרי הצהרים אנחנו רואים שהשומרים יורדים מהסוכות, ולא בא שומר מחליף. זה יום שישי, אחרי הצהרים, כ"א אייר, 4 במאי 1945. אלו שהיו קרובים לשער רואים שהם עולים על משאית ומסתלקים מהמחנה. קמה מהומה ושמחה גדולה במחנה. כולם מתחילים לרוץ למחסן אוכל. דבר ראשון. גם אני בתוכם. הקבוצה שלנו מתחלקת: אחד נשאר לשמור על הדברים, ארבעה הולכים למחסן. במחסן מהומה גדולה מאד. מאות אנשים, אלפים, כולם על יד השער. אחד דורס את השני. הרבה נהרגו שם, נדרסו למוות. אני שם לב שבגובה למעלה יש חלונות, ויש תור של אנשים שאחד עומד, מרימים אותו, נכנס לתוך החלון וקופץ פנימה. מה בפנים? לא יודעים. יודעים שיש שם אוכל.

כמה ימים לפני כן, הם חילקו ל- 30-40 איש חבילה של הצלב האדום. למעשה החבילות האלו הגיעו לכולם, אבל הגרמנים לקחו את החבילות והתחלקו ביניהם. מה שנשאר נתנו לנו. ואז כל אחד מקבל כמה חתיכות סוכר, כמה גרעיני אורז, כל מיני גרעיני קפה, קצת תה. ואוכלים את זה ככה, חי, הכל אוכלים במקום. הסוכר, הקפה. לעסתי ככה את הקפה והתה. את גרעיני האורז גם כן אכלנו ככה. אני נכנס שם לתור, מקפיצים אותי פנימה. אני נופל על שקים. אני רואה שזה רך. היו שקים של סלק סוכר קצוץ ומיובש. התחלתי לאכול מסלק הסוכר הזה. פתאום אני רואה חצי לחם וחצי חבילה מרגרינה. לקחתי באצבע, מרחתי את המרגרינה על הלחם. אני מתחיל לחתוך את הלחם, ואוכל. פה אני תופס קופסה של שימורים.

ראיתי שבדרך היו שם ההונגרים מפלוגות העבודה. הם חטפו נשק של הגרמנים, ומי שהוציא מהמחסן דברים טובים, היו עושים חיפוש ולוקחים לו הכל. אז מילאתי את המכנסיים בגרעינים של סלק סוכר והכנסתי את הקופסאות בתוך הסלק סוכר. וביד החזקתי שני סלק סוכר גדולים, כמו צנון ענק. ואני יוצא ככה מהמחסן. ראו שאני לוקח דברים לא כל כך חשובים, נתנו לי לעבור. באתי לקבוצה שלנו והתחלנו להכין חגיגה גדולה. ליל שבת, כולם יושבים, כל אחד מביא מהשלל שהביא מהמחסן. כמעט כל הלילה עבדנו ככה. עד 12 בלילה. וקצת שרים. הגיעה השחרור.

בבוקר אני הולך בסביבה, היו שם גויים אוסטרים. ממש על יד המחנה. נכנס לגוי. היא נתנה לי שתי פרוסות לחם עם כוס חלב. מי שבא, נתנו לו. הם פחדו מאד מאיתנו, שלא נעשה להם צרות גדולות. אני יוצא מהגוי, בא לחברים שלי, לא רואים חיילים. הגרמנים עזבו. ואז מטילים עלי ללכת לכביש הראשי לראות מה קורה. אני צועד וצועד. אני הייתי הכי בריא בקבוצה שלנו. אני רואה טנקים על הכביש. ראיתי שאלו לא טנקים גרמנים. לגרמנים היה צלב, לצבאות הברית כוכב. אני מתקרב, רואה חיילים יושבים על הטנקים. אני קופץ על הטנק ומתחיל להתנשק עם החיילים. תוך כדי כך אני שומע שמדברים פולנית. חיילים בצבא ארצות הברית ממוצא פולני דיברו ביניהם פולנית. ואני אומר להם: יש פה מחנה, יש פה הרבה אנשים. הם אומרים: אנחנו חיילים קרביים, מחר נודע למפקדה ויבואו אנשים להביא לכם אוכל. ביקשתי שיתנו לי קצת ביסקויטים, סיגריות, שאוכל להראות לחברים שניצלנו על ידי האמריקאים.

וכך היה. הם נתנו לי קופסה ביסקויטים, קצת סוכריות, סיגריות. ואני צועד בחזרה ואומר להם: האמריקאים הצילו אותנו. ניצלנו! זה היה משהו בלתי נשכח. אני תמיד מזכיר את זה. זכר ליציאת מצרים. איך היה יום השחרור. הם הביאו לנו אוכל כל יום. הביאו איטריות עם חלב ואורז עם חלב. היה מלא אוכל. אוסטרים סחבו ארגזים של אוכל של הצבא הגרמני. גם אנחנו הלכנו. הרבה קלקלו את הקיבה שם. גם אני קלקלתי. אני החלטתי שאני נרשם לבית חולים. מיד עם השחרור ראיתי באיזה מצב אני נמצא. אמרו לי שביום שלישי תבוא משאית ותאסוף אותנו לבית חולים. הגענו לבית חולים הרשיק. היה מחנה גדול של הצבא הגרמני שעכשיו היה בו צבא אמריקאי. בניין אחד עשו בית חולים. הגעתי לשם מלא כינים בכל הגוף. אמרו לנו להתפשט. היתה בחוץ מדורה - הכל נשרף. חוץ מהנעליים והקופסה, שיש לי פה, מהמחנה. יש לי קופסה שעשיתי בגוזן. ובתוך הקופסה סידור. זה נשאר. הסידור נעלם לי אחרי המלחמה, אבל הקופסה נשארה.

הרופא פחד לגשת אלי, היה בטוח שיש לי טיפוס. כולי עקוץ. הם סיפרו אותנו, והכל נשרף, שמו אבקת חיטוי, התרחצנו. וקיבלנו בגדים לבנים של מלצרים. חליפה. ומעלים אותנו לחדר עם מיטה נקיה. הכל מצוחצח. אני מסתכל על עצמי - אני בגן עדן. ממש קשה להאמין. אני נשכב במיטה, הכל טרי ונקי. התחילו לבוא אחיות גויות. ידעתי שאסור לי לאכול כלום, רק לשתות.

ש. איך ידעת?

ת. ידעתי מהמחנה בגוזן, היה לי כבר נסיון. כשיש שלשול: רק שתיה. הכל הסתדר לי תוך 24 שעות. הייתי שם כשלושה שבועות. התחלתי להסתובב. בעליית הגג מצאתי זוג תפילין. לקחתי אותם והיה לי בכל הדרך עד שהגעתי לארץ ישראל. יכולתי להתפלל כמה שידעתי. היה סידור. אמנם התפילה של חול לא היתה בו, היתה קרועה. אבל התפללתי יום יום. אחר כך שחררו אותי כי עליתי במשקל יפה, כעשרה קילו במשך כשלושה שבועות. ושם היה מחנה במקום הזה, מחנה של יהודים, כמאתיים בחורים. התחילו להגיע לשם אנשי בריגדה. התחילו לדבר על ארץ ישראל. אני ממילא חשבתי תמיד שאני נוסע רק לארץ ישראל. כעבור כמה ימים העבירו אותנו למחנה עם גויים ביחד. רצו להחזיר אותנו לפולין. ואז נודע לנו שהרוסים עומדים לתפוס את השטח הזה שבו היה המחנה. הקבוצה שלנו החליטה לברוח. היה גשר, זה היה על יד לינץ. התחלנו להתגנב. ליד הגשר עמדו שוטרים אמריקאים ואוסטרים ולא נתנו לפליטים לעבור. לאוסטרים כן, לפליטים לא. ואז אני לוקח את התעודה ביד, ועברתי במשמר באמצע בין שני שוטרים. אחר כך החברים שלי עברו כולם באמצע. כולם עברו. אנחנו מתארגנים לנסיעה לזלצבורג. שמענו שיש שם מחנה של יהודים לקראת עליה לארץ. בלילה עוד נתקענו באיזה מקום, ישנו אצל גרמנים. בבוקר שוב בטרמפים. מגיעים לזלצבורג.

בזלצבורג היה מחנה מסודר פחות או יותר. ושם תוך כמה ימים עלינו לרכבת לאיטליה. נסיעה לא רגילה. רכבת משא, הדלתות פתוחות. לאנשי הבריגדה היה הסכם עם הצבא האיטלקי, שיחדו אותם. לקחו מאה איטלקים, חמישים בקרון ראשון, עם דגלים, עם תזמורת. חמישים בקרון האחרון. באמצע היו אלף יהודים. ואלף יהודים הגיעו לאיטליה. הגענו ביום ראשון, והם משכנים אותנו בעיר מודנה בבית ספר של האקדמיה הצבאית. בנין יפה מאד 4-5 קומות. הלכנו להתפלל, היה בית כנסת לא רחוק. הלכנו להתפלל בשבתות.

עברו כמה שבועות. הקבוצה מחליטה להסתלק ולבקר ברומא. את הדברים זרקנו דרך החלונות, כי בשער עמדו שומרים איטלקים. חברים כבר אוספים שם את זה, הולכים לרכבת. תפסנו טרמפ לבולוניה. מבולוניה יש רכבת לרומא. רכבת עמוסה, אנשים יושבים על הגגות. בסוף הרכבת יש גשרון, אנחנו מתיישבים. זו היתה נסיעה של 12 שעות, בלילה. לא אכפת לנו, יושבים על המדרגות. תוך כדי הנסיעה דופקים מבפנים. יוצא אחד: מי אתם? זו סכנת חיים להשאר פה! התברר שזה היה קרון של המשטרה החשאית האיטלקית. הם העבירו מסמכים מאד חשובים מהצפון לרומא. אחרי שהצגנו את התעודות הם הכניסו אותנו. יש לי התעודה כאן. הצגנו שאנחנו מהמחנה. היה אחד שדיבר קצת גרמנית. הם טיפלו בנו בדרך בצורה לא רגילה. כל תחנה ירדו להביא אוכל. סיפרנו להם על המחנה. בכלל, האיטלקים עם לא רגיל. אמרו לנו אפילו: אם תצטרכו… ואנחנו באמת היינו צריכים באמת תעודה ברומא של אזרחים זרים. קיבלנו. המשטרה טיפלה בנו בצורה בלתי רגילה. האיטלקים מאד דומים ליהודים ספרדים, בהתנהגות, באופי, בדיבור. אנשים מאד טובים וחמים.

היינו באיטליה ברומא, באיזה בית ספר. בחגים התפללתי שם בבית הכנסת הגדול. ביום כיפור היה שטיבל חסידי, התפללנו שם. היינו ברומא כמה שבועות, עד שהעבירו אותנו לדרום. בדרום היו מחנות, אחרי בארי, סנטה מריה ולאוקה. מחנה מיוחד. שם היו בתים של עשירים שגרו בצפון. אנחנו גרנו באותם הבתים. כל יום היינו הולכים, היה מועדון. לאט לאט התחילו גם מבחינה דתית, התחלנו להסתדר עם אוכל כשר. בפסח היה שם שוחט, סידר לנו סדר פסח יפה, מטבח כשר. היה ציבור מאד קטן במקום הזה שאכל כשר. היו ביקורים של רבנים מאד חשובים. הרב הרצוג ביקר אצלנו, השר בנימין מינץ בא עם הרב אופטובסקי.

אחרי פסח אנחנו שומעים שיש רישום לעליה לארץ ישראל. ושם היו כל מיני אנשים. היו אנשים שרצו לנסוע לאמריקה, לקנדה. אנחנו עברנו משם למקום מבודד, הכשרה. באותו מקום הכרתי את אשתי לעתיד. היינו שם מאה איש. ואני מחליט שאני מארגן מטבח כשר. ואז גם היא מצטרפת לעזור. יש מטבח כשר לעשרה איש, היה אוכל מאד טעים. אני אוהב לבשל, עוד מהבית. ובזכות זה שהקמתי מטבח כשר, אחר כך התגייסתי לצבא, וגם בצבא המשכתי בעבודה הזו. משם לקחו אותנו שוב לרומא. מגיעים בתשעה באב 1946 למקום ממנו אנחנו אמורים לעלות על אוניה. כעבור שבוע, מגיעה קבוצה של הרב לייבל קוטנר. היתה קבוצה של חסידי גור. הוא אסף קבוצה של יתומים של כשמונים בחורים. ממש הציל את הבחורים האלה. שעורי תורה, תפילות. היתה קבוצה מאד מאורגנת. אנחנו עולים על האוניה. באמצע הים בלילה, עם ספינות קטנות. התנאים באוניה קשים ביותר. 12 ימים אנחנו בים. שוב עם מעט מים לשתיה. מאד קשה.

בסוף המסע הזה מגיעים לחוף תל אביב, בסביבות ראש חודש אלול תש"ו. ומטוס בריטי מגלה אותנו ומיד באות עשרות ספינות אנגליות. מקיפים אותנו מכל הכיוונים. אנשים קופצים לים עם סירת הצלה. היינו כעשרה קילומטר מהחוף. רואים את הבתים. אני כמעט כל הזמן על הסיפון. האנגלים יורים עלינו לפני האוניה ומזהירים אותנו לא להכנס, יש פה מים טריטוריאלים של פלשתינה. האוניה ממשיכה לנסוע. הם מעלים חיילים. קבוצה ראשונה לא מצליחה להשתלט על האוניה. עולה קבוצה שניה של חיילים, ומתחילים מכות. מתיזים עלינו מים. כובשים את חדר המכונות. יורים לתוך המכונה של הספינה והיא נעצרת. מיד עולים רופאים, כי אנשים נפצעו מהמכות. היו זקנים, נשים הרות. עולים, נותנים שתיה ועזרה רפואית. אנחנו נגררים לחיפה למשך כל הלילה. בחיפה חלק מהאנשים יורדים - חולים, זקנים, נשים הרות. אנחנו, כאלף איש, נוסעים לקפריסין.

מגיעים לקפריסין. הצטרפנו למסגרת של חסידי גור, של הילדים האלו. קודם כל היה לנו אוכל כשר, היה בית כנסת מסודר ולימודים מסודרים. וכל החורף אנחנו גרים באוהלים בקפריסין. כל חודש היו משחררים 750 יהודים מקפריסין לארץ. מגיע התור שלנו, ואנחנו עולים על האוניה ביום שישי בצהרים. האוניה הזו מגיעה בשבת לחיפה. אנחנו מודיעים לרב חובל שאנחנו לא יורדים מהאוניה. היה קידוש השם גדול, כי יתר האנשים ירדו. אמרו לו, כשיראה שלושה כוכבים, יוביל אותנו עם הטנקים לעתלית. אנחנו עדין עצורים. ומתפללים, עושים שולחנות, אוכלים את הסעודות באוניה. עושים סעודה שלישית, מתפללים ערבית, עושים הבדלה. מגיע רב החובל: נו, עכשיו זה בסדר? ומגיעים עם מכוניות משא עם טנקים שמלווים אותנו, ומגיעים לעתלית.

בעתלית היינו עצורים כחודש. בכ"ד אדר תש"ז אנחנו יוצאים מעתלית. אני עם אשתי לעתיד. הארוסים שלנו היו בקפריסין. עשו לנו ארוסין במסגרת סעודת מלווה מלכה במוצאי שבת פרשת שמות, בבית כנסת מאולתר. אנחנו מגיעים לקרובים שלה לרחובות. האחיות שלה גרו ברחובות. הקליטה כמו כל אחד. הלכתי ללשכה, סידרנו עבודה בפרדס. אני יוצא כל יום. עבודה לא קשה. כעבור שלושה חודשים אנחנו מתחתנים בשעה טובה. בו' תמוז תש"ז. החתונה שלנו צנועה מאד, 30 איש בבית כנסת, עם קצת לחמניה, עם קצת דג, וזהו זה. אחר כך קיבלנו דירה יפה. באותם זמנים העיריה בנתה שיכונים. זה היה חדר עם מרפסת עם פינת מטבח ושרותים עם טוש בסוף. זה היה ארמון. ברוך ה', אני עבדתי בכל מיני עבודות.

פרט מאד חשוב: שבעה ימים אחרי שהגענו לארץ, אנחנו עולים לירושלים. פעם ראשונה. היה ערב חודש ניסן תש"ז. אני ואשתי לעתיד עולים לירושלים באוטובוס. בדרך התרגשות לא רגילה. אני כל הזמן חושב על כל אלה שלא זכו. אנחנו מגיעים לכותל. אני מתרגש מאד, מתפלל שם תפילת מנחה, כאילו אני נציג של כל אלה שנשארו שם… משם נסענו לקבר רחל. גם כן התרגשות גדולה מאד. היה ערב ראש חודש ניסן. הכל מואר. נסענו באוטובוס ערבי. ועוד הספקתי לבקר בירושלים אצל קרובים, אמרתי לך, מעין שטוב קרובים שלי.

ואנחנו נכנסים לעול החיים הסדירים. בשנת 1948 מכריזים על המדינה. וכעבור שלושה ימים אני מתגייס לצבא. בצבא התגלגלתי בכמה מקומות. התגייסתי באותו יום שהמצרים הפציצו את התחנה המרכזת בתל אביב, ממש על ידינו. פצצות נופלות, נהרגים 50 איש. הייתי בצבא שנה וחצי. השרות עבר בצורה טובה. היינו שלושה דתיים באותו מחנה. ארגנו את כל חיי הדת. אני נכנסתי לעבוד שם במטבח, בזכות זה שארגנתי את המטבח הכשר, היה כתוב בתעודת הזהות "טבח". עבדתי שם עם יהודי ספרדי מאד נחמד. ניהלנו שם את חיי הדת באותו מחנה במשך שנה וחצי. הבת שלי נולדה בשעה טובה בתמוז, מיד אחרי הגיוס. ברוך ה' היא היום בת 51. ונולדו ילדים. נולד הבן, נולדה הבת הקטנה. הגדולה היא על שם אמא, יוכבד. הבן על שם אבא, מנחם. הבת הקטנה בתיה על שם אחותי הגדולה.

אחרי הצבא היו תנאים לא קלים. עד שנכנסתי לעבודה בתור אזרח עובד צה"ל בעמדה מאד חשובה. הייתי מפקד בפועל של יחידה צבאית גדולה. אחראי על מאות מכוניות שגייסו רכב בזמני חירום. אחרי שלוש שנים הגעתי לביטוח לאומי, ושם המשכתי לעבוד כשלושים ותשע שנים. הילדים קיבלו חינוך מסודר, למדו בחינוך עצמאי. ברוך ה', הילדים גדלו והחיים נמשכו.

ש. איך השפיע מה שעברת במלחמה על חינוך הילדים?

ת. בתחילה כמעט שלא סיפרנו. קודם כל האוכלוסיה המקומית כאן לא רצתה לשמוע. התחלתי לספר, אמרו לי: אנחנו עברנו גם פה, אל תספר. היתה הוראה מלמעלה לא לספר. לא סיפרנו בבית כלום. במשך השנים הילדים גדלו, התחלתי לספר להם קצת. גם האוירה בארץ השתנתה אחרי משפט אייכמן. אנשים נפתחו יותר, רצו לשמוע. כמובן, במשך הזמנים אני מספר הרבה מאד. גם לילדים, גם לנכדים. ברוך ה', שתי הנכדות התאומות נולדו לנו כשהייתי בן 49. שתי נכדות נחמדות, חביבות מאד. היתה חגיגה גדולה. ונולדו לנו 19 נכדים, כן ירבו, שיהיו בריאים. עכשיו יש לנו ארבע נכדות נשואות. שתיים בקרית ספר ושתיים בקרית מלאכי. כולן עובדות בהוראה. יש לנו ברוך ה' נחת. אני אומר לכולם: זו הנקמה הגדולה ביותר בצוררים הגרמנים. שזכינו ברוך ה' להקים משפחה לתפארת. לומדי תורה, נכדים. יש לנו תשעה נכדים בישיבות. החתנים נחמדים, לומדי תורה.

ש. מה אתה רוצה להעביר לדורות הבאים?

ת. אני אומר שיזכרו תמיד את הקדושים של השואה. זה מאד חשוב להעביר את זה לדורות. הדורות צריכים לדעת. כי בכל השנים של השואה, דוקא בזמן האקציות הקשות ביותר, האנשים שהיו בשואה העבירו לנו מסר ברור: מי שישאר בחיים יספר לכל העולם, יספר לילדים. מי אז חשב שנזכה. אבל לספר לכל אחד מה שעבר עלינו. והם התפללו בכל השנים הקשות ביותר. ידענו שישוב פה בארץ ישראל בסכנה גדולה. הם אמרו את זה במפורש: אנחנו אבודים. אנחנו לא יודעים מי ישאר בחיים. אבל שה' יציל את הישוב בארץ ישראל. תמיד חשבו על זה שה' יציל את הישוב בארץ. זו היתה המשאלה הכי חשובה בשבילם. אמי ז"ל התפללה שמישהו ישאר בחיים. וברוך ה', אני ממשיך את השרשרת, ואני מודה לקב"ה על כל יום, על כל שעה. שאוכל להמשיך לספר. אני עושה הרבה חסד. אני פעיל מאד בעבודה, בבית כנסת, בשעורי תורה. אני אומר: הדור שלנו צריך לחיות את התקופה הזו ולהמשיך בחיי חסד למען הכלל. הילדים שלנו בודאי זה מאד חשוב. כי עולם חסד יבנה. זה מאד חשוב להמשיך במידות טובות, לימוד תורה. קודם מידות. חסד הוא היסוד. אהבת ישראל היא היסוד של העם היהודי. שנזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן.

תמונות

זו תמונה של אמי, הי"ד, קראו לה יוכבד למשפחת שטוב. היא היתה מאד יקרה. היא טיפלה בי כל השנים במסירות רבה ואהבה אותי מאד מאד. אני הזכרתי את זה בעדות על התפילה ששמעתי ממנה. היא התפלה שישאר זכר מהמשפחה. וזה המוטו של כל הסיפור. אני חולם להוציא ספר, ושם הספר "תפילת האם".

זו תמונה ממקום קיט בשנת 1938. שנה לפני המלחמה. אני נראה כאן מסתיר קצת את הפנים בגלל השמש. רואים את אמא עם הנכדה שיינדל יפה, עם שתי האחיות. האחות בתיה שהיתה אמא של שיינלד, והאחות השניה מלכה. כמעט כל שנה יצאנו למקום קיט, היינו בכפר.

התמונות מלפני המלחמה הגיעו בדרך פלא ממש. אחותי בתיה היתה חברה טובה של גברת ירדני ממפעל מנעולי ירדני בארץ. גברת ירדני טיילה איתי בעגלה. היא היתה באה אלינו לבית. ואחותי שלחה לה את התמונות. והיא מסרה לנו את שתי התמונות האלה.

זו תמונה שצולמה בחצר הבית שלנו בחוץ לארץ, היא צולמה כנראה לפני 65 שנה. אני מופיע בה עם שתי האחיות הבוגרות. אחת בוגרת ממני בעשר שנים, בתיה. ומלכה חמש שנים יותר גדולה.

זו תעודת אסיר ממחנה מאוטהאוזן. היא הגיעה אלי בדרך פלא. יד ושם קיבלו עשרות אלפי כרטיסים כאלו מלונדון, מחיילים שאספו את התעודות, את הכרטיסים האלו, בסיום המלחמה. כאן הפרטים שלי. מה שחשוב זה המספר האישי שלי ומחנה מאוטהאוזן. 84782, כתוב P Yude. יהודי מפולניה. לכל אחד היה על היד המספר על המכנסיים עם משולש צהוב ו- P Yude.

זו קופסה מגוזן ב', עשויה מפח של אוירונים שעשו בבית חרושת מסרשמיט. אני עשיתי אותה במו ידי והחזקתי בה את כל הרכוש שלי. אותו סידור שסיפרתי עליו קודם, שגאלתי מגוי רוסי, היה מונח באותה קופסה. וגם מחט שעשיתי לבד. וכל מיני דברים קטנים ביותר שהיו הרכוש שלי.

זו תמונה שעשינו למחרת יום החתונה שלנו, בו' תמוז תש"ז, ברחובות. התלבשנו באופן מיוחד והלכנו לצלם, שתשאר לנו תמונה לזכרון. בדיוק השבוע, ברוך ה', מלאו 52 שנה מיום החתונה.

זו תמונה שנעשתה בחתונה של בתי הצעירה, בתיה. כאן נמצאים הבן, הבנות, החתנים. המשפחה פה עדיין מצומצמת. התמונה נעשתה לפני 22 שנה.

זו תמונה שאני מחזיק את שתי הנכדות התאומות הראשונות. תמונה מלפני 25 שנה. בנות מתוקות מאד. היום שתיהן נשואות לאברכים, ונקווה גם לראות נינים מהבנות האלה.

זו תמונה של הנכדה דבורה, הבת הבכורה של הבן מנחם, מלפני 24 שנים. היא היום כבר אמא לשלושה ילדים, שלושה נינים שיש לנו, ברוך ה'.

זו תמונה בזמן החתונה של נכדתי נחמה דינה. היא צולמה לפני מספר שנים.

זו תמונה של נינה, אחת מחמשת הנינים, כן ירבו. קוראים לה רבקה'לה והיא בת של דבורה'לה. היא מאד דומה לה. ילדים נפלאים. פשוט לא מצאתי תמונות של יתר הנינים. שנזכה להרבה נחת.

ש. תודה רבה.