אברהם ורטהיימר

שם המרואיין : אברהם יהודה ורטהיימר

תאריך הראיון : 14.6.99

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

MEDIAS

SZATMAR

TUSNAD

GROSS WARDEIN

ORADEA MARE

AUSCHWITZ

KASCHAU

SERED

PRESOV

PRESSBURG

DEBRECEN

BUCHAREST

PRAGUE

ARAD

שם המרואיין : אברהם יהודה ורטהיימר

תאריך הראיון : ל' בסיון תשנ"ט 14.6.99

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: משה נאמן מראיין את מר אברהם ורטהיימר בגנזך קידוש ה' בני-ברק.

אברהם יליד מדיאש רומניה, היה בגטו גרוס ורדיין, עבד בעבודות כפיה שונות וקפץ מרכבת הנוסעת לכיוון אושויץ.

אברהם, ספר בבקשה על משפחתך הקרובה בשנים שלפני המלחמה - האב, האם, אחיות ואחים, ותזכיר גם שמות.

ת: אני אתחיל בסבא מרדכי ורטהיימר, שהיה תלמיד של המהר"ם שיק והוא חי עד 83 שנים והיה גר אתנו באותו בית. גם סבתא מרים-לאה. היו לו ארבעה בנים: משה-צבי, יוסל, דוד-יהודה, והשם של אבא שלי הלל. הוא היה בחור שלמד בישיבה. הרבי שלו היה ר' שאול בראך(?) מקאשו (KASCHAU). הוא היה פעם רב בקרולה והוא למד שם. דרך אגב, כשהגיע הזמן שהבן הבכור שלו ילך לישיבה, הוא שלח אותו לאותה הישיבה שבה הוא למד, בקאשו. אבא שלי, כשהגיע הזמן ללכת לצבא התגייס והיה 4 שנים בצבא, במלחמת העולם הראשונה. זה גם כן סיפור מעניין, שלפני שהיה בצבא, הוא הלך לרבי מבעלז שיברך אותו. הוא כתב פתקה של שלושת האחים שלו ושלו. הוא לקח את הפתקה ואמר: משה-צבי פריי, דוד-יהודה פריי, יוסל פריי, הלל - (ביידיש:) אבא ואמא יראו נחת. הוא הבין שהוא ילך לצבא, כי את כולם הוא ביטל והוא יהיה בצבא, וכן היה. זה סיפור ארוך והכל כתוב בספר הזכרונות שלו, אבל הדבר המעניין שאני רוצה להזכיר, שאחרי 4 שנים שהיה בצבא והגיע הזמן שלו להשתחרר הוא שילם לחייל אחד בקבוק בירה שיתן לו את הרובה, כדי שיירה פעם אחת, זה אחרי 4 שנים במלחמה. היו לו כל מיני סיפורים, שאולי זה לא כל כך מעניין. אבל כשהוא השתחרר מהצבא הוא בא הביתה. היתה לו כבר אשה גם בזמן הצבא ואמא שלי היתה אתו בחלק של הזמן של הצבא.

ש: מה שם אבא?

ת: הלל ורטהיימר. כשהוא השתחרר מהצבא הוא ראה בקהילה שלנו, שהיתה בערך 70 משפחות, כולם יהודים יקרים, תלמידי חכמים, יוצא מן הכלל. אני מציין שבקהילה הזאת של 70 משפחות, ספרתי פעם ש21- בחורים לומדים בישיבות במקומות זרים: בסלקי, בטושנד, בסטמאר (SZATMAR), זה היה מקום של תורה. היה בית כנסת קצת עלוב, בית קטנצ'יק, ואבא שלי אמר שהוא רוצה לבנות בנין מפואר, שיהיה לשם ולתפארת, לרומם את בית אלוקינו. היו אנשים שצחקו ממנו, זה היה אחרי מלחמת העולם הראשונה - איך במצב כזה. הוא הוציא מהכיס שלו ליי אחד, שם על השולחן: זה יהיה הכסף הראשון בשביל בית הכנסת, וב"ה הוא בנה את בית הכנסת המפואר ועשה חנוכת בית כנסת והיו שם הרבה גדולי הדור. הגיע לשם ר' שאול בראך מקאשו, היה גם לייזר-דוד גרינוולד - אב"ד מסאטמאר והיו עוד רבנים מהסביבה.

ש: במה אבא עסק?

ת: היתה לנו חנות מכולת וגם בית מרזח שבו מכרו יינות ומשקאות חריפים. לאבא שלי היו 8 ילדים, כולם בנים. בשואה ארבעה נפטרו וארבעה נשארו - אחד היה באמריקה ובסוף ימיו הוא בא ארצה להשתקע. כאן היה לי אח, יהושע ורטהיימר, שהיה רב-סרן בצבא, ברבנות הצבאית והוא לקח חלק בכיבוש ירושלים והוא הביא שקי קמח על הכתף שלו, להביא קמח לירושלים. הוא היה איש עם שירים, והוא החייה את כל הקבוצה בשירים נעלה לירושלים עם השקים. עוד אח אחד יש לי שהוא חי בפתח תקוה. יהושע נפטר לפני פחות משנה.

ש: מה שם האח שבפתח תקוה?

ת: אליהו ורטהיימר.

ש: ואתה?

ת: הייתי הבן הרביעי.

ש: מה שם הבכור?

ת: הבכור היה יצחק-אייזיק - זה שנשאר והיה באמריקה, ובסוף, בערך 4-5 שנים, עלה ארצה והיה גר בירושלים ברחוב טייב 50 בהר נוף. נשארה האלמנה שתחיה עד 120 שנה. יתר הארבעה הלכו על קידוש השם.

ש: תזכיר את השמות שלהם?

ת: לאחר קראו אליעזר, השני חיים-צבי, אחד מנחם-מנדל, והכי קטן היה משה'לה. כולם היו נחמדים, אנשים שלימים, בריאים, אבל זה היה הגורל שלהם. אחרי שאבא גמר את בניין בית הכנסת עזב את הפרנסה שלו, עזב את הבית שלו, ומסר את עצמו למטרה הזאת, להקים את בית הכנסת. אחרי שגמר ועשה את חנוכת הבית הוא עשה (ביטוי בגרמנית?) ובקש מהקהל שהוא רוצה לעזוב את זה, שייקחו אחר, כדי שיוכל לכלכל את ביתו. אבל זה לא מספיק: הוא ייסד שם חברת משניות, שיש לי מזה תמונות. הוא עסק בבניית "מקוה" חדש במקום ה"מקוה" הישן שהיה בבור עם 50-60 מדרגות - הוא רצה לחדש את זה, וכנראה שהוא רק שיפץ את זה. היתה קהילה מפוארת, שהיה להם רב שהיה ר' אריה גינצבורג. הוא היה נכד של ר' שמלק'ה מסיילוג', וכשהוא נפטר לקחו את הבן שלו, ר' שמואל שמלקה גינצבורג, שהוא היה רב. היה לנו שוחט ר' יצחק קרפן(?) - יש לו עוד בנים שחיים באמריקה - לייבלה ושייעה - איש נהדר. כל האנשים היו אנשים חשובים מאד, אפשר לומר.

ש: אמא גם עזרה בחנות?

ת: אמא עזרה בחנות, בעיקר בשנים האלה שאבא מסר את עצמו לבניין בית הכנסת, והוא כותב את זה בספר הזכרונות שלו, והוא נותן שבח ושיר לה' שעזר לו לבנות את הבניין ובאותו מקום גם הוא נותן שבח לאמא שלי, שעזרה לו ולא הפריעה לו אף פעם בעבודת הקודש.

ש: מה היה שם אמא?

ת: אמא שיינדל בת ר' שייע יעקב. סבא השני היה גר ברמיטה, זה על יד זילוי, על יד קלוז'. הוא היה שם גם שוחט, אבל שם היתה קהילה קטנה מאד. היתה לו גם חנות קטנה, היה לו בית, והיה לו "מקוה" פרטי שלו. היו לו גם בנים ובנות.

ש: ספר קצת על אורח החיים בבית, חיי היום-יום. אתה יכול גם לשלב שבתות וחגים.

ת: אם אתה מסתכל עלי תוכל להבין איך שהיה אורח החיים של אבא ושל אמא. בבוקר השכם, הייתי ילד קטן, אבל מתחת לשמיכה הסתכלתי איך שאבא אומר את ה"שערי ציון", את התהילים ואת הגמרא שלו, הרבה זמן לפני התפילה. וכשכבר האיר היום הוא הלך לתפילה לבית הכנסת, חזר הביתה ועסק בפרנסה שלו. הפרנסה, כמו שספרתי, היתה לו חנות. בנוסף לחנות הזאת היה לו גם בית חרושת של בטון, כלומר: בארות, גשרים - עשו אותם בחצר שלנו, עגולים כאלה, ואת אלה הורידו לתוך הבור וזה היה בור מים ולמטרה של גשרים ועוד. זה היה הרבה שנים, עד שבא אחד שעשה את אותה העבודה, וממילא הצטמצמה קצת הפרנסה. אבל אח"כ הוא עשה גם כן בנוסף - מצבות. הוא עשה לכל הסביבה.

ש: הוא גם חרט את האותיות?

ת: כן, גם הוא וגם אחי יצחק-אייזיק וגם אליעזר - כולם עזרו בעבודה הזאת. היתה להם יד מצויינת לחריטה, הם היו מומחים מיוחדים. אבל כשהיה המצב קשה קצת, אבא רצה להתעסק גם במצבות של גויים, אבל הוא חשש, אולי אסור לעשות את זה, כי על הראש של המצבה יש גם "שתי וערב", אז הוא פנה לגדולים, לרבי מספינקה ר' יצחק אייזיק (לא ברור). הוא פנה לר' יוסף גרינוולד שהיה בסאטמאר, הוא היה הרב (לא ברור), אבל באותו זמן הוא היה בסטמאר, הוא היה חתנו של ר' דוד גרינוולד, שלא היו לו בנים, אבל היתה לו בת מאומצת.

ש: מה פסקו לו לגבי המצבות של הגויים?

ת: היה לו התר שמותר. ר' דוד גרינוולד כתב לו תשובה שמותר לעשות, בכ"ז אבא לא מיהר לעשות את העבודה הזאת, אבל הזמן לחץ אותו עוד ועוד, ועברו עוד שנים ואני למדתי בישיבה סיקהי. הרב שם היה יהודה סגל רוזנר, והיתה לו ישיבה של 300 בחורים שלמדו שם באותו זמן שבו אני למדתי. הוא כתב גם לו שאלה וכתב שהאדמו"ר מסאטמאר, ר' לייזר דוד גרינוולד פסק לו שמותר, אבל בכ"ז הוא חושש ושואל לדעתו. הוא כתב לו תשובה ארוכה, שהיא גם כן נמצאת בספר של אבא, שאמר: מה שהגאון הזה אמר שמותר זה אמת ויציב והוא באר באריכות שמותר לעשות את זה, ואז התחיל גם כן לעשות מצבות בשביל הגויים. גם אח"כ עוד יותר מאוחר, הבנים גדלו והבן הזה לייזר נעשה בחור גדול והבן השני יהושע - הם פיתחו מפעל של מצבות, אבל עד אז עשו את המצבות ממוזאיקה, שיצקו אותם במקום בתבניות לפי הצורך, לפי מה שרצו, אבל אח"כ הם עשו גם מצבות מאבן גרניט, שזה קשה מאד ללטש. לא היו לנו המכשירים שיש עכשיו, מכונות גדולות שמלטשות את זה אלא באופן ידני. היה מאד קשה אבל התפרנסו, אפשר להגיד לא ברווח גדול אבל היה להם את הפרנסה שלהם. אני באותו זמן למדתי בישיבת סייקהי(?). למדתי שם 9 זמנים - זה חצאי שנים. זמן זה נקרא בין פסח לסוכות. אח"כ עברתי לישיבה של האדמו"ר מויז'ניץ בגרוס ורדיין (GROSS WARDEIN), הרב אלחנן מאיר הגר. אז התחיל הוא והבן שלו, שהוא עכשיו האדמו"ר מויז'ניץ, לייסד ישיבה.

ש: ר' ישראל הגר?

ת: ישראל הגר היה הסבא, ואני הכרתי אותו גם כן. כשהוא נסע לאיזה מקום לשבת, ובסייקהי היה מקובל, כשרבי עובר יוצאים לרכבת לראות אותו ולקבל שלום ממנו.

ש: מנחם-מנדל הגר?

ת: זה היה האח של "אמרי חיים", הבן של ר' ישראל. אז ראיתי אותו, וכאילו שאני רואה אותו היום, כך נשארה לי הצורה שלו, העדינות שלו, הקדושה שלו, כאילו הייתי רואה אותו היום. הוא נפטר והייתי שם בזמן הלוויה, ואח"כ נשארתי שם בישיבה של הרבי "אמרי חיים" ולמדתי שם עד שהגיע הזמן שקראו לי להתגייס למונקה-טאבור, לעבודה, מטעם הצבא ההונגרי.

ש: אני רוצה עוד לשמוע כמה דברים נוספים.

ת: כך היו שבתות, וכל הילדים על יד השולחן, שירים וזמירות, לימוד תורה. זה היה אורח החיים של כל היום.

ש: בבית הכנסת היו הרבה מתפללים?

ת: היו 70 משפחות - הם ובניהם וילדיהם - כולם התפללו באותו בית כנסת. היו שם גם "מתנגדים" - לא צריכים לבנות בית כנסת, אין לנו כסף, זה אחרי המלחמה והם נפרדו, ודוקא אנשים חשובים מאד נפרדו, כאילו שאנחנו המינוסים והם החשובים. אבל אבא שלי היה תמיד על יד בית הכנסת בשביל העבודה. פעם אחת הוא ראה שמעבירים על עגלה ארון קודש קטן. את ארון הקודש הזה הם הזמינו בשביל בית הכנסת שלהם, הם עשו לעצמם מניין נפרד. אבא כתב על הצד האחורי של ארון הקודש "לשנה הבאה בבית הכנסת החדש", ובשנה הבאה כבר נגמר בית הכנסת, ושמו את הארון הקטן הזה בפלוש, בפרוזדור של בית הכנסת.

ש: בסביבה שלכם ודאי היו גם גויים - איך היו היחסים ביניכם?

ת: טובים מאד, משום שהם כיבדו את האנשים, כי כולם היו ישרים. סבא שלי ואבא שלי - פעם אחת היה מצב שהיתה ממשלה זדונית, גוגה קוזה, וסבא בא מבית הכנסת עם הטלית והתפילין כל יום מתחת לבית השחי, ואמא ראתה שיש הרבה גויים וסבא בא, והיא פחדה מאד שיעשו משהו רע לסבא. הם הרימו אותו ואמרו שיחיה, כך שאפילו בזמן של גוגה קוזה לא היתה בעיה.

ש: הם היו ידועים באנטישמיות שלהם, ברודנות שלהם.

ת: כן, אבל בכ"ז עם השכנים שלנו ועם כל הכפר לא היו לנו בעיות, ולאף יהודי לא היו.

ש: האחים שלך גם למדו בישיבות?

ת: כולם למדו.

ש: גם הם מחוץ לבית?

ת: כולם. הבכור יצחק-אייזיק למד בקאשו. הוא למד קודם בטושנה אצל המהר"ם בריסק ואח"כ הוא שלח אותו ללמוד אצל רבו בקאשו. הבן השני אליעזר למד גם כן בטושנה וגם בויז'ניץ(?), אצל ר' מנחם מנדל הגר. הבן השלישי, חיים-צבי לא למד בישיבה, כי הוא לא היה כל כך בריא. אח"כ הבן הרביעי, אני, למדתי בסייקהי, ואח"כ בגרוס-ורדן ואחי יהושע, שהיה רב סרן בצבא, למד גם כן בסיקהי כל השנים עד הגטו, עד הסגירה של הישיבה. הבן השלישי אליהו שגר בפתח תקוה למד גם כן בסייקהי.

ש: אתה יודע, מנקודת הראות שלכם, אם היו תנועות נוער אצלכם?

ת: אפשר להגיד - לא הרבה, כי היה זמן מסויים שהתחילו לארגן, כמו שהתחילה הציונות של הרצל, ושרו שירים על הרצל וז'בוטינסקי, היו בחורים כאלה. אבל אפשר לומר שההורים והקהילה דעתם לא היתה נוחה מזה, הם הבינו שזה מעביר אותם קצת מהדת.

ש: אתה יודע שהיו תופעות כאלה?

ת: לא היו מרוצים מזה, אפשר להגיד שזה לקח קצת זמן ולא היה. לעומת זה, כשהגיעו הזמנים הקשים, כשכבר לא למדו בישיבות אחרות, גיסי בנימין זאב ריכז בחורים שלא הלכו לישיבות, שיבואו ללמוד בבית הכנסת של הכפר.

ש: האם יש עוד משהו שהיית רוצה לספר על המשפחה הקרובה - ספר עכשיו, לפני שנמשיך הלאה לתקופת המלחמה.

ת: אני רוצה לומר כמה מילים על הדודים. הדוד משה-צבי היה מנהל בנק בצעירותו ואח"כ היתה לו מסעדה גדולה בסטמאר. הוא היה גם כן תלמיד חכם גדול, והוא למד גם אצל ר' יהודה גרינוולד והוא היה ראש הישיבה אצל ר' יהודה גרינוולד, שהיה אב"ד בסטמאר לפני ר' לייזר-דוד גרינוולד. היה לי עוד דוד אחד שהיה גר בשרקסהוילוס ע"י סטמאר. גם לו היה אותו בית חרושת של בטון, והיה לו גם מחסן גדול של עצים שהוא מכר - קרשים ולוחות וגם חנות היתה לו. ממנו נשאר רק בן אחד שהיה גר כאן בארץ ישראל. הוא היה מנהל בבית חרושת לצבעים של בנדיקט, הוא היה כימאי. הוא היה גר פעם בקרית שאול, ובשנים האחרונות היה גר בבני ברק ברח' נתן הנביא. הוא גם יהודי יקר שנפטר לפני זמן לא רב, וגם אשתו נפטרה. היו להם עוד כמה בנים שנפטרו במלחמה, בשואה, אבל היה לו עוד בן שנשאר, אבל אחרי כמה זמן גם זה נפטר, ויש לו עוד בת אחת שנמצאת בשבדיה. אין לנו הרבה קשרים אתה, אבל זה מה שיש. כשהבן הזה הכימאי יצחק אייזיק היה חי היא היתה באה לפעמים לארץ ישראל, אבל עכשיו כבר לא. היה עוד דוד אחד יוסף ורטהיימר שגר בסטמאר, היה לו בית עם ילדים, גם לו היתה חנות, והוא היה גם זגג - זו היתה הפרנסה שלו.

ש: המלחמה פורצת - מה אתם עושים?

ת: זה היה כבר בפורים, כבר הרגישו את המלחמה, אבל בכ"ז, אני הייתי אצל הרבי מויז'ניץ, פורים היה פורים, היה קצת שמח. אי אפשר להגיד - כמו בכל פעם, אבל דוקא אני עליתי על השולחן ואמרתי כמה חרוזים לכבוד פורים. אבל הזמן מתקרב ופורצים מההונגרים לבית של הרבי, חוליגנים. כולם ברחו, כולם הסתירו את עצמם. לי היה מרץ והלכתי נגדם ושאלתי אותם: מה אתם רוצים, מה אתם מבקשים, דברתי אתם, והם עזבו, הלכו.

ש: אתם עדיין במדיאש (MEDIAS)?

ת: לא, אני בגרוס-ורדיין. מסייקהי הלכתי לגרוס-ורדן.

ש: ואח"כ לא הגעת למדיאש?

ת: הגעתי, אבל יש פרק לפני השואה, שהייתי בלאגר, בעבודה ועוד לא ספרתי על זה. לקחו אותי והלכתי לשם - לטושנה, שם היה מקום הריכוז ושם ישבנו כמה שבועות, אני לא זוכר כמה.

ש: זאת היתה עבודה מטעם מי?

ת: מטעם ההונגרים. אח"כ לקחו אותנו לבודפשט ושם היינו ב(לא ברור). היה שם בניין גדול ושם שכבנו ואכלנו, אבל העבודה שלנו היתה בראקוש רנדזיי - זה היה מקום מרכזי שכל רכבות המשא באות לשם וצריכים להעביר ממסלול למסלול - זה עובר לדברצן וזה לכיוון אחר, וצריכים לקחת את הסחורה מהקרון הזה ולהעביר אותו לקרון שני - זו היתה העבודה שלנו. גם אז לא אכלתי מהאוכל של הצבא, אבל קצת שלחו לי מהבית והיתה לי שם משפחה מאד חשובה, משפחת שטאל, שהפרנסה שלו היתה (לא ברור). הם עזרו לי בכל מה שיכולים לעזור ליהודי נודד, שהוא גר בארץ הזאת. באמצע היום בד"כ הלכתי מהעבודה למשפחה הזאת ושם ריכזתי לי את הדברים שאני צריך, וגם את הכביסה הם עשו לי. פעם אחת הם עשו ספירת מלאי של כל החיילים, ואני איננו, לא הייתי שם. הם חשדו בי שהלכתי לצבא הגרמני לקחת משם אוכל. אח"כ כשחזרתי הרביצו לי מכות בגלל שהלכתי לבקש אוכל במטבח של הצבא הגרמני.

ש: מה זה מכות - תאר יותר, זה חשוב לדעת.

ת: מכות זה במקל על הגב וגם על הפנים ובכל מקום. לא אכלתי גם את האוכל שלהם, אבל את המכות קבלתי כאילו שאני אוכל אוכל של מישהו אחר. אח"כ לקחו אותנו...

ש: זאת פעם ראשונה שקבלת מכות?

ת: כנראה, אבל זה היה מעניין שקבלתי מכות כשלא עשיתי שום דבר. אני רגיל לקבל מכות כשמגיע לי, אבל כאן לא הגיע לי, אבל קבלתי אותם באהבה.

ש: אתה צוחק - זה טוב.

ת: אח"כ לקחו אותנו לטושנד (TUSNAD). יש גם TOSNAD, שהיתה ישיבה גדולה, ושם היה הרב המהר"ם בריסק, והיה TUSNAD שהיה ע"י ברשוב, יותר קרוב לבוקרשט. שם עשינו עבודות חפירה שנתנו לכל אחד כך וכך מטרים, את זה אתה צריך לחפור. כל אחד קבל את המכסה שלו, 5-6 מטר, בעומק כזה, ואת זה אתה צריך לחפור וכל יום לגמור. הייתי שם כמה חודשים. המקום הוא נהדר, ועכשיו זה...

ש: באיזו תקופה של השנה הייתם שם?

ת: זה היה בערך בין פסח לשבועות, באביב, אולי עוד לפני פסח.

ש: כמה אנשים עבדתם שם?

ת: הייתי מגוייס ב12/1 (אומר בהונגרית), כך קראו לפלוגה שלנו. אני לא יודע איך קוראים ל"פלוגה" הזאת בעברית. נניח שהיו שם אלף איש - קראו לזה (מילה בהונגרית).

ש: כמה שעות עבדתם?

ת: מהבוקר עד הערב.

ש: שמרו עליכם בודאי בעבודה הזאת?

ת: כן, בטח.

ש: ומי שלא הספיק לעשות את המכסה שלו?

ת: אני לא יודע. לקחנו שם גם מסילות ברזל כדי לעשות מסילות לרכבות. האנשים שלנו לא רגילים כל כך לעבודה והם נפלו מתחת למשאות, כי היה כובד. איש הצבא הגרמני צעק עלינו: תחזיקו את זה טוב, תחזיקו את זה חזק ואז לא תתמוטטו. בערך לפני שבועות היה באותה פלוגה עוד אחד מהכפר שלנו, שקראו לו אלימלך כץ. יש לי התמונה שלו כאן. הוא היה איש מכובד, תלמיד חכם וגם עשיר. היו לו קשרים עם רופאים ובכלל היה לו שם יחס מיוחד. הוא שאל אותי: אתה רוצה כמה ימים חופש? אני יכול לסדר לך את זה. בודאי שאני רוצה, למה לא. הוא נתן לי עצה, ואולי לא כדאי לספר את הסיפור הזה - תאכל קצת גיר ומזה תקבל קצת חום, לא הרבה, ותלך לרופא. הרופא יבדוק אותך ויראה שיש לך חום והוא ישלח אותך לבית חולים. כך היה - אכלתי את הגיר, הלכתי לרופא, הוא בדק אותי וקבע שיש לי חס ושלום טוברקולוזיס - מחלת ריאה. הוא שלח אותי לבית חולים לביסטריץ - זה גם כן היה ע"י קלוז'. שם היה לי גם כן משפחה וגם אחד מבני העיר שלי, ר' וולוול לוינגר שגר שם בביסטריץ. כמובן שהוא שמח עלי ואני שמחתי עליו. אבל זה היה ערב שבועות ואני חשבתי שכבר אני לא אכנס לבית חולים לשבועות. נשארתי בעיר, בבית כנסת, למדתי ואכלתי שם אצל הקרובים, ואחרי שבועות הלכתי לבית חולים. שם בדקו אותי, נתנו לי מיטה, פעם אחת, פעם שניה, בסוף קורא לי הרופא ושאל אותי: איזה רופא בדק אותך? אין לך שום זכר מהמחלה הזאת. על כן תלך חזרה. הוא נתן לי פתק שחרור מבית החולים ללכת חזרה למחנה, לטושנד. אבל אז אמרתי בלבי: הרבי שלי אמר לי שלא אתגייס בכלל, ולא שמעתי בקולו משום שפחדתי על ההורים שלי, שלא יתבעו אותי מהם, ויהיו להם צרות, ובזה לא הייתי מ עוניין. אבל אמרתי: עכשיו הגיע הזמן שאליו לשם, לגרוס-ורדיין בחזרה. היתה שם פלוגה שקראו לה "פלוגה 15". מה זה 15? זה ראשי תיבות ט"ו = טמיר ונעלם, ששם התקבצו הרבה בחורים, אברכים, שלא הלכו לצבא, התחמקו וישבו שם בבית הכנסת של הרבי. בזכותו לא היו לנו שום בעיות.

ש: אני רוצה להעיר, שגרוס ורדיין זה השם הגרמני של אורדיאה מרה ((ORADEA MARE, זה בטרנסילבניה הצפונית.

ת: כשהגעתי לגרוס ורדיין בא אבא שלי וגם אחי אליעזר ובקרו אותי, והם הלכו חזרה הביתה למדיאש.

ש: נזכיר שמדיאש זה במחוז סטמאר.

ת: קרוב מאד לסטמאר. גם שם לא הלכתי בטל, או שלימדתי או שעבדתי שם בחריטת מצבות. היתה שם פירמה גדולה בשם אולמן, שהיה לו מסחר במצבות, ואני עבדתי שם במשרד בחריטה. בלילה לימדתי קצת ביום עבדתי וככה התפרנסתי לבד. אבל הגיע הזמנים הקשים, שהרגישו כבר שהגרמנים נכנסים. אני כתבתי הביתה לאבא - אני לא יודע אם הגלויה הזאת הגיעה או שכבר לא הגיעה, כי הזמנים כבר לא היו מסודרים - ואמרתי להם: "אל תרצו להחזיק את כל הילדים על ידכם, כל אחד שילך לאן הוא רוצה ולאן שמתחשק לו" משום שבגרוס-ורדיין היו הרבה יהודים שבאו מפולין לגרוס-ורדיין, והם ספרו לנו מה זה אומר גטו, מה זה אומר (מונח בגרמנית), שאנשים הונגרים חשבו שלוקחים אותם לעבודה, זה הכל, זה לא נורא. אבל אנחנו ידענו מהם מה הפרוש של (מונח בגרמנית) של (לא ברור) גטו, שזה לחסל את העם היהודי. אז אמרתי להם, שכל אחד מהילדים ילך לאן שהוא יכול להיות. בפורים עליתי על השולחן ואמרתי קצת חרוזים והגיע כבר זמן כזה שכבר היה גטו -לפני פסח או בפסח, אני לא זוכר בדיוק, היה כבר גטו. ה"אמרי חיים", הרבי שלנו, הוא ברח לרומניה מהגטו. איך הוא ברח? הוא יצא כאילו לעבודה ביער, והיה שם מארגן אחד, שגר כאן פעם ואני לא זוכר את השם שלו. מהיער הם עברו את הגבול לרומניה והם היו בארד (ARAD) ובבוקרשט (BUCHAREST). אבל בשבת האחרונה - בדרך כלל הרבי קיים "טיש" בבית כנסת עם ציבור של מאות אנשים, אבל בשבת האחרונה ה"סעודה השלישית" היתה בסלון שלו, הוא לא יצא לבית הכנסת, ואני זוכר כאילו זה היה היום שהוא שר - אני ישבתי על הספה והוא ישב לשולחן עם כמה אנשים - "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". אבל הוא לא שר "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע" אלא שר אחרת: "גם כי אלך - נקודה. בגיא צלמוות - לא". ככה הוא שר כמה פעמים - "גם כי אלך, בגיא צלמוות - לא." הבנתי שמשהו קורה כאן, וזה באמת היה. הוא הלך, הוא היה צריך לברוח. הוא יצא ליער וברח לרומניה, אבל בגיא צלמוות לא הלך.

הגיע הזמן של הגטו ואני, האכסניה שלי היתה אצל משפחת פריד, שהוא נפטר ונשארה שם האשה ברכה, שהיתה אשה טובה מאד ובאותו בית היו עוד. אז כולנו הלכנו לגטו, והאכסניה שלנו בגטו היתה אצל אחד שקראו לו ברוך-שאול(?) אבל הוא נתן לנו הדרכה, והוא בקש מאתנו, אמר לנו: שתראו לא לאבד את הדעת ברגע האחרון. אנחנו לא יודעים מה שיקרה אתנו - אם לחיים ואם למוות, אבל את הדעת לא נאבד, שאנחנו צריכים לדעת שהכל מה' ואנחנו מוכנים במסירות נפש ללכת לגורל שלנו. כך הוא הדריך אותנו. אח"כ היה שם בחצר של הרבי שני בונקרים. חזרתי לחצר של הרבי, עזבתי את ברוך-שאול והאנשים שארגנו את זה - דוד-ישראל, יונה-(לא ברור), אברום-משה כהן - כולם חברים, בקשתי מהם שיקחו גם אותי לאותו בונקר, והם הסכימו ולקחו אותי גם, והיינו שם עם ר' לייזר זילבר - הוא היה אבא של אנשל זילבר שהיה גר כאן בבני ברק והיתה לו חנות בתל אביב. היתה שם גם משפחה - אשה עם שמונה ילדים, שכטר, דער שווארצה זלמן - היה זלמן שכטר קצת אדום והיה זלמן השחור, וכך כינו אותו. היינו שם כמה שבועות, אבל כשרוקנו את כל הגטו באו ההונגרים לחפש את המחמדים של היהודים, ורוקנו את כל הבתים, מה שיש - בכל בית יהודי היו חפצים. הם הלכו כולם מבית לבית לרוקן את הבתים. באו גם לחצר של הרבי, וכשהגיעו שם ליד הבונקר הרגישו את הריח הקשה שיוצא מתוך הבונקר, מתוך שהיינו שם 40 איש בלי חלון ובלי שום דבר, וממילא הריחות לא היו נוחים, והם הרגישו שיש שם בונקר ופתחו את הבונקר וצעקו: כולם לעלות עם ידיים למעלה, עם הרובים ביד.

ש: היו שם גם נשים וילדים?

ת: היו נשים וילדים. יצאנו החוצה, שמו אותנו ליד הקיר עם הפנים לקיר, עם ידיים למעלה, עם פזמונות טובים: יותר אל תראו את השמש.

ש: כך הם אמרו לכם?

ת: כן. אנחנו היינו רגילים לשמוע את המילים האלה גם בגטו מכל מיני מפקדים, בכל מיני לשונות. אבל בסוף לקחו אותנו - בגרוס-ורדיין היו שני גטאות - אחד במרכז העיר ששם ריכזו את כל העיר גרוס-ורדיין והיה עוד גטו אחד שקראו לו (שם בהונגרית). שם זה היה על יד בית החרושת ללבנים, אם אני לא טועה.

ש: היה גם איזה גטו ליד מפעל של עצים שקראו לזה מאזה.

ת: יכול להיות, אני הייתי בחור ולא הכרתי את כל הסביבה. אבל אני יודע שהיה (שם בהונגרית) גטו, ולשם הביאו את הסייקיהידה-רבי ואת (שמות לא ברורים) ואת כל הסביבה - הם כולם היו בגטו היישי, כך קראו לזה. כמובן שיצאתי משם בלי שום דבר, לא היה עלי אפילו מ עיל, כמו שהוציאו אותנו מהבונקר, רק נעליים ומכנסיים. אבל היינו שם, לקחו אותנו לגטו.

ש: מה עשו לכם שם - הוציאו אתכם מהבונקר והעמידו אתכם עם ידיים מורמות?

ת: כן, אפשר להגיד שלא עשו לנו משהו.

ש: הם לא פגעו בכם?

ת: לא, לא עשו לנו שום דבר, רק במילים קצת. האכסניה שלי בגטו היישי - היו כל מיני חדרים, ושלי היה בעלית גג. בדרך כלל כל אלה שיצאו מהבונקר היו על אותה עליה. פעם אחת בא רמקול ואמר שמחפשים מי שהוא בנאי, מסגר, טייח, נגר - שירשם, אז גם אני הלכתי להרשם כבנאי, כי קצת היתה לי בזה הבנה. הגיע הזמן לרוקן את הגטו, אז עברו הרמקולים מסביב בקולי-קולות, מי שיסתיר את עצמו אחת דתו להמית. אלה שנרשמו כבנאים וכבעלי מקצוע ילכו לשם למקום הזה, ואני הלכתי למקום איפה שאמרו. אבל היה אחד מ(לא ברור) שתפס את המקום שלי והוא אמר שהוא הבנאי. החברים שלי אמרו לי: לך, תגיד שזה טעות, שזה אתה - אני לא רציתי ללכת. אבל מעניין שאחרי השואה פגשתי את היהודי הזה והוא נפל על צוארי והוא בכה, שאני אמחל לו, שהוא עשה את זה. הוא ספר איזה צרות היה לו, אבל זה לא כל כך מעניין. אני אמרתי לו שאני מוחל לו ואף פעם לא היו לי טענות נגדך, כל אחד מה שכתוב (ביידיש). הייתי צריך ללכת כמו כל היהודים לרכבת.

ש: לפני שנגיע לשלב הזה, הייתי מבקש ממך שתספר קצת על חיי היום-יום בגטו, איך חייתם שם?

ת: לא היה משהו מיוחד.

ש: מבחינת המגורים, מבחינת האוכל?

ת: הרבה משפחות התרכזו בבית אחד, וכשיצאנו מהבית לקחנו אתנו קצת אוכל שהיה, וזה לא ארך הרבה זמן, זה לא שנים כמו בפולין. שם היה מדובר על שבוע-שבועיים, הכל הולך מהר מאד - גטו, ואח"כ לרוקן.

ש: היה שם מספיק אוכל?

ת: אני לא זוכר, הרבה לא היו צריכים, לא היה כל כך הרבה תאבון לאכול. למשל, כשעלינו לרכבת לא נתנו לנו שום דבר, אולי היה שם כמה לחמים בתוך הקרון, אבל לא אכלנו שום דבר וגם למחרת לא אכלנו שום דבר ולא היינו אפילו רעבים.

ש: אנחנו מדברים עכשיו על תש"ד?

ת: כן.

ש: ב18- באפריל, בסביבות פסח של 1944 תש"ד התחילו לרכז את היהודים לגטו, ופה באמת היה הצבא ההונגרי שהתחיל להחרים רכוש של יהודים.

ת: כן, אחרי שרוקנו את הגטו. בנוסף לזה, כל מי שחשבו שהוא גביר קראו לו לאיזה בית, אני יודע איפה שזה היה, שם נתנו מכות רצח כדי שיגידו איפה הכסף שלהם, איפה הזהב שלהם, איפה החנות שלהם - נורא מה שהם סבלו, מי שהיה לו.

ש: אתה ראית מישהו שהיכו אותו בגלל זה?

ת: כן, כן, אני יודע, אני מכיר שמות. היה שם מנדל גוטמן, שהיה גביר, היה לו חנות טקסטיל ואולי היה לו גם בית חרושת טקסטיל, והוא היה אחד הנדבנים של בית הכנסת בגרוס-ורדיין, של הרבי מויז'ניץ, והוא היה גם כן אחד שקראו לו לשם לנתנו לו מכות רצח. למזלי לי לא היה שום דבר, כך שלא קבלתי מכות.

ש: הם הרביצו גם לכאלה שלא היה להם שום דבר, כדי שהם יודו שאולי יש להם.

ת: אבל רק לאלה שחשדו שיש להם, אבל בי לא חשדו.

ש: מה קרה לו?

ת: הוא נשאר בחיים, אולי גם כן יצא לחורשה לעבודה ומשם לרומניה, והוא חזר והיה חי בארץ ישראל. היה לו כאן בית חרושת לחמצן שנותנים לחולים בבית חולים. אח"כ הוא נסע לאחת מארצות אמריקה, אבל בסוף ימיו הוא חזר לכאן ונפטר כאן והוא שוכב בירושלים, אני חושב. גם אשתו בבני ברק - זה מנדל גוטמן. יש לו גם שני בנים, אבל אין לנו אתם קשר.

לוקחים אותנו לקרון, וכמו שיודעים כולם, זה היה קרון שמובילים בו בהמות או סחורות, עצים ואבנים, ולא היה שם ...

ש: הלכתם ברגל?

ת: כן.

ש: זה היה מרחק גדול?

ת: לא היה מרחק גדול. אני לא זוכר אם לקחו אותנו במכוניות או ברגל. אבל בקרון היו כמה לחמים על הרצפה ושם דחסו כמה מאות איש, אני לא יודע כמה, הרבה, הרבה.

ש: בכל קרון היו בסביבות המאה איש בדרך כלל.

ת: אני חושב שאפילו יותר, בלי ספירה. אני יודע שזה היה מלא. אנחנו שמענו מיהודים שבאו מפולין - היה שם גם אחד, קרוב משפחה של הרבי ר' הרשלה רימנובר. הוא היה ממשפחת רימנוב, הוא היה נכד של ר' ישראל, והוא גם כן ספר לנו מה זה אומר גטו, מה זה אומר לרוקן גטו, ובין כל הדברים האלה ספרו לנו שבפרשוב (PRESOV) יש עוד יהודים שעוסקים בהצלה. למעשה, אם אנחנו מדברים על פרשוב שבסלובקיה, כפי ששמעתי בזמן שהייתי שם, הם היו הראשונים שעשו אתם (מונח בגרמנית), לרוקן אותם, אבל במשך הזמן היתה הפוגה של כמה חודשים שהשאירו את היהודים שנשארו בסלובקיה. בפרשבורג היתה קבוצה של יהודים וגם בפרשוב היו. אחת היתה רופאה, בית מרקחת ועורך דין - כך שמעתי, כשהיה לי קשר עם שלושה אנשים. אני לא יכול לדעת שזאת הרוקחת וזאת הרופאה, אבל אני יודע ששלושה אנשים עסקו אתי. אחרי ששמעתי שיש בפרשוב דבר כזה, אנחנו התכוננו לקפוץ. החברים שלי שהיו שם - היה שם אחד ישראל הרלינג, אחד בריש רפפורט, שגר עכשיו באמריקה, איש נכבד. הוא היה הבן של הרב מפראג שהיה רב בצבא של צ'כוסלובקיה. הוא שאל אותי: למה אתה רוצה לקפוץ, לאן, מה תרויח מזה? אמרתי: עכשיו אנחנו נמצאים בידיים של בעל בחירה, שאם זה בעל בחירה קשה מאד, צריך נסי-נסים להציל מידיהם, ואולי אנחנו לא זכאים לזה, אבל אם נקפוץ ולא נהיה בידיים שלהם נהיה בידיים של ה' יתברך, ומה שהוא רוצה הוא יעשה אתנו - זו המטרה.

ש: ידעתם לאן הרכבת הזאת נוסעת?

ת: ידענו. אולי לא ידענו את השם "אושויץ" (AUSCHWITZ)- יכול להיות שגם את זה ידענו - אבל אנחנו ידענו שזה לקרמטוריום, את זה ידענו.

ש: ידעתם שהיו משרפות?

ת: כן, ידענו, שמענו את זה מיהודים מפולין, אחרת לא ידענו. כל יהודי הונגריה חשבו שלוקחים אותנו לעבודה. אבל היות שאנחנו לא ידענו את זה, רצינו לקפוץ. היינו שלושה חברים. לאחד קראו שמיל-משה רוט, שהוא היה ממיקולו על יד סטמאר והוא גם כן למד באותה הישיבה, ואחד היה ישראל - לא זוכר את השם, אבל רשום לי - מוילכובץ, שהוא ידע גם קצת סלובקית. שלושת האנשים האלה רצינו לקפוץ.

סוף צד א' בקלטת ראשונה

לפני זה אני צריך לספר עוד מילה אחת, שבעלית הגג בגטו לא היה לנו שום תיק, שום דבר, אבל בחורה אחת, שגם כן מכירים אותה, רות קוראים לה, והיא חיה כאן בארץ ישראל. היא לקחה סדין ותפרה לכולם תיק קטן שיהיה על הצואר, ובזה הכנסתי את התפילין שלי והיה לי ראזול שמוריד את השערות וגם היה שם גמרא ברכות, ואת הגמרא הזאת קרענו לכמה חתיכות, וכל חבר לקח כמה דפים, וגם לי היו כמה דפי גמרא, וזה היה כל הרכוש שלי בתוך הכיס הזה. בלילה הראשון רצינו לקפוץ ולא מצאתי את התיק הזה. אז לקפוץ ולא יהיה לי תפילין - אמרתי: בלי התיק אני לא קופץ, אז נשארנו. בלילה השני הרכבת עמדה לפני פרשוב זמן ארוך, כמה שעות, אבל אנחנו לא ידענו איפה, והיינו יכולים לקפוץ אז אבל היו שם בקרון אנשים שלא היו מרוצים מזה שאנחנו נקפוץ אז לא קפצנו, אבל במשך הלילה עד אור הבוקר הם כבר נרדמו והרכבת התחילה לנסוע, ואנחנו עוברים את התחנה ואנחנו רואים על התחנה "פרשובה" - ריבונו של עולם, אנחנו רוצים לפרשוב, אנחנו נמצאים כאן כל הלילה. בן רגע צריכים לקפוץ. (היסוסים): מיד, אם אתה לא רוצה, תן לי ואני קופץ. איך קופצים החוצה, הרי הקרון סגור? יש חלון קטן שהוא בערך 20 ס"מ וזה גם מחולק עם ברזל באמצע, אבל ניסיתי והוצאתי את הראש שלי בין הברזל לחלון וראיתי שהראש שלי יוצא. שמעתי מאבי-זקני הצדיק ר' מרדכי: איפה שהראש יוצא כל הגוף יוצא. אז הוצאתי את הרגליים קודם אבל לא יכולתי לצאת משום שהיה עלי סוודר - מעיל לא היה לי, אבל הסוודר הפריע לי. בקשתי שיכניסו אותי חזרה, זרקתי מעלי את הסוודר ושוב שמתי את רגלי בחוץ ואני נמצא בחוץ לגמרי ואני מחזיק את עצמי על הדלת - יש שם מסילה שהדלת נוסעת עליה - אני עומד על המסילה ומחזיק את עצמי בידית של הדלת. חיכיתי שגם השניים יצאו, וכולנו היינו בחוץ ואז קפצנו מהרכבת הנוסעת. לא קרה לנו שום דבר ב"ה.

ש: כמה זמן נסעת ברכבת הזאת?

ת: קשה לי לדעת, אני חושב שזה יומיים. בכל מקום שבאנו ואיפה שבקשנו קצת מים זרקו עלינו אבנים. מתוך הניסיון שלי, שהתגלגלתי ברומניה, בהונגריה, בסלובקיה, ראיתי שהרשעים הכי גדולים הם ההונגרים. בסלובקיה, בכל מקום שנכנסתי נתנו לי פרוסת לחם וקצת חלב, בכל מקום.

ש: האם אתה זוכר לתאר קצת את החיים בתוך הקרון?

ת: היתה צפיפות גדולה מאד, אין הרבה מה לעשות, אבל אנחנו אמרנו שם את הוידוי, שאנחנו גומרים את החיים כבר, בלי טענות, בלי טרוניות, מה שה' גוזר עלינו אנחנו מקבלים. היה עוד אחד ברכבת שהיה הבן של השוחט מגרוס-ורדיין שקראו לו גינצברג או גרינברגר, אני לא זוכר, משפחת הזובחים - היו הרבה במשפחה הזאת שהיו שוחטים, קראו להם משפחת הזובחים. אבא שלו היה שוחט בגרוס-ורדיין, והבן ישב בצד אחד של הקרון ואנחנו בצד השני. כל הזמן הוא אמר: ריבונו של עולם, (משפט ביידיש) זו היתה המנגינה שלו. אני אמרתי שאני לא ממהר.

ש: תרגם מה הוא אמר.

ת: הוא אמר: ריבונו של עולם, איך אני מחזיק את עצמי לאחר כך, כלומר, לאחרי המוות. הוא רצה כבר לראות את עצמו אחרי המוות. הוא עבר כבר את כל הייסורים ורצה לראות את עצמו לאחר המוות. אני אמרתי: אני לא ממהר, מה שמגיע לי - יגיע, לא צריכים לפחד, אני לא ממהר, יש לי זמן. היינו בחוץ, קפצנו. הרכבת נעצרה, משום ששמעתי שבסלובקיה הנוהג הוא שעל יד כל מסילת רכבת עובר כביש באמצע, שחוצה אותה, ויש שם בית ושם גרה משפחה של השומר, אולי הם מורידים את הרמפה, מרימים את הרמפה. הסיפור של המשפחה הזאת יש לו עוד הרבה המשך ולכן אני מדגיש את זה. יש שם בית כזה, הרכבת נעצרה והיות שאנחנו היינו על יד יער גדול רצנו לתוך היער ואחרי כמה דקות כנראה שמשם העבירו טלפון שברחו שלושה יהודים, אבל הם לא התעכבו שם והרכבת נסעה הלאה. חבל היה להם להפסיד בשביל שלושה יהודים שיחיו עוד אלף יהודים עוד כמה שעות. היינו ביער מהבוקר הזה שקפצנו עד למחרת בבוקר. מה עשינו ביער? היה לנו עיסוק מצוין, כי היתה לי הגמרא, ואני חושב שהיה לי גם ספר תהילים קטן. לאכול לא היה לנו שום דבר, אבל היה שם איזה פרי, משהו קצת אדום, לקחנו מזה קצת ואמרנו שאנחנו רוצים לפרשוב. אנחנו נכנסים לעיר ונראה מה שימצא אותנו. ידענו שיש שם משהו. מכיון שהיינו שלושה אנשים, אחד דבר סלובקית אז הוא הלך ראשון, ואנחנו סכמנו שבין אחד לשני יהיה תמיד חמישים מטר "והיה המחנה הנשאר לפליטה", שאם יתפסו את הראשון שיישארו שניים. הראשון הלך ישראל מוילכובץ שידע סלובקית, אני הייתי השני ושמיל-משה רוט היה השלישי. הלכנו על הכביש לכיוון פרשוב. שמיל-משה, השלישי לא שמר על החמישים מטר. שאלתי אותו למה והוא אמר שהוא מפחד שהוא יאבד אותנו, שהוא לא ימצא אותנו. אמרתי לו: אתה מפחד? בוא נחליף, תלך אתה שני ואני אהיה השלישי ונמשיך עם הסדר הזה שיהיה חמישים מטר בין אחד לשני, וכך הלכנו עד לעיר.

ש: הלכתם בשעות הלילה?

ת: לא, ביום, בבוקר, בערך בתשע בבוקר.

ש: כמה זמן הלכתם עד שהגעתם לעיר?

ת: לא הרבה זמן. הגענו לעיר. היה הרחוב שבו הלכנו, אבל הבתים לא היו בשורה אחת. היה בית אחד, אולי משהו ציבורי, בית ספר או משהו אחר, שהוא יצא מהשורה של כל הבתים. אז לפני השורה היו בתים יותר פנימה. השניים האלו היו כבר ברחוב מול הבית הזה, אני הייתי עוד לפני הבית הזה, ז"א שאותי לא ראו, כי אני הוסתרתי על ידי זה שהבית יצא החוצה מהשורה, ואני שומע שקוראים מהחצר הזאת "הלו, הלו". השניים פנו לחצר, הסתכלו עלי ברמז שאני אסתלק, אבל לא הייתי צריך את הרמז, שמעתי את הקול "הלו, הלו". הם נכנסו לתוך החצר ויותר לא ראיתי אותם. מה קרה אתם אני לא יודע.

ש: שני החברים שלך?

ת: שני החברים שלי. יותר לא ראיתי אותם. אני מתאר לי ששלחו אותם גם כן לאושויץ, זה הכי טוב שאני יכול לחשוב, או שהרגו אותם שם, אבל אני לא חושב.

ש: נשארתי גלמוד לבד - מה עושים הלאה? חוזרים ליער. חזרתי ליער, ובדרך אני רואה ממול, קצת רחוק, בית קברות, מצבות, ואני תארתי לי שזה צריך להיות בית קברות של יהודים, כי ראיתי שם "אהל", זה נראה לי מתאים למנהג של יהודים. רציתי לחצות לכיוון בית הקברות, אבל לא על הכביש, רק בשדות, לכיוון בית החיים. אבל כשעברתי בחצר כזאת גם לי קוראים "הלו, הלו", מי אתה, לאן אתה הולך. האשה הזאת ידעה קצת הונגרית, ואני ראיתי, שאין לי כבר מה להפסיד אין להתחמק, ואמרתי דוגרי: אני יהודי, לקחו אותי לאושיץ וקפצתי מהרכבת. ספרתי לה שהיו לי עוד שני חברים ותפסו אותם, ומה אני יכול לעשות - אני יכול לבקש שיקחו אותי גם כן לאושויץ, זו הבקשה שלי. האשה הזאת אמרה: לא, אל תעשה את זה, אתה יודע מה שעושים שם, משם כולם לא יוצאים בחיים משם. אמרתי לה: מה אני יכול לעשות? היא אמרה: תלך חזרה ליער, תתחבא שם. מאיפה אני אקח אוכל? היא אמרה: כל שבוע תעשה סיבוב בין הבתים, כל אחד יתן לך פיסת לחם ועם זה אתה תחיה שבוע-שבועיים ואח"כ עוד פעם, וכך תחיה עד שהמלחמה תגמר, שזה לא רחוק. אולי אני אמצא אנשים, נשאל אותם. היא נתנה לי עצה. היא כתבה על פיסת בד (בסלובקית): "אילם וחרש". האשה הזאת נתנה לי מעיל שהוא היה שייך לשוחט של העיר פרשוב, שאני הכרתי את המשפחה שלו, ש להם פוקס. הוא היה שוחט שהיה לו אח בגרוס ורדיין, שמיל פוקס. הבן (לא ברור) פוקס. היא נתנה לי את המעיל הזה שהיה לוסטר, לא מעיל רגיל, וכמעט שלא היה (לא ברור) והיא תפרה לי את זה כאן, את הבד. מי שיבוא לדבר אתך תראה לו את זה, שאתה חרש ואילם, לא יכול לדבר. וכן הווה. היא נתנה לי גם כן קצת לחם, והלכתי ליער, ישבתי שם ביער, והיה לי גם תהילים, ואמרתי תהילים שלש פעמים ביום והיום לא נגמר, היום היה כל כך ארוך כמו הגלות שלנו - כשאין מה לעשות מהבוקר עד הערב בקיץ. מה עושים? שום סיכוי לא היה לי, אבל ממשיכים. לקחתי את הגמרא ובדיוק יצא לי הגמרא שאומרת: "שלושה דברים צריכים חיזוק: בעל מלחמה למלחמתו, לתפילה ולדרך ארץ". אחד הוא בעל מלחמה למלחמתו. אמרתי: זאת המלחמה שלי, זאת מלחמת חיים אז אני צריך להחזיק מעמד במלחמה הזאת. הגמרא הזאת נתנה לי את התשובה: אל תתייאש: "שלושה דברים צריכים חיזוק: בעל מלחמה למלחמתו..." . אבל נגמרו לי כמה פרוסות הלחם. הלכתי עוד פעם אליה, אבל עכשיו לא הלכתי על הכביש הראשי אלא על מסילת הברזל - הם הולכים בדרך כלל אחד מול השני - בצד הזה הכביש ובצד הזה המסילה. הלכתי עם המסילה. אני בא על המסילה ובאמצע הדרך שוב פוגש אותי אחד ועוד אנשים שעובדים: מה אתה, מי אתה? אני לא מדבר. הוא שואל, שואל אבל אני לא יכול לענות לו. הוא עזב אותי, הלך לתיק שלו, הוציא עוגת שמרים כזאת גדולה ונתן לי את זה. בסוף התברר לי שהאדון הזה גר בבית הזה ששם קפצתי, הבית שחוצה את הכביש. אח"כ נגיע עוד פעם לבית הזה. אמרתי לו ברמז שאני מודה לו מאד. המשכתי לגברת הזאת ששם חציתי את החצר, אבל כשנכנסתי היא ספרה לי: השכנים יודעים שמסתובב כאן יהודי, לא טוב, סכנה. וכך היה - באו אלי כמה אנשים ובדקו אותי מה יש לי. בדרך כלל היה לי גם כן טלית קטן בתפילין, ואת זה השארתי בחור שבעץ אחד איפה שישבתי, לא לקחתי את זה אתי. הם בדקו אותי ושאלו אותי והלכתי חזרה. היה לי עוד מצב שעבדתי אצל אחד בחקלאות וגם כן לא הצליח(?). הלכתי חזרה ליער, ואני אמרתי: מצד זה לכיוון פרשוב אני כבר לא יכול ללכת, כי היא ספרה לי שיודעים.

ש: לבית הקברות לא הגעת?

ת: לא הגעתי לבית הקברות. לכיוון פרשוב אני לא יכול כבר ללכת. אמרתי: כל סלובקיה היא שלי, מה זה משנה הכיוון הזה, עכשיו אני הולך לכיוון שני. הלכתי לכיוון מלקישריש - יש ולקי שריש ויש מלקי שריש - שריש קטן ושריש גדול. הלכתי לכיוון הזה של אחד מהם. כשהלכתי עברתי עוד פעם את הבית הזה במקום איפה שקפצתי. נכנסתי לשם, מצאתי את הגברת לבד ואני מראה לה. היא הוציאה פיסת לחם וחלב ונתנה לי, בלי מילים. אני רואה שהיא מתקנת חבית שנפלו ממנה הברזלים והיא מתקשה. לקחתי את זה ממנה, סדרתי לה את זה והלכתי, אמרתי לה שלום. הולכים לולקי שריש. הגעתי לשם אבל היה גשם כזה, נורא, מבול היה. נכנסתי לבית אחד, נתנו לי לשבת כמה שעות, אבל הגיע כבר לפנות ערב וצריך ללכת. אמרתי: אוי, לאן אני אלך, אולי אני יכול להשאר כאן? היא הסבירה לי: ז'נדרמרי. לא הבנתי, אבל הבנתי מהמילים, שהם נותנים בתוף שמי שיחזיק אזרח אחר אחת דתו להמית, היא לא יכולה להחזיק אותי, אבל היא נתנה לי עצה: שם יש חצר גדולה עם בהמות ועבודה, תלך לשם. זאת היתה משפחה צרה בבית שלה, אבל שם יש רפתות, תנסה שם. הלכתי לשם, ושאלתי אם אני יכול להשאר שם עד הערב, אותו סיפור: הז'נדרמריה, אי אפשר. הגשם בחוץ נורא. כאן הרגשתי את עצמי קצת אבוד: לאן אני אלך ליער בגשם? אז אמרתי: במקום למות ביער והכלבים יאכלו אותי, יותר טוב לא שאני אלך לאושויץ וגורלי יהיה כגורל 6 מיליוני היהודים. איך עושים את זה? צריכים לחזור עוד אחד, אבל קודם אתה צריך לחזור ליער, לקחת את התפילין, כי אם אתה תמות למה שלא יהיו לך התפילין? חזרתי והגעתי שוב לבית הזה, וכאן כבר פתחתי את פי, ואמרתי: אני יהודי שקפצתי מהרכבת. כאן עוברות הרכבות, אני רוצה שיקחו אותי גם כן. היא אמרה לי: גם בבוקר כשהיית כאן ידעתי שאתה יהודי, אבל אתה לא אמרת - גם אני לא אמרתי, אבל חס ושלום שתעשה את זה.

ש: היא לא ידעה על שני החברים שלך שום דבר?

ת: באותו המעמד? אני לא זוכר אם דברנו על זה אז, אולי ספרתי, אני לא יודע. "אל תעשה את זה בשום אופן". "מה אני אעשה?" "תחכה קצת כאן, יבוא בעלי". היתה להם בת וגם חבר של הבת - חתן או אולי לא חתן, "תחכה כאן עד הערב, תעלה על הגג של הרפת ושם תשב". באו הביתה, שוב אותו סיפור, המלחמה צריכה להגמר, לא הרבה זמן, ואמרו לי: אתה תשאר אצלנו עד גמר המלחמה. מה, מו? אתה תשאר אצלנו. וכן היה. נשארתי שם כמה ימים וכל לילה ירדתי מהעליה ונכנסתי לבית, שמעתי אל מצב המלחמה סיפורים והלכתי חזרה. באחד הימים אני שומע: החתן הזה היה פקיד בעיריית פרשוב. אמרתי לו, שלפי דעתי יש יהודים בפרשוב, אני מבקש אותך: תלך אליהם, תגיד להם שיש אצלך יהודי ויכול להיות שהם ישלמו לכם על שאתם מחזיקים אותי פה, ושימצאו פתרון אחר. בסדר. בינתיים היא נתנה לי מכל טוב וטוב, ואני התחננתי אליה: למה תתני לי, לי מספיק אם תתני לי פיסת לחם אחת ביום, וכך עוד מעט תתעייפי, תני לי רק לחם. לא, בשום אופן לא. אבל ספרתי לבחור שילך ויתעניין בפרשוב. למחרת הוא בא בחזרה ואמר: כן, דברתי איתם, הם מבקשים שתכתוב מכתב, כי הם חשדו אולי זה שפיצל, אולי זה סיפור בדוי ורוצים לתפוס אותם. וכך היה: כתבתי מכתב בהונגרית, כתבתי שאני בן להורים שיש להם שמונה ילדים ונשארתי לבד, אם הם יכולים לעזור לי. וכתבתי במכתב: אמנם מה חשוב אני בין 6 מיליוני היהודים שאבדו, מה זה משנה אם עוד יהודי אחד יאבד, אבל - כתבתי בעברית - כתוב: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואח"כ תרגמתי את זה להונגרית, כי לא ידעתי אם הם מבינים את זה. הוא הלך עם המכתב הזה והודיתי להם. למחרת הוא בא, או בערב, עם מעיל עליון, כי הם ידעו שכבר אין לי מעיל, והם כתבו לי או אמרו לי: אוכל אני לא שולח לך כי אנחנו שומעים שאתה מסודר, אבל בגד אין לך ואני לא יודע איזה בגד אני אשלח לך, אני שולח לך בגד עליון שיכסה אותך, זה כמו מעיל גשם, משהו כזה. ואל תדאג, עוד כמה ימים נקח אותך למקום שתוכל להיות יהודי כמו שאתה יודע. וכך היה. כעבור יום-יומיים הבחור הזה לוקח אותי על אופניים עם החבילה שלי של התפילין שהיו לי - זה היה למטה על המגש הזה שיש על האופניים למטה, והוא לוקח אותי לעיר, מהלך די רב, וברחוב אחד נעצר, שם מחכים לי איש ואשה, והוא מוסר אותי אליהם, הוא עוזב והם לא באים, עושים כמה סיבובים, ובינתיים שכחתי את התפילין שלי על האופניים שלו, אבל למחרת הוא הביא אותם. האיש והאשה עשו כמה סיבובים אתי, עד שמגיעים לאיזה בית, דופקים בדלת, פותחים את הדלת: תכנס, בלי מילים עוזבים אותי, ואני נשארתי בבית. בעלת הבית היתה אשה, כנראה אלמנה, אשה בודדה, אבל באותו חדר מצאתי עוד שני יהודים, וזה היה כבר לילה. לא ראיתי את הפנים שלהם בלילה אבל דברנו: מאיפה אני בא, מי אני, מה אני, וישנו כמה שיכולנו לישון. בבוקר אני מחפש את התפילין שלי והם אינם, ואני מצטער, מה אני יכול לעשות. אבל היהודי הזה - כשאני מספר את זה, בקושי, משום שזה מדבר קצת על קצה המזלג בגנותו, ואני לא מעוניין בזה, אבל בכ"ז, בכדי להגיע לסיפור השני אני אספר רק כמה מילים. הם היו בין אלו שהם חשבו שגמרנו עם התורה ועם הדת ועם הקב"ה - הכל נשרף באושויץ, אין כבר, גמרנו. לגברת הזאת, כפי ששמענו, שלמו לה 70 קרונות ליום בשביל כל אחד שהיה שם, והיא גם כן עשתה אוכל, שיהיה לאכול בוקר, צהרים וערב. אבל אני בקשתי אותה, שאני רוצה רק שהיא תתן לי ביצה לארוחת צהרים וקצת לחם ואני לא צריך יותר. בין כל שאר הדברים שהם אמרו לי: אם שני האנשים האלה ידעו מי אתה ומה אתה ושאתה לא אוכל כאן ושהם משלמים בשבילך 70 קרונות הם יזרקו אותך מיד החוצה. מה אפשר לעשות? בינתיים קבלתי את התפילין. אפשר להגיד שבנפשי לא היו לי ימים קשים כמו הימים האלו, שהם היו חסרי אמונה, (לא ברור), זה היה יותר גרוע, כי הם פעם למדו. כל מיני שאלות שכתובות בגמרא שהגויים שאלו את היהודים - את כל השאלות האלה הם הפנו אלי, ואני לא השבתי להם.

ש: אפיקורוס, ממש.

ת: אבל אי אפשר לתלות, היות שהמצב היה כזה, אז להיות מאמין זה היה כמו להיות עם (מילה ביידיש) עם קירות ישרים, זה היה קשה אחרי מה שאנשים ראו. אין פלא שאנשים יצאו מדעתם.

ש: אתה במשך הימים האלה יכול להתפנות לתפילות - שחרית, מנחה?

ת: בחורשה? בטח, בלי בעיות.

ש: בכל מקום אתה מתפנה למשימות האלה?

ת: כן, בטח, וגם בחדר הזה התפללתי למרות כל ה...

ש: ידיעות מהמשפחה היו לך?

ת: לא היה לי שום דבר, ולא חשבתי שאני אמצא אותם, משום שהכרתי את המצב, אבל חשבתי רק על בית הרבי, היות שידעתי שהוא יצא ליער ונסע לרומניה. חשבתי שאת הקבוצה הזאת אני אמצא. פעם בשבת באה האשה - אם זו הרופאה או הרוקחת אני לא יודע, כמו שאמרתי. היה חם, החדר סגור, השניים האלו ישבו ערומים עם מכנסיים קצרים, ואני, היות שהתפללתי ומעיל לא היה לי, אז לקחתי את המעיל העליון ששלחו לי ולבשתי. הייתי בחור ישיבה, לא הייתי רגיל להתפלל בלי מעיל. יכול להיות שהיום כבר הייתי מתיר לעצמי את זה, אבל אז, כבחור מהישיבה... חשבתי: לפי דבריהם זה הסוף שלי. היא ישבה ודברה אתם כמה מילים, ואח"כ היא פנתה לשולחן שלי, שם אני ישבתי והתפללתי - זה היה שבת. היא שאלה אותי: למה אתה יושב במעיל? אמרתי שאני מתפלל, ואני לא רגיל להתפלל בלי מעיל, ולא היה לי מעיל אחר אז לבשתי את המעיל העליון. היא המשיכה לשבת. אני יודעת - זו הנקודה העיקרית, בשביל זה ספרתי את מה שהיה אתם - שאתה לא אוכל כאן את האוכל. הייתי יכולה לשלוח לך אוכל מהבית שלי, כי מאותו יום שלקחו את השוחט מפרשוב לא הגיע לבית שלי בשר, ואצלי מאה אחוז כשר, והייתי יכולה לשלוח לך, אבל להביא כלים, לקחת כלים - זה מסוכן, אז אני מעדיפה, כמו שאתה עושה - תאכל מה שאתה רוצה, ואנחנו נדאג בעוד כמה ימים לשלוח אותך למקום שיש עוד יהודים, תוכל ללמוד, לאכול כשר, וכל מה שאתה רוצה בתור יהודי. שמחתי מאד. היא אמרה לי עוד משהו, וכבר ראיתי שכל מה שהם הפחידו אותי - זה כבר לא קיים היא אמרה לי, שלכולם, כשיוצאים מכאן אני נותנת כך וכך קרונות לדרך ולך אני אתן כפול. בסדר. היה מדובר שביום חמישי יבוא בן אדם לקחת אותי. בסוף הוא לא בא ביום חמישי, והיא באה להודיע שהוא לא יבוא, וחשבתי שאולי יבוא בשבת, ובקשתי אותה שזה לא יהיה בשבת. היא צחקה: אותך אני אשלח בשבת? בא ביום ראשון. ביום ראשון לקח אותנו הגוי הזה לרכבת. נוסעים לפרשבורג. מפרשוב לפרשבורג (PRESSBURG),ברטיסלבה, היתה נסיעה של הרבה שעות. כנראה שהיה עוד יהודי מהיער, שגם אותו הוא לקח באותה קבוצה, אבל הוא נרדם, ובא זה שבודק את הכרטיסים והעיר אותו. לי היה הכרטיס ונתתי לו ובזה זה נגמר, אבל כשהוא ישן הוא העיר אותו והוא חשב שמבקשים ממנו את התעודות זהות והוא היה במבוכה והוא ראה שמשהו כאן לא בסדר ורצה לעשות מזה עסק שלם, אבל כנראה שהיו עוד יהודים באותה הרכבת ונתנו לו משהו ביד שישתוק וכך הגענו עד פרשבורג. בפרשבורג היה משרד - בטח שמעתם - של ר' מיכאל וייסמנדל.

ש: מיכאל-דב וייסמנדל מקבוצת העבודה. "קראתי ואין עונה", הוא רצה לגייס כספים, כתב ספר "מן המצר".

ת: הלכתי למשרד הזה שקראו לו UJ, כנראה ראשי תיבות של עזרה מאמריקה או משהו כזה. לשם הגעתי, נתנו לי כרטיסים לאכול במסעדה של ה- UJ. באתי למסעדה, ואני נדהמתי: בפרוזדור, לפני שנכנסים למסעדה יש כיור אחד גדול עם אותיות גדולות: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים". את זה לא ראיתי כבר כמה חודשים. בפנים כאפאלעך, לא נותנים אלא למי שאוכל עם כפה. מי שאין לו כפה - יש שם כיפות שנותנים לו. יש אוכל כשר, טוב מאד. איפה ישנים? ל- UJ היה ממול, לא רחוק, בית ספר גדול ושם היה חדר גדול, שנכנסו בו אולי 100 איש. ישנו שם על הרצפה, על קש או משהו אחר שהיה פרוס שם, אחד ליד השני, מסביב לקירות, שם ישנו. שם מתחילים חיים חדשים: בית כנסת של ה"חתם סופר", אני הולך ללמוד בבית הכנסת של ה"חתם סופר": יש שם שוחט ר' שמיל גפן, הוא היה שו"ב בברדיו ובשעת המלחמה הוא היה גר בפרשוב ובשבת אכלתי אצלו. נהניתי מאד מהסביבה, מהחדר, שהיה ספוג בתורה. ספרנו כל מיני סיפורים. הוא הכיר גם את הרבי מויז'ניץ "אהבת ישראל". אבל תמיד לא הייתי יושב בטל, צריכים גם פרנסה. על יד הרכבת בנו בניין עצום, אקדמיצקי דומוב - פנימיה אקדמית. שם קבלו אותי לעבודה. את החדרים צריכים לנקות, את הזבל כל פעם מהעבודה. עשיתי את זה כמה ימים. בינתיים התברר שלי שבמרתף יוצקים פלטות מוזאיקה, שמיועד לציפוי הקיר מבחוץ. היות שהעבודה הזאת מוכרת לי, כי בבית עשינו מצבות ממוזאיקה, הלכתי למהנדס, שהיה גם כן יהודי, ואמרתי לו שאני מומחה בעבודה הזאת. הוא שאל אותי כמה שאלות: איך לוטשים, במה לוטשים, מה זה ואיך זה ואני עניתי לו הכל. קבלתי מחלקה שלימה, שאני אנהל את המחלקה של היציקה של הפלטות האלה. כל ערב שבת או ביום חמישי נתנו את הכסף.

ש: אנחנו מזכירים שאנחנו עדיין בתקופת המלחמה.

ת: בהחלט, זה בהפוגה שהיתה בסלובקיה באמצע המלחמה. כל ערב שבת או כל יום חמישי הוא נתן את המשכורת. אנחנו כבר לפני ראש השנה, ושומעים שתופסים את כל היהודים עוד פעם, ושוב אותו סיפור, גטו ואושויץ. מה אני יכול לעשות? שום דבר. בין מאה היהודים שישנו בחדר הזה היה אחד, אני לא זוכר את השם, אבל אני מתאר לי שהשם שלו רשום. הוא היה גם כן מסלובקיה, מ(שם לא ברור), והוא בא אלי - אף פעם לא דברתי אתו. הוא אמר לי: יש לי מקום איפה להטמין את עצמנו. בין כל הקבוצה הזו בחרתי אותך שאתה תהיה שותף שלי, שלא אהיה לבד, אני רואה עליך שאתה בחור שקט, אין לך עסק עם אף אחד, אני רוצה שאתה תבוא אתי. היתה שמחה גדולה, איזו שאלה? היתה לו גויה שהוא הכיר אותה בסרד ((SERED בסלובקיה. שם היה גם כן מחנה גדול, ריכוז של יהודים. כך היה. נניח שזה היה ביום שלישי או רביעי, ואורזים מה שיש לי. היא באה ביום רביעי לקחת אותנו לסרד. שנינו לקחנו מה שהיה לנו, נפרדתי ממיכאל וייסמנדל והוא נתן לי 200 קרונה, שיהיה לי בדרך, אבל את המשכורת לא קבלתי. באתי למהנדס ואמרתי: תראה, כך וכך המצב, תן לי את המשכורת שלי, והוא נתן לי את המשכורת שלי. הולכים לכיוון סרד. בדרך כבר היו גרמנים על הגשר אבל היא לקחה אותנו בדרך עקלתון עד שהגענו בשעה טובה לסרד לבית שלה. היו לה הורים, איש ואשה וזאת היתה הבת שלהם. הגענו לסרד, ואנחנו שומעים שהמחנה בסרד התפזר והשומרים עזבו את המחנה והיהודים ברחו, המחנה ריק. אם המצב הוא ככה - אני צריך להיות בשבת אצל גוי? בשביל מה לי? אני אומר, שאני נוסע לעיר - הזיכרון נחלש כבר קצת - ששם היה רב גדול וישיבה גדולה, והוא היה החותן של מיכאל-דב וייסמנדל. הרב כבר לא היה בבית, משום שהוא היה ביערות, אבל בערב שבת באתי למקוה וגם הרב בא מהיער למקוה - זה היה שבת פרשת "כי תצא", שבוע או שבועיים לפני ראש השנה ושם ראיתי את הרב. בשבת אכלתי - בחצר היה כמו ותיקן, כך קראו לזה, שהיה שם הרב, הבנים, ווייסמנדל, והצ'ירצ'ה רבי, אדמו"ר זקן היה החותן של הבן של הרב, ר' ידידיה. הוא קרא אותי לאכול אצלו בשבת, הוא כיבד אותי מאד, עם שיריים, היתה לי שבת נהדרת. שמעתי ממנו אפילו דברי תורה, ואני עוד זוכר את זה, אבל זה לא שייך לכאן. הכל טוב ויפה, ואני ישנתי - ב"ותיקן" הזה היתה חצר בתוך חצר.

ש: ותיקן, להבדיל?

ת: כן, כך קראו לזה. היה שם כמו אכסדרה או סוכה, היו פרחים, ושם ישנתי. בבוקר אחד אני לא מוצא לא נעל, לא מכנסיים, לא מעיל ולא כובע - לקחו את זה ממני, אבל היה שם אחד, ר' יונה שיבר, שהוא גר באמריקה עכשיו, ואני שומע שגם שם הוא מחזיק את הישיבה. הוא סדר לי את מה שאני צריך, והיה לי עוד פעם. באה שבת אחת בבוקר, ושומעים: אוי וי, א-ברוך, תופסים את כל היהודים בעיר הזאת. מה לעשות? היה בוקר של "תשעה באב". הרבי הזה עם התלמידים באו לבית הכנסת ואמרו תהילים בבכיות גדולות - איום ונורא היה, איום ונורא. מה אני עושה? אני חושב שאני חוזר לאותה הגויה, ואכן ביום ראשון חזרתי לגויה, מצאתי את הבית, מצאתי את היהודי הזה בוכה: איפה היית, דאגתי לך, כי הוא ידע כבר שכל העסק הזה התהפך. מה שהיה - היה. אנחנו יוצאים עם הגויה הזאת לוינוכראד - זה הכרמים. הם גרו בעיר סרד והיה להם כרם בוינוכראד, שם היה להם בית. נכנסנו לשם שנינו, ושם ישבנו. לקחנו קצת אוכל, כי היה מדובר שהיא תביא לנו תמיד קצת אוכל. אבל באחד הימים היא באה ואמרה שיודעים כבר שיש לה יהודים, וזו סכנת נפשות להם, והיא מבקשת שאנחנו נעזוב את המקום. אין ברירה - עזבנו. השני היה סלובקי וידע לדבר והלך למקום שני. גם שם נתנו לנו רשות להכנס לעלייה, אבל שוב: אתם לא יכולים להשאר עוד. הלכנו למקום שלישי, וגם שם נתנו לנו להיות על עליית הגג. זה כבר ראש השנה ואנחנו בעלייה, ואנחנו שומעים בלילה קולות וברקים: יודה איז דה, הכלבים צועקים (קולות נביחה), מסביב המון גרמנים ומחפשים יהודים. הגוי הזה, בעל הבית בא למעלה בוכה: אני מבקש אתכם, תעזבו את המקום, אתם מסכנים את חיי ואת חיי אשתי ואת כל המשפחה. אנחנו בכינו והם בכו, אבל מה אפשר לעשות, אין זמן לחשוב. הוא ירד ואנחנו נשארנו בעלייה והגרמנים באים: יודה איז דה? והם באים עם השפיזים היה בחצר קש, ערימה גדולה, והם שמו את הכידונים בפנים לראות אם אין שם יהודים, ולעלייה הם עוד לא עלו - איזה ניסים. הם הלכו וגמרנו אבל כמובן שצריכים לעזוב את המקום. החבר שלי הלך עוד פעם לחפש מקום והוא לא מצא. הוא בא חזרה עם תשובה: לאחד אני יכול עוד למצוא מקום אבל לשניים קשה מאד, אין לי ברירה, אני מאד מצטער, מוכרחים להפרד. טוב, אין ברירה, נפרד. שאלתי שם איפה יש אחד שהוא יודע הונגרית. אמרו לי: תלך כך וכך ושם גרה משפחה אחת שהאשה יודעת לדבר הונגרית. הלכתי, סבבתי, מצאתי. מצאתי את האשה, בבקשה, תלך עוד פעם לעלייה ברפת, שם תשב, נראה, תוכל להשאר אצלי כמה ימים, בלילה תבוא למטה, נשמע חדשות. ככה זה היה כמה ימים. בינתיים בלילה כשהייתי שם היא ספרה לי את כל ההיסטוריה שלה. כל ההיסטוריה שלה עזרה לי אח"כ בהמשך, ובשביל זה אני מספר את ההיסטוריה. זה גרם לי אח"כ לאיזו שהיא הצלה. היא ספרה שהיה לה בעל והוא היה הנהג של (לא ברור), של אותה משפחה שהייתי אצלם בבודפשט והם התגרשו ויש לה בת מהבעל הזה, שגרה בבודפשט ברח' נירנברג מס' כך וכך. כל זה נכנס לי בראש כמו כל הסיפורים, מבלי שאני אדע שאני אצטרך את זה. אבל בלילה אחד כשאני נמצא בבית, שומע שבא מישהו, אני נחבא מתחת למיטה, באים כמה שומרים והם מדברים: ז'יד, ז'יד - אני הבנתי כבר שמדברים עלי, שהם יודעים שמסתובב אצלם יהודים. לאכול לא אכלתי שם, אבל הלכתי בסביבה ובקשתי אוכל ובכל מקום נתנו לי קצת לחם. הם הלכו, ואז היא אמרה:תראה, יודעים כבר שמסתובב כאן יהודי, אין ברירה, אתה מוכרח לעזוב את המקום. לאן הולכים? חשבתי אולי לחזור להונגריה, בכ"ז כאן אני לא יוכל לדבר מילה, אולי שם יהיה לי יותר קל ויותר טוב. איפה עוברים את הגבול? היא מתחילה להסביר: תלך בכביש הזה כך וכך, תגיע למקום שעושים שם טבק - זה מבנה גדול ועצום ששם מייבשים את עלי הטבק. משם תלך עוד קצת ותלך לאיזה שהוא נהר קטן, תעבור אותו ותמשיך ללכת ותגיע לגבול של הונגריה. אני עשיתי את שלי, באמצע הדרך פגשתי כל מיני חיילים גרמנים אבל אף אחד לא שאל אותי שום דבר. הלכתי והגעתי לטבק והגעתי לנהר והסתובבתי כמעט כל הלילה ובבוקר אני רואה שאני נמצא באותו המקום שהייתי אתמול. מה עושים? עברה אשה ושאלתי אותה איפה כאן הגבול להונגריה, והיא אמרה: תלך לשם, ככה, ותזהר שלא יתפסו אותך, תגיע. הלכתי ואני נמצא כבר בגבול של הונגריה. הישוב הראשון היה ואגשליי אם אני לא טועה. כשאני באה אני מוצא גוי אחד הונגרי שעובד על אדמתו. הלכתי אליו, שוב בשיטה הזאת שאין לי מה להפסיד, אני אומר שאני יהודי ואני בא מסלובקיה ואני מחפש להציל את חיי. "או, תבוא אלי הביתה, אצלי תוכל להשאר, אבל אני צריך לגמור קודם את העבודה. תשב כאן בשדה, בערב נלך הביתה ותשב אצלי. אני בא איתו בערב הביתה, לא עובר הרבה זמן, הוא שולח את אשתו לז'נדרמים וזמן לא רב אח"כ הגיעו הז'נדרמים ושאלו אותי: מה אתה, מי אתה? אני מתחיל לגמגם והוא אומר לי: אל תגמגם, אני יודע את כל הסיפור שלך, אתה מהונגריה וקפצת מהרכבת ואתה בא מסלובקיה ויש לך 20 קרונות בכיס. הכל הוא ידע - אין לך מה להתחמק - תבוא אתי. הוא לוקח אותי למשטרה. הם באים שניים, אני באמצע, מוצאים שם את הקפיטן, הקצין הראשי, והם עושים כרגיל (לא ברור) בעמידה, והוא אומר: הבאתי יהודי שקפץ מהרכבת והוא בא מסלובקיה - זה הדיווח. אומר להם הקצין: להציל את החיים זה לא עבירה - זאת כבר היתה... בסדר גמור. הם לקחו אותי לכלא, והקצין הזה שלח לי לכלא לחם ועוד דברים.

ש: שלחו אותך לכלא?

ת: כן, ושם היו שומרים, אבל הקצין הזה שלח לי לכלא לחם.

ש: איפה היה הכלא הזה?

ת: במשטרה.

ש: זה היה עדיין בסלובקיה?

ת: לא, בהונגריה. זה מה שאני מציין, שהפסיעה הראשונה, הגוי הראשון שפגשתי בהונגריה כבר מסר אותי לז'נדרמריה, ובסלובקיה הלכתי חודשים ועשו לי רק טובות. זה לציין את הרשעות של ההונגרים. פעם אחת לקחו אותי מהכלא - לא עשיתי שם שום דבר, לא היו לי בעיות, ניקיתי את האופניים של זה ושל זה. לקחו אותי למקום איפה שמוכרים חלב, יש חנות כזאת של צרכי חלב - לקחת חלב למשטרה, לשוטרים ולשומרים. שם נמצא הקצין הזה. כשבאתי שם הוא אמר לאשה: את רואה, היהודי הזה הוא איש מצליח, הוא יישאר בחיים ויהיה עד שהרוסים ייכנסו.

סוף צד ב' בקלטת ראשונה

מואגשליי(?) או (שם לא ברור) - היו למקום שני שמות - לקחו אותי שני שוטרים לבודפשט לכלא טולונצהאז - זה כלא מפורסם, גדול מאד. זו היתה נסיעה די ארוכה, עם שני שומרים, אני חושב שנסענו כל הלילה. השוטרים התנהגו אלי, אפשר להגיד, יפה: הם נתנו לי קצת אוכל ממה שהיה להם, ושם הגעתי לטולונצהאז. נעשה את זה בקיצור: כשהגעתי כבר לחדר שלי, אחרי שעברתי את כל המדורים, אני מוצא של את ר' שלוימה גפן, השוחט מפרשבורג, ועוד כהנה וכהנה ידידים שהכרתי אותם בפרשבורג, שהם גם ברחו משם להונגריה. היה מנהג שלוקחים אנשים לעבודה. שאלתי אותם אם לקחו פעם יהודים? לא, יהודים לא לקחו. פעם אחת בא יום שלוקחים גם יהודים. אני שואל אותם: לקחו יהודים פעם? לא, אף פעם לא. היתה לי מחשבה לברוח אבל אמרתי שזה יהיה חילול ה', אם פעם אחת לקחו יהודים וכבר ברח - זה יהיה חילול ה', כי אני חשבתי שהגויים הם אנשים ישרים, והם לא בורחים, אז אני לא בורח. כשבאתי הביתה חזרה לכלא קראו את השמות, ואני שומע: זה נעלם, זה ברח וזה ככה, אז אמרתי: גם הגויים עושים אותו דבר - תקח אותי עוד יום אחד לעבודה ונראה מה שאנחנו נעשה. וכך היה. למחרת עוד פעם לקחו לעבודה. זה היה להוציא סחורות מספינות לאוטו. אמרתי ליהודים, לר' שלוימה גפן: תדעו לכם שאני רוצה לעזוב אתכם. כל אחד כתב מכתב: תתן את המכתב לזה וזה, תתן לזה וזה - שליחות. בסדר, אשתדל. היו 40 איש עם 10 שוטרים מסביב: מקדימה, מהצדדים ומאחור. כשהגיע השעה 4 הולכים הביתה, זה עוד אמצע היום בבודפשט.

ש: חוזרים לכלא?

ת: כן, זה היה אז הבית שלי. אני לוקח את הכובע שלי, כובע טמבל, שם אותו בכיס ואני יוצא מהשורה למדרכה בין כל השומרים. כל הרחוב הסתכל עלי, אף אחד לא אמר לי מילה. פעם הייתי בפסט בתור בחור, והכרתי שם כמה אנשים . בדרים אוצה היה אחד, ר' אברום שטיינמץ שהכרתי אותו, ואני רציתי ללכת אליו. אני בא ברחובות - כל השערים סגורים, היה עוצר. דופק כאן, דופק שם - לא, אני לא יכול להכניס אותך, צר לי מאד, אבל אחת דתו של מי שמכניס בן אדם, אי אפשר. מה אני עושה? איפה שאני מסתובב זה גבול. נזכרתי באשה הזאת שיש לה בת ברחוב נירנברג. אני בא לרחוב ואני שואל (בהונגרית): איפה רחוב נירנברג? התשובה: אין רחוב כזה. אולי נורנברג? אני אומר: כן. אני בא אליה, ובין כל הסיפורים שהיא ספרה לי, שיש לבת שלה חבר אחד שקוראים לו מיקשה והוא יהודי משומד - את כל זה היא ספרה לי. אני בא לאשה הזאת ואני אומר לה שהבאתי דרישת שלום מאמא מסלובקיה. או, היא שמחה מאד, טוב ויפה. אני שואל: אני יכול להשאר אצלך שלושה ימים? תחביאי אותי, עוצר. כל יום אומרים שמי שמחביא יהודים - אחת דתו, אני לא יכולה. מה עושה הקב"ה? מיקשה נכנס. מדברים עוד קצת פה ושם, ואני אומר למיקשה: מיקשה, את יהודי, תעשה לי טובה. הוא אומר לי (בהונגרית): אני מבקש סליחה, אני לא יהודי. אמרתי לו: טוב, אתה לא יהודי, אבל תעשה לי טובה - לאן אני אלך עכשיו? הוא אומר לי: כן, אני אעשה לך טובה. חוץ מהבתים שבהם היהודים גרים יש בתים שבהם גרים האנשים המגויסים לעבודה, הם גרים בבתים מופצצים, זה בטוח, תלך לשם, לשם תוכל להכנס. הלכתי לשם - זה היה ערב שבת. אני בא לשם: שלום עליכם, אברום-יידל - זה מכיר אותי, זה מכיר אותי, חברים. אז שכחתי שזה שבת, הייתי אז כל כך מבוהל. לא שכחתי שום חג, אבל באותו יום ששי שהסתובבתי כל היום, כשלא היה לי איפה לשים את הרגליים שכחתי שהיום שבת. כך הזכירו לי כמה פעמים. בקיצור, הייתי שם כמה ימים. אמרו לי: תראה, כאן אתה אוכל לחם של אחרים, תראה אם אתה יכול לסדר לך שוץ תחת חסות של מדינה אחרת. היתה חסות של שוויץ, היתה חסות של שבדיה, היתה חסות של כמה מדינות שנתנו חסות ליהודים. תשתדל להשיג לך כתב כזה, שאתה נמצא בחסות זו וזו, ואז תוכל להיות רשום כאן ותקבל את הלחם שלך. הלכתי עוד פעם לר' אברום שטיינמץ הזה והעברתי לו את הבקשה שלי, והוא אמר שהבן שלו מסדר את העניינים האלה, תחכה קצת, הבן שלי יבוא והוא יתן לך שוץ כזה. חיכיתי, הבן הגיע והוא נתן לי. חזרתי למחנה העבודה הזה, ואחרי יום-יומיים אני שומע ששוב לוקחים את כל המחנה לגרמניה, זה כבר לא בשבילי. אז שמעתי שיש חסות שבדית ברחוב זה וזה - זה רשום לי, אבל אני לא זוכר בע"פ - ואני מנסה להגיע לשם. אני מגיע לשם: סגור ומסוגר, שער, וגדר גדול ואי אפשר להכנס. אני מבקש, תעשו לי טובה, תכניסו אותי - לא, אי אפשר. התחננתי ובכ"ז נתנו לי לקפוץ על גדר גבוהה מאד, נכנסתי. אני נכנס לשם, ושוב: היה שם הרב משופרום(?) ואני שומע שיש שם מטבח כשר ומטבח רגיל, ומטבח הכשר מנהלת הרבנית של הכפר שלי. ואני בא אליה בשמחה והיא שמחה עלי כל כך, ולא היו לי דאגות של אוכל. איפה ישנים? בבית הכנסת. יהודי אחד, גם כן מהכפר שלי, נתן לי במקרה כסא קטן לשבת עליו. אבל הרבנית לא היתה יכולה לסבול שאין לי איפה לישון. אמרתי לה: תעשי לי טובה, אל תדאגי לי, מיד כשיהיה לי מקום איפה לישון - תראי שזה לא יהיה טוב, אני מכיר כבר את הגורל שלי. היא לא יכלה, אז היא סידרה אותי - היה שם בניין אחד שהיו שם ילדים בני פחות מ12- שנה. היא ניצלה את הפרוטקצייה שלה שיקחו אותי בתור פחות מ12- שנה. נכנסתי. היו שם שמונה קומות של מיטות. המקום שלי היה בקומה השמינית. בלילה הראשון כשהלכתי לישון כל זה קרס תחתיו, כל השמונה קומות. לאחד נשברה הרגל, ואחד נשברה יד, ואני ב"ה יצאתי בסדר. ז"א, אין בשבילי מקום לישון.

ש: אתה מודע בכל הזמן הזה ששולחים יהודים מהונגריה לאושויץ?

ת: בטח שאני מודע. הלא אני נסעתי ברכבת.

ש: אתה באת מאזור אחר, אבל עכשיו - האם ראית יהודים נשלחים?

ת: באותו הזמן שוב היתה הפוגה, שנתנו בבודפשט להשאיר את היהודים בגטאות, היו שם קצת יהודים, הצילו כמה אנשים את חייהם. אבל היו לי כמה חברים שהיה להם בונקר בתוך החסות השבדית. הם אמרו לי: אנחנו לוקחים אותך גם כן לבונקר, יש שם לחם, יש מה לאכול. בקשתי גם בשביל הרבנית, להכניס גם אותה. בא יום ראשון אחד - מלא שוטרים מסביב, מרוקנים את החסות השבדית. אני רוצה לקחת את הרבנית וללכת אתה לבונקר - אי אפשר, מסביב שוטרים, אי אפשר להגיע לזה. מה עושים? היה בנין של כמה קומות, אני עליתי על עליה של גג מתחת לרעפים, שם החבאתי את עצמי. אני שומע כל הזמן את הרמקול, שמי שמתחבא אחת דתו להמית. חיפשו, חיפשו, חיפשו עד שהגיעו למעלה ומצאו אותי וגם עוד אנשים. ידיים למעלה, גמרנו. קפצתי מהגג הזה לגג יותר נמוך, אבל שם עוד פעם תפסו אותי - לצאת, ללכת לרחוב. שם ריכזו אותנו ברחוב. אני באמצע הרחוב ואחד יורה בי. קבלתי יריה, ועד היום יש לי...

ש: זה היה ז'נדרם?

ת: נילאש קוראים לזה בהונגרית, זה היה מהמחנה הזה. חשבתי שגמרתי את הקריירה שלי, אמרתי "שמע ישראל", אין לי שום טענות, אבל אני רואה שאני עוד חי, עוד לא (לא ברור). אח"כ גם עוד אחד קבל יריה, ואח"כ הגיע הקצין ואמר: מספיק, את זה וזה לקחת לבית חולים. היה בבודפשט בית חולים יהודי ב(לא ברור) אוצה. לקחו אותי לבית חולים, לא היו שם תרופות ושום דבר, אבל שמו אותי על מיטה, קשרו את הרגל הזאת, להוציא אותה שזה לא יתכווץ וככה ישבתי ששה שבועות במיטה. בינתיים הגיעו הרוסים והם הפציצו, גם בית החולים קבל כמה פצצות - כל בית החולים רעד כמו נדנדה. אח"כ ב19- לינואר הגיעו הרוסים לבודפשט, אבל אני קשור למיטה ולא יכול לזוז. היה לי גם חום. יש עוד כל מיני סיפורים, אבל אולי כדאי לקצר.

אחי יהושע, שהיה קצין בצבא כאן בישראל, בא לבקר אותי כשהוא שמע שאני נמצא בבית חולים. הוא רצה להוציא אותי מבית החולים לבית של משפחה פרטית, כי הוא חשב שזה יהיה יותר טוב. בסוף זה היה יותר גרוע, אז הוא התחנן ובקש שיחזירו אותי לבית החולים. החזירו אותי לבית החולים. הייתי שם עד שיכולתי ללכת על הרגל.

ש: היה לך טיפול טוב שם בבית החולים?

ת: לא היו שום תרופות.

ש: רופאים, אחיות?

ת: הרופאים כולם ברחו אחרי המלחמה, לא ראית אותם, אבל הייתי קשור למיטה וזה הכל. התחלתי כבר קצת להבריא,וכשהרגשתי כבר שיכולתי ללכת על הרגליים נסעתי הביתה. איפה זה הבית שלי? בהתחלה הגעתי לאראד, לגרוס-ורדיין.

ש: ברומניה?

ת: כן, וגם שמעתי שהרבי שלי נמצא בבוקרשט ונסעתי שבת אחת לשם. בסוף הגעתי חזרה למדייש, מקום הולדתי. שם היו כמה חברים, לא הרבה, בסך הכל "שניים ממשפחה ואחד מעיר", ושם בבית אחד, אשתי ואחותה ארגנו שכולם יוכלו לאכול שם. שם אכלנו. אחי שידך אותי עם אשתי ונישאנו ב"ה ואני עוד כשהייתי חתן הלכתי על שני קביים. אבל היא הכירה אותי והיא אמרה - דברו אתה גם על זיווגים אחרים - שבטח אם אבא היה חי הוא היה גם כן בוחר את הבחור הזה, אפילו אם הוא על קביים. התחתנו ב"ה.

ש: בשנת תש"ה?

ת: בשנת תש"ה, כנראה, והחתונה היתה בסאטו-מארה, והרבי מויז'ניץ בא מגרוס-ורדיין לחתונה שלי בסאטו-מארה - זה היה משהו מיוחד.

גמרנו כבר עם המלחמה, ניסינו להחיות את המסחר של המצבות.

ש: איך מצאת את העיר שלך?

ת: בית הכנסת נחרב עד היסוד - זאת נקודה שאני רוצה לספר, שלא אשכח ממנה. אבל כשעזבתי את מדיאש והגענו להגיע לכיוון ישראל עם הפליטים לגרמניה וכו', היה לי בסך הכל שק על הכתפיים - רוק-סאק - לי אחת ולאשתי אחת, ולקחתי אבן אחת מבית הכנסת שבנה אבא שלי, כדי לקחת אותה לישראל והבאתי אותה לישראל. הרבי מויז'ניץ בנה בית כנסת, לקחתי את האבן הזאת, בניתי אותה ושיבצתי אותה בתוך הקיר של ארון הקודש. אח"כ היו שנים שבית הכנסת היה קטן והיו צריכים לבנות בית כנסת גדול. הלכתי וחיפשתי את האבן הזאת, גרדתי את הטיח, מצאתי את האבן הזאת ואת האבן הזאת שמתי בבית כנסת "בית הלל פנחס אשר" שקוראים ע"ש אבא שלי, שבנינו בית כנסת מפואר, שמתפללים בזה כל יום יותר מאלף אנשים גם היום.

ש: איפה בית הכנסת הזה?

ת: בשיכון ויז'ניץ, אני אראה לך תמונה. האבן הזאת נמצאת בבית הכנסת, סביב עם כל מיני (לא ברור) וכתוב מתחת לזה: "כי רצו עבדיך את אבניה", לכן שמתי את האבן הזאת שם.

אז ב"ה הלכנו עם "הבריחה". לאן הולכים עם "הבריחה"? היתה איזו פרוצדורה והגענו לאסטרייך. היות ומדובר כאן בגנזך "קידוש ה'", אני רוצה להדגיש את הדברים של "קידוש ה'", לא את הסיפורים שלי, מה שהיה אתי, זה לא כל כך מעניין, אבל את הנקודה הזאת, שידעו שגם במלחמה ואחרי המלחמה עוד היו יהודים עם ה' יתברך ועם התורה ועם הדת. באנו לשם בערב שבת למחנה שאני לא זוכר את שמו, בטח כתוב. בא אחד שמארגן את "הבריחה" ואמר: יהודים טובים, אני יודע שאתם יהודים דתיים, אתם לא נוסעים בשבת, אבל היום זה פיקוח נפש, מוכרחים לנסוע בשבת. אני הייתי יחיד, ואמרתי לו: עוד לא הגענו לארץ ישראל ואתה רוצה לשמד אותנו לפני שהגענו לארץ ישראל? אח"כ הגענו לוינה, בית החולים בדק אותנו, ואח"כ הגענו לגרמניה לגוטינג, שזה בית חולים לחולי ריאה. שם היו הרבה יהודים חולים. היה משה אברהם שהיה מכיר שלי, והוא לקח אותנו שנעבוד שם במטבח. קבלנו צריף שלם בכבוד - אשתי עבדה במטבח ואני הייתי "המשגיח", נסעתי למינכן להביא את הבשר, הכל טוב ויפה. אבל קבלתי מכתב פעם אחת מהרבי מויז'ניץ שהוא רוצה שנבוא לאנטוורפן, כי הוא נמצא שם. הוא שולח ניירת ונמצא שם ושם שנבוא לאנטוורפן. נסענו לאנטוורפן והיינו שם ארבע שנים. בשנת 50' עלינו ארצה. שם אשתי היתה אז מעוברת ובאיזה ארץ(?) הורדנו אותה לכלא(?) וישנו שם לילה אחד. בא בבוקר הקצין וראה את האשה עם הבטן - מה היא עושה כאן? היא אמרה שהיא לא רוצה להפרד מהבעל - אז כולם שילכו החוצה. הגענו לבלגיה והיינו שם ארבע שנים ובשנת 50' עלינו ארצה. ב"ה היום יש לי 12 ילדים, כולם ב"ה בריאים, וכבר חיתנתי את כל ה12- ילדים.

ש: מה שם הבכור?

ת: זאת בת, רבקה צביבל. הקטנה גם כן בת שקוראים לה פייגה הרצשטיין. יש לי כאן תמונה של אחת המשפחות, רק חלק. כשהגענו הנה התעסקתי בבניין, אני קבלן בניין ובנינו עם אחי ועם עוד נדבן, ר' יענקל זיכרמן מאמריקה שנתן לנו את הכסף הראשון - קנינו מגרש ובנינו בית כנסת שקוראים לו "בית הלל פנחס אשר לזכר קדושי ארנייש-מדייאש".

ש: כמה נכדים יש לך?

ת: בלי ספור כמעט, אני לא יודע. אבל אם אתה רוצה לראות תמונה אחת של חתונה אחת, חלק קטן.

ש: לפני שנראה את התמונה, אני רוצה לומר לך תודה רבה מעומק הלב על הראיון הזה, הסיפורים מאד מעניינים. אני שמח שיכולת לשבת ולספר.

ת: אני מוכרח להדגיש עוד פעם, שהסכמתי לראיון הזה, זה לא בשביל לספר את הסיפורים שלי, ויכול להיות שזה לא מעניין אף אחד, אבל קבלתי מכתב מהרב שפרן שכותב שזה יהיה עניין של "קידוש ה'", שהדורות הבאים אחרינו ידעו שגם בשואה היו יהודים דתיים ושמרו על המצוות ועל התורה.

ש: יישר כח, חשוב שעשית מאמץ.

תמונות

* התמונה העליונה זה בית כנסת שאבא שלי מסר את נפשו עליו אחרי שחרורו ממלחמת העולם הראשונה, והוא בנה - לא מכספו - לרומם את בית אלוקינו.

התמונה התחתונה זה בשעת הבניה, והשורות מתחת לזה כתובים ע"י אבא.

* בתמונה זאת זה בית כנסת "בית הלל פנחס אשר" בשיכון ויז'ניץ לזכר קדושי ארנייש-מדייש. בנינו את זה בעיקר ע"ש אבא וע"ש כל הקדושים שבכפר שלנו. הבחור שעומד על יד התמונה הוא אחי ר' שייע, רב סרן בצבא שהיה אחד היוזמים לבנות את בית הכנסת הזה.

* התמונה התפרסמה באמריקה. זה היה בשעה ששלטה ברומניה ממשלה אנטישמית, גוגה-קוזה, ואחרי שה' עזר והם נפלו, אבא שלי, שעומד על יד העגלה ומראה ביד, ארגן הפגנה לכבוד הממשלה החדשה, לאות הודאה שהחליפו את הממשלה הרשעה.

* התמונה הזאת היא שער של יומן של אבא שלי זכרונו לברכה, שהוא כתב בזה (משפט לא ברור), ואח"כ כל קורותיו בחיים, אפילו חלומות טובים שהיו, דברי תורה שהתחדשו אצלו, סיפורים של המשפחה - הכל הוא כתב ביומן.

* בתמונה זאת סבא שלי ר' מרדכי בר' יצחק-אייזיק ורטהיימר, ממשפחת ר' שמשון ורטהיימר, שהיה גר בכפר שלנו ונפטר בגיל 83 שנים, תלמיד מובהק של רבו המהר"ם שיק זצ"ל.

* הסידור הזה אשתי חנה מבית רזמווז' כתבה את זה בתוך מחנות ההסגר, ממש במסירות נפש, והיה לה סידור אחד והיא כתבה את כל התפילות, "למנצח", "יענך ה' ביום צרה" - 7 פעמים, ואת זה להגיד כך וכך פעמים, וכך יש לה כמה ספרים שהיא כתבה תחת המרות של הנאצים, בפחד וב(לא ברור) היא כתבה את כל הסידור הזה - בהונגרית, כמו שכתוב...

* בתמונה הזאת, ב"ה, הודו לה' כי טוב, חלק מהמשפחה, בשעה שהתחתן נכד ר' מאיר דויטש מנתניה ועל יד הכלה נמצאת אשתי חנה ומצד השני נמצא החתן וגם אני הקטן ואבא שלו, וילדים, נכדים וחתנים.