ש. היום יום שני, כ"ג בסיון תשנ"ט, 7.6.99. נאוה וייס מראיינת את הגברת פנינה אורן בבני ברק, ישראל.
גברת אורן, האם יש לך שמות נוספים?
ת. ביידיש קראו לי פרל. זה שם המשפחה. עד שבאתי לארץ, אז לקחתי את השם פנינה. אני ילידת קרפט רוסיה. כשאני נולדתי היה שלטון צ'כיה. בשנת 1938 בערך גרשו את הצ'כים ובאו ההונגרים. עד הגרוש, שנת 1944, שנכנסו הגרמנים.
ש. באיזו עיר נולדת?
ת. לא עיר, נולדתי בכפר שנקרא הורינץ' [Herincse], בשנת 1932.
ש. במה עסק אביך?
ת. אבי היה פקיד בכפר, של העיריה-מועצה. אמי היתה עקרת בית. ילדה ילדים והיתה תופרת וגידלה את הילדים.
ש. כמה ילדים הייתם במשפחה?
ת. שבעה הלכנו לאושויץ, חמש בנות ושני בנים. מעלי היו שלושה, שתי אחיות ואח, ואחרי היו שתי אחיות ואח קטן, בן שש. ואני הייתי אמצעית. אלו הלכו לגטו ואחר כך הגירוש.
ש. את זוכרת משפחה יותר נרחבת, סבים וסבתות?
ת. סבתא שהיתה, אבל היא נפטרה בבית. הסבא אני זוכרת מצד האבא של אבא. ואחות של אבא, ואח אחד, שלקחו אותו בשנת 1941 בגירוש. בעצם גם אנחנו בשנת 1941 היה גירוש. אז הגענו עד לגבול פולניה הונגריה. משם חזרנו הביתה, ואומרים ששילמו כסף להונגרים והחזירו אותנו. עד 1944, ששוב לקחו אותנו בחזרה.
ש. כשאת מנסה להזכר בילדות המוקדמת שלך, מה הזכרון הראשון שלך?
ת. הראשון זהו פסח, ערב פסח, שמורידים את הכלים של פסח, מעלים את הכלים של החמץ. לא נותנים לנו לזוז. מגרשים אותנו לחצר. זה בעצם היפה. תפוחי אדמה אפויים מהתנור.
ש. אפיתם מצות בבית?
ת. אנחנו אפינו בשביל הכפר. אצלנו בתוך הבית היתה המאפיה. אז למחרת פורים כבר היינו במשטר שצריך… אסור פה לאכול ואסור פה להסתובב, מפני שכבר התחילו להביא את הקמח. וסגרו כבר חדר והביאו את כל הקרשים ואת האשה, אחת נותן מים ואחד נותן קמח והמשגיח מסתובב עם זכוכית לנקות את המערוכים. אחד עושה חורים ואחד מגיש. ואסור לנגוע אחד בשני. היה שישו ושימחו. או שהשמש לא תכנס על המצות, אסור ש… קראו לזה "מיירה", שהגוש של הבצק אסור לו לנוח רגע, אז כל הזמן לגלגל אותו. זה היה יפה. והיה הריח של המצות. בארבע וחצי היינו צריכים לצאת מהמיטות.
ש. לפנות בוקר?
ת. לפנות בוקר.
ש. היה קר?
ת. לא, אנחנו היינו מחוסנים. לא היתה לנו בעיה עם הקור. כשהשלג הפשיר, עשינו תחרות בינינו. כבר ראו את האדמה, אז היינו קופצים מעל לשלג יחפות, לראות מי יודע יותר טוב לקפוץ. אז ככה שהיינו מחוסנים מקור ושלג לא הפריע לנו. עשינו מגלשות על המים שקפאו.
ש. מאיפה היה לכם יין לפסח?
ת. יין עשו. יהודים עשו לבד. זה הביאו כבר מהעיר חוסט [Chust]. זה היה 15 קילומטר מהכפר שלנו, העיר האזורית או המחוזית. זה היה חוסט. שם היו הרבה יהודים, היה בית חולים יהודי והיו רבנים וישיבה וחדרים. שם עשו את היין, ומשם הביאו לכפר. או שעשו לבד מצימוקים. אבל בדרך כלל הביאו מחוסט את היין.
ש. איך היה החג עצמו?
ת. החג בעצמו לא אהבתי, כי הצטרכתי לשבת כל הזמן לקלף תפוחי אדמה. הייתי צריכה לקום. לא אכלנו שרויה, אז הרבה תפוחי אדמה ובורשט. הייתי צריכה לקום מוקדם מאד, כשאהבתי לצאת לשחק. או שהתיישבתי על יד סל ענקי. סלים היו עושים מעץ ערבה. גדולים. היו עצים ענקיים והיו סלים. בעצם כל דבר עשו אצלנו מעץ ערבה.
ש. זה היה על גדות נהר?
ת. כן, היינו בנהר, הרבה מים והרבה עצים והרבה יערות. הרבה ירק. אז מזה עשו גיגיות בשביל בצק, לחם, אז עשו הכל לבד בבית. זה היה הכל מעץ ערבה. אז היה כזה סל ענקי גדול, והתיישבתי לקלף תפוחי אדמה. אחרים שמעתי בחוץ שעושים קלאס, אני יודעת מה. ואני צריכה לשבת פה. כבר היה, אני זוכרת, תינוק נולד. אז הייתי צריכה להיות המטפלת שלו. זה לנדנד. אצלנו תמיד נדנדו את התינוק, שירדם, אז כל הזמן היו צריכים לנדנד.
ש. אז היו לכם ארבעה מינים לסוכות? מאיפה, מלבד הערבות?
ת. כנראה ששוב הביאו מחוסט. אבל תמיד אני יודעת שהיה לנו אתרוג, היה לולב, הדסים. ארבעה מינים היו, בטח שהיו. להפך, היו באים אלינו שכנים לברך על האתרוג. ופעם אחת אני אפילו זוכרת שפסלו אותו. שאחת חשבה שהיתה אמונה טפלה שאם נושכים את הפיטם, אז יש בן. אז השכנה רצתה בן, אז היא נשכה את הפיטם. אני לא יודעת אם שמעת על זה. היא נשכה אותו ופסלה, אבל זה היה כבר אחרי היום הראשון, אז כך שלא נורא. כנראה שהלכו לשכנים אחרים.
ש. את זוכרת את בית הכנסת שלכם? כמה בתי כנסת היו בעיירה שלכם?
ת. לא, בית כנסת אחד גדול, ואחר כך היו שטיבלך. אבל היה בית כנסת אחד גדול.
ש. היהודים היו אורתודוקסים?
ת. כן, כן. כולם אורתודוקסים. הנשים שהתחתנו היו מגולחות לגמרי, ולא היתה אפילו שערה אחת על הראש. כולן עם המטפחות ככה, טוב, אחורנית. אבל כשהיו יוצאים או משהו, אז רק ככה. היה "קופ" כזה, קראו לזה, ועם שפיץ ועם תחרה. ואת זה לבשו, ועל זה את המטפחת, שחס וחלילה לא יראו. כולם כולם. רוב היהודים היו עם שטריימל, ומיעוט היה עם כובעים מביבר. היו כמה חדרים. היו לקטנים, לגדולים. זה היה ההתחלה. 3-6. אחר כך חומש, אחר כך גמרא. בית יעקב לא היה אצלנו.
ש. אז היכן למדו הבנות?
ת. הבנות למדו בבית ספר של הממשלה. זה היה חיוב ללכת. אצל הצ'כים בטח. אבל אני רק כתה אחת הלכתי. יותר לא, מפני שגרשו אותנו. אבל מי שרצה לתת לבנות גם קצת יהדות, אז היה חדר של בנות.
ש. מתי זה היה?
ת. אני הייתי בחדר של בנות. אז היינו באות, נגיד בשבע בבוקר, לא היינו מפונקות. בחורף, בקיץ, היינו באות לחדר בשעה שבע, מתפללות. הוא לימד אותנו תפילה ולכתוב ולקרוא.
ש. בעברית?
ת. לשון קודש עם תרגום ליידיש.
ש. דיברתם ביידיש?
ת. דיברנו יידיש. כן, מה, לדבר גוייש? אוי ואבוי. בשבת במיוחד, בבית לדבר גוייש? מה פתאום, רק יידיש. והחדר של הבנות היה בלשון קודש, אבל עם תרגום ביידיש. כל מילה הוא תרגם לנו, מה שאנחנו מתפללות, מה שאנחנו מדברות. ולכתוב למדנו ביידיש לכתוב את האותיות. אחר כך עשינו הפסקה ורצנו לבית ספר של הגויים, הממשלתי. שם היינו עד אחת בערך. אחר כך חזרנו הביתה. ואז כבר עבודות בית. יש גינות, יש להוציא את העשבים, שיגדל יפה, ולסדר ולעשות את הגינות, ולעדור ולנכש את העשבים, ולהחמיץ מלפפונים. לעשות לברר את הגדלים, את הקטנים, זרעים לעשות, שיהיה לשנה הבאה. אני מאד אהבתי פרחים, אז היתה לי גינה של פרחים.
ש. שלך פרטית?
ת. שלי פרטית, כן. ביקשתי חתיכת אדמה ונתנו לי בחצר חתיכה. זה היה שייך לפרקליט, והייתי הולכת מגויה אחת לשניה כדי להחליף שתילים של פרחים. אז הייתי מבקשת, והיה לי יפה מאד, גינה מאד יפה.
ש. באיזה גיל זה היה?
ת. קטנה קטנה. הייתי קטנה כשלקחו אותנו. אצלנו מקטנות התחילו לעבוד. אבל הגינה הזאת, אולי שבע, שמונה. איפה שהייתי רואה אצל שכנים שלנו פרחים יפים, הייתי תמיד נוקשת בשער, מסתכלת שאין כלב שם. תני לי שתיל של זה. תבואי, אתן לך. והיו נותנים לי שתילים. והייתי לוקחת שתילים שלה. וכשהיה לי כבר, הייתי הולכת לשניה ומחליפה איתה. עושה מסחר. היתה לי גינה מאד יפה של פרחים. אחר כך לקחתי, אני יודעת קצת. אז אמא אמרה: מה פתאום את תקחי את זה, את מתפשטת, חבל, צריך ירקות, צריך עוד בצל לשתול פה. אמרתי: אבל אני צריכה פרחים. אז השארתי אותם בשביל. מאד אהבתי את הפרחים וטיפלתי בהם.
ש. אמרת שהיהודים בכפר שלכם היו עם שטריימלים, זאת אומרת שהייתי משפחות חסידיות?
ת. אני לא יודעת אם חסידיות. כמובן שהיו, כן, אני זוכרת שבא אלינו איזה שהוא רבה. עד היום אני לא יודעת את השם שלו. הוא בא מהונגריה. אז הלכנו. אולי בזכות הברכה שלו נשארתי בחיים, לא יודעת. אבל אמא לקחה אותי. היה יום שקיבל רק גברים, ובמוצאי שבת קיבל נשים. אז אמא לקחה אותי. זה רבה מהונגריה, לא זוכרת את השם שלו.
ש. ובכפר שלכם היה?
ת. היה רבה מאד מפורסם, מרגוליס. כל אחד אמר: מה, רב כזה גדול, מה הוא עושה בכפר כזה קטן?
ש. מה היה השם הפרטי שלו?
ת. לא זוכרת. הרב מרגוליס. הוא כנראה מהונגריה. היה בכפר שלנו. היה תלמיד חכם גדול, שכל אחד רצה לקחת אותו. אז הוא לא רצה לעזוב. אני זוכרת שהיה הולך, אז אנחנו היינו מתחבאות, מרוב כבוד שנתנו. אז היינו מתחבאות, שחס וחלילה לא יצטרך בין הבנות, שלא יעבור על יד הבנות. אז היינו מתחבאות. ורק מהצד, כזאת יראת כבוד. בשבתות הבנים היו עומדים בתור להבחן אצלו, מה שלמדו במשך השבוע. אוי ואבוי לנער שלא ידע, איזו בושה היתה למשפחה. וזה היה הרב. והיה שוחט רשמי, אחר כך היו עוד שניים או שלושה שוחטים. אבל הם היו כבר נודדים מסביב לכפרים. שהיו כמה יהודים, הרבה מסביב לכפר שלנו. הכפר שלנו יחסית היה גדול, שהיה שוחט ורב וחדר של בנים גדולים.
ש. עד איזה גיל היו הבנים בחדר?
ת. עד 17. בעצם פה זה נקרא ישיבה קטנה. אצלנו אמרו "חדר של גמרא".
ש. ובגיל 17?
ת. אז היה ככה: אלו שיכלו נסעו למישקולץ, לדברצן, להמשיך ללמוד בישיבות. לקאשו, לכל המקומות האלו. מי שלא היה אפשרות, המשפחות עניות, בכפר שלנו לא כולם היו, היו הרבה עניים, אז שלחו אותם ללמוד מקצוע. לא היתה בעיה של גיוס בנים. כשבאמת התחילו שצריך כוח עבודה. אבל אלו שלחו ללמוד איזה מקצוע שיכלו לעזור לפרנס את עצמן. אבל המשפחות היותר אמידות שלחו אותם לישיבות גדולות. ברטיסלבה. כל אחד לפי…
ש. את זוכרת בבית הספר הכללי גילויים של אנטישמיות?
ת. המורה בעצמו היה אנטישמי גדול. ככה דיברנו בבית. כל אחד ידע שהוא אנטישמי גדול, המורה שלנו. שלא אהב את היהודים. אבל, כמו שאומרים, היה מוכרח להיות מלמד קצת. והאוכלוסיה, אז בטח שהיו. הילדים של הגויים בטח. איפה שראו יהודי, אז תמיד צעקו אחריו "יהודי מלוכלך". או לזרוק אבן. זה היה מצוה. הם חשבו שזו מצוה. או ללעוג או משהו. מעניין שהם קראו לנו "יהודי מלוכלך" והם בעצם הסריחו. לא חשוב. אבל בטח שהיה. אבל בזמן של הצ'כים הם לא העזו. כשמאסריק היה נשיא הם לא העזו לגעת ביהודי. הז'נדרמים היו מענישים אותם. אבל אחר כך זה התחיל באופן רשמי כבר, האנטישמיות. כל יום… לא היה רדיו להודיע את החדשות. אז כשרצו להודיע איזו גזרה או משהו, אז היה מתופף. היה אחד מהמועצה, היה לו כזה תוף קטן עם שני מקלות, והיה עומד ומתופף. כשהוא מתופף, אז כבר בבית אמרו: אוי אוי, גזרה חדשה באה ליהודים.
אז היינו כל אחד, היו רצים, בעיקר הילדים, היו מביאים את החדשות הביתה. היינו רצים סביבו, והוא היה מכריז שמהיום והלאה או ממחר אסור שיהיה חדר. אסור ללכת ללמוד בחדר. אחר כך אסור לעשות שחיטה. כל יום היתה איזו גזרה חדשה.
ש. על איזו שנה את מדברת?
ת. בשנת 1941 כבר. משנת 1940-41. בעצם 1941. אז כל יום היה… אמנם היינו בבית, אבל כמו גטו. משעה תשע עשר כבר אסור ללכת לקנות. רק מעשר ליהודים מותר. כשהתחיל צנע, חלוקות. שהם קנו את הכל, התחילו לסגור חנויות של יהודים. לפני כן הרבה אני לא זוכרת. משנת 1940-41 זה התחיל.
ש. את לא זוכרת לפני כן איך היה היחס של השכנים שלכם? איך היו הקשרים בין השכנים היהודים לגויים לפני 1940?
ת. היה בסדר. ידעו, זה רושה, אבל היו ביחד. מפני שהוא הצטרך את היהודים. הוא בא… היו תופרים לו, והסנדלר והמוכר. ואם הצטרך הכל, אז היהודי עשה לו. הכל הצטרך את היהודי. הרופא, הכל, זה היה יהודי.
ש. כמה יהודים היו בכפר?
ת. 200-300 משפחות יהודיות.
ש. כמה משפחות היו בסך הכל בכפר? מה היה אחוז היהודים בכפר?
ת. האחוז היה נמוך. אין לי מושג, אולי אלף משפחות של גויים. זה היה כפר מפוזר.
ש. היה שינוי בשנתיים שלפני 1940?
ת. בטח שהיה שינוי, לרעה.
ש. ברגע שפרצה מלחמה העולם השניה?
ת. בטח. ברגע שגרשו בשנת 1938, משנת 1937 אני מתחילה לזכור. בטח שזה היה. אז התחילו, אנחנו ניקח את הכל. היו נכנסים והיו אומרים: אם יגרשו אתכם, אז תשאירי את מכונת התפירה, וזה אומר: תני את הכר הזה ואת זה. כל אחד כבר חילקו את הירושה, אפילו שעוד היינו בבית. זה רוצה את מכונת התפירה וזה רוצה את זה. כל אחד ביקש משהו. אמר: אני אשמור לך. כן, בטח, איזו שאלה. בטח שהיו מאד רעים. זה דם של אוקראינים.
ש. הם אוקראינים שם באזור?
ת. באזור שם הם אוקראינים, כן. גם דיברו אוקראינית. רק אחר כך כשהיתה ממשלה צ'כית, אז לימדו צ'כית בבית ספר. היה הונגרים, אז התחילו ללמד הונגרית בבית ספר. אבל האוכלוסיה עצמה הם איכרים אוקראינים רעים.
ש. את זוכרת את היום שבו נכנסו הונגרים לכפר שלכם?
ת. כן. אני זוכרת שהיו השוטרים, ז'נדרמריה, להם היו כובעים מיוחדים שחורים, ובתוך זה היו להם נוצות יפות של תרנגול. אנחנו קראנו לו "בעל הנוצות". אז כשאמרו "בעל הנוצות" כבר ידעו ששוטר בא. והם עם רובים מכודנים, על סוסים, וחיילים. וכל אחד התחיל לצעוק "הורא". אז היה הורטי, מיקלוש, היה הנשיא. אז התחילו "יחי הורטי". "הורא, הורא". וילדים יהודים לא הבינו הרבה, צעקו גם כן. אבל איך שהם נכנסו, אז למחרת כבר אמרו שכל אחד צריך לשים את הדגל שלהם.
ש. על הבית?
ת. על הבית. וכל אחד על הדש של הבגד. סרטים אדום לבן ירוק, אם אני זוכרת טוב, זה היה הדגל שלהם. והצטרכנו לשים על הדש וככה ללכת. ואחר כך החליפו את זה והיהודים התחלף למגן דוד צהוב.
ש. את הדגל היו צריכים לשים כולם? גם הגויים?
ת. כן. דגל הונגרי, הוא השליט, הוא המלך.
ש. איך קיבלו התושבים הגויים את ההונגרים? בשמחה?
ת. להם זה לא הפריע. מה זה בעצם הפריע להם? היה להם, השדה נשאר, הבית נשאר. לא השתנה כלום. רק שהתחילה המלחמה אז גם להם היה חוסר בסחורות. אבל ככה להם מה הפריע, היחד אליהם? שום דבר. אליהם הם לא התאכזרו. הם היו אליהם בסדר. אבל ככה, מי שהתחיל לרעוד זה היהודים.
ש. הם התחילו עוד לפני שהכירו אותם?
ת. היה פחד, איך שגרשו את הצ'כים, אז התחילו כבר להתכונן, והתחילו לתפור מבד ליינן, זה הלא היה בבית, שעשו לבד. אז התחילו כבר להכין תרמילים. כל אחד אמר: הצ'כים הראשונים, ואנחנו היהודים באים אחרי כן. לא יודעת, אבל ככה ידעו כבר. אני זוכרת שאמא ישבה ותפרה לכל ילד. כבר היו מוכנים השקים, תרמילים. ברגע שגרשו את הצ'כים. אז אמרו: או, ההונגרים הרשעים באים, היהודים לא ישארו פה, לא יהיה טוב ליהודים. אבל כל זמן שהיינו בבית, אז איכשהו חיו. ניהלנו את החיים, אחד עזר לשני. היה ביקור חולים, היתה עזרה הדדית גדולה. לא נתנו שאחד יהיה והשני חס וחלילה לא יהיה לו מה לאכול. זה לא היה.
ש. הלימודים נמשכו?
ת. הלימודים באופן רשמי המשיכו, אבל לא למדנו בעצם, מפני שאז הפרידו. עד אז היו היהודים והגויים בבית ספר אחד ביחד. אחר כך הפרידו את היהודים לבד מהגויים. גויים לבד והיהודים לבד. היו אוספים אותנו מכתה ד' עד ח', כולם ביחד כתה אחת, דחסו, והמורה היה בא ואומר "בוקר טוב" ושם את התיק שלו, את הכובע, מפני ששם הלכו במגבעת. אף אחד לא יצא לרחוב בלי מגבעת. מי שיצא לרחוב בלי מגבעת, אז אמרו "חוליגן". לא אשה, אשה נוצריה גם כן, לא יצאו בלי כובע על הראש. אמרו שזה היה שייך לתלבושת. והתאספו חדר מורים, ושלום על ישראל. עד שתים עשרה. אחר כך נכנסנו, "למה אתם מרעישים? תוציאו מחברת, תכתבו ככה, תכתבו ככה". אבל בעצם לא למדנו.
ש. והחדרים?
ת. המשיכו. בטח. אפילו שאמרו שיהיה עונש, אבל המשיכו. השוחט המשיך, והכל המשיך. בכל זאת בכפר, כנראה שלא עשו הגויים כל כך עניין, כי הם היו גם כן דתיים. כולם היו לא קתולים, הם היו כמו שהדת הרוסית, פרבוסלבים. הרוב היו פרבוסלבים, והיו מיעוט הונים. היו שתי כנסיות, אחת פרבוסלבית ואחת ההונית. ההונים זה היה הכנסיה הישנה, והפרבוסלבית היתה גדולה, יפה. מבחוץ, ילד יהודי לא העז לעבור שם, צלמים מהכל. חסמו אותנו כל כך חזק נגד העבודה זרה. היינו צריכים להגיד איזה פסוק כשעוברים על יד, משהו של עבודה זרה, או של "האיש האחר", כמו שאומרים. צלב, חס וחלילה, אסור להסתכל, אסור לראות.
בעצם החינוך היהודי הראשוני זה של האמא. איך שפתחנו את העינים, אז נטילת ידים ו"מודה אני". ו"שמע ישראל". זה הכל הבית, האמא היתה המורה של בית יעקב.
ש. אז זה לא היה חסר?
ת. אני יודעת? אבל אחר כך בחוסט, אז כן התחיל להתארגן בית ספר. זה היה גדול. אבל אצלנו זה היה מאוחר מדי.
ש. את זוכרת גזרות מלבד הטלאי הצהוב, שגזרו ההונגרים? גזרת הגיוס למשל?
ת. גיוס? כן. לקחו את הבנים לעבודת כפיה.
ש. את כל הבנים?
ת. את הבנים מגיל 15 ומעלה. עד 50-55 לקחו אותם. ושלחו אותם לחזית לעזור לעשות חפירות.
ש. קיבלו מהם מכתבים?
ת. בהתחלה כן. היה קשר. בהתחלה שלחו להם גם חבילות. לא יודעת כמה שהגיעו אליהם, אבל שלחו בכל אופן. ולפעמים אפילו באו לחופש מכמה שבועות. לקחו אותם לעבודת כפיה. ואת הצעירים קראו שמו בחפירות, העבודות השחורות.
ש. את אביך לקחו?
ת. לא. הוא היה נכה, אז אותו לא לקחו. הוא נשאר בבית. אבל לקחו אחר כך למחנות.
ש. עד מתי נשארתם בכפר שלכם?
ת. התחלת אפריל 1944. ואז הלכנו לגטו.
ש. ובכל התקופה הזאת חלה החמרה לאט לאט בצוים של ההונגרים?
ת. בטח שהיה. להוריד את הזקנים, לגלח זקנים, לגלח פיאות. זו המכה הכי קשה שהיתה. את הזקן להוריד? זה היה תשעה באב.
ש. וכולם קיימו את זה?
ת. מי שרצה לצאת והיה חייב לצאת, אז קיים, אחרת הם תפסו ועם סכין גזרו. לא בעדינות. או חלק ביחד עם הבשר. אז בטח. ומי שרק ישב בבית, התחבא. אבל לא להרבה זמן היה יכול להשאיר את הזקן. אני זוכרת שבגטו גם הרב מרגוליס הוריד את הזקן. כשהיינו בגטו, אני זוכרת, הוא לקח ספר תורה, והלך לדין תורה עם הריבונו של עולם. לקח עשרה יהודים, הלכו לשדה, אבל לא נתנו לנו ללכת. אנחנו רצים כולם, אז גרשו. כשהוא הוריד את הזקן אז כולם בכו.
ש. מתי הוא עשה את דין התורה הזה?
ת. בגטו. אחרי הזקן.
ש. ואף אחד לא סיפר מה היה שם?
ת. לא, כנראה הוא עשה חרם עליהם, הם לא סיפרו. ואנחנו ילדים, בטח היה מאד מעניין לרוץ תכף אחרי זה. לא היה בעיה לנו לרוץ, מה זה רצנו, אז גרשו אותנו כולם. רק אמרו, שהרב מרגוליס עם עשרה יהודים יצא לשדה עם ספר תורה. מה שהיה שם ואיך, אנחנו לא יודעים.
ש. נחזור לכפר שלכם בתקופה הזאת. מבחינת אוכל, פרנסה, איך הסתדרו?
ת. עיקר הפרנסה היו השדות. פרה, עזים.
ש. הרכוש עוד נשאר?
ת. כן. עוד לא לקחו. אבל היתה גזרה מן השמים, כנראה השם התחיל להלחם אתנו. הוריד כל כך הרבה גשם, שהכל נרקב. היו לנו אווזים, פתאום כולם, והדוגרת לא דגרה. הגזרה התחילה. והיה רעב גדול כבר, לפני שהלכנו לגטו. היה רעב גדול גדול. הכל מים, היה כל כך הרבה גשם, זה היה משהו. לא רק היהודים היו רעבים, גם האוכלוסיה הנוצרית. אז היה להם רע. אבל להם כמובן היה במחסנים, אז היה להם. אבל היה רעב גדול. ואחר כך, זה כנראה היה בשנת 1942-43, כשאנחנו הלכנו, אחר כך זרענו שוב, כשהלכנו, עזבנו, אז הכל פרח. היה שפע כזה. היה כזה מין, לא יודעת. גזרה.
שנת 1944, כשכבר ידענו שהיטלר נכנס, וכבר היינו מוכנים. ושמענו שהוא כבר נכנס לבודפשט. אז ידענו כבר שיש גטו פה, יש גטו שם, ויהודים לא נשארים בבית ומוציאים אותם. היה ויכוח בבית אם לסייד את הבית לפסח. זה היה אחרי שאפו אצלנו מצות. אבא לא רצה לסייד, ואמא אמרה: לא, אנחנו כן נסייד, ואפילו ליום אחד. בסוף סיידנו. ואפילו עדרנו בגינה. להראות לגויים שאנחנו חיים כאילו, כאילו הכל רגיל.
ש. כל התקופה הזאת שמעתם ידיעות מפולין?
ת. מפולין אני לא יודעת. פליטים? אצלנו היה פליט אחד שהגיע, אבל הוא לא התעכב הרבה זמן, הלך להונגריה.
ש. והוא לא סיפר?
ת. כנראה שכן סיפר. אנחנו ילדים לא הקשבנו לכל הדברים. לנו היה אכפת יותר בובות, לשחק, לעשות כמו כל הילדים, גנבים ושוטרים. אהבנו לשחק.
ש. לא שמעתם שמדברים בבית?
ת. כן, ידענו שמדברים שיש צרות, ושלוקחים את היהודים ורע ליהודים ואין אוכל ומתים מרעב. אבל על קרמטוריום לא שמענו, שהם יורים ביהודים? על השמדה המונית לא ידענו. להפך. או שהם טמטמו אותנו, אמרו שרק לוקחים אותנו, מעבירים ממקום למקום. ששם הם רוצים שנעשה עבודה מסוימת, והכל. אז שאלנו: אז למה לא מביאים את העבודה לכאן? למה אנחנו צריכים לנסוע לשם? ילדים, אנחנו אמרנו. ולמה אסור לנו לקחת? היו לנו המון שאלות, אבל לא היה מי שיענה. אז שמענו שיש הרבה צרות ליהודים. או שלא רצו, או שיהודי הוא אופטימי, או שיש עוד תקוה כל הזמן. זה לא יתכן, זה לא יכול להיות. אז בסדר, מלחמה, גם הגויים רע להם, גם הם הלכו לצבא. גם הם ליקקו דבש. בכל אופן לקחו מהם פרות, לקחו מהם את הסוסים, לקחו מהם גם כן רכוש שהצבא הצטרך.
ש. המשיכו ללכת לבית הכנסת רגיל?
ת. כן, לחדר, לבית ספר. עד הגירוש ממש. החיים היהודיים נמשכו עד הרגע האחרון. עד הגטו. אחר כך באפריל 1944 לקחו אותנו לגטו.
ש. איך יצאה הפקודה, עם המתופף?
ת. המתופף יצא ואמר שכל היהודים שיקחו איתם כל אחד מותר לו לקחת 20 קילו, ולהתרכז בבית הכנסת הגדול שם. אחר כך משם לקח עגלה, הושיב את הילדים. עם עגלה נסענו מהכפר שלנו. היה כפר קצת יותר גדול, קראו לו איזה. ושם היה הגטו. כשבאנו היה גשם עם ברד, משהו. ואיך שתינוקות בכו, יללו.
ש. ההונגרים נתנו את הפקודה?
ת. כן.
ש. זאת אומרת שלא ראיתם גרמנים?
ת. היו כבר גרמנים בבודפשט.
ש. אצלכם בכפר?
ת. בכפר שלנו כמעט ולא ראיתי גרמנים. לא חושבת שראיתי. לא, לא ראיתי. בשביל מה היה צריך גרמני לכפר קטן כזה. בשביל מה היה צריך לבוא? היו לו מספיק משרתים. עשו את העבודה טוב מאד. הם עזרו מצוין.
ש. הם הסבירו למה אתם צריכים להתאסף ולצאת?
ת. לא. הם הצטרכו לתת לנו דין וחשבון? היהודי לא היה שווה כלום. כולם, חולים, בריאים, להתאסף. מי שבאמת לא יכול, אז הם הסיעו אותו על העגלה. כולם ככה. לא הסבירו. לא צריך לתת הסבר.
ש. היתה גם אלימות?
ת. אלימות של האוכלוסיה? לא. שוטרים שם עוד לא היו. אנחנו היינו ממושמעים. רק בגטו התחילה יותר אלימות. לתת סטירה פה, סטירה שם. לא אלימות משהו. ככה לתת בוקס עם הרובה, כן.
ש. מתי הגעתם לגטו?
ת. בחודש אפריל, אחרי פסח. בפסח עוד היינו בבית, חגגנו בבית. ואחרי פסח הגענו לגטו. שם הרוסים התחילו להתקרב לאזור שלנו. הרוסים כנראה נכנסו מהגבול הזה להונגריה יותר מוקדם. אז מיהרו מהר מהר, הגרמנים מיהרו להוציא, שיספיקו מה שיותר עוד לשרוף. אז הם הוציאו. במאי. אחרי שבועות. י"ד בסיון הגענו לאושויץ.
ש. כל התקופה של הגטו, ממה התקיימתם? מישהו היה לו תפקיד?
ת. כלום. ממה התקיימנו? לקחנו איתנו קצת קמח תירס וקמח חיטה ושעועית וקצת תפוחי אדמה ובצל, מה שהיה עוד בבית העמסנו ולקחנו. מזה התקיימנו. מי שעוד היה קצת כסף, בא גוי ככה בגניבה, הביא קצת חמאה או חלב או משהו מהכפר שם. זה עוד מה שנשאר מהבית, קצת.
ש. את יכולה לתאר את הגטו? איזה בתים? היתה גדר, היתה שמירה?
ת. הגטו היה כמה רחובות. הבתים שם בכל מקום לא היה על קומות. היה כל אחד פרטי, עם חצרות. כמובן היה בית יותר יפה ובית פחות עשיר.
ש. אלו היו בתים של יהודים?
ת. יהודים וגויים שגרו באותו רחוב, שסילקו אותם. גם יהודים וגם גויים. אני לא חושבת שהיתה גדר. לעשות גדר על כל זה, להכניס כסף? בשביל מה? יהודי ממילא לא זז, כי הוא ידע שאם הוא יזוז אז כל גוי יסגיר אותו. לא היה לאן ללכת, לאן לזוז. אז ככה שישבו בשקט. לא היתה גדר. אבל הם הסתובבו בכל מקום, היו כלבי שמירה, השוטרים. לא היה חסר להם שוטרים. וכל אחד היה שמח, קיבל רובה, להתגייס אליהם. לא היתה גדר, היה פתוח.
ש. היו רק הונגרים?
ת. רק ההונגרים. עד הרכבות. עד שלקחו אותנו מאיזה לחוסט. איך הגענו לחוסט, לא זוכרת בעצם.
ש. איזה היתה קרובה יותר?
ת. חמישה קילומטר מחוסט. ושם היה מפעל גדול של לבנים. ושם בעצם זה היה קרוב לרכבת. ושם עלינו לרכבות. דחסו אותנו בעצם יותר נכון. דחסו אותנו לרכבות. וזה רק הונגרים, לא היו גרמנים. בגטו כן ראיתי, הגיעו כמה גרמנים עם אופנוע. אבל רק עשו סיבוב ונתנו כמה הוראות. אבל ככה רק ההונגרים פעלו אצלנו.
ש. מה חשבתם כל הזמן שהייתם בגטו?
ת. בעצם לא חשבנו, רק התפללנו.
ש. חיכיתם למה?
ת. חיכינו למשיח, אבל לא הגיע. זהו. ישבנו, התפללנו.
ש. הבנתם שזה מעבר לאיזה מקום.
ת. ככה חשבו. לא הבנו, רק חשבנו. אבל כשהיינו כבר ברכבות דחוסים ככה, של משא, דחסו, דחסו. כשהגענו לגבול קושיצה, זה היה מעבר לפולניה. אז אבא אמר: זהו זה. מביאים אותנו לפולניה, גמרנו. התחילו להגיד וידוי, וזהו. כמו שאומרים. לפני שבאנו, היה גוי שאמר לאמא שהוא רוצה לקחת אותי. אבל אני לא רציתי ללכת. אמרתי: לא, אני לא אלך לגוי, מפני שיש לו עיניים לא טובות.
ש. בת כמה היית?
ת. 12. אמרתי: לא, יש לו עיניים כאלה רעות. זה לא לטובה הוא רוצה אותי. הוא רוצה אותי בטח לניצול, ויש לו אשה רשעית. אני לא רוצה. והוא אמר: בואי, אין לי ילדים, את תהיי ילדה שלי. אמרתי לו: לא. אז אמא אמרה: תחליטי מה את רוצה. אמרתי: לא, אני רוצה למות יחד איתך.
ש. ואיך היא הגיבה?
ת. היא אמרה: אז תבואי. זה היה עוד לפני שהלכנו לגטו. וברכבות היא אומרת: את רואה, אחרי שאבא אמר "זהו, די, גמרנו", כשהתחילו להתפלל, להגיד וידוי.
ש. אז היא הזכירה לך את זה?
ת. אז היא הזכירה לי. אמרתי: טוב לי כך איתך, מאשר להיות מלכה אצלו. אמרתי: הוא לא טוב, לא לטובה רצה לקחת אותי, לא לטובה. לא ידעתי למה, אבל ככה אמרתי. לא לטובה. הוא רשע, זה לא טוב. אמרתי: טוב לי כאן איתך ביחד.
ש. את זוכרת את הרגעים שעליתם לרכבות? מי נתן את הפקודה?
ת. ההונגרים זרזו אותנו. זה אני זוכרת. אמרתי לך, אבא היה נכה, וזה היה גבוה, המדרגות לעלות לקרון. אז לעלות לכל הפחות 20-30 בבת אחת. אז לא הלכו כל כך מהר. אז בא הונגרי, לקח את הרובה, את הקת, נתן בוקס לאבא, שכל השינים נפלו לו. רק שמעתי "אוי". אז הסתובבתי וראיתי שכולו עם דם. וככה עלינו מהר לרכבת, כמה שיכולנו להכנס לקרון. ואחר כך באו כבר, שעשו את החתימה וסגרו מבחוץ, אלו היו כבר כנראה גרמנים. עד אז היו הונגרים. היינו שלושה ימים בתוך הרכבת. ביום השלישי הגענו לבירקנאו.
[סוף קלטת 1 צד א]
ש. עצרנו בנקודה של הגירוש ברכבת. איך עברה עליכם הדרך?
ת. איך עברה הדרך? בחום. לא חום של אהבה, רק של זיעה, של דמעות, של סירחון, של חוסר, כמעט חוסר תזונה. אוכל שלא היה. היה מבושל דברים אפויים. הכניסו דלי עם מים, והצטרכו לחיות עם זה. שרותים כמובן גם כן כנ"ל. ופינה אחת יעדו לבית כנסת. זאת אומרת ששם בפינה הזאת שיהיה נקי. איפה להתפלל. ואנחנו עמדנו בצד שלא נפריע להם, התפללו. ושרו. היה בחור שידע מאד יפה לשיר. שר דוקא שירים של שומר ישראל. זה אני זוכרת, את השיר הזה. ואנחנו בהערצה עמדנו ורצינו ללמוד את השיר הזה, שומר ישראל, שמור את עם ישראל. והגרמנים עצרו כדי להחליף את הרכבות. רק שמענו את המגפים, תך תך תך, על החצץ, על האבנים, ויריות על הקרון, להפחיד.
ש. כמה אנשים היו בכל קרון?
ת. מי העז לספור? אני רק יודעת שלא היה מקום לשכב, בקושי לשבת, אחד ישב על הרגלים של השני. ילדים על האמהות. והכל דחוס דחוס.
ש. לא הפרידו נשים וגברים?
ת. שם עוד לא, משפחות משפחות ביחד.
ש. היתה היסטריה?
ת. לא, לא היתה היסטריה. כל זמן שהמשפחה היתה ביחד, אז תמיד היתה תקוה שנתיישב באיזה מקום. אולי רוצים ליישב אותנו, לתת לנו מקום שרק יהודים יהיו שם. לא היתה היסטריה. כמובן, היו הרבה דמעות. אבל דמעות יותר שאמרו תהלים, כשהתפללו. ולא לבכות ככה סתם. להפך. אבא היה לו ספר, סיפר סיפורים של צדיקים. אנחנו הקשבנו. בעידוד. נגיע, נהיה שם כנראה ביחד. הם בטח רוצים להושיב שרק יהודים יהיו ביחד.
ש. למרות האמירה שאבא שלך אמר?
ת. זה כשהגענו לגבול. כשהגענו לגבול אז הוא אמר: זהו זה.
ש. מה שסיפרת היה עד הגבול?
ת. כן. כשהגענו לגבול בקושיצה, בהונגרית זה קאשו. ביידיש אמרו קאשו. שם זה הגבול, אומגבר. זה הגבול בין הונגריה סלובקיה לפולניה, לשלזיה. אז עברנו את הגבול, אז אמרנו: זהו זה. אין יהודים, לא חיים ולא זה. פה נגיד "שמע ישראל" ונפרד.
ש. היתה אוירה של יאוש?
ת. לא יודעת, לא יאוש, רק הכנה להחליף עולם. שאומרים "שמע ישראל" ועוברים מכאן לשם. זהו זה. אז הגענו לבירקנאו.
ש. ועד אז לא פתחו את הקרונות?
ת. לא. היה כזה חלון קטן עם סורגים, עם רשת. זה היה בשביל אויר. וכשהגענו לבירקנאו [Birkenau], אז כמובן שהיינו ככה… הילדים תמיד היו עם תקוה, אבל היו שם כבר בחורים יהודים עם המדים שלהם, פסים. מהם שיודעים יידיש. אז הגרמנים עמדו ואמרו: הכל ישאר בקרון, לא להוציא שום דבר. גברים מגיל 15 עד 60 ילכו בצד אחד. כמה פעמים הכריזו שהגברים ילכו לצד אחד. נשים לכיוון השני. אני הייתי ככה קרובה לאמא, ותמיד שמרנו שלא נפרד. הסתכלתי בהתחלה, לא ראית פה ולא ראית. בעצם לא ראינו התחלה. אז היא אומרת לי: פרלה, תתפסי את שתי האחיות הקטנות, אני אתפוס את הקטן. אל תעזבי, ותצמדי אלי, שלא נפרד. טוב, אז ככה באמת עשיתי. השתדלתי. אני הייתי בגיל 12 כבר גבוהה, חסונה, וידעתי טוב לרוץ. ומולנו עמד SS עם מדים שחורים.
ש. זו פעם ראשונה שראיתם גרמנים?
ת. כן, גסטפו.
ש. הם פתחו את הקרונות?
ת. כן. החיילים. זאת אומרת היו חיילים, יותר בדרגות. בעצם ההורים ראו את פרנץ יוזף, אז הם ראו גרמנים. אבל אז התפללו שיהיו גרמנים במקום הרוסים או ההונגרים. אז רצו את הגרמנים. ואיך שהגענו, אז מולנו עמד גסטפו כנראה, עם ראש על השרוול כזה, ראש של מת, גולגולת. עם מקל סבא. ואני ככה עמדתי, החזקתי חזק את האחיות שלי. הוא שם את המקל סבא על הצואר שלי פה, וסחב אותי החוצה. הוא אומר: "קום". אז אני ככה ילדה תמימה אומרת: מה, אני רוצה עם אמא. אז הוא כמובן עם הקללות: קום קום, את יודעת לרוץ, תבואי! זרק אותי לכיוון אחר. ואני הסתובבתי להגיד שלום לאמא, משהו. אמא, אמא! ים של ראשים, לא ראית כלום. לא ראית כלום כלום, רק ראשים ראשים, ים, ככה, גל הולך. את לא רואה התחלה, את לא רואה סוף, רק גל. ואת ככה עומדת כבר. בצד שני רואים כבר גדר תיל מחושמלת. אז לא ידענו שזה מחושמל. ככה כפולים. מגולחות. אני נשארתי מהכפר, לא היה איתי אף אחד. אני נשארתי מבודדת לבד.
אז היה מיהודים, אומר: אל תעמדי כאן, תרוצי לשם. לרוץ לרוץ. אומרים לרוץ, אני רצה. לרוץ בין אלו שלא הולכים תכף לתא הגזים. כי את אלו תכף כנראה הכניסו לתא הגזים. כך אני משערת. כי מה יעשו איתם? אז הלכתי. ראינו. שמעת כבר כל מיני שפות: הונגרית, צ'כית. מאיפה אתם? מי אתם? שרה, רוחל, חיה, כל השמות, מאיזה גטו? אז אמרתי: מסכנים, משוגעים. השתגעו פה. כנראה זה בית משוגעים פה. כך חשבתי לעצמי כשראיתי את הלבוש, לבוש? כמעט ערומות. אחת גופיה. אמרתי: ריבונו של עולם, כנראה מסכנות, רעבות. אם יש לכם לחם, תזרקו לנו, מפני שאתם שם, יקחו מכם!
הביאו אותנו לבית מרחץ. שורה כמובן, שלוש בשורה. עומד גרמני עם כלב כזה. רק אחר כך ידעתי שזה דוברמן. עומד. באה בחורה ואומרת לנו: כולם להתפשט. זה היה שוק חיי, כמו שאומרים. עומד בחור, ואומרים לנו להתפשט. ילדה כפרית, צנועה, שמהאח שלה ברחה, שחס וחלילה לא יראה אותה בלי בגד או משהו. פתאום עומד גוי, ואומרים לנו להתפשט? לא יכול להיות, לא שמענו טוב. וכל הבנות, אז לא תכף זזנו להתחיל להתפשט. אז הוא כנראה התחיל לנבוח כמו הכלב בגרמנית. לא הבנו. רק דבר אחד הבנו: "פפלוכטע יודע, פפלוכטע הונדה". לכלב כנראה קרא מענטש, אז לנו הונדה. כלב. אז התחיל לנבוח, אז תכף הבנו שאין ברירה, והכלב קופץ כבר. טוב, לא היתה ברירה. זה היה השוק הראשוני. זה היה יותר קשה מאשר לקבל סטירה ממנו. מילא, גוי מכה יהודי. הגוי זורק אבן על יהודי. זה בסדר, אני מבינה. אבל להתפשט? זה לא הבנתי.
זה היה קשה. אבל עשינו את זה, מפני שהחיים כנראה רוצים להמשיך. ולקחו ספרית וגזרו את השער. ואחר כך איך שיצאו, כמובן כל אחד קיבל איזו שמלה. אני קיבלתי גם זוג נעלים. דוקא הן שרתו אותי הרבה זמן, הנעלים האלה. כשיצאנו, אז התחילו לקרוא כל אחת לאחות שלה, מפני שכבר לא הכירו אותה, התלבשה כמו פורים. בלי שער, ובלי זה. לי לא היה למי לקרוא, מפני שהייתי בודדה. שוב עשו אותנו שלוש בשורה, והלכנו לצריפים, למחנה, לגור. איך שאני עומדת, לכל צריף הם חילקו. כך וכך בנות נכנסות לכאן, כך וכך לכאן. ואיך שאני עומדת, אז יוצאת בת ואומרת: אוי, פרל, את יודעת, רחל פה! רחל זו אחות שלי. כי היא לא באה איתנו ביחד. שתי האחיות הגדולות היו בהונגריה, אצל הדודה. אז הן הלכו משם.
אז היא אומרת: הנה, האחות שלך כאן. מצאתי את אחותי. כמובן, נכנסתי לשם. תכף קבלת פנים. אוי, את נראית טוב, בטח אכלת. שמחה גדולה. והדרגשים האלו. כמה בנות, וכבר בלי מזרונים, רק על הקרשים. שכבנו על הצד, שאם אחת רצתה להסתובב, אז כולם היו צריכים להסתובב. אחת רצתה לקום, אז כולן הצטרכו לקום.
ש. ידעת לאן הגעת? שמעת את השם הזה קודם?
ת. לא. איפה ידענו? לא, לא שמעתי. וצל אפל התחיל, המפקד. בשתיים בלילה צריך לקום, לגרש. תכף התחילו מפקדת הבלוק, הבלוק אלטסטר. כל השמות האלו של עושי דברם של הגרמנים. שם התחילו המכות. אז קיבלתי כבר תדרוך, שלא לגשת לגדר תיל, שזה עם חשמל. ומי שניגש הוא תכף נשרף. אמרתי, טוב כפרית אחת: איך אפשר שניגשים לברזל שורף? התפלאתי. אמרתי: מה, לגשת לברזל וזה שורף? איזה פלא. והיא אומרת: הנה, את רואה שם את העשן? זה קרמטוריום, שם שורפים אנשים. טוב, קיבלתי את כל התדרוכים.
ש. אחותך סיפרה לך את כל הדברים האלה?
ת. כן. אחותי וחברה. היא היתה שם חודש לפני, והם כבר ידעו את כל הדברים האלו.
ש. האמנת להם?
ת. לאחות לא להאמין? זה היה כבוד גדול שהאח הגדול יותר, אפילו שרק שנתיים. לתת כבוד לגדול יותר. אחר כך, אחרי כמה ימים, לתוך הבראק נכנסת כעין אחות. היתה לה מטפחת עם צלב אדום. היא נעמדה באמצע. אנחנו שכבנו. היה צד אחד וצד שני, ובאמצע היה גבוה כזה, ולא יודעת למה, אמרו שזה תנור. נניח. זה היה באמצע. אז היא באה והתחילה להגיד בהונגרית, בגרמנית, היא מבקשת שקט, היא רוצה להגיד לנו משהו. אז היא מכריזה שילדים עד גיל 17 שיבואו להרשם אצלה. למה? שהם לא יקחו לעבודה, הם יעשו איתם התעמלות, ויקבלו חלב ויקבלו אוכל טוב. לכל הפחות יונים צלויות, אני יודעת מה? אז אחותי אומרת: אוי, תגשי גם את, תלכי, תרשמי. טוב, אחות אומרת אז אני שומעת מה שאחות אומרת. היא היתה שש שנים גדולה ממני. אז אני ניגשת אליה ואומרת לה: ציל פרל. אז אני רואה שהיא רושמת ציל פרי. וחוזרת. ובאו עוד בנות. ואחר כך היא אומרת: טוב, עכשיו שיהיה שקט. אני אקריא את השמות, וכל בת שאני קוראת את השם, שהיא תבוא למטה, אנחנו הולכים לצריף של ילדים. אנחנו בשקט. היא קוראת, את השם שלי היא לא קראה. אז אחותי אומרת: אוי, סימן מהשמים. אם היא לא קראה, תשתקי. אל תלכי ואל תגידי שום דבר. ככה צריך להיות, ככה השם רוצה. את תשארי פה, אל תלכי.
אחר כך היא אומרת: שקט, אני אקרא עוד פעם. היא קוראת עוד פעם את כל השמות, וכל הילדות יורדות ונעמדות שם. את השם שלי שוב היא לא קראה. אז אחותי הגדולה אומרת: סימן מהשמים שלא תלכי. טוב, מפני שאנחנו היינו עם אמונה גדולה, חזקה. חיסנו אותנו ככה, דחפו לנו את האמונה. אז לא. אז לא הלכתי. נשארתי שם. אחר כך באה הגרמניה האחראית. אז היא אומרת: את הלא ילדה קטנה, מה את עושה כאן? את לא שייכת כאן, את תלכי לצריף של הילדים. אמרתי: אני לא רוצה. אז היא אומרת: מה פתאום, את תלכי לשם. תופסת אותי ומביאה אותי לבאראק של הילדים. אמרתי שכאן לא אשאר. אני לא אשאר. אני ניגשת לשומרת בדלת, ואומרת: תשמעי, תני לי לצאת. אז היא נותנת לי סטירה ואומרת: תלכי לדרגש. אמרתי: לא, אני צריכה לצאת החוצה. אז היא אומרת: בשביל מה את צריכה לצאת? אני אומרת: יש לי אחות שם, אני צריכה לצריף הזה. אז היא אומרת: מה פתאום, את צריכה פה, יהיה לך פה טוב, תלכי לעשות התעמלות, יהיה טוב. אמרתי: את הטוב שלך תאכלי את, אני לא אשאר פה. היא סובבה ראש, ואני נתתי קפיצה. הבנות אומרות: אל תברחי, ירביצו לך. אמרתי: לא נורא, אני צריכה לאחות שלי. ואני רצה כמו רוח, הלא לרוץ ידעתי טוב. אז בשניה אני בתוך הזה, אצל האחות שלי. איך ברחת? אמרתי: ברחתי, זהו, אני כאן.
אחר כך הצטרכו לעבודה בתוך המחנה, אז תמיד הייתי הראשונה. הייתי הולכת. חסונה הייתי. אמנם צעירה. הגדולות לא היה להן כוח, אבל אני כן. אמרו שבנו מחנה חדש. אנחנו היינו ב-C ובנו D. אז בנו חדש. ושם עוד לא היה מטבח ולא היה דרגשים. שום דבר. אז מהמחנה שלנו סחבו כדים גדולים ענקים. כדים כאלו היינו סוחבים ל-D לאגר. זה היה נקרא S קומנדו. אוכל. הייתי הולכת. בינתים מנגלה היה בא, לוקח אנשים, אז אני לא הייתי בתוך המחנה, הייתי תמיד בחוץ.
היינו שם עד אחרי תשעה באב. אחרי תשעה באב עשו הסגר על כל המחנה, אין בא ואין יוצא. כך אמרו, שזה מנגלה עם העוזר שלו. כולם עמדו. שוב היתה בעיה איתי. אמנם הייתי גבוהה כשאני לבושה, אבל כשאנחנו ערומות, אז ראו שאני עוד לא גדולה. בכל אופן, כן, לכט, לינקס, לכט, לינקס, ככה עם המקל. היה גרמני, חייל, העוזר, הוא שמר על הסדר. הוא עם המקל. אז מי שנכנס לבראק הזה הלך לעבודה, ומי שעשה ככה, אז אלו אמרו: אלו ילכו בטח לקרמטוריום. אז שוב איך שאני הגעתי, את אחותי הוא הכניס, ואני – החוצה.
אמרתי: לא, אני לא אשאר בחוץ. אני צריכה להכנס בפנים. טוב, שם הוא עומד, איך אני אכנס? שם עומד חייל. והחייל הסתכל עלי. ואני אומרת לו שאני רוצה פה. אז הוא עושה לי ככה סימן שאני אלך. פחדתי יותר מהבלוק אלטסטר מאשר ממנו, והיא פחדה ממנו. שהם קיבלו מכות מהם. אני באה קדימה. זה היה יציאות, קדימה ואחורה. ואת כל הבראק שלנו היה גדר חיה. בנות עמדו שלובות ביד ככה, החזיקו יד ביד שאף אחד לא יצא ואף אחד לא יכנס. אני באה לאחת ואומרת: תזוזי, תני לי להכנס. אז היא אומרת: תסתלקי מהר, לפני שבאה הבלוק אלטסטר. הבלוק אלטסטר זה המנהלת. אמרתי: תני לי להכנס. תני לי לגשת עד הבראק. אז היא אומרת: לא, תסתלקי.
לא חשבתי הרבה, רק באתי בריצה, נתתי ככה על הידים, אז זה כאב, אז הם עזבו. נכנסתי. עומדת שוב שומרת שם. קראו לה רחל. אני אומרת לה: רחל, תני לי להכנס, אחותי שם. אז היא אומרת: אסור, תבוא הבלוק אלטסטר, היא שולחת אותי לקרמטוריום. אמרתי: לא יקרה לך כלום, תני לי להכנס. אז היא אומרת: אסור לי, אסור לי. אז אמרתי: לא אכפת לך, תני לי להכנס, אחותי שם, אני רוצה עם אחותי להיות. אז היא אומרת: את יודעת מה, כשהיא תסתלק, המפקדת, אז אני אזוז הצדה, כאילו שלא ראיתי, לא עמדתי במקום. אני אעשה את עצמי שאני לא רואה, אז תכנסי. היתה שם בת, שאחותה נשארה בחוץ, אז היא רצתה לצאת החוצה, ואני רציתי להכנס.
היא ראתה שהדלת פתוחה, אז היא רצתה לקפוץ החוצה, אני נכנסתי והיא רצתה לצאת. באה הבלוק אלטסטר, תופסת את שתינו, ככה היא תפסה אותנו. אמרתי לה: תני לי להפרד מאחותי. אז היא אומרת: תפגשי אותה בעולם האמת. חשבתי: תלכי לעזאזל. ואת השניה היא חשבה שהיא רוצה להכנס ושאני רוצה לצאת. אז היא תפסה אותי והכניסה, ואת השניה הוציאה. אני באה לאחותי, היא ראתה אותי. אז אלו שעמדו איתה, שלוש, פחדו, ראו שאני כאן אז פחדו שירע להם בגללי. שאני תפסתי. אחר כך היה טוב שראו שאין אחד יותר, מפני שהשניה יצאה.
אחר כך בא הגרמני החייל, סופר אותנו. אז הוא הכיר אותנו. הוא אמר: מה את עושה כאן? אז אמרתי לו: ששש. אז הוא חייך ואמר: תלכי. לא עשה כלום. אחר כך ישבנו בצריף. והוא הלך לו, מנגלה, הלך לצריף אחר. את אלו שנשארו לקחו שוב, רק אנחנו נשארנו וישבנו בחוץ. איך שנשארנו בחוץ, התיישבנו כולנו על האדמה, לחכות עד שיתנו לנו פקודה לזוז. אז ככה ישבנו שלוש, ואני ישבתי קודם, אחותי אחרי, ואני ככה שכבתי. שוב בא אותו גרמני וראה ככה. אז הוא הלך, הוציא חתיכת סבון ונתן לי. ועשה ככה. ונתן לי חתיכת סבון. זה פלא. כל אחד הסתכל: מה, הוא נתן לך סבון? אמרתי: כן, הנה את רוצה, קחי.
אחר כך הלכנו למרחץ. זה כבר היה מחנה שקראו לו FKL. שם היה הרחצה. שם התרחצנו. שם פחדו. הבנות הגדולות יותר פחדו איך שהתחילו האדים להגיע, פחדו שזה גז. אז התחילו לצעוק. היה בלגן. אני לא ידעתי למה הם צועקים, יש מים טובים. למה, מה יש? משם נתנו לנו בגדים באפור.
ש. לא פסים?
ת. לא, לנו נתנו הכל אפור. ונתנו מספר, אבל לא על היד, רק על השרוול של השמלה. לא זוכרת, רק זוכרת שהתחיל עם שש. זה אני זוכרת. יותר אני כבר לא זוכרת. ושם כל אחד קיבל לחם או חצי לחם ונקניק או משהו כזה, או גבינה מסריחה כזאת. דחסו אותנו שוב לקרון, אבל קרון פתוח. לכל הפחות היה לנו אויר. ושם הביאו אותנו לשטוטהוף [Stutthof].
ש. היו נסיונות לתת צביון של דת, מבחינתכם? ניסיתם להתפלל?
ת. לא היה סידור. חוץ מ"מודה אני" ו"שמע ישראל" אז בעל פה לא ידענו הרבה. ולברך ברכת המזון, אז אמרו שזה אוכל טרף. אז לא רצינו לברך על זה. בהתחלה הייתי זורקת את הנקניק, רק את הלחם הייתי אוכלת. עד שאמרו לי: מותר, אם לא תאכלי לא טוב. אבל כשהיה תשעה באב, היינו שם, אז היו גם בנים, אבל לא אצלנו. היו נפגשים איתנו. הם היו הולכים לעבודה, ואנחנו היינו הולכות. אז הם היו מוסרים לנו כל מיני הודעות. הם היו מאיזה שהוא רב. אז הם אמרו: הרב אמר לא לצום בתשעה באב. שאף אחת לא תצום בתשעה באב. זה אני זוכרת שקרא מישהו מבחוץ. לא יודעת איזה רבי. נתן הוראה: אסור לכן לצום. היו כמה בנות מבודפשט, שבזכותן ידענו בכלל מתי שבת ומתי תשעה באב. מפני שככה לא ידענו תאריכים כבר. כמו עדרים היינו שם. לא ידעו שבת. יום ראשון כן ידענו. אתמול היה שבת מפני שהיום יש לנו שעתיים חופש. או לא קמים לאפל. או שלגרמנים יש חופש ביום ראשון. אז ידענו שאם זה יום ראשון אז אתמול היה שבת.
ש. איך היתה ההרגשה לאכול פעם ראשונה אוכל טרף?
ת. פעם ראשונה לא אכלתי. אמרתי, איך אפשר לאכול בשר טרף? איך אפשר? זה היה נקניק אדום של דם. יהודי שיאכל דם? הייתי עוד מחוסנת. מרק היה קצת עשב, אז לא היתה בעיה. קצת מים, תפוחים, קצת סרפדים או משהו. אבל לא היה שום דבר. אולי היה איזה תפוח אדמה שם. אחר כך בן אדם הוא רעב. הכאב עושה את שלו כנראה. רעב. אז לפעמים הייתי מחליפה, נותנת למישהי את הנקניק, שתתן לי גבינה. כאילו שהגבינה כן היתה כשרה. לא חשוב. אבל זה לא היה אדום.
אז שם מבחינה יהודית לא יכלו לשמור בכלל. שבת? במחנות בבירקנאו? שם שלט המוות. מכות ומוות. שם לא היתה שבת ולא היה חג ולא היה שום דבר. חוץ מה שראית גויות פה, גויות שם. קראתי ספר על הבעל שם טוב, שהרבה שנים קודם הוא ראה, שכותב שעבר פעם שם, הוא היה מטייל בקרפטים. והוא אמר: בוא מהר, נברח מפה, מפני שאני רואה פה חושך. את זה קראתי. היה לי ספר עתיק. אז אמרו: בוא נברח, שפה חור שחור, אפלה שולטת כאן. באושויץ. אבל זה רק אחרי המחנות, כשהייתי פה בפתח תקוה, היה יהודי אחד שהיה לו ספר עתיק על הבעל שם טוב. הוא נתן לי את הספר וקראתי את זה. על הבעל שם טוב, שאמר: פה חושך ואפלה, נברח מכאן. אז הוא כמה מאות שנים קודם הוא ראה ברוח הקודש שיש שם חושך ואפלה.
אז כמו שאמרתי, חגים ושבתות, לא לצאת תחום שבת או משהו, לא היה שייך. מפני שהפרגול מאיים, והיה על הגב. זהו. אז הלכו. ולא היו שם עבודות אחרות. אם לא, את הולכת, ראית את הגופות. זה לא היתה בעיה. היה אחד שאחר כך אוסף, זורקים כמו שזורקים אני יודעת מה, על המשאית, מביאים למשרפה. שלום, גמרנו. אין בעיות. אז רק אמרנו: טוב, לא יודעים. היום זה מחר אנחנו. גם לא הפריע לנו כל כך.
ש. חשבת על המשפחה שלך?
ת. לא היה מתי לחשוב. כבר אמרו שדי, כולם נשרפו. אמרו לנו, גם המנהלת: אתם חושבים שמישהו נשאר? הכל כבר הלך. הכל כבר סבון. נתנו חתיכת סבון, אמרו: אל תשתמשו בסבון הזה, כי זה סבון משומן של יהודים. אז עשינו גומות שם מאחורי הצריף והכנסנו בגומה כיסינו את זה.
לצאת לשרותים לא נתנו, רק פעם. זה היה לפי ההוראות שלה. כשהביאו טרנספורט חדש, אז בטח היה אסור, שלא נפגש איתם. ומי שרצה קודם, ושם המים היו מאד רעים, גרועים. אז הרבה בנות קיבלו שלשול, אז זו היתה צרה צרורה. ותמיד היינו צוחקים, כי בנות שכן יצאו לשרותים, תמיד היו מביאות איזה חדשות. אז היו אומרים: חדשות של בית שימוש. תמיד איזה חדשות. כן נכון, לא נכון, לא חשוב. העיקר משהו לספר.
ש. קשר עם העולם?
ת. קשר כאילו. ואחר כך להתרחץ… כן התרחצנו. אבל לשתות את המים האלו היה גרוע והיה מסוכן לשתות, קיבלו מחלות, דיזטנריה מהמים האלה. לא יודעת מה, כנראה שהם הכניסו משהו, חיטוי. כמובן לבנות נתנו באוכל ברום, שלא יהיה מחזור לבנות. אני עוד לא הצטרכתי. אחר כך לקחו אותנו למחנות עבודה.
ש. הבנתם שאתם נוסעים לעבודה?
ת. לא, זה אמרו. כן, בשביל זה אנחנו לבושים במדים. אלו שהיו מאושרים, שלבשו את המדים. כן, ידעו שאנחנו הולכים לעבודה.
ש. היית עם אותן בנות שהיו איתך באושויץ?
ת. כן, אותן הבנות. היו עוד בנות. ושוב לקרון, והביאו אותנו לשטוטהוף. שם היו פולניות לא יהודיות, גויות. לא יודעת מאיפה לוקחים כל כך הרבה רשעות.
ש. יותר מהגרמניות?
ת. לא, לנו לא היו מפקדות גרמניות. רק היתה אחת, קראו לה גרייזה. אמרו שהבלונדינית באה, ואז אנחנו נעמוד. היא היתה רשעית, מהגהינום כנראה יצאה, הוציאו אותה שהיא תעשה עוד צרות ליהודים, כנראה. ידעו שהיא הרשעית, ואז צריך לעמוד, לכרוע ברך, להחזיק ידים למעלה. איזו רשעות, משהו סדיסטי, משהו לעשות, דברים להכאיב ליהודים. ושם היתה אחת שלקחת סתם דליי מים. אנחנו שכבנו על הרצפה, לא היה איפה. ככה ישבנו אחת בתוך השניה. היא תופסת דלי מים, לשפוך עליהם, שנשכב ברטיבות. היה חורף, היה קר. עוד לא היה שלג, אבל היה כבר קר. זה היה כבר קרוב לסתיו, ושם בפולניה היה כבר קר. בשלזיה בעצם. טוב, אבל מזל שלא היינו הרבה זמן.
שם עשו שוב סלקציות. ושוב התחילו לצבוע אותי באדום. לקחו כנראה משהו לצבוע אותי. לאחת היה קצת אודם, לא יודעת מאיפה. למרוח לי את הזה, מפני שבכל זאת הספקתי כבר לא לישון ולא לאכול, אז כנראה שהייתי חיוורת. אז התחילו לצבוט אותי, שבא הגרמני שאהיה אדומה, פנים אדומות. בכל זאת הוא לקח אותי לעבודה. שם לא היתה בעיה. אז היינו במחנה עבודה של חפירות. לעשות חפירות אנטי טנקיות. גיבורים. לעשות את החפירות. לישון, אז הוציאו כנראה את הסוסים, פרות, מהאורוות, והיה כזה משהו גדול, שם היה מתבן כנראה, קש. שם שכבנו. לא היו מיטות, רק על קש. מים להתרחץ לא היה. ואחרי תקופה התחילו הכינים. לא היו מים, לא היה להחליף, נשארנו עם אותה השמלה. עם זה ללכת לעבודה עם מכוש ועם אתים ועם מגרפות, וכל זה.
והיו לנו שם כבר מנהלים גרמנים, גסטפו. כל אלה היו גרמנים. ומי שהצטרך להשגיח אישית עלינו היו אוקראינים. לי זה קצת עזר, לכל אחד יש שליח שלו, מלאך מהשמים. גם בגהינום כנראה יש סניגור או משהו. אז אני ואחותי שמענו שהם מדברים אוקראינית, אז היא העזה לשאול אותם משהו בשפה שלהם. כשהם שמעו שהיא מבינה אוקראינית. ובכלל איתם רק הונגרים מדברים. רק משם למדתי קצת הונגרית מהבנות. בודפשט, דברצן, מישקולץ, אני הייתי איתן. אז אצלן למדתי קצת הונגרית. כשהם שמעו שאני מדברת, אז היה אחד, היא אומרת: אתה רואה, זו אחות שלי. והיא אומרת את הגיל, היא צעירה. שתהיה טוב אליה, שהיא קטנה. הוא אומר: אוי, היא דומה לאחות שלי. אמרתי: כפרה לאחות שלך, אני דומה לגוי? אז הוא לא נתן, תמיד שמר עלי. מזל, אחרת… נתנו מכות. לא יודעת, אין השפה, ואין עט ועפרון שיכתוב את הרשעות שהם עשו שם. מכות. היו יכולים לקחת עץ, פך על הראש, פיצצו אותו לשנים, יצא מה שיש בראש, ושלום על ישראל. זה משהו איזו רשעות. אבל לי בכל זאת, מכיון שהוא אמר לחברים שלו: לה אל תרביצו, שהיא קטנה והיא חרוצה, היא עובדת טוב. כאילו. המכוש היה יותר כבד ממני.
פעם אחד ירד אחד, היה לו משעמם. תפס מקל, כזה מקל טרי, אז הוא תפס, נכנס לתוך התעלה איפה שהיינו, חפרנו. צ'ך, צ'ך, צ'ך, לכל אחד. נו, אני הייתי שם, גם לי נתן. אז בא החייל הזה ואומר: לה אתה מרביץ? אתה לא מתבייש? למה נתת לה מכות, אתה יודע, היא קטנה והיא כזאת רזה, והיא דומה לאחות שלי, ואתה מרביץ לה? שלא תעז להרביץ לה עוד. טוב. היתה עבודה קשה. אוכל, נתנו חתיכה לחם. בבוקר לפני שיצאנו נתנו לנו קפה שחור. אבל מה? אמרתי, צריך להתפלל לפני שהולכים לעבודה. להתפלל, מה התפילה? מודה אני ושמע ישראל להגיד. אבל לא נטלתי ידים. אני צריכה ליטול ידים. אז קור. נותנים קצת מים השחורים האלה. אני מסתכלת עליהם. אמרתי: לשתות, או להשתמש לנטילת ידים? אמרתי שאעשה חצי חצי. ואמרו: למה אתה עושה ככה? תשתי, תתחממי. תקפאי מקור. זה נותן לך קצת… בסדר, אחת שתים, שש, ככה על העינים. עכשיו אני יכולה להגיד שמע ישראל. התפללתי. זהו, עכשיו אני יכולה לשתות מה שנשאר לי.
ככה הלכנו לעבודה. והתנפחה לי היד עם כאלו בועות. ואמרתי איך אני אקח את האת ליד? זה חורף, כפור. להשאר בבית לא, מפני שאת אלו שלחו בחזרה לקרמטוריום לשרוף. חולים. זה אסור לי לעשות, להשאר אסור. ללכת אני לא יכולה. איך? אני לא יכולה לקשור, לא יכולה כלום. זה כפור. אז היה שם שוב החייל הזה, ראה שאני בוכה. אמר: אל תבכי, אני לא יכול לסבול שאת בוכה. ואם את בוכה, שמישהי עשתה לך, אני הורג אותו. אז ככה אל תבכי. אז הראיתי לו את היד, והוא הוציא משחה ונתן לי כפפות חמות. בחסדי שמים. אולי בזכות ה"שמע ישראל" שאמרתי בבוקר היה לי שומר. אז נתן לי, הוא אומר: אני כבר אארגן לי, תקחי כפפות. אולי לא הוא רק, אפילו חייל אחר שהיה על ידו, נתן לי את המשחה ואת הכפפות. וזה באמת התרפא מהמשחה הזאת. הם קיבלו כנראה משחה נגד הכפור, משהו שומני כנראה.
כך הגענו לשם. כנראה היו תעלות קטנות לעשות. אמרו לכל בת, נתנו: את מכאן עד כאן, את מכאן עד כאן. כל בת קיבלה חלק, ותוך כך וכך זמן הצטרכה לעשות את זה. לקחתי את המכוש, אמרתי: ריבונו של עולם, אתה רואה שאני לא יודעת לחפור. טוב, אתה רוצה לגמור איתי, בסדר, אז אני גומרת. הייתי מדברת עם ריבונו של עולם. אמרתי: ריבונו של עולם, את זה אני לא יכולה לעשות. אני לא יכולה. תשלח מישהו שיעשה את זה, אני לא יכולה. ניגש חייל, בריון, בריא, אומר: מה את עומדת? אמרתי: אני עומדת שאתה תבוא לעשות את זה. אני לא יכולה להרים את המכוש. הוא אומר: תזוזי. הלך, עזר לי. הוא אומר: את יודעת מה? אני אתן לך פתק שעבדת טוב ותקבלי עוד מנה מרק. זהו. גם שם היו נסים, בתוך הגהינום גם היו ניסים. אבל כנראה שאסור לעזוב את ריבונו של עולם.
אחר כך התחיל כפור קשה קשה. קיבלנו שמיכות, שתי שמיכות בעצם. או בעצם שמיכה אחת. אבל לא שמיכות כאלה יפות, שמיכה משומשת, דקה. אז עשינו אותה לחצי. את החצי האחד שמנו על הראש, ואת החצי השני עשינו כמו חצאית מגולגלת. וזה היה הלבוש שלנו. בכפור של עשרים שלושים מעלות מתחת לאפס. והבנות מהונגריה באמת סבלו הרבה. אני אולי הייתי יותר מחוסנת לכפור. אמרתי לך שעשינו תחרות לקפוץ בשלג, אז כנראה היינו יותר מחוסנות לכפור. הן סבלו.
ש. המשכתן לעבוד בחוץ?
ת. המשכנו לעבוד בחוץ. היה שלג. אז הצטרכנו לחפור את השלג. לפעמים היינו הולכים גם לעבוד אצל האיכרים שם. בעצם לא איכרים, הפריצים. היה להם פריץ שהיו לו הרבה שדות והכל, אז הצטרך פועלים בחינם. רק בשביל ארוחה אחת מרק, כל אחד אהב שם לעבוד. כל אחד קיבל מרק טוב.
ש. אבל איך איפשרו לכם את זה? לא הייתם במסגרת של מחנה?
ת. במסגרת המחנה, חייל שלנו ליווה אותנו והחזיר אותנו. ושם רק בא הפריץ ואמר זה וזה מה שיש לעשות. ואחר כך הוא הלך, ורק בצהרים הוא בא, נתן לנו מרק. הביא סוס עם עגלה עם מרק שבישלו. זה היה כבר מרק טעים יותר, סמיך יותר. אבל כל פעם החליפו קבוצות, לא תמיד עבדנו שם. מי שעבד שם זה היה טוב. אני הרגשתי את עצמי בבית, לעבוד בגידור. אז הוא תמיד היה אומר: את הקטנה עובדת הכי טוב מכולם. אז אמרתי: אני יודעת, בבית גם עשינו את זה. אז הוא אומר לי: אה, אלו מפונקים מהונגריה. קודם כל אני לא יודע לדבר איתם, לא מבינים כלום ומפונקים ולא שום דבר. הם היו הפריצים. אמרתי: לא יודעת, לא הייתי שם.
אז היו רשעים רשעים. אם שמעת את המשפט של דמיניוק, אז אני חושבת שזה היה עוד זהב לעומת מה ששם הם היו. במיוחד היה אחד, קראו לו הגרובר, המשחית. בא המשחית. הוא היה משהו. הרביץ, הכה, הרג, ירה.
ש. היתה תמותה גדולה במחנה?
ת. עד החורף לא כל כך. פחות או יותר עבדנו, היינו באויר. רק סבלנו מהלכלוך, מהכינים. בכל זאת היה לנו קצת מרק בבוקר, חתיכת לחם וקצת מרק בערב כשחזרנו. אז לא למות ולא לחיות, אבל חיינו איכשהו. אבל כשהתחיל החורף האמיתי, הרוסים החלו להתקרב. שמעו כבר את התותחים, והם פחדו. אז העבירו אותנו משם.
ש. כמה זמן הייתם שם?
ת. בערך ששה חודשים, שבעה חודשים. משהו ככה. הביאו אותנו למקום, שמות מי יודע, מי זוכר. שם היינו הולכים לעזור לאיכרים לאסוף תפוחי אדמה. אם שמו אותם לחורף, כך שבחורף לא יקפאו, אז עם קש ואדמה כיסו אותם. אז הם אמרו: אוי ואבוי מי שיגנוב תפוחי אדמה. אני כמובן הייתי ממושמעת, פחדתי. אבל היו בנות שבכל זאת הסתכנו ולקחו. ואחר כך שם היה תנור ויכלו לבשל. אז אספנו קצת תפוחי אדמה מבושלים. בא הגרמני. הרוסים מתקרבים. אנחנו היינו בין הראשונים שהשתחררו יותר מוקדם, מפני שהרוסים היו הכי קרובים. אנחנו היינו הכי קרוב לגבול של הרוסים. ואחר כך התחילה צעדת המוות. שם כבר היה מוות.
ש. איך זה התחיל? קיבלתם פקודה?
ת. קיבלנו פקודה, בטח. הוציאו אותנו מאיפה שישנו, ואמרו שנתאסף כולנו החוצה, לעשות מפקד. בא גרמני עם כוכבים פה, עם משהו. החזיק לנו נאום, שכמובן שלא הבנו. לא ידענו מה הוא נובח. אבל היו אלו מבודפשט, היו שידעו גרמנית. אז הם אמרו לנו שהוא מקווה שיהיה לנו טוב. שיהיה להם טוב כמו שלנו היה טוב.
ש. נאום פרידה?
ת. נאום פרידה.
[סוף קלטת 1 צד ב]
היו לנו קצת תפוחי אדמה מבושלים שאגרנו.
ש. אמרו לכם לקחת איתכם משהו?
ת. לא היה מה, חוץ ממה שהיה עלינו. אבל גם שם היו בנות עם חסד שעשו. ניגשה מאחת לשניה, שכבר נקרעו הנעלים, היתה מורידה חתיכה מהשמיכה, עוטפת את הנעלים הקרועות עם הבד לכל אחת. בת מסיילש, אני חושבת שקראו לה שרה, את המשפחה אני לא זוכרת. לכל אחת עשתה חסד, לזה תיקנה את זה, לי היא קשרה את הנעליים ככה. זה היה כפור של שלושים מעלות מתחת לאפס, עשרים וחמש מעלות מתחת לאפס.
ש. באיזה חודש זה היה?
ת. דצמבר, ינואר. היה קשה, מפני שהצטרכנו ללכת הרבה. להתרחק, כי הרוסים התקרבו. כמה שהם התקרבו מהר יותר אנחנו הצטרכנו להתרחק מהר יותר. וכוחות לא היו כבר. אוכל לא קיבלנו. רק פעם שהיה מזל. היה רוכב אחד לכפר והיה אומר לראש הכפר או העיר כפר בדרך כלל, הלכנו דרך יערות, כדי ששם להמית את הגוססים. היתה עגלה, ושם את הנחלשות שלא יכלו ללכת העמיסו על העגלה הזאת. אז היית יכולה לראות אחת עם ראש למטה, אחת עם יד למטה, אחת רגל למטה. דג מלוח הם יפים בחבית. כשפותחים חבית, אז הם שוכבים יפה. אבל הם לא שכבו יפה בכלל. שכבו בצורה מאד זוועתית. ואחר כך רק שמענו את היריות בתוך היער. בעיר זה לא תרבותי לעשות, בתוך הכפר. ביער, שם יקברו, זה בסדר. שם כבר ירו באלו שגססו, או שהיה נדמה לו שגססו.
ש. שמרו עליכם הרבה? מי שמר עליכם?
ת. אותם השומרים האוקראינים, אלו שהיו בעבודה. הם שמרו בכל הדרך.
ש. כמה הם היו?
ת. היו מספיק בשביל לעשות צרות. היו מאד רעים. אבל איך שיצאנו ניגש האוקראיני הזה, החייל, ואומר לנו, לי לאחותי: תשמעו, תשתדלו לא להיות בסוף אף פעם, מפני שאלו שיהיו בסוף, אנחנו יורים. פשוט אמר לנו: תשתדלו להיות באמצע. להשתדל. כשיש כוח אז משתדלים, אבל כשאין כוח, איך תשתדל? אז הלכנו. זה היה מצעד המוות. זה באמת היה מצעד המוות. אם יצאנו אלפים נשים, אז נשארו 150 או 200. אם מאתיים זה הרבה. זה היה קשה קשה. אבל אני אהבתי את החיים. ונשארתי תמיד אחרונה, והוא בדרך כלל היה תמיד אחרון גם כן, כאילו לשמור שלא יקחו אותי לעגלה. פעם הוא לא היה, אז ניגש אלי איזה חייל ואומר: בואי, תעלי לעגלה. אמרתי: לך, לך, אני יודעת לרוץ, אתה תעזוב אותי. לך, לך. זוז, אתה רואה איך שאני יודעת לרוץ. התחלתי לרוץ. אני לא יודעת אם אני רצתי או מלאכים נשאו אותי. אבל אני לא רצתי, מפני שלא יכול להיות שיכולתי עוד ללכת בכלל. אבל רצתי. מפני שאמרתי שאני רוצה לחיות. אמרתי לו: לא, אני צריכה לחיות.
אבל אחותי נחלשה. בגלל האוכל. ארבעה שבועות החזיקה מעמד, ואחר כך היא אמרה: לא יכולה יותר. היא אומרת: את יודעת מה, אני הולכת לעגלה. מעצמה. היא אומרת: מספיק, זהו זה. אמרתי: לא, תבואי, תראי איזה שלג יפה נופל, תראי את הדרך, תראי איזה יופי. אנחנו נלך להתגלש, ואנחנו עוד נחזור הביתה ותמצאי את אמא, ויהיה לך הרבה אוכל, ונעשה גינה יפה ונשתול פרחים. אני אשתול גם בשבילך. תבואי, תבואי. את חייבת לחיות. מה, תעזבי אותי לבד? עד עכשיו הלכנו ביחד, אל תעזבי אותי. אמרתי: אני לא רוצה לעגלה, ואת אסור לך ללכת, תבואי, תבואי. אז אני סחבתי אותה. כל פעם נתתי לה קצת עידוד. אמרתי: תקחי קצת שלג לפה, למצוץ את השלג. היינו נורא רעבים. לא היה אוכל.
פעם היה שם סוס שהתפגר, אז כולם התנפלו על הסוס הזה וכל אחד רצה חתיכת בשר מהסוס. כנראה שלא הייתי מהזריזות, אז נשאר לי רק מהמעים חתיכה. אז אחותי אומרת: אל תבלעי את זה, תמצצי את זה, שיהיה לך להרבה זמן, שתחזיקי את זה הרבה זמן. אמרתי: בסדר, אבל גם את. תקחי הרבה שלג. השפתיים היו לנו נורא שרופות. לא היה לשתות. היה אסור להתכופף לקחת שלג, מפני שתכף עם הרובה. התכופפת, נשארת. פעם, ביום הראשון כנראה, חזר איזה חייל שהיה בדרגה קצת יותר גבוהה, התחשק לו, היה לו מצב רוח, כנראה רצה לעשות קליעה למטרה. כמה הוא יכול בשורה. אז הלכנו, בכל שורה הוא ירה. ככה. לא יודעת, אני דוקא עמדתי על ידו, והוא ירה ועבר על ידי ולא פגע. כנראה שהצטרכתי להקים בית, משפחה. הצטרכתי להשאר. אבל השלג היה אדום. הדם נשפך ככה. אחר כך הוא הלך, ולא יודעת אם קברו אותם, או שבא שלג חדש. היה גוי שיכור, כמו שאומרים, והלך.
אבל זה היה לנו טבעי שיורים ושנהרגים.
ש. לאיזה כיוון הלכתם? אמרו לכם או ראיתם שלטים?
ת. לא ראינו שלטים. בעצם טיילנו בשלזיה. אני חושבת שהתחנה הסופית היתה גוטנדורף, כנראה. זה שם גרמני, היו הרבה שוובים בפולניה, אז קראו גם שמות של כפרים ומחנות ושמות של גרמנים.
ש. איך הגיבו התושבים המקומיים שראו אתכם? הרי עברתם בכפרים.
ת. כן. אבל הם היו סגורים בתוך הבתים, כי הם פחדו להוציא את האף שלהם.
ש. מההפצצות הם פחדו.
ת. הם פחדו מהגרמנים, מהחיילים. מפני שאמרו: אוי ואבוי אם מישהו יתן חתיכת לחם או משהו. לא שהם היו טובים ונתנו. אבל פעם היה ספסל, ואשה מבוגרת ישבה. היתה שמש. גם בחורף היתה שמש. והיא ישבה על הספסל. אנחנו כל כך קינאנו: איך היא יושבת על ספסל ואנחנו צריכים ללכת. תראו איך טוב לה. מה יש, למה אנחנו לא יכולים לשבת ככה? אז שאלנו אותה איפה אנחנו. אז היא אמרה קרנוף. זה פולניה, בשלזיה.
מצעד המוות לקח ששה שבועות, עם הרבה הרבה מוות.
ש. יש לך הערכה כמה קילומטר זה היה?
ת. בואי נגיד שבהתחלה עשינו עשרים קילומטר ליום, אחר כך יכול להיות שעשינו 2-3 שלושה, כי היינו כבר בלי כוחות. במשך 5-6 שבועות. בהתחלה עוד הלכנו. שאלנו אותם תמיד… אה, כן, כשעוד היינו במחנה עבודה, את הלוח ידענו מהחיילים. מאלו ששמרו. והיו הונגריות שהיה להן חשבון. אז הם אמרו: מחר ראש השנה. אז ידענו שראש השנה. כך ספרו וידעו מתי יום כיפור. החלטנו שביום כיפור אנחנו צמות. אמרתי: מה אתן צמות, גם אני אצום. אני כבר גדולה, כבר עברתי את גיל 12, גם אני צריכה לצום. אז הם אמרו: את אל תצומי. צמתי בכל זאת. אז היה לי טוב. היה לי יותר קפה בבוקר ויכולתי יותר לרחוץ פנים. אז אמרתי: אוי, יופי, עכשיו אני נוטלת ידים טוב ורוחצת פנים, ויכולה להגיד "שמע ישראל". זה היה תמיד מה שאמרתי. הם צמו עד הסוף. אני לא. אני רק עד שחזרנו מהעבודה. כשקיבלנו את האוכל, אז אחותי לא הרשתה, היא אמרה: מספיק, את מוכרחה לאכול. לך תהיה מצוה שאת תאכלי. אמרתי: אבל כיפור, אני גם רוצה. השם עכשיו רושם את הכל וחותם את הכל, אני צריכה לצום. אז היא אומרת: את לא צריכה לצום, לך אסור. את זוכרת שבתשעה באב הרב לא נתן לצום? אז גם עכשיו. אסור לך לצום. אמרתי: ולמה את? היא אומרת: אני כבר גדולה. שם היא עוד היתה חזקה. אחר כך אני הייתי חזקה.
ש. שמרו עליך.
ת. כן. זה היה לגבי יום כיפור, ששאלת לגבי יהדות. זה הדבר היחיד שיכולנו לעשות. לא לעבוד… השומרים ידעו דוקא שזה כיפור, אז עוד התגרו בנו: אתם רואים שאתם עובדים ולא קורה לכם שום דבר. אז מהם אפילו ידענו את התאריכים. ושוב, שהיו בנות מהונגריה, מאד מאד חרדיות. בנות של רבנים. זהו, זה היה לפני שהתחלנו את מצעד המוות.
אחר כך ישנו באורוות סוסים, יחד עם הסוסים. ואם לא נזהרת הסוס נתן לך בעיטה והפיל אותך. שם ראו לפעמים איזה איכר שהיה קצת קצת התעורר אצלו… נתן חתיכה, קצת מים הביא, מים חמים אפילו הביא בשביל לשתות. אבל הם לא נתנו. גם אם הביאו אז פחדו שהשומרים ירו בהם. קרה כבר שנתנו להם מכות. אני זוכרת שפעם אחת נתנה חתיכת בצל. הוא נכנס הביתה ונתן מכות רצח שם בתוך הבית. אז האוכלוסיה פחדה מהם. נתנו מכות. רק ראש הכפר, שהגרמני ביקש ואמר שיכין אוכל בשבילנו.
אחר כך באמת זה לקח ששה שבועות. ואחר כך כבר באמת נפלנו כמו שאומרים, הסוס נגמר. ואחותי כבר התחילה לגסוס. כבר אמרה: די. פתאום התחילה להגיד: אני לא רואה כלום. מהרעב. היא כבר לא רואה כלום. איפה את? איפה זהו? לא יכולה ללכת. אז אני תמיד אמרתי: תקומי, בואי. אבל אני לא רואה. התנפחה, כולה היתה נפוחה. אמרתי לה: את יודעת מה, אני ארד מהמיטה. שם זה היה מרכז כנראה שהתאספו לשם כל אלו שעשו את מצעד המוות הזה, כנראה ששם התאספו. אמרו שזה מקום מאד יפה.
ש. את זוכרת את השם?
ת. גוטנשטט, משהו דומה לזה. גוטנדורף, או גוטנשטט. שם כזה גרמני. אבל לא ראיתי, אמרו שזה מקום יפה. היו הרבה בחורות. שם הקימו בית חולים. אבל זה כנראה קצת מאוחר יותר. בפברואר היה עוד מוקדם. אז הרוסים כבר התקרבו. אז אמרתי לאחותי: את יודעת מה, השומרים ברחו. עכשיו לא שומרים עלינו אף אחד. השומרים אמרו ככה… איך שהגענו ככה, אז השומר עוד ראה אותי. אמרתי לו: אתה רואה? אני עוד חיה. אמרתי לאחותי: אנחנו מוכרחים לחיות. מי ישאר? אם את תמותי, מה אני אעשה לבד בלעדיך? אנחנו מוכרחים לחיות. אז אחר כך היא אומרת: אבל אני לא רואה שום דבר. אמרתי: אני אצא החוצה להביא שלג. איך שיצאתי החוצה, עברה עגלה. כנראה שהיו אז פליטים של הרוסים, או שהם היו עוזרים של גרמנים. לא יודעת מה הם היו. הם התרחקו גם כן מהחזית של הרוסים. כנראה הם נסעו לפולניה. אז גוי אחד ראה אותי. ישר לא יכולתי ללכת, אז הלכתי על ארבע. לקחתי שלג, הרגשתי כבר קצת יותר טוב. והוא ניגש אלי. הוא ראה איך שאני מטפסת ככה. הוא בא, תפס אותי, העמיס אותי על העגלה. אמרתי: לא, יש לי אחות שם, צריך להביא לה לשתות. אז הוא אומר: לא, לא, ידאגו לה כבר. הרוסים באים, הם כבר ידאגו לכולם. הוא הביא אותי לפולניה. זה לא תכף. הביא אותי לנקודה שהיו הרבה חיילים שם. והתחלתי לנדוד כבר ממחנה של צבא רוסי.
ש. זאת אומרת שהרוסים היו שם?
ת. כן. מצד אחד עוד הגרמנים, ומצד שנים כבר הרוסים היו. אז הוא הביא אותי למחנה של הרוסים. אני כל הזמן אמרתי: צריך להביא אוכל לאחות שלי, צריך להביא מים. הוא אמר: אל תדאגי, החברים שלנו כבר שם, הם כבר דואגים לכולם. אחר כך שמעתי ששם באו רופאים רוסים ואספו את כל אלו שחיו. עשו בית חולים, טיפלו בהם. אבל הצטרכו לאסוף הרבה את המתים, מפני שאחת בישיבה, ואחת בעמידה שיצאה נשמתה ככה. מאוכל, מרעב. ושם עשו קבר אחים ושמו את כולם בקבר אחד. בור גדול, ושם הכניסו את כולם. אלו שנשארו, שיכלו עוד קצת לנשום, אז לבית חולים. כל אחד התפזר למקום אחר.
אני הגעתי לפולניה. זה נקרא בגרמנית ברנדנבורג [Brandenburg], ובפולנית זה ביביגושץ'. הכל זה שלזיה. שם היו שוב צריפים של מחנה. היה בית חולים פולני. איך שאני הייתי נראית, לא חשוב. דחלילה כזאת. הייתי בבתי חולים של הרוסים. והוא אומר: תגשי לבית חולים של הפולנים. אמרתי: טוב, אני אגש. הוא הביא אותי לשם. אז אמרו לי: לא, את בריאה. אז הוא אומר: את יודעת מה, יש פה מחנה שהחיילים עזבו. תבואי, עכשיו יש שם פליטים. והיו שם שוובים, גרמנים ורוסים. מכל האומות.
ש. וגם יהודים?
ת. חדר של יהודים. היינו שש בנות אולי ששם התאספנו והיינו שם. והיו שם בנות מסכנות, קטועות אצבעות מהכפור. והיה שם חייל רוסי יהודי, שהוא בא אלינו והיה מביא לנו דליים אוכל. ככה לא היה. שם כבר היה ג'וינט. שם קיבלתי זוג נעלים, אני זוכרת.
ש. החלפת את הנעלים מאושויץ?
ת. לא היה, קיבלתי נעלים של בד למעלה ועץ למטה, והלכתי בשלב, אז היית ככה גבוהה, שהשלג נדבק לך. אז הייתי צריכה לעמוד ולהוריד את השלג. אז עטפנו בבד שלא ידבק השלג. ושם קיבלתי זוג נעלים. ואחת הבנות שהיתה איתנו היתה רופאה יהודיה. לקחה אותי לרופאה לראות אם אני בריאה. אז אחד נתן לי כמה זלוטי, כמה רובלים. היה לי כסף מכל האומות. והחייל הזה אמר לנו: אל תסתובבו בערב מפני שהעיר שורצת חיילים רוסים, והם לא יעשו הרבה חשבונות, ותזהרו, אל תצאו בלילה. אחר כך באו שני רופאים, לקחו את הבנות שהיו להם אצבעות קטועות, הכניסו אותן לבית חולים של הרוסים, החיילים. לפני שנסעו, לא יכלו לקום לרדת, אז אני טיפלתי בהן. הבאתי להן מים, שרותים.
והג'וינט שלח אותנו קבוצות. אמרו: תסתלקו מהר מכאן, מפני שהרוסים אוספים אנשים, הם צריכים בשביל עבודה. הם לקחו אז לעבודה במכרות פחם. אמרתי: זה עוד חסר לנו. היינו שבורים, רצוצים, רעבים, חולים. אני יודעת מה. רק לרוסיה עכשיו לנסוע. אבל הם אצלם לא היתה בעיה. הם לקחו לרוסיה, שלחו לרוסיה. ונדדתי ברכבות, לא יודעת איך, בלי שפה, אבל ידעתי את כל השפות כנראה. הידיים והכל. הבנתי קצת גרמנית, קצת פולנית, קצת אוקראינית ויידיש. העיקר, יהודים היו בכל מקום, עזרו. היתה עזרה יהודית.
ומברמברג הגענו ללודז' [Lodz]. בלודז' שוב הג'וינט, אז אמרו: לברוח, לברוח, תלכו, שהרוסים לא יקחו אתכם. נו, שם לעלות לרכבת, מי שהיה לו כוח נדחף, מי שלא היה לו, נשאר לחכות לרכבת השניה. בכל זאת היתה בת ממונקטש, זה גם כן קרפט רוסיה, אבל זה קצת פחות, ששים קילומטר מהמקום שאני. אז היא אומרת: את יודעת מה, את תהיי האחות הקטנה שלי, תבואי איתי, אני אביא אותך עד חוסט. מפני שאנחנו צריכים להגיע לחוסט. אלו שעוברים מפולניה דרך אומגבר צריכים להגיע לקרפטורוס, שם היו הצטלבויות של הרכבות. נדדנו ונדדנו, מכאן, משם. היה לי טוב, היא כבר דאגה לי. עד שהגענו להצטלבות הרכבת. ושם רכבת אחת נוסעת לחוסט, רכבת אחת למונקטש. אז היא אומרת לי ככה : תראי, הייתי לוקחת אותך אלי הביתה. אבל אני לא יודעת מי מחכה לנו. אין לי בית, אני לא יודעת את מי אני אמצא ואת מי אני לא אמצא. את יודעת מה, תסעי את לחוסט, אולי בכל זאת אחות גדולה, אח גדול, שתי אחיות גדולות. אולי בכל זאת מישהו נשאר. אמרתי: את צודקת.
אז נפרדנו. היה שם בחור, הוא אומר: אני נוסע לחוסט, תבואי אני אקח אותך איתי. אני אביא אותך למקום של יהודים. לי מחכים. אז גם לך יהיה טוב. אז איך שהגענו לתחנת רכבת בחוסט, אז היו שתי תחנות, אחת גדולה ואחת קטנה. אז הוא אומר: אנחנו יורדים בתחנה הקטנה, לא במרכזית. שם באמת היה בחור יהודי. אז הבחור אומר: מי זאת? אז הוא אומר: ילדה מהוריץ'. תעשה איתה משהו. אז הוא אומר: כן, יש פה אחד שיש לו, שהוא כבר הרבה זמן פה. אני אביא אותך לשם. היתה לו מזוודה. נתן לי אוכל. אני הכרתי אותו מהכפר, בכלל לא שאלתי אם זה כשר או טרף, מפני שאמרתי: אני מכירה אותו מהכפר, זה בטח כשר, אין מה לדבר אפילו. אחר כך הביאו אותי לדירה, ששם היו בנות מהכפר שלנו. אז הם נתנו לי חלב לשתות. אמרתי: לא, אסור, עכשיו אכלתי בשר. צחקו עלי. אמרו: לא, לך מותר, תשתי. אמרתי: לא, צריך שש שעות לחכות. אסור לשתות חלב אחרי בשר.
שם היו קרונות פתוחים שנסעו ליערות, שם חתכו את העצים, להעמיס את העצים על הקרונות האלו. ושם מחוסט הוא לקח את הפועלים, את העובדים. אז הוא אומר: בואי, אנחנו נוסעים. נסענו. הגעתי הביתה. היו כבר כמה יהודים. טוב, את מכירה, היית עם זאת, היית עם זאת? אמרתי: לא הייתי עם אף אחד, כולם מתו. לא ראיתי אף אחד, לא הייתי עם אף אחד. איפה האחות שלך? אמרתי: אין אף אחד. הבית נשאר. נגשתי. היה ריק כמובן.
ש. לא גרו בו?
ת. לא גרו, אף אחד לא גר. אז התחילו להגיד: או, אם הייתם נשארים עוד כמה שבועות, הרוסים כבר נכנסו אחרי פחות מחודש. אנחנו שמענו את התותחים, את היריות קרוב, הכל. אבל גזירה מן השמים היה שהכפר ילך ושישארו מעט מאד. אני התחלתי שם להתחבר עם הבנות של הגויים. אז היה שם יהודים והם פחדו שאני אשאר איתם. אבל הם היו אנטישמים, הם היו רשעים. הם אמרו: מה, עוד נשארו יהודים? היה שייגץ אחד, הוא אומר: עכשיו שיקחו אותם שוב, אבל נדאג שאף אחד לא ישאר כבר. אמרתי: שתלך לעזאזל. אמרו לי: פרלה, אין לך מה לעשות כאן, תסעי לבוקרשט. שם אולי תמצאי מישהו. שם מרכז ההתאספות, היהודי. יש שם מי שידאג. אמרתי: ומה אתם עושים? לנו אל תדאגי. את ילדה בת 14, אין לך מה לעשות, אין לך מה לחפש כאן.
נסעתי. קמתי אני, והיו שבעה בנים ועוד בת אחת, גדולה ממני. בת של שוחט. אז היא נסעה, אני נסעתי איתה. באנו באמת, דרכים לא דרכים. הרוסים עשו כבר בעיות. אם ראו דברים אצל יהודים, לקחו מהם הכל. מה שהגרמנים לא הספיקו אז הם לקחו. והגענו לבוקרשט [Bukarest]. הנסיעה לבוקרשט, רכבות לא היו. נסעו על הגגות על הקרונות למעלה. אמרתי: גם אני אעלה שם. אמרו: לא, את בת, אסור לך לעלות שם. אנחנו בנים, נסתדר. את לא. עמדו על הסף, על המדריגה. אני רצה למעלה למטה, איך אני אעלה לרכבת? עד שהיה שם חייל רוסי. הם היו קרון בסדר, ככה, ברווח. אז הוא אומר: קטנה, בואי בואי כאן. באתי. בואי תכנסי כאן. איך שנכנסתי, אז היתה שם משפחה, רומני, ואשתי וילדה קטנה. אז הוא אומר לי: אל תתקרבי שם, איפה שהחיילים. תשבי איתנו. שמר עלי. תשבי עם אשתי פה.
כנראה נתנו לי חתיכת לחם או משהו. תמיד היינו רעבות הלא. אז אני זוכרת שנשכבתי, ואני חושבת ש24- שעות ישנתי. הם כבר פחדו, חשבו שאני מתה. התחילו להעיר אותי. אז כשקמתי, הרוסי אומר: טוב. והנעלים של הג'וינט, הם היו כל כך רעים הגויים. כשהם שמעו שאני נוסעת, הלכה והורידה לי את הנעלים מהרגל. היא אומרת: את היהודים ירחמו עליך ותקבלי חדשות. ולנו אין. הלכה והורידה לי את הנעלים יחפה. וככה הגעתי לבוקרשט. עם החייל הזה ועם האשה ועם הילד. שם ברכבת כשהיתה עוצרת, היינו הולכים שרותים ומים להתרחץ. לא יודעת, הייתי כל כך זריזה, הייתי מטפסת על הראשים של האנשים לקחת מים. ראו שזאת אני, אז כל אחד סלח לי. ראו ילדונת. שם רק פחדו, הוא אומר לי ככה: את רואה הם שואלים כולם. ברומנית הם שאלו. הוא ידע קצת הונגרית ואני ידעתי כמה מילים בהונגרית, והסתדרנו. אז הוא אומר: מהרעב. שהיינו רעבים, אז התנפחנו, היתה בטן נפוחה. אז הוא אומר: אם הם שואלים, חשבו שאי בהריון. אמרתי: לא, מה פתאום. זה אוכל. שאין אוכל. מהרעב. כל כך הרבה זמן לא לאכול.
הוא אומר: טוב, תבואי אלי, תהיי אצלי. אמרתי: אבל אני יהודיה, אני צריכה להיות בין יהודים. לא רציתי להשאר בבית להשאר עם גוי, אז עכשיו, כשנשארתי בחיים. אז איכשהו הגענו לבוקרשט. נו, ללכת עם טרמוואי להגיע לג'וינט. לא יודעת, ידענו איך להגיע בלי שפה. אמרתי: רוצים ג'וינט. הם כבר ידעו. כסף לא הצטרכנו, קיבלנו הכל בחינם. רכבת בחינם. והגענו לג'וינט.
שם היה כבר סגור, אבל בכל זאת ישנו על רצפה מעץ. ושם הגיע אחד מהכפר שהכיר אותי מהבית. אז הוא אמר: תשמעי, יש פה מהג'וינט ארגון של אגודת ישראל. אני אקח אותך לשם. פחדו שוב, התחילה התארגנות, אז היה מהשומר הצעיר. פחדו שלא יבוא מישהו מהשומר הצעיר, יחטפו. חטפו. כל אחד חטף. אז הוא הביא אותי. זה בעצם היה פועלי אגודת ישראל. היתה שם אשה, סופי המבורג. נשארה ברומניה, לא יודעת איך. והיא היתה המנהלת. אספו הבנות. היא ארגנה את הבנות, את המוסד. ואיך שהגעתי לשם, נעשיתי חולה.
אז קיבלתי חום גבוה. מה זה חום.
ש. הכל התפרק בסוף?
ת. הכל שם כנראה התפרץ. היה שם רופא יהודי, גולדשטיין, אני זוכרת את השם. והוא בא, ואני לא יכולה לנשום. הוא אמר: מהר לבית חולים, היא מלאה מים. הכל, הריאות. דלקת ריאות, דלקת צלעות, הכל. לבית חולים. שם התחיל הטיפול. לשאוב מים. אבל גם את זה עברתי. והיה שם רופא, זה היה בית חולים של יהודים. גם גויים היו שם, אבל הרבה רופאים היו יהודים. שוב לא רציתי לאכול. אמרתי די, עכשיו אסור לי כבר לאכול טרף. אבל בית החולים לא היה כשר. היה בחור שדיבר רק הונגרית, הוא עבר ממיטה למיטה, והוא הביא אוכל לאנשים. אז הביא משהו. אמרתי לו: אני לא אוכלת. אז הוא אמר: כשר, כשר? אמרתי: כן. למחרת הוא הביא משהו ארוז ואמר: זה מרב. אמרתי לו שיש ילדה כשרה. אז אוכל בשבילך מיוחד, שיתן לך אוכל. היה בבית חולים אוכל. לא רציתי לאכול את האוכל של בית החולים, בגלל כשרות. אז באה האחות הראשית: את מוכרחה לאכול. תאכלי רק את תפוחי האדמה, תשאירי את הבשר. כנראה שכך עשיתי. את בית החולים לא רציתי, אז הבחור הביא לי. הוא אומר: זה ארוז מרב במיוחד בשבילך.
ש. מבית החולים חזרת שוב?
ת. חזרתי. באה המנהלת הזו, היא דאגה לי. והרופא הזה. לשם שמים. בלי כסף. אז לא ידעו לקחת כסף בשביל כל ביקור. אז הוא דאג לי ואמר שישלח אותי לכפר, אויר טוב. אבל אחר כך כשהיה שנה שלמה חום, הוא אמר: לא, כל זמן שיש חום את צריכה לנוח. אז כל אחד כבר דאג לי. זה הביא ענבים וזה הביא חמאה. לילדה. כל אחד דאג לי שיהיה לי טוב. כל פעם בא הרופא: כבר השמינה יותר מדי, עכשיו היא צריכה להתחיל ללכת. אז התחלתי ללכת. ברחוב אחד היה הדיור, ברחוב השני היה המטבח. אז הוא אומר: עכשיו היא כבר יכולה ללכת למטבח.
ואז התחילו לבוא עוד פליטות ועוד, והמוסד הזה גדל ולא היה כבר מקום. אז לקחו בנין גדול, שהתאספו הרבה בנות. אז כבר נתנו לנו ללמוד. כבר היה מאורגן עם לימודים, חברות. למדנו תורה בעיקר, יהדות. גם חשבון וגאוגרפיה, הסטוריה. היו לנו מורות טובות.
ש. כמה זמן הייתם שם?
ת. אני הייתי שלוש שנים בבוקרשט.
ש. ואחרי כן?
ת. אחרי שלוש שנים עליה. לקחו אותנו דרך בולגריה, לקפריסין כמובן. באוניה הכריזו תמיד שקיבלו הוראה מישראל שלא נתנגד ושלא נעשה שום דבר. איפה שהאנגלים יובילו, ששם האוניה תלך. הגענו לקפריסין. היו שתי אוניות גדולות: פאן קרשן, פאן יורק. בעברית קראו להן "עצמאות" ו"קבוץ גלויות". אני הייתי על "עצמאות". היינו שם שבע וחצי אלף אנשים. נשים, ילדים. שוב בדרגשים, ולא יכלו לשבת. ושוב בלי אוכל, בלי מים. לא חשוב, אבל היה שמח. וירדנו. אז קיבלנו חבילת סיגריות.
ש. את מדברת על קפריסין?
ת. כן, ירדנו בקפריסין. אז קיבלנו חבילה או שתיים סיגריות שם, בולגריות. חילקו לנו סיגריות אז גם הבנות קיבלו. אז קיבלתי, היו לי שתי חבילות סיגריות. גם הדרך עד בולגריה. אז שוב יצאנו מהמוסד. לא יודעת, היה בלגן. שוב בלי אוכל. היה בחור אחד, אח של חברה, אמר: יש לי שתי אחיות, הן כאן ואין לנו אוכל. אז הביא משהו אוכל מהנשים שהיו משפחות מאורגנות שבאו ככה עם משפחות שלמות.
ש. כמה זמן הייתם בקפריסין.
ת. אני בקפריסין לא הייתי הרבה זמן. מפני שאמרו עד גיל 17-18 נתנו לעלות. מגיל 17-18 האנגלים לא נתנו להכנס. אז אני עוד הייתי מאלו שיכלו לעלות. ב2- באפריל 1948 הגעתי לארץ. הגענו לתל אביב. אנחנו היינו הנוער הראשון היהודי שהמדינה קיבלה אותנו. כי בחיפה עוד היו אנגלים. אנחנו הגענו לתל אביב. האוניה לא יכלה להתקרב, אז באמצע הים, ושם הורידו אותנו לספינות. וככה הספינה התקרבה לחוף.
ודבר ראשון כמובן להתכופף לנשק את הארץ. והביאו לנו שוב אוכל. היו סנדביצים, משהו, נקניק. שוב לא לקחתי, מפני שאמרתי שזה טרף בטח. אסור לקחת. אחר כך אמרו: לא לא, זה כשר. אז הלכתי לחפש, כבר לא היה. הגענו לבית עולים ברעננה. זה היה לפני פסח. פסח עשינו בבית עולים ברעננה. טוב, מהפסח הזה אני לא זוכרת הרבה. זה היה אלפים, כמה אלפים. בלי מיקרופון. הרב מרעננה עשה את הסדר. לא זוכרת איך קראו לו.
אחר כך באו מקבוץ יסודות, זה פועלי אגודת ישראל. ואנחנו היינו נוער. נתנו לנו עוד שנתיים שנלמד. שנתיים עלית נוער. עשינו עבודה עם לימוד ביסודות. ובעצם שם הקמתי משפחה, כשהתחתנתי.
ש. מה המסר שאת רוצה למסור לילדים שלך, לדורות הבאים?
ת. איך נגמר קוהלת: ירא את האלוקים, זה כל האדם. קודם כל לשמור את הארץ. שנדע שאף אחד לא אוהב אותנו. שלא יגידו יש גויים טובים ויש רעים. אני אומרת שאין גויים טובים. ואם יש אחד מחסידי אומות, אז כנראה באיזה שלב היה להם דם יהודי.
מה אני אעשה, אני לא מאמינה באחרים. כנראה שהיה להם משהו. מפני שגוי טוב אין, אין. בכל אופן אני לא מאמינה. אז קודם כל לשמור את התורה ולשמור את הארץ.
ואמונה. מה שיש, הכל מן השמים. כמו שחורבן הבית, "אם בחוקותי לא תלכו", ואם לא תשמרו את המצוות, אז אני אביא לכם את", ואם תלכו אתי בקרי והלכתי אתכם בחמת קרי". אין, זה כתוב הכל. אם נהיה טובים אז נקבל, לא נהיה טובים, בא חורבן. גם עכשיו, אין גויים טובים. הנה, צריך להפציץ את סרביה, הורגים אנשים. מה הבעיה? אין בעיה להרוג. אין רחמנות. כך שירחמו עלינו, זה לא קיים. בכל אופן זו הדעה שלי. זהו המסר. קודם כל האמונה בשם ובתורה. להיות מאושרים בארץ.
ש. תודה רבה לגברת פנינה אורן.
עדות של אורן (צין) פנינה, ילידת 1932, Herincse, צ'כוסלובקיה, על קורותיה בגטאות בצ'כוסלובקיה, מחנה Birkenau, מחנה עבודה ב-Tarnow ובצעדת המוות
האב פקיד, האם עקרת בית; ילדות בכפר - חגים, חיי יום יום, חינוך הילדים - "חדר" לבנים ו"חדר" לבנות לפני שעות בית הספר; האנטישמיות בכפר; כניסת ההונגרים בשנת 1941; הודעה על גזירות נגד יהודים ע"י כרוז ומתופף בכפר; עבודת כפייה לגברים; גירוש לגיטו Iza באפריל 1944 אחר כך ל- Chust; ברכבת לכיוון פולין; הקצאת פינה בקרון לתפילות; נסיעה בת שלושה ימים בקרונות סגורים; הגעה ל- Birkenau ביולי 1944 ומשם העברה ל- Tarnow למחנה עבודה, לצורך חפירת תעלות; צעדת המוות ינואר 1945 עד מרס 1945; עדות על רציחות בדרך ביערות; הצלה על ידי הסובייטים וחזרה הביתה; גילויי אנטישמיות לאחר קבלת פנים; מעבר לרומניה, ל- Bucharest; עלייה לארץ ישראל באמצעות "פועלי אגודת ישראל", באונייה 'עצמאות'; גירוש לקפריסין ועלייה לארץ ישראל ב- 2 באפריל 1948.