עמליה נמש

שם המרואיינת: עמליה נמש

שם המראיין: משה נאמן

תאריך הראיון: ל' בשבט תשנ"ט - 16.2.99

תאריך הראיון: 16.2.99

שמות מקומות:

Targu Lapus

Ckuj

Dej

Auschwitz

Birkenau

Riga

Leipzig

Stutthof

Brno

Bratislava

Budapest

Wurzen

היום ל' בשבט תשנ"ט, שישה-עשר בפברואר 1999. משה נאמן מראיין את הגברת נמש עמליה ביד-ושם בירושלים. עמליה ילידת טירגו לאפוש (Targu Kapus) רומניה 1925, עברה דרך אושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau) למחנות ריכוז שונים ביניהם מחנה שטוטהוף (Stutthof).

ש: עמליה, תואילי בבקשה לספר על משפחתך הקרובה – אב, אם, אחים ואחיות, ןתצייני גם את שמותם.

ת: נולדתי בעיירה קטנה של בערך חמשת אלפים עד ששת אלפים תושבים. זאת הייתה עיירה מעורבת היו שם חלק הונגרים וחלק רומנים. אצלנו בבית דיברו יותר הונגרית מאשר רומנית. אבא היה חייט, הייתה לנו חנות גדולה של בדים ועל-יד זה הייתה לנו גם חנות של חייטות עם כמה עובדים. אמא הייתה מקלוזנבורג מקלוז' (Cluj), היא התחתנה עם אבא בשנת 1919 משהו כזה, ועברה לגור במקום הקטן הזה לעומת העיר הגדולה שהיה לה די קשה להסתגל שם. בתקופה הראשונה נולדו לי שני אחים, האח הגדול נולד ב1920- הוא עלה ארצה גם-כן בשנת 49', עבר את קפריסין, הגיע לארץ, היה נשוי ואב לשני ילדים, ובגיל חמישים ושלוש קיבל התקפת לב לפני עשרים וחמש שנה, ולפני מלחמת יום הכיפורים הוא נפטר. האח השני עלה אחרינו גם-כן בדצמבר 1949 עם אשתו שהייתה גם-כן ילידת טירגו-לאפוש, גרנו ביחד בטבעון, לפני שלוש שנים הוא קיבל התקפת לב, ואחרי כמה שעות הוא נפטר. אני הייתי הבת השלישית הקטנה בבית, הייתי מאוד מפונקת, ההורים מאוד דאגו לי, מאוד פינקו אותי, מכיוון שהיו כבר שני בנים בבית אז רצו שתהיה גם בת. הבית שלנו לא היה בית מסורתי, אבל הוא היה בית יהודי טוב.

ש: אולי תזכירי את שמותם של אבא, אמא והאחים.

ת: לאבא קראו מיחי וחיים ביידיש, לאמא קראו יולן וחנה ביידיש. הייתה לי ילדות מאוד יפה, היה לי כל מה שהיה צריך. לא היינו אנשים עשירים, אבל לא היה חסר בבית שום דבר, היה לנו הכל, והשתדלו לתת לילדים הכל גם חינוך טוב וגם פחות או יותר חיים עם מותרות. החברים שלי היו גם יהודים וגם נוצרים, כי הלכתי איתם לבית-ספר אז היו גם נוצרים. למדתי רק ארבע שנים בבית-ספר עממי, כי ברומניה זה היה ארבע שנים בית-ספר עממי, אחר-כך הולכים לגימנזיום או לליצאום. אני הלכתי לגימנזיום לבאיה-מארה, כי במקום לא היה בית-ספר תיכון כביכול, כלומר, הגימנזיום זה מה שנקרא כבר תיכון, אחרי ארבע שנות לימוד בבית-ספר עממי מתחילים את התיכון. נולדתי בשנת 25', אז בשנת 36' גמרתי את הארבע שנים עממי, והלכתי לליצאום עד שנת 40'41-'.

בשנת 40' נכנסו ההונגרים. אני אחזור אחר-כך לתקופת העוצר והכל, רק אני רוצה לציין פה עד מתי אני למדתי. ב41-' נכנס החוק ההונגרי הנומרוס-קלאוזוס שיהודים כבר לא יכלו ללמוד בבתי-ספר תיכון נוצריים. היה בית-ספר תיכון עברי בקלוז', אבל אני לא הגעתי לשם, אז אני הפסקתי את הלימודים.

ש: נומרוס-קלאוזוס זאת הגבלה ליהודים ללמוד באוניברסיטאות ובגימנסיה?

ת: כן. עד 1940 עד שהונגריה לא שיתפה פעולה עם הגרמנים היו לנו חיים די נורמליים עם הנוצרים המקומיים. ב40-' הונגריה שיתפה פעולה עם הגרמנים, ואז הגרמנים נתנו להונגריה חלק מטרנסילבניה.

ש: זה היה בשלושים באוגוסט 40' טרנסילבניה עברה להונגריה.

ת: נדמה לי שזה היה בספטמבר כשנתנו להונגריה חלק מטרנסילבניה. אז הרומנים ירדו שם מהשלטון, ונכנסה הז'נדרמריה ההונגרית, המשטר ההונגרי, המשטרה ההונגרית. אז יהודים היו כבר מאוד מאוד מוגבלים, הגבילו אותנו במסחר, בלימודים ובכל מה שהיה שייך לאסכולה הגרמנית את זה הכניסו ההונגרים לחלק הזה של טרנסילבניה.

ש: אולי נחזור לזה אחר-כך ברשותך. אולי תספרי קצת על אורח החיים בבית.

ת: אמא הייתה בת עיר גדולה, היא הייתה אשה מאוד משכילה, היא קראה מאוד הרבה, והיא לא כל-כך התערבה עם האנשים המקומיים. היא לא הייתה טיפוס שמרכלת, הולכת ומתערבבת, היא הייתה אשה שהייתה חיה למשפחה. היה לנו בית יפה לא בית שלנו, לא בית פרטי אבל דירה גדולה עם חצר גדולה עם חיים תרבותיים. היה הרבה חום בבית, הרבה דאגה לילדים. קיבלתי כל מה שרק רציתי, בחורף את הספורט חורף מה שהיה על הקרח, סקי וטיולים. בקיץ ההורים נסעו למרחצאות אז תמיד לקחו אותי גם-כן איתם בתור ילדה קטנה. הייתי ילדה מאוד רזה, מאוד שברירית, מאוד דאגו לי, מאוד פינקו אותי, ועקב זה גם האחים פינקו אותי. היה לנו בית טוב, מסודר יפה, היו לנו חיים טובים, לא היה מחסור בבית, כל זמן שהשלטונות לא הגביל אותנו אז הכל הלך כל-כך בשקט ובנועם.

אבא היה הולך לבית-הכנסת, למרות שלא היינו דתיים, בכלל לא היינו דתיים, אבל אבא כל יום הלך לבית-הכנסת. הוא היה מתפלל, היה חוזר הביתה, היה אוכל ארוחת בוקר, והיה שם את הכובע על הראש, אבל חוץ מזה הוא הלך בלי כובע. חגים היו חגים כמו בכל בית דתי, היו כלים לחוד. הייתה כשרות, בשר לא נכנס הביתה אלא רק דרך השוחט, היו שולחים את העופות, אבל קודם הכל הלך לשוחט, ואחר-כך לפי כל הפרוצדורות החוקיות של הדת היהודית זה הלך…

ש: לפי ההלכה.

ת: לפי ההלכה אבל לא כאילו שזאת הייתה חובה, אלא את זה עשינו אולי מתוך הרגל. שבת הייתה שבת, בליל שבת אבא הלך לבית-הכנסת, אמא הדליקה נרות, עשינו קידוש כמו בכל בית יהודי. אחר-כך היה מותר לנו ללכת לחברים לבלות או לעשות כל דבר אחר. חגים כל חג היה לפי כל ההלכה לפי כל החוקים. אמא הייתה הולכת רק ביום-כיפור וראש-השנה לבית-הכנסת. חוץ מזה היא לא הלכה עם פאה, לא עם כובע ולא עם מטפחת, אלא היא הייתה עם השערות, היא הלכה למספרה כמו אשה יותר משכילה.

ש: אולי תתארי לנו נניח את חג הפסח בבית?

ת: חג פסח זה היה בשביל הילדים חוויה לא רגילה. אצלנו היו אופים את המצות אצל האופה במאפיה אבל עם משגיח. בבית היו מכינים מין ארגז גדול שהוא היה מרופד עם סדינים לבנים נקיים, ושם היו שמים את המצות. היו מורידים מהבוידם את הכלים של פסח שאני זוכרת את זה כי אכלנו תמיד קפה עם חלב ומצות, אני זוכרת שהספלים היו עם נקודות כחולות, זה היה כלים החלביים. הכלים הבשריים היו עם נקודות אדומות. היו מתכוננים כבר שבועות לפני זה עם הניקוי של הבית עם שריפת החמץ שאבא היה הולך עם הנוצות ועם הכף עץ לחפש איזשהו פירור בכל פינה, כי זה היה המנהג. אנחנו בתור ילדים מאוד התרגשנו מזה, הלכנו עם אבא עם הנר אחריו. אחר-כך למחרת בבוקר עוד לפני שנכנס החג של איסור לאכול לחם אבא היה עושה מדורה בחוץ, והיה שורף את כף העץ איפה שהיו כמה פירורי לחם עם הנוצות, שאני חושבת שזה היה קשור עם איזה סמרטוט לבן. אנחנו עמדנו מסביב לאבא, והוא היה אומר את התפילה. באותו היום אסור היה לנו לאכול מצות, כי אמרו שלא אוכלים בערב פסח מצות.

בליל הסדר היה מותר לילדים לשתות יין. אבא הלך לבית-הכנסת, הוא היה חוזר, והיה מסודר לו ההסבה עם כריות. היו מסודרות לו שתי כריות כדי שהוא ישב בנוח, הוא היה לובש קיטל לבן, והוא היה עושה את הסדר מאל"ף עד תי"ו, הוא היה קורא את זה. אנחנו הילדים תמיד חיכינו שיפתחו את הדלת, שיכנס אליהו הנביא, אולי הוא יביא לנו משהו, למרות שזה היה מאוד מפחיד. למחרת אנחנו תמיד היינו מתערבים עם הילדים האחרים אצל מי היה הסדר יותר ארוך? מי הלך יותר מאוחר לישון? זה היה חג מאוד מאוד יפה. יום לפני כניסת פסח כשכבר הבית היה מצוחצח והמצות היו בבית אז אנחנו הילדים קיבלנו תמיד חבילות מצות עם חמש שש מצות בחבילה שהיה עטוף עם מפית יפה, והיינו מביאים לחברים הגויים, כי הם מאוד אהבו את המצות של היהודים, הם חיכו לזה. אז לחברים היותר קרובים היינו מביאים איזו חבילה עם מצות לפני כניסת החג. בחורף אמא הייתה מכינה כבר את השומן שזה היה של פסח בכלים של פסח. היינו אוכלים הרבה מאכלים של פסח תפוחי-אדמה, ביצים קשות, כרמזלך וברגה מצה שזה מצות מצופות.

ש: מטוגנות כאלה.

ת: כן, מטוגנות עם הרבה שומן והרבה שמן. בכלל זה היה חג מאוד שמח ויפה. אחר-כך באו החגים האחרים. היה חג פורים, ואמא שבועות לפני פורים הייתה אופה עוגות שכל הבית וכל החדרים היו מלאים עם עוגות, כי היינו צריכים לשלוח משלוח מנות. אז היו מתחרים, העוגה של מי יותר טובה? המשלוח מנות של מי יותר עשיר? אנחנו הילדים היינו שמחים, כי היינו מקבלים כמה ליים מתנה כשהיינו מביאים את העוגות האלה. אחר-כך בא סוכות, בסוכות היו עושים סוכה בבית.

ש: אתם בתור ילדים הייתם בתחפושות בפורים?

ת: אני לא זוכרת את עצמי שאני התחפשתי בפורים. היו הצגות, אני זוכרת שהקהילה היהודית עשו הצגות, אבל אולי עשו את זה ילדים יותר גדולים. אני בתור ילדה לא זוכרת שאני השתתפתי באיזושהי הצגה כזאת, השתתפתי בהצגת הגויים בבית-ספר אבל לא בקהילה היהודית. אבל ככה את כל החגים היינו חוגגים לפי החוקים והמנהגים, כי היו כל מיני מנהגים. היה ט"ו בשבט אז היו מביאים פירות מיובשים מאיזשהו מקום. אנחנו בתור ילדים היינו הולכים עם הקופסה של קרן קיימת, חילקנו תמיד שקיות של פירות מיובשים, ואנשים היו תורמים לקרן הקיימת. אחר-כך אני לא יודעת בדיוק, דרך הקהילה היהודית מאיזשהו מקום זה הגיע לערים היותר גדולות איפה שאספו את הכסף הזה.

הייתה קבוצת נשים שהיו עושות התרמה, היו עושות תה או קפה אחרי-הצהריים, כל אחת הייתה תורמת איזו עוגה, או בקיץ היו עושים גלידה, והיו תורמים כסף גם-כן בשביל העניים של המקום. זה היה מאורגן מטעם הארגון של הנשים שכל שבוע שתי נשים עם איזה גוי שהייתה לו עגלה שהוא סחב עם הידיים ושק על הגב, היו הולכים לבתים היהודיים, ואוספים תרומות בשביל האנשים העניים. כל אחד נתן נרות, ביצים, קמח, סוכר. למי שלא היה בבית במקרה משהו שהוא יכול לתרום אז היה נותן כסף.

ביום חמישי זה היה השוק הגדול אצלנו, פעם בשבוע היה שוק אז הארגון של הנשים היו הולכים, וקונים עץ להסקה. בחורף זה היה מאוד חיוני כי היה מאוד קר, והיו מחממים את הדירות עם עצים. אז היו אוספים, מהכסף הזה שאספו היו קונים עץ, והיו מחלקים למשפחות העניים. היו די הרבה משפחות עניות שהיו זקוקות לזה. היה סוחר יהודי מאוד נדיב שהיה לו חשבון פתוח לארגון הנשים, שהיו יכולים לתת פתק לכל משפחה שהייתה זקוקה לזה, שהוא יכול ללכת לקנות כמה קילו קמח בשביל חלות, כמה ביצים, שמן, סוכר ונרות, הנרות זה היה הכי חשוב. הם היו הולכים עם הפתק הזה, ובסוף החודש הנשים היו עושות את החשבון, ומשלמים לסוחר. זאת הייתה פעילות מאוד חשובה, כי יותר מאוחר כשכבר ההונגרים נכנסו אלינו אז כבר כמעט כל הגברים הצעירים לא היו בבית, כי לקחו אותם למחנות עבודה לאוקראינה, אז ראש המשפחה לא היה, לא היה מי שיפרנס אותם, והיו זקוקים לעזרה, אז זאת הייתה העזרה שהם היו מקבלים.

זכור לי כשנכנסו ההונגרים היהודים מאוד שמחו, הם חשבו שנכנסים אותם ההונגרים מלפני 1918, ההונגרים הישנים האלה שהחברות הייתה גדולה. אבל ההונגרים האלה שבאו ב1940- הם כבר לא היו אותם האנשים, הם היו תחת השפעת הגרמנים ותחת השנאה כלפי היהודים.

ש: אני רוצה שוב לחזור חזרה, את סיפרת על בית-הספר שלמדת. תפרטי קצת יותר על הלימודים בבית-הספר, היחסים עם החברות עם הגויים.

ת: למדנו בבית-ספר עממי ממשלתי.

ש: זה היה בית-ספר מעורב של בנים ובנות?

ת: כן, זה היה מעורב בנים ובנות – רומנים, הונגרים ויהודים. הבנים של היהודים כמו גם האחים שלי אחרי הלימודים של בית-הספר הם הלכו ל'חדר', והם למדו ב'חדר'. זה היה הפלוס שלהם שהיה להם הרבה יותר קשה מאשר לבנות. לא הרגשנו בבית-הספר אנטישמיות, לכל הפחות אני לא זוכרת שהרגשתי אנטישמיות, ששנאו אותי בגלל זה שהייתי יהודיה, או שלא היינו חברות טובות עם הגויים, לא הרגשתי בזה בהתחלה. הרגשתי את זה רק מאחרי שההונגרים נכנסו, עד אז היינו שווים בשווים.

ש: את יכולה לומר לי במה זה התבטא?

ת: כשהיו החגים הרומנים, בעשירי למאי זה היה יום השחרור של הרומנים אז בבית-הספר היו עושים חגיגה, והיו עושים מסיבות. היינו מתלבשים בבגדים עממיים של הרומנים גם אנחנו. רקדנו, הייתה מקהלה, היינו משתתפים במקהלה, ובכל החגיגות האלה גם אנחנו השתתפנו בדיוק כמו הילדים הגויים. לא שמעתי בבית-הספר אף פעם שהיו אומרים לי יהודיה, וגם לא הרגשתי את זה. רק כשהייתי יותר גדולה אז הרגשתי טוב מאוד את כל היחס הזה. יצאנו לטיולים עם הרומנים ועם ההונגרים. אצלנו בבית דיברו יותר הונגרית, כי אמא שלי לא ידעה רומנית. התרבות של אמא הייתה תרבות הונגרית, כי עד 1918 היה שם שלטון הונגרי, שם התחלפו השלטונות, עד 1918 זה היה הונגריה. בשנת 1918 הרומנים פלשו לטרנסילבניה או קיבלו את טרנסילבניה שהיה ההסכם של טריאנון, אז החלק הזה של טרנסילבניה צורף לרומניה, אז הכל עבר לשפה הרומנית וגם החינוך. אני מכיוון שנולדתי כבר בתקופה הרומנית השפה של בית-הספר הייתה רומנית, אבל חוץ מזה דיברנו הונגרית. אמא עד היום האחרון לא למדה רומנית, היא לא יכלה להתרגל לשפה הרומנית.

ביום חמישי היה בעיירה יום שוק, כל הכפריים היו מביאים את הפרודוקטים שלהם לעיירה, כולל ביצים, חמאה, גבינה, ירקות, פירות, עצים, כל מיני דברים שאפשר היה למכור, והיו מביאים לשוק. זה היה יום חמישי שהיה שם אז השוק הגדול. גם ביום ראשון היו באים אבל פחות, מכיוון שזה היה החג של הגויים, אז היו באים פחות, אבל אפשר היה לעשות קניות גם ביום ראשון. ביום חמישי היהודים היו יוצאים לשוק, היו עושים את הקניות הגדולות כדי להתכונן לשבת. ארבע פעמים בשנה היה השוק הארצי, אז היו באים מכל הארץ, היו מביאים כל מיני דברים למכירה. היו מביאים רהיטים, שטיחים, פרוות וכל מיני דברים מה שבמשך השבוע ובמשך השנה לא היו מביאים לשוק. בשביל הילדים זאת הייתה חוויה גדולה כי היינו מסתובבים שם, אז היו באים קבצנים וגם כל מיני קרקסים וכל מיני ליצנים היו מופיעים שם ובשבילנו זאת הייתה חוויה גדולה.

היה בית קולנוע, היו באים עם הצגות מהערים היו באים לפעמים עם הצגות. היו עושים מסיבות, מסיבות בעל כמו שקראו לזה אז – מסיבות ריקוד. היה מורה לריקודים, האחים שלי היו יותר גדולים אז הם הלכו כבר ללמוד לרקוד ריקודים סלוניים. אותי עוד לא שלחו כי הייתי עוד קטנה, אבל הם התאמנו איתי בבית, לקחו אותי בתור פרטנרית, והתאמנו איתי לרקוד. זה היה הכל ביחד עם הגויים, זה לא היה דבר שאך ורק היהודים יכולים להשתתף.

חגגנו גם את החגים של הגויים, כי זה היה חג של הממשלה. בבית-הספר החופשים היו בכריסמס ובפסחא, אז קיבלנו חופשה של שלושה שבועות או ארבעה שבועות, כי אלה היו החגים של הממשלה וזה היה חוק גם על היהודים. בשבת החנויות היהודיות היו סגורות, לא היו צריכים לפתוח, לא הכריחו את היהודים לפתוח את החנויות. אז אנחנו חגגנו גם שבת וגם יום ראשון, כי ביום ראשון זה היה החג של הגויים, וזה היה חוק שביום ראשון הכל סגור ואין מסחר.

ש: אבל לבית-הספר הלכתם בשבתות?

ת: הלכנו בשבתות, אבל מי ששמר שבת, מי שהיה דתי לא הכריחו אותו לכתוב, והעוזרת הייתה מביאה את התיק או את הספרים לבית-הספר. ברוב הבתים היהודיים הייתה עוזרת בבית, העוזרת הייתה מביאה עם הילדים את הספרים ואת הדברים, ולא הכריחו את הילדים לכתוב. היה שיעור דת פעם בשבוע, אז היה בא איזה מלמד לבנות היהודיות, כי הבנות לא היו הולכות ל'חדר', אז לבנות היו נותנים שיעור דת. לא היינו צריכים ללכת ללמוד עם הילדים הגויים, לא הכריחו אותנו לכרוע ברך כמו שעשו הילדים הגויים שהתפללו. כל בוקר היו מתפללים בבית-הספר בהתחלת השיעורים, ואותנו לא הכריחו לכרוע ברך. היו מאוד ליברלים עם הילדים והיה טוב. אם המורים היו לפעמים חברים של ההורים אז הציונים היו יותר טובים. היו עונשים כמו בכל בית-ספר, לעמוד בפינה לילדים יותר קטנים, לקבל עם המקל על הידיים כמו כל החינוך שהיה דאז. אבל היינו שווים בשווים כל זמן שהיינו קטנים.

ש: אני רוצה לשמוע קצת על האוכלוסייה היהודית במקום.

ת: הייתה אוכלוסייה יהודית די גדולה, וכולם התעסקו במסחר, כמעט כולם, רוב רובם התעסקו במסחר. הייתה גמילות חסר מאוד מפותחת, שאספו תמיד כסף לנצרכים, לחולים. היו חיים קהילתיים יפים, הייתה פעם בשנה בחירת גבאי, בחירת ראש בית-הכנסת. זה היה אירוע מאוד חשוב, תמיד הגבאי היה צריך להיות האיש היותר אמיד והיו על זה תחרויות. אני לא יכולה להגיד, אני לא זוכרת שהיו חיים ציוניים, כי הדתיים היו מאוד נגד הציונות. לא היו חלוצים, היו מעטים אולי שניים שלושה שהלכו להכשרה והיו בעד ארץ-ישראל. היינו יהודים שומרי מסורת, אבל לא שהכריחו להיות באיזושהי חברה ציונית. אולי השומר הצעיר היה יותר מפותח, או שהיו פרחי אגודה, את זה אני זוכרת שהיו רק בנים, בנות לא היו.

ש: את השתלבת בתנועת נוער או האחים שלך השתלבו בתנועת נוער?

ת: אני לא. האחים שלי לא השתלבו בתנועת נוער, אבל יותר מאוחר האח היותר קטן שלי היה במחנה פוליטי, כאילו שהוא אסף כסף ותמך בקומוניסטים יותר מאשר בתנועה הציונית. אני לא השתתפתי בשום תנועה ציונית למרות שבמשפחה שלנו בעיר במשפחה של אמא היו כולם שייכים לשומר הצעיר. הם גם עשו הכשרה, ב38-' הם עלו לארץ, היו חברי קיבוץ דליה, והיו פעילים בתור שליחים באירופה אחר-כך אחרי המלחמה. הרב לא הסכים, לא נתן. הרב שהיה אצלנו היה האחיין של הרב טייטלבוים מסאטמר, ההשפעה הייתה השפעה מאוד חרדית בין הדתיים.

ש: סאטמר הייתה בעצם באיזור שלכם קצת יותר צפונה.

ת: לא היה כל-כך קרוב אלינו, היא הייתה יותר צפונה, אבל ההשפעה הייתה מאוד גדולה. בעיירה שלנו הייתה גם ישיבה, היו הרבה בחורים שלמדו בישיבה כמו שגם פה יש. היו הרבה בנים שבאו מהסביבה, כי הרב שלנו היה איש מאוד מאוד משכיל ביהדות בדברי קודש. הבחורים היו גרים בבתים יהודיים, ואם היו עניים אז היו אוכלים כל יום אצל משפחה יהודית אחרת. גם לנו היה מין בחור כזה שהיה אוכל אצלנו פעם בשבוע, ובתמורה הוא לימד אותי קצת את האותיות ולהתפלל.

ש: בחורי הישיבה, זה מה שנקרא הטוג – היום, שכל יום היה מישהו שאכל במקום אחר.

ת: כן, הם אכלו טוב. זה אומנם לא היה הכי נעים והכי טוב, אבל זה היה מקובל שם.

ש: את רוצה להוסיף עוד משהו על הדברים האלה?

ת: לא.

ש: אני פשוט רוצה שאנחנו נתקדם באמת לקראת 1940.

ת: לפני 1940 אחרי שגמרתי ארבע שנים בבית-ספר עממי אני הלכתי לגימנסיה לבאיה-מארה. למדתי עם עוד שלושה בנים שביניהם היו שני גויים ואחד היה גם יהודים. ההורים שלנו לקחו מורים, למדנו בבית, ושלוש פעמים בשנה הלכנו להיבחן. כי לא רצו לשלוח אותי מהבית, במקום לא היה גימנזיום או ליצאום לא היה, או נקרא לזה בית-ספר תיכון כדי שאפשר יהיה יותר להבין, לא היה שם בית-ספר תיכון. אז אני למדתי בבית עם מורים שההורים שילמו, עם השלושה בנים האלה כשאני הייתי הבת היחידה. היינו הולכים לבאיה-מארה להיבחן. כל זה היה עד שנת 1940.

ההונגרים שיתפו פעולה עם הגרמנים, והגרמנים בתור תמורה החזירו להם ב1940- את החלק שב1918- נילקח מהם. אז אנחנו נפלנו בחלק הזה של רומניה שהעבירו להונגריה. אז כבר התחילו להגביל את היהודים. קודם כל הגבילו במקום בעיירה. אסור היה ליהודים לצאת לשוק אלא רק בעשר, עד עשר כל הגויים הלכו ועשו את כל הקניות בשוק, ומה שנשאר בעשר מותר היה ליהודים ללכת לקנות. בערך בשבע בערב אסור היה לנו להסתובב ברחוב. אפילו בחלון היה אסור להיות כדי שחס וחלילה הגויים לא ירגישו שיש יהודים במקום. בית-הספר לא קיבל תלמידים יהודיים, אנחנו כבר לא יכולנו ללכת ללמוד, לבית-ספר תיכון כבר אי אפשר היה ללכת. רק בערים הגדולות היו בתי-ספר תיכון עבריים, שם הם עוד המשיכו ללמוד כי הכל היה תחת הנהלה יהודית ולא ממשלתית, לא הממשלה שילמה למורים את המשכורות, אלא הכל היה תחת השפעה יהודית, וכל ההוצאות היו על חשבון היהודים. אחר-כך סגרו גם את בתי-הספר העבריים.

ש: הייתה איזו מועצה יהודית מרכזית.

ת: זה היה בערים הגדולות.

ש: היא ישבה למעשה בבודפשט (Budapest).

ת: כן, אבל היה גם בערים. גם בקלוז' הייתה מועצה יהודית, גם בדאז' (Dej) הייתה מועצה יהודית קטנה יותר, אבל לא הייתה להם שום השפעה על השלטון. בשנת 40' כשכבר לא יכולתי ללמוד אז נשארתי בבית, לא למדתי הלאה, הפסקתי ללמוד. האחים שלי כבר לא היו בבית.

ש: את נערה בת שש-עשרה בערך?

ת: כן. האחים כבר לא היו בבית. האח הקטן יותר נלקח למחנה פוליטי, מכיוון שההונגרים אמרו שהוא תרם לקומוניסטים, הוא היה במחנה פוליטי איזה חצי שנה. האח הגדול בעצם התגייס לצבא ההונגרי, הוא קיבל מדים, אבל היה לו סרט צהוב על הבגדים כדי שיבדילו בין הגויים והיהודים. לא הייתה קצונה יהודית, יהודי היה חייל פשוט ולא היו ליהודים דרגות. אחר-כך גם הבגדים האלה נלקחו מהם, אז הם כבר היו בבגדים אזרחיים, ונשלחו לאוקראינה לעבודת פרך.

ההורים לא רצו שאני אהיה בבית בלי שום מעש שאני לא אעשה שום דבר, כלומר, אני לא לומדת ובעצם לא עושה שום דבר. היינו שלושתנו בבית – אבא, אמא ואני – האחים לא היו כבר בבית. אמא אמרה שאני אלך ללמוד תפירה. אומנם ידיים טובות לא כל-כך היו לי, אבל הלכתי ולמדתי קצת אולי שנה או אולי שלושת רבעי שנה לא יותר. כי אחר-כך באו החוקים הקשים שאסור היה לצאת, גוי לא יכול היה להעסיק עובד יהודי. אחר-כך למשל אבא היה צריך לקחת שותף גוי שהעסק ילך על השם של השותף, וכביכול אבא רק עובד אצלו, כי אסור היה כבר שיהיה לו העסק. היו כל מיני סנקציות נגד היהודים, למרות שסגרו עין במקום כזה קטן כמו שאנחנו היינו, כי שם כמעט כולם הכירו אחד את השני. שם לא הקפידו כל-כך על זה שאם חס וחלילה יצאנו בתשע בבוקר או בשמונה בערב, אם היו תופסים אותנו ברחוב לא היו הורגים אותנו, לא היו מענישים אותנו. אחר-כך היינו צריכים לענוד את המגן דוד הצהוב כשיצאנו, על כל בגד היה צריך להיות מגן דוד צהוב. אחר-כך הגיעה התקופה שהתחילו לאסוף את היהודים לגטאות.

ש: עוד לפני-כן, איך היו היחסים בין השכנים הגויים בתקופה הזאת שרומניה עוברת בעצם להונגרים?

ת: היחסים נשארו די טובים, אבל הם לא הצטערו על זה שמגבילים את היהודים, או לוקחים מהרכוש שלהם, או סוגרים את החנויות שלהם. הם היו מין דו-פרצופיים כאלה שבפנים נורא הצטערו, אבל היו שמחים לקבל איזה נתח מהעסק של היהודי. כמעט כל יהודי היה צריך לקחת שותף גוי בלי כסף שלא היה לו שום דבר, והוא השתלט על העסק. היה קשה כי הגברים לאט לאט נלקחו מהבית, ונשארו נשים עם ילדים קטנים בלי פרנסה. היו צריכים לשלוח חבילות לגברים, כי הם היו במחנה עבודה, הם עבדו קשה, לא קיבלו בגדים, והיחס של הצבא ההונגרי היה יחס מאוד עויין. הם נשלחו לכל מיני מקומות.

ש: אחיך שנשלח כאסיר פוליטי לאוקראינה, האם קיבלתם ממנו מכתבים?

ת: כן, קיבלנו ממנו מכתבים, ושלחנו לו תמיד חבילות. אחרי חצי שנה שחררו אותו, הוא בא הביתה והוא היה במאסר בית. אסור היה לו לעזוב את השטח של העיירה, וכל יום הוא היה צריך להתייצב בז'נדרמריה. עד שאחר-כך הוא התגייס למחנה, לקחו אותו למחנה עבודה, ולא ידעתי עליו עד סוף המלחמה. בהתחלה הם כתבו איפה הם נמצאים, הם היו בהתחלה בקרפטקרוסקה, לשם לקחו אותם, ואחר-כך לקחו אותם לאוקראינה. כשהרוסים התחילו להתקדם פנימה באירופה אז לקחו אותם למחנות ריכוז בגרמניה. אחי הקטן השתחרר שם. אחי הגדול ברח לצבא הרוסי, הוא התייצב בצבא הרוסי, וחזר הביתה בתור חייל רוסי לעיירה. שני האחים שלי חזרו, ואחי הגדול חזר הביתה בתור חייל רוסי. אחר-כך גם אנחנו נלקחנו אז בכלל הקשר נותק איתם, ולא ידענו עליהם שום דבר עד שהגענו הביתה אחרי המלחמה.

אני נשארתי עם ההורים לבד, גרמנים לא היו שם אצלנו בטרנסילבניה, לאט לאט באו הגרמנים מהונגריה. הייתה שמועה שהגרמנים עוברים והייתה סכנה לבנות, אז היינו צריכים להסתתר. היו לנו שכנים שהוא היה רופא רומני שהיינו איתם ביחסים מאוד טובים, אז עם ההורים שלי הם סידרו את המרתף, שאם עוברים חיילים גרמנים אנחנו מסתתרים שם. אבל לא הגענו למצב כזה, כי לפני זה כבר אספו את היהודים ולקחו את היהודים. הייתה שמועה בעיירה שיש פקודה שצריכים לאסוף את כל היהודים מהסביבה, מהכפרים איפה שהיו ארבע משפחות, חמש משפחות, או עשר משפחות יהודיות, את אלה מרכזים בעיירה שלנו בבית-הכנסת כולל גם אותנו, ומשם אנחנו עוברים לגטו דאז'.

ש: פה את כבר מדברת אחרי שהגרמנים נכנסו להונגריה?

ת: כן, בוודאי הם נכנסו להונגריה.

ש: זה במרץ 44'?

ת: כן. הגרמנים נכנסו להונגריה, הונגריה שיתפה פעולה, אבל רומניה לא שיתפה פעולה וברומניה לא היו הגטאות, ברומניה היו גטאות במעט מקומות. אבל הונגריה שיתפה פעולה מלאה עם הגרמנים והיו תחת השלטון הגרמני. עד שהגרמנים הורידו את מיקלוש הורטי מהשלטון, ונכנס הצלב הירוק שאלה היו הפשיסטים ההונגרים.

ש: את אולי מתכוונת לצלב הברזל?

ת: לא, צלב הברזל אלה היו הגרמנים. אבל היה סמל של צלב ירוק ואלה היו הפאשיסטים ההונגרים שהם עלו לשלטון. הם אחר-כך עשו את כל הפקודות…

ש: אולי את מתכוונת לצלב החץ שהיה שם בהונגריה?

ת: כן. יש לזה שם, אבל יש לי מין בלקאאוט כזה, ואני לא יכולה להיזכר איך קראו להם. הייתה שמועה בעיירה שכל היהודים צריכים לעזוב את הבית, ומעבירים אותנו לגטו דאז'. לא יכולנו להתכונן, כי לא ידענו מה לקחת, איך ייקחו אותנו, ואיך יפתיעו אותנו. בוקר אחד נכנסו לכל בית יהודי שניים או שלושה ז'נדרמים עם שני אזרחים, והחוצפה והציניות שהייתה שהם אמרו לנו: אנחנו אוספים אתכם בבית-הכנסת, כל היהודים מתאספים שם. הם ריכזו את כל העגלות עם העגלונים של הגויים, הם היו צריכים להתייצב לפני בית-הכנסת, ולהעביר את היהודים עם העגלות לעיירה. המרחק של דאז' מטארגו-לאפוש היה בערך ארבעים ק"מ. מותר היה לנו לקחת בתוך שמיכות כמה בגדים, כמה פרודוקטים, כמה כלים, כמעט שום דבר.

אבל הם היו כל-כך לא הוגנים, הם סגרו את הבית, ואנחנו היינו צריכים לעמוד שם לראות שהם סוגרים את הבית עם מנעול, ושמים על זה חותמת כאילו שאנחנו נחזור, ונמצא הכל איך שהשארנו. כלומר, זה היה כאילו רק משהו למעבר, זה לא שאנחנו לא נחזור לשם, ושהם יעשו שם אחר-כך שמות, וכל אחד יתפוס ויקח מה שהוא יכול. הם סגרו כל בית יהודי עם עד אזרח, הז'נדרמים לקחו את המפתחות, ואנחנו עם הצרורות שלנו התאספנו בחצר של בית-הכנסת. למחרת כל הרחוב היה מלא עם עגלות וסוסים עם עגלון, העמיסו אותנו על העגלות האלה, ונסענו כמה שעות עד שהגענו לגטו לדאז'. הגטו היה ביער עם עצים, שום דבר לא היה מעובד, לא היה מוכן. לא הייתה איזו קורת גג, איזה צריף או איזה אוהל, שום דבר. הורידו אותנו שם באמצע היער, תעשו מה שאתם רוצים.

ש: יער בונגור?

ת: כן, יער בונגור בדאז'. היו שם כבר אנשים מסביבות אחרות ומהעיר, ואספו את כל האנשים מדאז' לתוך הגטו הזה. כי בערים היותר גדולות היו בתי-חרושת של לבנים שלשם אספו אותם, אז הם היו לכל הפחות מתחת לקורת גג. אבל אנחנו היינו מתחת כיפת השמים. היו לנו חברים שאנחנו גרנו איתם באותו בית. היה לנו בית גדול, באמצע היה מין פרוזדור גדול, בצד אחד גרו החברים שלנו הוא היה עורך-דין והייתה להם בת שהיא קצת יותר מבוגרת ממני בכמה שנים, אולי בשנתיים, אבל אנחנו היינו חברות מאוד טובות. אז ההורים שלה וההורים שלי עשינו אוהל גדול משמיכות עם המסמרים כדי שנוכל להיות שם. אנחנו חיים שם ארבעה שבועות ויותר מארבעה שבועות. עוד היה מזל שזה היה בחודש מאי התחלת יוני כשכבר לא היו גשמים, אומנם היה קר אבל גשמים לא היו.

לשם ריכזו את כל הסביבה של דאז' לא רק את הסביבה שלנו, היו שם כמה אלפים אנשים. זה היה קרוב לפסי רכבת, הם ידעו למה הם הקימו את הגטו הזה שם, כי זה היה קרוב לפסי רכבת, אז כשיבוא הזמן הם יכולים להעמיס על הרכבת את האנשים, ולנסוע איתם לאן שהייתה המטרה שלהם. היינו שם ארבעה שבועות, היו כמה משאיות שהיו יוצאות כל בוקר לעיר או לסביבה, והיו אוספים פרודוקטים מהאנשים, כי לא היה לנו מה לאכול. היו אוספים לחם, חלב, בשר וכל מיני דברים שהגויים נתנו או בעד כסף או בעד תכשיטים או שהיו חברים. כי לא נתנו לגשת, זה היה מגודר, והגויים לא יכלו לגשת לגדר ולהעביר משהו למכירים. אז היו יוצאים עם המשאיות, היו אוספים שם והיו מחלקים. תיכף ומיד התארגנו שם, הייתה שם מנהלה והיה מין רביר כזה בית-חולים איפה שאנשים לא בריאים היו שם. היו המשרדים של הז'נדרמים איפה שאספו את האנשים העשירים, והרביצו להם כדי שיוציאו את הכסף ואת התכשיטים מהם. הגברים היו צריכים לחפור את התעלות בשביל היציאה, כי אי אפשר היה לטנף את כל המקום הזה. אז מסביב למחנה היו מין תעלות כאלה, סגרו אותם עם שמיכות כדי שבני-אדם יוכלו ללכת לעשות את הצרכים שלהם.

ש: מי ארגן את כל הדברים האלה?

ת: היהודים. הם היו שם הקהילה היהודית שארגנה שם כמה צעירים פעילים יותר שהיו שם פעילים, והם ארגנו את כל זה.

ש: זה היה מעין יודנרט בעצם, מועצת יהודים?

ת: כן, מועצת יהודים, אבל אנחנו לא ידענו על יודנרט, יודנרט היה בערים הגדולות יותר.

ש: היו כאלה שלקחו יותר יוזמה, יוזמה אישית?

ת: כן. הם היו גם מספיק צעירים כדי שיהיה להם הכוח לעשות את זה. האנשים המבוגרים לא היו מסוגלים להתרוצץ. הם היו צריכים גם להיות מקובלים על הז'נדרמים כדי שהם יוכלו לצאת ולהיכנס כמובן עם ליווי. את החולים ריכזו בבית-חולים ממשלתי, היה שם בית-חולים ממשלתי והיו שם החולים היהודיים. הרופאים היהודים עבדו בלי משכורת עם הטלאי הצהוב. אחרי חודש כשהגיעה הפקודה שצריכים להוציא אותנו ולחסל את הגטו אז הכניסו את כל החולים למחנה, כל הרופאים כולם באו, הגיעו הרכבות, חילקו את זה לשלושה טרנספורטים. בטרנספורט הראשון יצאו אלה שהיו מהסביבה, העמיסו על משאיות של פרות, דחפו מאה איש לתוך קרון אחד וסגרו אותם. היו אז רק ז'נדרמים לא היו גרמנים.

ש: בתקופה הזאת את עדיין עם אמא ואבא?

ת: כן, אני עדיין עם אמא ואבא, עד אושוויץ אני הייתי עם אמא ואבא עד למנגלה. הליווי הצבאי היה של ההונגרים עד לגבול ההונגרי, שם אחר-כך הגרמנים לקחו את הפיקוד, והמשיכו איתנו לאושוויץ. הקרון היה סגור, היה דלי או שניים עם מים בתוך הקרון והיו שני דליים בשביל לעשות את הצרכים. החלונות היו עם חוטי ברזל וזה היה כל האיוורור. אנחנו עם החברה שלי וההורים שלה, אנחנו יצאנו עם הטרנספורט השני.

ש: הטרנספורטים האלה היו בין העשרים ושמונה במאי לשמונה ביולי 1944?

ת: כן, משהו כזה.

צד שני:

ש: את סיפרת שלקחו אתכם בקרונות לכיוון אושוויץ.

ת: כן. אבל לפני שלקחו אותנו לאושוויץ לקחו מאיתנו הכל. אנחנו לא יכולנו לצאת עם חבילות, עם בגדים או משהו אלא רק מה שהיה עלינו. זכור לי שאבא תפר לתוך המעיל שלו, של אמא ושלי תכשיטים כדי שכשנגיע לאיזשהו מקום ואם אנחנו נהיה רעבים ללחם או למשהו שיהיה לנו מה לתת תמורה, שנוכל לקנות משהו כדי שיהיה לנו מה לאכול. לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים ומה מצפה לנו. עם החברים שאנחנו היינו איתם ביחד ההורים של חברה שלי ואנחנו עלינו עם הטרנספורט השני. הטרנספורט הראשון היה שלושה ימים עד לאושוויץ, לא ידענו לאן הם הולכים, בא הטרנספורט השני ואנחנו היינו בטרנספורט השני. בכלל אנשים השתדלו כמה שיותר מאוחר לצאת מהגטו, כי חשבו שאולי בינתיים יתרחש משהו, ולא יצטרכו לעזוב את המקום או משהו כזה. בסוף נשארו רק אלה שהיו להם הקשרים, ואלה שעשו את כל הסידורים בתוך הגטו, אלה נשארו לטרנספורט האחרון. אנחנו היינו בטרנספורט השני.

היינו בקרון מעל מאה איש, היו זקנים וילדים בלי אוכל, בלי קצת מים ועם הבושה שאתה צריך לעשות את הצרכים שלך שם לפני כולם. לשכב אי אפשר היה, היינו יושבים, או אם היינו רוצים לשכב אז אבא היה קם, ואמא הייתה שוכבת קצת כי היא הייתה תופסת גם את המקום של אבא או להיפך. או שנתנו לי לשכב ואז אבא ואמא היו קמים. לא ידענו לאן אנחנו מגיעים עד שהגענו לאושוויץ-בירקנאו, כלומר, אנחנו לא הגענו למחנה אושוויץ אלא הגענו לבירקנאו. הסתכלנו החוצה וראינו…

ש: סליחה, אני רוצה עוד לשמוע קצת יותר על תנאי החיים בקרונות האלה. קודם כל כמה זמן נסעתם?

ת: נסענו שלושה ימים ושלושה לילות.

ש: מדובר על כך שאתם נוסעים כל הזמן צפונה צפונה?

ת: לכיוון פולניה-גרמניה.

ש: בעצם זה לצפון-מערב.

ש: איך היו היחסים בין האנשים בינם לבין עצמם?

ת: הייתה עצבנות מכיוון שלא היה מקום, הצפיפות הייתה גדולה, וכולם רצו להיות כמה שיותר קרוב לפתח של החלון או לפתח של הדלת איפה שיש איזשהו חריץ, ומקבלים קצת אוויר יותר טרי שיכולים קצת לנשום. אבל היינו כבר אולי אדישים או עייפים, לא היה ריב. היו שם אנשים מבוגרים שנתנו להם את הכבוד שיהיה להם יותר מקום שיוכלו לשבת פחות או יותר בנוח שיוכלו אולי למתוח את הרגל.

לא נתנו לנו אוכל לדרך, היו שם בקרון שני דליים עם מים והיו שני דליים ריקים שהיו בשביל הצרכים. מפעם לפעם היו עושים הפסקה, פותחים את הדלתות, שני גברים היו מרוקנים את הדליים המלאים, ומביאים מים טריים לקרון. אבל לא הביאו לא אוכל, לא לחם, ושום דבר לא קיבלנו. אפילו לא בכסף, הז'נדרמים לא רצו אפילו לדבר עם האנשים שהנה אתה מקבל איזה סכום או איזה תכשיט או משהו, למרות שהם היו רעבים לקבל, אבל הם פחדו גם-כן מהגרמנים, וגם לא רצו מרוע לב לתת שום דבר. היו התעלפויות, לא היה אוויר והיה בכי. הילדים הקטנים בכו, לא יכלו להשתיק אותם, כי לא היה מה לתת להם לאכול אז אם למישהו היה קצת סוכר, עטפו בסמרטוט את הסוכר, ונתנו להם עם קצת מים לפה.

הייתה לנו אולי חתיכת לחם שאמא שמה בתוך הכיס של המעיל שלה ואת זה אכלנו. אבל היה גם לא נעים לאכול לפני אחרים כשלאחרים לא היה. לא היה ממה לחלק שניתן גם לשכן שלנו או לחברים שלי, כי לא היה ממה. אני באמת לא זוכרת איך שרדנו את התקופה הזאת שלא היה לנו כלום בתוך הקרון. כשירדו הגברים להחליף מים ולרוקן את הדליים אז הסתובבו שם עוד כמה גויים, והיו יכולים לקבל בעד איזו טבעת או איזו שרשרת איזו חתיכת לחם או משהו. אבל לא היה שום דבר, לא חילקו אוכל, לא היה מטבח שהיה נוסע עם הרכבת. כי לחיילים בדרך כלל היה קרון מטבח שהיה נוסע עם הרכבת, ובאיזושהי תחנה היו מחלקים לחיילים אוכל, אבל לנו זה לא היה.

ש: את זוכרת אם בקרון שלך היו כאלה שנפטרו תוך כדי נסיעה כזאת?

ת: לא, אצלנו לא. אומנם היו אנשים מבוגרים והיו התעלפויות, אבל לא נפטר אף אחד בקרון שלנו. נפטרו בקרונות אחרים כשפתחו את הדלתות נפלו החוצה אנשים לא חיים, אצלנו בקרון שלנו זה לא היה. אבל אני זוכרת שהיינו מאוד מאוד בצפיפות והיה מאוד קשה, הימים האלה היו סיוט שזה אי אפשר לתאר. אבל היינו ביחד גם אבא, גם אמא וגם אני היינו ביחד, ולא ידענו שאולי אלה הימים האחרונים שאנחנו ביחד. זה לא תיארנו לעצמנו, כי לא שמענו לפני זה, לא הגיעו אלינו הידיעות שמפולניה ומצ'כיה הם היו כבר שנתיים שלוש באושוויץ והיו במחנות. אנחנו עוד חיינו בבית חיים נורמליים, ולא ידענו על זה.

ש: האחים שלך בזמן הזה?

ת: הם לא היו כבר בבית, הם היו כבר באוקראינה במחנות עבודה, לא ידענו איפה הם, מה הם עושים, ובכלל אם הם חיים או לא. אנחנו כבר לא ידענו עליהם שום דבר. יש לי גיס אח של בעלי שהוא היה באוקראינה, והוא חזר הביתה. קבוצת החיילים, קבוצת האנשים האלה חזרה מאוקראינה, הוא בא הביתה, הוא ידע מה שיש, ובכל זאת הוא הלך לגטו עם האבא שלו, כי הוא לא רצה שאבא שלו ילך לבד לאושוויץ. הוא היה עם אבא שלו תקופת מה. אבל ככה לא ידענו שום דבר.

זכור לי שהגענו לאושוויץ לבירקנאו, ומה שראינו זה רק גברים בבגדים עם פסים מסתובבים ומתרוצצים מסביב לקרון. כשירדנו מהקרונות אז תיכף היו שם כבר חיילים גרמנים עם הכלבים ועם המקל ביד, והיו מתרוצצים שם. הגברים היהודים פחדו לדבר, הם ידעו למה הם פוחדים, כי הגרמנים שם שלא ישמעו שהם מספרים לנו משהו על מה שמתרחש שם. תיכף ומיד לקחו את הגברים לצד אחד בשורות ואנחנו נשארנו נשים עם האמהות. אחר-כך באו היהודים הגברים האלה. אני זוכרת שעשינו עוד שלום לאבא והם הלכו. אז באו הגברים עם בגדי הפסים, והם אמרו שהנשים הצעירות יתנו את הילדים לסבתות, שהסבתות תשמורנה על הילדים. הם לא העיזו להגיד מה שקורה עם הילדים הקטנים ועם הנשים המבוגרות, הם רק אמרו: תיתנו את הילדים לסבתות שהן תחזקנה את הילדים בידיים עד שאתם מגיעים לקצינים הגרמנים שהם עשו את ההפרדה. בין הקצינים האלה היה שם גם מנגלה.

אמא שלי הייתה צעירה, היא הייתה בת ארבעים ושבע ואמא של חברה שלי הייתה בכמה שנים יותר מבוגרת. הם אמרו שהסבתות שומרות על הילדים הקטנים, הצעירים והחזקים הולכים לעבודה, ופעם בשבוע אנחנו ניפגש. זה היה שם המוטו. אז החברה שלי ואני דיברנו על כך שאולי גם אמא שלה וגם אמא שלי ילכו לשם, לא היו לנו ילדים קטנים במשפחה שם, אבל שהן תלכנה עם המבוגרות, כי למה שהן תעבודנה קשה? ופעם בשבוע אנחנו נבוא ונבקר אותן במחנה איפה שהן נמצאות. דיברנו על זה עם האמהות והן הסכימו לזה, אומנם לא ברצון אבל הן הסכימו. כי חשבנו, מה אנחנו נוכל לראות איך אמא עובדת קשה? אנחנו היינו צעירות, היינו די ספורטאיות, ולא פחדנו מעבודה, כי לא ידענו איזו עבודה ואיזה תנאים מחכים לנו. אבל למה שהאמהות שלנו לא תלכנה לצד שמאל איפה שישמרו על הילדים, שם מבשלים לילדים הקטנים, ואנחנו ניפגש בסוף השבוע.

כשהגענו למנגלה ושם היו קבוצת הקצינים שעשו עם המקל להנה ולשם, להנה ולשם, אז הן באופן אוטומטי, אמא של החברה שלי ואמא שלי, הן הלכו שמאלה, לא חיכינו שיפרידו בינינו. אמא הייתה צעירה, היום אשה בת ארבעים ושבע עוד יולדת ילד, היא הייתה עוד צעירה ודי חזקה. אני זוכרת את אמא, את התמונה הזאת אי אפשר לשכוח, היא הייתה במעיל שחור עם פרווה, כי אומנם היה קיץ, אבל הבאנו את הפרווה כי זה בכל זאת יותר יקר מאשר מעיל, ואם צריכים למכור אז מוכרים את הדבר היקר. הייתה לה איזו מטפחת משי אדומה על הראש, מטפחת גדולה כזאת שהייתה של אבא שגברים היו הולכים גם-כן עם זה בתור של. היה לה את זה על הראש. אמא הייתה מתרחקת, אני עשיתי לה שלום, ואמא עוד עשתה ככה שאוי ילדתי מה יהיה איתך? אני אמרתי לה: אמא, תלכי תלכי, אנחנו ניפגש, אנחנו נבוא לבקר אתכן.

בצד איפה שאנחנו הלכנו עם הצעירים היו הצריפים, היה שם שקט לא ראינו בן-אדם מסתובב בחוץ. זה היה נקרא לאגר-שפרה, כולם היו סגורים בתוך הצריפים, אסור היה שמישהו יצא משם פן הוא יספר מה קורה, מה שנעשה שם. פה ושם הייתה יוצאת איזו בחורה לבושה עם איזה שהם סמרטוטים עם ראש מגולח, והיא הייתה צועקת: תזרקו לנו סבון, תזרקו לנו חתיכת לחם. אז החברה שלי ואני דיברנו בינינו שיש שם גם בית-משוגעים, ושם האנשים האלה כנראה שסגורים שם בתוך הצריפים האלה הם לא נורמלים, הם משוגעים.

ש: הלאגר-שפרה הזה זה עוצר?

ת: כן, זה עוצר, זה הסגר, וככה קראו לזה – לאגר-שפרה. הגעתי עד למנגלה ואני נורא בכיתי. הוא שאל אותי בגרמנית: למה את בוכה? אני ידעתי גרמנית, אבא דיבר טוב גרמנית. אז אמרתי לו: אבל אני הופרדתי מאמא שלי ומאבא שלי. אז הוא עשה לי ככה, שתלכי ימינה. פחדנו מהכלבים, פחדנו מהנשק, ופחדנו מהביטחון הזה שהיה אצל החיילים הגרמנים האלה, היה פחד נוראי. הלכנו ימינה החברה ואני, ומשם לקחו אותנו לאולמות מאוד מאוד גדולים למין מחסנים כאלה כמו שיש פה על-יד בתי-חרושת. שם כבר ראינו שאלה שהגיעו לפנינו היו שם כסאות, וגילחו את האנשים. כולם היו ערומים בלי בגדים, וגילחו שם את כל הבנות. החיילים הסתובבו שם בחופשיות, לא העזנו להגיד שום דבר, היינו מסתכלים אחד על השני כמו משוגעים ולא היינו מכירים. את החבר הכי טוב לא יכולנו להכיר כי הייתה לו צורה כל-כך מעוותת, בלי שערות, בלי בגדים ובלי שום דבר, זה היה משהו נוראי.

הגרמנים צעקו: לאוס! לאוס! מהר! מהר! היו כאלה שעשו עם מספריים, כאלה שעשו עם מכונת גילוח אז לא היה שווה ולא היה יפה אבל גילחו את זה. יצאנו בצד השני בדלת שם עמדו ערימות של בגדים, ואיזה בגד שבא להם ביד הם נתנו לנו. משום מה את הנעליים לא לקחו לנו. היינו צריכים להתפשט, לזרוק את הבגדים, לשבת על הכסא, גילחו אותנו, והנעליים נשארו על הרגליים. היו דוחפים לתוך היד איזה בגד, הלכנו הלאה, הלאה, עוד בגד והלאה. אני קיבלתי איזה מעיל אדום, לא שמלה ולא שום דבר רק איזה מעיל שהייתי יכולה להיכנס לתוכו שלוש פעמים, היינו מסתכלים אחד על השני והיינו צוחקים, היינו נראים כמו משוגעים, כמו מישהו שברח מאיזה בית-משוגעים, כל אחד היה נראה בצורה נוראית.

אספו אותנו לתוך הבלוקים, בבלוקים לא היה שום דבר, היו רק שמיכות, וכל אחת קיבלה שמיכה אחת. בכניסה של הבלוקים הייתה איזו פינה סגורה ששם הייתה הבלוקאלטסטה, כלומר, מנהלת הבלוק. מנהלות הבלוק היו או הבנות הפולניות שהיו כבר כמה שנים, או הסלובקיות שהן היו כבר במחנה שלוש שנים מינימום, הן בנו את מחנה אושוויץ, את כל הכבישים ואת כל הצריפים בנו מנהלי הבלוקים. אנחנו היינו תלויים בבלוק-אלטסטים האלה על חיים ומוות, אם הם רצו אז היו מענישים אותנו, היו מרביצים לנו. אם הם רצו היו מוציאים אותנו מהבלוק באמצע הלילה לעמוד במסדר שעות על גבי שעות חמש, חמש, חמש. מזג האוויר היה מין סגרירי כזה, מין גשם טפטוף דק כזה וקריר. היינו עוטפים אחד עם השני איך שעמדנו חמש חמש בשורה.

הם היו צועקים עלינו: מגיע לכם שהגעתם למצב כזה. שלוש שנים אנחנו כבר סובלים פה, ואתם חייתם חיים נורמליים בבית. לא היה לכם שכל לברוח, ולא להגיע למצב כזה כמו שאנחנו. אנחנו לא הבנו מה יש, איפה אנחנו. ראינו עשן וכשהם היו כועסים עלינו הם היו אומרים: אתם רואים את העשן הזה, שם העשן הזה הוא זה ששורפים את ההורים שלכם. לא הבנו, לא ידענו, לא תפסנו שיתכן דבר כזה, שב1944- יכול להיות דבר כזה ששורפים אנשים שהורגים אנשים.

בבוקר היו תמיד לוקחים ארבע בנות לפי הפרצוף או אולי לפי הפרוטקציה, הבנות האלה היו יוצאות, היו הולכות למטבח, היה בכניסה של המחנה צריף ששם היה המטבח המשותף, ושם היו מחלקים שני כדים גדולים של מרק כביכול ושני כדים של קפה או תה. זה היה מרק מקליפות תפוחי-אדמה ואיזה ירק כמו תרד שהיה לא רחוץ, ואפשר היה להרגיש בפה את החול ואת הלכלוך הזה. אז עוד לא היינו רעבים, היינו עוד שבעים מהבית וזה לא היה לנו טעים אז לא רצינו לאכול. את זה חילקו לכל אחת, כל קבוצה הייתה מקבלת צלחת וכף, ואת זה היו מחלקים כל אחת הייתה מקבלת כף. מי שהיה בסוף הוא קיבל יותר סמיך כי זה היה מתיישב למטה, או שנשאר בלי אוכל כי זה כבר לא הספיק בשבילו. מי שהיה בהתחלה הוא קיבל רק את המים הרתוחים האלה. היו מחלקים לחם אחד, אני חושבת לחם של קילו שהיו מחלקים לעשרה. היינו צריכים לחלק את זה לעשר פרוסות כדי לחלק בינינו. אז התחילה המדידה עם חתיכת חוט, אני לא יודעת מאיפה השגנו חתיכת חוט. את החוט הזה היו מקפלים לעשר פעמים, ולפי זה מדדו את הפרוסה שחס וחלילה לא יהיה לאחד יותר פירור מאשר לשני, כי אז השני נשאר רעב כביכול. ישבנו שם יותר מארבעה שבועות.

ש: איזו סיבה גרמה לכך שאותה מנהלת בלוק תיתן מכות או שהיא תוציא אתכם למסדרים בלילות?

ת: לפי המצב רוח. אם עשינו רעש, דיברנו, יצאנו בלי לבקש רשות. ללכת לשירותים הייתה שם גם-כן איזו שוחה איזה בור שם שהיה שם ריח של כלור, שמאז אני לא יכולה לסבול את הריח של הכלור, כי היו שם שופכים המון כלור כדי שלא יהיו מחלות. ידענו שהמחנה הזה מחושמל אז לא העזנו לגשת לגדר לדבר עם מישהו מהמחנה השני שהיה שם כבר יותר זמן שם, הוא הכיר כבר את המנהגים, ויכול היה כבר לגנוב עוד משהו מהמטבח ולתת, כי פחדנו לגשת לגדר. אבל הבלוק-אלטסטה בדרך כלל הן היו מאוד מאוד אכזריות. כל הסבל שהן עברו במשך השנים שהן היו שם את זה הן הוציאו עלינו. את כל רוע הלב הן הוציאו עלינו. הן היו מרביצות והיו צועקות.

ש: את בעצמך קיבלת מהן מכות?

ת: כן, קיבלתי. הן עמדו בדלת בכניסה, ואיך שעברנו הן נתנו על הראש עם המקל. היו להם מקלות מגומי כמו שיש לשוטרים.

ש: אלות.

ת: כן, אלות כאלה כמו שיש לשוטרים אז אם עברנו היינו מקבלים בלי לעשות משהו, זה היה כבר אוטומטי. לא עשינו שם כלום, אלא רק עמדנו שעות על גבי שעות במסדר בחוץ. היה קר, היה פחד, היה רעב, אסור היה לדבר, אסור היה להתכופף, ואסור היה לעשות צעד ימינה או צעד שמאלה. לפעמים היינו עומדים שם שעות שעות, ואז היו נותנים לנו להיכנס לתוך הבלוק. אז היינו נכנסים הרוגים, היינו שוכבים חמש, התארגנו כבר שתמיד היינו אותו החמש באותה השורה. אבל הייתה פה גם-כן האכזריות של הגרמנים, שאם היו נניח שתי אחיות ביחד ועוד שתי אחיות והייתה עוד אחת חמישית, פחדנו להיות בצד של החמישייה, כי הם היו צועקים: צעד אחד קדימה! אלה מהצדדים. אז אם הייתה אחות באמצע והאחות השניה בצד היא הייתה צריכה לצעוד צעד אחד קדימה, אז שם חותכים את השורות, אז היא נשארה עם הקבוצה הזאת, והפרידו אותה מהאחות, מהבת-דודה, מהחברה או ממישהו. זאת הייתה שיטה לכל אורך הזמן שהייתי במחנה, תמיד תמיד פחדנו להיות בצדדים כדי שלא יפרידו אותנו אחת מהשניה.

החברה שלי ואני אנחנו היינו כמו אחיות, ובאמת כל-כך שמרנו אחת על השניה. היא הייתה כבר שנה אחת סטודנטית ברוקחות, היום היא רוקחת. כל הזמן היא אמרה לי: אנחנו צריכים לשמור רק שנוכל להתרחץ, ולאכול כל מה שנותנים לנו. כי אני לא רציתי לאכול את המרק הזה כי זה היה מלא עם חול ואדמה, אני לא רציתי לאכול את זה, לא יכולתי לאכול, והיא בכוח הכניסה לי את האוכל. היא אמרה לי: אם את רוצה להישאר בחיים, אני רואה שזה הולך פה על חיים ומוות, אם את רוצה להישאר בחיים את צריכה לאכול, ולהשתדל להתרחץ כל יום כדי שלא נקבל איזו מחלה או כינים. זה היה הפחד, הטיפוס זאת הייתה המחלה הנפוצה ביותר במחנות.

אחרי שכבר היכרנו, כבר ידענו מה המנהגים, מה הולך שם, ממה צריכים לברוח, וממה לא צריכים לפחד, יום אחד אמרו שאין ברירה אנחנו עוברים לצד השני, לוקחים אותנו לעבודה. לא ידענו לאן לוקחים אותנו, אספו אותנו חמש מאות בנות או אלף בנות היו ביחד, אבל בקבוצה שלי היינו חמש מאות. אספו אותנו חמש, חמש, חמש, לקחו לצד השני, הכניסו אותנו למרחצאות, הפשיטו אותנו, והכניסו אותנו לאולם גדול שהיה מחולק לשניים. באמצע היה מין פרוזדור היינו בחלק הזה והיינו גם בחלק השני, היינו ערומים, ובאמצע טיילו שני חיילים גרמניים. הייתה שם דלת מברזל, זה היה מין חצי מרתף וחצי חדר הבניין הזה, באמצע טייל האס.אס ללא חלונות ולא שום דבר, ולא ידענו מה יקרה איתנו. היינו שם לילה שלם, כנראה שהחיילים חיכו לפקודה מתי לפתוח את המקלחות האלה של הגז. היינו שם לילה שלם, ולמחרת בבוקר פתחו את דלת הברזל. זה היה בוקר בשעה חמש משהו כזה, פתחו את דלת הברזל, ואמרו לנו: אתם תצאו מפה, כי מחכים לכם בגדים, אתם מקבלים בגדים. קיבלנו אז כולם בגדים אפורים עם מספור, ישר קיבלנו חתיכת לחם כל אחד ביד, והעלו אותנו על קרונות.

ש: אתן ידעתן לקראת מה אתן הולכות כשעמדתן שם במקלחות האלה?

ת: לא, לא ידענו. אחר-כך נודע לנו כשיצאנו בחוץ הסתובבו נשים בחלוקים לבנים כמו רופאים, כנראה ששם עשו את הניסויים וכל כל הדברים הרפואיים. רק כשעברנו על ידם הם אמרו ככה בשקט: אתם לא יודעים שמפה חי אף פעם עוד לא יצא אף אחד, מפה לא יצאו אנשים חיים. אז תפסנו בעצם איפה אנחנו היינו לילה שלם. למה לא קיבלנו באושוויץ מספור? כי אנחנו היינו מיועדים לזה שישמידו אותנו, אין מה לעשות איתנו. בינתיים באה הפקודה שבריגה (Riga) צריכים פועלים, אז הוציאו אותנו, נתנו לנו את הבגדים, העלו אותנו על הרכבות, ולקחו אותנו לדרך. לא ידענו גם-כן לאן לוקחים אותנו שאנחנו יוצאים לריגה. מי חשב על זה שיוציאו אותנו מהארץ מגרמניה או מפולניה. נסענו ברכבת אז כבר היה ליווי גרמני.

ש: באושוויץ הייתם חודש?

ת: כן, אני הייתי חודש עם החברה שלי.

ש: את שמעת מה קרה עם אבא ואמא בתקופה הזאת?

ת: לא, לא ידעתי שום דבר. את אמא ידעתי שלא פגשתי אותה, לא לקחו אותנו לבקר אותם, ואת הגברים ידענו שלקחו לעבודה, היינו משוכנעים שלוקחים את הגברים לעבודה. רק שמענו שכשהבלוק-אלטסטה הייתה כועסת עלינו היא הייתה צועקת: מה אמא שלך ואבא שלך הם שם, הנה את רואה את העשן הזה זה העשן שלהם. אבל גם לא רצינו להאמין, זה היה נכון שגם לא רצינו להאמין ולא ידענו, לא ידענו שום דבר.

בקרון שלנו הייתה בחורה אחת החברות שלנו שהייתה מאוד חולה, הן היו שלוש אחיות ואנחנו היינו שתיים. היה לה חום מאוד גבוה, אבל פחדנו להגיד לגרמנים שהיא חולה, כי ידענו שאם היא חולה אז תיכף מורידים אותה מהרכבת, אבל אי אפשר היה כבר להסתיר את זה. הייתה איתנו איזו חברה יותר מבוגרת שהיא ניגשה לאס.אס, והיא שאלה אותו אם אולי הוא יכול לתת איזה כדור כי יש פה בחורה שיש לה חום גבוה. הוא באמת נתן כדור בשבילה, והיא שכבה שם. אבל כשהגענו לריגה היא הייתה במצב כזה שתיכף לקחו אותה לבית-חולים. היה שם רביר כך קראו שם לבית-חולים. לנו היו שם כבר תנאים טובים, היינו בבלוק, היו דרגשים על שלוש קומות, היה קש ולכל אחת הייתה שמיכה.

ש: כמה זמן נסעתם לריגה, ריגה היא בירת לטביה?

ת: כן. לא נסענו הרבה, אולי נסענו שני לילות ושלושה ימים.

ש: כי זה מרחק, בדרך אוויר זה אולי שבע מאות קילומטר.

ת: כן, אבל כל פעם עשינו הפסקות, כשהייתה תנועה גדולה אז היו מורידים אותנו לפסים צדדיים, והיינו עוצרים שם. אני לא זוכרת כמה זמן נסענו, שני לילות ואולי שלושה לילות.

ש: התנאים בקרונות האלה היו טובים יותר?

ת: קיבלנו כל יום לחם, כל עשרה קיבלנו לחם, קיבלנו כוס קפה שחור וחתיכת מרגרינה וזה היה האוכל של יום שלם. הלחם הזה היה כבר עם עובש, אבל לא זרקנו את הלחם אלא רק גירדנו, ניגבנו את העובש מהלחם, כי מה זה קילו לחם לעשרה איש, מאה גרם לחם. אבל קיבלנו שם בגדים אפורים על הגב של הבגד היה כתם אדום עם איקס שחור, ועל היד היה רשום המספר שלנו. באופן יחסי לאושוויץ בריגה היו תנאים אידיאליים. היה לנו בלוק, היה לכל אחד מיטה.

ש: אני רוצה פה לברר משהו, אני שאלתי על התנאים ברכבת?

ת: ברכבת היינו גם-כן צפופים, היה צפוף מאוד, אבל קיבלנו אוכל. כל יום פתחו לנו את הדלת לאוורר את הקרון, להוציא את הלכלוך, להכניס את מי השתיה. זה היה יותר אנושי מאשר שהיה הטרנספורט שנסענו מהבית עד לאושוויץ, כי שם לא נתנו שום דבר, אפילו מקום ישיבה לא היה. פה יכולנו קצת יותר לא היינו כל-כך צפופים והיה גם קש על הריצפה.

בריגה היה טוב, היה מטבח, קיבלנו אוכל מסודר, קיבלנו בבוקר קפה, בערב קיבלנו את מנת המרק – כף מרק. חילקו את הבנות כל אחת לעבודה שונה, הייתה שם מתפרה, הייתה סנדלרייה והיו גם עבודות בחוץ. אנחנו החברה שלי ואני נדברנו בינינו שאנחנו לא רוצות להתבלט, להיות חייל אפור, לא שומעים, לא מדברים, לא שואלים, שלא ידעו עלינו, אנחנו נמצאות שם אפורות. אז אנחנו היינו עושים שם את העבודה הכי קשה. היו שם בלוקים של הדשא, כמו שאז ראיתי בחיים שלי שדשא שותלים ככה עם כריות דשא כאלה שהיום פה מאוד באופנה אצלנו. היינו סוחבים כריות דשא כאלה, היו מעמיסים לנו על הקרשים והיינו סוחבים. היינו שמים במקום אחד, משם באה קבוצה אחרת והייתה מחזירה למקום הזה, זה היה סתם כדי שיעסיקו אותנו.

היו שם גם הרבה גברים פולנים שהם היו אלה שהיו בתפקידים היותר חשובים. היה להם הכל, הם עשו כל מיני עסקים וחילופים. היו כאלה שעבדו במחסנים אז היה להם. למשל אני עם החברה שלי עשינו יום צום, לא אכלנו את הלחם של אותו היום אז מכרנו את הלחם, וקיבלנו תמורת זה איזו מברשת שיניים ישנה כדי שתהיה לנו מברשת שיניים. אחר-כך שוב בעד מנת לחם של יום אחד קנינו איזו חזיה ישנה או איזה תחתון ישן. פה העסקים היו כבר פורחים. מי שהיה מאוד בעסקים הוא ידע להסתדר אז הוא היה במטבח, היה ניגש למטבח מתחבר שם אז היה לו עודף אוכל, והוא היה מוכר צלחת אוכל למישהו בעד משהו. איזה חבר או חברה היה מחלק עוד צלחת, או היה מקבל מנה יותר סמיכה, במקום שתי חתיכות תפוחי-אדמה היו ארבעה בתוך הצלחת. פעם בשבוע היו מים חמים אז הייתה אפשרות להתרחץ פעם בשבוע במים חמים. כל יום היינו יכולים ללכת לואשרום זה היה חדר רחצה משותף כזה ארוך והיו שם ברזים ברזים אחד על-יד השני. היינו מתרחצים במים קרים, אבל היינו מתרחצים. נתנו לנו לישון, בערב יכולנו לישון במיטה.

ש: כמה שעות עבדתם שם?

ת: מהבוקר עד הערב, זה משש שבע עד החושך. אחר-כך הוציאו אותנו ליער, זה היה ביער, היו אוספים אותנו, ומכניסים בחזרה ליער. אז אם יכולנו עוד בדרך למצוא משהו, כי גם בגרמניה וגם בפולניה בסביבה ההיא היה מאוד נפוץ הסלק לפרות מה שהם גידלו סלק לפרות. היינו עוברים על-יד שדות כאלה, אז אם לא שמו לב השומרים עלינו אז היינו תולשים עוד סלק אחד, ומכניסים מתחת לבגד. אבל בשער היו בודקים אותנו אז אם היה מזל עברנו, ואם לא אז קיבלנו עוד שתי מכות על הראש ולקחו לנו את הסלק הזה. היינו צריכים ללכת די רחוק כדי להביא מים בשביל הבלוק, הלכנו עם כדים גדולים. זה היה ג'וב טוב, כי היינו מביאים את מי השתייה מאיזשהו משק אז אנשי המשק האלה, החקלאי הזה היה לפעמים נותן לנו משהו, איזו חתיכת לחם, איזה עצם או קליפת תפוח-אדמה.

ש: מישהו שמר עליכם כשהלכתם להביא את המים?

ת: כן, תמיד. הלכו שתי בנות או ארבע בנות, והלכו איתן שני חיילים או חיילות כי היו גם חיילות גרמניות. אף פעם לא יצאנו מהמחנה בלי שמירה, זאת הייתה בריחה אם היינו יוצאים בלי שמירה, אי אפשר היה. זה היה כבר באמצע 44'.

ש: כשאתם קיבלתם אוכל שם בכפרים האלה במשק, איך התייחסו אליכם?

ת: לא קיבלנו אוכל אלא היה מטבח.

ש: אבל כשהאיכרים הגניבו לכם לחם איך התייחסו לזה השומרים?

ת: הם חשבו כולם, גם האזרחים הגרמנים, כי יותר מאוחר אני עבדתי עם פורארבייטר עם גרמני אחד בבית-חרושת, כי עבדתי במין קונטרול כזה שבדקתי איזה בוכנות, כלומר, מכונה שיש מין בוכנות כאלה, אני הייתי בקונטרול הזה, בחנתי את זה, והוא לא האמין שאני לא הייתי איזו אסירה איזו פושעת. הוא חשב שזה היה העונש שאני צריכה לבוא לעבוד בגרמניה. הוא לא האמין שאני באתי בכוח, שאני הייתי עוד תלמידה, שאני למדתי ושהחברה שלי למדה באוניברסיטה, הוא לא רצה להאמין לזה, ואף אחד לא רצה להאמין. הם חשבו שאנחנו כן עשינו איזה פשע איזה אונס ובגרמניה זה היה עונש מאוד חמור.

הרוסים התקרבו כבר, זה היה אחרי שהעיר סטאלינגרד נפלה, לגרמנים הייתה התבוסה ברוסיה, והאמריקאים בשישה ביוני עברו כבר את אדמת אירופה. מכיוון שהרוסים ובעלות הברית התקדמו אז היינו צריכים לחזור לכיוון המרכז, לעזוב את ריגה, לרוקן את המחנות ולעזוב את ריגה. התחלנו ללכת ברגל, ועברנו בכמה מחנות. עברנו בדונדנגה, עברנו בפופובלה, שם במחנות האלה חיינו בכל מקום איזה יומיים שלושה עשינו מנוחה. זה היה מאוד מעניין, לא היה שם לילה, היה אור יום בערב וזה היה מאוד משונה בשבילנו. היינו עם ליווי גרמני עם חיילים גרמנים. אז הגענו עד לליבאו, שזה היה מין מחנה גדול גדול גדול שזה היה בחוץ בשדה. היה שם גם איזה בית-חרושת גדול וגם בתוך בית-החרושת ההרוס היו הפטלינגים וגם בחוץ. משם חילקו את האנשים, חלק הלכו למחנה X וחלק הלכו למחנה Y, ואנחנו פנינו לשטוטהוף (Stutthof).

ש: שטוטהוף זה ליד דנציג.

ת: בדרך לשטוטהוף מכיוון שהלכנו ברגל מאוד הרבה עשינו הפסקות, ונעצרנו ליד איזה בית-חרושת שהיה מגודר. אז הייתה כנראה הפסקה לפועלים בבית-החרושת, והפועלים באנו לגדר לראות אותנו, כי זה היה איזה מחזה לראות שם כל מיני בנות מלוכלכות עם כל מיני סמרטוטים. גם הבגדים האפורים האלה היו כבר סמרטוטים. הפועלים היו באים לגדר, הבנות היו רצות לגדר לבקש לחם, ביקשו אוכל, והפועלים האלה זרקו מעבר לגדר את ארוחת העשר שלהם. הגרמנים לא יכלו לשלוט על הבנות, אז הם התחילו לצעוק: לא לגשת לגדר! לא לגשת לגדר! אבל הבנות לא שמעו, אז הגרמנים ירו לתוך הקבוצה. הם ירו באחת הבנות, כולם הסתלקו היה שקט מוות, והיא גססה שם. בינינו היו שתי רופאות, הן ניגשו לאס.אס, והן ביקשו רשות לגשת לבת הזאת שגססה כדי לעזור לה, כדי לטפל בה, אבל הגרמנים לא נתנו להן. עד שהיא הוציאה את הנשמה, אז בא האס.אס שם עליה את הרגל, בדק אם היא עוד חיה, והיא צרחה. אחותה הייתה על ידינו, והיא לא העיזה להוציא הגה מהפה. אחרי כמה שעות שהיא גססה היא נפטרה שם, זרקו אותה על איזו עגלה ולקחו אותה. עד היום הזה, הייתה תקופה שפגשתי את אחותה, ושאלתי אותה האם היא יודעת לאן לקחו אותה, האם קברו אותה באיזשהו מקום? אבל לא ידעו עליה שום דבר. אחר-כך העמיסו אותנו על רכבות.

ש: כמה זמן צעדתם ברגל?

ת: איזה יומיים או שלושה לא יותר.

ש: עדיין זה קיץ?

ת: כן, בטח, זה היה עוד סוף יולי התחלת אוגוסט. הגענו למקום של תחנת רכבת שאפשר היה להעמיס אותנו על רכבות. החברה שלי תמיד הייתה כזאת ששומרת, היא הייתה שומרת על האוכל כדי שיהיה לנו רזרבה, היא תמיד הייתה אומרת שזאת רזרבת הברזל שיש לנו. היה לנו לחם אחד שלא אכלנו, כי יום אחד היה צום אחר אמא, ויום אחד צמנו שאבא יהיה בריא, אז התאסף לנו קצת לחם. הסתרנו את זה בתוך הבגד כדי שלא יגנבו לנו את הלחם, כי היו גניבות נוראיות, בנות היו רעבות והיו גונבות למי שהיה ויכלו לגנוב ממנה.

שטוטהוף זה היה גם-כן מחנה השמדה, וכשהגענו לשטוטהוף כשעמדנו בשורה בחמישיה אני התעלפתי. אז שתיים סחבו אותי, וכדי שלא ישימו לב שאני לא יכולה לעמוד אז שמו אותי באמצע, וסחבו אותי עד לתוך הצריף. הכניסו אותנו לתוך הצריף, ואמרתי לחברה שלי: לא מעניין אותי, תני לי את החלק של הלחם שלי, ואני גומרת את הכל. לא מעניין אותי שלא יהיה לי למחר, אני עכשיו רוצה לגמור את הלחם, אני רוצה להיות שבעה פעם אחת. גם היא יחד איתי התיישבנו בפינה ואכלנו את כל הלחם.

בשטוטהוף הייתה שם שמירה מאוד מאוד קפדנית. זה היה מחנה מאוד אכזרי אולי אפילו יותר אכזרי מאושוויץ, כי השומרים שם היו אזרחים רוצחים, גנבים ואנסים, אלה היו השומרים שלנו. על הצריף שלנו הייתה אחראית ברברה אחת והיה אחראי מקס אחד. היינו שם איזה מאה וחמישים בנות בתוך הצריף, היו מחלקים לכל עשר מין קערה אחת בלי שום כף או משהו, כי בכל מקום איפה שהיינו מגיעים לכל מחנה אז תמיד היו לוקחים. כלומר, אם כבר היה לנו משהו, אם כבר אספנו איזו סכין, או איזו כף, או איזו כוס, או איזה ספל מפח אז תמיד היו לוקחים. היו מפשיטים אותנו, זורקים את הכל, והיינו מתחילים מההתחלה, שוב אין לנו שום דבר. פה היו מחלקים לנו סיר מאמאייל אדום, אני זוכרת את זה עד היום זה היה בצבע בורדו כזה, האמייל היה כבר יורד וזה היה חלוד. לכל עשר היה כלי כזה אחד, את זה מילאו עם עשר כפות מרק או נוזלים או מה שהיה, והיינו שותים את זה כל אחד שלוק אחד, כל אחד לגימה אחת. היינו בודקים שאף אחת לא תעשה לגימה יותר גדולה פן היא תאכל יותר ממה שאני אכלתי. ככה אכלנו את האוכל כשספרנו את הלגימות כמה כל אחת לוגמת, ככה היינו אוכלים את זה.

היו כל מיני שיטות של עינויים. יום אחד ברברה ראתה איזו בחורה שדיברה וחייכה אליה, זה לא מצא חן בעיניה, אז היא לקחה את הבחורה הזאת, הכניסה אותה למקלחת, וכל הלילה טיפטף טיף טיף טיף מים על הראש שלה, אבל רק טיפה, עוד טיפה ועוד טיפה. אני חושבת שלמחרת כשהבחורה הזאת יצאה משם התחילה לצרוח כאילו שהיא יצאה מדעתה. למחרת נכנס לה איזה ג'וק לראש, היא באה עם דליי מים איפה שאנחנו שישנו, שכבנו שם והיינו שם חמש מתכסות עם שמיכה אחת, אז היא הייתה לוקחת את הדליים עם המים, והייתה שופכת עלינו. היא שפכה ככה על כל אחד, ככה הייתה עוברת באמצע, כי באמצע תמיד היה צריך להיות שביל איפה שעברו, עברו שם או האס.אסים או הבלוקאלטסטה. היא הייתה עוברת, והייתה שופכת מים עם הדליים. אבל הסבל הזה עבר, כי שם היינו רק עשרה ימים שם לא יותר.

ש: בשטוטהוף?

ת: כן, בשטוטהוף. באה הפקודה…

ש: מה עשיתם שם?

ת: שום דבר.

ש: כלום?

ת: כלום. רק ישבנו וקיבלנו מכות. עשינו מה שהיה באופנה בין הבנות ש"בישלנו" כל הזמן. כל הזמן החלפנו מתכונים, אמא שלי בישלה את זה, בבית אכלנו את זה, זה היה אצלנו ככה וכמה שזה היה טעים, כי היינו כל-כך רעבות. תמיד הנושא היה האוכל. אחרי עשרה ימים עשו את החלוקה, וחברה שלי ואני נפרדנו מכל הקבוצה. היו עוד שתי אחיות שבאו איתנו, ואנחנו נפלנו בקבוצה שנוסעת ללייפציג (leipzig). בלייפציג היה מחנה מסודר עם משרדים עם מחסן בגדים עם מטבח עם מחסן אוכל. שם היו חופרים באדמה בסתיו היו שמים שם את תפוחי-האדמה, ובמשך השנה היו מוציאים משם את תפוחי-האדמה, אז היו שוחות כאלה גדולים בתוך החצר. כל עשרים ושמונה בנות קיבלנו שם חדר. בחדר היה באמצע שולחן.

ש: איך הגעתם משטוטהוף ללייפציג?

ת: הגענו ברכבת פתוחה, כלומר, אלה היו קרונות אבל בלי גג. אני כבר לא רוצה לציין שבכל תחנת רכבת היו המשאיות של הגרמנים בשורה, ועל כל משאית הייתה מין מכונת ירייה על רגל משולשת כזאת.

ש: חצובה.

ת: אני לא הייתי בצבא אז אני לא מכירה את המונחים. שם היה שוכב אס.אס אחד, וזה היה מכניס בכולנו פחד, כי כל פעם כשהיה איזה ציוץ או משהו אז הגרמנים היו אומרים: אנחנו נותנים פקודה שיירו בכם. אז הם היו יורים צרור של כדורים, מי שהיה ניצל אז ניצל ומי שלא לא.

הגענו ללייפציג, קיבלנו עשרים ושמונה בנות חדר בצריף. בחדר הזה היה שולחן באמצע, שני ספסלים, היו שירותים בחוץ, מקלחת בחוץ. כל אחת קיבלה שתי שמיכות, כי הם היו צריכים לשמור עלינו, מכיוון שאנחנו התחלנו אז לעבוד בבית-חרושת לאווירונים, והם היו זקוקים לנו. אז גברים בגרמניה מי שיכול היה ללכת על שתיים והיו לו שתי עיניים הוא היה בצבא, הוא כבר לא היה בבית. בבית-חרושת עבדו או הזקנים זקנים, עבדו האיטלקים והצרפתים שהיו באיזשהו עונש מאיזושהי סיבה. הם היו גם-כן במחנה, אבל המחנה שלהם זה היה מחנה גברים וזה היה חופשי. הם קיבלו משכורת, זאת אומרת, איזה כסף של המחנה שהיו יכולים לעשות קניות בקנטינה של המחנה.

פה קיבלנו כבר אוכל נורמלי. קיבלנו לארוחת בוקר פרוסת לחם, חתיכת מרגרינה, חתיכת נקניק. בערב כשהיינו חוזרים למחנה מבית-החרושת הזה, זה היה מרחק של חמישה ק"מ מהמחנה לבית-החרושת, היינו הולכים ברגל, וכשהיינו חוזרים היינו מקבלים ארוחה חמה, צלחת מרק ושוב את הלחם. כל אחת מאיתנו הייתה חופשייה יכלה לכבס, לתקן, ללכת למקלחת, פה היינו כבר יותר חופשיים. היה לנו פה גם כבר קשר עם האסירים הגברים שהם ראו אותנו, אז כשהגרמנים לא שמו לב הם שאלו אותנו. אני למשל דיברתי קצת צרפתית אז יכולתי לדבר איתם, לכן פעם קיבלתי איזו מטפחת ראש. אחר-כך הפורארבייטר הגרמני הזה שהתחלתי לספר לו על ההורים, על הבית, אז גם להם לא היה, היה להם מעט מאוד, היו להם שתי פרוסות לחם דקיקות דקיקות, היה להם איזה תפוח מצ'וקמק, אבל הוא היה מחלק איתי תמיד כל בוקר את ארוחת העשר שלו את האוכל שלו שהוא היה מביא מהבית. פעם הוא היה מביא לי איזו גרב מתוקנת אבל נקיה.

הגברים האסירים היו מכניסים לנו עיתונים, אז כבר ראינו שהמלחמה מתחילה להיגמר, שהגרמנים כבר מגיעים לסוף. אני עבדתי בשוואיסה ראיי ושוואיסה ראיי זה רתכות. שם עבדו שמונה בנות עם מכונת ריתוך, החברה שלי ואני עבדנו בקונטרול, זה היה מחולק לכל אחת, והנשים אס.אסיות הן היו מסתובבות בינינו לשמור עלינו שלא נדבר. לכל אחת מהן היה איזה שם כינוי, הן היו מסתובבות שם בינינו, ופעמיים ביום לקחו אותנו לשירותים. לשירותים הלכנו בליווי, אסור היה ללכת לבד. היו סופרים אותנו לפני שיוצאים, אם יוצאות עשרים ושמונה בנות אז עשרים ושמונה בנות צריכות לחזור. יום אחד האס.אסית לא ספרה טוב אז היא אמרה שאחת נעלמה, שהיא הלכה עם האסירים לאיזשהו מקום והיא איננה. אבל זה לא היה נכון. אז הכניסו אותנו בחזרה למחנה, והעונש שקיבלנו היה שהשערות שלנו כבר גדלו והיו כבר איזה שלושה ס"מ שערות לכל בת, יכולנו כבר לעשות שביל. אשה תמיד נשארת אשה אז עשינו שביל. בסוף שבוע כשהיה לנו יום חופש, פעם אחת בשבוע היה לנו יום חופש לא הלכנו לבית-חרושת אז הסתרקנו, עשינו תסרוקת, וטיפחנו את עצמנו. העונש שלנו היה שגילחו אותנו. זה היה קר, אסור היה לנו לשים מטפחת על הראש. זאת הייתה בושה, כי את מי גילחו בגרמניה ובכלל? את מי שגונב. כשהגענו לבית-חרושת וראו אותנו מגולחות הם חשבו שאנחנו גנבות. זה היה עונש נוראי בשבילנו, והבושה זה הרג אותנו, אבל עברנו גם את זה.

ש: כל זה בגלל שהיא לא ספרה טוב?

צד שלישי:

ש: עמליה, סיפרת שהיית מעין מפקחת על עבודות הבוכנה כשעבדת בבית-חרושת למטוסים בלייפציג, לא היה צריך איזשהו ידע מקצועי לעבודה הזאת?

ת: כשהגענו למחנה ללייפציג, למחנה קראו שנאו, חודש ימים לקחו אותנו ללמד אותנו לעבוד עם כל הכלים החשמליים שיש בבית-חרושת. זה היה בית-חרושת לאווירונים שקראו לבית-החרושת הזה A.T.G, זה היה השם של בית-החרושת. חודש ימים עשינו משמרות שבוע יום ושבוע לילה, לימדו אותנו לעבוד עם מקדח חשמלי, עם פטיש חשמלי ועם מכונות ריתוך ידניים. אחרי חודש הכניסו רק אותנו לעבודה בתוך המחנה, ושם עשו חלוקה קבוצות קבוצות כל אחת עבדה באיזשהו תחום. היו בנות שעבדו בריתוך, היו בנות שעבדו עם הפטיש החשמלי, היו בנות שעבדו עם המקדח. את החברה שלי ואותי שמו בתוך משהו שקראו לזה קונטרול איפה שבדקו את הבוכנות האלה. הבוכנות האלה היו מחוברים עם פינים קטנים שהיו צריכים לכופף אותם. זה היה נסגר אם הפינים היו במקום וזה היה סוגר טוב.

שם היה אחראי עלינו פורארבאייטר, כך קראו לזה, הוא היה איזה גרמני זקן שהוא בדק אותנו ושמר עלינו. הוא היה איש זקן, הוא היה אולי קרוב לשמונים. לאט לאט התיידדנו איתו. הוא לא רצה להאמין שאנחנו לא באנו מרצון, ושאנחנו באנו מבתים נורמליים, מחיים נורמליים. כשהתחלנו לספר לו מה עברנו ואיפה היינו, שאני עוד לא הייתי בגיל הזה, אבל שהחברה שלי כבר עשתה שנה באוניברסיטה זה היה בשבילו ממש סיפור שזה לא יאומן וזה לא יכול להיות. שאנשים מרצונם באים מארץ אחרת לעבוד בגרמניה בשביל זה שהם ינצחו במלחמה, זה היה לא יאומן. אבל לאט לאט הוא התרגל אלינו, ומהמעט הזה שהיה לו הוא תמיד היה עוד מגניב לנו קצת לחם מהסנדוויץ' הדק שהוא היה מביא מהבית. הם היו כל-כך גרמנים, הלחם הזה היה פרוס כמו על ס"מ והנקניק שהיה בתוכו והתפוח המצ'וקמק שהיה לו, הוא היה מחלק לנו, והיה נותן לנו כל יום מזה חתיכה. בסוף השתכנע שאנחנו בכל זאת צודקות. הוא ראה שאנחנו מדברות שפות, והוא ראה שאנחנו מתנהגות כמו אנשי תרבות ולא כמו מישהו שיצא מאיזשהו בית-סוהר או מאיזשהו מקום כזה.

כשהיו ההפצצות, אז התחילו כבר מאוד מאוד חזק להפציץ את גרמניה. המחנה שלנו היה במרחק של חמישה ק"מ מבית-החרושת, בבוקר היינו הולכים עם ליווי חמישה ק"מ לבית-חרושת, ובערב היינו חוזרים בחזרה למחנה. היה חורף מאוד קשה, מאוד קר. אני עדיין שמרתי על הנעליים שלי מהבית בתוך המיטה, אז הייתה הפצצה, הפציצו את המחנה, והנעליים שלי הלכו.

ש: איזה מין נעליים אלה היו?

ת: נעלי ספורט של סקי, נעליים שלמות וטובות. אבל היה לי חבל עליהן, כי חשבתי שיהיו ימים עוד יותר קשים, ואז אני אצטרך לא ללכת יחפה אז יהיו לי נעליים טובות. קיבלנו מהמחסן נעליים הולנדיות מעץ שהן היו אולי מספר ארבעים ולי יש רגל עם מספר שלושים ושש. אז מילאתי את הנעליים האלה עם נייר עיתון או חתיכת סמרטוט, והייתי עוטפת את הרגליים. אבל בשלג הטרי זה מאוד דביק, זה היה נדבק לנעליים, הייתי שטה, ממש הייתי שוחה בתוך הנעליים, עד שהייתי מגיעה מבית-החרושת הביתה וחולצת אותם. כשהיו ההפצצות החזקות הגרמנים נכנסו לבונקרים, אותנו לא הכניסו לבונקרים, אנחנו היינו צריכים לשבת בחוץ באיזשהו מקום נסתר, היו נשארים איתנו שומרת ושומר – חייל וחיילת, הם היו נשארים לשמור עלינו, ושאר הגרמנים היו נכנסים לתוך הבונקרים. הפחד היה נוראי, אני מאוד פחדתי מההפצצות.

בסוף יום אחד גם בית-החרושת קיבל מנה טובה של הפצצות כך שהוא יצא מכלל שימוש. אז כנראה הם קיבלו פקודה מלמעלה שעוזבים את המחנה ומתחילים להתקרב, כי מצד אחד באו הרוסים, ומצד שני באו האמריקאים, אז אנחנו הולכים לקראת האמריקאים כדי שלא הרוסים ישחררו אותנו, כי הגרמנים מאוד פחדו מהרוסים. אז התחלנו ללכת. היינו עייפים, היינו חלשים והיו הפצצות מאוד מאוד חזקות. אז תמיד ידענו שיש משהו שהחיילים הגרמנים היו מתערבים בינינו, בין השורות איפה שאנחנו הלכנו. לי הייתה ההרגשה שמי שלא יכול ללכת ונשאר אחורה יורים בו, לא מחכים שהוא ישיג את הקבוצה, אלא יורים בו. היה לי מין כזאת שאני לא אוכל להתקדם. מי יכול להתקדם? אלה שעבדו במטבח, אלה שהיו יותר חזקים, אלה שעבדו במחסנים והיה להם יותר אוכל. אני הייתי חייל פשוט האפור ולא יהיה לי כוח, לכן אני תמיד רצתי קדימה. רציתי ללכת קדימה, והחברות שלי פחדו להשאיר אותי לבד שאם יקרה לי משהו, אז תמיד בתורנות הייתה אחת באה איתי. היינו שתי האחיות, החברה שלי ואני, היינו חמש בשורה, ותמיד אחת בתורנות הייתה באה איתי קדימה, כי לא היה להן כוח לרוץ איתי כמו שאני רציתי.

כשהיו ההפצצות והיינו רצים לשוליים של הכביש בתוך התעלות של המים שיש בין הכביש והשדה אז הייתי דוחפת את האצבעות, שמה את הסמרטוט על הראש, ודוחפת את האצבעות לתוך האוזניים שאני לא אראה, ושאני לא אשמע מה שנעשה ומה שקורה. באמת קרו דברים נוראיים. הם הפציצו כמעט כמעט כל תחנת רכבת, זאת הייתה שיטה להרוס תחנת רכבת, ולהרוס פסי רכבת. אנחנו עברנו לפעמים על-יד תחנת רכבת, על-יד פסי רכבת, כי הכביש היה תמיד על-יד פסי רכבת, אז קיבלנו תמיד מנה הגונה של הפצצות. אם אז לא איבדתי את השפיות שלי אז אני חושבת שאף פעם לא. הלכנו ככה איזה שבוע ימים, אז אספקה כבר לא הייתה אפילו שרצו לא היה מאיפה. אז הם אמרו שאנחנו נעשה הפסקות בדרך, ואיפה שעוברים על-יד שדה של סלק סוכר הם מרשים לנו לגנוב. מותר היה לנו לרוץ לשדה, לגנוב, ולאכול את הסלק פרות הזה. זה היה מין סלק לבן ומתוק.

יום אחד כשכבר בקושי סחבנו את עצמנו שמנו לב שהחיילים הגרמנים מורידים את הסמלים שיש להם, תולשים מהבגדים וזורקים אותם. אז זה היה לנו משהו מאוד חשוד, כי למה הם עושים את זה? פתאום בא ממולנו טנק אמריקאי, מקדימה ישב אס.אס אחד קשור לטנק, והחיילים שלנו זרקו את הנשק לתוך השדה. אז ידענו שנגמר, שהכל נגמר ואנחנו חופשיים באמת. אבל טנק אחד שחרר את כולנו.

ש: כמה הייתם בצעדה הזאת?

ת: בקבוצה הגדולה היינו חמש מאות מההתחלה. אני לא יודעת כמה נשארנו, אינני זוכרת, היינו מעל שלוש מאות ארבע מאות בנות. הגרמנים נעמדו, ותמיד כשדיברנו בינינו תמיד אמרנו, שאם אי פעם אנחנו נשתחרר אנחנו נענה אותם, ואנחנו נרביץ להם, במיוחד את הנשים שהן היו כל-כך אכזריות יותר אכזריות מאשר החיילים הגרמנים. כבר היכרנו אותם כי היינו ביחד איתם כמה חודשים, כי הגעתי ללייפציג באוגוסט והשתחררתי באפריל, אז הייתי כמה חודשים ביחד איתם והיכרנו אותם. הנשים היו ממש אכזריות, הגברים עוד פה ושם סגרו עיניים אם משהו לא היה כל-כך חוקי. הם התייצבו לפנינו בשורות, באו עוד חיילים אמריקאים, העמיסו אותם על המשאיות ולקחו אותם. לא נגענו באף אחד, היינו כל-כך עייפים, כל-כך חלשים וכל-כך רצוצים. רצנו לשוליים של הכביש לתוך התעלות, התיישבנו ולא זזנו. שייקחו אותם, כל החלומות האלה שלנו שאנחנו נרביץ להם, נענה אותם, וניקח מהם נקמה פרחו, לא הייתה טיפת נקמה באף אחד. אז האמריקאים אמרו לנו: במרחק של שלושה ק"מ מפה איפה שאתם השתחררתם ישנה עיירה בשם וורצן (Wurzen), תיכנסו, תחפשו לכם כל אחד מקום איפה שהוא רוצה ותסתדרו. האמריקאים לנו שלושה ימים חופש – תגנבו!

ש: וורצן היא רחוקה בערך כשלושים ק"מ מלייפציג.

ת: זה לא היה רחוק. אבל אני לא סיפרתי שלקחו אותנו לאלבה, זה היה בין. כשיצאנו מלייפציג הם רצו שאנחנו נעבור את האלבה, לשם אספו אלפים אלפים של אסירים. היו שם אלפים, אני חושבת שהיו שם מכל העולם. ראיתי שם הודים עם טורבנים, וראיתי שם כל מיני אנשים. היו שם על הכביש, באסם, בחצר, בכל מקום איפה שיכולנו התיישבנו קבוצות קבוצות, ואי אפשר היה לעבור את האלבה לצד השני, כי כל הזמן הפציצו. אז אספו אותנו, ואז המשכנו ללכת לכיוון וורצן.

האמריקאים אמרו לנו: במשך שלושה ימים אתם יכולים להיכנס לכל בית, להיכנס לכל חנות, מה שאתם רוצים תיקחו לכם, אבל אחרי שלושה ימים אין שום דבר, כל דבר מה שתעשו נגד החוק כל אחד יקבל את העונש שלו. אני זוכרת התיישבנו בחצר של איזה בית-חרושת גדול של קרטונים, בבית-חרושת הזה היו עושים קרטונים. אבל לא היה לנו שום דבר אז הלכנו. לאן הולכים? הולכים לתחנת הרכבת, כי שם היו המחסנים עם האספקה לחיילים.

שם היו כבר המון אוקראינים שהשתחררו והם היו גברים חסונים וחזקים. הם שברו את הקרונות, שברו את המחסנים, ולקחו ממה שבא להם ליד. כשאנחנו הגענו לשם מה בא לנו ליד? שק סוכר של מאה קילו, אבל איפה היה לנו כוח לסחוב את זה? לא היה לנו כוח לסחוב אפילו חמישה קילו. אז היינו שלוש חברות ביחד, לקחנו, סחבנו את השק הזה אחרינו, ובכל שלושה או ארבעה צעדים שפכנו מזה. אחר-כך שוב הלכנו, שוב שפכנו, כי לא היה לנו כוח. עד שהגענו למחנה, שם עשו מדורות, והתחלנו לבשל מהסוכר הזה כל מיני קרמלים וכל מיני סוכריות שיהיה. אחר-כך עשינו כבר החלפות, עם האוקראינים אפשר היה לעשות החלפות. היו להם בגדים, אנחנו עם החברה שלי החלפנו סוכר עבור שני זוגות מגפיים של חיילים. באיזשהו מקום אני לא יודעת מאיפה קיבלנו גם בד אפור שאני מתארת לעצמי שגנבו מאיזו חנות, כי אנחנו נתנו בשביל זה סוכר, ותפרנו לנו מכנסיים קצרות, כי אז היה כבר אפריל. היה דגל גרמני אדום, אז מזה תפרנו חולצות. שם היינו איזה חודש.

ש: איפה הייתם חודש?

ת: בוורצן. כי אחרי שבועיים האמריקאים העבירו את השלטון על העיר לרוסים, נכנסו לשם הרוסים. הם גם נשארו עד הסוף עד שגרמניה הורידה את החומה, עד אז לייפציג היה תחת שלטון רוסי קומוניסטי. באו הרוסים והכניסו אותנו, אספו את כל אלה שמצאו בדרך, אספו אותם, והכניסו אותם לאיזה בית-ספר שהיה פעם פנימייה של החיילים – קצינים חיילים. שם היינו די הרבה זמן, אבל דאגו לנו שנקבל אוכל. שמו לנו שמירה בכניסה כדי שהחיילים הרוסים לא יבואו, כי הם היו רעבים לנשים אז איפה שהם תפסו בחורה לא היה מנוס. אחרי חודש תיקנו איזה שטח איזה מרחק של פסי רכבת, ואמרו שמי שרוצה לנסוע לכיוון ברטיסלבה (Bratislava) וברנו (Brno) לכיוון צ'כיה.

ש: לסלובקיה.

ת: כן. מי שרוצה לנסוע לכיוון הזה אתם יכולים לעלות על הרכבת ולנסוע. באמת התחלנו להתארגן והגענו לברטיסלבה. בברטיסלבה הרוסים זרקו אותנו מהקרונות. אלפים של אנשים ישבו שבועות בתחנות ולא יכלו לעלות על הרכבת, כי הרוסים השתלטו על הרכבת, ולא נתנו לעלות לאף בן-אדם הם היו שם האדונים. יןם אחד בא איזה קצין, והוא שאל אם אנחנו מדברים יידיש. אני לא ידעתי יידיש, גם היום אני לא כל-כך מדברת יידיש. הייתה אחת מבין החברות שלי שדיברה יידיש, אז הוא שאל אותנו אם אנחנו יהודים, ולאן אנחנו רוצים לנסוע? קודם כל הוא לקח אותנו למסעדה, וישבנו על-יד שולחן עם מפה לבנה, עם סכין, מזלג וצלחת. הוא הזמין לנו אוכל, ואנחנו אכלנו כמו פעם בבית אוכל חם כמו אנשים נורמלים. לדבר הזה אין תמורה, את זה לא יכולים לאף אחד…

ש: כמה בנות הוא לקח למסעדה?

ת: הוא לקח חמש בנות, את הקבוצה שלנו. אחר-כך הוא החזיר אותנו בחזרה לתחנה, והוא אמר לנו: אל תדאגו, אני קצין רוסי אבל אני יהודי, אני אעלה אתכם לרכבת, ואני אלווה אתכם עד לגבול שלא יאונה לכם שום רע. באמת באה הרכבת והייתה התנפלות דרך החלונות ודרך הכניסה זה היה נוראי. הוא עלה, הוא היה קצין הוא היה במדים, הוא העלה אותנו לרכבת, והוא בא איתנו עד לגבול ההונגרי. שם הוא אמר לנו: פה אני נפרד מכן, אני חוזר. אני מקווה שאתם תגיעו הביתה ותמצאו מישהו מהמשפחה. אנחנו המשכנו הלאה עד בודפשט (Budapest) עם הכוונה שאנחנו נוסעים הביתה, מבודפשט עוברים לרומניה, וכל אחד נוסע לבית שלו.

לחברה שלי היה אח שהוא היה גם-כן רוקח, אח יותר גדול, ובזמן שההונגרים לקחו לעבודה את הגברים עוד בהתחלת המלחמה לקחו אותו לעבודה ליד בודפשט לאיזה בית-מרקחת איפה שהרוקח היה בחזית הגרמנית, ומכיוון שאשתו לא יכלה לנהל את בית-המרקחת אז שלחו לו יהודי אסיר שהוא ינהל לה את בית-המרקחת בלי שום תמורה אבל הוא יחיה כמו בן-אדם. חברה שלי ידעה איפה אח שלה נמצא, ואנחנו באנו עם זה שבבודפשט אנחנו מתעניינים איך אנחנו יכולים להגיע לעיירה הזאת, ואנחנו נלך לחפש אותו.

באה רכבת עם חיילים רומנים שבאו גם-כן מהחזית בחזרה, אנחנו היינו שם כמה קבוצות, הם שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להגיע לאיזשהו מקום לרומניה, ואנחנו תפסנו את ההזדמנות שאנחנו יכולים לנסוע הביתה. אז לא הלכנו לחפש את האח של החברה שלי אלא נסענו עד לגבול. בגבול הרומנים אמרו שהם לא נוסעים לכיוון שלנו אלא נוסעים לכיוון רומניה האמיתית לריגאט, כך קוראים לזה, לכיוון בוקרשט. הם אמרו שהם נוסעים לכיוון הזה, ואם אנחנו רוצים אז אנחנו יכולים לרדת. אנחנו ירדנו מהרכבת, היה לילה והיינו שם חמש בנות לבד, נפש חיה לא הייתה בתחנה. מפעם לפעם שמענו צעקות, בא אלינו שומר התחנה, והוא אמר לנו: תראו, מסתובבים חיילים רוסים שיכורים, אם אתם רוצים להגיע לאוראדיה, שזאת הייתה כבר עיר ברומניה, תעלו אבל לא על הרכבת, אלא תעלו על הקרון איפה שיש הפחם בשביל הקטר, ותסתתרו שם כדי שהרוסים לא יתפסו אתכם.

באמת עלינו לשם, משם נסענו עד שעברנו את הגבול לרומניה, למחרת בבוקר הגענו כמו כושים לאוראדיה, והתרחצנו שם בתחנת הרכבת עד כמה שהיה אפשר. שם כבר היו בבית בחורים יהודים שכל יום ישבו בתחנה, וחיכו לאלה שבאים הביתה. היו אוספים אותם, היו לוקחים אותם. הם ארגנו בכל עיר איזה מעון איפה שכל הזמן בישלו, חילקו בגדים, חילקו אוכל ושאלו: לאן, לאיזה כיוון אתה צריך ללכת? עזרו עם כסף ועם הכל. אנחנו נסענו לקלוז' עם החברה שלי, שם עוד לא ידעתי אם יש לי מישהו בבית או יש לה מישהו בבית. בקלוז' אמרו לה שאחיה נמצא שם על-יד בודפשט, שהוא גמר שם את המלחמה. היא לא עשתה שום דבר אלא היא עלתה לרכבת הבאה, וחזרה בחזרה לבודפשט כדי לפגוש את האח.

אני עוד לא ידעתי שאחי הגדול בבית. באו עם משאיות מדאז', אספו אותנו לדאז', ובין הבחורים שחיכו היה גם בעלי דהיום, אנחנו היינו חברים לפני המלחמה הוא היה בגיל של אחי הקטן, הוא היה בן בית אצלנו, והוא לקח אותי הביתה. אחי הגדול היה בבית כבר הייתה הדירה שלנו פחות או יותר מאורגנת ומסודרת. תיכף קיבלתי בגדים חדשים, ועשו מסיבות. היינו חיים לא נורמליים, זה היה משהו שזה לא היה מהיום, לא היה איכפת לנו על שום דבר. כל יום היינו מבלים, היינו נוסעים, היינו מתלבשים, לא עובדים, ולא עושים שום דבר. בחורים שבאו הביתה לא מצאו את המשפחות שלהם אף אחד הגברים, והיו שמחים שמישהו בא ומישהו יכול להתיידד. היו גברים שהיו אבות לפני המלחמה, אבל הנשים שלהם לא חזרו הביתה, כי הן הלכו עם הילדים לגזים. הם הרגישו את עצמם מאוד צעירים, והתחתנו עם בנות צעירות. כל-כך הרבה שידוכים אומללים יצאו מזה, כי הפער של הגיל היה עשרים שנה ושמונה-עשרה שנה. כל בת הייתה מאושרת שיכלה למצוא איזה קן, איזה בית, איזו תמיכה, משהו שתהיה תלויה במישהו כי לא היה. לי התמזל המזל שהיה לי אח בבית, ואחר-כך חזר האח השני זה היה ביוני או ביולי. בעשרים לינואר בעלי ואני התחתנו ועברנו לגור בדאז'.

ש: בינואר 45'?

ת: בינואר 46'. עכשיו מלאו לנו חמישים ושתיים שנה שאנחנו נשואים.

ש: הגעתם ארצה?

ת: לא. היינו שנה בבית הייתה לנו חנות.

ש: בטירגו לאפוש?

ת: לא, עברנו לדאז' איפה שהיינו בגטו, זאת הייתה כבר עיר. הייתה לנו חנות טובה חנות של דליקטס מאוד יפה וטוב, הייתה לנו דירה טובה והכל טוב, אבל לא מצאנו את המקום שלנו, לא היה לנו טוב, ותמיד חלמנו שאנחנו נבוא לישראל לפלשתינה. היה לי פה בן-דוד בקיבוץ דליה, הוא עשה את השליחויות, הוא היה כל הזמן בשליחות בין רומניה לישראל, בין רומניה לפלשתינה. אבל הוא ארגן רק את החלוצים רק את מי שהיה בהכשרה, כי היו מאורגנים בהכשרה קבוצות, את אלה הוא ארגן לעליה, אחר-כך פה חילקו אותם לקיבוצים, ואני חושבת שהמון עד היום הזה חיים בקיבוצים. הוא בא, והוא אמר לי: את לא נשארת פה, אתם נוסעים לישראל לפלשתינה. אנחנו עומדים לפני החלטה, זאת תהיה מדינה ויהיה טוב. הוא הכניס אותנו בין החלוצים בתור חלוצים, אבל הוא אמר לנו מראש: אתם לא לוקחים שום דבר איתכם, לא כסף ולא כלום, ואתם באים כמו החלוצים שלנו. מה שהם יקבלו, מה שהם יאכלו גם אתם תאכלו.

באמת סגרנו את העסק, סגרנו את הבית, השארנו את המפתחות אצל האחים, לבעלי היו עוד ארבעה אחים ואבא בבית שחזרו לא מהמלחמה, לי היו שני אחים שנשארו עוד שם שהתכוננו גם-כן לעלות לארץ. אנחנו היינו הראשונים, נסענו לבוקרשט, מבוקרשט עברנו את הגבול בלילה לבולגריה. זה היה כבר מאורגן, השליחים ארגנו הכל זה היה למופת. נכון שבקרונות של פרות היה קש למטה, אבל בכל קרון היו כמה ארגזים של ענבים, כי זאת הייתה עונת ענבים, היו כמה ארגזים של סיגריות וגם כמה ארגזים של לחם.

לא הצטרכנו לנסוע הרבה עד לנמל מהגבול, הגענו לבורגאס, בבורגאס עמדה אוניה ענקית, אני חשבתי שבחיים שלי אני לא אוכל לנסוע עם זה. היו שתי אוניות, אוניה אחת נקראה 'גאולה' והאונייה השניה נקראה 'מדינה יהודית'. זאת הייתה אוניה ישנה אמריקאית ששוברת קרח. זה היה מסודר למטה בבטן האונייה היו שלוש שורות של דרגשים, הכניסו אותנו, העמיסו אותנו לתוך הבטן של האונייה, ואמרו לנו: אתם לא יוצאים מפה. בלילה אתם יכולים לעלות קצת לסיפון, על הסיפון אנחנו נמצאים, כלומר, ההגנה. הימאים היו איטלקים כולם היו איטלקים. אמרו לנו: אתם באור יום לא מוציאים מפה אף.

זה היה ערב יום כיפור את יום כיפור עשינו על האונייה, זה היה בספטמבר 47'. כשהגענו למים הטריטוריאליים של פלשתינה סובבו אותנו כמה אוניות מלחמה אנגליות כאילו שאנחנו באים, ואנחנו נפוצץ את כל אסיה או אינני יודעת מה אנחנו יכולים כבר לעשות. נכנסו הימאים ואנשי ההגנה, שברו את כל המכונות, את כל המקלחות, את המטבח והכל הכל שברו לחתיכות. האונייה הפסיקה לעבוד, לא עבדה, מנועים לא היו. האנגלים כל הזמן צעקו: תתמסרו! תתמסרו! אנשי ההגנה לא ענו לכל אחד היה איזה מקל ביד, הם רקדו למעלה הורה, ואנחנו רעדנו למטה מפחד, כי לא ידענו מה יהיה, ומה יעשו איתנו האנגלים. בסוף האנגלים קפצו על האונייה וסחבו אותנו לנמל חיפה.

בחיפה היינו שלושה ימים על האונייה, למטה בעיר היה עוצר, היה אסור ליהודים להסתובב למטה בעיר. באו אנשי הסוכנות, הביאו לנו המון תפוזים, הביאו הרבה לחם. לאט לאט הורידו מהאונייה כמה נשים שהיו עם ילדים קטנים, את אלה את המשפחות עם הילדים הקטנים הורידו, נתנו להם לרדת. אנחנו היינו צעירים, אנחנו לא ירדנו. העמיסו אותנו קבוצות קבוצות בתוך אוניות של אסירים כמו כלובים של ברזל, היינו סגורים כאילו שאנחנו נברח. באמת כמה בחורים ניסו לקפוץ בלילה לתוך הים ולשוט למעלה, אבל תפסו אותם אי אפשר היה.

הגענו לקפריסין. בקפריסין המכה הראשונה שקיבלנו הייתה שהפרידו את הגברים מהנשים. זה היה לנו כל-כך טרי ההפרדה הזאת שהתחלנו לצרוח, התחלנו לבכות. לקחו לנו את המעט הזה מה שעוד היה, מה שהבאנו מהבית, והבן-דוד שלי אמר לנו: תזרקו למים, אבל בכל זאת לא זרקנו, רק תעודות זרקנו. אבל בגדים להחלפה לא זרקנו, ולקחו לנו את הכל, את התרמילים, ועשו מזה סלט אחד גדול. התחילו להרגיע אותנו שלא מפרידים מהגברים אלא רק עושים די.די.טי, אז זה היה החיטוי שעשו. אחר-כך פגשנו באמת את הגברים בחזרה, הביאו אותנו למחנה שבעים ואחד בקפריסין בפמגוסטה. זה היה על-יד הים, זה היה מחנה חדש חדש חדש. קיבלנו אוהלים משולשים לארבעה איש. היה עוד זוג אחד איתנו, חילקנו עם שמיכות את האוהל, שמנו את שתי מיטות הברזל שלהם ושלנו, וחילקנו כי בכל זאת היינו זוגות צעירים וזה לא היה נעים.

ש: את היית בחורה בת עשרים ושתיים או עשרים ושלוש?

ת: ב47-' הייתי בת עשרים ושתיים אבל אני כבר הייתי נשואה לפני זה. קיבלנו כלים מאמייל שהכל היה מלא עם שמן כזה, שמן מכונות כדי שזה לא יקבל חלודה.

ש: גריז?

ת: כן, גריז כזה. לא היה לנו סבון אז לא יכולנו לנקות את זה. זה היה מחנה חדש חדש לא היה שום דבר בתוכו. הקימו מטבח משותף, תיכף התחילו לבשל, אנשי הסוכנות וההגנה דאגו להכל, הם הביאו פרודוקטים. לאנגלים אסור היה להיכנס למחנה עם נשק. בפתח המחנה הם היו צריכים למסור את הנשק, ולהיכנס למחנה בלי נשק. היינו במחנה שבעים ואחד עד דצמבר. היינו כבר מסודרים פחות או יותר, היה לי דוד פה בארץ עוד משנת 38' שהוא ברח מרומניה, כי הוא לא רצה להיות חייל בצבא הרומני, הוא השאיר שם אשה ושני ילדים שניספו בשואה. הדוד הזה נודע לו שאנחנו פה אז הוא שלח לנו שלושה פאונדס, זה היה המון כסף, יכולנו לקנות המון דברים.

אז נודע לנו, קיבלנו מכתב ששני האחים שלי ושני אחים של בעלי הגיעו למחנה קיץ. אנחנו היינו במחנה חורף. נודע לנו שהם הגיעו למחנה קיץ, מחנה שישים ושלוש, ושנשתדל אם אנחנו יכולים לעשות טרנספר שאנחנו נהיה כולנו ביחד. באמת הלכנו למזכירות המשותפת ששם ארגנו לנו, עזרו לנו, העבירו אותנו למחנה קיץ, ושם נפגשנו עם האחים. שם כבר היו אוהלים מרובעים גדולים לא האוהלים המשולשים הקטנים. היינו כמה משפחות שניים שלושה זוגות באוהל כזה. היו הרבה אוהלים כי הייתה בריחה מאוד גדולה. ההגנה כל הזמן עבדה, אימנה את הבחורים הרווקים ואת הבחורות הרווקות, הגניבו אותם החוצה מהמחנה בלילות, והם תיכף הגיעו לארץ ישר לצבא וישר למלחמה. אף אחד מהם לא חזר, ולא ידוע לנו שמישהו חזר חי משם.

אנחנו פרקנו מבפנים את האוהל, היו כמה שכבות היה לבן והיה כחול, מזה תפרו לנו בגדים, תפרו לנו מפות והסתדרנו. שם התחלנו ללמוד עברית, היו מורים מהארץ במיוחד בשליחות שם. אז כבר ניהלנו מטבח באוהל שלנו, קנינו פתיליות, הפחחים התחילו לעבוד, מהקופסאות של ה עשו סירים, אמבטיות, פיילות, קערות וכל מיני דברים. השליחים הביאו כל מיני חומרים, התחלנו לבשל בצריף היינו מכבסים לעצמנו ולמדנו עברית. היינו שם עד פברואר 49', את הכרזת המדינה שמענו שם. פתחו את השערים, לא נתנו לצאת משם, הם ארגנו קבוצות קבוצות וזה היה לפי ההגעה, ככל שהגיעו יותר מוקדם יצאו יותר מהר.

בפברואר 49' העמיסו אותנו על אוניה והגענו לבנימינה. כלומר, הגענו קודם לחיפה, שם היו משאיות והביאו אותנו לבנימינה. האח המבוגר של בעלי היה כבר בטבעון, כי לאשתו היה אח בקריית עמל, קריית עמל וטבעון זה התאחד והיה לה גם אח בשער העמקים. לי היה אח בנתניה אבל לא ידעתי את הכתובת שלו. הגענו לבנימינה היו שם המחנות של החיילים האנגליים אבל הם היו בלי חלונות ובלי שום דבר, זה היה מקום נוראי. הגענו לשם אחרי-הצהריים, בערב בעלי אמר לי: את נשארת פה, אני נוסע עם טרמפים לטבעון לחפש את האח, ואני בא לקחת אותך לטבעון.

הוא נסע לטבעון. בינתיים כשהגענו לחיפה אנחנו מסרנו למישהו שימסרו לאח של בעלי שאנחנו הגענו ואנחנו בדרך לבנימינה. בבוקר אח שלו ישב על האוטובוס ובא לבנימינה, ובעלי נסע לחיפה בטרמפים. אז לא היה דבר גדול לנסוע בטרמפים, כי כל אוטו נעצר, כל משאית נעצרה. הוא הגיע לטבעון, והאח שלו הגיע לבנימינה. הוא לקח אותי למרות שלא רצו לשחרר אותנו, הסוכנות לא רצתה לשחרר. אנחנו הצטרכנו לחתום שאנחנו עוזבים את המחנה בלי שום דרישה מהסוכנות. אנחנו לא מבקשים שום דבר, אנחנו צעירים, אנחנו נלך לעבודה, ואנחנו לא דורשים כלום מהסוכנות. אנחנו לא רוצים את מחנה העולים, ולא רוצים להישאר.

ככה הגענו לטבעון. בטבעון גרנו אצל האח של בעלי, מקצוע לא היה לא לו ולא לי. אבל לא רצינו לגור אצלם כי זה היה קשה. בעלי למחרת כבר יצא ללשכת העבודה לחפש עבודה. אין עבודה לאן אתה רוצה ללכת? הוא היה גבוה ורזה, היה לו מין לודן כזה מעיל ארוך ומשקפיים עם מסגרת מזהב כמו שבא מישהו מאירופה. אז אמרו לו: תלך לנמל, תחפש עבודה בנמל בסבלות. הוא הלך לנמל, וצחקו ממנו כי הסלוניקאים הם בריונים, הם חזקים. אמרו לו: מה בן-אדם אתה תרים שק של תפוחי-אדמה, מה שקורה זה שאתה נשאר שם, הוא הורג אותך. באמת הוא לא יכול היה להרים אפילו שק, הוא חזר הביתה והוא היה נורא עצוב.

אז אמרנו שאנחנו לא רוצים לגור אצל האח. כשעזבנו את בנימינה כשויתרנו לסוכנות אז קיבלנו גם הוא וגם אני שתיים-עשרה לירות ישראליות דאז בכל זאת משהו לעזרה ראשונה. אז הלכנו ושכרנו חדר בטבעון. היו לנו שתי מיטות סוכנות, כי אנחנו ויתרנו על דיור, לא ויתרנו על המיטות של הסוכונת ועל השמיכות של הסוכנות. היו לנו עשרים וארבע לירות, שתי מיטות סוכנות ושתי שמיכות. שכרנו חדר בבית אצל ותיקים שהיו כבר המון שנים בארץ. האיש הזה שאצלו שכרנו חדר הוא עבד בבניין, והוא הציע לבעלי שהוא ייקח אותו בתור מתלמד בבניין, ושאני אנסה לחפש עבודה.

היו להם שני תינוקות בבית, למחרת אשתו שאלה אותי: את רוצה לעבוד? אמרתי לה: בוודאי. היא אמרה לי: יש לי פה במקלחת פיילה שלמה של חיתולים מלוכלכים, אולי את מוכנה לעשות כביסה? אמרתי: טוב, אני אעשה כביסה. בחיים שלי הייתי מוכנה לעשות כל עבודה, עשיתי במחנה הכל מה שרק אמרו לי, עשיתי הכל, אבל לכבס לא יכולתי, כי לא ידעתי, חברה שלי כיבסה לי תמיד את הבגדים, תמיד היא כיבסה לי את הכביסה. אני התיישבתי על-יד הפיילה עם הקרש, כיבסתי וכיבסתי מהבוקר עד אחרי-הצהריים. היא לא אמרה לי מילה שאני לא עושה טוב או כן עושה טוב או אם זה המון זמן או מעט זמן, היא לא אמרה כלום. הדמעות זלגו לי, כבר לא יכולתי. כשתליתי את הכביסה היא ניגשה אלי, והיא אמרה לי: את יודעת מה, אם בצורה כזאת את תעבדי אף בן-אדם לא יחזיק אותך בעבודה, כי את עבדת מהבוקר עד עכשיו לגמור את הכביסה הזאת. את יודעת איך צריכים לעשות כביסה? אמרתי לה: לא, אני לא יודעת איך עושים בישראל כביסה. היא אמרה לי: לוקחים סבון, מורחים את זה, זורקים את זה לתוך הסיר, מרתיחים אותו, שוטפים וזה לבן. אז פרצתי בבכי נוראי, ואמרתי לה: שושנה את יודעת מה, אם לא יהיה לי פת לחם, אבל אני מקווה שיהיה לי פה בישראל יותר, אני בחיים שלי לא עושה כביסה. אני אלך לשטוף ריצפה, אני אלך לרחוץ כלים, אני אעשה הכל, אבל כביסה אני לא אעשה בחיים שלי. למחרת היא באה לשאול אותי: אתה רוצה לעשות את הכביסה לתינוקות? אמרתי לה: שושנה לא, תעשי את הכביסה, אני לא עושה כביסה.

אז מכיוון שדיברתי עברית קיבלתי עבודה ברמת הדסה. זה היה עליית נוער דרום אפריקאית שבאו הנוער מדרום אפריקה. זה היה מין מוסד מעבר של עליית הנוער. ילדים לא היו שם הרבה זמן, אלא הם באו, סידרו אותם בקיבוצים סידרו אותם במוסדות. הייתי שם, עבדתי שם מאוד קשה, אבל הרווחתי יפה, הרווחתי שלושים ושתיים לירות לחודש וזה היה הרבה כסף. היינו שם ואז כל החברות אנחנו מהעיר שלנו התאספנו כמעט איזה ארבעים וחמישה איש בקריית טבעון, אחד הביא את השני.

אז שכרנו איזו דירה יותר גדולה, אני נכנסתי להריון, ילדתי את הבן הגדול. גרנו, היה לנו חדר כמו החדרון הזה ואיזה מטבחון קטן מין נישה כזאת, הייתי שם עם תינוק. אז בעל הדירה איפה שאנחנו גרנו הוא עבד בסוכנות אבל הוא עבד עם החקלאים. הוא אמר לנו: אומנם אתם ויתרתם, זה כתוב בתעודת עולה, אבל אני אעזור לכם שתקבלו שיכון עולים בקריית עמל יש שיכון עולים, ואתם תקבלו שיכון עולים. ככה הגענו לזה שקיבלנו שיכון עולים, נולד לנו בן. אחרי זה שוב עבדתי, עבדתי הרבה. עבדתי בצרכנייה בתור זבנית והיה לי תינוק בבית. לא רציתי יותר ילדים, רציתי שהילד הזה יגדל ושיהיה בריא. אחרי עשר עשר וחצי שנים נולד לנו עוד בן. אז כבר היה לנו כסף, אז בעלי עבד בבניין. בהתחלה הוא עבד בתור טפסן, הוא ראה שזה לא בשבילו. אז הוא נרשם לטכניון, הוא למד טכנאות בניין, הוא נכנס למחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי, הוא עבד שם בתור טכנאי בתור מנהל עבודה. אבל היה לנו מאוד קשה כי במסגרת העבודה הוא יצא לקיבוצים לסאסא, לברעם, לשמיר ולדן, והוא היה חוזר פעם בשבוע הביתה ובשבילי זה היה מאוד מאוד קשה. לאט לאט הסתדרנו, תודה לאל הילדים גדלו.

ש: מה שם הילדים?

ת: הגדול שמו רפי – רפאל, והקטן הוא רן. יש הבדל של אחת-עשרה וחצי שנה בין שני הילדים אבל היחס הוא מאוד טוב. גידלתי אותם בחדר אחד ביחד למרות הפער של הגילים. לא היו חדרים בנפרד. באמת היה קשה קשה הרווחנו את הפרנסה, אבל לא קיבלנו מהממשלה שום דבר ולא הייתה לנו אף פעם דרישה. שום דבר לא דרשנו, מה שאספנו, עשינו וצברנו זה רק בכוחות עצמנו ועם עזרת החברים פה ושם.

ש: הילדים נשואים?

ת: כן, הילדים נשואים. הגדול נשוי, יש לו משרד פרסומת. הוא למד, עשה צבא, הוא עשה את המלחמה בסוריה שעשרה ימים לא ידענו עליו, הוא היה עם צביקה המפורסם מפקד טנק, שלושה טנקים הוציאו מתחתיו, ואחרי עשרה ימים ידענו שהוא חי. תיכף אחרי שהוא השתחרר מהצבא הוא התחתן אחרי חצי שנה או משהו. הוא עשה עוד צבא אחרי שהמלחמה נגמרה, עוד שבעה חודשים אחרי המלחמה לא שחררו אותו. הוא למד באוניברסיטה בתל-אביב, הוא גמר כלכלה וניהול עסקים. יש לו עם עוד שני שותפים משרד פרסומת בכפר סבא ובחוצות המפרץ ליד חיפה. הוא עובד מאוד הרבה ומאוד קשה. הוא התחתן, הוא גר בנתניה זמן מה, אחר-כך הוא קנה דירה בכפר סבא. אשתו מורה יש לו שלושה ילדים, וכשהוא התיישב בכפר סבא הוא עבר לגור בטבעון, כי הוא רצה לגור בטבעון, הוא בנה בית בטבעון, ופתח משרד בכפר סבא. היום הוא נוסע יום יום מטבעון לכפר סבא. יש לו בת שעשתה קבע בחובלים.

ש: מה שמה?

ת: קוראים לה נופר ויש לה שתי דרגות, אני לא יודעת איך להגיד, היא עשתה קצונה. עכשיו היא השתחררה, היא רוצה להמשיך ללמוד. יש לו בן בכיתה י"ב שתיכף כשהוא גומר את בית-הספר הוא תיכף מתגייס באוגוסט. הוא כמובן רוצה ללכת לקרבי, אני בתור סבתא לא מאושרת מזה. יש להם בן בן חמש-עשרה שנדמה לי שהוא בכיתה ט'. אלה הילדים של הגדול.

הקטן למד קודם בוינגייט, הוא עשה שם תואר ראשון, כי שם הוא קיבל מילגה, הוא היה שחיין בכדור מים בזמן התיכון אז זה היה הכי קל בשבילו להגיע שלא עולה כל-כך הרבה כסף. אבל אחרי שנה ראשונה הוא אמר לנו: אני לא אהיה מורה, אני לא רוצה להיות מורה. אחרי שהוא גמר את וינגייט הוא נרשם לאוניברסיטה בתל-אביב, והוא למד פיזיולוגיה גופנית. אחר-כך הוא למד כבר מתולוגיה, והיום הוא עובד עם תרופות. הוא התחתן, אשתו גם-כן כמו אשתו של הבן הגדול שהיא גם-כן מורה. אשתו של הבן הקטן היא מורה לחינוך מיוחד שהיא מלמדת ילדים חרשים וילדים מאוד מאוד מוגבלים. יש להם שני ילדים, בן שהוא בן שמונה וילדה בת ארבע.

ש: מה שמם?

ת: הבת הגדולה של הבן הגדול שמה הוא נופר, אחר-כך סתיו ואחר-כך יער. אצל הבן הקטן לבן קוראים כרמל, לילדה קוראים הגר, ומחכים לתינוק חדש, בדרך בא התינוק.

ש: שיהיה בשעה טובה.

ת: אני רק רוצה לציין שהבן הקטן שלי גר באלון הגליל במקום מקסים שזה ישוב על-יד צומת המוביל, זה מקום מקסים מאוד יפה. הוא גם-כן הסתדר יפה.

ש: שמו נמש?

ת: כן, כולם נמש. בטבעון גרו הרבה משפחות בשם נמש בהתחלה, כי לבעלי היו שלושה אחים בטבעון ואבא, ואחד גר בנצרת. תמיד היו אומרים שאם זורקים אבן תמיד פוגשים באיזה נמש.

ש: לפני שאנחנו ניגש לראות את הדברים שהבאת אני באמת רוצה להודות לך.

ת: אני מודה לך.

ש: את סיפרת פה דברים מאוד מאוד חשובים, וכמו שאמרתי לך כשצעדנו לכאן לאולפן חשוב מאוד שמספרים את הדברים האלה כדי שדור ההמשך ידע ויבין במה מדובר, ומה עבר עליכם.

ת: מה שהכי חשוב לא סיפרתי שלקחתי את הבנים ואת הכלות לאושוויץ, הם מאוד רצו לראות את זה. לקחנו בעלי ואני עשינו טיול שורשים, ונסענו בין היתר גם לאושוויץ שיראו איפה אני עברתי את כל התלאות האלה. הם היו מאוד מאוד נרגשים.

ש: באמת יישר כוחך, ושתראו הרבה נחת את ובעלך עם בנים ובני בנים ושתהיה לכם אריכות ימים בבריאות טובה.

ת: תודה רבה לך, גם לך, היית סבלני איתי.

מראה תמונות:

* זה גן ילדים מעורב רומנים, הונגרים ויהודים, אני היחידה עם סרט בראש. הגננת כמובן באמצע.

* פה אני בתור תלמידה בבית-ספר עממי בתלבושת נציונל עממי רומני, זה בערך בשנת 36' משהו כזה.

* זאת אמא שלי, אבא שלי שלא רואים אותו אלא רק קצת, אני באמצע ומאחורנית הבית החצר והגינה, הייתה גינה יפה. מצאתי אותם כשהגעתי הביתה, הלכתי לחפש משהו שנשאר, אלה היו תמונות הכל באלבום, אף אחד לא היה מעוניין בהן אז נזרקו שם, חיטטתי, ומצאתי אותן שם בזבל.

ש: אחרי המלחמה?

ת: כן, בוודאי.

* זה אבא שלי שאני חושבת שזה בשנות השלושים לפי הבגד, אינני זוכרת, כי אבא שלי היה יותר שמן יותר מלא, זה פה כשאבא עוד צעיר. איך שאני רואה אותו עכשיו האח הגדול שלי מאוד דמה לו. השם של אבא הוא מיחי, חיים ביידיש. לאמא קראו יולה, ופה אנחנו קוראים לה חנה.

* זה האח הקטן שלי שקראו לו בבית טיבי, פה בארץ קראו לו מנחם, לפני שלוש שנים בערב פסח הוא נפטר מהתקפת לב, נשארו אשתו ובת.

* זה אחי הגדול שקראו לו בבית בלה –דב וגם אני, אנחנו מטיילים ברחובות טירגו לאפוש. הוא היה במדים של הצבא ההונגרי עם פס צהוב על השרוול. לא כל-כך רואים את זה, כי הוא היה כבר מסומן בתור חייל, אז הם עוד קיבלו בגדי צבא.

* ב1946- עשרים לינואר חורף קר מאוד מאוד מאוד, אנחנו החלטנו להתחתן, אנחנו עדיין חמישים ושתיים שנה נשואים, ונהנים מהנכדים ומהילדים. נקווה שעוד יהיו לנו כמה שנים טובות ביחד.

*