ולריה יוהס

שם המרואיינת: יוהס ולריה

שם המראיין: משה נאמן

תאריך הראיון: כ"ה בשבט תשנ"ט - 11.2.99

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Salgotarian

Budapest

Auschwitz

Birkenau

Grunberg

Sudetenland

Danzig

Dresden

Brno

Bratislava

Miskolc

Rehberg

Bohmerwald

היום כ"ה בשבט תשנ"ט – אחד-עשר בפברואר 1999. משה נאמן מראיין את הגברת יוהס ולריה ביד-ושם בירושלים. ולריה ילידת שאלגוטריין (Salgotarian) הונגריה 1920, הייתה אסירה באושוויץ (Auschwitz), ושרדה מצעדת מוות.

ש: ולריה, תואילי לספר לנו על משפחתך הקרובה, אב, אם, אחים, אחיות, העיסוק שלהם, תזכירי גם את שמותם.

ת: אני מתחילה עם אמא שלי שילדה אחד-עשר ילדים, גידלה אותם באהבה. הילדים לא קיבלו מאמא אף מכות במשך השנים. אבא היה קודם בצבא קבע בצבא האוסטרו-הונגריה. אחר-כך, כשהוא היה בגיל של גימלאים הוא קיבל תפקיד גבוה בממשלת הונגריה. אני נולדתי עשר שנים אחרי הילד האחרון כשהיו כבר עשרה ילדים ואמא הייתה בת ארבעים ושש. הרופאים המליצו להפסיק את ההריון, אבל אמא אמרה: אם אלוהים נתן אז גם אני רוצה בו. ככה אני נולדתי כמעט כמו צעצוע של אחים ואחיול, כולם אהבו אותי ופינקו אותי אולי יותר מדי. אפשר לדמיין מה אני הרגשתי כשאני מצאתי את עצמי באושוויץ בתנאים אכזריים כאלה.

ש: אנחנו נחזור לזה יותר מאוחר, אבל בואי עוד נתמקד. מה היה העיסוק של אבא ושל אמא? אנחנו מבקשים גם שתזכירי את השמות.

ת: אמא הייתה קודם כל אמא, היא הייתה עקרת בית, והיא גידלה את הילדים באהבה כמו שאני אמרתי.

ש: מה היה שמה?

ת: לאמא קראו קרולינה, לאחותי הבכורה קראו רוז'ה – רוז'י. לספר עשרה שמות זה לוקח הרבה זמן.

ש: שם האב?

ת: שמעון לוי. הוא היה איש מלומד רוכש כבוד, היה לו מעמד גבוה. אני זוכרת אותו כשאני כבר הלכתי לבית-ספר הוא היה בפנסיה, והרבה פעמים הוא ליווה אותי. לצערי כשהייתי בגיל אחת-עשרה איבדתי אותו, הוא נפטר. מהרגע הזה האחים והאחיות אהבו אותי עוד יותר, פינקו אותי עוד יותר כדי שאני לא ארגיש שאבא חסר. כל זמן שאבא חי אני מאוד מאוד מאוד אהבתי אותו, הוא בעיקר היה איתי, כי אמא הייתה תמיד עסוקה. למרות כל האהבה אני שנים שנים בכיתי אחריו. רוב האחים והאחיות נשארו באותה העיר אחרי שהם התחתנו והקימו משפחה ככה שהמשפחה הייתה יחד. חוץ מאח אחד שהוא בשנת 37' נסע לאמריקה כי הוא לא היה יכול לסבול את החוקים נגד היהודים, זה פגע בגאוותו, והוא אמר שהוא לא רוצה להישאר במדינה איפה שהוא אזרח שני. אנחנו נשארנו עד שלקחו אותנו, את הרוב מאיתנו למוות.

ש: את הזכרת שאת הלכת לבית-הספר, את יכולה לספר קצת על בית-הספר? כמה זמן למדת שם? האם זה היה בית-ספר יהודי או בית-ספר גויי.

ת: לא, שם לא היה בית-ספר יהודי אלא רק בית-ספר ממלכתי. זו עיר קטנה עיר אינדוסטרי שרוב האנשים היו פועלים.

ש: עיר תעשייתית?

ת: כן, עיר תעשייתית. רוב האנשים שם היו פועלי בתי-חרושת או פועלים במכרות פחם. היה אז רק בית-ספר אחד בכל העיר. שם אני למדתי בזמני עד גיל עשר בבית-ספר יסודי, ואחר-כך הלכתי לגימנסיה עד שגמרתי את הבגרות בגיל שמונה-עשרה.

ש: האם היו איזה גילויים אנטישמיים בבתי-הספר שלמדת?

ת: כן.

ש: במה זה התבטא?

ת: בבית-ספר יסודי עוד לא הרגשתי את זה, אבל בגימנסיה כבר הרגשתי. היו שני מורים שהם התכוננו להיות כמרים, ובעיקר אצלם הייתה מורגשת השנאה נגד יהודים. זה התבטא בזה שאנחנו היהודים היינו צריכים מאוד מאוד להשתדל לקבל ציונים טובים. היו נוצרים שלא ידעו כל-כך הרבה, ולמרות זאת קיבלו ציונים טובים, אבל אנחנו היהודים היינו צריכים ללמוד ולהוכיח שאנחנו יודעים, כי הם לא רצו לתת ציונים. הלימודים הלאה היו תלויים בציונים, אז לא ראיינו את האנשים כמו עכשיו לראות מה הם שווים ומה הם יודעים, אלא הם הסתכלו על הציונים, והם לא רצו את זה. אבל אחרי שנים שהכירו את הבן-אדם לא רק כמו יהודי אלא כמו אינדבידואל אז הייתה קירבה. בסוף ב44-' אפילו אחד רצה להציל אותי לפני הגטו. בדרך כלל היו אנטישמים, אבל אם היו ידידים או אנשים שהכירו אותנו מקרוב אז לא הרגשנו שהם אנטישמים. הרבה רצו לעזור ב44-', רצו לתת תעודות.

ש: ב44-' את מתכוונת כבר כשהיו גרמנים?

ת: לא לפני הגרמנים אלא עוד לפני אושוויץ. רצו לתת לי תעודות כדי שאני אוכל לברוח, כלומר לי, אני מדברת עלי אני לא יודעת איך אחרים. אבל אי אפשר להגיד על כולם.

ש: את יכולה לספר קצת על החיים בבית, על אורח החיים בבית חוץ ממה שסיפרת? למשל על שבתות, חגים?

ת: אורח החיים היה מסורתי. אני חושבת שאמא הייתה יותר דתייה מאבא, כי אבא בגלל התפקיד שלו הוא היה צריך לכתוב בשבת במשרד, זה היה משרד גבוה לא נתנו לו לא לכתוב, הוא היה צריך לכתוב. אבל אני יודעת שאמא שמרה מאוד, וגם אבא התפלל בטלית, אני זוכרת את המומנטים. האחים גם-כן לא היו דתיים כל-כך היו חופשיים יותר. עד אז אני הייתי מאוד דתייה, זה הטבע שלי שאני פרפקציוניסטית, אם דתייה אז דתייה שאפילו לא נגעתי בחשמל, לא כתבתי בשבת, מאוד מאוד שמרתי על כל החוקים עד אושוויץ.

אתה שאלת אותי קודם על יחסים של גויים כלפי יהודים. אני חושבת שאם אני אספר לך רק מקרה אחד אתה יכול לראות את זה. בשנת 44' בתשע-עשר למרץ אני הייתי צריכה לנסוע לבודפשט (Budapest). באותו יום הגרמנים נכנסו להונגריה, אני לא ידעתי על זה. כל הזמן הייתי עסוקה במשפחה, לא שמעתי רדיו, וכאשר רציתי לחזור הביתה אני ישר נכנסתי לקרון. שכחתי להגיד שבבוקר אני קניתי את הכרטיסים גם לחזור, הייתה לי תעודה שבגלל התפקיד של אבא היה מגיע לי עד גיל עשרים וארבע הרבה הרבה הטבות מהממשלה. למשל בחצי מחיר של מחלקה שניה אני יכולתי להיכנס למחלקה ראשונה. אבל זה היה לפי התעודה, הייתי צריכה להגיש את התעודה וזה היה באופן אוטומטי. בערב כשאני רציתי לחזור לעיר שלי לשאלגוטריין מבודפשט ראיתי אומנם אנשים עומדים.

ש: אולי נבהיר ששאלגוטריין נמצאת במרחק של בערך תשעים ק"מ צפונית-מזרחית מבודפשט על גבול צ'כוסלובקיה.

ת: נכון. אומנם ראיתי אנשים מתאספים פה ושם קבוצות, אבל אני ישר נכנסתי לקרון שלי, שם ישב כבר איזה מכיר שלי איזה גוי, והוא שאל אותי: איך הגעת לכאן? אמרתי לו: אני לא מבינה את השאלה שלך, איך שאתה הגעת. אז הוא אמר לי: זה לא בדיוק ככה. שאלתי אותו: למה? הוא אמר לי: את לא יודעת, הגרמנים נכנסו להונגריה, והם תופסים את היהודים. הם עוצרים ברחובות ובמקומות כאלה כמו תחנת רכבת אנשים, מבקשים תעודה, אם מישהו יהודי הם תופסים, והם לא יכולים לחזור הביתה. אמרתי לו: אני לא ידעתי על זה. אז הוא אמר לי: אני יורד, אני אקנה לך כרטיס, ואת לא תוציאי את הכרטיס שלך. תשכבי פה, אני אגיד שאת אחות שלי, תעשי את עצמך שאת ישנה, ואני אגיד שאת לא מרגישה טוב. הוא כבר ירד לקנות לי כרטיס מלא כדי שאני לא אצטרך להוציא את הכרטיס שלי, ולא יתפסו אותי. זה היה מעשה מאוד יפה בלי שאני ביקשתי ממנו.

אני יכולה עוד להגיד כמה מקרים כאלה. למשל שוטר שהוא היה קונה אצל האחים שלי, שנים הוא הביא יום אחד את תעודת הזהות של אשתו כדי שאני אחליף תמונה ואני אברח. כנראה הוא שמע משהו שאנחנו לא שמענו, כי היהודים בהונגריה היו מכבדים חוקים ומאמינים, כי היינו במצב יותר טוב יחסית מאשר היו למשל היהודים בפולניה או במקומות אחרים. בהונגריה היו יהודים בממשלה, וחשבנו שבהונגריה לא יכול לקרות דבר שקרה בעולם. באמת ההונגרים רק כשהחליפו את השלטון היו יכולים להגיע לאן שהגיעו. אז גם השוטר הזה הוא היה בסכנה לא קטנה.

כמו שאני אמרתי היה לי מורה בגימנסיה שאחרי הבגרות הרבה פעמים נפגשנו, דיברנו על דת, היה בינינו ויכוח איזו דת יותר נכונה, ונוצרה בינינו גם איזו ידידות. ב44-' כשהיינו צריכים לענוד את המגן דוד הצהוב על השמלה עוד יכולנו לצאת לרחוב, אבל כמובן עם זה עם הסימן שאנחנו יהודים. אני ראיתי שהמורה שלי בא מולי מרחוק, ואני לא רציתי שהוא יתבייש בזה שהוא מדבר בפומבי עם יהודי. אבל אם הוא לא עוצר לא רציתי שהוא יתבייש לפני שהוא השתנה. אז אני עברתי לצד השני לפני הפגישה, אבל הוא גם-כן עבר. הוא שאל אותי: למה את בורחת ממני? אני מחפש אותך כבר מזמן. שאלתי אותו: אותי, למה? הוא אמר לי: כי אני דיברתי עם אמא שלי, היא הייתה גרה רחוק רחוק, הם היו השבאבים, כלומר, הם היו ממוצא גרמני והם היו אנטישמים מאוד. הם גרו מאוד רחוק מהעיר שלי, והוא אמר לי: אני דיברתי עם אמא שלי שאני אקח אותך אליה ואת תהיי שם עד סוף המלחמה זה כבר לא רחוק, אני מאוד מבקש ממך שתסכימי. הייתי מאוד נרגשת, ואמרתי לו ציטטה בלטינית: כפול נותן מי שנותן בשעת הצרה. אמרתי לו: אתה מכיר את היחס בין אמא שלי לביני, בלי אמא אני לא נוסעת לשום מקום. אז הוא אמר לי: כן אני מכיר את זה, אני דיברתי גם עם דודה שלי בכפר אחר, כי בכפר קטן זה מאוד בולט אם שתיים באות בזמנים האלה.

רצתי הביתה בשמחה, סיפרתי לאמא: אמא אנחנו יכולים לנסוע! אבל היא לא קיבלה את זה. או בגלל שהיא לא רצתה להביא סכנה לאחרים, כי זאת הייתה סכנה והיה גם קשה, כי אז קיבלו אוכל על תלושים. אמא שלי הייתה כל-כך אצילה, היא לא רצתה לסכן. אני חושבת שעם הדוגמאות האלה נתתי לך תשובה על התייחסות של אנשים שהכירו אותנו. אני לא יודעת מה עם הרוב, אבל עם מי שהיה לנו מגע הם התנהגו מאוד יפה.

ש: את לא נסעת בסופו של דבר ונשארת בשאלגוטריין?

ת: כן, לא נסעתי ונשארתי בשאלגוטריין.

ש: מה קורה?

ת: לצערי אחרי זמן קצר כבר התחילו לרכז את היהודים לגטו. הגטו היה ברחוב של בית-הכנסת איפה שהיו גרים תשעים ותשעה אחוזים, ושם ריכזו אותנו.

ש: אני מבין שהיו שם שני גטאות?

ת: כן. אחרי זמן מה אפילו לגטו הזה היו נוצרים שהביאו לנו אוכל, עוד היו יכולים להיכנס לגטו הזה. אחרי זמן קצר ריכזו אותנו בגטו יותר מצומצם.

ש: בגטו הזה איך היה אורח החיים שם באותו גטו לפני שאת עוברת לגטו השני?

ת: היה אומנם מאוד מצומצם, היינו גרים כמעט כל המשפחה בחדר אחד, אבל עוד היינו חופשיים, הייתה שעה מסוימת שהייתה אפשרות לצאת מהגטו. עכשיו אני צריכה להזכיר את אחי בשם רודולף שהיה איש שקט אינטרוורסלי, לא דיבר הרבה. את מי שהוא אהב אף פעם לא אמר, הוא לא יכול להגיד, אני אוהב אותך. אבל דוגמה קטנה, הייתי אולי בת שש-עשרה כשהבאתי שתיל של קקטוס. הקקטוס הזה היה מאוד יפה בעיניי היו לו פרחים אדומים, וחיכיתי שזה יפרח. אבל בקור של אירופה זה לא כמו פה בארץ. אומנם זה גדל היה כבר כל-כך גדול שהיו צריכים לעשות אדן מעץ כדי להכניס אותו בחורף הביתה כדי שהקור לא יפגע בו. אבל זה לא פרח, רק ב44-' קרה הנס היו בצמח הזה מלא מלא ניצנים. אבל לגטו היינו צריכים לקחת דברים יותר חשובים מהפרח. יום אחד אחי יצא, חשבנו שהוא הולך לקנות משהו. אחר-כך הוא בא עם איזו עגלה, כי כבר אי אפשר היה לתת עבודה להונגרים נוצרים אלא רק היהודים בעצמם יכלו לבצע את מה שהם רצו. הוא לקח איזו עגלה, ודרך כל העיר הוא הביא לי את הפרח שהיה מלא מלא מלא פרחים. זה היה אח שלי ככה הוא אהב אותי, הוא ידע שאני חיכיתי לזה שנים, ורצה שאני איהנה מהפרח. זו הייתה המשפחה שלי כולם.

אח אחד למשל ביקש ממני בבכי שאני אברח, שאני אשתמש בתעודת זהות של אשתו של השוטר. אז אמרתי לו: איך אתה יכול להגיד דבר כזה, לעזוב את אמא ולהציל את החיים שלי? אז הוא אמר לי: יש עוד ילדים סביב האמא, ואת לא יכולה לדעת לאן שלוקחים אתכם, אם את יכולה להישאר עם אמא. אני קצת כעסתי עליו, איך הוא יכול לדבר ככה שאני אעזוב את אמא. אלה רק נקודות איך אהבו אותי. פתאום לעבור לצד השני של החיים איפה שיש רק אכזריות. ימים אני לא תפסתי איפה אני, אני חשבתי שזה איזה חלום רע כשהגעתי לאושוויץ.

ש: אנחנו עדיין בגטו. אני מאוד מבקש לדעת מה אתם עשיתם, איך הימים עברו שם בגטו הזה, ואיך העסקתם את עצמכם? איך הסתדרתם מבחינת האוכל?

ת: מבחינת האוכל היה מטבח מרכזי כבר לא הייתה אפשרות להכין משהו באופן פרטי. איך שאני אמרתי משלושה גושים ריכזו גם את היהודים לשם למקום הקטן הזה, אז לא היה לנו מקום אלא רק איפה שמקום הלינה. אוכל קיבלנו כמו שאני אמרתי מהמטבח של הגטו. לא הייתה שם פרטיות, אבל לא היינו שם הרבה זמן. אני כבר לא זוכרת איזו אפשרות הייתה.

ש: כאן את עוד מדברת על הגטו שאפשר היה לצאת?

ת: לא.

ש: את כבר מדברת על הגטו הסגור יותר, על הגטו השני?

ת: כן, על הגטו הסגור שהיינו שם לא רק תושבי העיר שלנו.

ש: אני מבין ששם היה בית-חרושת ללבנים?

ת: כן, זה היה בית-חרושת ללבנים. היה שם מלא אבק, אז כבר התחלנו לפחד, כי אם יש דבר כזה אז כבר יכול לקרות עוד יותר גרוע. אבל עדיין האמינו בזה שרוצים רק את העבודה שלנו, ואני לא פחדתי מעבודה. אז אני הייתי אופטימית שמבחינה זאת זה לא מפחיד אותי. אני אפילו רציתי לעבוד עבור אמא שלי, כלומר, במקום אמא שלי?

ש: איזה עבודות עשיתם שם?

ת: שם לא עבדנו, אבל אמרו לנו שאם לוקחים לגרמניה זה רק לעבודה, רק כדי לעבוד. אני עד כדי כך האמנתי בזה שכשהגענו לאושוויץ, ומנגלה הפריד בין אמא לביני, אז אני עמדתי לפני מנגלה, וביקשתי שיאפשר לי להיות עם אמא, כי אני רוצה לעשות גם את החלק שלה, כי אמא שלי כבר הייתה זקנה בת שבעים.

ש: היא נשלחה בסלקציה לכיוון שמאל?

ת: כן, כן.

ש: ואת נשלחת ימינה, את הייתה בחורה בת עשרים וארבע?

ת: כן. אז איזו יד דחפה אותי משם. אני לא ידעתי, לא היכרתי את התנאים מי זה מנגלה ומי זה לא מנגלה. ראיתי שמישהו בבגדים עם פסים הוא דוחף אותי שאני לא אוכל לגמור את הדיבורים שלי.

ש: כשניגשת אל מנגלה הוא אמר לך משהו?

ת: הוא חייך מאוד יפה, אבל לא יכולתי לשמוע עד הסוף את התשובה שלו, כי הוא מיד דחף אותי לאלה שמנגלה כיוון אותי בסלקציה. אז הסתכלתי האם האיש הזה עוד בקרבתי, והלכתי בחזרה שוב להגיד למנגלה. רציתי להגיד לו שאני רוצה להיות עם אמא שלי, כי אמא כבר התרחקה ממני. אז עוד פעם אני לא יודעת האם אותו הבן-אדם או מישהו אחר, אבל זה היה יהודי, עכשיו אני כבר יודעת שהוא היה בדיוק הפטלינג כמוני, אבל הוא ידע מה שהוא עושה. אז הוא הציל אותי לחיים, הוא דחף אותי כך שאני ממש נפלתי, והוא אמר לי: את תפגשי את אמא מחר. הם לוקחים את הזקנים שהם לא יתביישו, הם לוקחים אותם לאמבטיות, ומחר את תיפגשי איתה. אל תלכי יותר לבקש שתהיי עם אמא שלך. אני האמנתי לו, אני חשבתי שזה באמת יהיה ככה. אז ראיתי את אמא שלי פעם אחרונה. אני עוד מרגישה את המבט שלה איך שהיא הסתכלה עלי, זה לא נותן לי מנוחה עד עכשיו. אבל ממרחק של הזמנים אני היום ממש שלמה עם עצמי שאני לא ברחתי, שאני לא עזבתי אותה עד הרגע האחרון. כי את הטוב לב שלה לא הייתי יכולה להחזיר לה. איך שהיא אהבה אותי, אהבתי אותה מאוד. בזכותה אני עוד זכיתי מקרה אחד. אני הייתי כבר כמה שבועות באושוויץ.

ש: את זוכרת מתי הגעת לאושוויץ?

ת: כן, בשישי ליוני 44'. הייתי כבר כמה שבועות שם, עבדתי בבית-חולים, כלומר, זה לא היה בית-חולים אלא אנחנו בנינו, זה היה בעצם סלקציה של חיים או מוות. שם ראיתי הרבה דברים. זה היה בין אבשני דריי לבין המחנה של הצוענים היה איזה שטח הפקר, ושם השומרים הלכו ושמרו עלינו. הייתה גדר משני הצדדים והם היו באמצע. אני הייתי ברביר, וכנראה היה משעמם לשוטר הזה, הוא שאל אותי מאיפה אני דרך הגדר החשמלית. אני סיפרתי לו, וכשאני שמעתי איזה קול אנושי מפיו אז שאלתי אותו האם הוא יודע איפה הזקנים? הוא אמר לי: כן, אני לפעמים אצל הזקנים. אמרתי לו: אני מאוד מבקשת תחפש את אמא שלי. אמרתי לו את השם, הוא לקח עיפרון, והוא רשם כל מה שאני אמרתי. הוא אמר לי: בעוד שבועיים אני אהיה פה, ואני אספר לך מה אני ראיתי שם. אני כל יום שמתי ביס של לחם כדי שהוא יבוא בעוד שבועיים שאני אוכל לשלוח לאמא שלי קצת לחם וחיכינו. כבר היו שמועות שהם השמידו את הזקנים, אבל אני לא רציתי להאמין בזה.

חיכיתי שהוא יבוא, והוא באמת עבר באותו המקום איפה שראיתי אותו לפני שבועיים. שאלתי אותו: ראית את אמא שלי? הוא אמר לי: כן, בטח מצבה מאוד טוב. רציתי להגיד לו שאני מבקשת שהוא ייתן את הלחם לאמא, אז הוא אמר לי: אין צורך אמא שלחה לך חבילה, כי היא במצב כל-כך טוב, היא במטבח. היא ביקשה ממני שאני אמסור לך את החבילה הזו, והוא כבר זרק את החבילה דרך הגדר. זאת הייתה חבילה שלמה עם כל מיני דברים טובים. אני שמחתי לא לחבילה כמובן אלא לזה שאמא שלי בחיים והיא במצב טוב כזה. האמנתי לזה, לא שיקרו לי בבית אף פעם, אני לא היכרתי שקר, וחשבתי שכל העולם אותו דבר. האמנתי שאמא שלחה לי, וסיפרתי לכולם: תראו יש חבילה, יש הוכחות, אמא בחיים ובטח שכל הזקנים בחיים.

הם אמרו לי: את יודעת מה, בפעם הבאה תבקשי ממנו שהוא יביא מכתב מאמא. בפעם הבאה שהוא בא הוא שוב הביא חבילה, וביקשתי שהוא יביא חתיכת נייר עם הכתב של אמא שלי. הוא בא, והוא אמר לי: תראי לא יכולתי להביא, כי המשקפיים של אמא שלך נשברו. נכון שהיא הרכיבה משקפיים? אמרתי: נכון. אז הוא אמר: הם נשברו, והיא לא הייתה יכולה לכתוב. ברגע הזה אני פרצתי בבכי, הבנתי שאמא שלי כבר לא בחיים. עזבתי אותו, רצתי, בכיתי. אז לא ידעתי, כעסתי עליו. כלומר, זה לא עליו אלא הכעס הראשון, הכעס הראשון והכאב הראשון נשפך אליו, אבל עכשיו אני רואה כמה הומני הוא היה. הוא לא רצה לשקר, הוא רצה לגרום לי הרגשה טובה שהוא ראה איך אני אוהבת את אמא שלי. תאמין לי שבמשך כל הדרך אני פגשתי אנשים שהתייחסו אלי. לא כולם. נשברה לי היד, קיבלתי מכות, אבל היו גם האנשים האלו, ואולי הודות לזה עד היום אני מאמינה שיש אנשים טובים.

ש: בזמן הזה את שומעת משהו מהאחים האחרים שלך?

ת: לצערי אני נשארתי כבר לבד.

ש: הגיעו אליך איזשהן שמועות בקשר אליהם, איפה הם, מה קרה להם?

ת: אני מאוד מאוד התעניינתי, פה יש אצלי תמונה איפה שרשמתי, עקבתי אחריהם שהם לא חזרו, שישה לא חזרו. שניים חזרו ואני השלישית ואחד בארצות-הברית. אבל אני כבר נשארתי לבד במשך הזמן כולם נפטרו לצערי הרב.

ש: את יודעת איפה?

ת: שמעתי על גיסי אחד ששברו לו את העצמות לפני שהוא מת.

ש: איפה הוא היה?

ת: אולי במאוטהאוזן, אני לא יודעת, הוא היה במחנה ריכוז. אני יודעת על אחי שהחבר שלו חזר, והוא סיפר שאחי דיבר הרבה עלי. אח אחד בא איתנו לאושוויץ. האחיות שהיינו יחד בקרון עם כולם אבל בתנאים תת-אנושיים, היינו יותר ממאה איש בקרון איפה שהייתה אפשרות לארבעים איש להיכנס.

ש: אז עכשיו אנחנו חוזרים קצת אחורה להעברה מהגטו לאושוויץ?

ת: כן. שאלת על המשפחה אז האחיות היו איתי, ובסלקציה הן הלכו יחד עם אמא שלי, הן נשארו באושוויץ עם הנכדים, כי היו כבר נכדים או ילדים קטנים. אז אני ידעתי על האחיות ואח אחד בוודאות שהם נשארו באושוויץ, גם הילדים של האחיות שלי, הבן של אח שלי ואשתו, לפחות שישים שבעים מהמשפחה לא חזרו.

ש: אולי נחזור קצת אחורה, תספרי לנו איך בכלל הגעתם לאושוויץ מהגטו?

ת: זה היה סיוט. קודם כל היינו צריכים ללכת מהר מהגטו ברגל לתחנת רכבת וזה די רחוק, זה היה מרחק של או קילומטר אחד או שניים. סחבנו את הדברים שחשבנו שיהיו מאוד חשובים לנו כמו ניירות ובגדים. מפני שאמא שלי הייתה כבר מבוגרת אני מאוד רציתי שיהיה לה נוח אז הבאתי איזה פוך שיהיה לה קל, סחבנו מקדימה את המזוודות מאחורה את הפוך. צעקו עלינו: שנאל! שנאל! מהר! מהר! הכניסה הייתה גבוהה, הרימו אותנו. אני אומרת שהם לא היו מקומיים אלה שעשו את זה, הם לא היו מהעיר שלי.

בקרון היו יותר ממאה איש כשזה היה מקום שהיו יכולים להיות רק ארבעים איש. שמו איזה דלי לצרכים, אז אתה יכול לתאר לעצמך מאה ועשרה מאה מאה ועשרים איש עם דלי יותר מעשרים וארבע שעות. היינו בלי מים ובלי שום דבר. סגרו את הדלתות, למעלה היה איזה חלון קטן עם סורגים כדי שנקבל אוויר. באיזה בוקר מוקדם הגענו לאושוויץ לאיפה שכולם כבר יודעים שכתוב שם – העבודה משחררת. זה נתן לנו את התקווה שלא תהיה שום בעיה, כי לעבוד אני מוכנה, ואם צריכים רק לעבוד אז יכולים להעביר את הזמן עד סוף המלחמה. לא תיארנו לעצמנו מה מחכה לנו שם. אתה יכול לתאר לעצמך ימים ימים ימים אני לא האמנתי שזה נכון.

ש: אולי תספרי, תפרטי קצת בעניין הזה. את מדברת על אכזריות קשה מאוד שהייתה, את אומרת שאתה לא יכול לתאר לעצמך אז אני רוצה לשמוע ממך.

ת: קודם כל הורידו את השערות של הבחורות. אני רק רואה לפני איזו בחורה מהעיר שלנו שהיא עמדה לפני היא התחילה לבכות, למרות שלה עשו קרחת בדיוק כמו לי, אבל היא בכתה כשהיא ראתה אותי. לי היו צמות, יש לי פה תמונה, הייתי בלונדינית עם צמות, כנראה בעיניה היו לי שערות יפות, וכשהיא ראתה אותי היא התחילה לתפוס מה עושים איתנו. לא שואלים האם אנחנו מסכימים או לא ועושים את זה. אני חושבת שאחר-כך הלכנו להתרחץ, אם אני זוכרת טוב. מפני שאז התחילו לבנות את ה-B אפשנדריי בבירקנאו (Birkenau) שלשם העבירו אותנו לא היו שם תנאים לבני אנוש. אנחנו ישנו על הריצפה, חמש קיבלו שמיכה אחת, ובבוקר היינו צריכים לעמוד בצילאפל.

ש: מסדרי הנוכחות הספירה?

ת: כן. הספירה הזאת הייתה הכי אכזרית שהייתה יכולה להיות. קודם כל מכל מחנה הוציאו מהבלוקים את כל האנשים, עמדנו בשורות חמש בשורה אחת שעות, עמדנו שעות עד שספרו את כולם. כי היה להם המספר של האנשים, הם בדקו שאף אחד לא יברח או לדעת מה קורה. כשהכל היה מוכן אז בא מנגלה פעמיים ביום לא רק פעם אחת, הוא בא עם עוד יהודיה אחת רופאה ששמה היה אלה, היא הייתה יהודיה צ'כית, ואז התחילה הסלקציה. כמובן לנו לא אמרו לאן הסלקציה, רק אחר-כך נודע לנו שאת מי שבוחרים הולכים ישר לגז. היו אנשים בריאים, בחורות צעירות ויפות, מאות אלפים אלפים ביום שלחו לגז מהונגריה, אני מדברת על הטרנספורט שלנו. פעמיים ביום הייתה הסלקציה הזאת. לפעמים עמדנו שעות שאני ראיתי כמו הגלים בים ככה אנשים שהיו כבר עייפים אז מרגל לרגל עמדנו שם. זה היה נורא, ויותר מפחיד היה כשידענו למה הסלקציה, שזה למוות.

בימים הראשונים בכלל לא יכולנו לאכול, כי איך שאנחנו עמדנו בשורות היה סיר אחד לא הכי אסתטי הסיר בעצמו. בסיר אחד הייתה מנה של חמישה איש, אז הראשון התחיל כמובן בלי כף, הוא התחיל לבלוע לבלוע, אחר-כך השני, אחר-כך השלישי ככה עד הסוף. בימים הראשונים לא יכולנו בכלל לאכול, בצורה כזאת אני לא יכולתי לתאר לעצמי לאכול. אבל לאט לאט שהיינו רעבים אז שוב דחינו כי לא היה טעם זה לא היה אוכל, לא ידענו מה זה בכלל מה שאנחנו אוכלים. אבל הרעב עשה את שלו, ובסוף אפילו חיכינו לזה ואכלנו. רק בערב קיבלנו אוכל שהיה אפשר לאכול זה היה חתיכת לחם. ביום קיבלנו אוכל בסיר כל חמש בנות. רק הלחם היה האוכל שיכולנו לאכול בצורה אנושית. בהתחלה אתה יכול לתאר לעצמך שבאנו מהקן החם האהוב והרך בבית איך אני הרגשתי שם. אבל אני לא ריחמתי על עצמי, זה לא הטבע שלי. אני מאוד רציתי לצאת מזה בחיים, כי אני התחתנתי חמישה ימים לפני הגטו עם בעלי שהייתי ארוסתו יותר משלוש שנים.

ש: שם בהונגריה?

ת: כן, בהונגריה. בגלל זה שהוא היה במחנה עבודה מאיפה שהוא לא קיבל חופשה לא יכולנו להתחתן.

צד שני:

באושוויץ הייתי פחות או יותר יחד עם המשפחה שלי, זאת אומרת, בנות של אחיותי, כי היה הבדל של עשרים וחמש שנים או עשרים ושש שנים בין האחות הבכורה וביני, אז כאשר אני נולדתי הייתה כבר נכדה. אז עם הבנות של אחיותיי והגיסות שלי אנחנו היינו יחד, ככה שהשורה של החמש הייתה מבני המשפחה ואפילו שתי שורות היו מהמשפחה. אז אנחנו השתדלנו להיות יחד כדי שנישאר יחד כמה שאפשר. אבל לצערנו, אז חשבנו שזה לצערנו, אחת נשארה בסלקציה האחרונה. לא סיפרתי שבאושוויץ השעות הכי קשות היו אחרי-הצהריים כשאספו את האנשים לגז, באה משאית ולקחה לגז. את אלה שנפלו בסלקציה תיכף לקחו, לא ידענו בהתחלה לאן. אבל כשציינתי שעבדתי ברביר בבית-חולים, שם אספו את האנשים ממחנה בירקנאו כולו, אנשים שאחרי-הצהריים לקחו אותם לגז. למשל הייתה אשה אחת של סופר מאוד מאוד מפורסם בהונגריה שהיא הייתה רופאה. היא לא הייתה איתנו בבירקנאו, אבל הביאו אותה. היא כבר לא הייתה שפויה. היא אמרה: אני לא יודעת למה הביאו אותי לכאן, אני רק שאלתי איפה המזוודות שלי? מי לקח את המזוודות שלי? היא כנראה איבדה את שפיות דעתה, היא כבר לא הייתה נורמלית.

אז אספו את אלה או שהתעלפו באיזה מקום, או שהם כבר לא היו נורמלים. אני ידעתי שאחרי-הצהריים הם לוקחים אותם. אבל איך היה רצון החיים אצל כולם, הם סירבו לעלות למשאית. לפעמים אני לא יכולתי לשלוט בעצמי אז הבלוקובה לקחה אותי, וסגרה אותי באיזה מקום שאני לא אראה את זה, כי זה השפיע עלי נורא. לראות אנשים צעירים ובלי סיבה כלשהי לוקחים מהם את החיים. אז חשבתי שזה המקום הכי גרוע בעולם. אבל אחר-כך כשכבר לא השתמשו בבירקנאו לקחו אותנו גם-כן דרך סלקציה לפראון לאגר או C לאגר, אני כבר לא זוכרת בדיוק.

ש: מחנה נשים?

ת: כן, מחנה נשים. זה היה כבר יותר מסודר, שם היו כבר ברזים למים, שם כבר לא ישנו על הריצפה.

ש: לפני-כן אני רוצה לשאול אותך, את סיפרת שעבדת שם בבית-חולים באושוויץ?

ת: כן, זה לא היה בית-חולים אלא רק השם.

ש: מה עשית שם בדיוק?

ת: שם הבלוקובה שזה שם של המנהלת של כל הבלוק. שם הבלוקובה בחרה בי שאני אסדר את החדר שלה, כי לה היה חדר לחוד. שאני אכבס את הדברים שלה, בקיצור לשרת אותה.

ש: בניגוד גמור למה שהיה אצלכם בעיר שנהגו לא לעבוד בעבודות כאלה?

ת: כן. אבל היחס היה די טוב. היא הייתה כמובן יהודיה צ'כית, השם שלה היה ליזה, היא הייתה אז כבר חמש שנים או ארבע שנים באושוויץ. היא סיפרה לנו, לא פעם היא אמרה, את רואה את האש? שם שרפו את אמא שלך ואת האחיות שלך. הם כבר היו כל-כך רגילות לאכזריות שהייתה באושוויץ, שהם כבר אפילו לא הרגישו בזה, לא ידעו. היחס בינינו היה די טוב, לפחות אני לא קיבלתי ממנה מכות, כי היא נתנה מכות בקלות לנשים, אבל לי היא לא נתנה מכות. אני כל-כך שמחתי שהיה מקרה. אלה שהיו בלוקובה הייתה להן אפשרות לקבל או להשיג עוד , עוד תחתונים, לא כמונו שלא היה לנו שום דבר. באופן ליגאלי שם לא הייתה פרטיות, אבל במשך השנים הן כבר איכשהו הסתדרו. כשבא מנגלה גם לבית-חולים, אבל זה לא היה בית-חולים אלא רק השם, אז תפקידי היה להחביא את הדברים של הבלוקובה, כדי שאם מנגלה יכנס לחדר שלה שהוא לא יראה שיש לה דבר פרטי. כדי להפגין כמה שהיא מכבדת אותי הבלוקובה ליזה, היא לקחה עוד בחורה כדי שהיא תעשה את הדברים המלוכלכים יותר. שמה של הבחורה הזאת היה רוזיקה, בחורה נהדרת. שתינו היינו צריכות מאוד מהר להחביא את הדברים של הבלוקובה. איפה שמנו את הדברים? שמנו אותם בין החולים, מתחת הראש של החולה. אחרי שמנגלה עזב תיכף הוצאנו את הדברים.

ש: את יודעת בוודאות שזה היה מנגלה?

ת: כן, כל יום, יום יום, וגם-כן אמרו שזה הוא. הוא היה גבר נאה. הוא היה מאוד פדנטי, המגפיים שלו היו מבריקות. הוא בעצמו היה נראה שלא יכולתי לתאר לעצמי שהוא אדון של חיים ומוות. אז כשהוא יצא תפקידנו היה תיכף להחזיר את הדברים לארון של הבלוקובה. היה זוג נעליים שלא חזר למקומו, אז הבלוקובה שאלה: איפה הנעליים. אבל קודם רוז'יקה הזאת שהיא לקחה את הנעליים היא סיפרה לי בבכי שהיא לא מוצאת את הנעליים ומה יהיה עכשיו? אני שהייתי בטוחה שהבלוקובה לא תיתן לי מכות, כי הרגשתי שהיה לה איזשהו כבוד כלפי, אמרתי לרוז'יקה: אל תפחדי, אני אגיד שאני החבאתי, ואני לא מצאתי את זה. בדיוק באה הבלוקובה, היא הסתכלה האם הכל בסדר, והיא שאלה: איפה הנעלייים שלי? אמרתי לה: אני לקחתי, וכשרציתי להחזיר לא מצאתי. קיבלתי סטירות משני הצדדים, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, קיבלתי מיהודיה.

ש: היא הרבתה לתת מכות לאסירות שם במקום?

ת: לא מתוך אכזריות, אולי היא הייתה יותר מדי אימפולסיבית. היא נתנה לא מכות שאינני יודעת מה, אבל אז פעם ראשונה קיבלתי מכה. כמעט רוז'יקה רצתה להגיד שהיא אשמה בזה, אבל נתתי לה סימן שמספיק כבר שאני קיבלתי. אחר-כך הבלוקובה מאוד הצטערה, היא ממש ביקשה ממני סליחה, למרות שלא סליחה במילים. אני כבר לא רציתי להיות יותר בקירבתה, אבל היא אמרה לי שכל מקום חוץ מזה יותר מסוכן מאשר להיות שם.

רציתי לספר לך שלפני שהייתה אווקואציה מ-B אפשנידריי מבירקנאו שמענו באיזה לילה כשכבר כמעט נרדמנו, שמענו בקשות ובכי: הילפע, הילפע, הילפע. אז הבלוקובה סיפרה לנו שעל ידינו יש מחנה של הצוענים שהם היו יכולים להיות עם המשפחה כבר שנים. היו להם תנאים מאוד טובים, זאת אומרת, יחד עם המשפחה בעל, אשה וילד. לילה אחד חיסלו אותם, אנחנו שמענו איך שהמשאית התקרבה, ושמענו צעקות: הילפע, הילפע, הילפע. אז הבלוקובה אמרה לנו: בטח הם יבואו גם עבורנו, אבל אל תגידו הילפע, אל תבכו, שום דבר לא יעזור לנו, אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו יהודים גאים, והולכים עם ראש למעלה למוות. אבל לא באו עבורנו, למחרת ידענו שרק הצוענים הלכו. כמובן חיינו לא היו גם-כן בטוחים, כי בדיוק ככה יכולים לבוא גם עבורנו. אבל כעבור כמה ימים העבירו אותנו לאושוויץ למה שאמרתי קודם.

ש: לאושוויץ 1 מבירקנאו?

ת: כן, מבירקנאו.

ש: בירקנאו היה אושוויץ 2, והעבירו אתכם לאושוויץ 1?

ת: כן. עוד לא סיפרתי באיזה תנאים היינו בבירקנאו. שם לא היו בתי-שימוש, עשו שם תעלה אולי עשרה מטר אורך, שמו קרש באמצע, ושם היינו צריכים לבצע את צרכינו. שם קיבלנו מחלות על אותו הקרש. לא היו מים להתרחץ, היה איזה מאהל מברזל ששם היו המים שמההתחלה כבר ראינו את היתושים מעל המים ואלה היו מים לשתיה ולהתרחץ. אלו היו התנאים בבירקנאו באפשנידריי. כשהעבירו אותנו זה היה כבר למקום יותר מסודר שהיו כבר מים בברז, יכולנו להתרחץ, היו בתי-שימוש.

ש: כמה זמן בסך-הכל הייתם באושוויץ-בירקנאו?

ת: אני הגעתי בשישי ליוני לבירקנאו וזה היה התחלת אוקטובר. שם באושוויץ 1 היינו לזמן קצר. אז שוב הייתה סלקציה גדולה של אלפיים נשים, אז לקחו אותנו לאובר-שלזיין, לנו אמרו ששם המקום זה שלזיין, לקחו אותנו אלפיים נשים. לפני שיצאנו נתנו לנו בגדים, אם היו מתאימים או לא מתאימים זה לא היה איכפת להם. אנחנו החלפנו בינינו לבין עצמנו, אם זה היה קצר או ארוך. אבל אלה לא היו בגדים חורפיים. לקחו אותנו למקום לאיזו אורווה איפה שהיו סוסים או אני לא יודעת איזה חיות, בכל אופן הזבל עוד נשאר על הריצפה, על זה הייתה שיכבה דקה של קש. שם היינו צריכים לישון אלף באותו המקום שהגענו והאלף השני היו במרחק של שני ק"מ משם שוב עם אותם התנאים. משם אנחנו יצאנו לחפור תעלה ארבעה מטר עומק וחמישה מטר רוחב נגד טנקים. היינו נשים בחורף בשדה פתוח, הייתה רוח חזקה, היה שלג, היה קור מתחת לאפס, עבדנו וחפרנו. כדי להגיע לשם לעבודה היינו צריכים ללכת קילומטר אחד או שניים.

ש: מאותן אורוות שישנתם בהם הייתם צריכים ללכת למקום העבודה?

ת: כן, ושם אנחנו נפגשנו האלפיים. בבוקר כשהכוכבים היו עוד בשמים היה חושך כשהתחלנו ללכת, וכשחזרנו היה כבר גם-כן חושך. בבוקר קיבלנו איזה תה בלי סוכר, מים חמים. בצהריים הביאו את האוכל למקום עבודה על איזו עגלה או משהו, אבל זה לא היה אוכל, אלא זה היה איזה מרק מאוד דל. אז קיבלנו שם איזו צלחת לכולם, לא שתינו רק מסיר אחד. איך שלקחנו לשתות והרוח לקחה טיפה על הפנים אז הטיפה הזאת קפאה. חלומנו היה לפחות לעבוד באיזה בית-חרושת או מקום סגור שלא צריכים לסבול. כשהתעלה הייתה כבר די עמוקה בעומק של שני מטר כבר לא הרגשנו עד כדי כך את הרוחות, כי היינו בפנים, אבל זה היה מאוד מאוד קשה.

ש: בזמן הזה יש עליכם שמירה, שומרים עליכם?

ת: כן, בוודאי.

ש: איך מתנהגים אליכם השומרים?

ת: בקשר לשומרים יש סיפור על שומר אחד שלא היה ברמה אפילו לא בינונית. כמובן הוא חשב שאנחנו לא בני-אנוש, והוא לא צריך להתייחס אלינו כמו אל בני-אנוש. זה התבטא פעם שגמרנו את המרק, נשאר בדופן של הסיר משהו, חשבו שיש שם עוד משהו ללקק, אז האנשים התנפלו, עם היד הם היו יכולים עוד להביא טיפ טיפה לפה. אני עמדתי, ומאוד כאב לי לראות את זה, כי אני היכרתי אותם ידעתי מיהם היו בבית. בבית הם החזיקו דייטה כדי לרזות, ועכשיו הם נלחמים עבור לקיקה אחת. איך שאני עומדת שם עם כאב גדול בליבי לראות את זה לאן הגענו אז בא אלי שומר, והוא אמר לי: את רואה הם כבר חיות. אז אמרתי לו: אבל אתם עשיתם מאיתנו חיות. אתה יודע מי האנשים האלו, אתה חושב שהם התנהגו ככה בבית? איזה תנאים יש לנו, תראה על הנעליים שלי כבר אין לי סוליה, אבל אין לי אפשרות לתקן את זה. איך אני אבוא מחרתיים למקום הזה בלי נעליים? השומרים היו באותו המקום איפה שאנחנו מעבר לגדר שאנחנו היינו, ובערב הוא הביא לי זוג נעליים מעץ כמו שההולנדים נועלים.

ש: קבקבים כאלה?

ת: כן, קבקבים. דבר כזה היה ביטוח חיים, זה הציל אותי. היינו צריכים להכניס איזה קש, לא היו חומרים מה להכניס, אלא הכנסנו קש מהמקום שישנו, כי את זה לא עשו לפי המידה של הרגל שלי. עם הנעליים האלה הלכתי, אבל היה יותר קשה ללכת איתם כשהיה שלג, כי השלג נדבק ולא היה שיווי משקל בזה. אבל השומר הזה אני לא יודעת למה, אולי בזכות זה שאני אמרתי, והוא התעורר לכך שבאמת אנחנו לא נולדנו להיות מה שהם רואים בנו. הוא השתדל לתת לי חתיכת סנדוויץ'.

ש: זה גילוי של אנושיות במידה מסוימת.

ת: כן, זאת אנושיות.

ש: כי יכול היה גם להיות להיפך שאת מדברת אלו כך, והוא יכול היה לתת לך איזו מכה עם כת רובה או משהו.

ת: בוודאי, בוודאי. כשנשאר משהו בסיר הוא לקח ממני את הצלחת, והוא שם בצלחת שלי קודם. כמובן לא אני אכלתי לבד, כל עוד שהיו עוד בחיים הבנות של אחיותיי כל חתיכה הייתה מחולקת לכולנו באותה המידה. הוא ראה את זה, אז הוא כנראה התעורר שגם אנחנו בני אנוש ולא חיות כמו שהם רצו לעשות מאיתנו. זו הייתה שם עבודה מאוד קשה, אז אני ראיתי איך אנשים איבדו את רצון החיים, איך לא רצו לחיות. ברוב המקרים זה היה קובע מי נשאר בחיים ומי לא – הרצון. אבל הם כבר איבדו אפילו את האינסטינקטים. תמיד קיבלנו מכות, מכות, מכות, למשל אם לא הלכנו ישר, ולא יכולנו ללכת בשדות על השלג ישר. כשחזרנו בערב אז קיבלנו חתיכת לחם. כל זה נמשך עד התחלת ינואר.

ש: היו לכם הפסקות תוך כדי העבודה?

ת: לא.

ש: בלי הפסקה?

ת: לא, אף פעם.

ש: משעת בוקר מוקדמת מאוד ועד שעת לילה בלי הפסקות?

ת: כן. לא יום שישי ולא יום ראשון. אני זוכרת רק על חג המולד הייתה איתנו איזו רופאה הולנדית שהיא לא הייתה יהודיה, אבל היא הזדהתה עם היהודים, והיא שמה גם-כן את המגן דוד צהוב, לכן לקחו אותה לאושוויץ. לא ידעתי עד אז שהיא לא יהודיה, היא סבלה יחד איתנו. אבל כשהיה חג המולד אני שומעת שיר נהדר של שוברט – אווה מריה, היא שרה את זה. אני הלכתי לכיוון המוסיקה, ואז שמעתי את הסיפור שלה למה היא איתנו. היו לי חוויות מאוד קשות. כשהחזית התקרבה לקחו גם אותנו משם, אז התחילה צעדת המוות. היינו צריכים לקחת את החולים.

ש: כמה זמן עבדתם שם בחפירות של התעלות נגד טנקים?

ת: מהתחלת אוקטובר, את התאריך המדויק אני לא זוכרת, אבל זה היה התחלת אוקטובר עד התחלת ינואר. אני יודעת שזה היה אחרי חג המולד, כמה ימים אחרי זה היינו צריכים לקחת…

ש: זאת אומרת לקראת סוף שנת 44'?

ת: התחלת 45'. אז היינו צריכים לקחת את החולים במריצה עד היער הקרוב, הרבה פעמים היו צריכים לקחת אמא את הבת או הבת את האמא, או אחות את האחות שלה, לקחו אותן לצעדת המוות. ביער הם היו צריכים להחזיק בהם, וירו בחולים. באו בבכי ואמרו: תראי את הדם של האחות שלי, תראי את הדם של הבת שלי, ירו בה. אז ראינו בפעם הראשונה איך מחסלים אותנו. זה היה הגורל של כל אלה שהיו חלשות, או לא היו יכולות ללכת בקצב של הרוב, של אלה שנשארו מאחור.

ש: את אומרת שמדובר באלפיים נשים?

ת: כן, אלפיים נשים. בהתחלה נתנו איזו אורווה או משהו בדרך כדי לישון, סגרו לנו את הדלתות עד הבוקר. אלה זיכרונות נוראים. אז כבר האוכל לא היה מסודר, לא כל יום קיבלנו אוכל, כי לפעמים הם שינו את הכיוון, איך שהזווית התקרבה הם היו צריכים ללכת לכיוון נגד, ולא היו יכולים לדאוג מראש לאספקה, כי הם לא ידעו לאן מגיעים. אבל כל יום הלכנו לפחות ארבעים ק"מ בתנאים כאלה. לפעמים היו הפסקות של חצי שעה, ואז ההפסקות היו בדרך כלל לא בעיר איפה שאנשים ראו אותנו, אלא ההפסקות היו ביערות איפה שהאנשים לא יראו אותנו. כשהיינו ביערות חפרנו כדי שאולי נמצא שם משהו. לפעמים היינו באיזה מחסן שהיו שם גרעינים, אז השתדלנו, אומנם אחרי זה היו מכות, כי ראו שחסר משהו. אפילו הייתה פעם אחת שירו בכל עשירי מאיתנו מכיוון שגנבנו.

ש: בכל אסירה עשירית, היו סופרים עשר, והיו מוציאים את העשירית וירו?

ת: כן. הם עשו את זה כי אנחנו גנבנו את החיטה או מה שהיה שם. ככה לאט לאט הצטמצמו השורות. היו גם כאלה שברחו, אם מצאו אותם כמובן ירו בהם, אבל היו כאלה שהצליחו להישאר במחסן, ולא מצאו אותם. אני לא יודעת מה היה גורלם. אבל כל עוד המשפחה הייתה יחד פחדנו לברוח, כי אם מצאו אחת אז חיסלו גם את המשפחה. מאוד רצינו להישאר יחד, ופחדנו שאם אחד מצליח והשני לא אז כבר לא נהיה יחד. אז כל עוד שעוד היינו יחד נשארנו. אבל לאט לאט נשארתי רק אני לבד במשך הזמן. אלה היו חוויות נוראיות. זה היה כבר לקראת סוף הצעדה באפריל.

ש: אחרי כמה ימים?

ת: אחרי כמה חודשים.

ש: הצעדה הזאת נמשכה כמה חודשים?

ת: מהתחלת ינואר עד השחרור. אומנם פעם היינו במחנה ריכוז גרינברג (Grunberg), אבל החוויה מלווה אותי עד סוף ימי מה שאני ראיתי שם. קודם כל זה היה פברואר היה מאוד קר. לשם הכניסו אותנו כדי לנקות אותנו מהכינים ולנקות בכלל, כי לא הייתה אפשרות במשך חודשים להתרחץ. בשער של המחנה משני הצדדים היו שני דודים מלאים מים עם חומרים כימיקלים כדי להרוג את הכינים שהיו בנו. אנחנו היינו צריכים להתפשט, להחזיק ככה את הבגדים כשהיינו במרחק של עשרה מטר מהשער. זה היה בפברואר והיינו לגמרי ערומות. לקחו מאיתנו את הבגדים, קודם שמו בדוד אחד, אחר-כך שמו בשני, ושם במקום היינו צריכים ללבוש את הבגדים האלה בלי לסחוט. אתה לא יכול לתאר את ההרגשה, לא היה מספיק הקור אלא היה צריך עוד גם ללבוש את הבגדים האלה עם מלא מים, וראינו את האדים. לקחו אותנו לאיזה מקום סגור, ואנחנו גוף לגוף רצינו להתחמם. אז באה איזו אובזירים אס.אס ואמרה לנו: ככה הבגדים לא יכולים להתייבש, צאו החוצה שם יש רוח, והרוח מייבשת את זה. היא העמידה אותנו על גבעה, הייתה שם גבעה. כבר לא היינו הרבה, היינו כבר פחות מאלף, הרבה פחות מאלף.

ש: מתוך האלפיים?

ת: כן, מתוך האלפיים. היא אסרה עלינו לסחוט את המים, היא אמרה שאם אנחנו נסחט אז החומר הכימיקלי לא יוכל להשפיע, כי אנחנו נוציא את החומר. אז היינו צריכים לעמוד עד שזה יהיה יבש. אנחנו עמדנו שם, והייתה איזו בחורה מסכנה שאו שהיא שכחה או מתוך אינסטינקט היא ככה קצת סחטה פה למטה. התברר שהאובזירים רק חיכתה לזה, היא אמרה לבחורה הזאת: בואי! בואי! בואי!

ש: היא הייתה השומרת היחידה שם?

ת: כן. השומרת הזאת אמרה לבחורה: אני אסרתי את זה, איך את העזת לעשות נגד רצוני?! היא התחילה לתת לה מכות, הבחורה נפלה, והיא התחננה, היא אמרה: אני לא יודעת איך עשיתי, אני מתחננת תסלחי לי, אני לא אעשה את זה שוב. השומרת התחילה לתת לה בעיטות עם המגפיים שלה, כל זמן שהיו בה חיים היא נתנה לה בעיטות, ואנחנו עמדנו וראינו את זה. הבחורה הזאת כמובן מתה. מאז אני לא יכולה לנעול מגפיים, ואני לא יכולה להסתכל על מגפיים. כשאני רואה את זה אני רואה את הסצינה, וזה לא נותן לי מנוחה. איך יכולנו לראות את זה בלי לעשות משהו? אבל מה יכולנו לעשות? אני שואלת אותך. שום דבר.

כעבור כמה ימים אנחנו עזבנו את המקום הזה, והמשכנו בצעדת המוות. כמובן קרו דברים שראיתי את גיסתי בין הנשים שידעתי שיורים בה. אספו אותן למקום, היא כבר הייתה ערומה. הייתה בת אחותי שקיבלה שלשולים, היא כבר לא יכלה ללכת, ואני ככה משכתי אותה רק שלא יירו בה. שמתי אותה על איזו עגלה, והיא מתה בדרך, כי נפגשתי עם אנשים שהיו שם. השומר שהוא נתן לי את זוג הנעליים הוא היה שומר עלינו עד קטע מסוים, והוא לפעמים נתן לי סנדוויץ' או משהו שהיה לו, כי הם גם-כן לא קיבלו. בדיוק באותו היום שאספו את בת אחותי על עגלה הוא נתן לי כמה גזרים, והוא אמר לי: את תאכלי את זה! כי הוא ראה שאני תמיד מחלקת בין המשפחה, אז הוא אמר לי: את זה את תאכלי! אמרו שמי שמתקרב לעגלה יורים בו, ואני התקרבתי כי לא יכולתי לאכול שרק אני אוכלת והיא לא – בת אחותי. אבל איך שנתתי לה ליד אחרים לקחו מהיד שלה, בסופו של דבר לא היא אכלה את זה. כשהגענו לגרינברג שאמרתי לך שם הופתעתי לראות את הבחורות, שאלתי אותן: איפה בת אחותי? הן סיפרו שהיא נפטרה בדרך. זאת אומרת, לא ירו בה. אז כבר נשארתי לבד, ואז אני חשבתי על בריחה. אני לא רוצה עכשיו לספר, בטח הרבה אנשים סיפרו על האכזריות שהייתה בצעדת המוות, כי את זה אי אפשר לתאר והרבה כבר סיפרו מה זה היה.

ש: אם את זוכרת על משהו מתוך נקודת ההסתכלות שלך איזו אכזריות מיוחדת במינה אז כדאי לשמוע.

ת: זה שאמא הייתה צריכה להחזיק את הבת כדי שיירו בה, את זה סיפרתי לך, האם יש אכזריות יותר גדולה? אפילו בת שלנו כתוב "לא תבשל…"

ש: "לא יומתו אבות על בנים".

ת: לא, לא, בחלב של אמא שלו.

ש: "לא תבשל גדי בחלב אמו", זה כתוב שלוש פעמים.

ת: כן. אז האם צריך אכזריות יותר גדולה? אני כבר לא מדברת על זה שראיתי שהאובזירים הרגה את הבחורה הזאת עם המגפיים. זרקו קליפת לחם לאנשים, והם התנפלו על הקליפה. כבר איבדנו כל אנושיות, היינו כמו חיות, והם צחקו על זה, זה היה בשבילם מאוד מאוד מצחיק. אני זוכרת שאנחנו כבר היינו בשטח של צ'כיה, אבל אנחנו עברנו את דרזדן (Dresden), עברנו כמה ערים שראינו כמה הן הרוסות במלחמה. אז הגענו לצ'כיה, ועברנו באיזה כפר שראינו שם גם אנשים, למרות שבדרך כלל לא עברנו איפה שהיו אנשים. הייתה שם סצינה שאני גם-כן לא יכולה לשכוח. הם גידלו כמובן חזירים, ובדיוק בשעה שהם נתנו לחזירים לאכול אנחנו עברנו בכפר. אני לא יודעת אם אתה יודע מה נותנים לחזירים לאכול, נותנים להם אוכל מלוכלך ושאריות, בעיקר בסוף המלחמה כשאין מה לאכול. איך שהקבוצה שלי שהלכנו בצעדת המוות ראתה שיש איזה אוכל, התנפלו על האוכל הזה, דחפו את החזירים, וככה אכלו. זה היה מראה נוראי, אז השומרים התחילו לתת מכות. אלה מאיתנו שלא התנפלו ביקשנו: לחם, לחם, אוכל, אוכל. אבל ועם מכות לכולם בכוח שוב היינו בשורות להמשיך את הצעדה. כבר לא היינו הרבה, היינו אולי שמונים מתוך אלפיים.

בערב אף אחד לא נתן לנו להיכנס, כי ראו כבר את הכינים על הבגדים ולא רק בפנים. מה שמצאנו בדרך לבשנו בתור נעליים, בתור גרביים. אם הייתה אפשרות למשהו שמחמם אותנו, לבשנו מה שמצאנו. לא נתנו לנו להיכנס כבר למקום סגור אז היינו צריכים לישון תחת כיפת השמים וזה היה לא רק פעם. מי שישן בשוליים הוא קפא עד הבוקר כמובן, גם ככה מתו מאות מאות, זה לא היה רק דרך ירי.

זה היה לילה כשעוד היה שלג, זה היה בחבל הסודטים (Sudetenland) ששם האביב מתחיל רק באפריל ובמאי, אבל אז היה חורף מאוד קשה וקר. אנחנו היינו צריכים שם לישון, והשומרים אמרו: מי שמרים את הראש יורים בו. אז לא הרמנו ראש מי שרצה עוד לחיות. אבל פתאום אנחנו הרגשנו ריח של אוכל, כבר לא ידענו אם זאת הזיה או שזאת אמת. התחלנו להסתכל, וראינו ששתי נשים מהכפר כל אחת מביאה בצד אחד משהו שראינו את העדים בשק, זה היה כנראה תפוח-אדמה מבושל, ובין שתיהן היה סיר גדול שגם-כן ראינו את האדים. אז אנחנו כבר דיברנו על הבריחה בשורה שלי היינו חמש בחורות. אני כבר לא זוכרת את השמות של הבנות, כי כל יום היו חדשות בגלל אלה שמתו, אז התחלפנו. אבל ידעו שאני רוצה לברוח, והן הסכימו, הן אמרו: אנחנו בורחות איתך. איך שראינו את הנשים שמתקרבות לא היה כוח שעמד בפני נשים רעבות. הן התכווצו על האוכל, ואני אמרתי לבנות שהיו איתי: חבר'ה, אם אתן רוצות עכשיו הזמן לברוח. השומרים עסוקים עם המכות, ואנחנו יכולות לברוח.

זה היה ביער שהיה מגודר אבל דל מאוד, עם כמה חוטי ברזל עם המחט, כלומר גדר תיל. כשראיתי שהשומרים מתעסקים באלה שהתנפלו על האוכל אמרתי: אני בורחת בכיוון הזה מתחת הגדר. אז מה אם זה היה עושה סריטה, זה כבר לא היה משנה. אי אפשר לתאר לעצמך, רק גמבלר יכול, מי שמהמר יכול להרגיש את ההרגשה שהוא שם את הכי יקר שלו, הימר על החיים. כשזכיתי שלא ירו בי אז אני חשבתי, שלמחרת אני לא יכולה ללכת, כי הרגשתי כאבים בברכיים. חשבתי שיותר טוב אם יירו בי מאחורה מאשר פנים מול פנים, כי בכל זאת הייתי צעירה רציתי לחיות, והבטחתי לבעלי שאנחנו עוד ניפגש. כשאני הרגשתי שאני הצלחתי אי אפשר לתאר את זה במילים.

חיכיתי קצת עד ששמעתי: ולי, איפה את? אמרתי: אני פה. כבר היינו שתיים, עוד יותר טוב. עד שכל החמש, ואז התחלנו לרוץ. זה היה לילה חושך ביער, לא ידענו איפה אנחנו, לא ידענו לאיזה כיוון, רק רצינו להתרחק מהאנשים. ככה כשהרגשנו שאנחנו די רחוקות התיישבנו חמש תחת שמיכה אחת, וככה אנחנו חיכינו לאור הראשון. אז הסתובבנו, וראינו שאנחנו נמצאות קרוב למקום שמשם יוצא עשן, לא ידענו איפה זה. התחלנו ללכת לכיוון הזה, ראינו שזה כפר, ונכנסנו לבית הראשון. שם הייתה אשה מבוגרת בעינינו, אנחנו היינו בהתחלת שנות העשרים אז בן-אדם בן ארבעים היה כבר מבוגר בעינינו. אז התחלנו לבקש אוכל, ואנחנו כבר הכנו את הסיפור שלנו.

הסיפור היה שאנחנו באנו מהונגריה, זה לא סיפור אלא זאת אמת. היו באמת מודעות על הקיר: מי שרוצה לעזור לגרמנים, ורוצה להתנדב לאיזושהי עבודה הוא מתקבל בברכה, ומעבירים אותו לגרמניה. לפי הסיפור שלנו אנחנו היינו המתנדבות, לקחו אותנו לדרזדן (Dresden), כי אנחנו עברנו בדרזדן, וראינו כמה שזה הרוס הכל, אז אמרנו שאנחנו עבדנו שם עד שפגעה הפצצה בביתן איפה שאנחנו היינו. מנהל העבודה נהרג, ואנחנו התחלנו ללכת כל הדרך. אז עוד זכרנו את השמות איפה שעברנו עד שהגענו לשם. אנחנו היינו בלי תעודות ובלי כלום, אנחנו מאותו המקום רצינו הביתה. האמינו לנו במיוחד בכפר, הם לא ידעו מה יש. האשה נתנו לנו קפה חם ותפוח-אדמה אחד. בטח שמעת על האוכל של לוקולוץ כמה שזה היה מיוחד, אז עבורנו זה היה אוכל שלא תיארנו שיש דבר כזה טוב.

התחלנו ללכת הלאה, היינו שיכורות מהחופש. תיארנו לעצמנו ותיכננו, הרי גם ככה ישנו בחוץ, אז אנחנו נישן בחוץ. הסוף כבר מתקרב, אנחנו מקבלים פה ומקבלים שם, נוכל להחזיק מעמד עד הסוף. אבל לקראת הערב אחרי-הצהריים פתאום אנחנו ראינו שמתקרבת קבוצה כמונו, לא ראינו את הפנים כי הם היו די רחוקים מאיתנו, אבל הם היו עם אותם הסימנים. נורא נבהלנו, כי כבר טעמנו את הטעם של החופש, כבר לא היה מדובר שיורים בנו, היה מדובר כמה טוב להיות חופשיים.

צד שלישי:

התחלנו לרוץ לכיוון בית בודד שהיה על גבעה. בעצם זה לא היה בית בודד אלא אלה היו שני בתים קטנים, אבל אז עוד לא יכולנו להבחין בזה. איך שדפקנו בדלת, רצינו להתחבא שם רק עד שהם עוברים, אז אשה באה, והיא אמרה שהיא לא יכולה לתת לנו להיכנס. אמרנו לה: קר לנו, רק לחצי שעה עד שאנחנו קצת נתחמם. היא אמרה שלא, אליה לא יכולים להיכנס, שנלך לבית השני. דפקנו בבית השני, באה אשה לדלת, ואנחנו ביקשנו ממנה שהיא תיתן לנו להתחמם אצלה רק חצי שעה. היא אמרה לנו שאי אפשר, כי היא באה מאיזו לוויה, כל הבית לא מסודר והיא מתביישת. אבל ראינו שהקבוצה מתקרבת, אז אנחנו דחפנו אותה, ואמרנו לה: אין דבר, אנחנו עושים אצלך סדר. נכנסנו חמש בנות, ואיך שאנחנו נכנסות לחדר או מטבח, זה יחד בכפר, אנחנו רואות קבוצה של קציני אס.אס בפנים. אלוהים, ישר לפה של האריה.

הם קמו, והם שאלו אותנו: מי אתם? בגלל זה האשה הזאת לא רצתה לתת לנו להיכנס, אבל אנחנו נכנסנו. אז סיפרתי להם את הסיפור שלנו. אני צריכה לציין שאז אני דיברתי גרמנית בדיוק כמו הונגרית, עד היום אני מדברת גרמנית אומנם כמובן לא כל-כך שוטף, אבל אז זאת הייתה כמעט שפת האם השניה שלי. כל יתר ארבע הבנות דיברו רק יידיש, אז ככה שתמיד אני הייתי צריכה לדבר, שהם לא ירגישו שזאת לא גרמנית טהורה, כי אם הן היו מדברות יידיש הם היו חושבים שהנה הם יהודים. אז אני התחלתי עם הסיפור שלנו, שאנחנו קראנו בהונגריה את המודעות על הקיר, אז אנחנו התנדבנו, ולקחו אותנו לדרזדן. אז הקצין אמר לי: תיזהרי, יש איתנו חייל הונגרי, ואם את משקרת אנחנו יורים בכולם, כי אנחנו לא מאמינים בדיוק למה שאת מספרת. אמרתי: עכשיו כבר יותר קל לי שיש כאן גם-כן הונגרי, אז הוא יכול להיות העד שלי שאני אומרת אמת. הם שאלו את ההונגרי, ואני אמרתי לו בהונגרית: אתה צריך לזכור את זה שהיו המודעות האלה. הוא אמר: כן אני זוכר. אמרתי לו: אז בבקשה תגיד להם. הוא אמר: כן, היא אומרת אמת.

הוא התחיל לשאול איפה היינו? אז אחד מהם מבוגר, שוב אני אומרת שהוא היה מבוגר בעינינו, הוא אמר: תפסיק כבר עם השאלות האלה, אתה לא רואה באיזה מצב הן נמצאות? לי יש שתי בנות בדנציג (Danzig) כשדנציג כבר גם-כן הרוסה, ואני פוחד שאני אפגוש אותן באותו המצב. אז שקלתי עשרים ותשעה קילו סך-הכל וכולן היו כמובן באותו המצב. הוא ראה שיש לנו כינים, אז הוא תיכף נתן פקודה לאשה שהיא תחמם מים, שהיא תשרוף את הבגדים שלנו, ושהיא תיתן לנו בגדים. אבל צריך לזכור שזה היה סוף המלחמה, הגרמנים נלחמו כבר חמש שנים וכבר לא היו בגדים גם בהם לפחות בכפר. אז היא רצה לכפר, והיא ביקשה בגדים טלאי על טלאי.

ש: אני רוצה להבהיר רגע משהו, המקום הזה מתרחש בצ'כוסלובקיה?

ת: השם של המקום בגרמנית היה ריברג, יש לי פה תמונה על המקום הזה.

ש: זה בגרמניה?

ת: לא זה באיזור הסודטים. לי יש תמונה של הבית שלשם אני ברחתי. למקום הזה קוראים בצ'כית סוני, בגרמנית קוראים לזה ריברג – בירמלוואלד, זה היה כבר בבירמלוואלד. אז האשה הביאה חמישה בגדים שמלות, כמובן זה היה טלאי על טלאי. אנחנו התרחצנו אחרי חודשים, ויכולנו ללבוש דבר שבלי כינים. אבל הבעיה שלי הייתה שהיד שלי הייתה שבורה, שם בגרינברג הרופאה שמה לי תחבושת עם גבס על זה, והכינים תחת הגבס עוד יותר הפריעו לי מאשר הכינים עם הבגדים, כי הם מפה שוב יצאו. אז האשה שברחנו אליה הייתה מאוד נחמדה, היא הביאה איזה רועה צאן שהוא הוריד לי את זה, והוא נתן לי איזו משחה.

אבל בזה עוד לא נגמר הסיפור. נתנו לנו מקום לישון ברפת איפה שהיו הפרות. שם היה מקום לעגל שלא כל היום יינק מהאמא כדי שיישאר קצת חלב. שם היה הרבה הרבה קש כדי שזה יהיה רך לעגל, ושם אנחנו ישנו חמש בלילה הראשון. החייל שהיו לו שתי בנות אני זוכרת שכבר ישנו, הוא הביא שמיכות, והוא כיסה אותנו. למחרת בבוקר קמנו עם זה ששמענו אותה חולבת את הפרות. כבר לא יכולנו לאכול אלא רק מעט, כוס היה יותר מדי, כי לא יכולנו בבת-אחת. אבל היא אמרה שלא יכולות להישאר אצלה חמש בנות. היא בחרה בי ובעוד אחת, היא אמרה שאנחנו יכולות להישאר אצלה, והיא תדאג לבנות האחרות איפה להיות בכפר עד שנוכל לנסוע הביתה. הן תהיינה שם תמורת עבודה.

לאט לאט נודע לי שאלה היו קציני אס.אס שהם גם-כן כבר ברחו, כי הם ידעו שסוף המלחמה, והם לא רצו שיתפסו אותם בתור קצינים. הם הביאו איתם הרבה אוכל וסוסים, כנראה זה מה שהם נתנו לאשה שתמורת זה יכלו להישאר שם אצלה. אבל למחרת שוב בא הזקן, והוא הביא לה קופסאות מלאות שימורים כדי שהיא תחזיק אותנו. הוא הביא לה שעועית ודברים כאלה שהם כנראה גנבו מהצבא. אחר-כך הם הלכו משם, יותר לא ראינו אותם. הם הביאו לאשה הזאת סבון רק כדי שהאשה הזאת תחזיק אותנו. הוא ממש ראה בנו את הבנות שלו. אז אנחנו נשארנו.

אז קודם האשה שאלה במה אנחנו מאמינים? אני לא היכרתי חוץ מהיהדות שום דת, אבל ידעתי שיש רפורמטים, יש אוונגלים, יש נוצרים אז הראשון שהיה לי בראש היה אוונגלים. זה היה המזל שלנו כי הם היו רפורמטים. היא אמרה: אני לא מכירה את הדת הזאת. היא הביאה אותנו לחדר, היא הביאה תמונה של ישו, והיא שאלה: אתם מאמינים בו? זה העיקר! בטח שאמרנו שאנחנו מאמינים בכל דבר, אז היא אמרה: אתם יכולים להישאר. אז שתינו נשארנו.

יום אחד אני פותחת את העיניים, אני מוצאת את עצמי בחדר הכי יפה ומולי יושבת נזירה. הנזירה מחייכת, והיא אומרת לי: את צריכה להודות לה' שאת נשארת בחיים, היה לך טיפוס, ואיבדת את הכרתך עד הרגע הזה. אחרי זה באו הבנות, והן אמרו לי: אנחנו חופשיות, סוף המלחמה! מצאנו חיילים אנגלים, והם הבטיחו שהם לוקחים אותנו הביתה. אנחנו רק חיכינו לך, לא רצינו ללכת בלעדייך. אבל לי לא היה כוח לשבת, לא היה לי כוח לדבר. אני אמרתי: אני לא רוצה שבגללי אתן תפסידו משהו, אני לא מרגישה שאני אוכל ללכת, לא רוצה להחזיק אתכן פה, תלכו אתן, ואני אלך כשאני אוכל. הן אמרו לי: את בטוחה? אמרתי להן: כן, אני לא יכולה ללכת, ואני לא רוצה. כי הן אמרו שהאמריקאים עוזבים עוד מעט כי הם צריכים. אמרתי להן: תלכו. אני לא ידעתי מה אני עשיתי, נשארתי שם לבד בלי דוקומנטים ובלי שום דבר. זה היה במאי, ובגלל זה לא יכולתי להגיע הביתה אלא רק באוגוסט. אני נשארתי לבד, אחרי כמה ימים באו למשפחה הגרמנייה הזאת ארבעה בחורים שנשלחו מצ'כיה לפרוטקטוראט לסודטים שהיה שייך קודם לצ'כים.

ש: לשטח החסות?

ת: כן. הם באו למטרה שהם לוקחים את הגרמנים למחנה ריכוז, ומפנים את המקום לצ'כים. אז אני הבנתי שאני צריכה ללכת שוב למחנה ריכוז יחד עם המשפחה. הוא בעצמו נרובני מביבור, הוא היה שם. הוא לא אמר את זה ככה שהם לוקחים, אלא קודם הם רשמו הכל, את כל הפרות וכל מה שיש, שהם צריכים לתת כמות של ביצה וכמות של חלב לממשלת צ'כיה. כשהם עזבו את הבית אני הלכתי אחריהם, ואני אמרתי להם: למרות שאני מדברת גרמנית אני יהודיה הונגריה שאני ברחתי מאושוויץ. סיפרתי להם שחליתי, הבחורות שברחנו יחד הן הלכו, ואני נשארתי פה. הם שאלו אותי: איפה יש לך תעודה? אמרתי להם: איך תעודה, מי ייתן תעודה שאני אברח? אני לא יכולה לתת לכם תעודה. אז הם אמרו שהם לא יכולים לעשות שום דבר, הגורל של המשפחה זה הגורל שלי. אמרתי להם: איך זה יכול להיות, עד עכשיו סבלתי בגלל שאני יהודיה, חשבתי שכשאני אהיה חופשייה אז כל הסבל ייגמר. איכשהו באופן אישי הם האמינו לי, אבל אין הוכחות. הם אמרו שהם לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מזה שהם מאמינים לי כדי לעזור, עד שאני לא יכולה להוכיח משהו. זה לא בשבילם, הם כבר מאמינים לי. כמובן זה לא קרה בבת אחת אלא אחרי כמה פגישות.

אני התחלתי לחפש חיילים אמריקאים שעברו את הכפר, אני מצאתי אחד, וסיפרתי לו שיש לי בקשה. אמרתי לו, שאני רוצה לשלוח מכתב לאחי לאמריקה, אז עוד לא הייתה התכתבות בין האנשים אלא רק בין החיילים, היה רק דואר צבאי. הוא שלח לי איזה יהודי אמריקאי, ואני סיפרתי לו מה המצב שלי. ביקשתי ממנו שהוא יכניס את המכתב שלי למכתב שלו, ושההורים ישלחו את זה באמריקה לאחי. במכתב אני כתבתי שאני רוצה שהוא יכתוב לי מכתב שאני אחותו, שקוראים לו לוי והשם הזה לוי יש רק ליהודים. זה סיפור מאוד כואב איך השגתי את זה, אבל השגתי. הגדוד של החייל עזב את המקום לפני שאני ידעתי שיש קונטקט עם אחי. לא ידעתי האם הוא בחיים, היו תקופות שחשבתי שכל היהדות נפגעה לא רק האירופאים. בינתיים החייל היהודי הזה עזב, הוא אמר שהוא לא יודע לאן הם הולכים, האם הם הולכים חזרה לאמריקה או שהם נשארים בצ'כיה. אבל כשתהיה לו תשובה למכתב שלי הוא ימצא איזו דרך שזה יגיע אלי, כי הוא הרגיש את המצוקה שלי. עברו כמה חודשים.

ש: ובינתיים?

ת: זה בעצם לא כמה חודשים אלא אולי חודש אחד או חודשיים שלא ידעתי שום דבר. הנרודני מביבור תמיד הודיע לי שבאו לקחת אותי למחנה ריכוז, כי לי לא היו ניירות. אז הוא אמר לי שאני אברח מהבית כדי שלא ימצאו אותו. כלומר, הוא עזר לי ככה. כי אני אמרתי שאני מצפה למכתב של אחי. ככה עברו כמה שבועות, זה היה נראה לי כאילו אינסוף. יום אחד ראיתי שבא ג'יפ צבאי, ומישהו עושה ככה. זה היה החייל היהודי שהוא קיבל רדיוגרם, אז עוד לא היה פקס. בינתיים אחי החליף את מקום המגורים אז עד שמצאו אותו. כי באמריקה לא צריך למסור מיום ליום, לפחות לא אז, אם הם עברו דירה. מצאו אותו, הוא שלח רדיו גרם שאני אשאר יחד עם החייל הזה, והוא בא לקחת אותי. הוא שלח לי כסף.

יש לי יומן שאני כתבתי אז, לא כתבתי כל יום אלא רק במומנטים שלא יכולתי להחזיק בי את ההרגשות. היומן איתי. כשקיבלתי את המכתב התפרצתי בבכי, קודם כל יטון באנוש יש לי אח, יש לי עוד מישהו שאני מקבלת אהבה ממנו, שאני בן-אדם, שאני חשובה, אי אפשר להרגיש, קודם כל שהוא חי שאני כבר לא לבד. זה היה כבר סוף יולי, אחר-כך רצתי עם המכתב למשרד, ואמרתי להם: הנה המכתב של אחי. אז הם אמרו: בסדר, מקבלים, ואת יכולה כבר להתכונן לנסיעה, לוקחים אותך לברונו (Brno).

ש: בצ'כיה?

ת: כן, בצ'כיה. שם את תקבלי את התעודות שאת יכולה לנסוע, כי אנשים לא היו יכולים לנסוע אלא רק הצבא. אבל לפני שאני נסעתי לא הייתי שלמה עם עצמי. האשה שלשם ברחתי ונשארתי איתם כמובן עבדתי אצלם את כל העבודות, אפילו בשדה בקציר עבדתי עם היד הכואבת. שטפתי את הריצפה של העץ, עשיתי כביסה והכל הכל עבדתי. זה היה לי מובן מאליו שעבור האוכל אני חייבת לעבוד. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא להיפך, אני הרגשתי הרבה תודה כלפי האשה כי האשה הייתה נחמדה, היא רצתה שאני אלך גם-כן לכנסיה, כי בטח שזה חסר לי. אבל אני לא ידעתי מה לעשות בכנסיה, ואמרתי לה: תלכי רק את, אני אבשל ואני אסדר, תלכי את. היא התביישה בפני הכפר שלא יחשבו שהיא לא נותנת לי. אבל היו לה שני ילדים בן שהיה אולי בן ארבע-עשרה או שתים-עשרה ובת שהייתה בת תשע. איכשהו הרגשתי שאני לא יכולה להישאר בשקר. לא בגלל שפחדתי לא אמרתי כי כבר הייתי חופשייה, אבל לא רציתי לאכזב אותה. אבל כשאכלנו, ועוד אכלנו מהקונסרבים שהחיילים השאירו שם, היו שם קונסרבים עם בשר, אז הילד אמר בשמחה (בגרמנית): יודן פלייש, יודן פלייש (בשר יהודים). אני לא צריכה להגיד לך שלמרות שידעתי שזה לא יודן פלייש, אבל זה לא ירד לי בגרון.

כשכל-כך הרבה פעמים שמעתי ממנו, יום אחד שאלתי אותו: תגיד, אתה כבר ראית יהודי בחיים שלך? הוא אמר: לא, אני לא ראיתי, בכפר אין יהודים. הוא אמר את זה בגאווה. שאלתי אותו: למה אתה שונא כל-כך? הוא התחיל להגיד לי מה שהם אמרו, הוא סיפר לי שהיו ראסן שטולדה, שאלה היו שיעורים שהם למדו על הגזע על היהודים. שאלתי אותו: מה למדת על היהודים? מה שכתבו בשטירמר, מה שהיה אז בעיתונים, אני לא רוצה לספר פרטים, כולנו יודעים מה כתבו. הם כתבו, שאנחנו חיים מהדם שלהם, מוצצים דם, חוץ מזה שאנחנו הרגנו את ישו. שאלתי אותו: יש לכם גם ספרים מהשיעורים האלה? הוא אמר לי: כן. ביקשתי ממנו: תראה לי. הוא אמר לי: שם יש ציורים איך היהודים נראים. הוא הביא את הספר, אני הסתכלתי בזה זה היה נורא. היה שם יהודי עם אף גבוה, פה גדול, זה היה משהו נוראי. לא יכולתי להתאפק, אמרתי לו: תסתכל עלי, אני דומה לזה? הוא אמר: איזו שאלה, למה שאת תהיי דומה לזה? אז התחלתי לספר לו את הסיפורים שלי. אמרתי לו: אני הייתי כמוך עם אמא עם משפחה, ויום אחד לקחו אותי, למרות שלא עשיתי כלום, כאילו היו לוקחים אותך, ועושים ממך חיה. הוא לא הבין את זה.

לצערי הוא הבין אחר-כך, כי עשו להם אותו דבר, לקחו אותם לדוייטשלנד, למחנה ריכוז, אני כתבתי לשם, אבל לא מצאו אותם, רציתי לשלוח להם משהו. יש לי עוד את המכתב הזה שחזר. סיפרתי לו שזה היה רק פוליטיקה. סיפרתי לו שמאלפיים לא נשארנו שמונים. אז עוד הכל היה טרי, יכולתי לזכור, היום כמה שאני משתדלת אני לא זוכרת את הכל, אבל אז עוד זכרתי, וסיפרתי לו. הבחור הכפרי המחוספס ראיתי שדמעות זולגות לו, הוא מסתכל עלי, והוא לא יודע אם להאמין לי או לא להאמין, והוא בכה. אמרתי לו: אני לא רוצה לספר לאמא שלך לא בגלל זה שאני פוחדת לספר, אלא אני לא רוצה שהיא תתאכזב. היא חושבת שהיא עזרה לבן-אדם שהיה במצוקה, היא לא חושבת שהיא עזרה ליהודיה שהיא חושבת על היהודים כמו שאתה חשבת. אם אתה רוצה לספר לה בבקשה, אני נותנת לך לספר.

אבל למחרת אני כבר הלכתי לברונו, ולשם ליווה אותי אחד מהארבעה, כי הוא אמר שאם אני אתחיל לדבר גרמנית הם לא ידברו איתי, מכיוון שהם כל-כך שונאים את הגרמנים, שאיך שהם שומעים שמישהו מדבר גרמנית הם כבר לא מתייחסים אליו. הוא בא, הוא נכנס למשרדים, ואני ישבתי בחוץ על הספסל. כשהוא בא הזמינו אותי למחסן שאני אבחר לי בגדים אז אני נכנסתי, והוא בא איתי. לקחתי בגדים, וזה אני מוכרחה לספר שכשישבתי על הספסל ישב על-ידי בן-אדם, והוא שמע מה מתרחש בלי להגיד לנו מילה. הוא בא מהמשרד, והוא אמר לי: יש דבר אחד לא נעים שהיום אין רכבת, צריכים לחכות יומיים, אני צריכה לחזור לכפר ולחכות שם יומיים. אמרתי לו: אני לא רוצה כבר לחזור, אני לא יכולה, אני יכולה רק קדימה, אני לא יכולה אחורה מבחינה נפשית.

האיש שישב על הספסל אמר בגרמנית: את יכולה לבוא אלינו, את יכולה לישון אצלנו, אני מבין שאת רפטריאנט, שאת היית במחנה ריכוז, ואת רוצה לחזור הביתה. אני הסתכלתי על השני, איך אני יכולה לישון אצל הגבר הזה, זה גם-כן בלתי אפשרי. אבל הגבר הזה היה די אינטליגנט, והוא הבין מהמבט שלי. הוא אמר לי: אל תפחדי יש לי אמא, את תישני עם אמא. זה שליווה אותי מהכפר הוא בא איתי לבית הזה, הם דיברו משהו בצ'כית, האמא לא ידעה לדבר גרמנית. בטח הם סיפרו לה מי אני, אז באה האשה, חיבקה אותי, והיא בכתה. אני הייתי שם, והם נתנו לי את הכי טוב שהיה להם. הם בישלו לי, למרות שהיה קשה אז כי הם קיבלו את האוכל על תלוש. זה היה עד הרגע שאני עליתי לרכבת הביתה.

ש: לאן הביתה, לאן את מגיעה?

ת: זה לא הביתה, אני הגעתי לברטיסלבה (Bratislava), שם יצא איש, הוא אמר שהוא מהג'וינט, ואם יש רפטריאנט יהודי הוא יכול ללון שם עד שבאה הרכבת, כי לבחורות מסוכן לנסוע לבד בגלל הרוסים, הרוסים היו אונסים ברכבת או איפה שהם היו תופסים את הנשים לבד. הוא אמר לי: את צריכה להיות פה עד שהקבוצה תהיה עשרים או עשרים וחמש, ואז את יכולה לנסוע עם שליח. אני לא יכולתי, אמרתי לו, שאני לא יכולה לישון איפה שיש הרבה אנשים. ראיתי שיש שם הרבה אנשים, והיה לי כבר קומפלקס נגד זה שאני אהיה סגורה, אומנם לא סגורה כמו תחת הגרמנים, אבל הרבה יחד. למה זה היה? כי שמעתי שיש באותו היום רכבת להונגריה, אמרתי שאני מוכרחה לנסוע. גם-כן אי אפשר לשכוח איך האנשים חיכו לרכבת היו שם בעיקר חיילים, היה שם ממש הר של אנשים. ישבו מעל הרכבת, ישבו בפנים כשלא הייתה דלת ולא היה חלון. היינו צריכים איכשהו להיכנס לרכבת.

אני ראיתי שחייל אחד רוסי מסתכל עלי. אם אני הולכת לכיוון אחד, כי חיכיתי לרכבת, והיא לא הגיעה לפי השעון, אלא איך שהגיעה מתי שהגיעה. לא רציתי להיכנס אז הלכתי, והוא תמיד בא לכיוון איפה שאני הלכתי. עד כדי כך הוא הפחיד אותי שהחלטתי שבכל זאת אני הולכת לישון בג'וינט, כי הוא כבר שם עלי עין, ואני פוחדת לנסוע לבד. הידיים שלי היו כבר על הידית של המשרד אז הוא מתחיל לדבר אלי הונגרית. הוא שואל אותי: תגידי לאן את רוצה לנסוע? אמרתי: לבודפשט. הוא שאל אותי: ומבודפשט את נשארת? אמרתי: לא, אני נוסעת לשאלגוטריין. הוא אמר: אז אני ראיתי טוב, את וליקה, נכון, לוי ולי? אמרתי לו: כן, מאיפה אתה יודע? הוא אמר לי: את לא זוכרת אותי, אני פיירשטיין החבר הכי טוב של אח שלך, אני עוד החזקתי אותך בידיים, חשבתי שזו אתה. אמרתי לו: ואני כל-כך פחדתי ממך. הוא אמר לי: אני אקח אותך הביתה. שאלתי אותו: למה אתה נראה כמו חייל רוסי? הוא אמר: אני התנדבתי לחטיבה הרוסית, זה היה אפשרי, לא מהונגריה אלא מצ'כיה. הוא עבר את הגבול, ומשם הוא התנדב. בעזרתו אני הגעתי, הוא אמר לי: אם שואלים את אשתי. באמת רצו קודם כל להתחיל איתי, אז הוא אמר: זאת אשתי, אני מצאתי את אשתי, אז נתנו לי חופשי. פעם רצו לשדוד, היה על ידינו איזה קצין גבוה שלו הוא סיפר שאני אשתו, הוא הציל אותנו, וככה הגעתי להונגריה.

ש: איך מצאת את הבית שלך?

ת: זה היה אחרי זמן מה אני הייתי קודם בבודפשט חיפשתי את הקרובים, ומצאתי את בן-דוד שלי. הייתי אצלו עד שבאומז'ה, זה השם של האורגניזציה, היו תמיד מודעות על הקיר מי הגיע. דרך שם אחד נודע לי שבעלי כבר במישקולץ (Miskols). עכשיו אני לא רוצה לספר על ההרגשות כשאני שמעתי שבעלי חי בכלל ושהוא במישקולץ. אז אני שלחתי טלגרמה שאני אגיע עם הרכבת הראשונה שיוצאת מבודפשט למישקולץ, לא כל יום יצאה רכבת. אבל הטלגרמה זה לקח שבוע ימים ככה שאני כבר הייתי במישקולץ כשהטלגרמה הגיעה. אני נסעתי למישקולץ משוכנעת שבעלי מחכה לי בתחנה, אבל אף אחד לא חיכה לי. הלכתי לבית איפה שהם היו גרים, אף אחד לא היה בבית. השם עוד היה שם על הדלת, ואני התיישבתי שם על המדרגות. אחד הדיירים בא לשאול מי אני, למה אני מחכה? אמרתי שאני מחכה לבעלי. הוא שאל אותי: מי בעלך? אמרתי לו. אז בלי להגיד לי מילה הם רצו להודיע לבעלי שהיה יחד עם גיסי, היה להם בית-חרושת, הם רצו שוב להתחיל עם בית-החרושת, והם היו בדיוק עסוקים בזה. האיש הזה אמר לשני האחים: אשה של אחד מכם הגיעה, אני לא יודע מי זאת, אם זאת אשתך או אשתך. אז אתה יכול לתאר לעצמך מה הם הרגישו שלא ידעו איזו אשה הגיעה. הם רצו ושם הייתה הפגישה הראשונה עם בעלי. לאח השני אף פעם לא הגיעה האשה.

ש: ידוע מה היה איתה?

ת: בטח, היא נפטרה בידיים.

ש: השנים עוברות אנחנו מגיעים לשנת 1957 את עולה ארצה יחד עם בעלך?

ת: כן, עם בעלי ושני ילדים.

ש: שני ילדים יש לכם כבר שם בהונגריה?

ת: כן, שם בהונגריה אחד בן אחת-עשרה והשני בן עשר. הגענו ארצה באוניה בשם 'ארצה'. לי הייתה רק בקשה אחת מהשליחים, לא חשוב לי איפה אני אהיה אבל רק שיהיה קונסרבטוריום במקום, כי הבן הצעיר מאוד מוכשר, ובהונגריה אמרו שאם אני אקח אותו מהונגריה למקום שהוא לא יכול להמשיך אני עושה חטא נגד הבן שלי. את החטא אני לא רוצה לעשות, כי אנחנו באנו רק בגלל הבנים שלנו. הוא אמר לי: טוב, ואנחנו קיבלנו מקום בבית-שאן. כמובן אין שם קונסרבטוריום לא בקרבה ולא בבית-שאן. בת אחותי שהיא הייתה כבר בארץ היא באה לקבל אותנו בנמל התעופה, והיא אמרה לנו: אל תלכו לבית-שאן זה לא בשבילכם, בגלל הילדים לא בגלל המקום. תבואו אלי. אבל הם היו לא בעלי פוטנציאל.

ש: איפה הם גרו?

ת: ברמת ישי, שאז רמת ישי היה רק כפר קטן, אבל היא הייתה פטריוטית, היא לא רצתה שאני אתאכזב, ואקח את הילדים למקום שהם לא יכולים להמשיך. באמת הבן שלי היום מלחין ידוע והשני גם-כן.

ש: מה שמו?

ת: הצעיר יוהס דן והגדול יוהס אריה שהוא היום פרופסור בטכניון בכוחות עצמו כי לנו לא היה כסף. גם הצעיר בכוחות עצמו. שנה אחרי שנה הוא היה צריך לעבור בחינות כדי לקבל את הסטיפנדיה להמשיך את הלימודים. אבל אז הם בני אחת-עשרה ושתים-עשרה, ואמרו לנו באוניה: אם אתם הולכים לאן שאתם רוצים אל תצפו מאיתנו לעזרה הם לא מקבלים. האכזבה הייתה אחר-כך.

הלכנו עם בת אחותי לרמת ישי, הסוכנות הייתה בחיפה, ואני הלכתי לבקש עזרה, כי לא יכולנו לגור אצל בת אחותי, יש לה שלושה ילדים ולי יש שניים בשני חדרים קטנים. והם אמרו: אני לא הזמנתי אותך, אל תדרשי ממני שום דבר. אני לא האמנתי לאוזניי, כשהייתי בחוץ פרצתי בבכי, ככה מקבלים אותנו, זו הקבלה? אחר-כך היה עוד יותר גרוע, הייתה ממש בושה שאני עברתי את השואה. אמרו לי: מה את נתת שייקחו אותך כמו את הבהמות למטבחיים, למה לא עשית משהו נגד זה? ככה שאלו אותי. אתה לא יכול לתאר לעצמך מה אני הרגשתי, אלו יהודים?

ש: קשה לשמוע.

ת: אלו האחים שלי? אני חייתי בין הגויים, קיבלתי שם כבוד, הבנה ואפילו אהבה, ואתם מקבלים אותנו ככה? אין לי מילים. אחר-כך אמרתי: טוב, יותר אני כבר לא רוצה מכם. אין דרך חזרה, נשארים פה מכוחנו עצמנו. ככה התחלנו. אחר-כך כמו שאמרתי לך חיפשתי קונסרבטוריום, שמעתי שיש בתל-אביב וזה הכי טוב. למזלי המנהל של הקונסרבטוריום עדן פרטוש מהונגריה סיפרתי לו הכל, הוא הבין, הוא בחן את הבן שלי, והוא אמר לי: את צריכה להיות המאושרת בעולם, מעטים יש בעולם, תהיה לך עוד שמחה גדולה, אל תתייאשי. בעזרתו קיבלנו שיכון בחולון. הבן הגדול שגם-כן יש לו שמיעה כל-כך טובה שמהשמיעה הוא התחיל בתור אוטודידקט לנגן על אקורדיון, הוא כבר הרוויח כסף, כי הוא יכול היה ללוות להקות בבית-ספר. ככה התחלנו.

ש: מה למד הבן הצעיר?

ת: קומפוזיציה וניצוח. הוא קפץ כל-כך מהר את הכיתות, שבדרך כלל לאקדמיה מקבלים אחרי הבגרות, הוא היה רק בן ארבע-עשרה כשהוא הגיע לאקדמיה, אז עשו כיתה מיוחדת בשבילו ובשביל עוד שניים שהיום הם גדולי המוסיקאים, אחד מנצח מוכר. לא שילמנו עבורו כי הוא קיבל כל שנה סטיפנדיה. הגדול עזר מעל כוחו למשפחה. בעלי היה מאוד מאוד עדין, הוא לא היה מסוגל לבקש, לא היו לו מרפקים. רק היה צריך להכיר אותו, זה לקח הרבה זמן עד שהכירו אותו. לאט לאט אנחנו התחלנו לחשוב על העתיד עם הרבה הרבה קשיים. התחלנו את בית-החרושת שהיה לנו בהונגריה שהשותף ברח לאמריקה, והשאיר אותנו עם הרבה חובות. על זה אני לא רוצה לדבר.

ש: בית-חרושת למה זה היה?

ת: מוצרי עץ לכלי בית בשם ארדן אחר-כך. היינו שותפים עם המושב ניר גלים.

ש: ליד אשדוד?

ת: כן. אחר-כך היינו עצמאיים, בעלי בנה את המכונות בעצמו, מכונות ג'ניאליות שלא היו יכולים להתחרות בנו, במקום אחד זה עשה בבת-אחת חמש. כשהיינו בשיא של ההצלחה בעלי נפטר מהתקף לב. אבל אז כבר הגדול השתחרר מהצבא, התחיל כבר ללמוד באוניברסיטה פה בירושלים, והצעיר עשה את השנים האחרונות באקדמיה. אז כבר היה לנו בית-חרושת בהצלחה גדולה, וכל ישראל רצה לקנות את המוצרים שלנו, כי בעלי הכניס את האיכות. אנחנו עבדנו עם סיטונאים, בעלי היה בצד הטכני ואני הייתי בקשר עם הבנקים, סיטונאים והזמנות, צוות מושלם. אבל אז פתאום נשארתי לבד, כשאני לא מבינה בטכניקה, אני לא מבינה במכונות. אבל הגדול היה נוכח כשבעלי בנה את זה, הוא מאוד מוכשר, הוא ידע, והוא מסכן היה יותר בבית מאשר באוניברסיטה בגלל המכונות, הוא עזר. שניהם נפלאים.

הגדול אמר: אני מפסיק את הלימודים אני ממשיך את בית-החרושת שלמשפחה יהיה ממה לחיות. שכחתי לציין שהוא קיבל פרס במכון וייצמן, הייתה לו איזו המצאה, הוא כבר אז היה מבריק. אני אמרתי לבן שלי: העתיד שלך אחר, אני לא יכולה לקבל. כשישבנו בשבעה הבן הצעיר אמר לגדול: לא, אתה צריך ללמוד, אני אהיה בבית-חרושת עם אמא. אמרתי לו: אתה, שם יש רעש מהמכונות אתה תקלקל את העתיד שלך עם המוסיקה. אף אחד לא יכול, אני אשאר עם מנהל העבודה ועם הפועלים. זה היה מאוד קשה, אני לא אספר את הפרטים. מנהל העבודה רצה להיות שותף בלי כסף, הוא ידע שאני תלויה בו. הייתי מקבלת אותו בתור שותף, אבל ראיתי את האופי שלו, וידעתי שבתור שותף אני אבודה. לקחתי שותף, אחר-כך מכרתי את זה, חיכיתי עד שהבן הגדול קיבל את התואר הראשון שאני אוכל לשלם עבור שכר הלימוד שלו והדירה. התמוטטתי ומכרתי את העסק. שני הילדים נפלאים דרכם קיבלתי שתי כלות נהדרות טובות, ארבעה נכדים שכל אחד מתקשר אלי, אחד יבוא היום. אני לא מאמינה שיש פיצויים, אבל אם יש פיצויים אז מדינת ישראל והמשפחה הנוכחית הם הפיצויים.

ש: מה שמות הנכדים?

ת: הגדולה עירית היא הבכורה.

ש: בת כמה היא?

ת: בת עשרים ושתיים היא סטודנטית. הנכד הגדול הוא בצבא הוא טנקיסט, רצו לשים אותו למחשבים, כי הוא גמר תיכון של מחוננים, אבל הוא אמר שהוא רוצה להיות בקרבי כי הוא מספיק חזק, והוא רוצה לתת את המקסימום, אז הוא היום טנקיסט. הקטנה קצינה והקטן בן שבע-עשרה, הוא בינתיים בכיתה י"א, היום הוא יבוא לבקר אותי.

ש: ולריה אני רוצה מאוד מאוד להודות לך. אין לי ספק שמה שעבר עליך אלה היו דברים מאוד מאוד קשים, אני לא אחדש שום דבר. באמת אולי בזכות תושייה שהייתה לך דווקא בתקופת התופת הזאת את יכולה לשבת פה מולי, ולספר את הדברים שזה כל-כך חשוב לשמוע אותם ולהשמיע אותם.

ת: אם אתה מרשה אני רוצה עוד להוסיף משהו. דרך כל הזמן ודרך קשיים שהייתי יותר קרובה לעולם הבא מאשר לעולם הזה, תמיד הרגשתי יד מסוימת שעוזרת לי ומוציאה אותי מהקשיים. תאמין לי שהיד הזו כיוונה אותי בכל הדרך. הודות ליד הזאת קיבלתי את הסנדוויצ'ים, הוציאה אותי מהסיטואציות הכי קשות. אולי זאת הייתה היד של אמא שלי, אולי היד של אלוהים, תחשוב מה שאתה רוצה.

ש: תודה רבה, באמת תודה מקרב לב.

ת: מראה תמונות:

* זו אמא שלי, זיכרונה לברכה, התמונה צולמה ב1944- כשהיא הייתה בת שבעים, היא צולמה למטרה של איזו תעודה. שמה קרולינה לוי, מהבית גרשון.

* זו אמא של בעלי, זיכרונה לברכה, גיזלה וייס מהבית כהן, אני לא יודעת מתי צילמו את זה, לפני המלחמה העולמית הראשונה בערך ב1910-.

* זה אחי, זיכרונו לברכה, פרנץ לוי, נולד ב1910-. אחי האהוב שהיה פילוסוף, סופר, משורר והייתה לו בת נהדרת ואשה נהדרת, כולם ניספו באושוויץ.

* זו תמונה שלי אז ולריה לוי, אחר-כך ולי וייס, הייתי בת שמונה-עשרה ב1938-, זה בשביל תעודת הבגרות.

* זו תמונה של אחי פרנץ לוי, אשתו והבת עליזה, זה בערך ב1943- או 1942, כולם ניספו בשואה.

* זו תמונה של בת אחותי אז עם ארוסה שהיום בעלה בעיר שלנו שאלגוטריין, על-יד בעלה אני עומדת ועל ידי איזה בחור שאני כבר לא זוכרת את שמו, זה היה כשטיילנו באיזה יום חורפי בעיר שלנו. התמונה בערך משנת 1942.

* התמונה משנת 1941 או 1942 ביום שהתארסנו עם בעלי, זה בבית שלנו בסלון, מאחורינו הפסנתר עם פרחים, ובראי הגדול רואים גם את נוכחותו של בן-דוד שהוא ניספה בשואה.

* זו תמונה של בעלי, זיכרונו לברכה, ביום שהוא השתחרר בשנת 45' בינואר. בעלי אז וייס ארתור, אחר-כך בהונגריה לקחנו שם הונגרי יוהס.

* התמונה הזאת מ1941- או 1942 בחצר שלנו בהונגריה, זה היה באיזה אירוע משפחתי, כי שם אני רואה את שני האחים, אבא של בעלי, אח של בעלי עם אשתו, בעלי ואני במרכז, בת-דוד, הבת של אחותי, אח שלי ועל ידו רק הראש של בת אחותי.

* זו תמונה שעשו ב1945- כמה ימים לפני שאני חזרתי. את התמונה עשו בבמרוולד (Bohmerwald) בריברג (Rehberg) לפני נסיעתי להונגריה. רציתי לשלוח את זה לאחי לאמריקה, גם שלחתי אחת. עשה את זה חייל אמריקאי.

* זה כבר בריברג זה נמצא בבמרוולד איפה שאני ברחתי מצעדת המוות. פה רואים שני גגות של בתים, בבית השמאלי הייתי, לפה אני ברחתי ושם הייתי עד היום שחזרתי להונגריה, בראשון לאוגוסט 1945. בתחתית התמונה בצד שמאל זה הבית.

* זו קבלה שקיבלתי בברונו מהצלב האדום שתרמתי להם אלף קרונה, ולא רצו לקבל ממני, ממש נלחמתי, וביקשתי שיחזירו לי את ההרגשה שאני שוב בן-אדם, שלא רק לקבל אני יכולה אלא גם לתת. זו התעודה. אז אני ולי וייס היום אני ולי יוהס.

* זה דף אחד מיומן שכתבתי בריברג בימים שההרגשות ממש נפרצו ממני, לא יכולתי להחזיק בי. זה באותו היום שאנחנו הגענו לאושוויץ, שנה אחרי זה. פה אני כותבת על אמא שלי שראיתי אותה בפעם האחרונה כשהפרידו בינינו.