חוה ריבק

שם המרואיינת: חוה ריבק

שם המראיינת: יהודית סולביצ'יק

תאריך הראיון: 8.9.97

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Lodz

Auschwitz

Halberstadt

אנחנו מראיינים היום את גברת חוה ריבק מהבית ליברמן.

ת: נכון. אני רוצה לספר את סיפורי לזכרם של הורי, של אחיותי וגם רקע והעבר שלי.

ש: את נולדת ב1927- בלודז' (Lodz)?

ת: כן.

ש: אם את יכולה לספר לי על המשפחה שלך?

ת: לפני המלחמה אנחנו היינו בית עם אבא, אמא, אחות הגדולה אסתר, האח השני שמואל, אחריו האחות שרה ואני הקטנה חוה. אלה הם שמות אחרי הסבתות והסבא. הבית היה בית פועלים, אנחנו עבדנו, זאת אומרת, אבא עבד אחותי הגדולה עבדה, ועם הזמן גם אחי עבד. אנחנו התפרנסנו מהמשכורות שהם הביאו, וחוץ מזה גם עבדנו בבית. מה זאת אומרת עבדנו? אחותי עבדה בבית בד גדול מאוד, שם היא תיקנה בלות של בדים לחליפות, היא תיקנה כל מיני תיקונים, ואת הבלות האלה עם הזמן גם אמא רצתה לעבוד על זה. אז הביאו עם אוטו גדול מאוד, אוטו משא, הביאו את הבלות הגדולות האלה של סחורות, והיו בבית מתקנים. המשכורת של אחותי היתה יותר גדולה מהמשכורת של אבי, וגם זה שתיקנו בבית, גם מזה היתה משכורת.

אבי ממה שאני זוכרת הוא ידע סנדלרות, אבל מסנדלרות הוא התפרנס מעט מאוד. עם הזמן הוא נכנס לעבוד רחוק, הוא היה צריך לנסוע בחשמלית, הוא עבד בבית-חרושת שאז בהתחלה ייצרו על נעל מגף מגומי, גם לגבר וגם לבוטים האלה, את זה אז עשו שם. מכיוון שאבא היה במקצועו סנדלר, נתנו לו לעשות את הסוליה מלמטה. המשכורת היתה גם עוד משכורת לבית. זה היה בית יהודי שהפרוטה לא היתה מי יודע מה. אבל היה יופי בבית, היתה איזו שמחה בבית. היה לבוש בבית לפסח, נעליים חדשות, לבוש חדש וגם לראש השנה. בכלל כל חג היה בבית מלווה בשמחה. אבי היה הולך לבית-הכנסת, זה לא היה בית-כנסת אלא שטיבל. אני זוכרת את עצמי שהלכתי שם לשמחת תורה עם דגל ועם תפוח אדום שהיה צריך להיות על הדגל. זה היה בית יהודי טיפוסי של פועלים.

הדירה שלנו היתה גדולה, את הדירה חילקו לשניים אפילו עם ארון, שבחלק אחד היו ישנים ובחלק השני היתה מיטה אחת, והיה שולחן קטן שאבי היה עושה שם נעליים רק לנו, כי הוא ידע את המקצוע. הוא עשה גם לנו מגפיים גבוהות שאז רק יצאו וזה היה יקר מאוד. אלה היו מגפיים עם שרוכים שהם הגיעו עד למעלה וזה היה משהו חדש לגמרי בזמנו. היה בית מאוד אוהב, נכון שלא תמיד היה גרוש בבית כמו שאומרים, אבל הסיר על הכיריים תמיד היה. היה חם, היה לנו אח גדול באמצע הדירה, כי הדירה היתה גדולה, והוא היה מחמם ממש. אבי היה עושה לו שתיה בתוך התנור הזה, היתה שם דלת קטנה שאפשר היה לחמם בתוך התנור. כשאבא היה קם בבוקר השכם לנסוע עם החשמלית לבית-חרושת נטלמן, הוא היה שם לעצמו בערב שתיה חמה, שבבוקר כשהוא קם היתה לו שתיה חמה.

ש: זה היה בית-חרושת יהודי?

ת: לא, גנטלמן היה בית-חרושת שעבדו בו הרבה פועלים גויים. גנטלמן היה בית-חרושת ידוע. אני זוכרת את עצמי שאמא היתה שולחת אותי בחשמלית, הייתי אולי בת אחת-עשרה או שתים-עשרה, היא היתה שולחת אותי עם אוכל לאבא. כשאני באתי הייתי אומרת לזה שיושב בכניסה שאני רוצה את אבא, את יוסק ליברמן. הוא היה שולח מישהו, אבא היה בא, לוקח את הסיר, שואל אותי: מה נשמע, איך היתה הנסיעה בחשמלית? והיה נעלם בפנים. אני הייתי יוצאת, ומחכה לחשמלית שחוזרת בחזרה.

ש: אתם גרתם ברובע שהיו הרבה יהודים?

ת: לא, היו שם הרבה פולנים. האיזור הזה היה נקרא בלוטי, אולי שמעת על זה, אבל הרחוב היה מאוד יפה. את תראי בתמונה זה היה רחוב מאוד יפה. בסוף הרחוב היה מגרש גדול מאוד וכל שבת היו מוכרים שם כל מיני דברים.

ש: מין שוק?

ת: כן, מין שוק כללי. גם הדוד שלי שהיה שם גם עובד, זאת אומרת, הוא והבן שלו היו מביאים מזוודה גדולה עם גרביים, הוא היה פותח מין שולחן קטן, ועל זה הוא היה מוכר גרביים. לפני-כן הוא היה בא אלינו. לא רחוק היה שוק בזאר של ריבנה וזה היה בזאר גדול מאוד.

ש: איזו שפה דיברתם בבית?

ת: יידיש, רק יידיש. פולנית דיברנו בבית-ספר בין החברות, בבית דיברנו רק יידיש. היה עיתון בבית בשם היינט. את הפמוטים כל יום שישי, כל חג היה. אפילו בשבועות אני זוכר שאמא היתה קונה, היו קונים כאלה עלים ארוכים, ואת זה היא היתה שמה על-יד הספה. זה היה עלה ארוך כזה עם עלים שהיה לו ריח מצויין זה היה בשבועות. בסוכות היו מקימים סוכה בחצר, למרות שזאת היתה חצר של פולני. אבל סוכה עמדה, ואנחנו היינו עושים קישוטים לסוכה, אבל תמיד היה גשם באותו הזמן. לא ראיתי יהודים שישבו שם הרבה. אם אני לא טועה אנחנו היינו היהודים היחידים שגרנו בבית הזה, כל השאר היו פולנים. אנחנו עברנו מרחוב אחר רחוב מלנרסקה, את המספר אני לא זוכרת הייתי קטנה מאוד, עברנו מרחוב מלנרסקה לרחוב ריבנה 5, ושם גרנו עד הסוף.

ש: זה היה כבר באיזור יהודי?

ת: כן, באיזור היו יהודים, במספר 7 היו יהודים, במספר 9 היו הרבה יהודים. אני הלכתי לבית-ספר ב23-, 25 לבית-ספר בכלל לא רחוק. קינאתי בחברות שלי שהן באות בחשמלית, ואני אוטו-טו-טו הייתי בבית-הספר, כי מ5- עד 23 זה כמה בתים. או שהייתי עושה איזה רוגז בבית, לא הייתי אוכלת, מה יכולתי לעשות? לא אוכלים, ילד לא אוכל בבית זה היה הדגל. אז אמא היתה באה בהפסקה של בית-ספר, היתה מחכה, והיתה מביאה לי את האוכל, זה היה מהבית.

ש: לאיזה בית-ספר הלך?

ת: פובשכן, אני לא יודעת איך להגיד לך, זה היה בית-ספר עממי. המורים היו גם פולנים וגם יהודים. למשל רילגיה, כלומר, לימוד דתי זה יהודי לימד, מאוד אהבתי את זה. כמובן למדתי בערך שש כיתות, כיתה שביעית לא גמרתי, למדתי עד גיל שלוש-עשרה בערך.

ש: מה עם ציונות או ארגוני נוער?

ת: הציונות החלה מבחינתי בזמן הגטו. אחותי הלכה לקלוב, כלומר, לתנועה. אני לא זוכרת אם היא היתה שמאלנית ואחי היה בימין או שלהיפך. שטרן זה היה ימני והיו ויכוחים, אני לא הבנתי אז על מה זה הולך, אבל בין אחי לבין אחותי שרה היו ויכוחים. אחותי הגדולה היתה כבר גדולה, עם הזמן היא היתה גדולה.

אמא שלי היתה אשה מאוד יפה, היא היתה נמוכה קצת, לכן היא הלכה תמיד עם עקב גבוה מאוד. היא היתה קצת שמנמנה, היה לה מתחת לשמלה מין גורסט כזה, ואני הייתי צריכה לסגור את החוטים ככה, להכניס אותם בפנים שלא יראו אותם בשמלה. היה בית פועלים אבל עם הזמן קצת עלו. כי היו פעם, ככה אמא סיפרה, שהיו זמנים קשים מאוד. שעל הכיריים עמד סיר עם מים, או סירים עם מים, כאילו שיש שם תבשיל. אני לא זוכרת את הדברים האלה, זאת אומרת, בזמני כבר לפסח קנו נעליים, וקנו לבוש אחר. היה גם שלמשל מהשמלות של אחותי היותר גדולה היו גם מתקנים, מקצרים וזה היה גם-כן בשבילי. היו זמנים כאלה, אבל עם הזמן היה יותר טוב, זאת אומרת, המצב היטיב. כי אחותי הגדולה כבר התחילה גם-כן לעבוד, והיא הביאה גם-כן משכורת. אני חושבת שכל פעם אמא היתה אומרת שאחותי מרוויחה יותר כסף מאבי.

ש: ההורים היו פעילים באיזשהם אירגונים?

ת: אבי היה פעיל בבונד, אני חושבת שבונד היתה אז תנועה שמאלנית יותר. אמי לא היתה, היא כבר היתה בגיל יותר מבוגר. אני ראיתי אותה כמבוגרת, אבל בגיל היא היתה פחות ממה שאני עכשיו. אבל היה בית טוב. אני עכשיו מדברת על כך בפעם הראשונה, שאני חושבת שאני מספרת על הבית. כי בזמנו אם הייתי מספרת שהמקצוע של אבי היה סנדלר זה לא מקצוע להיום.

אני גם רוצה לספר עוד לפני. אני יודעת שאבי בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא היה בצבא של ניקולאי או אני לא יודעת בדיוק איזו צבא, הוא נלחם שם קצת והיה לו קשה מאוד. בזמן שהמלחמה נגמרה הוא נשאר בגרמניה משום מה, אני לא יודעת איך, לא חקרתי את הדבר הזה. הוא נשאר בגרמניה, איכשהו הוא עבד שם בתור סנדלר או באיזו חנות, והוא הגיע לכך שהוא קנה שם בית. אז הוא כתב לאמא לפולניה ללודז': יקירתי תבואי לגרמניה. כי אחותי הגדולה כבר נולדה בלודז', היא היתה ילדה קטנה, והיא לא הכירה את אבא. אמא כל פעם היתה מראה לה על התמונה, והיתה אומרת לה: הנה זה אבא, הנה זה אבא, אבל היא לא הכירה את אבא. אז כשמלחמת העולם נגמרה הוא אמר לאמא: תבואי, תביאי את הילדה, אנחנו פה נחיה ופה יהיה בית נהדר. הם גרו, כרגע אינני זוכרת, אני אזכר בזה...

ש: אז אמא באמת נסעה לגרמניה?

ת: אמא נסעה לגרמניה, הם גרו בבית, היתה להם שם חלקת אדמה. אבל כל המשפחה של אמא היתה בפולין בלודז', נשארו האחים והאחיות, והיא מאוד מאוד התגעגע אליהם. בינתיים אחי נולד שם, אחותי למדה שם בבית-ספר, היא למדה גם גרמנית וגותית, ואחי נולד שם. לשמואל קראו זיגפריד, את זה אני זוכרת שאמא כל פעם סיפרה. אבל היא לא נשארה שם. ככה פרח לי השם של המקום שהם גרו בו. היא חזרה בחזרה, לא היה בית, לא היה כלום, והם גרו אצל אחותו של אבא. היתה לה דירה גדולה. אבל היה לא טוב, לא היה להם גרוש. דודתי האחות של אבא שהם גרו שם אצלה היא פירנסה אותם, זאת אומרת, היא נתנה להם אוכל וכל זה, עד שהם מצאו דירה בלודז' ברחוב מלינרסקה 20, ושם הם גרו כל הזמן, עד שעברו לדירה יותר גדולה לרחוב ריבנק 5, איפה שגרו אחר-כך.

ש: איך היה הקשר עם לא יהודים, האם היתה אנטישמיות?

ת: אני אתחיל מהדירה. זאת שהיא לקחה את שכר הדירה החודשי או כל חודשיים לא תמיד היה בדיוק באותו הזמן כסף לשלם. אבא היה אומר לאמא בפסח: תכיני חבילת מצות וזה היה בשביל הגויה שהיא זאת שהיתה אמורה לקחת מכל הדיירים את שכר הדירה. מה שאני זוכרת מבית-הספר זה לעולם אי אפשר לשכוח. בכיתה החמישית היתה צריכה להיות לנו כבר מעבדה לעשות כל מיני ניסיונות על מים. בבית-הספר העממי לא היתה מעבדה אלא המעבדה היתה בעיר. היינו הולכים שניים שניים ככה בשורות, היינו הולכים למעבדה שהיתה בעיר. כמו שהיינו צריכים להיכנס לתוך השער אנחנו היינו כל פעם מקבלים מטר של אבנים. כל פעם הייתי אומרת שאני לא אלך באותו יום, אני לא רוצה מעבדה, אני לא רוצה את האבנים האלה. זה דבר שזכור לי כל פעם את המטר של האבנים שהיינו צריכים ללכת למעבדה, כי בבית-ספר עממי לא היתה.

ש: הייתם רק יהודים בכיתה?

ת: כן, זה היה בבית-ספר עממי רק ליהודים. בלודז' איפה שאני למדתי למדו רק יהודים, לא הייתי עם גויים.

ש: אבל זה היה בית-ספר ממלכתי?

ת: כן, בטח זה היה בית-ספר ממלכתי, היו שם גם מורים גויים. היה מורה אחד שהוא לימד היסטוריה, בסוף גייסו אותו לצבא הפולני או לצבא הגרמני, אני לא יודעת, לקחו אותו תיכף הוא לא היה. כלומר, זה היה בית-ספר ממלכתי לא פרטי. בלודז' לא היה בית-ספר פרטי, אני לא יודעת על בית-ספר פרטי בלודז', הכל היה ממלכתי.

ש: אבא בעבודה גם סבל?

ת: לא, הם קראו לו יוסק שלנו. קראו לו יוסף, אז יוסק זה בפולנית טונאש יוסק, זה יוסק שלנו. זאת היתה פרנסה אי אפשר היה לשחק, זאת פרנסה שצריך להביא הביתה, לא היתה ברירה. לאחותי הגדולה היתה פרנסה הרבה יותר טובה, והיא הרויחה משכורת פי שניים ממה שאבא הרוויח. אני כבר אמרתי שבמשך השנים אחותי ואמי למדו את הדבר הזה להוציא את כל הדפקטים מבלות כאלה של בדים כאלה טובים, ועל זה שילמו הרבה כסף.

חוץ מזה אחי, שעליו בכלל לא סיפרתי. מכיוון שאבי ראש הוועד של ההורים בבית-הספר של אחי, וראש ועד של הורים בבית-ספר עממי זה היה סטטוס. הוא יכול היה, למשל אם ילדים לא יכלו לשלם בשביל טיול או משהו, אז אבא הלך, ביקר אצל ההורים, חזר בחזרה לבית-הספר, והוא אמר שהמשפחה הזאת איננה יכולה לשלם, אז היו מוותרים. הוא היה הולך לכל מיני בתים לבקר, לראות איך המצב. הוא היה שולח ילדים לקייטנות, זה היה הרבה מאוד. אומנם הקייטנות היו גם עם פולנים, אני הייתי פעם אחת כשהייתי כבר די גדולה, אבל נורא התגעגעתי אז. עקב זה שהיה לו סטטוס אחי שהוא היה יותר גדול מאחותי הקטנה יותר משרה וממני, כשהוא גמר את בית-הספר היו לו קשרים עם בתי-ספר אחרים גם פולנים, עם גימנסיות, ואבי רצה שהוא ילמד מקצוע אחרי בית-הספר. אחי התחיל ללמוד בבית-ספר פולני, הוא היה יהודי יחידי בכיתה שהוא למד חשמלאות, זה לא קרה הרבה. בגמר בית-הספר הוא קיבל תעודה עם הצטיינות שהוא גמר בית-ספר להנדסת חשמל. הוא היה אז כבר בן תשע-עשרה או עשרים משהו כזה. עקב זה שהוא קיבל תעודה, אחר-כך אני אספר איך התעודה הזאת, וזה שהוא ידע חשמלאות זה גם הציל את חייו.

על הבית אם לספר כבר על הגטו, אני הייתי רוצה עוד לפני-כן בזמן שהמלחמה פרצה. כשהמלחמה פרצה צופפו את היהודים, הביאו יהודים מהעיר לחלק של גטו לודז'. יש מפה של גטו לודז'. היתה לי דודה שהיא היתה גרה בעיר, אנחנו גם גרנו בעיר לודז', אבל זה היה בחלק אחר של העיר. היא העבירה את כל הרהיטים והכל, הם קיבלו איזו דירה, והם גרו שם. לעומת זאת אנחנו נשארנו במקום, לא היינו צריכים לנדוד, להעביר את כל הרהיטים, או להעביר דברים. אנחנו נשארנו באותו רחוב ריבנק 5, אנחנו נשארנו בגטו וזה היה הפלוס הגדול.

לפני שהגטו נסגר. אבי היה איש חכם מאוד, מכיוון שהוא היה סנדלר, כל הנוער ברח בדרך לרוסיה, וכל החברים של אחי אז שהיו בני שבע-עשרה, שמונה-עשרה או תשע-עשרה, אבי אמר לאחי ככה: תשמע שמואל, אתה לוקח את המסמכים שלך שגמרת חשמל, אתה לוקח איתך, שים את זה אצלך עם כל התעודות של בית-ספר לחשמל. בצד אחד של הנעל בתוך העקב אני אכניס לך שעון, שבמקרה שתהיה במצוקה תמכור את השעון. בנעל השניה הוא הכניס תמונה של אבי ואת התמונה הגדולה שיש לי אותה, הוא הכניס לו את זה בתוך הנעל בתוך העקב, הוא סגר את הנעל וזהו. אחי אז נדד כמו שכולם נדדו מלודז' כשהגטו עוד לא היה סגור.

כל הנוער בגילאים של אחי מה זה ברחו? הם הלכו ברגל. אני לא זוכרת, לא יודעת כל-כך בדיוק את התואי שאחי הלך, אבל הוא הגיע עד ללמברג הכל ברגל. בלמברג עוד היו הגרמנים, כולם עומדים בתור, גם החברים שלו וגם הוא, בשביל לעבור את הגבול לרוסיה. פתאום יוצא חייל גרמני. אלה הם סיפורים שמונחים לי הרבה זמן, ואני יודעת אותם. פתאום יצא חייל גרמני, והוא שאל בגרמנית: מי מכם הוא חשמלאי? השורה היא גדולה, כולם צעירים שרוצים לעבור את הגבול, והם עומדים מהצד הזה של הגבול. הם עמדו בצד הגרמני, וכשעברו זה כבר הצד הרוסי. שמואל שלנו עומד עם החברים שלו, ולא יודעים אם הוא צריך להגיד, אני חשמלאי, כי לא יודעים מה יעשו איתו. הם מתלבטים, והחברים שלו אומרים לו: שמואליק תצא. הוא יוצא, הוא אומר: אני חשמלאי.

לקחו אותו, הכניסו אותו שם לבית של גבול, ואומרים לו: אתה תתקן לנו פה את החשמל, אין לנו בכלל חשמל פה ותישאר פה, אז הוא ידע כבר שהוא נשאר עכשיו בחיים. קודם כל היה לו כבר אוכל, אחרי שבדרך הוא עבר דרכים מלודז' עד ללמברג (Lemberg) ועוד ללכת. על המפה אני אני יודעת בדיוק איפה זה. היה לו אוכל. את כל שאר הבחורים שלחו בחזרה, לא העבירו אותם את הגבול. אולי העבירו כמה, אבל כל התור שעמד בשביל לעבור לא עבר. הוא לא ידע בדיוק אם הוא יעבור או לא. הוא תיקן את כל החשמל ו את הכל, ואמרו לו: לאוס! והם שלחו אותו לצד הרוסי, הוא עבר את הגבול. בגבול הוא הגיע ללמברג, לביאליסטוק, או שזה לפני זה, או שזה אחרי זה, אני לא זוכרת בדיוק. בכל אופן הסיגריות האלה שהוא קנה אחר-כך מהשעון הזה, הוא מכר את השעון, וקנה סיגריות בלמברג, זה בצד הרוסי או בצד הגרמני, אני לא זוכרת בדיוק.

ש: אבל הוא קנה סיגריות?

ת: כן, הוא קנה בשביל זה סיגריות. כל זה, כשהוא היה בצד הרוסי עוד הגיעה אלינו איזו גלויה או דרך מישהו שחזר, אני לא יודעת בדיוק. בכל אופן את כל זה מה שאני מספרת אנחנו ידענו מפיהם של החברים שלו.

ש: אתם לא חשבתם לנסות לברוח?

ת: אמי כבר היתה מבוגרת, היא לא יכלה. אני אומרת לך שכיום אני אומרת שהיא היתה מבוגרת, אבל בזמנו היא לא היתה מבוגרת. אבל אלה אנשים שעברו גם-כן לא מעט. אני הייתי קטנה ואחותי גם היתה לא גדולה. אני לא סיפרתי שאחותי הגדולה אסתר נפטרה בגטו, ואת זה צריכים להגיד.

ש: נגיע לכך. בעצם נכנסנו כבר למלחמה, ביום פרוץ המלחמה מה את זוכרת עוד מהיום הזה?

ת: מה שאני כן זוכרת שהיה בבנק די הרבה כסף, זאת אומרת, שאמא אספה בשביל אחותי הגדולה את הנדוניה, גם כסף וגם נדוניה בשביל שיהיה לה. היא קנתה ציפות, מפות, מפיות, ציפיות, היא קנתה סטוק. היה לנו ארון זה היה נדוניה, זה היה בשבילה. מהכסף שהיה בבנק לא נשאר שום דבר, היו פרוטות, זה מה שאני זוכרת. מהנדוניה הזאת כשהלכנו לאושוויץ (Auschwitz) כל זה נשאר.

על אחותי שהיא נפטרה בגטו אני מוכרחה לספר. היא היתה הפאר של המשפחה, היא היתה מאוד משכילה, המקצוע שלה היה מבוקש. לפי דעתי היא לא היתה כל-כך יפה כמו שהיא היתה אינטלגנטית מעלינו, אני חושבת שגם מאמא וגם מאבא, אבל מעלינו בוודאי. היא היתה הגדולה, היא הספיקה ללמוד גרמנית וכתב גותי, היא ידעה חשבון וכל זה. היה לה מקצוע שזה היה מבוקש אחר-כך מאוד.

ש: עם הבדים?

ת: כן, עם הבדים. זה היה מאוד מבוקש, על כל מיני תיקונות של בדים שילמו הרבה כסף. היא חלתה בגטו במחלת כליות. בבית שלנו פתחו בזמנו בית-מרקחת, ובבית-המרקחת עבדה בת-דודתי, הבת של אחות של אמי, היא היתה רוקחת. בית-המרקחת היה בצד אחד של הבית, אנחנו גרנו בצד השני וזה היה אסור, היא שלחה לה ממש כדורים למחלת כליות, זריקות למחלת כליות, אבל זה לא עזר, היא נפטרה. את גופתה טמנו בבית-קברות, בית-קברות שאני הייתי אחרי המלחמה, וראיתי את השלט, זה היה שלט מדיקט שהיה כתוב: אסתר ליברמן, נולדה ב1915- או 1917 משהו כזה.

ש: אחרי פרוץ המלחמה התחילו מיד הגזירות.

ת: מה אני אגיד לך, לא היו רק גזירות, אלא היו אקציות בתוך הגטו.

ש: אני מדברת על התקופה שעוד לפני הגטו, בין פרוץ המלחמה לגטו.

ת: קודם כל היה צריך ללכת עם מגן דוד צהוב, או לפני-כן נדמה לי שהיה פס. אבל הפס הזה כנראה לא היה טוב או משהו שהוא הפריע, אז כל אחד היה צריך ללכת עם טלאי צהוב. אבל טלאי צהוב היה כבר יותר מאוחר, קודם היה כאן פס צהוב. עשו גדרות בשביל לעבור נניח מהמקום שלי למקום השני של הגטו היו גדרות, ועמדו חיילים גרמנים. למשל עם הזמן בגטו היו צריכים כולם לעבוד, כלומר, מי שלא עבד לקחו אותו בלילה.

ש: אבא מיד הפסיק לעבוד בבית-חרושת הזה בגנטלמן?

ת: כן, זה עוד לפני הגטו.

ש: אחרי פרוץ המלחמה?

ת: כמו שהמלחמה פרצה ככה אבי הפסיק לעבוד, כי הוא לא יכול היה לנסוע לשם עם חשמלית. אז הוא היה בבית, תיקן פה איזה עקב או משהו, אבל פרנסה לא כל-כך היתה. הכסף שהיה הוא נהיה כלום, לא היה לזה כבר שום ערך. היה כסף לנדוניה של אחותי, הכניסו הרבה כסף, אבל לא נשאר מזה שום דבר, זה מה שאני שמעתי. לא ידעתי בדיוק מה זה.

ש: עם בית-ספר גם מיד הפסקת?

ת: כן, לא היה בית-ספר. אני נרשמתי, במרישין היו כל מיני תנועות ציוניות עם הזמן, אני לא השתייכתי לתנועת נוער.

ש: מה עשית אז עוד בהתחלה כל היום?

ת: אני לא זוכרת שעשיתי משהו, עזרתי לאמא בבית. ב39-', אם נולדתי ב27-' הייתי בת שתים-עשרה, מה יכולתי לעשות? היה פחד נוראי, בלבול אחד נורא. רק אבא ואמא, אבא ואמא, אבא ואמא יותר לא היה. היתה גם אחותי שרה, שקראו לה סלה. זה שאחותי הגדולה נפטרה אבא ואמא שלי ממש נשברו.

ש: מתי היא נפטרה?

ת: היא נפטרה אפשר להגיד ממש בהתחלה, תיכף בהתחלה.

ש: בשנת 40'?

ת: כן.

ש: בית-המרקחת הזה שסיפרת עליו מתי עשו אותו אצלכם בבית?

ת: בזמן שנכנסנו לגטו אז שם עשו בית-מרקחת. הרי גם לפני המלחמה אנחנו גרנו באותו בית ולפני המלחמה היתה שם חנות של נקניקים של גויים. כמובן בגטו אז די, ואפילו עוד קצת לפני-כן הגויים לא היו שם, הנקניקים לא היו שם זה היה ריק. רומקובסקי וכל השטאפ שלו עשו שם בית-מרקחת. בגיטו לודז' היה רומקובסקי.

ש: הם אירגנו שיהיה שם בית-מרקחת?

ת: כן, הם אירגנו שם בית-מרקחת.

ש: היתה אפשרות לקבל תרופות, מאיפה היה להם?

ת: אני לא יודעת. עובדה שבת-דודה שלי ממשפחת מילגרום היא עבדה שם בבית-מרחקת. היא עבדה עם חלוק לבן וכל זה. היו אולי כדורים לכאב ראש או משהו, אבל היו שם גם זריקות והיו שם תרופות. הייתי גאה לפחות שבמקום איפה שהיו נקניקים אז יש בית-מרקחת. הפחד היה יומיומי. אז התחילו עם זה שהקימו את הרסורטים בגטו, שניידר רסורט וכל מיני רסורטים. זה נתן לאוכלוסיה קודם כל גם קצת משכורת, ואנשים היו גם עסוקים. כל הרסורטים האלה היו בשביל הגרמנים. החברה שלי עשתה ריקמה, את האקן קרייץ שזה היה רסורט אחד לא רחוק מאיתנו. גם אבי עבד ברסורט כזה שהוא עשה נעליים, או שזה היה בשביל אלה שהיו במליציה של הגטו, המשטרה והגבוהים. אני לא יודעת למי הוא עשה, הוא לא יודעת אם הוא ידע, כי הוא לא סיפר שום דבר. הוא עשה נעליים ברסורט...

ש: מעור?

ת: כן, מעור. זה לא היה רחוק איפה שהיה אחר-כך ממול שטרויער רסורט. אנחנו עשינו מצמות, כלומר, היו קולעים צמות מקש, חלק מהחברות היו עושות צמות, היו קולעים את הצמות, והיו עושים את זה למגפיים, שלגרמנים היו על המגפיים שלהם כדי שיהיה להם חם, אלה היו מין מגפיים מקש. מכיוון שאבי היה הראשון שהוא עבד ברסורט הזה שעושים נעליים לכל מיני פרוטקציונרים, אולי גם לגרמנים, אבל אני לא מתארת לי, זה היה הכל רק לאלה שעבדו בגטו ולכן היו לו קשרים. בגטו כבר התחילו לשלוח משלוחים, מי שלא עבד כבר התחילו לשלוח משלוחים למיידאנק (Majdanek) ולאושוויץ, מי שלא עבד. את הדודה שלנו מרים, משפחת אייזנבוך הם נשלחו. היו שם שני ההורים עם ארבעה חמישה ילדים, זאת היתה משפחה מרובת ילדים, אני לא זוכרת כמה, הם היו תיכף הראשונים. מה שנשאר זה בת אחת שלפני המלחמה היא נישאה והיא היתה בשם אחר, לא בשם אייזנבוך אלא בורנשטיין או משהו כזה. אז היתה בעיה, ואבי אמר: היא תגור איתנו, אם הגורל רצה ככה היא תגור איתנו. היא באמת גרה איתנו.

לא ידענו בדיוק לאן שולחים את כל המשלוחים. אני חושבת, הרי ריבונו של עולם, בטח היה מי ששמע רדיו, כי את מכשירי הרדיו לקחו כבר מהתחלת המלחמה, לקחו כבר את כל מכשירי השמיעה מכל המקומות, אבל היו כאלה ששמעו. לאן שולחים? לאושוויץ, למיידאנק ולכל מיני מקומות. אנחנו לא ידענו. את החבר של אחותי שרה שהיא כבר הלכה איתו שנתיים, הוא כבר היה בן בית אצלנו, זה היה חבר שלה. היא היתה כבר בת שבע-עשרה או שמונה-עשרה נדמה לי, היה לה כבר חבר והוא היה אצלנו כמו בן בית. לא רק זה, אלא כשאחותי נפטרה אבי שכב אז במיטת חוליו, ואמא כבר לא ידעה מה לעשות. החבר של אחותי הוא זה שעזר, הוא הלך לראות את הגופה והכל. כי בגטו הרי מתו כל יום, לקחו את הגופות על עגלות. אנחנו גרנו למטה, אני ראיתי את העגלות עם הגופות ואני הייתי אז נערה צעירה.

היו המוני גופות, מתו המון, כי לא היה מה לאכול. היו מקבלים כיכר לחם לכל השבוע, אז מישהו שרצה לאכול ולהנות משובע, הוא אכל חצי כיכר לחם, זאת אומרת, של חצי שבוע ולמחרת או עוד יומיים את החצי השני, ואחר-כך לא היה לו מה לאכול, הוא מת. מתו המונים. מי שיכול היה להיכנס למקומות עבודה זה היה פחות או יותר מובטח. לפני המלחמה היתה שם קופת-חולים גדולה מאוד, ושם עשו רסורט בשביל לתקן את כל בגדי הצבא של הגרמני, וכל אחד רצה להיכנס לזה.

בת-דודתי היתה אצלנו. מכיוון שאבי התחיל לעבוד בסנדלרות במקום שגם-כן עוד לפני שאנחנו התחלנו, לפני שהיה שטרויער רסורט, הוא היה מספר שמול בצד השני הוא רואה בניין גדול מאוד ושם נמצאים צוענים. הוא סיפר שמשם כל פעם היו שומעים בכי עם צעקות עם ילדים. הוא סיפר שהוא ראה פעם, שהביאו מכוניות מלאות עם צוענים, זרקו אותם, דחפו אותם, והביאו אותם. הבניין הגדול הזה היה בזמן ששם היה השטרויער רסורט, אנחנו עבדנו בבניין הזה.

ש: אבל רק אחר-כך?

ת: כן, אחר-כך. אחר-כך הביאו את הצוענים. אני לא זוכרת כל-כך מתי אנחנו הפסקנו בכלל לעבוד שם, זה היה כבר לקראת הסוף.

ש: מה עשו לצוענים האלה?

ת: גמרו איתם.

ש: שם בבניין?

ת: כן, שם. כי אחר-כך אני יודעת שסיפרו שכשנכנסו לנקות את הבניין הזה ראו על הקירות התזות של דם.

קלטת 1 צד שני:

ש: התחלנו לדבר על הרסורט, סיפרת על הצוענים ואחר-כך שהיה המקום של הקש איפה שעבדתם עם קש. אבל אמרת שזה היה רק לקראת הסוף?

ת: כן, כמעט.

ש: מההתחלה כשנתנו עבודה מה את התחלת לעשות?

ת: אני גם עבדתי כמו הגדולים.

ש: במה?

ת: לא בצמות אלא בעשיית המגף. מה היה היתרון שלי? שאני עבדתי עד הצהריים.

ש: בגלל הגיל?

ת: כן. אני עבדתי עד הצהריים, ואחר-כך הלכתי הביתה. רציתי להזכיר גם שמחלק אחד של הגטו לחלק השני של הגטו היה מעבר דרך מדרגות, היה מוסט משהו גבוה ואחר-כך יורדים.

ש: מין גשר?

ת: כן, גשר. היה גשר ומדרגות. מה שאני זוכרת מהגשר שלאמא היה קשה קצת לעלות. אנחנו עבדנו לקראת הסוף, מכיוון שלאבי היתה שם פרוטקציה, הוא עבד שם עוד לפנינו, אז הוא הכניס אותי ואת אמי. שתי האחיות שלי עבדו לפני-כן, אבל את אמא ואותי, אמרו שאת הילדים ואת הזקנים שולחים לאיזה מקום. אז הכניסו גם את אמא וגם אותי, ואני עבדתי חצי יום, כי הגיל הזה עבד חצי יום. מה שרציתי עוד לספר שבמקום העבודה הזה של עשיית מגפי קש היה שם גם המנהל של המפעל הזה, הוא היה איש מאוד חכם, הוא לקח נערות צעירות, ועשה תיאטרון. היתה מין במה כזאת זה היה משהו, ואנחנו היינו שם מופיעים ממש מופעים.

ש: עבור מי?

ת: עבור העובדים שעובדים בשטרויער רסורט. אני הייתי גם-כן בין אלה שהייתי שם גם-כן, השתתפתי במופעים האלה. ישנו אחד שהוא היה מנהל השטרויער רסורט ששמו אריה בן-מנחם, והוא חי עד מאה ועשרים, הוא חי היום גם אצלנו בארץ. אנחנו נפגשים, יש לו גיסה שהיא אצלנו בקיבוץ, והוא התחתן עם האחות שהן תאומות, ככה שאנחנו כל פעם מדברים על התיאטרון הזה שהיה בשטרויער-רסורט.

ש: היה ראש לזה?

ת: המנהל של המפעל כלל המנהל.

ש: הוא היה יהודי?

ת: כן. הוא דאג שיהיה מצב רוח מרומם או משהו כזה, שלנערים ולנערות יהיה מה לעשות. על-ידי זה שהיינו עושים חזרות וכל זה היינו עסוקים. מה היה כשגמרנו את העבודה? יכולנו עוד להישאר. הקימו רק במה, היה רק בשביל לסגור את הבמה וזה הכל.

ש: זכור לך מה הצגתם שם, זכור לך מה עשיתם?

ת: רקדנו איזה ריקודים, לא זכור לי. אני יודעת שהופעתי, את המנגינה שאני רקדתי אני זוכרת. הבת-דודה שלי שהיא היתה לא מהמשפחה היה לה שם אחר היא היתה חיה אצלנו בבית, מה שאנחנו אכלנו גם היא אכלה, היא נשארה ממשפחה שהלכה. לאן הלכו, אני אומרת שוב, לא ידענו לאן הולכים.

ש: היא לא היתה רשומה שהיא קיימת בגטו?

ת: היא היתה רשומה אבל שם אחר. המשפחה של אחות של אבי היה אייזנבוך, היא היתה כבר שם אחר כי היא התחתנה. את הבעל שלה שלחו, לא יודעים לאן, והיא נשארה לבדה, היא היתה עם המשפחה. מכיוון שאת המשפחה שלה שלחו היא נשארה לבדה, אז אבי אמר שהיא תהיה איתנו, זה כבר סיפרתי.

ש: היא גם יצאה לעבוד?

ת: כן, היא עבדה בשניידר רסורט זה של בגדים שהיו מתקנים. מכיוון שלפני המלחמה היא היתה תופרת, אז היא היתה תופרת במכונה כל מיני תיקונים בשביל הצבא הגרמני, הכל עבדנו בשבילם.

ש: איך הסתדרתם עם אוכל?

ת: קשה מאוד. אני יודעת שהיו בתים שהיו שוקלים את הלחם, לכל ילד היו שוקלים את הלחם, לכל אמא ואבא היו שוקלים, היו מאזניים והיו שוקלים, אני ראיתי את זה. אצלנו לא. אני אחותי והבת-דודה, אנחנו להיפך, נתנו לאבא ולאמא, והם לא ידעו. נתנו להם קצת יותר לחם. בקשר ללחם אני רוצה לספר לך שהייתי בת שתים-עשרה או שלוש-עשרה, אני לא זוכרת בדיוק, היה לי יום-הולדת, בתשיעי לינואר יש לי יום-הולדת, אז אב אמר לי: אני הולך לשוק שחור, היה שוק שחור של לחם, היו אנשים שהיו מוכרים. הוא אמר לי: אני אקנה לך מאתיים חמישים גרם לחם ליום הולדת שלך. אם אלוהים יתן ואנחנו נעבור את המלחמה, ואם מישהו מאיתנו ישאר וגם את יספרו שליום-הולדת את קיבלת מאתיים וחמישים גרם לחם, תזכרי את זה. אבי היה איש חכם מאוד, בשביל זה אנחנו עבדנו באמת ברסורט.

לאט לאט הגטו הלך והתרוקן, היו שולחים אנשים בכמויות. ראינו שברחוב שלנו כמעט שקט, אין כבר אנשים. אז אבי אמר: אנחנו לוקחים מה שאנחנו יכולים עם תרמיל משהו בצד, מתלבשים. את חוה אמא תתלה לך שקית עם תעודת זהות שלך מתי שנולדת, אחותי או שהיא גם-כן תלתה לה ולקחה, גם אמא וגם אבא. הוא אמר לנו: אנחנו הולכים לרסורט, שם אנחנו נתחבא. זה היה כבר כמעט לקראת הסוף, לא היו כבר אנשים בגטו.

ש: אמרת שהיו כל הזמן אקציות?

ת: היו כל מיני אקציות. היו אקציות שהיו סוגרים את הרחוב של המספרים הזוגיים והמספרים הלא-זוגיים, באמצע היו סוגרים, והיו אומרים: כל הילדים והמבוגרים והנשים יורדים למטה, יוצאים מהשער, ועומדים בשורות מהמספרים הלא-זוגיים, זה מה שאנחנו היינו מה שאני זוכרת. היה פעם בזוגיים בצד השני, הבית שלנו היה מספר 5, בצד השני היו זוגיים אז שם רוקנו, הוציאו כמעט את כולם, אנחנו ראינו. הוציאו זקנים, מבוגרים את מי שהם רצו, שמאל, ימין, שמאל ימין וככה. אלה שנשארו היו שולחים לחצר בחזרה, ואת האחרים היו מעמיסים על משאיות ושלחו אותם. לאן שלחו אנחנו לא ידענו, אמרו שלמרישין, אבל כן מרישין לא מרישין, אני לא יודעת, לא ידענו איפה בדיוק, בכל אופן המשפחה שלנו לא ידענו, אף אחד לא ידע.

ש: אבל בבתים שלכם גם באו לעשות לפעמים?

ת: אחרי זמן עשו אצלנו אצל הלא-זוגיים. אבא הראש שלו עבד, הוא אמר לי: את תיכנסי לסל של כביסה מלוכלכת. הרי בחוץ-לארץ לא מכבסים כביסה כל יום אלא כל חודש. הוא אמר לי: תיכנסי, אני אכסה אותך עם כביסה, למעלה עם מפית ועציץ כמו שהיה ונגמר הסיפור, תשבי בשקט עד שתיגמר האקציה. אמא היתה כבר נראית מבוגרת, כל פעם אני אומרת את זה, בגטו בכלל. בצד השני של הזוגיים מכיוון שהם לא היו באקציה, אבא אמר לאמא תשמעי: אשתי היקרה, את לוקחת כד, אני אלביש אותך בסינר לבן, ואת עוברת לצד השני, כאילו שאת מביאה משהו למישהו, את כאילו אחות או משהו כזה. הניסיון הזה הצליח. אמי עברה לצד שני. אני, מכיוון שאנחנו גרנו בקומה ראשונה למטה נכנסו וחיפשו, אני מרוב פחד עשיתי בתוך הסל פיפי, הרטבתי. אני חשבתי שאני לא אצא משם, אני לא הסתכלתי בכלל. אני יודעת שנפתחה הדלת, פתחו את הארון, חיפשו בתוך הארון, סגרו אותו בחזרה, והסל עמד לא רחוק מהארון. אז אני ניצלתי, אמי ניצלה ואני. האקציות האלה היו כל פעם. פעם היו סוגרים את החלק האחד מהגטו, היו סוגרים בכלל, מכיוון שהיה הרי גשר, אז את הגשר הזה סגרו, והיו עושים שם את האקציות. או שהיו סוגרים מהצד הזה של הגשר, היו עושים אקציות, והיו שולחים משאיות. לקראת הסוף כמעט לא היו אנשים.

ש: את רומקובסקי ראית?

ת: אנחנו ראינו אותו.

ש: אבל לא היה לכם שום קשר איתו?

ת: אני כיום הרי כל הזמן האשימו אותו על מה שהוא עשה. כיום כשאני מסתכלת אחורה הוא לא יכול היה לעשות שום דבר, הוא היה בידי הגרמנים, מה הוא יכול היה לעשות? נכון שהיתה שם, היו הצבא שלו השטאב הזה של גטו פוליצי אז הם גנבו, מה קרה אצלנו זה לא קורה? מי שעל-יד הצלחת אוכל. הם היו נכנסים למאפיות היו לוקחים רק לחם אחד או שניים, כך אני חושבת. או לכל מיני מקומות כאלה שהיה מזון. כל אחד חשב איך להישאר, איך לעבור את הגיהנום הזה. כולם האשימו אותו. מעניין שאנחנו באנו כבר לקראת הסוף לאושוויץ, אז אמרו: עם הרומקובסקי שלכם כבר גמרנו.

ש: את לא הצלחת אף פעם לקבל יותר אוכל ממה שקצבו?

ת: לא. מה שכן, אני חוזרת. הרי בזמנו בהתחלה בנו מין מטבחים כאלה שהיו לוקחים אוכל. בהתחלה זה עוד לא היה מסודר בכלל בגטו אז בנו מטבחים, מטבחים לעם נגיד ככה. אחותי נכנסה למטבח כזה, המזל שלה היה שהיא היתה אוכלת, זה כן, ולנו היא הביאה קליפות תפוחי-אדמה. מה עשו עם הקליפות? הרבה מאוד. היו מבשלים את הקליפות, מעבירים אותם דרך מכונת בשר כזאת, והיו עושים מזה עוגות. זה היה הרבה מאוד להוסיף לאוכל. בכלל בגטו היו נותנים, אני התחלתי לספר. אני הייתי באה מוקדם, כי אני עבדתי פחות, אז באתי מוקדם הביתה, ואני הייתי לוקחת את מנות המזון לפני כל הבלגן שהיה, כי אחר-כך היה תור עד לב השמים, זה היה קשה מאוד, כי היה חורף, היה קר מאוד ברגליים, והיו עומדים ורוקדים. הירקות היו לוף, כולרבי, דלעת. כל זה היה במקום די רחוק, ולקום בשלוש בבוקר בחורף, בקיץ זה לא נורא. לקום בשלוש או בשתיים, לעמוד בתור, ואחר-כך לסחוב שק כזה על הגב. אני לא יכולתי, כי הייתי קטנה מדי. אחותי גם לא יכלה, כי זה היה שקים. אבי היה עומד בתור, או שמישהו מאיתנו היה עושה תור בבוקר השכם, או לפנות בוקר או באמצע, אחותי היתה שם, ואבי היה סוחב את השק. אני זוכרת שבאחת הפעמים התכופפה לאבי בגב חוליה אחת. היה רופא, עשו לו חצי מיטה של גבס, הוא שכב איזה חודש ימים בגבס, זה עשה לו טוב והוא קם. את זה אני זוכרת, זה היה מאוד קשה. כל המנות האלה זה היה על הקצה. זה שלחם לא היה מספיק. לחם לכל השבוע, מי אוכל היום לחם? כי לא היה שום דבר אז אכלו לחם. לחם זה היה יותר מהכל, אני זוכרת בתור ילדה נערה, קשה מאוד היה לשאת את זה.

אני חוזרת לזמן שכבר לא נשארו הרבה מהיהודים, כי שלחו ושלחו, ואנחנו ראינו שכל הרחוב ריק, כל פעם היתה אקציה. אנחנו איכשהו ככה התפלחנו, אני לא יודעת איך. אבי אמר: אנחנו הולכים לשטרויער רסורט, ושם אנחנו נתחבא, נחיה איך שנחיה. לקחנו משהו וקצת מה שנשאר מהאוכל, אני זוכרת שנשכבנו. אם זה היה הגיוני או לא אינני יודעת, אבל נשכבנו בבוידים למעלה. שם היו אשנבים כאלה קטנים, וכבר לא היו כמעט אנשים, בכלל בגטו לא היו כמעט אנשים. האוכל היה יום, יומיים, שלושה ימים, ארבעה ימים. מה שכן ראינו שכל פעם באה החשמלית, באה עד לסוף של השטרויער רסורט, וחוזרת בחזרה, אין כלום. כל איזה יומיים היתה באה החשמלית וחוזרת בחזרה.

ש: ריקה?

ת: כן, היא היתה ריקה, או שכן היו אנשים, אני לא יודעת, אנחנו ראינו רק את החשמלית. מה שעוד ראינו מהאשנב הזה שעל-יד השטרויער רסורט היה שער, שם היו עומדים הגרמנים, ומצד שני היו כבר פולנים או גרמנים שגרו שם. ראינו את הבתים שלהם, הילדים שם שיחקו מהצד השני. מה שראינו באחת הפעמים ששכבנו למעלה, שפתאום נפתח השער כאילו שאין כבר אף אחד, זאת אומרת, הם יכולים כבר להיכנס, יהודים לא נשארו.

ש: אף אחד לא עבד כבר?

ת: לא, לא עבדו, כי כבר די לא היו כמעט יהודים, וברסורט כבר לא עבדו, כי נשלחו הרבה. אז אבא אמר: אם עוד פעם באה החשמלית אנחנו נוסעים. מה שהיה עוד קצת לפני-כן, שיצא כרוז: מי שרוצה להישאר לנקות את הגטו יכול להישאר מהרסורט הזה, במיוחד גברים. אנחנו אמרנו לאבא: אולי נישאר, אולי תישאר עם אמא, אולי אנחנו נישאר. אחרי המלחמה אני פגשתי את האנשים שנשארו שם לנקות, לסדר בגטו. הרוסים זזו, זזו, שיחררו את לודז' והם נשארו עם ילדים ועם תינוקות. זה היה הימור. אבל אבי אמר: אם האלוהים נתן שאנחנו צריכים ללכת אנחנו נלך. באחת הפעמים עוד לפני-כן באה החשמלית, אנחנו כולנו עם מה שהיה לנו מוכן כבר, עם תרמילים על הגב, עלינו על החשמלית, נסענו איתה והגענו למקום.

ש: לא באו לחפש?

ת: לא, זה היה כבר די מאוחר, מעט מאוד נשארו כבר בגטו. החלק הזה שאני אומרת לך של השטרויער רסורט הוא היה ממש בקצה, זה היה רחוב בז'ז'ינסקה 88, זה הבית האחרון.

ש: של הגטו?

ת: כן, של הגטו. לא נשארו, מה שאני זוכרת לא נשארו הרבה אנשים, נשארו אנשים רק לנקות, והם במקרה הצליחו, כי הרוסים נכנסו לפולניה ללודז'.

ש: מעט מאוד נשארו, לא ידעו מה יהיה שם, פחדו?

ת: כן. אבי לא רצה להישאר. אחותי ואני נשלחנו בקרונות כמובן. אנחנו נסענו עם החשמלית עד למרישין, זה היה המקום איפה שהרכבת עמדה. אנחנו עם כל הדברים אמרו לנו לעלות, אני, אחותי, בת-דודתי שנשארה איתנו, אבא ואמא.

ש: היו שם עוד יהודים?

ת: כן, היו עוד. אחותי פתאום הרגישה לא טוב, אני לא יודעת מה קרה. או שהיא אכלה מאוכל שנשאר בגטו או משהו, היא הרגישה לא טוב. אני לא יודעת כמה זמן נסענו, נסענו ברכבת סגורה, לא יכולה להגיד לך כמה זמן. הגענו למקום שהרכבת עומדת, אני ככה מתארת לך את המקום שהרכבת נעמדת, אנחנו רואים אנשים מהצד השני עם בגדי פסים, הם צועקים משהו, אבל לא הבנו. דוקא הנסיעה ברכבת היתה ככה כאילו לא יודעים, אנחנו יודעים שזה או לגיהנום, או לאיזה מקום שיהיה לנו יותר טוב, לא ידענו לאן מובילים את הרכבת הזאת.

ש: לא הגיעו שום ידיעות ללודז'?

ת: לא. מה שזכור לי זה שלא ידענו לאן הולכים. תתארי לך שמורידים את אבא ואמא, אומרים: שמאלה וימינה. אחותי ואני אנחנו מחזיקות את הידיים. את בת-דודה שלי לוקחים גם-כן תיכף לאיזה מקום, נשארנו אחותי ואני.

ש: הבת-דודה לא ביחד עם אמא?

ת: שלחו אותה, יכול להיות שהיא עם אמא. אנחנו היינו בשוק כזה, שאני לא יכולה בכלל לתאר מה עבר עלי ועל אחותי ברגע זה. שולחים אותנו לגזוז את השערות. אחותי היתה יפה עם בקבוקים כאלה, היא היתה יפה. אני רואה את אחותי בלי שערות, אני לא רואה את עצמי. אני אומרת לה: סלה, מה עשו לך? כמובן עשו לנו גם את החיטוי הזה ואנחנו בלי כלום, אנחנו ערומות. אני נערה ואחותי נערה ואנחנו ערומות ככה. מי ראה אותנו בכלל במצב כזה? אחותי מרגישה כל-כך לא טוב, הסתובבה שם איזו אחות, אז אני אומרת לאחותי: ניגש אליה, נשאל אותה, כי היינו תמימות. האחות שאלה את אחותי: מה יש לך? אחותי אמרה: אני מרגישה לא טוב. היא אמרה לאחותי: בואי איתי. היא לקחה אותה, ויותר לא ראיתי אותה.

ש: היא היתה גרמניה?

ת: אני חושבת, אני לא יודעת, בטח גרמניה. אנחנו הגענו לשם אחרי שהיה באושוויץ טיפוס או משהו כזה, והם כנראה פחדו, ככה סיפרו אחר-כך, הם פחדו שאולי שוב תפרוץ המחלה הזאת. אני את אחותי יותר לא ראיתי, נשארתי לבדי. אנחנו ישבנו בצריף הארוך הזה שבאמצע יש תנור.

ש: נתנו משהו בגדים?

ת: כן, נתנו משהו. אני מכיוון שהייתי עוד צעירה וקטנה קיבלתי איזו שמלה ארוכה, אז קרעתי מלמטה חתיכה, ועשיתי לי כאילו תחתון. התנאים גם עושים את שלהם, מפתחים את הראש. כל בוקר יש אפל. את אחותי לקחו, ואני חושבת ששם לקחו אותה לצריף ההוא ששם שוכבים אולי חולים. אני ממש סיכנתי את חיי אבל זה היה כלום. אחרי האפל אני פורצת את הצריף הארוך הזה, רצה החוצה, ורצה לצריף האחר. באמת שכבו שם חולות, אפשר להגיד גוויות. אני צועקת: סלה, סלה, סלה, אבל אין. אני רצה בחזרה כדי לחזור בחזרה, כי זה היה נורא, אילו היו תופסים אותי אני לא יודעת מה היה. את האוכל היו מביאים לנו בבוקר השכם, היו נותנים לנו באיזה מין משהו כזה, זה אני זוכרת. אני זוכרת שהיו לוקחים אותנו לבית-שימוש, מה זה בית-שימוש היו לוקחים אותנו, איזה בתי-שימוש עם חורים, זה לא לתאר. אני אז נערה, אני ילדה. מביאים אותנו לבית-שימוש ומחזירים אותנו. ככה הלך כל הזמן, ואנחנו יושבים כמו שיושבים בישיבה מזרחית, ככה ישבנו שם כל היום. אני הייתי באושוויץ לא הרבה זמן. אני רוצה להזכיר לך שהזמן שאני מגיעה זה כבר לקראת הסוף אפשר להגיד. הגרמנים כפי הנראה היו כבר עסוקים עם עצמם, או שלא נשארו יהודים בלודז'. נשארתי שלושה שבועות באושוויץ

ש: התחלת להגיד שבבוקר קיבלתם את הקפה, ומה אחר-כך?

ת: איזה מרק עם מים עם תפוח-אדמה בתוך זה, לא יודעת זה מה שהיה. אני לא זוכרת שהיה לנו לחם.

ש: לעבודות לא הוציאו?

ת: לא. תזכרי שוב שזה היה ממש כבר לקראת הסוף.

ש: לעזור במטבח ודברים כאלה?

ת: היו אולי יחידות סגולה כאלה, בחורות ז'לובקיות. חוץ מזה גם לעבוד במטבח או להביא את האוכל נדמה לי שכבר היו שם מתוך הסגל היהודי שהם לא החליפו. זאת אומרת, אלה עבדו במטבחים, ואלה הביאו את הסירים, הם היו לא מאיתנו.

אחרי שלושה שבועות בא מנגלה והיתה סלקציה. לא היה לנו מה לעשות, אני הייתי והבת-דודה שלי היתה אם אני לא טועה, אני חושבת שהיא עוד היתה. בעצם הסלקציה היתה עוד ולקחו אותה. מנגלה עומד, הוא אומר: ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה וזה מחוץ לצריף, הצריף הארוך הזה. אני עומדת כמובן ערומה, הוא שואל אותי בגרמנית: בת כמה את? ואני אומרת: בת שבע-עשרה. הוא שואל אותי: כמה אפשר להוריד? אני אומרת: שום דבר. אז הוא שולח אותי לצריף בחזרה. לא ידענו מי לחסד ומי למקום אחר. אמרו אחר-כך, זאת אומרת, אלה שהיו שם בפנים, הם אמרו: אנחנו נשארנו, אנחנו נשארים. שאלו אותי: מה מנגלה שאל אותך, מה הוא דיבר? אז סיפרתי מה הוא דיבר. אז אלה שהיו שם אמרו: אנחנו נשארים, אנחנו נחיה, אלה שנשלחו לצריף, ואלה באמת נשארו ואני ביניהם.

ש: היו עוד דברים שראית שם זוועות בשלושה שבועות האלה?

ת: אני לא ראיתי. כשאנחנו באנו אז אמרו לנו: את רומקובסקי שלכם כבר גמרנו, זאת אומרת, זה כבר בשנת 42' או 43' משהו כזה, יכול להיות?

ש: כשאתם הגעתם לאושוויץ זה כבר 44'.

ת: זה כבר הסוף, מתי לקחו את רומקובסקי?

ש: בקיץ.

ת: אני זוכרת שכשאני הגעתי לאושוויץ כבר אמרו שזה ראש השנה.

ש: אז אתם הייתם הטרנספורט האחרון מלודז'?

ת: אני חושבת שכן, יותר לא היו. את כל אלה שנשארו בצריף תיכף לקחו אותנו בחורות יהודיות משלנו שעבדו שם. הן אמרו לנו: בואו איתנו, אתן תישארו בחיים. הביאו אותנו לאיזו תחנה, נתנו לנו איזו חתיכת לחם, איזו בוכטה של לחם, כמו נשיקה כזאת של לחם ועוד איזה משהו, ונתנו לנו עוד איזה דבר. אני לא זוכרת איך הגעתי למחנה, ברכבת לא יכול להיות אחרת היינו איזה שישים או שבעים, אולי שמונים בחורות.

ש: זה הכל מכל הצריף?

ת: כן.

ש: כמה הייתם בצריף הזה בהתחלה?

ת: אני לא יכולה להגיד לך אבל הרבה. ישבנו שורות, שורות, שורות בישיבה מזרחית. בלילה איכשהו היינו מתכופפות ככה אחת על השניה בשביל איכשהו לעצום את העיניים. היינו הרבה. את ראית את הצריפים האלה, זה צריף ארוך מאוד שבתוכו היה תנור ארוך מאוד. היו גם אלה ששמרו עלינו כביכול, הן היו גם יהודיות. הן היו נותנות עונשים שהיו מעמידות בחורות על התנור הזה. היו גם גרמניות שהיו כל בוקר עושים אפל באושוויץ. היו עושים עונשים, היו מעמידים את הבחורות לעמוד עם הידיים למעלה ככה איזה שעות או עם הרגליים, אני לא יודעת מה. היו עושים עונשים. בכל אופן אנחנו הגענו להלבשטט (Halberstadt). זה שנתנו לנו קצת אוכל, זאת אומרת, איזו חתיכת לחם ככה ביד ונקניק או משהו, אני לא זוכרת בדיוק. ידענו שזה כנראה...

רציתי עוד להגיד שבזמן שגילחו את אחותי אני לא היכרתי אותה, והחזקנו אחת את השניה ביד כל הזמן, כי אני לא היכרתי אותה בכלל, לא יכולתי להכיר אותה, אז היא אמרה: אנחנו נחזיר אחת לשניה ביד. את סלה לקחו ככה שהיא אפילו לא עברה את הסלקציה, רק האחות הזאת מדדה לה חום, לקחה אותה, ויותר לא ראיתי אותה.

אנחנו נסענו להלבשטט במשאית, וידענו שאנחנו ניצלנו, יוצאים מאושוויץ, יוצאים מהתופת, כי זה היה תופת שם. ראינו את חוטי החשמל האלה מסביב זה ממש לגמור אנשים. אני עם השכל הצעיר שלי חשבתי רק איך לצאת מהתופת הזאת אם בכלל אפשר. אני הלכתי עם הכיוון איך שהגורל נותן ככה יהיה, אין ברירה. נשארתי לבד, לא אבא, לא אמא, לא אחות, לא בת-דודה, נגמר הסיפור אני לבדי. בת ארבע-עשרה או משהו כזה וזהו. דוקא בהלבשטט שיקמו אותנו בקומה איפה שטוו בדים, כמו שפעם היו טווים שהנול הולך הלוך וחזור, שם היה מין דבר כזה ואנחנו היינו בקומה ראשונה או שניה, משהו כזה. מה שאני רוצה לספר עוד שהכינים התחילו לאכול אותנו, אני לא יודעת מאיפה. מאיפה זה צץ, הרי הגוף היה כל-כך רזה, אז מאיפה הם צצו, הרי שערות לא היו? בחתיכות הבגד שהיה לנו היו כינים בלי סוף. מה שטוב היה מה שראינו שבקומה הזאת איפה שטווים שם היתה מקלחת, ואנחנו קיבלנו שם בגד להחליף. ראינו שם כבר שתי גרמניות בתור שומרות שם בקומה הזאת. יש מקלחת, ויש דוד איפה שאפשר יהיה לזרוק את הבגדים שלנו בשביל להרתיח אותם, שהכינים לא יאכלו לנו את כל הגוף.

הרוב שם בצריף היו צעירות, אבל מה שהגרמנים, לעזאזאל איתם, מה שכן היתה שם זה שהיתה מרפאה. אני זוכרת את עצמי שאני מרוב, או שמכיוון שאני הייתי כבר בגיל שהייתי צריכה לקבל את הווסת, ואני לא קיבלתי, התחילו לצמוח לי פרונקלים כאן מצד אחד וגם מהצד השני. את כל הבחורות האלה חילקו לעבודה, חלק עבדו בטוויות בדים בקומה, וחלק עבדו בבית-חרושת לנשק, אני הייתי ביניהן. במשך הזמן צמחו לי כאלה פרונקלים שאני לא ידעתי מה לעשות עם זה. מכיוון שהיתה מרפאה, והגרמנים לעזאזאל היו בתוך זה, היו אחיות, טיפלו בזה. ניתחו, פתחו, וגם טיפלו עם משחות וכל זה. תרופות לא היו, אבל טיפלו. עד היום יש לי סימן של צלקת כאן וכאן, אבל טיפלו בזה.

אנחנו בסך-הכל היינו בהלבשטט לא הרבה זמן, אולי היינו שם חצי שנה אולי גם זה לא, כי נגמרה המלחמה. מה כן היה? שלא רחוק מאיתנו היה גם מחנה של צרפתים, והיו בחורות, או בחורים מהצרפתים היו באים או לתקן בבית-חרושת או משהו, ואיכשהו נודע להם שיש בחורות יהודיות. הם נפגשו איתם בטווית בדים, והם הביאו כל פעם לבחורות מחט. גם הם קיבלו מנות מוקצבות, הם היו ברז'ים של גרמני. אבל כל פעם איזו גרב או משהו הם היו מקבלים, ככה סיפרו. אנחנו היינו במקום הזה אני חושבת חצי שנה.

ש: איפה ישנתם?

ת: ישנו על מיטות עץ, מעלי גם שכבו, מיטות עץ על קומות כמו שאנחנו רואים כיום אצל ילדינו שכשיש צפיפות אז שמים מיטה מעל זה. קיבלנו גם שמיכות.

ש: אבל כל אחת במיטה בנפרד?

ת: כן, זה היה כבר מלון. כל בוקר היה גם-כן אפל, באו שתי גרמניות, אנחנו ירדנו למטה. אנחנו היינו בקומה למעלה, כי זה בניין של טווית בדים גדול מאוד. את האפל היו עושים בחצר, זאת אומרת, לפני הבית.

ש: באיזה מרחק היה בית-חרושת לנשק?

ת: גם-כן לא רחוק, היינו הולכים ברגל לא רחוק.

ש: מה היתה העבודה שלך שם?

ת: אני הייתי צריכה להסתכל באיזו זכוכית על איזה חלק אם הוא טוב, אם אין פגם הייתי צריכה לשים את זה בחזרה.

ש: זאת אומרת, פיזית זאת לא היתה עבודה קשה?

ת: לא. גם אלה שעבדו בטוויה גם-כן לא היתה עבודה קשה.

ש: עבדתן רק ביום או גם בלילה?

ת: לא, בלילה לא עבדנו. בלילה ישנו, בבוקר תיכף מתלבשים, מתרחצים, אפל. היה חורף היה גם-כן קצת קר, היה כבר חורף והיה קר. אני לא זוכרת מה נעלנו, מה היה על הרגליים, או שנתנו לנו משהו. נתנו לנו משהו אבל אני לא זוכרת. נתנו לנו איזה בגד או איזו נעל או משהו. כשיצאנו מאושוויץ קיבלנו כל אחת בגד עלינו ובגד להחליף, ואז ידעו שאנחנו יוצאים לעבודה ולא לשריפה.

ש: איך היה היחס בין האסירות שם בהלבשטט?

ת: לא היו לנו שם אסירות, היו לנו שם שתי גרמניות שעשו את האפל, הן עשו הכל בסדר. חלק לקחו אותנו לבית-חרושת, וחלק אחר עבדו באותו בניין בטוויה. אני עבדתי בבית-חרושת, עם הגרמנים היה לא רע אלא לעניין.

ש: אבל בין הבנות איך היה היחס?

ת: בסדר, אנחנו בינינו היה בסדר גמור.

ש: לא גנבו אוכל אחת מהשניה?

ת: לא, לא היה לנו אוכל. מה שהיה נתנו לנו ואכלנו.

ש: את הלחם לא הישארתם למחרת?

ת: לא. אולי אחרות קיבלו מהצרפתים, אבל גם להם היה הכל שקול וכל זה, אני לא יודעת אם היה להם יותר. מה שיכלו או ביקשו, מה שאני יודעת, זה מחט וחוטים, אם הבחורות רצו לתפור משהו. על אוכל לא. בבית-חרושת אני ישבתי על-יד מוכנה, הסתכלתי על מוצר, ושמתו אותו בצד. לא היה שום דבר, היה לעניין.

ש: שם בעבודה מי היה שומר עליכם, אזרחים או מהאס.אס?

ת: אני לא זוכרת שראיתי מישהו מהאס.אס, לא ראיתי, אבל יכול להיות שהיו. כשאנחנו היינו בבניין שמרו, יכול להיות שבחוץ הם שמרו כשיצאנו. כשיצאנו מהבניין הם היו מובילים אותנו בחזרה לבניין זה הכל. לא ראיתי אותם, הם לא עניינו אותי. מה שכן עניין אותי זה שבאחד הימים, זה כבר אחרי די הרבה זמן אחרי כמה חודשים, אנחנו רואים איפה הגרמניות? אנחנו פותחים את הדלת אין אף אחד. אנחנו לא האמנו, אולי נגמרה המלחמה, ואנחנו לא יודעים. לאט לאט יצאנו את הבניין הזה של הטוויה, ואנחנו לא ראינו אף אחד. התחלנו לצאת, זה היה בבוקר, או שזה היה יום ראשון שלא הלכנו לעבודה, אנחנו לא הלכנו ביום ראשון. עובדה שהם הגרמנים לא היו. אז אנחנו פרצנו את הבניין הזה, והתחלנו לרוץ לעיירה להלבשטט.

ש: זה במרחק של ?

ת: זה לא רחוק. העיירה הזאת היתה ריקה, היו שם בתים שהגרמנים נטשו אותם. אנחנו פרצנו לבתים. הבחורות היותר מבוגרות חיפשו דברי ערך ובגדים להתלבש. לי לא היה מזה שום דבר, אני רק רציתי נעליים ולהתלבש. לאן ללכת? לא היה לאן ללכת. כל האולם הזה, כל הבנות האלה התפרצו לבתים, ועשו שם שמות. אלה היו בתים של גרמנים, מה אני אגיד לך, הכל זרקנו, ובהכל חיבלנו חבלות כאלה שאין מה לדבר, זה כדי שהם לא ימצאו זכר מהבתים שלהם. לא היה שם אף אחד מהם. אחר-כך חזרנו בחזרה למחנה כי אין לנו לאן ללכת.

ש: לא היו מקודם הפצצות ודברים כאלה?

ת: שם לא.

ש: שום דבר לא, גם לא מטוסים, שום דבר לא?

ת: לא, כלום. אז אחדים מאיתנו אמרו: נחכה, אם נגמרה המלחמה נחכה, כי לאן נלך? נלך ברגל ללודז'? הבחורים תמיד יש להם תפיסה מעל, מעבר. תיכף באו בחורים ממחנה שלא היה רחוק מאיתנו, אמרו לנו: חברות אתן נשארות פה. נוסף לזה אנחנו ראינו שגם רוסים כבר נכנסים, הם נכנסים לבניין הזה, ואנחנו בתור בחורות פחדנו פחד מוות. עוד לפני שהרוסים נכנסו לבניין כבר באו מהמחנה של הגברים שהוא לא היה רחוק, בא מישהו, והביא רשימה של הגברים שם. הוא אמר: תעשו מהר רשימה שלכם, אני הולך בחזרה, אני אביא את זה לשם לגברים שם, אולי יש אחים, אולי יש משפחה, אולי יש בני-דודים שנדע. אז עשינו מהר רשימה, ומה התברר? שיש לי שם בן-דוד. הבן-דוד שלי תיכף בא אלינו, והוא חיפש אותי, הוא שאל: חוה, חוצ'ה ליברמן, איפה את? הוא בא, הנה הוא ישנו. הוא אמר לי: תראי, את לא נשארת במחנה, זה פחד הרוסים מסתובבים פה. אני ואת, ניקח עוד גבר חבר שלי, נתפוס פה איזו דירה ואת תהיי איתנו, את לא תהיי פה לבד, זאת סכנת נפשות. הרוסים היו אונסים, שמענו על זה.

קלטת 2 צד ראשון:

... טושה גודיס, טובה גודיס. הוא לוקח אותה מהרכבת, אני לא זוכרת או שהוא לקח אותה או שהוא רץ אלי, זה מה שאני זוכרת, שהוא אומר לי: תשמעי, מצאתי את הבת-דודה שלנו, הרכבת נוסעת ללודז', תהיו שתיכן ביחד, אני לא יודע אם אני נוסע ללודז', אני רוצה לנסוע לארץ-ישראל. עוד לפני המלחמה הוא היה בגורדוניה. הוא אמר: אני לא יודע אם אני רוצה לנסוע בחזרה, אין לי את מי לחפש. אז אני יורדת עם הבן-דוד, אני פוגשת את הבת-דודה שלי. הבן-דוד נשאר, ואנחנו שתינו חוזרות ברכבת, יש רכבת שלמה עם בחורות שנוסעת ללודז'. בדרך נסענו כמה שעות, כל פעם היו עומדים קצת מים קצת זה, בלי אוכל, אני לא זוכרת שאכלנו בכלל. או שלטושיה, לבת-דודה שלי היה אוכל, אני לא זוכרת.

מה שאני זוכרת זה שאנחנו הגענו ללודז', לתחנת רכבת בלודז'. אנחנו יורדות שתינו, אבל לאן ללכת? בינתיים בלודז' התארגנה סוכנות כזאת. זה עכשיו אני מספרת, אבל אז התחלנו לשאול ולוודא, אז אמרו שיש סוכנות יהודית של אנשים שנשארו, והם רושמים כל אחד שבא, שאם מישהו יחפש שידע. היו עושים רשימות כדי שיוכלו למצוא אחד את השני. אנחנו מגיעים ללודז' אין לנו איפה להיות.

ש: מה היה עם הבית שלכם?

ת: אני עוד לא יודעת. אנחנו מגיעים לתחנת רכבת, מה אנחנו עושים? אנחנו מגיעים לסוכנות, רושמים את השם שלנו, היא טובה גודיס, אני חוה ליברמן, ונותנים שם משהו לאכול. מה אנחנו עושים? אנחנו הולכים לחפש את הבתים שלנו, או למחרת או אחרי יומיים, זה אינני זוכרת. היה פחד די גדול, עשינו ריזיקו די גדול, כי כשאנחנו הלכנו היה ריק. אני הגעתי קודם לבית שלי לריבנה 5, מה אני מוצאת בבית? ריק. אין בו משקופים של חלונות, אין בו משקוף של דלת, כי לא היה במה לחמם את הבתים, אז הגויים הכל פרקו. מה יש לי לחפש? ראינו. הלכנו לבית של הבת-דודה שלי שזה היה בבז'ז'ינסקה 32 או משהו כזה, מול קולנוע בייקה זה אנחנו זכרנו, והיא בטח ידעה. אני יודעת שמול הבית שלהם היה קולנוע. הבית בפנים היה מעץ, אנחנו נכנסים לבית. אין נפש ברחובות, מעט מאוד אנשים הולכים. המדרגות מעץ אנחנו בקושי עולים, כי הכל מפורק. נכנסים לבית, אין כלום. אני רוצה להגיד שאנחנו השארנו את הבית עם הכל. כל הנדוניה שנשארה בשביל אחותי והכל. היה ארון מיוחד, אמא היתה הולכת לפני המלחמה, והיתה עושה את המונוגרמים של אסתר ו - ל או רק אסתר. היו צריכים לשלם הרבה כסף בשביל לעשות את הדברים האלה. הכל היה, אבל הבית נשאר ריק. מצאתי איזה ליכלוך באמצע שטיאטאו ואיזו תמונה קטנה של אחי שהוא היה תינוק, זה הכל כלום. אצל בת-דודתי לא מצאנו שום דבר.

חזרנו בחזרה רשמנו את שמנו בסוכנות גם עוד לפני-כן ואחר-כך שאנחנו בלודז', זאת אומרת, לא יצאנו מלודז'. הגורל נתן שבן-דוד שלי שפגשנו אותו שמואל מילגרום היה לו מצפון, והוא חזר בחזרה ללודז', הוא חשב שאולי הוא ימצא את מישהו. זה היה כבר אחרי זמן. אז הוא אמר לנו ככה: אין לכן איפה להיות, אני יודע שפה מתארגנות קבוצות שנוסעות לארץ-ישראל, יש דבר כזה שנקרא קיבוץ שזה תפסו בניינים, בניין גדול, ושם מתארגנות קבוצות של יהודים בחורות ובחורים, בחורים לחוד בחורות לחוד. שם מתארגנות קבוצות שהיו לפני-כן לפני המלחמה היו תנועות שהבן-דוד שלי היה שם. הוא אמר לנו: אתן נשארות בקיבוץ הזה. אז הלכנו לשם, התאספו שם הרבה בחורות, היה בית מלא. היה שם תוכן, היה יום שישי של תוכן, היו סיפורים של תוכן, היו עושים כל מיני עבודות. איך, מה ומי? היו עושים את זה כבר מהתנועה הציונית, הם היו דואגים. ככה נשארנו בבית הזה חודשיים, שלושה או ארבעה, כי חיכו איך אפשר לעבור את הגבול, להגיע לארץ-ישראל.

אני הייתי מאוד רחוקה מארץ-ישראל בכלל לא. הבת-דודה שלי היא כן שמעה על זה, אבל הבן-דוד הוא הכניס לנו: אתן אין לכן לאן ללכת, אתן לבדכן, אתן צריכות לנסוע לארץ-ישראל, ולבנות את הבית שלכן שם. אנחנו קיבלנו את זה, כי לא היה לנו את מי לחפש, לא היה אף אחד. ידענו על החורבן הגדול שקרה לנו, שאין משפחה ואין כלום. אנחנו חיכינו שם בלודז' עד שהתארגנה ממש קבוצה אנחנו קיבלנו את ה-או.קיי מדרגות יותר גבוהות שאפשר לעבור את הגבול. אז התחלנו ללכת מלודז', עברנו את הגבולות, נסענו דרך אוסטריה, צ'כיה.

ש: זאת היתה קבוצה קטנה?

ת: היתה קבוצה די גדולה של חבר'ה, כי כל פעם באו עוד יהודים.

ש: אבל כשברחתם את הגבולות?

ת: אז היו שולחים קבוצות קטנות יותר לא גדולות, היינו איזה עשרים איש, כך אני חושבת, לא ספרתי. ביניהם היה גם בעלי לעתיד, שאז הוא היה חבר. היו לנו חברים, חברים שלנו שאנחנו בדרך היינו כמו אחים, אנחנו התחלקנו עם כל פיסת לחם. אנחנו עברנו את אוסטריה, צ'כיה, ושם גם ישבנו די הרבה עד שהגענו לאיטליה, כי באיטליה זה כבר היה חצי דרך לארץ. את הזמן הזה היינו כבר בתור נערות, אנחנו כבר הסתכלנו אחרת, לא היינו כבר ילדים. מה שאני כן זוכרת, אני לא יודעת אם אני צריכה לספר את זה, שאני התחלתי לקבל את הווסת בפעם הראשונה בשטפונות משהו, כי הייתי צריכה רופא. אני והבת-דודה מחפשים בלודז' רופא נשים, ואנחנו שתי בחורות צעירות צריכות להיכנס לרופא נשים. לא היתה ברירה, כי היו לי שטפונות. אני נכנסת לרופא, אני אומרת לו בפולנית: תשמע, אני אחרי אושוויץ ואחרי הגטו, ואני עכשיו מקבלת בשטפונות. אז הוא נתן לי טיפות בשביל לווסת את העסק הזה, וזה הצליח. אני הבאתי את זה אפילו לארץ-ישראל ולקיבוץ, הבאתי אותם, וזה עזר לי ממש.

אנחנו עברנו את אוסטריה, ואנחנו צריכים לעבור לאיטליה. באיטליה היו כבר מהצבא שלנו מהבריגדה, הם חיכו לנו. גם בתחנת רכבת תיכף חיכו לנו, לקחו אותנו בלילה הראשון. אז קם חייל אחד, והוא אמר לנו: אתם הולכים איתי, קבוצה גדולה מאוד של חבר'ה צעירים. אני חושבת שנסענו אז עם אוטו משא או משהו כזה. הגענו לאיזה מקום היה שם בית ענק כמו וילה, והוא אומר לנו: תשמעו, זה בית מופצץ לגמרי, שהגסטפו ישב בו, הוא מופצץ, כי ידעו שיש פה מין דבר כזה. אנחנו צריכים לבדנו לתקן את הבית הזה, במו ידנו, אני אדאג לאוכל. אתם תסדרו מטבח, אני אביא לכם הכל מה שאתם רוצים. מיטות היו שם, יכול להיות שביום הראשון ישנו על מזרונים, אני והבת-דודה שלי היינו כל הזמן ביחד. מה שאני עושה היא עושה, או מה שהיא עושה אני עושה כמו אחות. אנחנו ישנות באותו חדר ביחד עם אחרות.

היה לנו את החייל מהבריגדה ששמו היה אשר מיטלמן מהארץ, והוא היה קשור עם קיבוץ גשר. הוא עשה לנו ערבי ליל שבת בקריאת שיר עם שירים מהארץ, עם סיפורים על גשר על הירדן ועל כל מה שמסביב. הוא אמר לנו: תראו, אנחנו נשב כאן כמה שצריך, כשיגידו לנו מתי אנחנו שטים לארץ, אנחנו אורזים את הכל מה שיש לכל אחד ונוסעים. ככה אנחנו ישבנו ברג'ו אמילה.

ש: באיטליה?

ת: כן. אני לא יודעת אם זה צפון או דרום?

ש: דרום.

ת: החייל הזה הכניס לנו ציונות, אהבה לארץ. לנו לא היה מקום אחר, אחרי כל מה שעברנו לא היה לנו מקום אחר. על ארץ-ישראל אני שמעתי אבל מרחוק. אז יום אחד בהיר אשר אומר לנו: אנחנו צריכים להתכונן לכך שאנחנו עולים לאוניה בחושך, ואנחנו עולים לאוניה בכבלים, כי האוניה היא קצת רחוקה, אתם יודעים, ואנחנו נתחיל להתעמל כאן. ישבנו ברג'ו אני לא זוכר בדיוק, כמה חודשים אם לא חצי שנה. אנחנו היינו אפילו באופרה, אשר לקח אותנו לאופרה ברג'ו, זאת היתה פעם ראשונה בחיים שלנו שראינו אופרה - טוסקה. שרנו שירים מהארץ והיה משהו. אנחנו התחלנו להתאמן איך עולים לאוניה בכבלים. עולים, עולים, עולים ככה בצורה כזאת, ועולים לאוניה. ההתעמלות הזאת היתה כמה פעמים.

עד שיום אחד בהיר בלילה באו משאיות סגורות, אנחנו צריכים להיכנס לתוך המשאיות, נכנסים בשקט, כל אחד לוקח לו את המטלטלים שלו, ועולים לאוניה. זאת היתה אוניה שכל כולה היתה תאים תאים כמו למיטה מין כאלה מבד או מעור, ערסלים כאלה. כל אחד נכנס, כמובן אמרו לנו להיות בשקט, לא לעלות על הסיפון, אם כן אפשר לעלות אנחנו נגיד לכם מתי. היה משטר מים, לא לשתות הרבה מים ולהיות בשקט. האנגלים מהארץ כבר ארבו לאוניות שמתקרבות, כך סיפרו, את כל זה אנחנו שמענו. אבל חבר'ה, צעירים עולים לסיפון, מים אין, צריך מים, אבל יש משטר. התחילו להקיא, אמרו שצריך לעלות, אז בלילות היו קצת עולים לסיפון.

ש: זכור לך השם של האוניה?

ת: 'אנצו סירני'. בזמנו הרי התרקמו כבר יחסים ביני לבין הבעל שלי לעתיד מרדכי.

ש: הוא גם היה בלודז' אחרי המלחמה?

ת: כן, הוא הגיע גם-כן. זה היה מפגש גדול מאוד של יהודים ששרדו, של צעירים, שם היה המפגש. בתשיעי לינואר מרדכי יודע שיש לי יום-הולדת, מה עושים? מים, מים, מים. הוא הלך, חתך חתיכת צינורית מהחשמל, אז באיזה אגף נהיה חושך. את הצינורית הזאת הוא הכניס לאחת החביות שיש מים, למעלה עשה חור, שם את הצינורית, שאף למעלה, מה הוא לוגם? הוא לוגם יין לא מים. אז הוא אומר: חבר'ה, אנחנו שותים ליום-הולדת של חוה, היא בת שמונה-עשרה ויש לה יום-הולדת, שמונה-עשרה או תשע-עשרה, זה תשע-עשרה. כל החבר'ה הצעירים, הבחורים כמובן שתו והשתכרו קצת, ישבו ושרנו.

באחת הפעמים שאנחנו מתקרבים כבר לחוף, היינו שבועיים באוניה, שטנו שבועיים, אני חושבת שלא היו לנו שום תקלות. הגענו לאיטליה, מאיטליה שטנו שבועיים, והגענו עד לנמל חיפה. עוד לפני חיפה תפסו אותנו האנגלים, אמרו לנו לא להילחם, לא לעשות עניינים, אם הם יעלו אז יעלו, יעשו אז יעשו. אנחנו היינו בין הראשונים של האוניות, אחרינו היו אוניות נדמה לי. אנחנו הגענו לנמל חיפה, עמדנו, ושם עמדו הסבלים שלנו יהודים עם ארגזם של תפוזים, מה זה תפוזים, אנחנו ראינו את זה בחלום, כשהיינו חולים קיבלנו תפוז. מי ראה כל-כך הרבה תפוזים, הציפו אותנו ממש, ולקחו אותנו במשאיות לעתלית.

ש: האנגלים נתנו להיכנס, לא שלחו לקפריסין?

ת: לא, אנחנו עוד היינו לפני, אותנו לקחו לעתלית. בעתלית זה ידוע מה שהיה לנו, יש גם מוזיאון וגם מספרים. אנחנו כקבוצה היינו ביחד, נדמה לי שאשר מיטלמן המדריך שלנו לא היה שם, אם אני לא טועה לא הכניסו אותו, או שאני טועה. בכל אופן בעתלית היינו שלושה או שישה שבועות, אני לא יכולה לזכור. אחרי זה ניסו לשלוח פתקים החוצה, כי היו כאלה שהיו להם קרובים בארץ, אבל לא נתנו לצאת. באחת הפעמים אחרי זה נתנו לצאת, אבל לא ידענו לאן ללכת. אבל אם אני לא טועה בנמל עמדו כבר חברי גשר. או מהנמל או מעתלית לקחו אותנו באוטובוס של אגד, היו אז כבר אנשים מגשר שלקחו אותנו לגשר. אשר המדריך שלנו לא היה איתנו כבר. אני חושבת שהוא חזר בחזרה לאיטליה או משהו, אני לא יודעת. חברי גשר לקחו אותנו לגשר. כשאנחנו באנו לגשר היה בוץ כזה עד כאן, גם כשבאנו לעתלית היה ככה. חשבנו שאולי בגשר יהיה יותר טוב, אבל איפה היה בוץ כזה. היינו חמישים חבר'ה כשבאנו לגשר. הם היו פחות אנשים ממה שאנחנו הגענו. האנשים שם יצאו מהבתים שלהם, והם נתנו לנו לישון. היו נערים שישנו גם-כן עם זוגות, היה מאוד לא נעים. קיבלו אותנו ממש בזרועות פתוחות. להגיד שהם ידעו בדיוק מי אנחנו, מאיפה אנחנו, מה אנחנו מרגישים? אני לא יודעת אם ידעו כל-כך. הם היו כולם סבר'ס.

ש: הם בכלל ניסו להבין?

ת: מה זה ניסו, הם לא ידעו.

ש: היו כאלה שאמרו שהם לא רוצים לשמוע בכלל, זה לא עניין אותם.

ת: לא, לא, הם לא ידעו בדיוק. תתארי לך שהם חשבו שאנחנו מלאי כינים והבגדים שלנו. אנחנו רצינו כל-כך לעבוד עם הילדים, כשבאנו לקבוצה אנחנו ראינו ילדים, הבחורות מתו לעבוד עם ילדים, אבל אנחנו לא ידענו עברית. היו אחת או שתיים שידעו עברית, אז לקחו אותן. לא ידעו בדיוק, הם רצו, הרצון היה אבל לא ידעו. זה לא מרוע, אלא לא ידעו, אני בטוחה שלא ידעו. הם היו גם צעירים, היו קצת מעלינו, היו שם כבר זוגות, אבל הם לא הבינו את נפשנו, אנחנו היינו תמיד בינינו וזהו. לא היה לנו לאן ללכת. היו כאלה, אני כבר אמרתי שהיו כאלה שהיו להם דודים ובני-דודים בארץ עוד מלפני המלחמה, אבל אנחנו לא יכולנו ללכת, לאן? גם בארץ זאת היתה תקופה קשה ב49-', 50', 46', 47', 48'.

החבר שלי כבר היה חבר, אנחנו לא היינו נשואים, לא גרתי איתו. נפגשנו, אכלנו ביחד בחדר אוכל, ישבנו בכנסים ביחד, אבל חוץ מזה פה ליטוף, פה נשיקה או משהו. אנחנו לא ידענו משהו אחר, היינו כל-כך תמימות, לא ידענו מה לעשות, מה לעשות עם החיים? עם הזמן מרדכי ואני רצינו להתחתן, רצינו להקים משפחה. בינתיים הבן-דוד שלי בא לארץ, הוא בא לאבוקה שבעמק בית-שאן, ושם הוא התחיל להתעניין מה עם הבת-דודה והבת-דודה השניה. אז נודע לו שאנחנו בגשר, אבל בינתיים כבר לא היינו בגשר, אנחנו כבר היינו...

את הידיעה הזאת אני משאירה בצד, כי בינתיים אני התחתנתי עם הבעל שלי, פורצת מלחמת השחרור, אני בהריון עם הבת הגדולה שלי הראשונה, אני צריכה ללדת, ואת מרדכי שולחים לפיל-בוקס אז בגשר הישנה שעכשיו יש שם מוזיאון. חוץ מזה שהיו תעלות לא ידעו איך חיילם נלחמים. היו עמדות והיו עמדות גבוהות, היו בונים כאלה עם אשנבים, היו מוציאים את כלי הנשק שלהם, וככה היו יורים לירדנים. עם הזמן פעם אחת התקפה, מרדכי רץ לעמדה, הוא מביא לי איזו שמלה, הוא מביא לי איזה נעליים, והוא אומר לי: שלום, אני הולך לעמדה. אותי סידרו באותו הזמן, אני חושבת שהיה כבר מקלט לילדים כמה שהיו שם בגשר, ומכיוון שאני צריכה אוטו-טו-טו ללדת גם אותי סידרו לשם. לא את כולם, אבל אותי סידרו לשם עם הילדים. המקלט הוא קטנטן ואני שם, ותיכף ליד הדלת נופל בחורצ'יק שהוא נפל. מה עושים? צריך להוציא את הילדים מגשר ואת הבחורות. בלילה מוציאים את הבחורות לאשדות יעקב, ואת הפצועים לפני זה עם הלילה הראשון מוציאים את הפצועים, בתוך זה גם את הבעל שלי, שאני כבר אחרי הנישואין, ואני לא יודעת, לא מספרים לי.

אני מגיעה לאשדות יעקב, כבר מגיעות בחורות קצת יותר מבוגרות, מוציאים גם את הבחורות, נשארים רק הגברים בגשר. אז מספרים שמרדכי נפצע קשה מאוד, ואני צריכה ללדת את ילדי הראשון, שאנחנו מקימים משפחה שכל-כך חיכיתי. מה עושים? אני כל-כך בכיתי באותו לילה, אני כל-כך בכיתי, אני זוכרת את עצמי שהבכי היה גדול מאוד. אז את כל הבחורות וגם את הילדים מוציאים אותם מאשדות יעקב. היינו שם איזה שבוע או למעלה מזה, ואז מוציאים את כולם לחיפה. מוצאים שם מנזר ריק על-יד מה שעכשיו בית-חולים רמב"ם, שם נמצאים עכשיו המחסנים של בית-החולים, ושם אנחנו מקימים את הקיבוץ, את הילדים והנשים. באותו הזמן הבן-דוד שלי שהוא באבוקה אני חושבת שגם מוציאים אותם שם מבית-שאן, כי שם גם-כן היתה מלחמה עם הירדנים. הוא מתחיל שוב להתעניין, היינו בגשר, בסדר הוא ידע. אנחנו היינו בגשר, אבל איפה עכשיו הרי גשר מופצצת? הוא מתחיל להתעניין, ואז אומרים לו שאנחנו בחיפה, אנחנו במנזר.

אחי, אני מכניסה את אחי לתמונה באותו הזמן במלחמת השחרור. את אחי מגייסים לצבא, נשארת גיסתי עם שני ילדים קטנים. הוא מקבל חופשות כל פעם לבוא הביתה, גיסתי גרה אז בתל-אביב. לא היו הרבה חופשות כי היתה מלחמה. באחת הפעמים שהוא בא אחי מספר לגיסתי, שמישהו שאל אותו אם היו לו קרובים בכלל בארץ? הוא אמר: לא היה לי אף אחד, מה שאני יודע זה שבזמן לפני המלחמה משפחה אחת של חברים טובים של אבי נסעו לארץ-ישראל, הם בטח בארץ. אז בזמן שאחי בצבא מישהו ניגש אליו, ואומר לו: תשמע שמואליק, אתה נורא דומה למישהו. תגיד לי, היתה לך משפחה? אחי אמר לו: היתה לי משפחה גדולה, אני לא יודע מי ישנו, מי נפטר, מי ניספה. אני לא יודע, אני עם המשפחה שלי, עם אשתי, עם ההורים שלה ויש לי שני ילדים קטנים, הם בבית. אם אני אצא חי מהמלחמה אני לא יודע.

באחד החופשים הוא בא הביתה, הוא פוגש את אחת הבנות מהחברים שהם נסעו עוד לפני המלחמה, הוא פוגש מישהו, ואומרים לו: תשמע שמואל, אנחנו קיבלנו ידיעה שיש מישהו מהמשפחה שלך, אחותך חיה. הוא שואל: איפה? הוא אמר לו: אני חושב שהם היו בגשר בקיבוץ ועכשיו הם במנזר. הוא כותב, יש לי מכתב, שאחי כותב מכתב מהצבא לגיסתי רחל: רחל, את נוסעת מתל-אביב לחיפה, ואת מחפשת את אחותי שהיא במנזר. קוראים לה חוה ליברמן, תחפשי אותה שם. אם זה לא מספיק יש לה פה איזה סימן של צלקת עוד מהזמן שהיא היתה תינוקת, כאן יש לי צלקת.

גיסתי יש לה ילדים קטנים, היא משאירה אותם אצל ההורים שלה, והיא נוסעת לחיפה. היא באה למנזר, מה היא רואה? בחורות עם מכנסיים קצרים, החצר סגורה, וילדים מסתובבים בחצר. איזה מנזר זה? זה לא מנזר. אז היא רוצה להיכנס, פותחים לה את השער, והיא נכנסת גיסתי לבדה. היא ניגשת לאחת הבחורות, ואומרת לה: תשמעי, יש פה בחורה שקוראים לה חוה ליברמן? אז כולם אומרים: כן, היא פה. היתה לי כבר את התינוקת שלי שילדתי אותה בחיפה.

בעלי מרדכי בא לבקר אותי, ילדתי אותה בחיפה בהר הכרמל במולדה, הוא בא לבקר אותי. קנו לו זר פרחים, אז הוא עדיין לא יכול היה לראות בעין והיד היתה עוד משותקת. קנו לו פרחים, הוא נכנס מחזיק זר פרחים, ניגש אלי למיטה, וכל היולדות שם הסתכלו עליו בתדהמה. איך הוא הגיע, מאיפה הוא בא? הוא היה בבית-חולים, טיפלו בו. כשהוא הלך החברות היולדות שאלו אותי: זה בעלך? הוא היה נראה כמו זקן, כי אחרי פציעה, אחרי טיפולים היה קשה מאוד.

אני חוזרת למנזר, גיסתי ניגשת אלי, זה היה בבוקר, כי היא לא יכלה לשאת את המצב, היא רצתה לראות איזו אחות יש לשמואל לבעלה. בבוקר דופקים בדלת, נכנסת אשה, אנחנו עוד רק התלבשנו בבוקר, מרדכי עוד שוכב במיטה. במנזר הזה התאכסנו רק בחורות, הבחורים נשארו בגשר הישנה לשמור על הנקודה והבחורות היו במנזר, רק אנחנו. מכיוון שמרדכי היה פצוע, והוא היה צריך לקבל עוד טיפולים הוא היה גר איתי. אחר-כך הוא היה נהג. האשה שואלת אותי: את חוה ליברמן? אמרתי לה: כן. היא מוציאה מהתיק שלה תמונה של אחי, והיא שואלת אותי: את מכירה את הבחור הזה? אני לא הצטרכתי יותר, אני פרצתי במדרגות בצעקות כאלה לבת-דודה שלי, והתחלתי לצעוק: שמואל חי! אז הבת-דודה שלי אמרה לי: תרגעי, איזה שמואל? כי גם היא חיפשה את שמואל שלה, את אחיה. את הצעקות האלה כל פעם, מדי פעם בחג העצמאות החברים הותיקים מספרים את השמחה והצעקות שכולם עמדו ובכו, ואני צועקת שפגשתי את האח שלי שמואל.

יש שם מכתב כתוב בדיוק מתי, ואיך שגיסתי צריכה ללכת. אני נפגשת בשחרור, או שהוא קיבל חופשה או שחרור, זה כתוב שם. אנחנו נפגשים בל"ג בעומר אצל ההורים של גיסתי על הכביש, והכביש הזה שחור מאנשים שרצו לראות את הפגישה ביני ובין אחי. הבת הגדולה שלי נולדה ב48-' כשאני את אחי עוד לא ראיתי, אני לא ידעתי שהוא חי בכלל, הוא יצא בין השנים 38' ל40-' משהו כזה. שנינו נפגשנו היה כמובן בכי גדול. אני ראיתי אותו, אבל זה לא אותו הבן-אדם, היו חסרות לו שיניים. השאלה הראשונה ששאלתי אותו היתה: שמואל, יש לך עוד תמונות מההורים? הוא אמר לי: כן, בואי אני אראה לך. אצל ההורים של גיסתי היתה תמונה של ההורים שלי, של כל המשפחה שיש לי שם, שם היתה כל התמונה. אז נרגעתי.

ש: איפה הוא היה כל המלחמה, הוא ברח לרוסיה?

ת: כן, הוא היה ברוסיה, היה לו קשה מאוד. איך הוא הגיע בכלל לישראל? הוא ברח לרוסיה, וברוסיה כל היהודים שכבו עם סכינים מתחת לראש, כי הפולנים ארבו להם, ליהודים האלה, הם היו בצבא. כל אלה שרצו לחזור לגרמניה כאילו, כבר הגרמנים היו, שלחו אותם לצבא הפולני. לאחי התמזל מזלו שהוא היה נהג, באחת הפעמים הם הגיעו לירדן, והוא היה מוביל סחורות או משהו, אינני יודעת בדיוק, שאלתי את גיסתי, אבל היא לא אמרה לי. הוא היה מוביל סחורות לישראל, באוטו שלו, אוטו משא הוא בא לישראל. באחת הפעמים אחד החברים שלו אמר לו: תשמע, אתה נוסע לישראל תברח. כי היתה סכנה מאוד בצבא עם הפולנים האלה. באחת הפעמים הוא ברח, נשאר בישראל, הוא הלך למשפחה שלפני המלחמה נסעו לישראל, היו ציונים עוד לפני, מכרו את הכל, ונסעו לישראל. שם אחי הלך, והכיר שם את גיסתי, הכירו לו אותה, ואיתה הוא התחתן והקים בית.

ש: אתם חזרתם אחר-כך שוב לגשר?

ת: כשנהיה שקט בחיפה לקחנו את הילדה שלנו, וחזרנו לגשר. המשכנו את החיים שלנו, אני עבדתי, התחלתי גם-כן ללמוד עברית, כי לא ידעתי, ובנינו את החיים שלנו.לא היה קל, אי אפשר להגיד, אבל היו הרבה חברים שלנו שנשארו. היו הרבה חבר'ה מהקבוצה שלנו, גם הבנים שרצו להתחתן, ולא מצאו כל-כך את בנות זוגן, גם יותר בחורות שרצו להתחתן, הן יצאו לעבוד, ומצאו את בני זוגן את הבעלים שלהן, והקימו בתים בישראל. עם הבת-דודה שלי נשארתי כל הזמן בקשר. בת-דודה שלי גם-כן התחתנה עם חבר מאותה קבוצה, אומנם הוא מהונגריה-צ'כיה, אבל הוא היה גם מהקבוצה. הם עזבו את גשר, הם לא רצו להיות, הוא היה נגר טוב, עם השנים אחרי מלחמת השחרור הוא עזב את המשק איתה, והם הקימו בית בכפר סבא. בת-דודתי לא נשארה, היא נפטרה. היא ילדה שתי בנות, והיא השאירה שתי בנות קטנות. היא נפטרה מסרטן. אנחנו היינו כמו שתי אחיות כל הזמן. הבעל שלה נתן גרוסמן לא שיחק לו מזלו, אלוהים לא נתן לו מזל, עם השנים הוא התחתן עם אשה מאוד נחמדה, והיא גידלה את הילדים. היא התאלמנה גם-כן מבעל, לכן היא התחתנה איתו, והיא גידלה את שתי הבנות ואת הבן שלה מאז שההיו קטנים עד שגדלו. עם השנים כשהילדים עכשיו כבר נשואים אשתו היא בבית אבות בבית מיוחד, כי היא בשכחה גמורה, היא במחלת אלצהיימר והילדים הם בקשר כל הזמן, כל פעם נוסעים לבקר.

ש: לילדים שלך סיפרת מה שעברת?

ת: מעט מאוד. את כל זה מה שאני מספרת עכשיו לא ככה סיפרתי. כי הילדים הם כבר גדולים, כשהיו יותר קטנים הם לא הבינו. עכשיו כשהם גדולים הם נשואים, הבת הגדולה יהודית נשואה, יש לי שתי נכדות נשואות. הבת השניה שרה נשואה יש לה שני ילדים, את מתן ואת אלה. ליהודית יש יסמין, יונת, יהל ויודפת, הכל מתחיל באות י', כי גם יהודית ויוסי ארגמן. שרל'ה היא גם-כן בקיבוץ יש לה שני ילדים שלבן הגדול היה עכשיו בר-מצוה, היינו בכפר בלום, הוא דרש דרשה, הוא התפלל ואנחנו היינו עם הטלית וגם הבעל שלי. ראובן התחתן די מאוחר, יש לו שני ילדים קטנים מתן ואלה, אלה כבר שמות של היום.

מראה תמונות:

* זה אבי יוסף ליברמן. מצד שמאל אנחנו רואים את אסתר, אמא שלי...