מלכה מרקוביץ

שם ה מרואיינת: מלכה מרקוביץ

שם המראיינת: אווה לוטקביץ'

תאריך הראיון: 22.7.97

שם המדפיסה: בתיה שטהל

אני מראיינת את הגברת מרקוביץ מלכה מסלטין (Seletin) ברומניה.

ש: תספרי לי קצת בבקשה על העיירה שלך, על המשפחה שלך לפני המלחמה, על בית-הספר.

ת: העיירה שלנו היתה עיירה מאוד נחמדה אינטימית, אנשים הכירו אחד את השני. ההורים היו מעורבים בקהילה שלנו, היה מאוד נחמד לחיות שם.

ש: היתה קהילה יהודית מאורגנת?

ת: היה מועדון שהיו מתאספים כל הצעירים, היה מפגש של צעירים. אני עוד הייתי בין הקטנים, לא היינו במועדון הזה, אבל היה לנו בית-ספר יהודי, זאת אומרת, למדנו בעברית. אז היו הרבה שלמדו ביחד איתי עברית.

ת: במועדון הזה?

ת: לא במועדון, אנחנו לא היינו שייכים למועדון. היה מורה לעברית, ואנחנו למדנו עברית מחוץ לבית-הספר.

ש: בית-ספר היה רומני רגיל?

ת: כן, בית-ספר היה רומניה. היה מאוד נחמד לחיות שם עד שהרוסים נתנו את האולטימטום להחזיר של חלק של בוקובינה ובסרביה לרוסיה, אז התחילו התלאות שלנו. אני למדתי אז בבית-ספר בצ'רנוביץ', זאת היתה עיר גדולה בבוקובינה, למדתי שם בבית-ספר תיכון. היה לי סבא והיו לי דוד, דודה ובני-דודים שגרו באמצע הדרך בין צ'רנוביץ' (Czernowitz) וסלטין, שקראו לעיירה הזאת ג'ודים (Giudin). אני כבר נסעתי הביתה לחופש, זה היה בהתחלת יוני או יולי בערך.

ש: באיזו שנה?

ת: 1940. באתי לסבא ולדוד, הם רצו שאני אשאר שם לשבת, אבל היתה לי הרגשה לא טובה, כזאת הרגשה שמשהו צריך לקרות, ומאוד רציתי לנסוע הביתה. אני זוכרת שזה היה יום חמישי, אני זוכרת את הימים האלה. ביום שלישי הגעתי אל הדודים האלה, וביום חמישי אמרתי לדודי: תביא אותי לתחנת האוטובוסים, אני רוצה לנסוע הביתה.

ש: כשאת למדת בבית-ספר תיכון בצ'רנוביץ, אז גרת שם בצ'רנוביץ'?

ת: כן, אני הלכתי לצ'רנוביץ' לבית-ספר תיכון.

ש: תיכון יהודי או רומני?

ת: זה היה בית-ספר אורט.

ש: גרת אז בפנימיה?

ת: כן, גרתי בפנימיה של בית-הספר.

ש: וההורים שלך ואחותך הקטנה היו בסלטין?

ת: כן, ההורים שלי ואחותי היו בסלטין.

ש: במה עסקו הורייך?

ת: אבא שלי היה סוחר בהמות והיה לנו גם איטליז. ביום חמישי נסעתי הביתה, וביום חמישי היה אולטימטום שהרוסים רוצים את בוקובינה וחלק מבסרביה. בשבת נכנסו הרוסים, והרומנים הם נסוגו. בצד אחד הלכו הרומנים, בצד השני הלכו הרוסים. אנחנו פחדנו מאוד, כלומר אנחנו היינו ילדים, אבל ההורים מאוד פחדו מהרוסים.

ש: את כבר חזרת בינתיים לסלטין?

ת: כן, אני חזרתי הביתה. ההורים זכרו את הרוסים ממלחמת העולם הראשונה שהם היו מאוד אכזריים, אז בשבת כשהרוסים נכנסו הסתגרנו בבתים, ולא יצאנו לקראתם. כעבור כמה שעות כשכבר הרומנים לא היו, והרוסים השתלטו על העיירה, אז דפקו לנו בדלת, כנראה שאלה היו כמה יהודים, הם אמרו: אל תפחדו, אנחנו נהיה איתכם בסדר. אל תפחדו, תפתחו את החלונות, תפתחו את הדלתות, לא יקרה לכם שום דבר. זה היה ביוני 40'. אחר-כך בשנת פתיחת בית-הספר, כי הם פתחו גם בית-ספר, ואני עוד למדתי.

ש: חזרת לצ'רנוביץ' ללמוד?

ת: לא, לא, בעיירה בסלטין הם הקימו בית-ספר רוסי.

ש: הרוסים פתחו בית-ספר תיכון?

ת: כן, אני למדתי גם-כן בבית-ספר הרוסי.

ש: הם באמת התייחסו בסדר אל היהודים?

ת: הם היו בסדר, אבל ההורים פחדו מאוד, כי את כל העשירים ואת אלה בעלי העסקים שהיה להם איזשהו עסק הם תיכף לקחו לסיביר. לנו גם-כן סגרו את העסק ואנחנו היינו ברשימה השחורה, פחדנו כל ערב שיבואו לשלוח אותנו לסיביר. כבר לא היה לנו את העסק, זה היה לנו די קשה.

ש: כי כבר לא היה כל-כך כסף, הם סגרו את העסק, ולקחו דברים?

ת: לא לקחו דברים, אבל היחס לא היה בסדר. בתור ילדים אנחנו לא הבנו הרבה, כי נתנו לנו בבית-הספר כל מיני חוגים. זאת היתה הפוליטיקה שלהם, בצורה כזאת לכבוש את הצעירים. ככה זה היה עד יולי, בעשרים ושביעי ליולי פרצה המלחמה. זה היה יום ראשון, אז אמא שלנו, זכרונה לברכה, העירה אותנו, והיא אמרה לנו: ילדים, פרצה המלחמה. היא ידעה מה זאת מלחמה, היא עברה את זה במלחמת העולם הראשונה. אנחנו לא הבנו שום דבר.

זה לקח שבועיים בערך, הרוסים נסוגו, אנחנו היינו בלי צבא. אחרי שבועיים התחיל לפלוש הצבא הרומני ביחד עם הצבא הגרמני. בלילה הראשון שהם פלשו, הוציאו את אבא מהבית. אנחנו לא ידענו לאן לוקחים אותו, מבחוץ שמענו יריה, אז אמא אמרה: הרגו את אבא. כעבור כמה שעות יצאנו קצת לחצר, היה לנו שם אסם של עשב שפרות אוכלים. מהאסם אנחנו שמענו גניחות, אמא עלתה למעלה, ואבא היה פצוע מאוד. הורידו אותו לשם, היה לנו דוד ודודה על-ידינו, הביאו אותו לשם לבית ההוא, טיפלנו בו, והוא ניצל.

אחרי כמה ימים יצאה פקודה לאסוף את כל היהודים למרתף של איזו משפחה. הכניסו את כולנו למרתף בלי אוכל, בלי מים ובלי אויר. כל היום היינו במרתף, זה היה קרוב לבית, אף אחד לא העיז לצאת מהמרתף הזה, להיכנס לבית שהיה ממש שכן. לפנות ערב הוציאו את האנשים החוצה. הרומנים, אני לא יודעת אם היו גם גרמנים, הם התחילו לירות באויר, וחשבנו שדי, זה הסוף שלנו. זה היה רק בשביל הפחדה. אחר-כך התפזרו שוב האנשים לבתים. כעבור כמה ימים היה שוב אותו דבר, אספו את כל האנשים, ושוב הפחידו אותנו עם יריות, עד שאמרו שאנחנו צריכים לעזוב את הבית.

היתה לנו פרה שחשבנו שאולי זה יציל לנו את האוכל.לקחנו את הפרה עם עגלה, והתחלנו לאסוף, מה שיכולנו לקחת על עצמנו, את הדברים הכי יקרי ערך לקחנו, והתחלנו לנדוד לכיוון העיר רדאוץ. בדרך כל לילה הכניסו אותנו לאורוות כדי לישון. כל פעם הגויים התנפלו על אנשים עם מכות, גניבות ורציחות. עד שהגענו אחרי זה לרדאוץ( Radauti). הגענו לרדאוץ ברגל עם איזו עגלה עם פרה.

ש: כולם הלכו יחד בשיירה?

ת: כן, כולם הלכו יחד בשיירה.

ש: הגרמנים שמרו עליכם?

ת: הגרמנים עם הרומנים הז'נדרמים הם שמרו על השיירה.

ש: ואנשי הכפרים התייחסו אליכם לא יפה?

ת: כן, איפה שישנו הם באו לבזוז, לגנוב את מה שהיה לנו. כשהגענו לרדאוץ אספו אותנו באיזה בית-כנסת. לנו היתה משפחה ברדאוץ, אז המשפחה הוציאה אותנו שנהיה אצלם. זה לקח שבועיים, ואז שוב היתה פקודה שכל אלה מהפריפריה צריכים להתייצב, ומגרשים אותנו, שאף אחד לא ישאר בראדוץ, כלומר, התושבים נשארו אבל אנחנו לא. היתה לנו משפחה בראדוץ, אז הם שכרו עגלה כדי שאמי, זכרונה לברכה, תשב בעגלה, ואנחנו הלכנו ברגל. זה היה בערך אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, עברנו דרך כמה עיירות בבסרביה. הלכנו בגשם ובבוץ, וככה המשכנו. עצרנו בכמה עיירות בדרך, וכל פעם עשו איזה גיטו מסביב, שאסור היה לצאת משם.

ש: הייתם שם כמה ימים, כמה זמן?

ת: כן, היינו כמה ימים והמשכנו. עד שהגענו ליידניץ (Edineti), ושם עשו גם-כן גיטו. אז לקחו את אבא שלי, לא ידענו לאן. אמרו שלוקחים את כל הגברם שיכולים לעבוד. בסוף התברר לנו לאן לקחו אותו, אז לא ידענו לאן.

ש: אבל הוא הבריא מהפציעה שלו?

ת: כן, הוא החלים, אבל ההחלמה היתה קשה, הוא גם-כן נסע בעגלה עם אמא. ביידניץ לקחו אותו, ואנחנו לא ידענו לאן. אנחנו היינו בגיטו, ומכרנו דברים בשביל להתקיים.

ש: לא נתנו לכם שום דבר?

ת: שום דבר, כל פעם מכרנו משהו בשביל חתיכת לחם. זה לקח עד לפני החגים בערך.

ש: מה אמרו לכם, לאן אמרו לכם שמובילים אתכם?

ת: לא אמרו לנו שום דבר, לא ידענו כלום מה שהולך לקרות. כעבור איזה שבועיים שלושה, אני לא יודעת בדיוק, אני מאבדת זמן, אבי חזר, אבל הוא היה צל של אדם. הוא היה מוזנח, לא מגולח, רזה. אבא שלי היה בן-אדם גבוה וחזק, והוא חזר צל אדם. מתברר שלקחו אותם לעבודה לבנות גשרים, זאת היתה עבודה שחורה. בסוכות נתנו פקודה שעוזבים את יידיניץ וממשיכים, אנחנו לא ידענו לאן.

ש: הייתם כל הזמן עם האנשים מאותה עיירה?

ת: כן, אבל שם ביידיניץ היו מכל העיירות שאספו אותם, ושם הכניסו אותנו לגיטו. שם היו עיירות מסביב לערים הגדולות. היהודים מהערים הגדולות כמו צ'רנוביץ וראדוץ וכל הערים האלה הם עוד לא עזבו את המקום.

ש: כשאת אומרת גיטו אז פשוט היו מכניסים אתכם לתוך מקום?

ת: כן, היו מכניסים אותנו לתוך מקום, היתה פקודה, ולא יכולנו לצאת בכלל.

ש: זה היה בניין אחד או כמה רחובות?

ת: זה היה כמה בניינים, וסגרו אותם.

ש: היתה שמירה של הרומנים או של הגרמנים?

ת: אני לא יודעת אם היתה שמירה, כנראה שכן היתה שמירה, כי לא יכולנו לצאת משם.

ש: אבל היו באים הלא-יהודים למכור לכם אוכל?

ת: לא, לא ראינו אותם. היה איזה שוק, אולי אלה היו גויים שקנו מהם משהו.

ש: כי הייתם צריכים בכל זאת משהו לקנות?

ת: כן, איזה דבר של בעל ערך או איזה דבר מכסף. בימים האחרונים של סוכות היתה פקודה שאנחנו ממשיכים הלאה. בדרך הרגו את הרב של העיירה ואת ההורים שלו, זרקו אותו מהעגלה, והרגו אותו. אמי נסעה באיזו עגלה, ואנחנו הלכנו אחרי העגלה. אבי הלך קדימה, כי הוא רצה להשיג את השיירה.

אחר-כך עצרנו באיזה מקום ללילה, ירד שלג, ואנשים קפאו שם. לי יש עוד היום את זה שלא יכולתי ללכת על הרגליים, כי הייתי קפואה לגמרי. התחלתי לצעוק כמו ילד קטן, אבל לא היתה לי ברירה, הייתי צריכה להמשיך. עד היום יש לי כאבים בירך. המשכנו, ובאותו הלילה קפאו הרבה אנשים ביער הזה.

כעבור לילה או שני לילות הגענו לאיזה כפר, הכניסו אותנו גם-כן לאיזהו אורוה, ואבי התקדם, הוא לא ידע שעצרו את השיירה ללינה, אנחנו היינו עם אמא. אבא הלך קדימה, למחרת כשאנחנו עברנו את המקום הזה ראינו את אבא מוטל הרוג על הכביש. התברר שהוא היה לבוש ולבוש טוב, והגויים שם מסביב שילמו לז'נדרם כסף כדי להוריד לו את הבגדים, והרגו אותו בשביל זה.

ש: אז הרומנים הרגו אותו בעצם?

ת: כן, הרומנים הז'נדרמים שהיו השומרים של השיירה. כשאמא ראתה את זה, היא אמרה: אני לא רוצה לחיות יותר. ביקשנו שיעצרו, שנוכל לקחת את הגוויה, אבל לא יכולנו, לא נתנו לנו. אמא תיכף אמרה לנו: אני כבר לא רוצה לחיות. אנחנו ביקשנו מאמא שהיא תחיה למעננו. אבל את אבא לא יכולנו לקחת, ואני לא יודעת אם יש לו קבר בכלל. סיפרו לנו שלקחו כמה אנשים לאסוף את הגוויות, ולקבור אותן, אנחנו לא יודעים אם זאת אמת או לא אמת. המצפון שהוא לא הגיע לקבר, זה רודף אחרי, המצפון הזה שאין לו קבר. הגענו לאטאקי, זה היה לפני הדנייסטר.

ש: המשכתם ללכת, והייתם צריכים להשאיר אותו?

ת: הגענו לאטאקי, שם היו הרבה הרבה מאוד יהודים, זאת אומרת, כל היהודים מהסביבה. הרבה מהיהודים זרקו בתוך הדנייסטר, הרבה גוויות צפו על הדנייסטר.

ש: הם פשוט היו זורקים אותם לתוך הנהר?

ת: כן, הרבה אנשים זרקו אותם לתוך הדנייסטר, וצפו אחר-כך מעל הדנייסטר. אנחנו עברנו את הגשר, והגענו למוגילב. אמא תיכף איבדה את כל חשק החיים שלה. אנחנו התחננו לפניה, שהיא תהיה חזקה למעננו. היה לנו דוד שאשתו קפאה ביער הזה. הוא היה בעל מלאכה מעולה, ושם במוגילב היה משהו שאני לא יודעת איך קוראים לזה פה, אולי זה טוריה, זה שעושים ברזל, אני לא יודעת איך השם של זה, איך אפשר לקרוא לזה. היה שם משהו כזה של ברזל. הדוד יכול היה לעבוד שם קצת ושם היו גם מגורים. אשתו כבר לא חיה, אז היתה לו זכות להביא את אמא, אותי ואת אחותי, אנחנו שתי אחיות.

ש: זה היה אח של אמך?

ת: לא, זה היה אח של אבי. לדוד הזה היתה גם-כן בת, אז חיינו שם בתוך המפעל הזה, אם זה נקרא חיים, אבל חיינו שם.

ש: זה היה כשהגעתם רק?

ת: זה היה אחרי כמה ימים שהגענו, אז הכניסו אותנו לשם.

ש: אז הכניסו את השיירה הזאת למוגילב (Mogilev), והתפזרתם שם? אמרו לכם כל אחד לחפש מקום?

ת: במוגילב כל אחד מצא איזשהו בית הרוס, ונשארו שם.

ש: בהתחלה לא היה גיטו?

ת: זה היה גיטו, אבל אנחנו לא ראינו שסגרו את זה. זאת היתה עיר ששם כל אחד נכנס לאיזה מקום, אחר-כך התברר שהיה גיטו.

ש: אבל בהתחלה פשוט התפזרתם לבתים?

ת: כן, התפזרו לבתים, וכל אחד רצה להתחיל לחיות, אם אפשר להגיד על זה לחיות. הדוד חלה אחר-כך, אז ברגע שהוא חלה כבר לא היה לו מה לעשות שם. הוציאו אותו, הוא עבר לאיזה מקום של חולים, ואחר-כך הוא נפטר. אחותי הלכה לעבוד אצל איזה גוי בשביל להתקיים, כדי לקיים איזו פרוסת לחם ותפוח-אדמה, להביא לנו, שיהיה לנו מה לאכול.

ש: אמך לא עבדה?

ת: לא, היא לא עבדה. אני לפני פסח חליתי בטיפוס הבהרות, זאת מחלה מאוד מאוד לא נעימה, מאז גם השמיעה נחלשה מאותו זמן. גרנו באיזה בית שגרו הרבה אנשים בבית הזה, ישנו שם על כאלה פריצ'ים, מיטות כאלה של קרשים. היה שם דוקא בית-חולים במוגילב.

ש: לקחו אותך לבית-חולים?

ת: כן, לקחו אותי לבית-חולים במוגילב.

ש: במוגילב היו יהודים שהיו במוגילב קודם?

ת: לא, לא היו יהודים ממוגילב.

ש: בכלל לא?

ת: לא, גרשו אותם כמו שבTulczyn-, יישבו אותם, ואחר-כך החזירו אותם.

ש: כלומר, כשאתם הגעתם כבר לא היו יהודים?

ת: היו יהודים, אבל הם חזרו בחזרה, בהתחלה גרשו אותם, ואחר-כך החזירו אותם.

ש: באיזה בית-חולים היית?

ת: הקימו בית-חולים בשביל כל אלה שהיו חולים בטיפוס, כי זאת היתה מחלה מאוד מדבקת. אז אני הייתי בבית-חולים, אמא היתה באה כל יום להביא לי משהו, אחותי היתה אצל גויים. כשאני חזרתי אמא כנראה נדבקה ממני, והביאו אותה גם-כן לבית-חולים. לפני שהביאו אותה לבית-חולים, היה לנו איזה בד מאוד יקר, שלקחנו מהבית. אני לקחתי את הבד הזה, זאת חתיכה בד, אני לא יודעת בדיוק איזה, ואני אמרתי: אני אלך למכור את זה כדי שתהיה לנו חתיכת לחם. באמת מכרתי את זה לגויים שם בשוק.

כשלקחו את אמא לבית-חולים היא אמרה לי: תני לי את הכסף, אתם ילדים קטנים יגנבו לכם, תני לי את הכסף, אני אשמור. כשבאנו לבית-חולים לבקר אותה היא היתה מחוסרת הכרה. צעקנו: אמא, אמא, היא לא ידעה כבר שבאנו כלום, היא היתה מחוסרת הכרה, והיא נפטרה שם בבית-חולים. אחותי אמרה לי: אל תשארי לבד, אני אבוא איתך נהיה ביחד. אחרי שאמא נפטרה, הכניסו אותה לחדר מתים, אני עם אחותי נכנסנו לשם כדי לראות אותה. נסגרה הדלת, ואנחנו נשארנו עם כל המתים. זאת היתה הטראומה הראשונה שלנו, כלומר, זאת לא הראשונה אלא אלה טראומות אחת אחרי השניה.

היתה לנו משפחה שבאו מרדאוץ, הם באו ארבעה חודשים אחרינו. ביקשנו מהם, תמכרו משהו, ואל תכניסו את אמא לתוך קבר אחים. לקחו עגלות, הכניסו אותם לעגלות מתים מהרחובות, והכניסו אותם לקבר אחים. אז התחננו לפניהם. הם מכרו משהו, ובאמת עשו קבר יחיד לאמא.

ש: אז במוגילב יש את הקבר של אמך?

ת: כן, הבאתי יש לי את התמונה. אבל אני לא מזהה, היתה אומנם מצבה קטנה, אני ביקרתי וגם אחותי, ביקרנו בבית-קברות, שמנו לה אבן קטן, וידענו ששם היא מונחת. אנחנו נשארנו באותו הבית עם כל היהודים. באיזה יום מגרשים אותנו מהבית, ולוקחים אותנו בשיירה לאיזה כיוון בלתי ידוע.

ש: זאת אומרת, שוב לוקחים אתכם.

ת: כן. אנחנו שתי ילדות צעירות, לא יודעים לאן הולכים, ואין אף אחד שידאג לנו.

ש: הדוד כבר חלה?

ת: הדוד כבר גם-כן לא היה.

ש: והמשפחה היותר רחוקה לא היתה?

ת: כבר לא היה לנו אף אחד. כשלקחו אותנו לשיירה כל היהודים שגרו בבית הזה, לא ידענו לאן. הביאו אותנו לאיזה שדה פתוח ללילה. אני אמרתי לאחותי: בואי נברח מפה, כי אני לא יודעת לאן אנחנו נגיע. לפנות בוקר כשעוד היה חושך, כנראה היתה השגחה עליונה וברחנו. ברחנו, ולא הסתכלנו אחורה, כי חשבנו שאם נסתכל אחורה, ונראה שיורים עלינו... אחרי איזה כמה ק"מ הגענו חזרה למוגילב. כשהגענו למוגילב הקימו שם כבר איזה בית-יתומים. זה היה קודם בית-חולים לאנשים חולים, אחר-כך מבית-החולים עשו בית-יתומים.

ש: זה בשנת 42'?

ת: כן, זה בפסח 42'.

ש: זאת אומרת שתיכן חזרתן למוגילב?

ת: כן, חזרנו למוגילב, דפקנו שיתנו לנו להיכנס לבית-יתומים.

ש: ידעתם שיש שם בית-יתומים יהודי?

ת: כן, ידענו שיש שם בית-יתומים יהודי, כי כשעברנו עם השיירה ביקשנו, אני בכל אופן מאוד השתוללתי, וביקשתי: תכניסו אותנו, כי מגרשים אותנו. אף אחד לא רצה להסתכל עלי.

ש: אז לא גרשו אז את כל היהודים, אלא גרשו אז רק חלק?

ת: גרשו את רוב היהודים.

ש: אבל בבית-יתומים לא נגעו?

ת: נשארו עוד במוגילב, אבל גרשו מספיק אנשים.

ש: אבל כשגרשו אתכם אז בבית-יתומים של מוגילב לא נגעו?

ת: לא, בבית-יתומים לא נגעו, כי בית-היתומים זה רק התחיל. אז ביקשנו שיכניסו אותנו לבית-יתומים. היה שם רופא שהוא במקרה היה גם בן-דוד, אבל הוא היה מאוד מאוד קשוח ואכזרי. ביקשנו ממנו: תכניס אותנו. אז הוא עשה לנו טובה, הוא השאיר אותנו כמה ימים במרפסת, לא בפנים, כי הוא פחד שאנחנו מביאים לו את החיידקים של הטיפוס. אחר-כך הכניסו אותנו לתוך בית-היתומים, זה הי ה42-'. בבית-יתומים היה לנו המשך של רעב, שלא היה לנו אוכל.

ש: כמה ילדים בערך היו שם בבית-יתומים?

ת: היו כל מיני גילאים, היו ילדים יותר קטנים עד גיל שש-עשרה שבע-עשרה.

ש: מכל מיני מקומות, מכל האיזור של מוגילב?

ת: כן, אלה שנשארו יתומים. שם היה בהתחלה מאוד מאוד קשה, לא היה אוכל, קיבלנו פרוסת לחם ביום, קצת מרק דליל. המרק היה מאפונה, אז כל אחד חיכה שאולי בסוף תהיה גם קצת אפונה.

ש: מי טיפל בכם, מי נשאר איתכם?

ת: היו כמה שהיו להם מגורים, אז הם היו כאילו הדואגים שלנו. היו גם איזה שתי אחיות שהן היו באמת נשים מאוד אינטלגנטיות. הן אירגנו דברים בשביל להרים את המורל שלנו. הם עשו כל מיני הופעות והווי, ושרנו כל מיני שירים. זה נתן לנו קצת טעם בחיים, כי ישנו על הקרשים, לא מכוסים, היינו מלאים עם כינים. כל בוקר היה מסדר לכינים.

ש: אבל זה לא היה עוזר שום דבר, הרי לא היו תרופות, לא היה כלום?

ת: אסור היה לנו לצאת בכלל מבית-היתומים, כי הרופא הזה היה מאוד קשוח, ומי שיצא לא יכול היה להיכנס.

ש: מאיפה היה להם בכל זאת קצת אוכל?

ת: היה שוק שהגויים כנראה נכנסו עוד בתוך הגיטו, והם מכרו תפוחי-אדמה, חתיכת לחם, קצת קמח תירס.

ש: אז בית-היתומים עמד באיזור של הגיטו של מוגילב?

ת: כן.

ש: והיו שם עוד יהודים בגיטו?

ת: כן, היו שם יהודים אלה מהמגורשים, ואלה שחזרו שוב בחזרה, ונכנסו לבתים שלהם. אבל לנו אסור היה לצאת מבית-היתומים. אבל לא היה לנו כלום, לא היה לנו מה לאכול, אז היו ילדים כאלה שהתגנבו בשביל לקנות. אז באמת בשביל להיכנס בגניבה בחזרה, בית-שימוש לא היה לנו, היה לנו דלי באמצע החדר, ושם עשו את מה שצריך היה לעשות. לכולם היו שלשולים, רוב הילדים היו עם שלשולים מהרעב. כל לילה, כל פעם מת איזה ילד על ידי, ואני לא ידעתי אם מחר גם אני לא אהיה הקרבן. ככה עברנו.

ש: ילדים לא עבדו שום דבר?

ת: לא שום דבר. רק מה שכן היה זה שפעם היה לנו, הוא היה גם-כן איזה רב, הוא אירגן כל מיני הופעות, כלומר, זה לא הופעות, אלא זה לימודים, זה לשיר. חיינו עם התקוה שאנחנו נצא מזה. יש לי פה כמה שירים ששרנו, זה היה מין הווי כזה. עשינו פרודיות על ה"כינים", על אלה שיוצאים החוצה לבקש את חתיכת הלחם, ולא נותנים להם להיכנס בחזרה. אלה פרודיות כאלה של שירים ששרנו, וזה החזיק אותנו. זה החזיק אותנו קצת אולי המורל הזה. כך עבר איזה זמן שנה שנתיים.

ש: שנתיים הייתם ככה עם קצת ללמוד, קצת לשיר?

ת: כן, בלי שום דבר. חיינו בהסגר כזה.

ש: גרמנים לא נכנסו לשם?

ת: לא, לא ראינו שם את הגרמנים, כי אנחנו לא יצאנו לראות אותם.

ש: היו כמה אולמות של ילדים, זה היה כמה קומות?

ת: כן, היו שתי קומות, למטה היו יותר גדולים, למעלה יותר קטנים.

ש: המנהל היה רופא והיו כמה אחיות?

ת: היה רופא שהוא לא היה מנהל, אבל הוא היה המשגיח. הוא היה מאוד מאוד אכזרי, אולי בגלל המצב, כי מי שיצא מבית-היתומים, הוא היה גם מרביץ לו, מכה אותו. הרבה ילדים קיבלו פרונקלים, היו צריכים לפתוח את זה, והוא פתח את זה באכזריות, כי לא היה משהו כדי לתת להרגעה. אבל הוא היה כנראה כל-כך קשוח, שהוא לא פוצץ את הכל. היינו מלאים מפרונקלים.

ש: מהליכלוך, לא היו מים, לא התרחצנו.

ש: בכלל לא?

ת: בכלל לא. כינים הלכו עלינו, היה לנו רעב וכינים, זה מה שהיה לנו. עד השחרור כל פעם באו שליחים מרומניה, והם אמרו: אנחנו משתדלים להוציא אתכם.

ש: איזה שליחים, הם היו יהודים?

ת: כן, הם היו יהודים.

ש: הגרמנים נתנו להם להיכנס לשם?

ת: הם היו בבוקרשט, והם חיו בבוקרשט. הם היו כאילו השליחים ששלחו אותם להוציא את הילדים, זאת אומרת, לראות את המצב של הילדים. הם כנראה עבדו ביחד עם הג'וינט.

ש: אבל הם היו עושים את זה בגלוי, זה לא היה סמוי?

ת: כן, אבל זה היה בליווי של הרומנים. כי גם המשטר הרומני או שקנו אותם או משהו, הם היו מלוים את היהודים האלה, לעבור את הדנייסטר לכל מיני מקומות. זה לא היה רק מוגילב, אלא זה היה בכמה גיטאות בטרנסניסטריה. הם הלכו, ואמרו לנו: אנחנו משתדלים להוציא אתכם מכאן.

ש: את זוכרת שבא מישהו כזה, האם אתם ראיתם אותו?

ת: אנחנו ידענו שבאו, אבל הם באו לכמה שניות.

ש: היו מסתכלים על הילדים, היו עושים משהו?

ת: הם לא עשו שום דבר, הם רק באו, הסתכלו ובזה זה נגמר. אבל בכל זאת היה משהו שהתבשל.

ש: היתה תקוה שמשהו יקרה?

ת: כן, אנחנו קראנו י"פה = יידישא פלוטקס. כל פעם באו עם משהו חדר, מוציאים אתכם, לא מוציאים אתכם, וככה חיינו.

ש: לאן חשבתם שיוציאו אתכם, למדינה אחרת?

ת: אנחנו חלמנו, אבל לא היינו בטוחים שזה יהיה.

ש: אבל חלמתם שלאן תצאו?

ת: חלמנו שיוציאו אותנו לא הביתה אלא לארץ. זה היה החלום שלנו, וגם השירים ששרנו הכל היה על החלום לארץ. חלמנו שאנחנו נינצל, ונעלה לארץ, לא הביתה, אף אחד לא חיכה לנו בבית. בפברואר סוף סוף באה הישועה.

ש: זה היה פברואר 1944?

ת: כן, זה היה סוף פברואר 44', זה היה לפני פורים, זה היה כבר מרץ. עשו רשימות, ואז לקחו מכל הגיטאות ילדים, בערך איזה אלף. הביאו אותנו לרכבת של מוגילב, הכניסו אותנו לקרונות, ואמרו שנוסעים לארץ. אבל בזמן הזה שהיינו במוגילב אחותי חלתה, היתה לה שחפת. היה שם גם-כן בית-חולים, היתה שם מחלקה של שחפת, והיא שכבה שמה כל הזמן.

ש: בתוך הגיטו היה בית-חולים?

ת: במוגילב. היא היתה רוב הזמן בבית-חולים.

ש: היו שם עדיין רופאים יהודים?

ת: כן, היו רופאים יהודים שהיו גם-כן מגורשים מכל מיני מקומות. הם עבדו שם בתור רופאים. אחותי רוב הזמן היתה בבית-חולים. רק כשעשו את הרשימות בשביל לצאת אז היא הופיעה ברשימה, והביאו אותה ישר מבית-החולים לרכבת איפה שהיתה צריכה לאסוף את הילדים בשביל לעבור. עברנו את הדנייסטר. אחרי התחנה הראשונה שעברנו נכנסו הגרמנים והרומנים לרכבות כדי לבדוק את הרשימה אם מישהו מהילדים לא הסתנן. אז התחילו לקרוא את השמות, ואנחנו עוד לא האמנו שאנחנו ניצלנו. כי כשבאו ובדקו אז רעדנו, כי יכלו עוד להחזיר אותנו חזרה. אז כנראה שזה היה באמת פחד, אבל זה היה אחר-כך...

ש: אמרו לכם שאתם ברשימה נוסעים לארץ?

ת: אמרו שאנחנו יוצאים לרומניה. על הקרונות הם שמו שלט, לכל עיר ברומניה היתה קבוצה של ילדים. אנחנו היינו בקבוצה שבאנו לבקאו (Bacau), זה היה שם העיר הזאת. אנחנו עברנו את הדנייסטר, וכשבדקו את הרשימות...

ש: כמה ילדים בערך היו בכל הקבוצה הזאת?

ת: בערך אלף ילדים, אבל זה היה מכל הגיטאות, אספו את כולם.

ש: זאת היתה בעצם רכבת של הגרמנים?

ת: הרכבת היתה עם ליווי של רומנים.

ש: בכיוון בוקרשט?

ת: בכיוון רומניה. ברומניה באנו לעיר באקו, שם הכניסו אותנו לבית-כנסת. את כל היהודים משם לא גרשו, הם נשארו במקום, והם באו לראות את היצורים. כל משפחה לקחה איזה ילד או שני ילדים. זאת היתה פעם ראשונה שראינו מים להתרחץ אחרי שנתיים שעשו לנו אמבטיה, נתנו לנו אוכל.

ש: עוד היה להם שם אוכל?

ת: להם היה, כי הם גרו שם.

ש: אותם לא גרשו?

ת: לא, שם לא גרשו, בחלק הרומני לא גרשו את היהודים. כשבאנו למשפחה עשו לנו מקלחת אמבטיה, נתנו לנו כבר לאכול. זה היה פורים, אז הביאו לבית-כנסת כל מיני מאפים, ואנחנו התנפלנו על כל הדברים האלה. היינו איזה חודש בבאקו, אחר-כך היתה הוראה להעביר את כל הילדים, לא להשאיר אותם, כי החזית התקרבה יותר לרומניה, יותר ליאסי ובאקו נמצאת קרוב ליאסי, אז כל הילדים שהיו קרובים ליאסי (Iasy) העבירו אותנו יותר לדרום הארץ.

הגענו לבוזאו, חלק נסעו לבוקרשט, אני עם אחותי היינו בבוזאו. באותו זמן שהיינו בבוזאו הרוסים כבשו את רומניה, אז הם כבשו גם את בוזאו. שוב פחדנו מהרוסים, כי הם התחילו לאנוס, הם לקחו ילדות לאינוס, ואנחנו מאוד פחדנו מזה.

ש: את ואחותך הייתם בתוך בית?

ת: כן, היינו בתוך בית אצל משפחה.

ש: אצל משפחה יהודית?

ת: כן, משפחות לקחו אותנו. עד אוקטובר-נובמבר היינו שם בבוזאו. אחר-כך היתה קבוצה של חמישה, התארגנו לבד עם איזה תושב העיר, שהוא הביא אותנו לבוקרשט (Bucharest).

ש: זה היה כבר אחרי השחרור, היו כבר רוסים?

ת: כן, אבל בבוזאו לא היתה לנו שום תקוה, כי אנחנו היינו בורגנים בבוזאו, היינו כל אחד אצל משפחה.

ש: הרוסים נכנסו גם לבוזאו (Buzau)?

ת: כן, נדמה לי שהם נכנסו בעשרים ומשהו באוגוסט.

ש: את זוכרת את היום שהם נכנסו?

ת: אני זוכרת את זה במעורפל, שהרוסים נכנסו, ואנחנו התחבאנו, כי פחדנו. כי אמרו שהם תופסים, והם אונסים בנות.

ש: זאת אומרת, הם היו גם שם?

ת: כן. איזה תושב עיר, שהוא היה כנראה באמת מלאך, הוא אמר לנו: תתחברו כמה ילדים, אני אסע איתכם לבוקרשט, ושם תהיו יותר מאורגנים. כי שם היו הארגונים הציוניים, שהם עשו משהו שזה היה גם-כן בית-יתומים, אבל קראו לזה קמין או משהו כזה. כשהגענו לבוקרשט הוא הביא אותנו לבית הזה איפה שהיו הרבה ילדים שגם-כן התאספו מכל העיירות. משפחות התחילו גם-כן להוציא ילדים לבתים שלהם.

אחר-כך הודיעו בכרוז, שכל אלה שהיו בשלטון הרוסי בשנת 40', שיבואו כי עושים להם בית-יתומים מיוחד. אז אנחנו מכיוון שהיינו תחת השלטון של הרוסים הלכנו לשם, לא ידענו למה. היה שם בית מאוד מאוד מפואר עם משרתים עם משרתות, אבל שוב היתה לי הרגשה שמכל היופי הזה וכל הטוב הזה לא יצא טוב. אחותי ידעה טוב רוסית, היא דיברה שם היא היתה מתרגמת, ואני אמרתי לה: אנחנו צריכים לצאת מפה, כי אני לא יודעת, אבל יש לי הרגשה לא טובה.

היינו כמה ילדים שהתארגנו, וכתבנו מכתב לממונה של בית-היתומים הזה. כתבנו שבאנו בטעות, שאנחנו לא שייכים לחלק הזה של בוקובינה, היה שם מזרח, מערב וצפון. כתבנו שאנחנו באנו לכאן בטעות, וביקשנו שיתנו לנו אישור שאנחנו יכולים לצאת מפה. בינתיים היו אלה שלא היו בבית-היתומים הרוסים, ביקרנו את אלה איפה שהיינו קודם, והם עשו רשימות לעליה לארץ. ביקשנו שירשמו אותנו גם-כן לעליה לארץ, שמתי שתהיה שיירה שיכניסו אותנו לרשימה.

ש: אבל זה היה רק שנת 45'?

ת: זה היה שנת 44', זה הכל עוד ב44-'.

ש: כבר היו רשימות לארץ?

ת: ב44-' התחילו לצאת אוניות קטנות עם יתומים, וגם הרבה מהאוכלוסיה הרומנית בבוקרשט שרצו להציל את עצמם, הם היו גם-כן ברשימות האלה במקום הילדים, במקום היתומים. היתה אוניה בשם מרקפור, יצאו שלוש אוניות מקוסטנצה עיר הנמל, והיתה כנראה הלשנה, אז שלחו צוללת גרמנית, והיא עקבה אחרי שלוש האוניות האלה. אחת הסתלקה קדימה, את השניה הם טִבעו. השלישית ראתה שקורה משהו, אז היא עצרה את ההפלגה. אחר-כך אחרי יומיים הם הפליגו, והם הגיעו לתורכיה עד לאנקרה או קושטא, אני לא זוכרת בדיוק. מתורכיה הביאו את כל הילדים האלה לארץ.

אבל אפרופו על האוניה הזאת של מנקפור. היו לנו שלושה ילדים בני-דודים, הגדול הבן-דוד היה איתנו בבוזאו, ואת האחות והאח לקחו מבקאו לבוקרשט, ומבוקרשט לקחו את הילדים האלה להפליג לארץ. במקום הילדים האלה קנו את הסרטיפיקטים יהודים רומנים, אז החזירו את הבני-דודים בחזרה. הם היו צריכים להפליג, האח עם האחות והאח הקטן היו צריכים להיפגש בקונסטנצה (Constanta). הוא בינתיים הפליג לארץ והאחות והאח הקטן היו בין אלה של המנקפורט. אבל הם לא נסעו, כי על השם שלהם נסעו אחרים, והם הופיעו כבר בשם אחר במנקפור. אז ככה שבכלל לא האמינו לבן-דוד, כשהוא ביקש שיכירו שנאבדו לו האח והאחות, אז אמרו לו, שהם לא ברשימה של מנקפור. זה היה ביולי-אוגוסט כשהם נסעו.

ש: אתם עוד הייתם ברומניה?

ת: כן, אנחנו היינו עוד ברומניה. כל פעם היתה איזו אוניה, אם אפשר לקרוא לזה אוניה, זה היה סירה קליפת אגוז.

ש: זה היה בחשאי גם מהגרמנים וגם מהאנגלים?

ת: כן, זה היה בחשאי מהגרמנים ומהאנגלים. אבל יש לציין שהמשטר של רומניה כן עזר לילדים להפליג לארץ, אבל הגרמנים היו גם-כן שותפים בזה.

ש: הגרמנים ידעו שיש רשימות כאלה של ילדים?

ת: כן, הם ידעו. שוב יש מצב כזה שיוצאים ילדים, ורוצים לעצור את ההפלגה הזאת, ההפלגה שאנחנו רוצים להגיע לבולגריה ולתורכיה לעצור אותם.

ש: אחר-כך אנחנו נראה את המכתב.

ת: אנחנו יצאנו מקונסטנצה זה היה בדצמבר 44'.

ש: כבר הגעתם לקונסטנצה?

ת: כן, בדצמבבר 44' יצאנו מקונסטנצה לכיוון תורכיה עם אוניה. על האוניה היו אולי אלף אנשים, שזאת היתה ספינה כזאת שהיא היטלטלה בים כמה ימים. בתורכיה העבירו אותנו לקרונות בקר, ככה העבירו אותנו דרך סוריה ולבנון, עד שהגענו לעתלית, זאת היתה ההצלה שלנו.

ש: אולי תספרי עוד קצת על הדרך מתורכיה?

ת: מתורכיה לא ראינו כלום, היינו בקרונות אטומים שהכניסו בהם בדרך כלל בקר. זאת אומרת, הקרונות האלה היו מיועדים לבקר, והכניסו את הילדים האלה.

ש: זה לקח כמה שבועות?

ת: זה לקח כמה ימים בלי אוויר בלי כלום.

ש: נתנו לכם אוכל?

ת: נתנו לנו בתורכיה משהו לאכול, אבל בזמן הנסיעה ברכבות מה שנשאר מתורכיה, שנתנו לנו איזה תפוז או משהו, שמרנו את זה, כי לא ידענו כעבור כמה זמן נגיע.

ש: היו איתכם איזה פעילים של ג'וינט, או פעילים של הארץ?

ת: היו איתנו פעילים, אלה שלקחו יותר יוזמה, יותר מבוגרים, שהם דאגו לנו.

ש: אבל לא היו שליחים של ג'וינט?

ת: לא, שליחים באו כשהיינו כבר בעתלית, באו שליחים מכל המפלגות כדי לראות איפה יחלקו אותנו, כי זה היה עליית הנוער.

ש: העמיסו אתכם על ספינה בקוסטנצה?

ת: היתה עלינו השגחה, מישהו שהשגיח עלינו, ואם היה משהו אז היה לנו למי לפנות, אבל הם גם היו יהודים.

ש: מאיפה הם היו?

ת: הם היו מרומניה. הם היו יותר מבוגרים, אז הם היו יותר יוזמים, הם השגיחו עלינו שיהיה לנו יותר נוח, למרות שלא היה נוח, כי שכבנו על האוניה מתחת...

ש: אבל ידעתם שאתם עולים לארץ, אז כבר הייתם שמחים שאתם יוצאים משם?

ת: כן, זה היה הדבר שהחזיק אותנו, שאנחנו עולים לארץ.

ש: מי שילם, איך זה הסתדר, את לא יודעת שום דבר על זה?

ת: יש היסטוריונים שכותבים על זה ספר, הם יודעים איך היה. יש לנו הרבה פעמים כנס, אנחנו עוד נקראים ילדי טרנסניסטריה, זה השם שנשאר לנו - ילדי טרנסניסטריה. יש לנו כל פעם מפגשים, אז מביאים היסטוריונים, הם מספרים איך היה. לנו זה כבר מעניין לשמוע את כל הסיפורים.

ש: אתם לא ידעתם?

ת: זה לא נותן לנו כלום לשמוע את כל הסיפורים איך היה ומה היה, אנחנו היינו מאושרים שניצלנו. מה שהיה ההיסטוריה זה לא מעניין אותנו, לא מעניינת אותנו ההיסטוריה.

ש: אתם הילדים פשוט ידעתם שמוציאים אתכם, אתם על אוניה, אחר-כך אתם בקרונות?

ת: כן.

ש: בתורכיה לא נשארתם באיזשהו מקום?

ת: לא, לא, שוב היתה עלינו שמירה.

צד שני:

בתורכיה היתה שמירה על הרכבות, אני לא זוכרת מי שמר עלינו, אבל אסור היה לנו לצאת מהרציף, כי כל הזמן הסתובבו אנשים. אבל באו אנשים, אני לא יודעת מי, שהביאו לנו כל מיני תפוזים, בננות או משהו, ונתנו לנו. אנחנו חטפנו הכל כאילו לא אכלנו מימינו. בתורכיה אחרי שירדנו מהאוניה, כמו שסיפרתי, עברנו לקרונות בקר, וזה לקח כמה ימים. פחדנו גם לעבור את הגבול סוריה ולבנון, אמרו לנו להיות בשקט שלא נדבר. כי כנראה כשעצרה הרכבת שלא יהיה איזשהו רעש או משהו, שהם יעלו עלינו, שהסורים והלבנונים יכולים לתפוס אותנו. היינו עדיין די בפחד. עד שהגענו לארץ, לא ראינו, אבל דרך החריצים ראינו את הים, אז אמרנו, שעכשיו אנחנו כבר ניצלנו וזהו, זאת היתה המטרה שלנו, בשביל זה נשארנו בחיים.

ש: זה לקח כמה ימים ברכבת עד כמה שאת זוכרת?

ת: כן. אחר-כך היינו בהסגר בעתלית שלושה שבועות.

ש: כל הילדים שהגיעו?

ת: כן, כולם. היו כמה טרנספורטים, באוניה שלנו אני לא יודעת אם היו מאתיים או שלוש מאות ילדים היתר היו מבוגרים.

ש: מרומניה?

ת: כן, מרומניה. היו כאלה שקנו סרטיפיקטים על שמות של ילדים, וככה הם ניצלו גם-כן.

ש: אז לכל אחד מכם היה סרטיפיקט?

ת: כן, אנחנו באנו ליגאלים לארץ. אבל עם הכל פחדנו.

ש: היה לך ביד סרטיפיקט?

ת: לא.

ש: זה היה קבוצתי לכל הילדים?

ת: כן, זה היה קבוצתי לכל הילדים עם שמות, היתה רשימה של ילדים, זה היה כנראה קבוצתי, לא ראינו את הסרטיפיקט.

ש: ממי בעצם פחדתם יותר מהגרמנים או מהאנגלים?

ת: כנראה שהסרטיפיקטים האלה היו כשרים מבחינת האנגלים.

ש: מבחינת הגרמנים גם, כי נתנו לכם לצאת?

ת: כן. ברגע שעברנו את הים לכיוון תורכיה הגרמנים כבר לא יכלו לעשות לנו כלום. הפחד היה יותר מהים השחור, שלא יתפסו אותנו הצוללות הגרמניות כמו שהם עשו את זה.

ש: כי בעצם זה נעשה בידע של הגרמנים?

ת: אני לא יודעת אם זה היה בידע של הגרמנים, אבל היה כנראה איזשהו הסכם.

ש: מצד שני הם כן היו מפריעים?

ת: כן, היה הסכם ביניהם, אבל בהצלה הזאת היו מעורבים הרבה הרבה אנשים, הרבה אירגונים בשביל להציל את הילדים האלה.

בעתלית באו כל מיני שליחים מכל מיני מפלגות. לנו היה בית מסורתי בבית, לא היינו דתיים דתיים אבל מסורתיים. אז היתה מדריכה ממקוה ישראל, אז אחותי, אני ועוד כמה ילדים היינו במקוה ישראל, זה בית-ספר חקלאי, היינו שם שנתיים עבדנו ולמדנו. השלמנו מה שלא למדנו, אבל לא השלמנו את הכל. השלמנו מה שלא למדנו בכל הזמן הזה, אבל זה לא היה מספיק.

ש: הייתם ביחד עם ילדים שנולדו בארץ?

ת: לא, הקבוצה של עליית הנוער היתה שייכת לפועל המזרחי. היו במקוה ישראל גם ילידי הארץ שלמדו שם חקלאות, אבל זה לא היה דתי, הם היו מכל הארץ.

ש: איך היו היחסים ביניכם?

ת: היו יחסים מצויינים. לשם באו גם ילדי טהרן לפנינו, באה גם קבוצה מתורכיה גם-כן דרך עליית הנוער. אחר-כך באה גם קבוצה של ילדים מבוכנוואלד.

ש: זה היה כבר אחרי השחרור?

ת: כן, הם הגיעו כמה חודשים אחרי שאנחנו היינו. כשבאו ילדים מבוכנוואלד, פעם ראשונה שרו שם את השיר "אל נא תגיד הנה זו דרכי האחרונה". מאז כשאני שומעת את השיר הזה, זה מעורר בי אסוציאציות. הם שרו את זה אז ביידיש, עד היום כשאני שומעת את השיר הזה, זה מעורר בי הרבה הרבה אסוציאציות. יש פה שיר ששרנו גם-כן בטרנסניסטריה בבית-יתומים. זה גם-כן שיר של יתומים, אני לא יכולה לשיר את זה, אבל זה ביידיש, אני אתרגם לך.

"כי הולכים יתומים מרעב שמגרשים, הם מבקשים חתיכה קטנה של לחם. אנשים היו סוגרים את העיניים, הם לא רצו לראות כמה הסבל הוא גדול. עוברים הימים, עוברים החודשים, החורף קשה הרעב הוא גדול, נופלים על הרחובות ילדים קפואים, אנשים עוברים, ואף אחד לא מסתכל עליהם. הולכים הימים, בורחים השנים, עבר החורף הקשה והקר, בא האביב עם שירים של ציפורים, עם פרחים, עם ימים של שמש. הילדים הולכים מרעב, ומבקשים רחמנות חתיכת לחם. אנשים עם לב סגור נותנים לילדים ללכת למוות. אנשים רעים תפתחו עיניים, מספיק עד עכשיו הייתם עוורים. אנחנו לא עם כינים ועם מחלות, אנחנו ילדים אחים שלכם. אתם לא רואים, שאתם רק עוזרים לשונאים, אלה שגרשו אותנו למוות. תפתחו את העיניים תפתחו את הלב בשביל ילדים שמבקשים חתיכת לחם". זה נכתב ב43-'. מישהו כתב את השיר הזה, וזה נראה ההמנון שלנו. זה מה שיש לי עוד, זה בגרמנית, זה נקרא שירים מטרנסטיסטירה.

היו לי דוד ודודה וסבא שאהבנו אותו מאוד, הוא היה אבא של אמי.

ש: באיזה מקום הם גרו?

ת: בצ'ודין, זאת גם-כן עיירה יהודית טיפוסית. כשאני באתי לשם, ורציתי לנסוע הביתה, אז הדוד הושיב אותי באוטובוס, והביא אותי הביתה. אמא שלי ילידת צ'ודין, ובזמנים ההם ללכת לבית-קברות בחודש אלול זאת היתה מסורת ללכת לקבר אבות. היא עשתה שמיניות באוויר כדי להגיע למקום הזה, כי אנחנו היינו על הגבול, והיו צריכים לעקוף חלק גדול בעגלות, כי לא היו אוטובוסים, עד שהיא הגיעה לשם. כמעט כל שנה היה מישהו מהילדים האלה בני-הדודים בא אלינו להתארח. אנחנו גם נסענו הרבה לסבא, כי מאוד אהבתי להיות אצל סבא, הוא היה בשבילנו אלוהים. גם הדוד והילדים, היו להם חמישה ילדים.

כשהרוסים עזבו, והרומנים נכנסו, נתנו להם הוראה שהם צריכים להגיע לבית העיריה, ומי שנשאר בבית הורגים אותו. את יודעת כמו שהיה עולם גולם, כולם פחדו, שמי שישאר, זה מה שהיה טימטמו את האנשים. כל אחד הלך, העיריה היתה לא רחוקה מהבית של סבי. כיתרו אותם עם מכונות יריה, והרגו את כולם כולם, הכניסו אותם לקבר אחים. אנשים מספרים, כאלה שעברו שם כעבור ימים, הם ראו שהאדמה עוד זזה, כי כנראה שלא כולם היו מתים, אבל אף אחד לא יצא משם. זה היה גם-כן אחד.

ש: זה את שמעת אחרי זה?

ת: אנחנו לא ידענו, כלומר, כשגרשו אותנו מהבית אנחנו לא ידענו מה קורה שם, כי זה היה באותה התקופה. כשהגענו ליידיניץ, ובאו מכל העיירות האלה, לא הערים הגדולות כמו צ'רנוביץ', כלומר, היו כמה ערים שבאו מהם רק באוקטובר לאטאקי. שם באטאקי זה היה האיסוף של כולם, ומשם הלכו לדנייסטר. כשהיינו ביידיניץ היו הרבה אנשים מהסביבה, אז אמי שאלה: איפה אלה מצ'ודין? אז נודע לה שהאבא שלה והאח עם אשתו וחמישה ילדים, לא נשאר להם זכר. זאת היתה גם-כן מכה מאוד חזקה עליה. זה היה הגורל שאף אחד מבני-הדודים לא היה באותו הקיץ אצלנו, אחרת היה מישהו ניצל מהילדים האלה.

ש: כולם ניספו שם?

ת: כן. עליהם באמת אין מישהו שיזכיר אותם, אנחנו היחידים שנשארנו בחיים, אני ואחותי, שיכולים להזכיר. באמת רשמנו אותם ביד-ושם בהיכל השמות, אני לא יודעת מי שיתעניין בהם.

ש: אם נחזור אחר-כך כבר בארץ, יצאת מבית-הספר?

ת: יצאתי מבית-הספר, הייתי איזה זמן באיזה מוסד על-יד כפר הרוא"ה הייתי כאילו משגיחה על ילדים יותר קטנים, זה היה זמן קצר מאוד. אחר-כך באתי לחיפה ב46-'.

ש: כי את היית אז בת שש-עשרה או שבע-עשרה?

ת: זה היה ב44-', בעצם זה היה כבר כמעט 45', כי זה היה סוף דצמבר. עד 46' הייתי במקוה ישראל. אחר-כך הייתי איזו תקופה, כמה חודשים, ליד כפר הרוא"ה זה היה גם-כן מוסד של ילדים אולי בשם יקיר, אני כבר לא זוכרת. הייתי משגיחה עליהם, מטפלת.

אחר-כך ב46-' אני הייתי בביקור בחיפה אצל חברה, ככה היכרתי את בעלי, ורצינו להקים בית. בעלי היה גם-כן באחד המחנות גם-כן בטרנסניסטריאה, זה היה מחנה בשם ופניארקה. לשם לקחו את אלה שהיו יותר פוליטיים, אלה שהיו קומוניסטים. זרקו מבתי-סוהר כאלה שהיו חשודים כקומוניסטים. הוא היה בהכשרה בבוקרשט, הוא היה בשומר הצעיר. כל פעם בא לבוקרשט ראש הממשלה, אני לא יודעת מי זה היה, אני כבר לא זוכרת. היו צריכים לאסוף מיכסה של אנשים בשביל לשלוח למחנות ריכוז. אז באו ולקחו את אלה שהיו בהכשרה, את מי שמצאו לקחו.

איך שאנשים היו תמימים, באו לבקר אותו חברים מההכשרה, והם גם נעצרו. הוא לא העז לצאת מהרכבת כדי להינצל. כך הוא הגיע לשם, והוא לא רוצה לספר כלום. הוא סוגר את זה, הוא לא מספר לילדים. אני לא שואלת, כי אני יודעת שזה כואב לו. הוא אומר: אני רוצה לשכוח. הוא לא רוצה לקחת פיצויים רק כדי לא להיזכר במה שהוא עבר. כי אנשים שם קיבלו אפונה מורעלת, זה היה ניסוי, והרבה אנשים נהיו משותקים מזה, סחבו רגליים. רוב האנשים קיבלו שיתוק. על זה הוא לא רוצה לספר, אני גם-כן לא רוצה להזכיר לו, הוא רוצה לחיות ככה בלי לספר. אמרתי לו: בוא תיתן עדות, הוא לא מוכן, בשום אופן לא. כי זה קשה, קשה לי. אני הייתי ילדה, הוא היה בן עשרים ואחת, אבל כנראה שהוא עבר את זה מאוד מאוד קשה.

ש: תודה רבה לך.

העדה מראה תמונות ומסמכים:

* המסמך הזה נשלח על-ידי אייכמן, שהוא פונה למשרד החוץ הגרמני, לסכל נסיעה של אלף ילדים יהודים מרומניה דרך בולגריה ותורכיה לארץ-ישראל.