רפאל הלמון

ראיון עם מר הלמון רפאל

תאריך: 2.9.1996

מראיינת: רונית וילדר

כתבנית: אורלי בן יונה

ש. מר רפאל הלמון, נולדת כרלף הלמן, ב- 1924, בלייפציג (LEIPZIG), אז גרמניה. אתה יכול קודם לספר לי קצת על הרקע, על המשפחה?

ת. ההורים שלי, שניהם היו מורים בבית הספר היהודי בלייפציג, וגרו שם. בשנת 1924, אני נולדתי שם, הבן הבכור של הורי ז"ל, אחר כך, אחרי שנה, נולדה אחותי יהודית, שהיא נמצאת בארץ גם. ובשנת 1929, נולדה אחותי השנייה, אווה-אסתר, שהיא גם כן בין הנספים, יחד עם ההורים. ושם גרנו. שם היו לנו גם כן סבים, ההורים של אבי, ועוד דודים ודודות, שגם להם היו משפחות בלייפציג. ושם, היינו עד שנת 1929, עד שהייתי בן 5 וחצי.

ש. ההורים היו כבר ילידי גרמניה?

ת. לא. אבי הוא יליד גליציה, אבל בגיל שנה, ההורים שלו עברו לפוזן (פוזנאן), שבזמנו, לפני מלחמת העולם הראשונה היתה חלק מגרמניה. והוא למד שם בגימנסיה הגרמנית, ובשנת 1916, הוא עבר לברלין, ולמד שם בסמינר לרבנים וגם באוניברסיטת ברלין, מדעים, פיסיקה, מתימטיקה וחינוך. ובשנת 1920, הוא גמר את הלימודים שלו וקיבל משרה בלייפציג, בבית הספר הריאלי היהודי. אמי נולדה בוירצבורג, היא נולדה בגרמניה - בדרום גרמניה - וגם היא למדה שם בבתי ספר ובסמינר למורים, ואחרי שקיבלה תעודת הוראה, קיבלה משרה בלייפציג, בבית הספר. ושם הכירו, שם גם התחתנו בשנת 1923.

ש. אני מבינה, שאתם הייתם משפחה דתית?

ת. כן. מאוד.

ש. מה שהיום היינו קוראים חרדית?

ת. החרדים בגרמניה לא היו - לא התנהגו בדיוק כמו החרדים פה בארץ, שבאים יותר מפולניה ומליטא.

ש. גם רומניה והונגריה.

ת. גם הונגריה, כן. החרדים בגרמניה היו משכילים יותר, רובם למדו בבתי ספר, היו באוניברסיטאות, ורובם היו משכילים מאוד.

ש. נניח, המשפחה שלך, מבחינת לבוש, מבחינת הופעה חיצונית, ניתן היה לזהות שהם יהודים?

ת. לא. היו לבושים אזרחית, כמו כל האזרחים. כמובן הלכו עם כובעים, אבל בתקופה הזאת כל אחד הלך עם כובעים, זה היה חלק מהלבוש המקובל. זאת אומרת שבעצם לפי ההופעה החיצונית אי אפשר היה להכיר יהודים, אבל לגויים היה מבט והם הכירו יהודי בכל אופן, גם אם הוא היה לבוש כמו בן אדם אחר, ועוד לפני התקופה של היטלר, היו כאלה שהתחילו ברחוב להיתקל ביהודים - אבל זה כבר סיפור אחר. בלייפציג זה היה פחות. בלייפציג היתה קהילה גדולה מאוד ומאוד מפותחת, ושם רוב היהודים היו סוחרים של פרוות, זה היה מרכז הפרוות. היו גם יהודים עשירים מאוד שם.

ש. אתם מבחינה כלכלית במצב בינוני?

ת. כן. אבי היה בעל משכורת. הוא קיבל משכורות, הוא לא היה מהסוחרים.

ש. מה מביא את המשפחה, ב- 1929, לעבור לפירט (FUERTH)?

ת. עצם האתגר, לקבל את הניהול של בית יתומים, כאשר המנהל הקודם הגיע לגיל פנסיה, וכבר לא היה מוכן להמשיך. אז אבי הגיש את מועמדותו והתקבל.

ש. מדובר, כמובן, על בית יתומים יהודי?

ת. יהודי, כן. ואז אנחנו עברנו לפירט, שאז היתה עיירה, לאו דווקא עיירה, אבל עיר קטנה. עיר גדולה קטנה. בערך של 80,000 תושבים, אבל עם קהילה יהודית, באופן יחסית גדולה, לא כל כך גדולה כמו בלייפציג, אבל הקהילה היהודית בפירט, בכל אופן היתה בסדר גודל של 4000 נפש, שזו היתה קהילה רצינית, עם הרבה בתי כנסיות ועם המוסדות. היה שם גם בית ספר ריאלי יהודי שם. ואחד המוסדות המפורסמים של פירט היה בית היתומים, שנוסד עוד ב- 1763.

ש. ב- 1763?

ת. ב- 1763, כן. זה היה בית היתומים הראשון בכלל, שהיה קיים בגרמניה. בכלל בפירט, איזו היסטוריה מאוד מעניינת, אבל זה לא שייך כל כך לעניין, ששם אף פעם לא היה גירוש, להפך, הם קלטו בדרך כלל אנשים, שגירשו אותם ממקומות אחרים.

ש. רק שאלה לגבי הקהילה, למיטב זיכרונך, זאת היתה קהילה מאוחדת, או מחולקת לפי זרמים?

ת. לא. פירט היתה קהילה מאוחדת. אמנם היה בית כנסת שיהודים דתיים לא הלכו לשם, זה היה בית כנסת שהכניסו אורגן, וגם הרב הרשמי לא היה חרדי, הוא היה ליברלי, כמו שקראו לזה כאן. אבל היה עוד רב של הקהילה החרדית, שהתקיימה לצד הקהילה הכללית. בכל אופן היתה קהילה מאוחדת.

ש. הילדים בבית היתומים למדו בבית ספר מחוץ למוסד, או שהיה להם בית ספר עבורם?

ת. בזמננו, כבר לא למדו בתוך בית היתומים, אלא הם ביקרו בבתי ספר בתוך העיר. הרוב למדו בבית הספר היהודי, אבל חלק למדו גם בבתי ספר אחרים, בתי ספר כלליים, כי הרמה בבית הספר היהודי היתה יותר גבוהה, ולא כולם היו מסוגלים להיקלט שם.

ש. אני מניחה שאת הילדים, לפחות אלה בני גילך, אתה, פחות או יותר, הכרת שם, מאיזה רקע הם הגיעו לבית היתומים?

ת. הילדים הגיעו ממשפחות, שבעיקר היו ממש יתומים. היו עוד אפילו יתומים ממלחמת העולם הראשונה, שההורים שלהם נפלו, והיו גם עוד מקרים אחרים של ילדים, שאיבדו את הוריהם, או אחד מההורים. והיו גם כמה ילדים ממשפחות הרוסות, שקיבלו אותם גם כן לשם. והם לא היו רק מהקהילה, מפירט, אלא התקבלו מכל המחוז, בעיקר מבווריה הדרומית, או מפרנקוניה התיכונית, זה חלק מבווריה.

ש. איך עליך, בוא נגדיר את זה, כילד מבית ילד טוב, משפיע סוג כזה של ילדים, אני מניחה שהיית במגע יומיומי אתם, אתם גרתם שם?

ת. בוודאי, אנחנו היינו חברים טובים. היו לי חברים טובים, היו לי חברים פחות טובים, אבל היו גם הבדלי גיל גדולים, היו ילדים מגיל 6 עד גיל 14, 15, והיו גם בודדים בגיל 18, עד שסיימו את הגימנסיה. וכמובן, שבעיקר, היה לי מגע עם הילדים שבשכבת הגיל שלי היו. ואנחנו חיינו יחד, אמנם לנו, למשפחה שלנו היתה דירה נפרדת, לא ישנתי אתם. הם ישנו בחדרים אחרים, בקומות אחרות בכלל, היתה קומה של חדרי שינה של הבנים והיתה קומה של חדרי שינה של הבנות. אבל הסעודות למשל, או הארוחות, היו כולן משותפות. ובחדר האוכל היו שולחנות קטנים, שעל יד כל שולחן ישבו ארבעה ילדים, בצד אחד היו הבנים, בצד שני הבנות, ובאמצע היה שולחן המשפחה, זה היה יותר גדול, ושם ישבו הורי ואנחנו הילדים, והשתתפנו אתם בכל הארוחות, קיבלנו אותו האוכל שהגיע מהמטבח הכללי.

ש. לא היה עוד צוות?

ת. מה הכוונה?

ש. מטפלות, מדריכים?

ת. בוודאי. אני עוד לא הגעתי לספר בכלל על כל הצוות.

ש. אתה אמרת שבשולחן האמצעי אתם ישבתם, אני מניחה שהיה עוד סגל?

ת. כן. היה עוד סגל. לילדים הקטנים, לשכבה היותר קטנה היתה מטפלת, או מחנכת קראו לה, שהיא ישבה באחד השולחנות עם הילדים הקטנים יותר. ואצל הבנות היתה גם כן מחנכת של הבנות, אלה היו יהודים ואלה היו הצוות החינוכי. אחר כך היה הצוות המשקי, היה מנהל הבית, שהוא דאג לכל התיקונים ולכל האחזקה של הבית וחימום בחורף, ותיקונים שהיו צריכים לעשות. היתה לו גם כן משפחה, היו לו אישה ובן והיתה לו גם דירה בתוך הבניין. הם היו כבר לא יהודים. והיה צוות המטבח, הטבחית הראשית היתה אישה מהקהילה היהודית, שהיא היתה גרה מחוץ לבית. היתה גרה בעיר. ויתר עובדות המטבח, או עובדות הניקיון, חלקן גרו בבית, אלה היו לא יהודיות, וחלקן היו נשים, שבאו לעבוד וחזרו למשפחותיהן אחר כך, שבאו מבחוץ.

ש. אני מבינה שבית היתומים הוחזק, מומן על ידי הקהילה, והוא נוהל כמוסד דתי?

ת. זה היה כך: המוסד לא היה שייך לקהילה. המוסד היתה עמותה שהיה לה הון די גדול, והם החזיקו את המוסד. קיבלו סובסידיות, משהו כזה, קיבלו גם כן מהמדינה כספים, לאחזקת הילדים, מהמוסדות הסוציאליים, והיו גם כן הרבה נדבנים שנתנו כסף לאחזקת הילדים. הקהילה לא היתה מחזיקה את המוסד. המוסד היה עצמאי לגמרי. והיה לו דירקטוריון, זאת אומרת...

ש. הנהלה?

ת. לאו דווקא הנהלה, ההנהלה היתה בידי אבי, הוא היה המנהל.

ש. חבר נאמנים, אתה מתכוון?

ת. חבר נאמנים, בדיוק כך. חבר הנאמנים האלה נבחרו מפעם לפעם והם היו אחראיים על ההשגחה על כל העניינים של החינוך ושל משק הבית.

ש. ממה שאתה זוכר, הילדים חיו שם ברווחה?

ת. כן.

ש. כמה ילדים היו שם?

ת. בזמני, היו בערך, בין 40 ל- 45 ילדים, והם חיו ברווחה נעימה מאוד, ומכל הבחינות. לכל ילד היה לו כמובן המיטה שלו וחדרי השינה, היה לו ארון אישי, שהוא יכול לשמור את הבגדים שלו ואת החפצים שלו, לא בגדים משותפים, זה לא היה קיבוץ, אלא זה היה מוסד פנימייתי. וגם הילדים היו חופשיים לצאת ולהיכנס ולבקר אצל משפחותיהם, כמובן הם היו צריכים לקבל רשות לכך, אבל אף אחד לא החזיק אותם, ומה שהיה בעיקר גם, לא היתה תלבושת אחידה. קודם היה נהוג, כמובן, תלבושת אחידה וכל מה שקשור לזה, אבל כשההורים הגיעו, הם הפסיקו מיד עם הנוהל הזה. הם רצו שהילדים יגדלו באווירה משפחתית וחופשית לגמרי. לא היו ספסלים ארוכים, היו, בכל מקום, גם בחדרי היום, ששם בילו הילדים את השעות החופשיות שלהם, היו רק שולחנות קטנים עם ארבעה כיסאות, והחבורות יכלו להתחבר באופן חופשי, ילדים שאהבו אחד את השני, או התחברו אחד לשני, יכלו לשבת ביחד, לשחק ביחד - היה חדר משחקים גדול, ששם אפשר היה לקבל כל מיני משחקים, משחקי חברה. והיתה חצר גדולה, והחצר הזאת עמדה לרשות הילדים לכל מיני משחקים וספורט, במיוחד כדורעף, כדורגל ועוד משחקים כאלה, ששחקו - ולכל ילד היו לו דברים שלו, שהוא שמר והחזיק בארונות שלו.

ש. זאת אומרת דימוי של איש חינוך בגרמניה בתקופה הזאת מצטייר כמשהו מאוד נוקשה ופורמלי, איך היה, למשל, הקשר של הילדים עם ההורים שלך?

ת. הקשר של הילדים אל ההורים היה קצת רופף, הם לא העזו לגשת בכל רגע להורים, לאמא או לאבא. הקשר שלהם היה קודם כל המחנכים שלהם, ששם הקשר היה הרבה יותר אמיץ. היה גם מורה בית שעזר להם בהכנת שעורי בית, או עזר למישהו שהתקשה במשהו. הקשר היה ביניהם, אבל ברגע שהיתה איזושהי בעיה, או ילד חולה למשל, אז כמובן אמי מיד טיפלה בו, כאילו הוא היה הבן שלה, או הבת שלה. ויכלו לגשת אל ההורים כשרצו, אבל לא רצו כל כך.

ש. מה קורה עם עונשים?

ת. היה עונש אחד, העונש הכי חמור היה, שילד לא קיבל בשבת את צלחת הממתקים. כל שבת אחר הצהריים, כל ילד קיבל צלחת עם ממתקים, עוגיות, וופלות, דברים כאלה, פירות, כמו שילדים אוהבים. וזה היה אמצעי מאוד חריף, עונשים אחרים - אני לא זוכר, לא היה צורך בענישה. עונש חמור היה אז שהילד היה צריך לגשת למנהל ולהתנצל, או להגיד מה קורה, זה כבר כשלעצמו היה עונש די גדול, אבל לא זכור לי, שילדים נענשו ממש. מכות לא היו, בשום אופן לא. היו כל מיני עונשים, שפעם אמרו: לא, אתה לא יכול לצאת עכשיו, אתה צריך לשבת בבית, להישאר בבית - אתה לא יכול ללכת לחבר הזה בעיר, או משהו כזה. אבל לא היה צורך כל כך בענישה, הילדים היו די ממושמעים והיו מאושרים. למשל, אם ילד הביא ציונים לא טובים מבית הספר, לא הענישו אותו על זה, אלא דאגו שהוא יקבל עזרה בלימודים.

ש. היו, לפי מיטב זיכרונך, פערים גדולים בין הילדים, מבחינה תרבותית, התנהגותית?

ת. כמובן. יש ילדים שבאו מכפרים די נידחים, ויש ילדים שבאו מהערים. וכמובן שיש הבדל בהתנהגות של שניהם, אבל אחד לומד מהשני. בדרך כלל, הם התרגלו תוך זמן די קצר, קיבלו את הנוהגים, כמו שמתנהגים בבית הזה.

ש. עם מי אתה היית נוהג להתחבר, שם, מהילדים?

ת. בעיקר, עם ילדים משכבת הגיל שלי, למדתי יחד אתם בבית הספר גם כן, היו לי די הרבה ילדים, ארבעה או חמישה ילדים, שלמדו יחד אתי בכיתה, מהתחלה עד הסוף. ועוד ילדים אחרים שהזמנתי אותם הביתה אלי, למשחקים משותפים.

ש. הסכימו לבוא לבית המנהל?

ת. לדירה שלנו. כן. הוא בא אלי, המנהל לא היה בכלל, הוא ישב במשרד שלו, ואמי גם כן לא היתה, היתה לה תעסוקה כל היום בענייני משק הבית והיה לה גם משרד שמשם ניהלה את משק הבית. ובדירה שלנו וודאי, הדירה שלנו, לחדר שלי היה לי מותר להביא את מי שאני רוצה. היינו משחקים יחד כל מיני משחקים, או לומדים יחד אפילו, מה שילדים עושים.

ש. איך נראו החגים שם?

ת. החגים נראו מאוד מאוד מסורתיים. נתחיל בשבת: ביום שישי אחר הצהריים, כולם מתכוננים לשבת, יש אמבטיות ויש בגדים חדשים ויש בגדי שבת וצריכים להתרחץ ולהתלבש. כמובן מתחילים בבית הכנסת, בתוך הבית יש בית כנסת, וכל הילדים - גם הבנות יורדות לבית הכנסת, ומתחילה תפילת שבת עם מקהלה. היתה לנו גם כן מקהלה של חלק מהילדים שהיו להם קולות ורצון לשיר, ואחרי תפילת השבת, יש סעודת שבת. אבי מקדש על היין, וכל הילדים נוטלים ידיים מהחלה הגדולה נותנים להם לאכול, כל ילד מקבל פרוסה מהחלה שמברכים עליה. ועוד לפני זה, אבי מברך את הילדים, אמי מברכת את הילדות, כל אחד בנפרד. כל אחד ניגש אליהם אומר 'שבת שלום', מקבל את הברכה המסורתית, ויושבים על יד השולחנות ומתחילים לשיר זמירות של שבת. ומקבלים את ארוחת השבת המסורתית, כמו שאומרים, מרק האטריות המפורסם, מרק עוף ובשר, מה שיש, ירקות ומנת מתוקה, מנה שלישית בשבת.

ש. כלומר, הכל כדת וכדין?

ת. כדת וכדין, לא מוותרים על שום דבר. וכך, כמוהן גם בחגים, יש הצגות ויש זמירות ויש תחפושות לפורים ובסוכות יושבים בסוכה, וביום כיפור צמים, ובראש השנה אוכלים תפוח עם דבש. כל חג וחג והיחוד שלו. חנוכה, מדליקים נרות, כל ילד מדליק בחנוכייה שלו ומשחקים משחקי חנוכה מיוחדים, שהיום כבר לא מכירים אותם. היה איזה משחק כזה, שקראו לזה 'פעמון ופטיש', ושם שחקו, מה זאת אומרת, חבורה גדולה של שחקנים. כל ילד מקבל שקית עם אגוזים ועל האגוזים האלה משחקים.

ש. מהמר?

ת. מהמרים, כן.

ש. אפרופו החגים, נניח יש את ט"ו בשבט, עכשיו למשפחה שלך היה איזשהו קשר לציונות, כי אם כן או לא, אני מניחה שזה השפיע על המוסד?

ת. תראי, ציונות בתור ציונות היתה מקובלת, אבל לא היו ציונים ממש, לא היו חברים בארגונים.

ש. כלומר לא היתה אצלכם הקופסה הכחולה של 'הקרן הקיימת'?

ת. הקופסה הכחולה של 'הקרן הקיימת' לא היתה, היו קופסאות אחרות של ארגונים שקשורים יותר ב'אגודת ישראל', ששם זה היה מקובל גם. וכמובן היתה הקרן לחינוך, היו קרנות כאלה, שמקובלות. והלכנו גם לאסוף כספים בבתים של תושבי העיר והיו תחרויות על זה. אבל לט"ו בשבט אין שום קשר לציונות, ט"ו בשבט זה חג...

ש. יש לו קשר לארץ ישראל, ולפעמים מחברים בין השניים?

ת. על ארץ ישראל דיברו הרבה. שרו שירים על ארץ ישראל, ושרו, כמובן, בט"ו בשבט קיבלו פירות כמו בכל מקום בעולם. זה לא קשור דווקא בציונות.

ש. לא בהכרח, היו כאלה שקישרו את זה.

ש. כן, אבל זה לא עלה על הפרק. זה לא היה מקובל בצורה כזאת, כי לא רצו להיכנס בכלל לפוליטיקה יהודית.

ש. המשפחה שלך ראו את עצמם כגרמנים לכל דבר, מה שאנחנו קוראים הפטריוטים הגרמנים?

ת. ראו את עצמם כיהודים לכל דבר ובעלי אזרחות גרמנית.

ש. כלומר, לא המינוח של גרמנים בני דת משה?

ת. לא. חס וחלילה. אנחנו היינו יהודים וידענו שאנחנו יהודים, ולמעשה, אנחנו גדלנו בחוג רק של יהודים, כמעט ולא היה לנו מגע עם נוכרים, עם גרמנים לא יהודיים, לא הכרנו בכלל - ילדים, למשל, אפילו ברחוב, לא היה לנו שום קשר אתם.

ש. זה אומר, שאתה גם לא זוכר כילד, כנער, תקריות אנטישמיות?

ת. תקריות אנטישמיות כן.

ש. עד עליית הנאצים?

ת. כן, היו. היו תקריות. כשיצאת לרחוב, אם היית צריך לצאת לרחוב, אז קרה לא מעט, שהתחילו להיתקל בך, או שרצו להכות, במיוחד ילדי רחוב. אז השתדלנו להימנע מזה, אבל כשלא היתה ברירה, אז החזרנו להם גם, בלי בושה. אבל הדרך, למשל, מבית היתומים לבית הספר היתה קרובה מאוד, זה היה פחות ממאה מטרים, ושם אנחנו הלכנו בארגונים.

ש. בית ספר יהודי?

ת. כמעט ולא היה לנו מגע. אבל כמובן, כשיצאנו לטיולים, אז גם כן, כשיוצאים לטיול, בדרך כלל לא יוצאים לבד, יוצאים בחבורה. אבל כשהיינו בחבורה, אז אף אחד לא העז להגיע אלינו, אבל כשילד הולך לבד ברחוב, אז קורה גם שילד אחר מתחיל להרביץ לו, וזה לא תמיד היה על רקע אנטישמי. אולי זה היה, ילדי הרחוב, אני חושב שהשנאה או הקנאה, היתה יותר קנאה, כי הם ראו ביהודים מעמד סוציאלי הרבה יותר גבוה מאשר הם היו. וזה באמת היה כך, אפילו היתומים, שהיו במוסד, חיו ברווחה, כמו שאמרתי קודם. וילדי הרחוב, דווקא בסביבה הזו היו מאוד עניים, הם היו בדרך כלל ילדי פועלים בלתי מקצועיים וכל מיני - אלה הסתובבו ברחוב.

ש. משהו לגבי הקהילה עצמה, המשפחה שלך, במונחים של יהודי גרמניה, היו מה שהם כינו האוסט-יודן, אתה הרגשת את זה באיזושהי דרך?

ת. לא. אנחנו לא נחשבנו כאוסט-יודן, כי גם בהופעה וגם בשפה חיינו בתרבות של יהודי גרמניה. לייפציג זה כבר לא אוסט-יודן, לייפציג זה כבר בתוך גרמניה, אמנם יש שם הרבה יהודים, שהם באו מפולניה, ושעדיין דיברו ביידיש, אבל אצלנו בבית, גם בבית וגם במוסד וגם בבית הספר לא דיברו יידיש בכלל. היו יהודים עניים בעיקר, ש...

ש. אתה זוכר אבל את ההסתכלות השונה על היהודים האלה?

ת. אני זוכר את זה, שוב, זה היה יותר הבדלים סוציאליים, כי אוסט-יודן בדרך כלל נחשבו אנשים שלא היה להם חינוך גרמני ואולי גם השכלה, לא ידעו לדבר גרמנית טוב, כמו שצריך, דיברו יידיש. לבושם היה די מרושל בדרך כלל, בכל אופן זר. מכאן זה בא יותר, הדחייה היתה יותר תרבותית, לא רצו להתחבר כל כך עם אנשים משכבה סוציו-אקונומית יותר נמוכה.

ש. בבית הספר שלך, למשל, אתה זוכר משהו שאפשר לכנות אותו מעמדות?

ת. לא. בתוך בית הספר לא. מי שהגיע לבית הספר ולתוך בית הספר, לא הרגשנו הבדל במעמדות. כמובן היו ילדים מבתים עשירים מאוד, והיו ילדים מבתים פחות עשירים, אבל זה לא היה בולט. לא בלט בשום דבר. כי בדרך כלל, גם העשירים התנהגו בצורה הרבה יותר צנועה מאשר היום. לא היו השיגעונות של העשירים שהביאו כל מיני צעצועים, אלף, זה לא היה אז, בתקופה הזאת זה לא היה קיים בכלל, וילדים באו לבית הספר והתנהגו אחד כמו השני, ראו אחד מהשני. כמובן, שיכול להיות שהאוכל שלהם, שהם הביאו לבית הספר, או כסף הכיס שלהם היה קצת יותר גדול, והם יצאו לקנות להם כל מיני דברים בחנות הקרובה, אבל לא השפיע.

ש. בינואר 1933, כשעולים הנאצים לשלטון, אתה בן פחות מ- 9, מה אתה זוכר?

ת. אני זוכר את ההתרגשות הגדולה עוד מהתקופה לפני שהם עלו לשלטון, היו קרבות רחוב ובעיקר, שמענו את השירים שלהם - את השירים ואת הצעדות של הנאצים, שהם צועדים בכל הרחובות וצועקים, המקהלות שלהם נגד היהודים ונגד דם היהודים, ושהיהודים הם הגורם לכל דבר. והתחילה ההסתה הגדולה, זה מה שאני זוכר באופן אישי. כי כמו שאמרתי, אני לא חייתי עם הגויים בכלל, כל החוג שלי היו רק יהודים, גם בבית, גם בבית הספר, גם בתנועת הנוער, גם בספורט, בכל דבר היינו רק בין יהודים, חיינו די מוגנים. רק שמענו מה קורה ברחוב, ושמענו ברדיו את הנאומים המטורפים האלה של היטלר וכל ... ובעיקר, בנירנברג היה שטרייכר הזה המפורסם, שהוציא את ה'שטירמר', וראינו את הדברים האלה, ההסתה האיומה הזאת, אבל זה עדיין היה בגדר זרות - זאת אומרת זה לא היה כל כך מקובל עוד. אבל אחר כך התחילו דברים שהיו כל מיני הגבלות, למשל, לא יכולנו יותר ללכת לתיאטרונים. לא יכולנו ללכת לספריה הכללית להחליף ספרים. לא יכולנו יותר ללכת לבתי המרחץ, למרחצאות. בפירט יש שני נהרות, ושם היו מרחצאות, ובקיץ היינו הולכים שם לשחות, להתרחץ ולשחות - לא יכולנו יותר ללכת לשם. לא יכולנו יותר ללכת לבתי קפה, שקודם הלכו, והיו כאלה הגבלות.

ש. עבורך, ההגבלות האלה הם עלבון אישי?

ת. אני, באופן אישי, לא הרגשתי את זה, שמענו על זה כמובן, שמענו שאנשים מספרים.

ש. נניח, העניין של הרחצה בקיץ בנהר?

ת. בטח קיבלנו את זה כעלבון, כי רצו להעליב אותנו, בשביל מה עשו את זה? בשביל להעליב. אז מצאנו כל מיני תחליפים לדברים האלה. למשל, ספרייה, אחר כך הקהילה פתחה ספרייה ויכולנו שם להחליף ספרים ועוד דברים כאלה.

ש. אני מניחה, שבבית, הדעה היתה בהתחלה שזה משהו זמני וחולף?

ת. כמובן. אף אחד לא האמין שהדבר יתפתח בצורה כזאת ולא יכלו בכלל להבין את זה.

ש. אתה זוכר דיבורים של אבא בפני הילדים של המוסד על הנושא?

ת. דיברו מפה לשם, דיברו שצריך להיזהר ברחוב, וצריך להתנהג בצורה, מה שפחות להופיע, מה שפחות לגרות, ולהתרחק, להתרחק מהם. אלה היו ההנחיות העיקריות. ולהתרכז בבתים, בחוג הילדים.

ש. ב- 1933, היה גל הגירה יהודי, בבית הספר אתה לא הרגשת שהתלמידים מתמעטים, חברים נעלמים?

ת. בוודאי הרגשנו את זה. במיוחד ההגירה הזאת התחילה כבר ב- 1933, וזה הלך וגדל עד 1939. כל פעם יותר ויותר אנשים עזבו, אבל באו אחרים במקומם.

ש. אבל איך ההתייחסות שלך לזה, שחברים עזבו?

ת. קינאנו בהם. אנחנו שמחנו עם כל אחד שהיה יכול לעזוב, ואמרנו: מתי אנחנו כבר יכולים לעזוב?

ש. ממתי החלה ההרגשה הזאת?

ת. ההרגשה הזאת התחילה - בעצם מיד התחילה. שמענו שאת זה ואת זה לקחו למחנה ריכוז. אבל למחנה ריכוז לא התחילו ב- 1940, מיד ב- 1933 היו מחנות ריכוז. מחנה הריכוז המפורסם בבווריה היה דכאו (DACHAU), על יד מינכן (MUENCHEN), וכל פעם לקחו בחורים צעירים ואסרו אותם על כל מיני שטויות. ויש גם חלק שהרגו אותם בדכאו, ואחר כך סיפרו שהוא כאילו נורה בבריחה, זה היה הסיפור הידוע. שמענו, כמובן שמענו, שמענו ברדיו, קראנו בעיתונים, שמענו שמועות וסיפורים על מה שקורה.

ש. אבל כשאתה מדבר על קנאה בילדים שעזבו, בבית אצלך מדברים על עזיבה, כי אתה אמרת שהתייחסו לזה בהתחלה כדבר חולף?

ת. נו, טוב, דיברו בבית על זה, היו התלבטויות, האם זה יחלוף? אבל דווקא אבי די מהר הבין, שהדבר הזה לא חולף, והוא ניסה אפילו להגר עוד בשנת 1935, או 1936, אני לא זוכר. בכל אופן, הוא סיפר לי, שהוא רצה להעביר את כל בית היתומים עם ההון שלו לארץ ישראל.

ש. דווקא לארץ ישראל?

ת. כן. אנחנו אהבנו את ארץ ישראל, לא היינו ציונים מאורגנים, מטעמים של - איך להגיד את זה? מטעמים דתיים למעשה.

ש. שארץ ישראל מיועדת לאחר בוא המשיח?

ת. לא. אנחנו לא היינו נגד עלייה לארץ ישראל, להפך, אבל אנחנו היינו - שמרו אותנו מקשר עם התנועות הלא דתיות בעיקר. על הרקע הזה זה היה. לא חס וחלילה שאסור לעלות לארץ ישראל, זה לא היה, זה לא נכון, אלא לא היינו ציונים במידה כזאת, שלא היינו חברים בתנועה הציונית, אבל היינו ציונים בהשקפה האמיתית. והוא רצה לעשות את זה יחד עם בית יתומים אחר, נדמה לי ששם היו למנהל קשרים יותר טובים מאשר לאבי היו. אבל העמותה, או ההנהלה, חבר הנאמנים לא אפשרו לו לעשות את הדבר הזה. הם טענו, וזה היה באמת חלק מהתקנון, שההון של בית היתומים מיועד עבור העיר הזאת, קודם כל עבור היתומים בפירט, אחר כך עבור יתומים בסביבה הקרובה, אבל בשום אופן, אסור להוציא את ההון הזה לחוץ לארץ. זו היתה עוד ההשקפה של אנשים, שחשבו שבאמת הדברים האלה לא רציניים, זה לא יעבור. אילו הם ידעו אז, מה שהם ידעו אחר כך, אז אפשר היה להציל הרבה מאוד, במיוחד היה אפשר להציל, בכל גרמניה היה אפשר להציל הרבה יותר מאשר הצילו, כי אנשים לא האמינו.

ש. בתקופה הזאת, רחה פרייר מתחילה עם עליית הנוער, לאבא יש איזה קשר עם זה?

ת. לא ישירות. עדיין לא שולחים ילדים עם עליית הנוער, אבל הבוגרים של בית היתומים, נשלחים בחלקם להכשרות גם בגרמניה וגם בהולנד, וחלק ניכר מהם, באמת, באו לארץ והיו בין המייסדים של קיבוץ חפץ חיים שעוד קיים היום. שם יש מספר ניכר של יוצאי בית היתומים הזה.

ש. מתי אתה מצטרף לתנועת נוער?

ת. בגיל די מוקדם. אני חושב שבגיל 7, או 8, משהו כזה.

ש. לתנועת 'עזרא'?

ת. כן. פעולות יש בשבת אחר הצהריים, יש פעולות לימודיות, ובימי ראשון, או בחופשות, יש הרבה טיולים. דווקא בטיולים יכולנו להמשיך עוד די הרבה זמן, אמנם פגשנו בדרך תנועות אחרות, אבל ברגע שיצאנו מהעיר והיינו ביערות בסביבה, או בערים קטנות, לא הסתכלו עלינו, לא שמו לב, קבוצה של ילדים שמסתובבים ולא ... דווקא בטיולים, יכולנו להתבטא ולראות את הסביבה ולעשות כל מיני פעולות צופיות, בלי שמישהו יעיר לנו.

ש. אתה זוכר מה היו נושאי המפגשים?

ת. ודאי. נושאי המפגשים היו בעיקר לימוד תורני של 'פרשת השבוע' ודברים כאלה. ושיחות עם המדריכים על חינוך, איך מתחנכים ומה צריך לעשות, ואיך צריך להתנהג, איך צריך להתנהג נוער יהודי, ועזרה הדדית.

ש. על המצב דובר?

ת. דובר, אבל לא הרבה. התעלמו מזה. לא רצו להכביד עלינו.

ש. ב- 1936, יש את האולימפיאדה בברלין, לך זה עושה משהו? יש איזושהי גאווה?

ת. כמובן. יש איזו גאווה, יש איזושהי התעניינות גם בדברים האלה, סוף סוף אנחנו ילדים ואנחנו מתעניינים בספורט ומתעניינים בדברים האלה. זה היה באמת איזה פסק זמן די נוח ליהודים בעיקר, בכלל בשנה הזאת, בזמן האולימפיאדה, היה איזה מין פסק זמן, כמו שאומרים. ונהנינו מזה. שמענו ברדיו, ראינו בבתי קולנוע. לבית קולנוע היה אפשר ללכת עוד.

ש. זאת אומרת, השמחה שלכם היתה כשגרמניה מנצחת, כלומר יש איזושהי הזדהות?

ת. באופן אישי, אני לא זוכר, אם אני דווקא שמחתי שגרמניה מנצחת, אבל גרמניה לא כל כך נצחה. במיוחד שמחנו כשאיזה כושי אמריקני ניצח, זו היתה המכה הכי גדולה בשביל הנאצים, כשכושי אמריקני יכול לנצח את עם האדונים האלה.

ש. מתי אתה, אישית, מתחיל להרגיש את הקרקע בוערת מתחת לרגליים?

ת. ב'ליל הבדולח'.

ש. רק אז?

ת. כן.

ש. עד 'ליל הבדולח', אתה זוכר איזשהם אירועים חריגים?

ת. כן. היה עוד לפני 'ליל הבדולח', שבועיים או חודש לפני. בעצם, נגיד, כשהתחילה הפלישה לאוסטריה, כשכבשו את אוסטריה, ואחר כך התחילו האיומים על צ'כיה ופולין, אז הרגשנו שפה הולכים כנראה למלחמה, זה לא יכול להימשך בצורה כזאת. שמענו גם, התאכזבנו מאוד, היתה איזו ועידת אוויאן הידועה, ששם לא יצא מזה שום דבר, חשבנו שסוף סוף תבוא איזו מדינה ותיתן ליהודים להיכנס, בלי הרבה בעיות.

ש. אתה אמרת, שאבא הבין שצריך לעזוב כבר ב- 1935, מה קורה מ- 1935 עד סוף 1938, יש איזשהם ניסיונות?

ת. יש התפתחויות, כמובן הדברים נעשים יותר חריפים ויש יותר גזירות, במיוחד גזירות כלכליות על היהודים. מוציאים את הפקידים ומוציאים יהודים מיותר ויותר מקומות עבודה.

ש. אבל במישור האישי, ההורים, הסביבה, מנסים לחשוב על פתרונות מה אפשר לעשות, או שהיה ברור שבלי בית היתומים הם לא יוצאים?

ת. את זה אני לא יכול להגיד לך. לא דיברו אתנו בצורה גלויה. אנחנו שמענו כל מיני שמועות מפה ומשם, אבל לא דיברו אתנו בצורה גלויה, עד שהתחיל הגירוש של היהודים בעלי האזרחות הפולנית לפולניה, זה היה ב- 1938, ואז גם כמה ילדים בבית היתומים שהיתה להם אזרחות פולנית, גורשו. וזה היה זעזוע גדול מאוד, אבל בצורה כזאת חריפה ובלתי אנושית. היו שלוש בנות, הזמינו את הבנות לבוא למטה המשטרה, ובאו לאבי, והוא אמר שהוא רוצה לבוא אתן, "לא, לא, אתה לא צריך לבוא אתן, לא יעשו שום דבר, שייקחו את הדרכונים" - היו להם דרכונים פולניים - "שיבואו לשם להאריך את הדרכון, שיבואו לבד". הילדות יצאו בלי שום דבר, כמו שהיו לבושות בערב שבת, ולא חזרו. בהתחלה, לא הבינו בכלל מה קורה, ואחר כך אבי שמע שגם ההורים שלו, שהתגוררו בלייפציג, וכל המשפחה שלו שהיו בלייפציג...

ש. אבא לא היה עם אזרחות פולנית?

ת. לא. אבא שלי היתה לו אזרחות אוסטרית. ואחר כך הוא קיבל אזרחות גרמנית. אבל שללו, כמובן, ממנו את האזרחות הגרמנית, והיינו בלי אזרחות. אני עוד עליתי עם דרכון, לא עם דרכון גרמני, אלא עליתי עם דרכון...

ש. איזה?

ת. זה היה דרכון של נתינות בלתי ברורה.

ש. לא קרה שאתה חזרת מבית הספר, למשל, ושאלת את ההורים למה אנחנו לא עוזבים גם?

ת. כן, קרה. אבל הם אמרו: "אנחנו לא יכולים, אין לנו אפשרות, מחכים ל... לארצות הברית, צריכים סרטיפיקט, אין לנו אפשרות - לא יכולים, אנחנו עוד לא יכולים".

ש. היו לכם קרובים בחו"ל, שהיו יכולים לעזור?

ת. לאמי היו קרובים בארצות הברית, שבאמת עזרו: דודה שלי עוד הספיקה לצאת, הדוד שלי הספיק לצאת, אבל זה לא הספיק בשביל ההורים שלי. אני גם לא יודע עד כמה הם לחצו, אולי פחות, מפני שהם היו בפוזיציה הזאת, שהיו כל כך עסוקים וכל כך טרודים, שאת הדבר הזה איפשהו, אם אפשר - אפשר, אבל אם אי אפשר, אז - מי עזב ראשון? מי שאיבד את מקום העבודה שלו, או מי שלקחו את המפעל שלו - אנשים, שמבחינה כלכלית, כבר לא יכלו להתקיים, אלה היו הראשונים שעזבו. ואחר כך כמובן כל ...

ש. או אלה, דווקא, שמבחינה כלכלית היו יכולים להרשות לעצמם לעזוב?

ת. כן. להם היה יותר קל. תמיד יותר קל, כשיש הרבה כסף.

ש. התחילו לדבר על הילדים היותר גדולים במוסד, כן לקשר אותם לעליית הנוער, חוץ מאשר הבוגרים?

ת. לא. עדיין לא. זה עוד לא היה כל כך ידוע הנושא הזה של עליית הנוער אצלנו.

ש. אנחנו מדברים כבר על 1937, 1938?

ת. כן. בעיקר דאגו לילדים שיעזבו את הבניין, שגמרו את בית הספר ויצאו להכשרה.

ש. הבניין שמזוהה כמוסד יהודי, היו איזשהן התנכלויות לו?

ת. זה התחיל ב'ליל הבדולח', שאז ניפצו שמשות ועשו כתובות, כתבו כתובות נאציות על הבית, אבל לפני זה - ב'ליל הבדולח' נכנסו לתוך בית הכנסת, ורצו, בעצם, להצית את בית הכנסת, אבל לא נתנו להם, כי זה היה באמצע העיר, ופחדו ששרפה שם תעבור לבתים אחרים. אבל הרסו את כל בית הכנסת, וזרקו את הכל, לכלכו - ואותנו הוציאו בלילה למרכז העיר, היה שם מגרש גדול, והעמידו את כל היהודים שם בשורות - הסיפור הזה ידוע, לא?

ש. בכל זאת.

ת. פחות או יותר. זה לא היה משהו מיוחד לבית היתומים, אבל גם לבית היתומים נכנסו הנאצים והוציאו את כל הילדים, מקטן עד גדול, את כולם. ובאמצע הלילה הקר הזה, בנובמבר, הוציאו אותנו מהמיטות, ונתנו לנו לעמוד שם שעות על שעות, והתחילו עם מכות, עם צעקות ועם איומים, עם גידופים ועם כל הדברים האלה.

ש. אתה פוחד?

ת. לא. אבל אז אמי אמרה, באמת: "עכשיו, אם יתנו לי לצאת אפילו רק עם ילקוט על הגב, אני בורחת בלי שום דבר". ואז התחילו להתעניין, והקימו גם את עליית הנוער בשבילנו, ואני התקבלתי ועליתי ארצה.

ש. לפי אילו קריטריונים זה היה?

ת. את זה אני לא זוכר.

ש. אתה התקבלת, והאחיות לא?

ת. טוב, אני הייתי מבוגר, אני הייתי כבר בן 15, זה התחיל רק מגיל 15, אי אפשר היה לפני גיל 15.

ש. אגב, עוד לפני כן, אני מניחה, שבמהלך השנים האלה, אתה בכל זאת הסתובבת ברחובות, קרה לך שנתקלת בנאצים?

ת. בוודאי.

ש. אתה ממשיך ללכת, או שעובר לצד השני של הרחוב?

ת. אני השתדלתי בדרך כלל לנסוע באופניים, אז יכולתי יותר קל להימלט מהם. נסעתי הרבה באופניים, אבל חטפתי פה ושם מכות. זה קורה.

ש. אבל אתה לא זוכר את עצמך חי בפחד, כל השנים האלה?

ת. בעצם, כן חי בפחד, אבל חיים, אין ברירה, צריכים להתגבר על הפחד, צריכים לצאת, צריכים ללכת לפה ולשם, צריכים לעשות שליחויות בשביל אמא להביא דבר זה ופה ושם, ואני הגדול. צריכים להיפגש עם חברים.

ש. לפי מה שתיארת קודם, שאתה כבר מזמן חשבת שצריך לעזוב, אז אין לך התנגדות לעניין של עליית הנוער?

ת. להפך, אני אז שמחתי מאוד. אני רק פחדתי, שלא יקבלו אותי, היה צריך לעבור כל מיני מבחנים ובדיקות רפואיות - היו כל מיני ועדות מיון, והיה לי פחד שלא אתקבל, כמובן שאת הרעיון הזה קיבלתי מאוד בשמחה. כמובן שהיה לי קשה להיפרד מההורים, או מהאחיות, או מכל הסביבה, אבל צריך. אני מסתכל היום על הנכד שלי בן 15, הוא עוד ילד קטן, אני לא יודע איך אני יכולתי להתגבר על הדברים האלה - אני מספר את זה לילדים ולנכדים שלי, אז הם אומרים: מה זה בגיל הזה, לבד, לעזוב את הכל, לצאת לארץ לא מפותחת. ארץ ישראל גם לא היה מקום בטוח כל כך, היו מאורעות והיו התנפלויות של ערבים, וכמובן שההורים פחדו כל הזמן, גם במכתבים שלהם הם פחדו עלינו שלא יקרה לנו פה שום דבר, אבל בכל אופן...

ש. היה לכם הדימוי שם של ארץ עם גמלים ועצים עם תפוזים?

ת. הדימוי היה, זה לא היה דימוי, באמת הארץ לא היתה כל כך מפותחת. תראי, אני באתי לכפר סבא, כשירדתי מהאנייה, וכפר סבא היתה מדבר חול, היה כביש אחד, כל הרחובות האחרים היו מלאי חול וחול, וקצת פרדסים מסביב, וזה מה שיש - בקיבוץ אפילו אין חשמל. מים יש, אבל אין חשמל.

קלטת 1 צד ב'

ש. בינואר 1939, אתה מקבל את הידיעה שאתה יוצא, מה קורה אתך עד היציאה במרץ?

ת. עדיין אני בבית הספר, עדיין בכיתה העליונה של התיכון. וצריך עדיין להתכונן למבחני הגמר, לתעודת גמר. יש בית ספר, שוב התחילו, ואני עסוק עם לימודים בעיקר, ויוצאים לקניות, לקנות את כל הציוד שהסוכנות שלחה את הדף המפורסם, עם מה שצריך להביא: מגפיים כאלה, מגפיים מגומי, חליפה לבנה, כל מה שצריך לארץ ישראל. הולכים לקנות, ואחר כך יש בעיה, שכל מה שרוצים להוציא מגרמניה, יהודי שמוציא מגרמניה, חייב לשלם על זה קנס, מכס מיוחד ליהודים - קראו לזה 'פלוכט-שטויר', זאת אומרת מסי בריחה. גם המצאה שלהם. על הדברים האישיים ביותר, דברים שקנו עוד לפני הרבה שנים, וכמובן על הציוד החדש. ויש בעיה עם הפספורט, אני לא יכול לקבל פספורט. עד שקיבלתי את הפספורט, יש בעיה עם הויזה, עד שאני מקבל את הויזה, הכל מסתדר ברגע האחרון, רק ביום היציאה קיבלתי את האישור הסופי של הויזה, ורק אז יכולים לארוז את הארגז. אני כבר לא נמצא בבית, אורזים לי את הארגז ואת האופניים, ביקשתי - רציתי להביא לארץ את האופניים, בלי אופניים, לא יכולתי לחיות. אבל זה מגיע, בסופו של דבר, זה מגיע. גם האופניים, וגם הארגז.

ש. הפרידה מהמשפחה היתה בתחושה שזה זמני ואתם תתראו בקרוב?

ת. בוודאי. כי אני רק החלוץ, שעובר לפני המחנה. ועכשיו ההורים יודעים כבר, עכשיו הם צריכים לעשות הכל, בשביל להגיע לארץ. ונתנו לי כמה כתובות של מכרים, שהיו כבר בארץ, שאני אבקר אצלם, ואשתדל בשבילם, שיקבלו גם איכשהו סרטיפיקט, אישור עלייה. כמובן שהאנשים בגיל הזה לא חשבו על הגירה בלתי לגאלית, היתה כבר קיימת, אבל זה לא היה בשביל אנשים בגיל הזה, לא בשביל הורים מטופלים בילדים. היו רק חלוצים בודדים, שיכלו להצטרף לדבר הזה.

ש. כשאתה, ב- 1939, עוזב, בית היתומים עוד קיים?

ת. בית היתומים קיים עד 1942. עד מרץ 1942.

ש. בקבוצה שאתה נמצא אתה, יש חברים שאתה מכיר?

ת. יש חברים. יש חבר אחד מנירנברג, שלמדנו יחד בבית הספר, באותו הגיל. ויש עוד בטרנספורט הזה יש עוד אנשים שהם לא שייכים לעליית הנוער, אלא שהם עולים עצמאיים, ואנחנו נוסעים יחד, גם ברכבת וגם באנייה. כמובן, הרגע הזה, מפחדים כל הזמן שנמצאים בתוך התחום של גרמניה, שאז כלל גם את אוסטריה, עד שמגיעים לוולאך, ששם תחנת הגבול, אז יש שמועות שמחפשים כל מיני דברים, וחלילה, אם יש לך איזה כסף, או משהו, יכולים לעצור אותך ולא לתת לך לצאת. הפחד גדול. ורק כשעוברים את הגבול ומגיעים לאיטליה, מרגישים את ההבדל, כשיוצאים לחופש, מהטרור הזה. למרות שבאיטליה, גם כן היה עוד המשטר של מוסוליני אז, אבל הוא לא התנכל ליהודים במיוחד.

ש. אתה מגיע במרץ 1939 לארץ, כמו שתיארת, חול וחול, אין איזו תחושה, לפחות בהתחלה אולי, שעשית טעות והיית צריך להישאר שם?

ת. לא, חס וחלילה, שום טעות. להיפך, אנחנו באים בתור קבוצה לקיבוץ דתי, היום זה חפץ חיים, מקבלים אותנו יפה, והאנשים שאנחנו מכירים אותם בחלקם, וחוץ מזה, אנשים שמבינים את השפה שלנו, מבינים אותנו - ומטפלים בנו יפה, ומתחילים מיד עם בניית הצריפים בשבילנו. כשהגענו, עוד היו לנו אפילו צריפים, שיכנו אותנו בתוך בתים קטנים בסביבה, שהיינו צריכים שם לישון, אבל הכניסו אותנו ישר לעבודה וישר למשטר - זה הדבר הכי טוב. לא נתנו לנו שום הרגשה שאנחנו בלתי רצויים, אלא להיפך, הם מחכים לנו, וקדימה, לעבודה.

ש. שזה משהו שהוא זר לך לחלוטין?

ת. שהוא חדש. התכוננתי לזה, אבל כמובן שלא היה קיים קודם דבר כזה. קודם שולחים אותנו לעבוד בגינה, לשכב על הרצפה, על האדמה ולתלוש את היבלית, ולדלל, וכל מיני עבודות כאלה - זה לא היה כל כך נוח, אבל מתרגלים.

ש. וגם לימודים?

ת. יש קצת לימודים גם, כן. בעיקר לימודי קודש, אבל גם קצת לימודים כלליים, ממשיכים במתימטיקה.

ש. עברית?

ת. לומדים עברית. אנחנו יודעים עברית.

ש. איך?

ת. יודעים לקרוא, יודעים לדבר קצת, מהר מאוד מתרגלים לדבר עברית - זה היה תהליך מאוד מהיר, כי התכוננו לזה, ולמעשה, מגיל ילדות, אנחנו יודעים לקרוא עברית, אמנם בלשון קודש, אבל אחר כך למדנו גם את העברית החדישה. שומעים רדיו, קוראים עיתונים - לא קוראים עיתונים בגרמנית, קוראים הכל מהרגע הראשון, ועושים תחרויות, מי כבר יודע לדבר יותר טוב, ומי עושה הרבה שגיאות - עד היום אני עושה שגיאות.

ש. אחרת לא היית ייקה. עד מתי אתה במסגרת הזאת?

ת. שנתיים וחצי. בעצם, שנתיים, אחר כך שלחו אותי לירושלים, לישיבה. למדתי בירושלים, בישיבת 'קול תורה', חצי שנה אחר כך, קראו לי בחזרה, היו צריכים כוח עבודה. ואחר כך, אחרי כמה חודשים, אני עזבתי את הקיבוץ, למדתי בתקופת ההכשרה, למדתי חשמלאות וטכנאות רדיו, במושבה בכפר סבא, ורציתי לעבוד במקצוע שלי - ולא היתה לי אפשרות בקיבוץ הזה בכלל לעבוד במקצוע הזה, ולא נתנו לי גם לעבוד בדבר הזה בעיר. שלחו אותי לפרדסים, ואז אמרתי: לא, זה לא בשבילי - ועברתי לירושלים - חזרתי לירושלים, ושם קיבלתי עבודה כחשמלאי.

ש. עד?

ת. הייתי בירושלים עד 1943, משהו כזה, אחר כך עברתי לתל אביב, בינתיים אחותי התחתנה, וגיסי רצה מאוד שאני אמשיך ללמוד בישיבה בפתח תקווה, וסידר לי שם מקום. למדתי שם גם כן איזה חצי שנה, אבל שוב, לא החזקתי מעמד. ועברתי לתל אביב.

ש. אחותך התחתנה, אני מבינה שהיא הגיעה אחריך לארץ?

ת. לא, היא התחתנה בארץ.

ש. היא הגיעה לפניך?

ת. לא. היא הגיעה אחרי. אבל היא התחתנה לפני.

ש. אתה כאן בארץ, לפחות בשנים הראשונות, מאוד שקוע בעשייה במה שמתרחש בארץ וכולי, איך הקשר עם המשפחה בגרמניה בשנים האלה?

ת. עד פרוץ המלחמה, בראשון בספטמבר 1939, היו התכתבויות רגילות, כל שבוע קיבלתי לפחות מכתב אחד, וגם עד כמה שהיה לי קשה, הייתי חייב לכתוב גם להם - היה לי עדיין קשר עם חברים גם כן, פה ושם שלחו מכתבים. קשר עם המשפחה היותר רחבה, עם הדודים, עם הדודות, הסבים והסבתות. בראשון בספטמבר נפסק הכל, אבל מגיעים עוד מכתבים דרך כל מיני מכרים בארצות נייטרליות. פה יש מישהו בהולנד, שעדיין לא נכנסו, פה יש מישהו בבלגיה, ואפילו דרך ארצות הברית עוד הגיעו מכתבים, וזה נמשך כך - אבל זה כל פעם נהיה יותר קשה, וגם כן הצנזורה בארץ, זאת אומרת הצנזורה הבריטית, אסרה על כל קשר עם ארצות האויב. באותו הרגע שהרגישו - כל מכתב עבר צנזורה, וכל פעם שלחו הודעות: בשום אופן לא לענות על המכתבים האלה. אז הידיעות האחרונות הגיעו רק דרך הצלב האדום, דרך הצלב האדום היה אפשר לקבל מכתב של עשרים וחמש מילים, שלקח כמה חודשים עד שהגיע, ועוד כמה חודשים עד שהוא חזר. אותו המכתב היו צריכים להחזיר ולכתוב. עד שנפסק הקשר.

ש. מה אתה מצליח להבין מהמכתבים האלה?

ת. כל זמן שהמכתבים מגיעים, אני לא מצליח להבין הרבה, כי לא כותבים לי על מה שקורה, כותבים לי רק שזה בסדר, וההוא בסדר, וזה עבר, זה יצא, גם אסור לכתוב דברים כאלה, וגם לא יכולים להבין - מה שמבינים יותר מהקריאה מהעיתונות בארץ, לא מהמכתבים שבאים מהמשפחה. מהמכתבים שבאים מהמשפחה, לא יכולים להבין כלום, רק שהם חיים, והם פחות או יותר בסדר. אבל לא כותבים על הגזירות שעברו עליהם, על המחסור הגדול, שלא נתנו ליהודים לצאת מהבתים, אלא רק בשעות מסוימות, אחרי שבחנויות כבר לא היה מה לקנות. או על מה שהם עברו כשהם היו צריכים לענוד את הטלאי הצהוב, גזירות מפה ומשם - שהיו צריכים למסור כל מה שהיה להם - קודם לקחו מהם את הכסף, אחר כך לקחו מהם את המעילים, ואחר כך לקחו מהם כל דברי הצמר, אחר כך לקחו - לקחו - כל הזמן לוקחים.

ש. כשפורצת המלחמה, אז למעשה, כבר ברור לך, שהזמניות של הפרידה שלכם, זה משהו יותר ממושך, אבל עדיין אתה לא מבין את חומרת המצב?

ת. ודאי שאני לא מביא בחשבון שיבוא הפתרון הסופי, שיבוא הדבר האכזרי הזה, מה שעשו הנאצים, עדיין חושבים שהמלחמה פעם תיגמר, ואנחנו נפגש. אבל לא יכולנו להעלות על הדעת, שהם יעשו את מה שהם עשו.

ש. כל התקופה, מ- 1939, כלומר מפרוץ המלחמה, עד שנותק הקשר, ואחר כך, אתה עוקב בצורה מאוד אינטנסיבית אחרי מה שקורה מהעיתונות, או שזה איכשהו נדחק למקום שני, מפני כל העשייה בארץ?

ת. כל זמן המלחמה, אני עוקב מאוד אחרי מה שקורה, ומה ששומעים, ובאים כל הזמן, פה ושם, באים פליטים - באים עוד פליטים לארץ, ומנסים להוציא מהם איזשהן ידיעות, מה קורה באמת, מה הולך פה ומה הולך שם - אבל גם הם לא יודעים הרבה, כל אחד יודע על הדבר של עצמו, לא יודע מה קורה עם האחרים. פה ושם שומעים. אבל כמובן שמדברים על זה הרבה ודואגים הרבה ומוטרדים מהדבר הזה, אף פעם זה לא היה ברקע, אלא זה היה ממש בדאגה הראשונה - מה קורה עם ההורים? מה קורה עם המשפחה? מה קורה עם הקרובים? האחיות? מה קורה עם כל הידידים? מה קורה להם?

ש. יש איזו מחשבה אולי לנסות להתגייס לצבא הבריטי, כדי לנסות להגיע לשם?

ת. לא. אני הייתי חבר ב'ההגנה', אבל להתגייס לצבא הבריטי לא היה במחשבה.

ש. מתי, למעשה, נודע לך מה קורה שם?

ת. את הידיעה הראשונה, שההורים גורשו, קיבלתי מדודה אחת, שהיתה עוד בלייפציג, היא היתה שם מזכירה של הקהילה, והיא שלחה לי גם כן מכתב, בסוף 1942, וכתבה במכתב הזה, מכתב של 'הצלב האדום', וכתבה במכתב הזה, שהאמא נפטרה והאבא, הילדים, האחיות - הם בסדר גמור, ושהם כבר לא בפירט, הם היו צריכים לעזוב, היו בטרנספורט - אני לא זוכר בדיוק איך היה המכתב, אבל ידענו שכל הזמן שולחים יהודים למחנות, עוד לא ידענו אז שכל המחנות הם מחנות השמדה, עדיין היה מדובר שאלה מחנות עבודה, ורוצים לחנך את היהודים לעבודת ידיים, ושהם בעצם עובדים ועובדים - ומי שעובד, הוא גם חי וקיים. אבל אחר כך כבר ידעו, שאלה מחנות השמדה, ושהסיכוי שמישהו יצא מזה חי, הוא קטן מאוד.

ש. כל האמת, נודעה לך, למעשה, ב- 1945?

ת. לא, כבר קודם, ב- 1944-1943 כבר ידעו הכל. כשהתחילו הגירושים מהונגריה, ואז כשהיה הנושא של...

ש. קסטנר.

ת. של קסטנר, אז כבר היה ידוע בארץ, כבר ידעו, העיתונים ידעו, אבל בכל אופן קיווינו עוד, שפה ושם היו ניצולים, פה הוצא מישהו - היו ילדי טהרן, היו אנשים שהביאו אותם לשוויצריה. ועדיין לא יודעים, שלמעשה, רוב היהודים כבר לא בחיים.

ש. מה באמת קרה עם ההורים?

ת. את ההורים גירשו יחד עם הילדים למחנות בפולין, הם הגיעו קודם לאיזה מחנה מעבר באיזביצ'ה (IZBICA), על יד לובלין (LUBLIN) ואחר כך משם, זה נודע לי רק הרבה יותר מאוחר, שמשם, העבירו את כל המגורשים, העבירו למחנה מוות בבלזץ (BELZEC) שמשם אין ניצולים בכלל. זה היה אחד המחנות ששם היה מחנה שחיטה ממש, מי שנכנס, ישר הרגו אותם, ישר לגז.

ש. כשאמרת עם הילדים, זה אומר עם הילדים של בית היתומים ואחותך הקטנה?

ת. שתי אחיות.

ש. אחת היתה בארץ?

ת. כן, אבל יש לי עוד אחות.

ש. הייתם ארבעה?

ת. ארבעה.

ש. מה עוד אתה יודע על ההורים?

ת. לדעת, אני לא יודע, אני יכול לתאר לי מה שהיה שם, איך שהיו צריכים לדאוג לכל הילדים, ולחולים, לבריאים, לארוז הכל - הלוא סיפרו להם שהם נוסעים להתיישבות, לא אמרו להם שנוסעים ל... ומותר להם לקחת זה וזה, כך וכך, ויש על זה סיפורים שלמים, איך רימו את היהודים, ואיך לקחו מהם את הכל - אני מתאר לי איזה סבל עבר עליהם עוד לפני, עד שהם נספו. זה מה שאני משער, אבל אני לא יכול לדעת, אין עדות על כל הדברים האלה, יש איזו עדות עוד מאיזביצה, יש איזה מכתב, שקראתי.

ש. מאיזביצה?

ת. מאיזביצה, מכתב, ששם, זקן היהודים שלח מכתב חזרה לגרמניה, הוא ביקש כסף, הוא אמר שעם כסף אפשר להשיג כל מיני דברים - אפשר שישלחו כסף. מה שהיה שם, כנראה, שמי שהיה לו כסף, היה יכול לקנות מהאיכרים בסביבה איזשהם אמצעי מחיה לעוד יום. אבל ממש מה היה שם, אף אחד לא יודע.

ש. אתה, בזמן הזה בארץ, ואני מבינה גם, שהאמת לא מגיעה אליך בבת אחת, אלא די בהדרגה, זאת אומרת, למעשה, אתה בכלל לא עובר תקופת אבל ממוקדת?

ת. בעצם, רק אחרי המכתב הזה, שקיבלתי, שאמא נפטרה, אז כן, את זה ידעתי כבר בפירוש וישבתי שבעה, ועשיתי הכל - היתה תקופת אבל. אבל מה שקורה עם אבי והאחיות, לא נודע הרבה זמן, נאמר. עוד אחרי, כמובן, 1945, אחרי שקמו בארץ כל המוסדות, היה חיפוש קרובים, ובמיוחד אצל עולי מרכז אירופה, אני מנסה לקבל אינפורמציה, ממלא טפסים, ועוד פעם הולך, לא יודעים שום דבר, אף אחד לא יודע כלום - לא יודעים. כמובן שלא יודעים מתי הם נהרגו, איך ומה, ורק באמת, בתקופה האחרונה, ודווקא יותר פרטים - וכל מה שאני מספר עכשיו, זה למעשה, נודע לי רק כאשר נסעתי ב- 1994 לפירט וקיבלתי שם כל מיני - מתוך כל מיני ספרים, קיבלתי אינפורמציה, מה שהם יודעים.

ש. מתי, באמת, פעם ראשונה, אתה חוזר לגרמניה?

ת. אני נוסע לגרמניה בפעם הראשונה בשנת 1969. אבל אני נוסע במסגרת העבודה שלי להשתלמות וסיור בתחנות טלוויזיה בבווריה דווקא, ואני מגיע גם לפירט, ופוגש שם ניצולה אחת, שהיא היתה חניכה בבית היתומים, דווקא מהבנות האלה שגורשו לפולניה, ומשם היא הגיעה לרוסיה, והיה לה סיפור מאוד מעניין, איך שהיא החזיקה מעמד ברוסיה בכל הזמנים האלה, והיא חזרה לפירט, וחיה עד היום שם. וכמובן, שהיא מאוד שמחה לפגוש אותי, וסיפרנו אחד לשני כל מיני סיפורים וידיעות, אבל ... גם היא לא יודעת - זה היה ב- 1969.

ש. אתה נוסע לגרמניה, גם למטרות טיול וכדומה?

ת. לא. נסעתי עכשיו, ב- 1994, הזמינו אותי להרצות על בית היתומים בפירט, אז שילמו לי את הנסיעה ושילמו לי שם את השהייה של שבוע, ואז אני מרצה בבית הכנסת שם, איפה שאנחנו התפללנו, שהוא נשאר למעשה.

ש. כלומר, אתה לא שומר על קשר עם גרמניה היום?

ת. עכשיו יש לי קשרים טובים עם העיר, יותר מאשר עם הקהילה, כי יש שם אנשים שמתעניינים מאוד בגורל של היהודים, ואוספים ומכינים שם מוזיאון עכשיו על תולדות היהודים, וגם אנחנו עכשיו עובדים על הכנה של לוח זיכרון, שאנחנו רוצים לחרוט בו את שמות כל היהודים שגורשו מפירט, והגענו כבר ללמעלה מ- 850 שמות. אנחנו מכינים גם ספר, שיכיל את כל הנתונים, ותמונות, עד כמה שאפשר להשיג, וקורות חיים של האנשים האלה - ועכשיו ההכנה, קיבלנו הרבה חומר. ובדיוק היום, קיבלתי מהיכל השמות, קיבלתי העתקים על שמות של יהודים, שאספנו אותם, לא כולם ידועים כבר, לא כל ה- 850, אבל יש איזה שבעים או שמונים דפים, שאני צריך עכשיו לעבוד עליהם ולראות מה בקשר למפעל הזה.

ש. יש עוד משהו שאתה רוצה להוסיף, לסיום?

ת. יש עוד הרבה לספר, אבל אלו הדברים שבעצם ידועים.

ש. אם אתה יכול, רק בראשי פרקים, להגיד לי מה קורה אתך מאז שאתה מגיע לתל אביב?

ת. אני מגיע לתל אביב, עובד ביום, ובלילה לומד. לומד הנדסאות אלקטרוניקה, וזה למעשה עד פרוץ מלחמת השחרור, עד 1947. ב- 1947 אני דווקא נמצא בירושלים, כשאני עובד באיזו חברה שבונה מעליות, הם שלחו אותי יחד עם עוד איש להקים מעליות בירושלים. ואז אנחנו שומעים בערב את ה...

ש. הכרזת האו"ם?

ת. כן.

ש. כ"ט בנובמבר.

ת. כן. ואנחנו יוצאים והולכים, באופן ספונטני, הרבה מתאספים לפני הסוכנות, וגולדה מאיר יוצאת ומתחילה לנאום, ומודיעה לערבים שהיא רוצה שלום אתם, שהם יקבלו גם את זה. ומיד אחרי זה, מתחילים בירושלים לשרוף את המרכז המסחרי, עם קולנוע 'רקס' בממילא למטה. ואז קוראים לי בחזרה לתל אביב, ואי אפשר להגיד לתל אביב, אלא במכונית משוריינת, בליווי שיירה מוגנת.

ש. כאלקטרונאי, אני מבינה, שאתה משרת בחיל הקשר, במלחמת השחרור?

ת. בהתחלה, אני נמצא בבן שמן, בפלוגה שלי בתל אביב בתור איש קשר, ואחר כך מעבירים אותי לחיל הקשר, כמנהל מעבדה של גדוד, ואנחנו יושבים בהרי ירושלים והסביבה. אחרי זה, אני נשאר עוד קצת בצבא, ומתחתן בשנת 1950, כשאני עוד בצבא, ואחר כך בסוף 1950 אני משתחרר, והתיישבנו בראשון לציון. משום מה בחרנו בראשון לציון, ולמעשה, כי הייתי עוד בצריפין, עבדתי עוד בצריפין, ונשארנו עד היום. נולדים הילדים, מגדלים את הילדים, עובדים. אני עובד הרבה שנים בחיל אוויר בתור אזרח, אחר כך אני עובר - כשמייסדים את הטלוויזיה החינוכית, חבר שלי שעבר לשם, קורא לי שהוא רוצה שאני אעבוד אתו. הייתי מהטכנאים הראשונים שהקימו את המפעל הזה, עד שאני יוצא לפנסיה.

ש. תודה רבה.

תיאור התמונות והמסמכים:

כאן יש מכתב מאבי, שהוא כותב במאי 1939, זמן קצר אחרי פסח, אחרי שהוא החלים ממחלה, הוא חלה כמה ימים לפני פסח, ועכשיו הוא מרגיש טוב כבר וחזר לעבודה - והוא מספר לי, שהמורה אופנהיימר, שהיה הרבה שנים מורה בבית, עוזב את פירט, וקיבל אפשרות להגיע לאנגליה. ושעכשיו יש אפשרות אולי, שאחותי יהודית תוכל אולי גם כן ללכת בדרכי, ולבוא עם עליית הנוער לארץ. חוץ מזה, הכל בסדר בבית ושאני לא אדאג. ובעיקר, שאני אהיה בריא, ושאני אכתוב גם לסבים בפולניה, ואנשים אחרים, כי כולם מתעניינים במה שקורה לי ורוצים לשמוע ישירות ממני.

זה מכתב שהגיע כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, מאוגוסט 1939, מההורים של אבי, הסבים, שגורשו ב- 1938 לפולניה. הם הגיעו לבית של המחותנים שלהם, זאת אומרת ההורים של כלתם - של האח של אבא שלי, הם כותבים לי שהם מרגישים טוב ושהכל בסדר, ושהם עכשיו קיבלו איזו דירה אצל איזו משפחה, שלמשפחה הזאת יש גם כן בן בארץ, ושהם גם כן מבשלים על כיריים של פטרוליום, של נפט, כמו שאנחנו משתמשים בארץ. ושאני אכתוב להם, והכל בסדר.

זאת הגלויה שאני קיבלתי עוד, האחרונה שקיבלתי מאמא שלי, והיא כתבה אותה בראשון בספטמבר 1939, שהיה יום שישי אחר הצהרים, שמהיום שפרצה המלחמה עם פולניה. והיא כותבת לי, שאני לא אדאג, אני ממהרת לכתוב עוד גלויה כזאת, אבל עכשיו לא מקבלים דואר אוויר, זה בטח ייקח הרבה זמן, עד שיגיע אלי. בכל אופן הם שמחו לשמוע ממנו, שאני נפגשתי עם אחותי, שהגיעה בינתיים לארץ, ואנחנו נפגשנו בירושלים ושלחנו להם מכתב משותף - זה מאוד שימח אותם. ולמטה, עוד כותבת אחותי הקטנה, שבדיוק התחילה ללמוד בבית הספר, בת שש וחצי, היא כותבת, שולחת לי נשיקות והרבה דרישת שלום, מאטי.

זאת המעטפה שבה הגיעה הידיעה דרך הצלב האדום מההורים שלי. למטה כתוב מה שאני עניתי להם - שאחותי מתחתנת עכשיו ושהיא מקבלת בעל נעים מאוד ונחמד מאוד, ואני לא יודע אם המכתב עדיין השיג אותם, כי זה היה בשנת 1942, וספק גדול, אם הם הספיקו לקבל את התשובה למכתב שלהם.

זה מכתב שקיבלתי מהסבא שלי, אבא של אמי, בוירצבורג, אז הם היו בוירצבורג, זה היה באוגוסט 1942, כמה חודשים אחרי שההורים גורשו כבר לפולניה. והוא כותב, שהוא קיבל מכתב מההורים שכולם בסדר, ומרגישים טוב, והוא העביר את המכתב הלאה, לדודה שלי, שהיתה בלייפציג. זה מאוד משונה שהוא קיבל מכתב שלהם, אחרי שהם כבר מזמן לא היו בחיים - אבל זה מה שהנאצים עשו שם, ימח שמם, הם החתימו את האנשים על מכתבים, ושלחו אותם אחרי שהרגו אותם - הם עוד שלחו אותם לקרובים בגרמניה, כדי לטשטש את העובדה שהאנשים כבר לא בחיים.

זאת היא התשובה למכתב הזה, זה למעשה, אותו המכתב, על הצד השני היו צריכים להוסיף את התשובה ולהחזיר את המכתב - ושם כותבת אחותי, שהיא בעוד שלושה חודשים תנסה, והיא מקווה שכולם בסדר, ושאנחנו בריאים וטובים, והיא כותבת להם שהם יישארו בתקווה טובה, אבל את המכתב הזה כבר אי אפשר היה אפילו להחזיר, כבר לא קיבלו אותם, כי הדואר כאן כבר החזירו את המכתבים האלה, כי ידעו כבר שאנשים לא נמצאים בגרמניה. כי גם את הסבים, ההורים של הורי, ההורים של אמי, גירשו לטרזיינשטאט, עוד כמה ימים אחרי שכתבו את המכתב הזה. הם אמנם חיו בטרזיינשטאט די הרבה, סבי שהיה מאוד חולה נפטר ב- 1943, ואז סבתי החזיקה מעמד בטרזיינשטאט עד סוף 1944, עד שהיא נפטרה.

זאת היא ההודעה שקיבלתי מדודתי, אחות של אבי, שהיתה עוד בלייפציג, והיא הגיעה ב- 15 בספטמבר 1942, היא שלחה אותה - ועד שהגיעה אלי, זה היה כבר דצמבר 1942, ופה היא מודיעה לי שאמי נפטרה, ואבא והאחיות הם בסדר גמור - שוב, הדבר הזה היה שקר גמור, ולמעשה, הם כבר מזמן לא היו בחיים, אבל כמובן שדודתי בלייפציג לא ידעה מזה - היא באמת האמינה שהם עדיין בחיים ומרגישים טוב. גם גורשה זמן קצר אחרי זה, בשנת 1943, לטרזיינשטאט ונספתה שם.

כאן יש מסמכים של עיריית פירט, שמצאתי בארכיון שם, שהם מדברים על כל מיני דינים וחשבונות, שאבי שלח לעירייה, על בית היתומים, שאחר כך הפך לבית ילדים פירט, של איחוד הארצי של היהודים בגרמניה, אחרי שהחרימו את כל ההון של בית היתומים, והיו צריכים שם לפנות את כל ה... כל הסידורים האדמיניסטרטיביים של אחזקת הילדים.

זה פרוטוקול משנת 1889, של בחירת ועד הנאמנים של בית היתומים בפירט, ופה מודגשים השמות של כל החברים שנבחרו כנאמנים וגזברים של המוסד הזה.

זה דין וחשבון שנתי, משנת 1937-1936, שאבי היה צריך להכין עבור העירייה כל שנה, עליו היה לדווח על תנועה של ילדים, כמה נכנסו, כמה יצאו, כמה חלו, וכל מה שדרוש בשביל לקבל את האישור השנתי על הכספים שהעירייה מסרה.

זו תמונה של בית היתומים, כפי שהיתה בשנת 1868, כאשר עדיין לא היתה מחלקה לבנות, אלא המבנה הזה היה תפוס על ידי בנים, והיה למעשה, מחצית הבניין שקיים היום. כמה שנים אחרי זה, התחילו לבנות אגף נוסף, ואז קיבלו גם כן בנות למוסד הזה.

כאן רואים את החזית של בית היתומים, כבר עם האגף הנוסף, כמו שהוא היום, מבנה הרבה יותר גדול עם שתי כניסות ושני אגפים, ששם ישנו למטה בית הכנסת, ועוד כל מיני מוסדות.

כאן תמונה משנת 1905, של מנהלי ומורי בית הספר היהודי בוירצבורג. בצד ימין למעלה, רואים תמונה של סבי, אבי אמי, שהיה מנהל בבית הספר אז.

זאת תמונת ההורים שלי, אבי ואמי ז"ל, מתקופת חתונתם, ב- 1923.

זאת תמונה של חבר המורים בבית הספר היהודי בלייפציג, כאשר היה עוד שם, כנראה משנת 1929, כאשר הוא עזב שם את בית הספר. והוא יושב באמצע השורה הראשונה.

התמונה הזאת היא כנראה מתקופת 1936, כשהייתי בן 11 או 12, מופיעים שם אחותי, אווה, מצד ימין, אחר כך באמצע, אנוכי, מצד שמאל, אחותי, יהודית, ומלפנים, אחותי הקטנה, ביאטה.

זו תמונה של המשפחה אחרי שאחותי ואנוכי עזבנו אותם, בשנת 1939, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. יושב מצד ימין, אבי יצחק משה, אחר כך אחותי הקטנה ביאטה-רחל, אחר כך אחותי השנייה אווה-אסתר, ומצד שמאל, אמי, קלמנה-קלרה.

זאת תמונה של משפחת אמי, אחרי שאני עזבתי, אבל אחותי יהודית עדיין נמצאת פה. אנחנו רואים, מצד ימין, עומד אחי סבתי, מר מאיר במברגר, אחר כך בשורה הראשונה מצד ימין, יושבת סבתי, הנשייל מנדלבאום, עומדת הילדה ביאטה, מסתירה קצת את הפנים של סבי, אהרון מנדלבאום. אחר כך בצד ימין, עומד אבי, יצחק משה, בשורה השנייה, מצד ימין, אחותי יהודית, ובאמצע אחותי אווה ועל ידן אמי, קלרה. בשורה האחרונה, דודי הרמן, אח של אמי, ודודתי רקה, אחות אמי, ומצד שמאל מציצה, אשתו של דודי הרמן, קראו לה אלזי, היא עדיין בחיים, תיבדל לאורך ימים טובים, והיא חיה היום בפילדלפיה. דודי הצליח להגיע לארצות הברית, ונפטר בשנות השבעים בפילדלפיה. דודתי רקה גם כן הגיעה לארצות הברית, היתה שם רופאה, וגם כן נפטרה בגיל 83, בתחילת שנות השמונים, בניו יורק.

זאת אחותי יהודית, שתחיה. היא היום בת 72, פה היא היתה קצת יותר צעירה. היא חיה בפתח תקווה. יש לה שמונה ילדים שכולם נשואים, וכולם יש להם גם כן בין חמישה לשישה נכדים, ולחלק מהם יש כבר נינים, גם כן חיים בארץ כולם.

זאת אמי, קלרה, שיושבת על ספסל, במקום נופש בגרמניה, בשנת 1936, שאני בעצמי צילמתי אז.

זאת אחותי הקטנה, אטה, שהיתה בת שנתיים בערך, שצילמתי אותה על המרפסת הגדולה של הבית שלנו.

זאת אחותי הקטנה, ביאטה, שהיתה בערך בגיל שש, ועד כמה שזכור לי, זה היה בתחנת הרכבת בפירט, כאשר נסעתי משם - צילמו אותה.

זה אנחנו, זמן קצר לפני העלייה שלי, אני מחזיק - יושב מלפנים ומחזיק את אחותי הקטנה, ביאטה על הכתפיים, מצד ימין, אחותי אווה, מצד שמאל, אחותי יהודית.

זאת אחותי אווה-אסתר בתקופות שונות, שהיא היתה ילדה בת עשר, וקצת יותר מבוגרת, כנראה בת 13, 14.

אלה ההורים שלי ז"ל, אבי ד"ר יצחק משה הלמון, שנולד בדהורוביץ' בגליציה, ב- 1896, ואשתו, אמי, קלמרה, בת אהרון וקלרה הלמון מבית מנדלבאום שנולדה בוירצבורג, גם בשנת 1896.

התמונה הזו צולמה באחד הטיולים כנראה מתנועת 'עזרא', אני כבר לא זוכר איפה ומתי.

זאת תמונה אחרונה שקיבלתי, של חניכות של בית היתומים, נמצאת שם אמי בשורה האחרונה באמצע, בשורה הראשונה מלפנים, עומדת אחותי הקטנה ביאטה, ועל יד הפנים של אמי, מצד ימין, רואים את הפנים של אחותי אווה. את השמות של הילדים, אני כבר לא יכול לספר, כי זה כבר בתקופה שכבר לא הייתי שם. כנראה בשנת 1940 או 1941.

כאן רואים את אבי, ד"ר יצחק-משה הלמון, במרכז התמונה, עם הבנים, מאותה התקופה - התמונות האלה הן באמת מאותה התקופה, ואני לא זוכר היום איך הגיעו לידי.

זה שער בית החולים בעיר רוטנבורג, זאת עיר שמורה מאוד מימי הביניים, והיינו שם בטיול, אני לא זוכר אם היה עם בית הספר, או עם התנועה, בכל אופן ביקרנו שם בתקופה ההיא.

אלה מצבות של יהודים, שהגויים לקחו מבית הקברות היהודי מרוטנבורג, והשתמשו בהם כאבנים לבניית הבתים שלהם. זה היה עוד בתקופה לפני הנאצים - גם אז עשו דברים כאלה.

זאת תמונה מהיום שהחליפו את שם הרחוב יודן-שטראסה, להלמון שטראסה, לזכר אבי, בעיריית פירט, וכאן רואים את חלונות בית הכנסת, שנמצאים עוד היום בבית היתומים בפירט. התמונה היא משנות השמונים, ואינני זוכר בדיוק מתי היה הדבר הזה.

התמונה הזאת היא מהתקופה שהורי אבי, סבי, ארתור הלמון ואשתו, ג'ניה הלמון מבית יגל, חיו בבית המחותנים שלהם, ב... שעל יד לודז', אחרי שגורשו עם גירוש יהודי פולניה מגרמניה, באוקטובר 1938. סבי יושב בשורה לפני השולחן, מצד ימין, סבתי עומדת מאחוריו, ובשורה מצד ימין ומלפנים, יושבת בת דודי הקטנה, ורה, ואת האחרים אינני מכיר. ורה נמצאת היום בארצות הברית, וכנראה שהאישה שיושבת מאחוריה היא אמה, שנפטרה לפני כעשר שנים בארצות הברית. כמובן שכל האנשים האלה, כל האחרים נספו בשואה, כולל הסבים שלי, אני חושב שרק שתי הנשים האלה נשארו.

כאן רואים בני דודים מצד אבי, שכנראה נמצאים בלייפציג. התמונה היא משנות השלושים, רואים מצד ימין את בן דודתי, לוטה בודלוס, שמו מרנפרד, אחר כך הילדה עם המעיל הבהיר, היא בת דודי, גיאורג, שמה ורה הלמון, והיום לייפמן. היא חיה בארצות הברית. על ידה אחותו של מנפרד, ורה ויולה דודלס, והילד הקטן, הוא רלף קראוס, הבן של דודתי קטה קראוס. כולם נספו, חוץ מהילדה, ורה לייפמן, שהיא גרה היום בארצות הברית.

זה לוח זיכרון שנמצא בבית היתומים, שעומד עד היום - הוא נמצא בכניסה, משם הולכים לבית הכנסת, ופה מונצח אבי, אמא והילדים, שנשלחו בשנת 1942, לאיזביצ'ה, כך כתוב שם.

כאן רואים אותי ואת אחותי יהודית, כך נפגשנו בפעם הראשונה בירושלים, בשנת 1939, והיינו צעירים ויפים.

זה בני, יצחק, שנקרא על שם אבי, שהוא נפל בשירותו ב- 1975.

זו תמונה של בני ז"ל, הוא נפל בגיל 21.

סוף הראיון