Szmuel לבקוביץ

שם המרואיין: שמואל לבקוביץ'

שם המראיין: גבי ברון

תאריך הראיון: 1.5.97

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Wielun Janina-Grube Judenburg

Lodz Bialystok Katowice

Poznan-Pozen Bratislava Budapest

Poggenburg Chrzanow Bad-Ischl

Kreising Regensburg Ebensee

Bolechow Hannover Merano

Liebenau Majdanek Milano

Kreuzsee Czestochowa Napoli

Reppen Skarzysko Bari

Frankfurt A. Oder Gross-Rosen Trani

Stalingrad Zittau Moravsko-Ostrava

Leningrad Dresden

Muenchen Dora

Chelmno Prague

Finkenheerd Breslau

Fuerstenberg (A. Oder) Liegnitz

Gleiwitz Kepno

Goerlitz Kalisz

Auschwitz Ostrow-Kaliski

Birkenau Gdansk

R.A.W - Reichsbahn-Ausbesserungs-Werk

גבי ברון משוחח עם מר שמואל לבקוביץ' יליד 1924 בויאלון (Wielun) שבפולין.

ש: ברשותך, ספר לי בבקשה על בית אבא, על המשפחה, על ילדותך.

ת: בית אבא היה בית מסורתי, היו בעלי-מלאכה סוחרים, הם התעסקו בענף העורות. אנחנו היינו שישה ילדים, קודם כל שלוש אחיות ואחר-כך שלושה אחים. האחיות היו: המבוגרת היתה שרה, השניה היתה מאשה והשלישית היתה שושנה. האח הגדול היה שלום, הוא נפטר פה, האח השני היה יצחק ואני שמואל.

ש: היית הקטן?

ת: כן, היתי הכי קטן. כשהמלחמה פרצה הייתי בערך בן חמש-עשרה. חוץ מזה היה לי סבא, היתה לי סבתא והיו דודים.

ש: מה היה שמם של אבא ואמא?

ת: השם של אבא היה נחמן, ולאמא קראו חנה מרים. האמא באה מבית מאוד דתי, אבא שלה היה שוחט בעיירה שם, חזן ובעל תפילה, דברים כאלה. אמא חבשה פיאה, היא החזיקה כשרות, בפסח היה לנו ציוד כפול כדי שלא יתערבב, אמא היתה מאוד דתית. אבא היה גם-כן מבית דתי אבל פחות, הוא היה סוחר.

אני למדתי בבית-ספר עממי רגיל, וגמרתי שבע כיתות מה שהספקתי. אחי השני זה שהיה יותר מבוגר ממני הוא יליד 21', הוא למד בישיבה בלודז' (Lodz) כמה שנים. האח הבוגר עבד עם האבא, אנחנו היינו מייצרים נעליים ודברי עור, והוא עבד עם אבא. היו להם שם עוד עובדים. האחיות, אחות אחת המבוגרת היתה עושה ריקמה וכל מיני דברים, היא היתה עצמאית, היא היתה מקצועית מאוד מעולה. האחות השניה היה לה דוכן בשוק, היא מכרה דברים כמו סינרים ודברי הלבשה לכפרים, שפעמים בשבוע היה שוק בעיירה, ביום שלישי ויום חמישי, היא עמדה, היה לה שם מקום. אחותי הצעירה עזרה לה בתפירה, זאת אומרת, היא עבדה איתה ביחד. שתי אחיות שלי באו לפני המלחמה ארצה, הבית היה מאוד ציוני.

ש: השתיים המבוגרות?

ת: לא, הצעירה ביותר באה ראשונה, היא באה ב35-', והמבוגרת באה ב38-'. השלישית היה לה סרטיפיקט לבוא, היא ניהלה את הקן של גורדוניה בעיירה, היא היתה פעילה שם מאוד. היא אפילו ארחה פעם את פנחס לבון, זה מה שאני זוכר.

ש: הבית היה מאוד דתי אבל מאוד ציוני, זה משהו די יוצא דופן?

ת: הסבא היה דתי, הוא היה מנהל שולחנות אצל הרב של העיירה, ראית לפי הלבוש של האבא. אצלנו בבית קראו גם-כן עיתונים לפני המלחמה בעברית וביידיש. בדרך כלל אחותי ואחי זה שלמד בישיבה הוא גם-כן ידע טוב מאוד עברית, כי הוא למד תורה. קראנו עיתונים, היינו בית תרבותי.

ש: באיזו שפה דיברו בבית?

ת: בבית דיברו על-פי רוב ביידיש. אבא היה גם-כן פעיל בממשל, הוא ישב במועצה של העיר, הוא היה יועץ של מס הכנסה בעיריה בענף העורות. גם-כן הביאו אותו אחר-כך לבית-סוהר בזמן הנאצים, כי עצרו אנשים שהיו פעילים כדי שיהיה שקט. זה היה כמו ערבות, הם הכניסו אותם לבית-סוהר שיהיה שקט, ואז הם השתחררו. ככה שאנחנו היינו משפחה מאוד פעילה. עד כמה שאני זוכר אחותי הגדולה עשתה גם-כן בגרות. זה היה בית מאוד תרבותי.

ש: אתה היית פעיל בתנועת נוער?

ת: אני הייתי בא לגורדוניה עם אחותי לפעמים, אבל אני הייתי עוד תלמיד בבית-ספר, עד שנת 39' אני למדתי בבית-ספר, אז לא כל-כך השתתפתי, אבל התעניינתי.

ש: היו לך חברים לא יהודים?

ת: היו לי גם חברים לא יהודים, בדרך כלל שכנים, גם בנות לא יהודיות וגם בנים. בכלל בשכונה שלנו היו על-פי רוב גויים.

ש: זכורים לך בהקשר זה גם מאורעות אנטישמים?

ת: כן, שהרביצו ליהודים. היו אחדים, לא כולם, אבל היו כאלה שכשראו יהודי היו תופסים אותו בזקן, או שהיו מכים אותו, או שהיו יורקים עליו, או שנותנים לו בעיטה, או קוראים לו בשמות גנאי.

ש: זה לפני המלחמה?

ת: כן, זה לפני המלחמה עד שנת 39'.

ש: אתה יכול להיזכר מה חשבת כשראית או כששמעת משהו כזה?

ת: אני חשבתי טוב כמו שאבא שלי חשב, לבוא לארץ.

ש: למה לא עליתם ארצה?

ת: שתי אחיות באו לארץ, אחות שלישית היתה בדרך, אפשר להגיד, ולאבא ואמא זה לא היה כל-כך קל לעלות, אבל זו היתה המטרה. אתה יודע מה זה לפני המלחמה מבית דתי לשלוח שתי בנות מבוגרות.

ש: הן לא היו נשואות.

ת: אחת התחתנה עם ישראלי שבא לשם, והיא באה איתו להנה. השניה היתה חתונה פיקטיבית, כלומר, אחותי הראשונה שהיא באה היא שלחה מישהו לשם, וככה הם באו. זאת אומרת, שאנחנו היינו ציונים.

ש: היו לכם ידיעות מהאחיות שהיו בארץ?

ת: בטח, התכתבנו כל הזמן עד 39'.

ש: זכור לך עוד איזשהו אירוע מעניין או יוצא דופן עד 39'?

ת: זכור לי שביום שישי וביום שלישי היה שוק, אז הגויים היו הופכים את הבסטות, את הדוכנים וכל מיני דברים. זכור לי שביום שהגרמנים הפגיזו שמענו את האזעקות, לא ידענו מה זה, אני יצאתי לרחוב, הלכתי לראות מה קורה בתור ילד. אז הצחוק הוא שכשהם זרקו את הפצצות יצא משם מהדואר קצין פולני גבוה, הוא הוציא אקדח, והתחיל לירות עליהם. אמרתי: איזה אידיוט, מה הוא הולך לעשות כאן. אני שהייתי ילד והוא היה קצין, אבל ככה זה הפולנים. מה שקרה לנו בבית, אצלנו נפלה פצצה בתוך הבית או על-יד הבית, והבית התמוטט. אבל אנחנו הספקנו לרדת למרתף, היה לנו מרתף.

ש: זה כבר אנחנו עוברים למלחמה?

ת: כן, זה כשהתחילה המלחמה. אז הספקנו להיכנס למרתף כל השכנים. פתאום נהיה חושך, הבית התמוטט, אבל הוא החזיק מעמד, הוא היה בנוי עם קשותות עם רלסים שזה קצת אלסטי, היה חושך ואבק. זה לקח ככה כמה רגעים אולי חמישה שישה רגעים. אחר-כך היה עוד זבנג, עוד פצצה, ואחרי איזו דקה נפתח חור במרתף. התחיל להיכנס , ואז יכולנו לצאת. זאת אומרת, הפצצה הראשונה קברה את הבית, והפצצה השניה פתחה אותו.

ש: זה הזיכרון הראשון שלך מהמלחמה, הרגע הראשון?

ת: זה היה ביום של פרוץ המלחמה. אנחנו כמובן יצאנו עם אבא ואמא. הבית איפה שגרנו היה הרוס, היה שטוח, אז ברחנו. יצאנו לשדות לכבישים, והתחלנו לצעוד. היתה לנו משפחה בלודז' האחות של אבא והיה לו שם גם אח, אז צעדנו כמה ימים לכיוון לודז'. בדרך היו הפגזות ויריות על מטוסים מהיונקבס. ידענו איזה אוירונים אלה ששרקו כשהם זרקו פצצות. אבל העיקר הגענו. אבא היה כבר בן-אדם מבוגר, הוא היה כבר מעל חמישים גם אמא, והלכנו ברגל עד לודז'.

ש: הספקתם לקחת משהו מהבית?

ת: שום דבר לא לקחנו, הבית היה קבור.

ש: לא כסף, לא תכשיטים?

ת: שום דבר. לא יכולנו להיכנס, הוא היה הרוס והיתה ערימה של לבנים ובלוקים. הרי היתה הפגזה, אמרנו, שאנחנו קודם כל נצא מהעיירה, כי הם ממשיכים.

ש: המשפחה לא הכינה שום דבר מבעוד מועד?

ת: לא ידענו שתהיה הפתעה כזאת שפתאום בחמש בבוקר יתחילו להפגיז. לא לקחנו שום דבר, לאבא היה אולי בכיס כסף או משהו. אבל לבית לא יכולנו להיכנס, כי היתה ערימה של לבנים שבורות ובלוקים שבורים. הלכנו ככה כמה ימים בדרך ירו עלינו הרבה, נשכבנו בין הערוגות בשדות מתוך אינסטינקט ששם זה אולי יותר בסדר. הגענו ללודז'.

ש: רק המשפחה שלכם יצאה מהעיר?

ת: לא, כל העיר היתה בדרך, כולם היו בדרך. בדרך נודע לי שהחברים שלי מבית-הספר זה נהרג, זה נהרג, וזה נהרג. אנחנו הגענו ללודז' אחרי כמה ימים, ושבוע אחרי זה נכנסו גרמנים ללודז'. זה היה יום שישי בבוקר, שבוע אחרי הראשון לספטמבר, זה היה בטח שביעי בספטמבר. היו כל הלילה יריות, ובבוקר הם נכנסו. אני היתי אצל הדוד שלי היתה לו קונדטוריה בלודז' בפלאץ בכיכר באלוט. באו הגרמנים, נכנסו, התחילו לחטט, ולקחו משם דברים.

ש: מה זכור לך מהמראה הראשון של הגרמנים?

ת: הם נכנסו בצעדה. פחד אולי לא היה כל-כך, אבל קצת בכל זאת, כי צבא זר נכנס, וכובש אותנו. קצת הדאיג אותנו כל העניין, כי רצינו לצאת מלודז', ולחזור לעיירה, אולי נשאר משהו, אולי אפשר להציל משהו. אז אבא אמר קודם כל לשני האחים שלי המבוגרים, האח הגדול היה יליד שנת 18', הוא היה בן עשרים ואחת, הוא היה צריך ללכת לצבא הפולני והאח השני היה בערך בן עשרים. אז הם התחילו לצעוד הביתה. הם הגיעו לויאלון, הכל היה שם הרוס, התחילו לחטט שם, הצילו משהו קצת סחורה, קצת אוכל שעוד נשאר, לחם.

הם דאגו להכין דירה חילופית. באותו בית היו כמה דירות שהיו ריקות, אז האחים שלי הם נכנסו בדירה אחת של שני חדרים, והתמקמו שם. אחר-כך אבא הלך הביתה, אמא הלכה הביתה והאחות. אני הייתי אחרון.

ש: האחרון שחזר מלודז'?

ת: כן, כי הייתי הכי קטן. אחרי איזה חודש גם אני התחלתי לצעוד, נמאס לי שם אצל הדודים, לבקש תן לי גרוש, תן לי שני גרוש. התחלתי לצעוד, והלכתי ברגל יומיים, הלכתי מהר מאוד מלודז' לויאלון, זה בערך מרחק של מאה ק"מ, ועשיתי את זה ביומיים. הגעתי לויאלון האוירה היתה כבר כזאת דחוסה, לא סימפטית. בכל מקום היו גרמנים עם רובים על הכתף, עם כידונים. היו גם פולקסדויטשים משתפי פעולה. הלכתי הביתה, מצאתי את הדירה שהאחים הכינו, והתמקמנו שם. אחר-כך היו אקציות שהגרמנים עשו. אני לא הייתי שם, אני באתי יותר מאוחר, אבל את האחים שלי לקחו. תלו שם אנשים, ירו באנשים.

ש: אתה לא ראית במו-עיניך?

ת: אני עוד לא הייתי בבית, אני הגעתי הביתה רק חודש אחרי זה. כשאני הגעתי הביתה אבא התחיל לעבוד, הוא היה בעל מקצוע של עורות. היתה חנות גדולה של עורות והיה שם גרמני - טרויהנדלר (Trauhaendler), כלומר, זה שממונה על החנות, הוא קיבל את החנות מהשלטונות כדי לנהל אותה, אבל הוא לא היה בעל מקצוע. חיפשו את אבא, מצאו אותו, הוא היה ידוע בעיירה, והוא ניהל את העסק הזה, את החנות הגדולה של העורות. הוא תיכנן, הוא חתך, הוא נתן הוראות, ייצרו שם. היו הרבה גרמנים שבאו ואמרו: רוצה מגפיים, רוצה נעליים. אז אבא עבד שם, והבית התנהל פחות או יותר. היה דוחק, היה פחד לצאת בערב, זאת אומרת, אחרי שש, אבל ככה זמן מסויים היה שקט.

ש: כמה זמן חייתם ככה בצורה הזאת בויאלון?

ת: אני הייתי שם עד שהגרמנים תפסו אותי, ושלחו אותי למחנה, זה היה עד אמצע 41', עד שהתחילה המלחמה עם רוסיה, אז תפסו אותי, ושלחו אותי למחנה עבודה.

ש: אתה זוכר את הרגע שתפסו אותך ואיך?

ת: כן, הלכתי ברחוב, הייתי ילד, הלכתי ולא פחדתי. פתאום פולקסדויטש אחד תפס אותי, ואמר לי: תיגש לקבוצה הזו ותהיה איתם. את הבית כבר לא ראיתי יותר. ריכזו אותנו במגרש של בית-ספר שכונתי שקראו לו בוגאי, שם ריכזו אותנו. היינו בערך איזה מאתיים מאתיים וחמישים איש, היינו מבוגרים וצעירים יותר. מה זה מבוגרים? גיל ארבעים. אחר-כך לקחו אותנו ברגל, הלכנו לתחנת הרכבת. זה לא היה רחוק, זה היה מרחק של שניים שלושה ק"מ.

ש: זאת היתה קבוצת עבודה?

ת: אלה שריכזו אותם בבית-ספר הזה בבוגאי לקחו את כל האנשים האלה, הביאו אותם לתחנת הרכבת העמיסו על קרונות, והסיעו אותנו. הגענו עד לפוגנבורג (Poggenburg) בפוזן (Poznan-Posen). כלומר פוגנבורג זה על-יד פוזן, זה כפר קטן ליד פוזן. באיזור פוזן היתה קבוצת מחנות שקראו לזה R.A.W - Reichsbahn-Ausbesseungs-Werk.

ש: ברשותך אני רוצה לחזור לרגע התפיסה, לא ראית יותר את הבית, את ההורים?

ת: אמרתי שאת הבית לא ראיתי יותר, לקחו אותי לשם, ושלחו אותי.

ש: ידעת שזה מה שיכול לקרות ברחוב, שמעת על מקרים קודמים?

ת: זה היה המקרה הראשון בעיירה, אני הייתי בין המאתיים וחמישים הראשונים שתפסו בעיירה הזאת, והביאו למחנה. קראו לזה מחנות R.A.W אתה יודע מה זה R.A.W .

ש: הצלחת להודיע למשפחה?

ת: אני כתבתי גלויה, קיבלנו שם גלויות, וכתבתי שאני נמצא במקום זה וזה. שם כשהגענו אז תיכף קיבלו אותנו עם מכות, עם שוטים, עם עבודת כפיה. בדיוק באותו יום הגיעה רכבת משא עם איזה חמישים קרונות מלאים עם מלט, ולקחו אותנו מאה מתוך אלה שהגענו כדי להוריד את המלט, ולאכסן אותו.

ש: זאת אומרת, מהרמפה איפה שהגעתם?

ת: אנחנו הגענו בקרונות נוסעים.

ש: לא קרונות של בהמות?

ת: לא, אנחנו הגעונ בקרונות נוסעים. אז הם עוד לא היו מתוחכמים כל-כך, זה היה בהתחלה. לקחו אותנו לרמפה של המטענים, והתחלנו לרוקן את הקרונות. היו איזה חמישים, ועבדנו כל הלילה, כל אחרי-הצהריים וכל הלילה. לקחו את כנסיה, החרימו כנסיה, ומילאו את הכנסיה עם כל המלט הזה.

אחר-כך הביאו אותנו למחנה, היה מחנה. היו שם שניים או שלושה צריפים גדולים. היה שם מפקד מחנה נכה, צולע אבל לא צבאי אלא אזרחי. היו שם עוד כמה גרמנים, היה שם אחד מהנדס שניהל את העבודה במקום איפה שעבדנו והיה לו עוזר. למחרת לקחו אותנו בשש בבוקר לעבודה.

ש: איזו עבודה זאת היתה?

ת: זאת היתה עבודת חפירה. עמד באגר, כלומר, שופל שחופר. זה היה שופל גדול ענק של קוב. היתה רכבת צרה עם קרוניות, השופל הזה היה ממלא את הקרוניות והיה קטר קטן. הוא היה מסיע את זה עד למקום איפה שעבדנו. העבודה שלנו היתה שאנחנו בנינו רמפה, זאת אומרת, איפה שהכביש הזה היה צריך לעבור. זה היה קרוב לפסי הרכבת, אז היינו צריכים להרים גבוה. כל הזמן באו רכבות עם עשר שתים-עשרה קרוניות, אחת הלכה, אחת באה. אנחנו היינו מפזרים את זה, ומזיזים את פסי הרכבת. היו פסי רכבת שהתמלאו קצת אז הזזנו שם. זה היה ברוחב רמפה כזו של עשרים עשרים וחמישה מטר.

ש: היתה עבודה קשה?

ת: זאת היתה עבודה קשה, כי היו זמנים שהבאגר הזה השופל הזה התקלקל, אז היינו צריכים להעמיס בידיים. היינו צריכים גם-כן לפזר את האדמה הזאת, להזיז את המסילות, וכדי להזיז את המסילות היינו צריכים להרים אותן. בכל תא כזה נכנס אחד שם. עבדנו שם בערך שתים-עשרה שעות ביום.

אוכל היינו צריכים לקבל, אבל לא קיבלנו. קיבלנו מרק בערב אחרי העבודה. החברה הזאת שבנו את החלק הזה היו כמה מחנות ולכל אחד היה החלק שלו. זאת היתה חברה גינטר אונד רום (Guenther und Rohm), כך קראו לחברה הזאת. היה שם מהנדס מבוגר, שהוא היה די אנושי, לא היה לו לבוש של אס.אס. הם לקחו אותנו מהמחנה מנהל העבודה, המהנדס הזה והעוזר שלו, והצעידו אותנו ברגל אבל לא ברובים אלא ככה. והם החזירו אותנו. היה שם אחד שהיה עוזר שלו, הוא היה מאוד מאוד מנוול.

ש: העוזר של המהנדס?

ת: כן, העוזר של המהנדס, הוא היה נאצי ענק.

ש: אבל הוא לא היה חייל, הוא היה אזרח?

ת: גם באזרחות. הוא היה עד כדי כך, שבימי ראשון לא עבדנו, אבל הוא היה בא למחנה, היה מוציא אנשים לעבודה לכמה שעות, ומכה אותם. אבל המהנדס הזה הוא היה ככה בגיל שישים ומשהו, הוא אמר לנו ככה: אל תדאגו, יהיה בסדר, הוא הולך מפה. כך הוא אמר לנו על העוזר הזה שלו. שאלנו אותו: לאן הוא הולך? הוא אמר לנו: לרוסיה לחזית. באמת אחרי זמן קצר לקחו אותו משם.

ש: כמה זמן היית במחנה הזה?

ת: אני לא יכול בדיוק לזכור, אבל במחנה הזה היינו שישה שבעה חודשים, בחורף עוד היינו שם.

ש: עד 42'?

ת: לא, לא, עדיין ב41-'. באותה תקופה היה מקרה במחנה שעל-יד העיירה שלנו היה כפר שגרו שם יהודים, הם היו בעלי האחוזה. לכפר הזה קראו בולקב (Bolechow). היה שם אחד בשם ברקוביץ, שהוא הלך ביחד איתי לבית-הספר. יום אחד לוקחים אותו, מנהל המחנה קורא לו. מה התברר? איזה גוי מהכפר הביא לו חבילה אוכל, זה היה אחת מהשתיים, או שהגוי הזה מסר את זה שהוא הביא לו חבילה, או שסתם במקרה תפסו אותו.

תפסו אותו, אחרי יומיים שלושה אספו את כל המחנות מסביב לפוזן. היה שם מחנה קרייסונג (Kreising), מחנה פוגנבורג היהו כמה, והביאו אותנו לאיצטדיון של פוזן, זאת עיר גדולה, עיר גרמנית. סידרו אותנו בשורות ככה חצי עיגול, ראינו שם עמוד לתליה, ותלו אותו את הבחור הזה. הוא היה בן שבע-עשרה בגילי, אולי שמונה-עשרה. תלו אותו, ואנחנו היינו צריכים להסתכל על זה, ולזכור את זה. אחר-כך היינו צריכים לעבור מסביב לתליה הזאת כמה פעמים, לראות ולזכור שדבר כזה, מה שהם עשו אלו הן התוצאות. שלא ניקח שום דברים, שלא יהיה לנו שום קשר עם התושבים הנוצרים. שלא ניקח מאיתם שום דבר, שלא נסחור איתם.

המחנה היה מחנה מאוד גרוע, זה היה נקרא מחנה קטן לא גדול, מחנה של מאתיים איש. את האוכל שלנו כמעט לא קיבלנו. מה היה האוכל שלנו? התחיל החורף היה קר, ואחרי העבודה אנחנו קיבלנו צלחת מרק. מה היה המרק הזה? היה מים עם סלק של בהמות, כך קראו לזה. הגישו מרק וזה קיבלנו, זה היה המרק, ובבוקר קיבלנו קפה. היה קר מאוד ושם היו הראשונים הילדים, אני קראתי לעצמי ילד. היו מהקבוצה שלנו שחלו ונפטרו או מדלקת ריאות. שם היינו בערך עד גמר החורף. בגמר החורף לקחו אותנו את כולנו. המהנדס הזה אמר לנו: אנחנו גמרנו פה את העבודה.

ש: בסוף חורף 1941?

ת: אולי התחלת 42', אני לא יודע בדיוק אם זה היה סוף 41' או התחלת 42', אבל זה היה בתקופת החורף. אז המהנדס אמר לנו: אנחנו גמרנו פה את העבודה, ואנחנו עוברים למקום אחר. אנחנו פרקנו את הצריפים, העמיסו אותנו על מכוניות משא, ונסעו איתנו. נסענו כמה שעות, הגענו לליבנאו (Liebenau). היו שני ליבנאו, ליבנאו 1 וליבנאו 2. זה היה גם-כן שייך לקבוצת המחנות של R.A.W.

מה היתה העבודה שלנו? שם אנחנו התחלנו להרגיש קצת שמחה. התחלנו גם-כן לפרק את הצריפים, חיסלו את המחנה. פרקנו את הצריפים, העמסנו על מכוניות משא, ולקחו אותם. זה היה בליבנאו 1 ואחר-כך בליבנאו 2. זה היה ככה כמה חודשים עד שפרקנו הכל. אחר-כך העבירו אותנו למחנה שהיה גם-כן שייך לאותה קבוצה R.A.B לקרוייצזה (Kreuzsee) שם כיסוי - Reppen

קרוייצזה היה או כפר או משהו, מקום קטן, אבל זה היה ליד העיירה רפן, כלומר, קראו למקום קרוייצזה בי רפן. העיירה רפן הזאת לא היתה רחוקה מפרנקפורט עם אודר. הביאו אותנו לקרוייצזה, שם פגשנו הרבה יהודים. שם היתה קבוצה של יהודים מגיטו לודז' שהביאו אותם לשם, העולם התחתון של לודז'. הם היו השולטים במחנה הזה, הם תפסו את כל העמדות, המטבח וכו'. אנחנו החדשים היינו שואבי המים, הם היו בעלי-הבתים, הכנופיה הזאת. הם היו ממש עולם התחתון.

ש: רק יהודים?

ת: כן, רק יהודים. הם היו מבוגרים יותר, ידענו שהם מגיטו לודז' ושהם מהעולם התחתון, זה אחד סיפר לשני. שם היו גם-כן לא הרבה צריפים. שם במקום הזה מה היתה העבודה שלנו? חילקו אותנו לקבוצות, אני הייתי בקבוצה שעבדנו ברמפה. היתה גם-כן רמפה שהם בנו הקבוצה שהיתה מקודם. היה חורף וגשם, אז הרמפות הגבוהות האלה היו עשויות מאדמה צהובה, זה מתהדק חזק. הגשם שטף, היה הורס את הרמפה. זה היה עשוי יפה בשיפוע, אז רצו להציל את זה.

איך מצילים את זה? עשו קבוצה, אנחנו היינו קבוצה של ארבעה בחורים, הביאו אותנו לגבעות האלה, היה שם שדה עם עשב, שהם קראו לזה מוטרבודן (Mutterboden), אדמה-אמא, זאת אומרת, שגדל עשב. היינו צריכים לחתוך קוביות כאלה לא גדולות, ולרפד את השיפועים האלה. זה הוציא אחר-כך עוד שורשים, זה התחזק, וזה שמר. שם אנחנו עבדנו שלושה ארבעה חודשים, אבל שם היה לנו טוב. מה היה שם טוב? היינו יוצאים מהמחנה לבד.

ש: לאן, לרפן?

ת: לקרוייצזה לעשות את המוטרבודן. ברפן לא היה מחנה, רפן היתה עיירה, קרוייצזה היה מחנה.

ש: אבל הייתם יוצאים לרפן?

ת: היינו יוצאים לקרוייצזה, הקטע של הReichsautobahn- היה בקרוייצזה. אנחנו היינו הולכים למקום עבודה לבד בלי ליווי. בדרך עברנו שדות, גדלו שם תפוחי-אדמה ועוד דברים, אז היינו גונבים קצת תפוחי-אדמה. מצאנו שם איזה סיר, היינו מגיעים לשם היינו חופשיים בלי שום משמר בלי שום דבר. פעם ביומיים שלושה בא לשם איזה גרמני, שהוא בילבל את הראש, תעשו כך, תעשו כך. היה לנו קצת אוכל יותר מהמקובל.

ש: לא עולה המחשבה לברוח?

ת: עלתה המחשבה, אבל אני הייתי יותר מדי צעיר?

ש: בן כמה היית, בן שבע-עשרה?

ת: לא, זה היה 41', אני יליד 24', אז הייתי בן שש-עשרה. פחדנו, זה היה בתוך גרמניה, בלב גרמניה, על-יד פרנקפורט עם אודר. לברוח לאן, עם מי, איפה בגדים? זה היה מסוכן.

ש: היו לכם בגדי פסים?

ת: לא, שם אנחנו היינו בבגדים אזרחיים עם צלב אדום על הגב.

ש: האם היו אנשים שברחו, זכור לך?

ת: היו אנשים שברחו לא פה אלא במקום אחר, אני אגיע לזה. אחר-כך כשאנחנו גמרנו את העבודה הזו מצאו לנו עבודה אחרת. מה היתה העבודה האחרת? בעיירה רפן לא היו גברים גרמנים, לקחו את כולם לחזית, היא התרוקנה. היו צריכים לנקות את העיירה הזאת, אז לקחו שני אנשים, אני וחבר שלי שאני גדלתי איתו ביחד. הייתי איתו ביחד כל הזמן כל החמש וחצי שנים היינו ביחד במחנות, לא נפרדנו אחד מהשני אף פעם, השתחררנו ביחד, כלומר, הגענו ביחד, והשתחררנו ביחד. נתנו לנו עגלה עם ארבעה גלגלים נמוכה, ואמרו לנו: אתם תלכו. זה לא היה רחוק, המרחק מקרויצזה לרפן הוא שניים שלושה ק"מ. אמרו לנו: אתם תלכו כל יום בבוקר. אתם קמים, לוקחים את העגלה הזו, הולכים לרפן, מטאטאים את הרחובות, מנקים את הקנליזציה עד כמה שאפשר, עושים קצת סדר בעיירה, וחוזרים אחרי-הצהריים.

ש: רק שניים עשו את כל הניקיון.

ת: עגלה אחת עם שניים, זאת היתה עיירה קטנה, היו בה אולי כמה אלפי תושבים, אבל לא היו בה אנשים הכל היה סגור, ככה זה נראה. אבל שם קיבלנו עידוד מהגרמניות. אנחנו הרי הסתובבנו בכל העיירה, נכנסנו למישהי, ראינו שהיא סוחבת דלי מים היינו עוזרים לה להוביל את המים, וקיבלנו פה טיפ שם טיפ. כולן התלוננו: אוי הבן שלי ברוסיה בחזית, מי יודע אם הוא חי. לכם רע, אבל להם עוד יותר רע.

אנחנו הסתובבנו בעיירה תפסנו קצת תרבות גרמנית. עברנו על-יד חנויות ספרים, בחנויות ספרים היו ספרים בחלונות, היו להם חלונות גדולים למנוולים האלה היו להם חנויות משהו. בתוך החנויות היו מפות של רוסיה, זה היה אז בתקופה של סטלינגרד (Stalingrad). כל פעם היינו מתגנבים לשם, עוברים, עוצרים קצת, מטאטאים ומסתכלים. הם היו מסמנים איפה מתקדמים, איפה שברו את הרוסים, איפה התקדמו, ואיפה שברו. אחרי תקופת מה אנחנו עוברים, אני רואה שהכל נעצר, הם חוזרים. זאת אומרת, התחילה האופנסיבה, הם עצרו על-יד לנניגרד (Leningrad), והתחילו לדחוף אותם בחזרה. זה ראינו ממש במפות.

גם-כן יכולנו לקנות, היו לנו כמה גרושים לקנות עיתונים. אני זוכר כמו עכשיו היה עיתון לקישה-בובכטר (Voelkische-Beobachter), פלקישה זה עיתון העם שיצא במינכן (Muenchen), זה היה העיתון של המפלגה. אז גם קראנו שהקבוצות הגרמניות, החטיבה הזאת והזאת עשתה נסיגה מתוכננת. אז אמרנו אחד לשני: אוי ואבוי להם אם הם צריכים לסגת, ולהגיד שזה מתוכנן. הם התחילו לחזור, זאת אומרת, התחילו לשבור אותם. שם גם-כן במחנה הזה, זה היה כבר בשנת 42', שם ראינו את המכונות של הגרמנים שהיו עם גז, מכניסים גז פנימה וממיתים.

ש: איפה ראיתם את זה?

ת: בקרויצזה, באו כמה משאיות כאלה, הם היו כמו משאיות של תנובה עם ברזל אפור מסביב. הם באו לשם למחנה, לקחו קבוצה של בחורים, הכניסו אותם למשאיות האלה, ונסעו איתם. לי היה טבע כזה שאני אף פעם לא רצתי ראשון לאף מקום. תמיד אמרתי לחבר שלי גודל, שאני גדלתי איתו מגיל שנתיים בחצר אחת. היינו משתינים בחול, ועושים עוגות. תמיד אמרתי לו: גודל, אנחנו צריכים תמיד להסתכל, להיות אחרונים, לראות מה הולך. אנחנו ראינו משאיות סגורות מסביב, אנשי אס.אס מסביב, לוקחים את הקבוצה הזאת, מעמיסים אותם, והם נסעו. מה התברר? שזאת היתה הקבוצה הראשונה שהם לקחו מקרויצזה, והחזירו לגיטו לודז'.

המשאית הזאת חזרה לגיטו לודז'. זה לא היה כל-כך רחוק, אנחנו היינו בקרויצזה, רפן זה היה בפוזנן, זה לא היה רחוק כל-כך. אבל בדרך היה מחנה מוות חלמנאו (Chelmno). אחרי כמה ימים אנחנו קיבלנו גלויות מלודז' מהבחורים שאנחנו מאותה עיירה, שהם הגיעו ללודז', שהם נמצאים בלודז', והם הגיעו בריאים. זאת היתה פרופוגנדה של הגרמנים. את הקבוצה הראשונה העבירו, הם שלחו מכתבים שהם הגיעו בשלום, זאת אומרת, כדי שאף אחד לא יתנגד אם יבואו לקחת עוד אנשים, שלא יהיו בעיות.

ככה היה, אחרי כמה זמן זה היה מחנה עלוב כזה. מה זאת אומרת עלוב? היה שם העולם התחתון הלודז'אי והיו הפטלינגים, זאת אומרת, אנחנו היינו כמה מאות בכמה ברקים. היה שם ליכלוך, לא נתנו אוכל וכולם היו מוזלמנים. אז כל פעם הם באו, ולקחו קבוצה. אמרתי לגודל: אנחנו צריכים לעשות ככה שכל יום בבוקר לא בשבע או בשש לצאת לעיירה ולא להיות במחנה, אלא עוד יותר מוקדם כשיש חושך, שהם לא יפגשו אותנו.

אנחנו היינו שם תקופה מסויימת בעיירה הזאת, באופן כללי רע לא היה לנו. אנחנו היינו בין אזרחים גרמנים, האזרחיות הגרמניות היו כולן דפוקות, כי הבנים או הבעלים היו בחזית. הם עזרו, הם זרקו חבילות עם סנדוויצ'ים. היו כאלה שיצאו החוצה על-יד הגדר, ונתנו לשתות. ככה בצורה כזאת פחות או יותר היינו שם.

לקחו אותנו גם-כן לעבודות, היו זמנים של התחלת הסתיו שהיו מוציאים את תפוחי-האדמה מהאדמה. היו שם הרבה חוות של גרמנים, הם היו צריכים כוח עבודה בשביל להוציא את תפוחי-האדמה, אז גם לקחו אותנו קבוצות מהמחנה שלנו לחוות בשביל להוציא תפוחי-אדמה מהאדמה. זה גם-כן לא היה רע, היה פחות או יותר. למה? כי אנחנו עבדנו שם ביחד עם גרמנים ועם פולנים שעבדו אצל הגרמנים בגרמניה. היו מביאים לצהריים דודים מלאים עם אוכל עבה כזה. היו מביאים על-פי רוב מרק קמח (Mehlsuppe) עם תפוח-אדמה בקליפה, אחרי זה היו מקלפים, ושמים במרק. זה היה טוב, היה מצויין. היינו אוכלים ככה בלי סוף שלוש-ארבע צלחות, היינו ככה מתנפחים.

עד שגמרנו להוציא את כל תפוחי-האדמה, העבירו אותנו. העמיסו אותנו מי שהיה בריא. עשו סלקציה, בחורים צעירים ובריאים הוציאו, העמיסו על מכוניות משא. לפחד כל-כך לא פחדנו שלוקחים אותנו להשמדה, כי תשעים ותשעה אחוז מאיתנו היו צעירים בני שבע-עשרה שמונה-עשרה. האחרים היו זקנים, אז ישאירו את הצעירים ויקחו את הזקנים, מי יעבוד בשבילם. לקחו אותנו למפעל פינקנהרד (Finkenheerd).

ש: מתי זה?

ת: זה היה ב42-'.

ש: בסתיו של 42'?

ת: אפשר להגיד שזה היה בהתחלת הסתיו ככה ביולי-אוגוסט שם זה כבר סתיו. לקחו אותנו לפינקהרט, מה זה היה פינקנהרד? זה היה תחנות כוח ראשיות שסיפקו חשמל לכל איזור ברלין ואנחנו לא היינו רחוק מברלין. מפינקנהרד לברלין זה עבר דרך פרנקפורט עם אודר לברלין, זה היה מרחק של מאה עד מאה ועשרים ק"מ. פינקנהרד הזה סיפק לכל האיזור חשמל. תחנת הכוח עמדה על הנהר או שזה היה על הנהר אודר או איזה נהר אחר, אני לא זוכר. זה עמד על זה, והוא הוציא מים.

העבודה שלנו היתה אז, הגדלנו את המגדל, הגדלנו את תחנת הכוח. חלק עבדו במכרות פחם, את תחנת הכוח הזאת הזינו עם פחם. על-יד פינקנהרד היו מכרות פחם חום, לא שחור אלא חום, אלה היו מכרות פחם פתוחים. קבוצה אחת התעסקה עם הפחם הזה, אז מה היתה ההתעסקות של הפחם? במקורות פחם היתה קבוצה שהם היו מעמיסים את הפחם על קרונות, אלה היו כבר קרונות גדולים כשכל קרון שקל עשרים טון או שלושים טון. היו מעמיסים, קטר הוביל ארבעה חמישה קרונות.

ש: עשרים טון כל קרון?

ת: כן, אלה היו קרונות ענקיים. זה לא הרבה עשרים טון, משאית לוקחת עשרים טון. העבודה שלנו היתה שהם הביאו את הפחם במסילת ברזל אמיתית, זאת אומרת, על רחבה יציבה כזאת. היו צריכים לתחזק את פסי הרכבת, כי כל שני רגעים עברה רכבת, אז היו צריכים להזיז פה, להרים פה, להוריד פה, לאזן את זה.

היה לנו שם מהנדס רכבות מבוגר אנושי שהיה לוקח אותנו לפינקנהרד במחנה, אני חושב שהיינו קבוצה של שנים-עשר איש. היו מביאים אותנו לאיזור המסילות האלה, ושם היינו עובדים. הגרמני הזה הוא היה קצת נכה, כלומר, היתה לו יד אחת קצרה. אני חושב שזה בא מהחזית מרוסיה, שם הוא נפצע, הוא נהיה נכה, ונתנו לו פה עבודה.

הוא היה גוי גרמני אנושי, הוא החזיק אותנו לא בעבודת פרך, לא עבודה קשה, אלא עבדנו עבודה רגילה, הוא רק ביקש שנעשה את העבודה שלנו, שלא נפגר. הגוי הזה היה גוי, שאני חושב שאילו הייתי מוצא אותו היה מגיע לו להיות בין חסידי אומות העולם. למה? כי כל יום בבוקר כשהוא בא למחנה לקחת אותנו אנחנו יצאנו לבאושטלה (Baustelle) למקום העבודה, הוא היה מביא איתו שקית עם גריסים. הוא נתן לנו, ואמר לנו: הנה יש לכם תבשלו זופה (Zuppe), כלומר, מרק. כל יום היינו עושים מדורה, שמם סיר, ועושים מרק גריסים עבה כזה. בצהריים היה לנו מהמחנה שתי פרוסות לחם של מאה חמישים גרם או מאה גרם והיה לנו מרק כזה. אז כבר היה לנו אוכל.

בפינקנהרד הזה כשהיינו בערב חוזרים למחנה לישון, שם פגשנו את השבויים הרוסים הראשונים. אנחנו הגענו למחנה, על-יד המחנה היה מקום שהיה מגודר עם גדר תיל, בפנים ישבו חיילים רוסים בקור ובגשם. זה היה יותר גרוע ממה שאנחנו, אנחנו היינו בצריפים, הם היו שם. אוכל או שקיבלו או שלא קיבלו, אני לא יודע, אבל אחרי כמה ימים הם נעלמו, הם לא היו יותר.

באותו מחנה חבר שלי שלמד איתי ביחד בבית-ספר לקח אומץ, ויום אחד הוא ברח מהמחנה. הוא היה גם-כן בגיל שבע-עשרה, והוא ברח. ידענו שהוא ברח, כי עשו מסדר, והודיעו לנו: וזה ברח מהמחנה, אבל אל תדאגו, אנחנו נתפוס אותו. זה באמת היה ככה, שאחרי כמה ימים הביאו אותו. הביאו אותו למחנה, עשו מסדר ענק בכל המחנה מסביב למגרש מסדרים, הוא היה באמצע על כסא, ומפקד המחנה בעצמו, שהוא היה גם-כן יהודי, שמו גולדברג, הוא חי עד עכשיו, הוא לודז'אי. היה לו זנב של שור, ועם זה הוא היכה אותו. הוא היכה אותו עד שהוא נשאר, גמר איתו.

צד שני:

ש: זה היה השם של הבחור שהרגו אותו?

ת: כן, זה היה הבחור שהרגו אותו. המפקד המחנה היהודי שקוראים לו גולדברג הוא היה פה, מצאנו אותו פה, הוא היה גר בקרית אונו. היו כאלה שהתעסקו עם זה, אני לא יודע מה שעשו. הבחור הזה, שמו היה יעקובוביץ, היו לו כמה אחים. היה לו אח אחד ברוסיה, שאחרי המלחמה הוא הגיע לפה, התברר שהוא היה טייס בצבא הרוסי, הוא היה יותר צעיר. היה לו אח יותר מבוגר שהגיע ארצה בשנות השלושים ומשהו, ושירת בליגיון הירדני. אחר-כך בקום המדינה הוא היה סגן אלוף בשירות הבטחון, הוא מאוד ידוע יעקבוביץ, אני לא זוכר את השם השני. הוא היה גר ביפו, הוא היה ש.בתניק ידוע. אלה היו האחים של יעקבוביץ הזה.

אני רוצה לחזור לפינקנהרד, שם קרה לי מקרה. זאת היתה תחנת כוח עצומה. הגענו שם לעבודה, חילקו קבוצה פה וקבוצה פה, אלה להרכבה אלה לשירותים. היו כמה אנשי אס.אס שהיו מטיילים למעלה בקומות הגבוהות יותר, בקומה השמינית-שישית היו שתהיה להם תמונה. זה היה אומנם מקום בלי דיירים מסביב, זה היה כזה מקום של מפעל פתוח. יום אחד אני ככה עומד על-יד בניין כזה, פתאום אני מקבל לבנה, הנה יש לי פה עוד את הסימן. קיבלתי לבנה מלמעלה, הוא זרק עלי לבנה. הוא פגע לי פה, נפתח לי כל העסק הזה, כל הגולגולת פה נפתחה לי.

ש: במצח?

ת: כן, פה. אני סתמתי את זה עם נייר או עם משהו, אני לא יודע עם מה, עם סמרטוט או עם נייר, והחזקתי את זה עד למחנה בעיירה. במחנה לא רציתי לעשות מזה עניין, נכנסתי לאח שהיה שם, הוא היה בחור יהודי, ואמרתי לו: תעשה לי תחבושת אבל לא רועשת אלא צנועה שלא יראו את זה, כי אם יראו את זה יוכלו לקחת אותי, כי יגידו שאיני מסוגל יותר לעבודה. הוא עשה לי את זה ככה, הוא מרח לי עם משהו. מיום ליום אני ראיתי שזה מתרפא לי, כנראה שסוג הדם שלי הוא כזה, זה עד היום ככה. אני עברתי ניתוח לב, ואחרי שבוע כבר הוציאו אותי. עכשיו לא מזמן היו לי כאבי ראש, שלחו אותי לעשות צילומים בראש, אז עשו לי M.R.I, שילמתי אלף דולר בשביל צילום. אמרו לי שמצאו שבר ישן לא בגולגולת אלא פה, יש לזה שם אחר. אמרו לי שיש לי שבר ישן. אז אמרתי: אני יודע, אני יודע ממה זה.

גמרנו עם פינקנהרד, זה היה מחנה מאוד לא טוב, אבל בכל זאת בתוך המפעל בתוך תחנת הכוח היו כל מיני מקומות. היו מחסנים, היו מטבחים, כי עבדו שם מאות גרמנים, כלומר, גרמנים נוצרים. הדוודים היו עם פחם, אחר-כך כל הקומת מרתף היה יורד מלמעלה, היו להם פתחים כאלה, אחרי השריפה האפר היה יורד למטה לקומת המרתף. האפר שירד היה חם. היו שם כל מיני מקומות שהיו שם מחסנים, אז היינו גונבים תפוחי-אדמה, הצלחנו לגנוב. אנחנו גם הסתובבנו, אתה יודע איכשהו היינו מסתדרים. הייתי לוקח חתיכת ברזל, הולך לשם. היו שואלים אותי: לאיפה אתה הולך? אמרתי: אני צריך להעביר את זה לשם. אז ידענו בערך איפה כל המקומות האלה, והיינו לוקחים תפוחי-אדמה. איך היינו מבשלים אותם? שמנו אותם בתוך האפר הזה, זה כמו בל"ג בעומר שאופים תפוחי-אדמה.

גם זאת היתה עזרה, הכל היה קשור עם ארגון. לבד אף פעם לא יכולתי לארגן שום דבר, אלא רק היה לי שותף. אחד היה שומר, השני היה פורץ. היינו פורצים הרבה, היינו פורצים מנעולים, היינו עושים מפתחות מזוייפים, מדפיסים את הצורה של המפתח עם נר וכל זה. היינו פורצים מחסנים, לוקחים בשרים ונקניקים. זה היה אפשר רק עם עוד מישהו, שניים. שלושה כבר לא היה טוב.

ש: למה?

ת: כי זה כבר היה מסוכן הוא יכול היה כבר להלשין. שניים עם חבר שגדלתי איתו ביחד זה היה הכי בטוח. הוא יכול לסבול, ואני יכול לסבול, שלישי הוא יכול למסור שזה וזה וזה פורצים, הוא יצא זכאי, אותי יתלו. אחד ואחד זה יותר סולידי. שם במקום הזה היינו פורצים הרבה למחסנים. היה מחסן של האס.אס של בשר ונקניק, פרצנו אותו, גנבנו בשר חזיר שהוא היה לבן כמו עכשיו וגם נקניק אדום כזה של סוסים. איפה מבשלים את הבשר? במחנה לכל בלוק היה דוד איפה שמרתיחים את הכביסה, בדוד כזה היינו רוחצים אותו, ושם היינו מבשלים את הבשר, לא ביחד עם הכביסה אלא לחוד. ככה היינו דואגים לעצמנו כל הזמן בצורה סבירה.

אחר-כך העבירו אותנו לפירסטנברג (Fuerstenberg AM. Oder) שזה היה מקום לגמרי חדש, זה התחיל הכל מאל"ף בי"ת. זה היה שוב מחנה לא גדול, היו בו ארבעה בלוקים בקרחת יער, מסביב היה יער ואנחנו היינו באמצע. זה היה שמור לע על-ידי צבא סדיר או אס.אס, אלא זה היה על-ידי הג"א זקנים. הם היו עם רובים מזמן נפוליאון.

אנחנו היינו כל יום יוצאים לעבודה בבוקר, שוב לא היינו מלווים על-ידי אס.אס אלא על-ידי מנהלי עבודה גרמנים, הלכנו בקבוצות. המרחק בין המחנה למקום העבודה היה איזה שניים-שלושה ק"מ. עברנו בשדות, ראינו גידולים. היו שם תפוחי-אדמה, גזר, גידולים שהיכרנו. בזמן שהובילו אותנו לא יכולנו להוציא את זה מהאדמה, כי היה ליווי וזה היה אמצע היום, והגרמנים עובדים בשדות, זה היה מסוכן.

מה עשינו החבר שלי ואני? הגדר תיל מסביב לא היה מחושמל, ידענו שזה לא מחושמל, כי זה לא היה מחובר לשום מקום. היה גדר תיל מסביב, והם היו מסתובבים סביב סביב. הכל מסביב היה ארבע מאות מטר, כל כנף היה בערך מאה מטר, והם היו מסתובבים. אני אמרתי לחבר שלי: אנחנו צריכים לקחת צ'אנס. כיוון שלא מחושמל, אתה רואה מי אלה השומרים, הזקנים האלה, אז כשהוא יעשה את הסיבוב, עד שהוא יבוא לחלק הזה אנחנו נצא מהמחנה. אנחנו חפרנו מתחת לגדר תיל בעומק סביר, וכשהתחיל להיות חושך תשע או עשר כשהשומרים האלה מההג"א היו כבר גם-כן עייפים אז יצאנו. היה קל לצאת, כי איך שיצאנו מהמחנה כבר היה יער.

ש: לאן חשבתם לברוח?

ת: לא חשבנו לברוח, חשבנו לצאת מהמחנה. מה עשינו, בשביל מה יצאנו מהמחנה? ללכת לשדות בלילה, זה היה מרחק של שניים שלושה ק"מ. היינו הולכים לשדות, חופרים, לוקחים תפוח-אדמה וגזר בשק, סוחבים את זה למקום עבודה, קוברים את זה שם, וכל יום היינו מוציאים כמה, מבשלים, ואוכלים את זה. זאת היתה העבודה שלנו, ככה הרבה זמן גנבנו, גנבנו וגנבנו.

היינו צריכים לעשות את זה כך שהגרמנים לא יכירו, הרי האיכרים הגרמנים היו גרים שם באיזור. מצאנו פטנט, אמרתי לחבר שלי: אנחנו נשאיר את השתילים למעלה, אנחנו מהצד נחתור, נוציא את תפוחי-האדמה, והשתיל ישאר. אחר-כך נחזק אותו קצת כאילו שלא נגענו. אנחנו היינו חודרים מהצד לתפוחי-אדמה, מוציאים אותם, והשתיל נשאר, הוא עמד. ככה לא תפסו אותנו.

היה לנו גם מזל שמנהלי העבודה שם הגרמנים המהנדסים הם היו יותר מבוגרים והם היו אנושיים. הם היו דואגים לנו, היו מביאים פעם שק תפוחי-אדמה. הם רצו גם-כן שאנחנו נעבוד יותר טוב, שנגמור יותר מהר את העבודה, שהם יקבלו שם בונוסים, הרי הם היו אזרחים גרמנים. אז הם הביאו לנו מזמן לזמן לחם ועוד כל מיני דברים, הם עזרו לנו הרבה. שם עבדנו עד 43'. לא הספקנו לגמור את התחנת כוח, לא גמרנו, אבל חצי גמרנו. את כל יציקות הבטון גמרנו, רק את ההרכבה של הציוד לא גמרנו.

ב43-' בסביבות תשעה באב, את זה אני זוכר טוב מאוד, לקחו את כל המחנה. אז נודע לנו גם-כן מהגרמנים שעכשיו האס.אס עושים נקיון מיהודים - יודנריין. זאת אומרת, כל היהודים מגרמניה להוציא אותם.

ש: להוציא אותם לאן?

ת: מחוץ לגרמניה. העמיסו אותנו על רכבות, והתחלנו לנסוע. אנחנו היינו הקבוצה של המכרות פחם שם, התחלנו לנסוע, והגענו לאושוויץ (Auschwitz).

ש: לא אמרו לכם לאן?

ת: לא, הם לא אמרו אבל הגענו לאושוויץ.

ש: ידעתם כבר שיש אושוויץ?

ת: כן, ידענו, בטח שידענו. אנחנו עברנו במקומות האלה כמו גלייביץ (Gleiwitz) וגרליץ (Goerlitz), שהכל לכיוון שלזיה. הגענו לאושוויץ אחרי יומיים או שלוה ימים נסיעה.

ש: אלה היו כבר רכבות משא?

ת: כן, אלה היו כבר רכבות משא.

ש: איך היתה הנסיעה, האם היא זכורה לך?

ת: כן. הם הובילו אותנו ברכבת הזו עם שמירה של אס.אס לאט לאט ממקום למקום. היו הפסקות בדרך, כי היו צריכים לפנות את המסילות בשביל צבא שיוכלו לעבור, ואחר-כך היינו ממשיכים. זה לקח יומיים שלושה עד שהגענו לאושוויץ.

ש: איך היו התנאים בקרונות?

ת: זה היה יומיים, זה הכל.

ש: היה צפוף?

ת: לא היה כל-כך צפוף, אבל היינו שמונים עד מאה איש בקרון. רק הכניסו לנו מים, ואוכל לא קיבלנו. הגענו לאושוויץ, אנחנו הגענו לא לבירקנאו (Birkenau), היה שם בירקנאו והיה אושוויץ.

ש: תמיד היית עם החבר שלך?

ת: אנחנו חמש וחצי שנים לא נפרדנו.

ש: מה שמו?

ת: גודל חמורא, ענני, לפני חודש הוא העיד גם-כן אצלו בבית.

ש: סליחה, לא הבנתי את השם שלו?

ת: גודל חמורא, השם חמורא זה בפולנית ענן, אז הוא החליף את זה לענני, כלומר, קוראים לו היום גודל ענני. אנחנו הגענו לאושוויץ כמו כולם, אנחנו לא היינו רק הקבוצה שלנו. בדרך הוסיפו עוד קרונות, עוד קרונות, הגענו כמה אלפי איש לאושוויץ. ירדנו מהקרונות, אמרו לנו להשאיר כל מה שיש לנו, לא היה לנו שום דבר כך שלא היה מה להשאיר. עשו סלקציה, היו שם שני קציני אס.אס שעשו אצלנו את הסלקציה. היה ד"ר מנגלה.

ש: אתה זוכר איך הוא היה נראה?

ת: גבוה יפה.

ש: הוא היה בלונדיני, שחרחר, עם משקפיים?

ת: הוא לבש כל הזמן כובע אס.אס, אני לא זוכר איזה צבע הוא היה, אבל אני חושב שהוא היה בצבע שתני כזה.

ש: אתה בטוח שזה היה הוא?

ת: ככה אמרו. הרי עבדו שם, על-יד הרכבות אסירים יהודים שהם באו מקודם לאושוויץ, שקראו להם קנדה. הם היו מורידים אותנו, חוזרים להוריד, ומורידים את החבילות. הם עבדו יום יום על-יד הרכבות, כשבאו טרנספורטים הם היו שם. הם אמרו שזה ד"ר מנגלה, ועל השני שהיה שם הם אמרו שזה ד"ר פישר, כלומר, היו שם שניים ד"ר מנגלה וד"ר פישר. הם אמרו לנו: אתם רואים שם את העשן, אלה התנורים שם שורפים את אלה שהורגים. אנחנו עמדנו בתור, זה היה תור ארוך.

ש: מה כל זה עשה לך, חשבת על מה יכול לקרות?

ת: חשבנו איך לשרוד, איך להישאר, חיפשנו כל מיני דרכים איך אפשר פה במקום הזה לשרוד. כשעמדנו בתור, הוא הרי אמר לנו ללכת אחד לפה, אחד לפה ואחד לפה, אני עם החבר שלי היינו תמיד עומדים אחד מאחורי השני או אני לפנים או הוא לפנים. קיבלנו גם מספרים אחד על-יד השני, לא רחוק. היו לנו שיחות בינינו, מה עושים, איך יוצאים מפה וכל זה. אז או שאני אמרתי לו או שהוא אמר לי: אתה רואה כל אלה שהולכים לצד שמאל הם זקנים, נכים, צולעים, עומדים שם משאיות, וכולם עולים על המשאיות. מצד ימין כולם צעירים. אז אמרתי לו: אתה רואה, פה זה מסוכן ללכת איתם, כי יכול להיות שהם הולכים לתנור, אבל פה אלה צעירים זה כוח עבודה, הם לא ישמידו אותם.

אמרתי לו: גודל, תזכור דבר אחד שאלה שעושים את הסלקציה יעשו ככה או ככה, אם הוא יראה לך שמאלה איפה שהזקנים אל תשים לב, לך ימינה, תעשה את עצמך כאילו שלא הבנת. הרי הוא עמד קדימה, ואנחנו התקדמנו מאחורה. אחר-כך הוא אמר: ככה וככה, אז אנחנו עברנו אותו והיינו על כיוון זה או כיוון זה, אז הוא לא ראה כל-כך. אמרתי לו: אפילו אם הוא יגיד לך ללכת לצד שמאל אל תלך לשם, אלא תלך ימינה.

היה ככה, נגמרה הסלקציה. אותם העמיסו על המשאיות, נסעו איתם, ואותנו לקחו ברגל, אנחנו צעדנו עד לאושוויץ עד לבלוקים, קראו לזה קארנטנה. המקום בקארנטנה זה היה בלוק 2A. אלה היו בלוקים בנויים מלבנים, היו שם מחנות צבא פולנים. אנחנו הגענו לקוורנטנה, שם עשו לנו מספרים. אני קיבלתי מספר 142106 עם משולש.

היו שם במחנות שלושה צבעים של משולשים, היו משולשים שחורים, היו משולשים אדומים והיו משולשים ירוקים. יהודים כולם קיבלו משולש אדום, זאת אומרת, אסירים פוליטיים (Politische Verbrecher). אלה שקיבלו משולש שחור היו על-פי רוב פולנים, שמונים אחוז, קראו להם סבוטאז'ניקים, שהם עשו סבוטאז', כלומר, חבלות. אחר-כך היו משולשים ירוקים, אלה היו על-פי רוב גרמנים שהביאו אותם מבתי-סוהר שהיו רוצחים, קראו להם אנשי עולם התחתון מקצועיים (Berufsverbrecher).

ש: שזה המקצוע שלהם?

ת: כן. הביאו אותם מבתי-סוהר. אותם הם עשו על-פי רוב בכל המחנות קאפוס ומנהלי מחנות. אנחנו הגענו לשם, ועשו לנו מספר. אנחנו ידענו שהקבוצה שלנו שבאה מפירסטנברג אנחנו היינו אצלם עובדי מכרות פחם. אחד הגרמנים אמר לנו: אנחנו שולחים מכתב עם הטרנספורט הזה שלכם, שאתם בעלי מקצוע בתור כורי פחם, ואני חושב שיהיה בסדר קיבלנו מספרים, גילחו את הראשים, הכניסו אותנו למקום רחצה, אנטלוזונס פלאץ (Entlaeusungsplatz)

ש: מה מרגישים כשמקבלים מספר כזה?

ת: אני לא חשבתי על זה משהו מיוחד, זה היה אז בזמנו דבר שגרתי, כולם מקבלים, גם אני מקבל. אבל אחר-כך היתה מחשבה לא כל-כך טובה, כי לקחו אותנו להתרחץ, ולעשות חיטוי עם קרבול ועם די.די.טי, לקחו אותנו לצריף כזה. אמרתי לגודל: אתה יודע, זה לא מוצא חן בעיני כל-כך, פה יכול להיות איזה משהו. אבל אני רואה שהם נותנים לכל אחד חליפה חדשה עם פסים ונעליים, כלומר, נעלי עץ. נכנסים לליזול, טובלים שם, נשארים כמה רגעים, אחר-כך יוצאים, מרססים די.די.טי, מורידים את השערות, נדמה לי שזה כבר אמרתי. קיבלנו גם-כן משהו לאכול, איזה חצי לחם או רבע לחם, ולקחו אותנו לבלוק כזה לקרנטנה ל-A2. רק אנחנו היינו שם, היינו בקומה האחרונה, היו שם שלוש ארבע קומות.

אחרי יומיים או שלושה שהיינו שם בא קצין אס.אס, עשה מסדר (Appel) לכל החבורה הזאת, לכל הקבוצה הזאת. כל אחד הוריד את החולצה, נשאר איך שהוא נראה, והוא עבר ובחר זה, זה וזה. אותי גם בחרו, הייתי קצת מלא, דאגתי לעצמי, לא היה חסר לי כל-כך אוכל, היה לי אוכל, לא תמיד אבל היה סביר.

אחרי יומיים נתנו לנו גם-כן לחם, נדמה לי לחם שלם. העמיסו אותנו על כמה משאיות צבאיות, ונסענו איזה שעה לא יותר. נסענו שעה, והגענו לייאנינהגרובה (Janinagrube), שם היו מכרות פחם שהיו שייכים לצרפתים לפני המלחמה וזה היה בעומק של שש מאות מטר. כשאנחנו הגענו למחנה היה בלוק אחד, בית אחד בנוי. אנחנו החלפנו, איך שאנחנו הגענו, אנחנו נכנסנו, והם יצאו. זאת היתה קבוצה של חיילים אנגלים.

ש: שבויים?

ת: כן, שבויים אנגלים, הם יצאו. אנחנו החלפנו את האנגלים למטה במכרות הפחם. היו שם גם יהודים בתוך המחנה היה שם שרייבר. אז יצא חוק ששבויים אנגלים, אמריקאים וצרפתים לא יעסיקו אותם בעבודות קשות. אז הוציאו אותם, הביאו אותם לסטלגים לאיזשהם מחנות, ואנחנו היהודים החלפנו אותם.

הגענו לשם, בימים הראשונים לא עבדנו עוד, כי זה היה מחנה עם בלוק אחד ואנחנו היינו כמה מאות, אז התחלנו לבנות את המחנה. הקמנו כמה צריפים, נדמה לי שלושה צריפים. באו גם-כן שלושה ארבעה בחורים בנאים יהודים שבאו מביאליסטוק (Bialystok), הם היו מביאליסטוק או מגרודנו (Grodno), הם היו בנאים, הם בנו מלבנים. הם בנו מקום רחצה, איפה שהתרחצנו, טושים כאלה. הם בנו גם-כן תנור איפה שהיינו שמים את הבגדים לחיטוי, הם בנו נוחיות וכמה צריפים. ככה עבדנו בערך שבוע בבניית המחנה, ואחר-כך התחלנו ללכת לעבודה.

בעבודה היו שלוש משמרות. היתה משמרת בוקר שהתחילה בשש, משמרת אחרי-הצהריים שהתחילה בשתיים עד עשר ומשמרת לילה שהיתה מעשר עד שש בבוקר. בתוך מכרות הפחם היו מחלקות, היתה מחלקה ראשונה, שניה, שלישית, רביעית, חמישית, היו עד שש מחלקות. בכל מחלקה היה משהו אחר, במחלקה אחת היו קודחים חורים, במחלקה אחרת היו מפוצצים את הדינמיט, במחלקה אחרת היו ממלאים.

לי היה שם גוי שהוא היה קאפו, דיברתי איתו פולנית. לא כולם ידעו שם פולנית, כי בקבוצה שלנו היו גם יהודים מהולנד ויהודים מאיטליה. אני דיברתי איתו פולנית, ושאלתי אותו: אולי יש איזו עבודה לא קשה, אני בחור צעיר. הוא אמר לי: אני אתן לך עבודה טובה. מה הוא נתן לי? הוא נתן לי לעבוד במשמרת לילה, זה היה כיף. מה היה במשמרת לילה? היינו שם שמונה עשרה איש במחלקת בינוי. ביום פוצצו את התעלות ברוחב של שלושה ארבעה מטר ובגובה של שניים שלושה מטר, ובלילה היו בונים את זה שלא יתמוטט. לנו היה גוי מנהל עבודה, והיינו שני בחורים שעזרנו לו. עשינו לו את הטיט, הבאנו לו את זה למעלה, והיינו בונים את זה. זה היה סגנון בניה מיוחד, זה היה בנוי מבלוקים מבטון קוביות כאלה בכל מיני צורות. היו להם כל מיני צורות שכשהיו מרכיבים אחד על-יד השני זה עשה חצי עיגול.

ש: קשת?

ת: כן, קשת. בין אבן אחת לשניה היה לחץ מלמעלה, בכל זאת היה לחץ, בלוקים יכלו להתפוצץ. היו שמים קרשים, היו קרשים שהיו עושים להם אמפרנציה, כלומר, הספגה של חומר כדי שזה לא ירקב. היו בין כל שורה עושים את זה, ואחר-כך היו ממשיכים. הקרשים האלה היו בולקים את הלחץ, כי בכל זאת עץ אורן זה היה לח. את הקרשים האלה היו צריכים להביא ממחסן, אז מי יביא אותם? אנחנו היינו מביאים אותם. היה מחסן במרחק, היו טונלים, היינו הולכים אויר היה מהצינורות והיו לנו מנורות יד כאלה, שהיו מוזנות בקרביד.

אלה היו מנורות כאלה כמו זה עם ידית, היתה פה פיה כזאת, למעלה היה מיכסה, היו סוגרים עם מיכסה. היה פה פתח כזה חלק ששם היו מכניסים מים. כשפתחתי את הבורג טפטף קצת מים. כשעל קרביד (Karbid) מטפטף מים זה יוצר גז. את הגז הזה היינו מדליקים שהיתה פה פיה כזאת, וזה נתן אור. אז היו לנו מנורות כאלה, בלי זה אי אפשר היה ללכת בעומק שש מאות מטר ופרוזדורים ארוכים קילומטרים על קילומטרים בחושך.

ידעתי איפה המחסנים, כי הם היו איפה שהמעליות היו יורדות. הרי את הפחם היו מעלים במעלית, היו כמה מעליות. היו ארבע שש קרוניות, בכל קרונית היה טון, ושם באיזור היו הקרשים האלה. היה שם ארגז גדול ענק כמו חצי חדר עם חול צהוב. מה היה החול הזה? החול הזה שהיו לוקחים את הקרוניות היה קטר קטן לא גדול שהיה מושך את זה. לפעמים הקטר היה עמוס יותר מדי, לא יכול היה לשאת, לכן הגלגלים החליקו. מה עשו הגרמנים? החול הזה שהיה בארגז היה תמיד מחומם, הוא היה יבש, ואת זה שפכנו על המסילה, אז הגלגלים לא החליקו. היינו הולכים לשם לקחת קרשים, ידענו בערך.

היה מנהל העבודה האיזורי של מכרות הפחם שקראו לו שטייגר, הוא היה המנהל הראשי והוא היה מהנדס מכרות מוכשר מאוד. הוא היה בא בלילה פעם אחת לביקור, אז ידענו מתי הוא בא. איך ידענו? כשמישהו התקרב עם אור ידענו שזה הוא, לא יכול להיות אחר. כי אם מישהו היה עובד, אז יש , ויש גוי שהוא עומד שם, עובד, ואף אחד לא מפריע לו. אז זה יכול היה להיות רק שטייגר. ידענו מתי שהוא בא, ידענו שהוא עושה סיבוב בכל המקום, הוא היה מגיע בערך באחת או בשתיים בלילה. הוא היה בודק איך זה הולך, בודק את הקירות שלא מתמוטטים, שהתקרה לא מתמוטטת, והקירות לא מתמוטטים.

היינו מכינים את המקום לפיצוץ. יתר האנשים במחלקות היו עובדים במכרות במקומות ענקיים שהיה שם הרבה פחם, אנחנו עבדנו בפרוזדורים, זאת אומרת, בדרכים. את הדרכים האלה אנחנו היינו בונים לבד, מפוצצים לבד. היו עובדים שני יהודים, שני הפטלינגים וגוי אחד מהכפרים, אלה היו אנשי מכרות מקצועיים, שהם עבדו גם לפני המלחמה במכרות. היה לנו גוי שייגץ כזה חברמן, בחור צעיר שהוא היה תמיד משוויץ. הוא היה אומר לנו: היה לי כיף ביום ראשון, שתינו, אכלנו, היו לנו נקבות, אבל אני מאוד עייף, הייתי רוצה קצת לישון. אמרתי לו: לך לישון, תישן כמה שאתה רוצה, אני אשמור. כשיבוא שטייגר אני אעיר אותך. עבור כל שינה כזאת קיבלתי סנדוויץ לחם או משהו אחר, או קצת וודקה, הוא היה מביא לי וודקה לשתות.

הוא היה הולך וישן, אנחנו היינו שם, לא עשינו כמעט שום דבר, כי אי אפשר היה לדעת כמה התקדמנו שם. היינו קודחים חורים, זאת היתה אומנות לקדוח חורים. לפוצץ את הפרוזדור, שלא לפוצץ יותר מדי ולא פחות מדי, שאנחנו נוכל להתקדם בצורה סדירה. גם היינו אחר-כך מומחים, אני עבדתי שם יותר משנתיים במכרות עד מצעד המוות, בשנת 43', 44' ועד מצעד המוות בינואר 45'. אז גם אנחנו נהיינו אחר-כך מומחים, כך שהוא הלך לישון, ואנחנו היינו קודחים חורים. היינו קודחים על אויר, כמו שהיום יש פטישי אויר. זה היה מסתובב, קודח חורים, כל מקדח היה באורך של בערך מטר עד מטר וחצי. היינו קודחים, אבל היינו צריכים לקדוח בצורה מסודרת.

הפרוזדור היה בערך ברוחב כזה. פה היינו צריכים לפוצץ, אבל היינו צריכים לפוצץ את זה באופן סיסטמטי כדי לא להרוג אותנו, כי היה הרבה דינמיט בפנים. היינו קודחים חורים, אז היתה שיטה: 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, נניח שמונה או עשר למטה. ממלאים את זה עם הרבה דינמנט עם פתיליות ארוכים כדי שיהיה לנו זמן להסתלק. אחר-כך היינו קודחים את זה למטה, היינו קודחים פה פחות חורים, יותר למעלה עוד פחות. כשאני הדלקתי פה עם פתיליות את השורה הזאת עם הרבה דינמיט זה פרץ פתח כזה חתך לכל הרוחב, כי החורים היו מקצה לקצה פתח. אנחנו היינו מדליקים את הפתיליות, אז היינו מדליקים לפי הסדר. אחר-כך היינו מדליקים את אלה, אחר-כך את אלה. אז אחרי שזה התפוצץ השתחרר פה האויר, היה פתח מקום ריק, לא היה לו מה שמחזיק אותו. אנחנו הדלקנו את הכל, אבל בהבדל של זמן, קודם זה אחר-כך זה, זה הכל לקח זמן. היו פתיליות בחצי מטר אורך, או מטר אורך.

ש: אבל את זה הייתם עושים בלילה, או שאת זה היו עושים ביום?

ת: את זה היינו עושים, אנחנו היינו קודחים וגם מפוצצים, כי אנחנו היינו מומחים לזה. אנחנו עשינו גם את הבינוי. יתר מכרות הפחם היו קירות, קיר של חמישה מטר רוחב ושלושה מטר גובה, משם היו חופרים את הפחם. שם זה היה משהו איום ונורא. אצלנו זה היה יבש, הפרוזדור עם הרחובות איפה שהקרוניות נסעו היה יבש, ושם כל הזמן היו מתאספים מים. הבחורים מסכנים בחורף בחמישה בינואר 45' היו עשרים וחמש מעלות קור.

ש: מתחת לאפס.

ת: יצאו רטובים, עד שהגענו למחנה שהיה במרחק של שני ק"מ הם קפאו. זאת היתה העבודה שלנו, אנחנו היינו מפוצצים את זה, אחר-כך היינו מעמיסים על הקרונית או שתי קרוניות, ומחזקים את זה עם זה.

ש: כמה זמן עבדת בעבודה הזאת?

ת: מאז שהגעתי. היינו יומיים שלושה באושוויץ, אחר-כך הגענו ליאנינה-גרובה שהחלפנו את האנגלים עד מצעד המוות. זאת אומרת, מתשעה באב 43', 44' ואחר-כך עד ינואר 45'.

ש: היו אירועים מיוחדים בתקופה הזאת?

ת: היו הרבה אירועים. בתוך המחנה עצמו לא היה טוב, כי לא נתנו לנו מנוחה.

ש: מה עשיתם במשך היום אם עבדתם במשך הלילה?

ת: ישנו. ביום כשחזרנו מהעבודה בבוקר בשש היינו שותים קפה, והולכים לישון. אחר-כך היו מעירים אותנו לצהריים, נותנים לנו ארוחת צהריים. אבל על-פי רוב היינו שינים, היינו צריכים הרי קצת לישון.

היו שם כל מיני דברים במחנה, היה מאוד קשה. קודם כל זה היה Straflager, מחנה עונשין, המחנה יאנינה. מה זאת אומרת מחנה עונשין? קודם כל היתה שם עבודה קשה. אנחנו במחלקה באיזור 6 זה היה מקום יבש, כל היתר עבדו במקום רטוב. הם אומנם לבשו כאלה מעילים מברזנט, אבל זה הכל התרטב, כולם יצאו רטובים, רטובים פה ורטובים שם.

אני כל הזמן רק שמרתי שאני אהיה יבש, כי אנחנו בבית הרי עבדנו בענף עורות, אני זוכר שאבא תמיד היה אומר לגויים מהכפרים שהיו באים לקנות נעליים, הוא תמיד היה משכנע אותם: תקנה לך דבר טוב, כי אתה איכר, אתה עובד בשדה, מתי קר לך? כשהרגליים מתרטבות. ככה לא קר לך, אבל כשהרגליים מתרטבות אז מתחיל להיות לך קר. אני זכרתי את זה, הייתי עוטף את הרגליים שיהיו לי יבשות. היו לי נעלי העץ הגדולות. במה היינו עוטפים? היו שם מלט אז היו השקים של המלט. היינו קורעים ריבועים של שקי מלט, היינו עוטפים את הרגליים, ונכנסים לנעליים. זה החזיק, הרטיבות לא עברה, כי שלוש ארבע פעמים בעובי שקי מלט זה לא עביר, רק הראשונים היו רטובים, היתר לא. אז כך שמרתי על זה.

בתוך המחנה היו ימי ראשון שלא עבדנו בהם. למה לא עבדנו? כי אנחנו עבדנו לא לבד, אנחנו עבדנו יהודים עם גויים. הגויים היו אזרחים, הם קיבלו משכורות והכל, היו גרים בכפרים, אז ביום ראשון היה להם חופש. מה עשו איתנו? לקחו אותנו לעבודות. פעם לקחו אותנו לבנות את זה, פעם עשו מגרש מסדרים. הרי זה היה מחנה מחדש אז לא היה שם מגרש מסדרים. בנינו מגרש עם אדמה, הבאנו אדמה מרחוק, יישרנו את המגרש, ועכשיו היו צריכים להחליק את זה. למה? כי היה מסדר היו הולכים, אז היה צריך להחליק את זה. מה הם עשו? אמרו לכולם שיתגלגלו על האדמה הזאת, וככה זה החליק. היינו ככה כל יום מתגלגלים על האדמה הזאת, ומהדקים את המגרש מסדרים. זה לא חשוב, אלא שבדרך כלל כדי להדק הם היו מרטיבים את זה קצת. אלה היו סוג העבודות שעשינו בימי החופש.

במקום הזה ביאנינה גרובה אחרי כמה חודשים אני חליתי שם. פתאום יום אחד קיבלתי ארבעים ושתיים מעלות חום. היה שם קרנקן-שטובה (Kranken-Stube), כלומר, חדר חולים. זה היה לא גדול, היו שם עשר שתים-עשרה מיטות. היה רופא שהוא היה יהודי מברטיסלבה (Bratislava), קראו לו ד"ר אורליק. על-ידו עזר לו אח שהוא היה גם יהודי, לא מברטיסלבה לא מצ'כיה, הוא היה מגרמניה. הוא בדק אותי, הוא הכניס אותי למיטה. הוא לקח סדינים, הרטיב אותם, ועטף אותי כולי. הוא אמר לי: אתה מאוד חולה, יש לך ארבעים ושתיים מעלות חום, ננסה להציל אותך. יש לך דלקת כבד ודלקת מרה. הייתי קודח, ושכבתי שם די הרבה זמן.

כל יום מפקד המחנה היה עובר בחדר החולים, מי שלא היה בעבודה הוציאו אותו, העמיסו אותו על משאית, והובילו אותו לאושוויץ. זה לא היה רחוק לאושוויץ, זה היה מרחק של חצי שעה שעה נסיעה. מחשנוב (Chrzanow) לאושוויץ זה לא היה רחוק, היו לוקחים לאושוויץ ולקרמטוריום. אני התיידדתי עם הדוקטור הזה קצת עוד לפני זה. איך אני התיידדתי איתו? אני תקופת מה פגשתי חבר שהייתי איתו ביחד במחנה אחר. מה התברר? שהוא אחראי על חדר הקילוף, איפה שהיו מקלפים תפוחי-אדמה, כלומר, הוא היה אחראי על המזון, על תפוחי-אדמה שהיו שם, על הסלק.

קראו לו יונה, הוא היה מקרסטין שזה על-יד לודז'. הוא קפא ברכבת מסכן, בחור צעיר בן עשרים ושתיים שלוש, אבל הוא היה בחור בריא. הוא יה לוקח חבית עם תפוחי-אדמה ששקל מאה קילו עליו, והיה מביא למטבח. היו מקלפים את תפוחי-האדמה בחדר קילוף, והיו מביאים את זה למטבח. במטבח היה אחראי גרמני, ועבדו שם שני יהודים, יהודי אחד מווצלבק ויהודי אחר מזונצקה-וולה. אחד פילה שהוא גר עכשיו בריגנסבורג (Regensburg).

אמרתי לו: יונה, תעשה משהו. הוא אמר לי: אני אדבר עם הרופא, אני כל יום לוקח אנשים לקלף תפוחי-אדמה, אז אלה שפחות או יותר יכולים לעשות משהו הוא נותן לי אותם, ואת היתר הם לוקחים. אני ירדתי למרתף לקילוף תפוחי-אדמה והייתי קשור לד"ר אורליק. כשהיינו לוקחים תפוחי-אדמה למטבח היה מטבח, למטבח היה מחובר חדר כזה חתיכת צריף, שם היה חדר החולים, והייתי מביא לו קצת תפוחי-אדמה מקולפים בכד של מים. כד מאמאייל כזה יפה. זה לא היה מלא עד הסוף כדי שלא יראו. הייתי ממלא מים, בפנים הייתי שם תפוחי-אדמה, הייתי עובר על ידו, הייתי שם את זה, וממשיך ללכת. הוא אמר לי: אתה מאוד מאוד חולה, אבל אני אשתדל להציל אותך.

בא מנהל המחנה, הלאגר פירהרר, בהתחלה היה אחד שקראו לו באומגרטן, הוא היה קצין, הוא היה מפקד המחנה. הוא מופיע בתמונות של המשטרה ביפו, יש שם תמונות של באומגרטן. הוא היה עובר כל יום בחדר החולים, ומוציא את כל החולים. הוא היה בא אלי, כל פעם הוא היה שואל את הרופא: מה איתו? מה איתו? הרופא היה אומר עלי: הוא בריא כמו שור, עוד יומיים הוא הולך לעבודה. אני הייתי חצי מת, הייתי קודח, והוא אמר עלי: עוד יומיים הוא הולך לעבודה. הם לא הקפידו, הם לא התאמצו לגלות. הרי הם גם לא רצו להתקרב יותר מדי לאסירים. אז הוא עבר, היה שואל: מה איתו? הרופא אמר לו: הוא בחור בריא, עוד יומיים הוא הולך לעבודה. בסדר, הוא הלך.

ככה הוא סחב אותי, כשפעם זה בא, ופעם זה בא ואני הייתי כולי קודח. ככה הוא החזיק אותי שלושה חודשים במקום הזה. לא יום ולא יומיים, אלא שלושה חודשים. כשאני התחלתי להרגיש יותר טוב, באמצע היום אני יצאתי משם כדי שלא יראו אותי יותר מדי. הייתי יורד למרתף לחדר קילוף, עובד שם, מקלף. שם כבר היו מביאים לנו מהמטבח, היו מבשלים מרק, כלומר, בדרך כלל מרק. הטבח היה שם אחד בשם פילה, ואת השני אני לא זוכר. הם היו מביאים לנו דלי עם מרק, איזה מרק הם היו מביאים לנו? לא מרק דליל מלמעלה, אלא מרק סמיך עבה כז מלמטה. הוא שם את זה, ואנחנו היינו אוכלים את זה.

אני כל יום הייתי יורד לשם כדי שיבאו מפקד המחנה שלא יראו אותי כל-כך הרבה. אני הסתובבתי שם שלושה חודשים עד שהבראתי. הרופא לקח את מפקד המחנה הגוי, היו מפקדי מחנות, מפקדי בלוקים פולנים, הוא אמר לו: תן לו עבודה טובה. הוא נתן לי עבודה טובה, וירדתי בחזרה לעבוד. אבל אני הבראתי, ד"ר אורליק הציל אותי, בלעדיו אני כבר הייתי מזמן שרוף, עד היום האפר שם מונח. אני נשארתי בגרובה עד לפינוי המחנה. שם היו מקרים זוועתיים.

ש: מתי, בפינוי המחנה?

ת: לא, לא בתוך המחנה. היו תקופות שהיתה מפולת בפרוזדור, והבחורים היו נפגעים ברגל או ביד, או שהיו נקברים לגמרי. היו פיצוצים גם למטה, מה זאת אומרת פיצוצים? לפעמים הגיעו למקום, הם עבדו עם פטישים וזה היה עם חשמל, ופתאום הגיעו למקום שהיה ריכוז של גז. כשהיו פיצוצים הגז הזה נדלק, היה פיצוץ והיתה מפולת.

היה מקרה אחד שהביאו בחור שהרגל שלו נפגעה. היה שם גרמני שהחליף את באומגרטן, שקראו לו נימאייר, אני מזכיר אותו פה, אני עשיתי עליו עדות. הוא היה קצין גבוה, הוא היה מהנובר (Hannover). הוא עמד למשפט בהנובר, ואני נסעתי לשם. הוא היה לוקח מסור, והיה מנסר לו את הרגל בלי שום דבר. שלושה ארבעה חבר'ה, היו מחזיקים אותו, והוא היה מנסר, כאלה דברים הוא היה עושה.

צד שלישי:

היאנינה הזה היה מקום נוראי בשביל רוב התושבים. אנחנו היינו הראשונים, אנחנו פתחנו את המחנה, אנחנו בנינו אותו, אנחנו תפסנו פחות או יותר את העמדות. החברים שלנו שאנחנו באנו איתם ביחד הם נכנסו לעמדות העיקריות כמו: חדר אוכל, מטבח, מחסן פה ושם, אז היו לנו הקשרים. אני הסתדרתי, אני קבעתי עם זה את זה ועם זה את זה. אני באתי בעשר בלילה מהמשמרת השניה בהתחלה חיכתה לי צלחת מרק, הוא הכין לי, הוא שם לי במקום, ואני מצאתי אותה, הוא הסתיר אותה.

ביאנינה היה מחנה קשה מאוד. הקיבול של המחנה היה בערך בסביבות אלפיים וחמש מאות איש. כמעט כל שבוע הביאו טרנספורט של שלוש מאות איש, מאתיים איש, ארבע מאות, איש, הכניסו כמה משאיות, ואף פעם לא התמלא, זאת אומרת, כי היו גם כאלה שהוציאו. הביאו לשם אנשים כאלה מסכנים שאתה לא מתאר לך, זה רק כשרואים את זה.

ב44-' התחילו לבוא קבוצות מגיטו לודז', שחיסלו את גיטו לודז'. פה זאת נקודה חשובה, שכשחיסלו את גיטו לודז' הביאו אותם לא לאושוויץ, אלא הביאו אותם לבירקנאו. יום אחד הביאו טרנספורט מבירקרנאו, אני מסתכל, תמיד כשהיו מביאים חדשים היינו מרחרחים מי בא, אולי מאיזה מקום, איזה אח או קרוב. אני מסתכל, אני רואה את הלפגוט, זה בן עיר שלי. אני אומר לו: הלפגוט! אז הוא אומר לי: שמואליק, מה אתה עושה פה? אני אומר לו: אני פה כבר שנתיים. הוא אומר לי: אחיך נמצא בבירקנאו, שלומו טוב, הוא הגיע מגיטו לודז' יחד איתי, והוא נמצא בבירקנאו.

ש: זאת היתה הפעם הראשונה ששמעת על מישהו מהמשפחה?

ת: שמעתי שהוא עזב את גיטו לודז', והגיע לבירקנאו.

ש: לפני זה לא היו לך שום ידיעות מהמשפחה?

ת: ידיעה משם היתה לי בהתחלה ב41-'. יום אחד קוראים לי למנהל המחנה, הוא שואל אותי: איך קוראים לך? אני אומר: כך וכך. הוא שואל: מאיפה אתה? אני אומר: אני מויאלון. הוא אומר לי: יש לך פה חבילה. החבילה היתה ארגז של תה מדיקט והיה שם כל טוב בפנים. תראה כמה שהגרמנים היו בזמנו, מצד אחד הם רצחו אותנו, שרפו אותנו, השמידו אותנו, ומצד שני נתנו לנו שם לשלוח חבילה. מה זה חשוב תשלח, או שמפקד המחנה יקח את זה.

אני קיבלתי את החבילה הזאת, אני פתחתי, היה שם לחם, עוגות וקונסרבים, היה כל טוב. אני כמובן הוצאתי את הכל, נתתי חלק לחבר שלי, ושמרתי בשבילי חלק. היתה שם גלויה, מפקד המחנה נתן לי גלויה מוכנה שהיתה מודפסת, אבל היו שם כמה נקודות.

ש: כדי למלא?

ת: כנראה. איך אתה מרגיש וכל זה. הוא נתן לי כזאת גלויה שאני אמלא אותה. מה היה כתוב שם? היה כתוב שם שקיבלתי חבילה, אני מרגיש טוב, אני נמצא פה ופה, ולא עובד קשה. זה הגיע ללודז'. אחר-כך אני פגשתי את אחי, אז הוא סיפר לי: אני קיבלתי גלויות ממך ללודז' מפינקנהרד ומפוגנבורג. איזשהו קשר לא היה, אם אני שלחתי את הגלויות אני קיים. אני ידעתי שהוא בלודז', כי אמרו לי: תכתוב ללודז'. אבל אם הוא חי או לא חי לא ידעתי.

ש: ושאר המשפחה?

ת: שאר המשפחה זה כשחיסלו את ויאלון, הרי הם חיסלו באופן סיסטמטי. שני אחים שלי הם היו בחורים צעירים בריאים, אח אחד עבד בלודז' בנפחות, הוא היה נפח, הוא עבד עם פטיש ששקל שנים-עשר קילו. כשחיסלו את העיירה לקחו את כל היהודים, הכניסו אותם לכנסיה, ומשם שלחו הלאה. קודם הוציאו את הצעירים, הוציאו אח שלי אחד והאח שלי השני. אבא כבר לא היה חי, זה לא הזכרתי לך. את אבא הגרמנים עצרו, הכניסו אותו לבית-סוהר, והוא נפטר בבית-סוהר. הוא נפטר בבית, זאת אומרת, הוא חלה, שחררו אותו מבית-הסוהר, הוא הגיע הביתה, ואחרי שבוע הוא נפטר. זה היה עוד טוב, האחים שלי קברו אותו.

אבל לכנסיה הזאת הגיעה אמא שלי, יש לי תמונה שלה, אני אראה לך. לשם הגיעה גם אחותי, זאת שהיה לה את הדוכן. אחי הגניב פיתקה לאחותי, הוא כתב לה בעברית, הוא ידע עברית, וגם אחותי ידעה עברית. הוא כתב לה: תעזבי את אמא, בואי אלינו איתנו, ואת תבואי איתנו ביחד. לאמא לא יעזור שום דבר, אותה בין כה ישמידו. היא אמרה: אני לא עוזבת את אמא, לאן שיקחו אותה גם אני אלך.

האחים שלי נפרדו מאחותי, ונפרדו מאמא. זה משהו מעניין מה זה אמא, היתה לה חבילה, ובחבילה היתה ארוזה חליפה שלי שהייתי ילד. היא אמרה לאחי ליצחק שלמד בישיבה: אולי בדרך תפגוש את שמיל, כך הם קראו לי, אולי תפגוש אותו, תן לו את זה זאת החליפה שלו, שהוא ילבש, יהיה לו קצת חם. מה אמא זכרה ברגע שהיא הלכה למוות.

את שני האחים לקחו ללודז', את כל הצעירים לקחו ללודז', את אמא ואחותי לקחו לחלמנאו, ושם מה שקרה עם כולם קרה איתם. אח אחד היותר מבוגר היה בלודז', הוא היה יותר מבוגר, הוא עבד במפעל לעורות שם בלודז', שהיו עושים נעליים בשביל הגרמנים, הוא היה חותך שם, זאת אומרת, מכין. השני היה נפח, הוא עבד בנפחיה בתור מסגר. אחר-כך אח אחד שהוא דתי הוא הסתדר יותר טוב. למה הוא הסתדר יותר טוב? כי הוא עבד בנפחיה וזאת היתה נקראת עבודה קשה, לכן הם היו מקבלים תוספת מזון, אז היתה לו תוספת מזון. האח השני לא קיבל תוספת מזון.

הוא ראה שהמצב לא טוב, שכל יום, כל יומיים, כל שבוע מוציאים מלודז' אנשים לטרנספורטים למיידאנק (Majdanek) או לאושוויץ או לבירקנאו, אז הוא אמר: הרי גם אני אלך, זה יקח עוד יום. יום אחד יש שמועה בגיטו באיזור, שמי שמתנדב לנסוע לצ'נסטוחובה (Czestochowa), שם על-יד צ'נסטוחובה יש עיירה, אתה בטח שמעת על העיירה, שם היו מייצרים דינמיט בכדורים, זה היה בסקרז'יסקו (Skarzysko). אמרו, שמי שמתנדב לנסוע לשם, מקבל שני לחמים וריבה. לאחי ניגש בחור אחד, הוא אמר לו: יש לך שני לחמים ויש לך ריבה, בוא תחליף אותי, אני צריך לנסוע. אני אתן לך את הלחם שלי שאני קיבלתי, יהיו לך ארבעה לחמים, תיסע במקומי, ותגיד את השם שלי.

הוא עשה ככה, הוא הגיע עד לצ'נסטוחובה. שם הכניסו אותם למחנה, בצ'נסטוחובה היה גיטו כזה. שם על-יד צ'נסטחובה היה מפעל לתחמושת בסקרז'יסקו, שם עבדו, שם היו מייצרים כדורים, ושם היו מייצרים דינמיט. זאת היתה עבודה לא טובה, כי החומר שייצרו ממנו את הדינמיט זאת היתה אבקה כזאת, זה התיישב על הריאות. עשרים שנה אחרי זה אחי מת מזה.

הוא הגיע לשם, והוא היה שם בסקרז'יסקו עד השחרור, עד החמישה-עשר בינואר הוא היה בסקרז'יסקו. עד שבחמישה-עשר לינואר התחילה האופנסיבה הרוסית ממזרח למערב, אז הם שיחררו את צ'נסטוחובה אחרי יומיים. בחמישה-עשר לינואר, כשאותי הוציאו מיאנינה בשמונה-עשר לינואר, הוא בחמישה-עשר היה כבר בבית בויאלון.

ש: בוא ברשותך נחזור ליאנינה לפינוי.

ת: הפינוי היה ככה, שיום אחד עשו אפל, ואספו את כולם את כל המחנה, כמובן את הבריאים, מי שיכול היה ללכת. כל אחד קיבל לחם, וקיבל חתיכת נקניק, אלה שהיו מסוגלים ללכת. אלה שלא היו מסוגלים ללכת נשארו במחנה, נשארו שם. מה התברר אחר-כך? שאלה נשארו במחנה נשארו, לא השמידו אותם, לא הספיקו, הרוסים הגיעו, והם התחבאו עד אז. אותנו התחילו להצעיד, הצעידו אותנו יום ולילה יום ולילה. היה קור נוראי, היה ינואר 45', היו עשרים וחמש מעלות קור. הצעידו אותנו עד לגלייביץ, זה היה עד הגבול גרמניה-פולין. שם בגלייביץ היה מחנה, שם הכניסו אותנו למחנה.

ש: כמה זמן הלכתם?

ת: עד לשם זה לא היה רחוק, אבל בכלל הלכנו איזה שלושה שבועות עד גרוס-רוזן (Gross-Rosen), זה היה מרחק של כמה מאות ק"מ. אבל עד גלייביץ הלכנו לא הרבה זמן, יום או יומיים, כי אושוויץ היה בשלזיה וגם גלייביץ היה בשלזיה. הגענו לגלייביץ, הכניסו אותנו לצריפים, לא נתנו לנו שם דבר. ראינו שם מוות על כל צעד ושעל, כל מטר היה מת. העיקר משם לקחו אותנו משם, לא רצו להחזיק אותנו במחנה, כי היו שם מחלות. שם היה לא רחוק בית-חרושת ללבנים, אז הביאו אותנו לשם. שם אמרו לנו: אתם תישארו פה, ופה אנחנו נישן. למקום הזה הגענו, התיישבנו, והתחלנו להוריד את הנעליים אחרי ההליכה על נעלי עץ. כשהולכים על נעלי עץ השלג נדבק למטה וזה נהיה גוש כזה. זה לא רק כבד, אלא גם קשה ללכת.

החבר הטוב הזה שלי, גודל, הוריד את הנעליים שלו, והרגליים התנפחו. הוא אומר לי: שמואליק תראה הרגליים התנפחו, מה יהיה. הוא אומר: יהיה בסדר, קודם כל אנחנו נחים פה, אחר-כך בבוקר אולי זה ירד. אנחנו נשארנו שם, הנפיחות ירדה קצת, אבל הוא איבד את החשק להמשיך. הוא אומר לי: שמואליק אני לא יכול הלאה, אני נשאר פה, מה שיהיה יהיה. אמרתי לו: גודל, אני לא אח שלך, אני יותר מאח שלך, אנחנו ינקנו ביחד. כל זמן שאני חי, ואני הולך, גם אתה תחיה, ואתה תלך.

ביקשתי שם מעוד חבר אחד, שהוא היה גם חבר קרוב, היינו שם ככה קבוצה. עכשיו הוא פה גם-כן בארץ, הוא עובד בהארגז. אמרתי לו: תראה, גודל לא יכול ללכת, אנחנו צריכים לסחוב אותו. הוא שואל אותי: איך נסחוב אותו, הרי אנחנו הולכים בשיירה, הרבה אנשים, אלפי איש. היינו כמה אלפי איש שם במצעד הספציפי הזה. אמרתי לו: אנחנו ניקח אותו אחד מצד אחד, השני מצד שני, ככה נשים לו את הידיים, ניכנס באמצע שאף אחד לא יראה, ונסחוב אותו כמה שנוכל. ככה היה, התחלנו לסחוב אותו יום יומיים, והבן-אדם התחיל להתאושש. הלכנו, הלכנו, הנפיחות ירדה לו, המשבר חלף, הוא הבריא לגמרי, והתחיל לצעוד יחד איתנו. זאת אומרת, שהוצאתי אותו מזה.

אנחנו הגענו למקום לבית-חרושת ללבנים, בבוקר עשו לנו אפל. למה עשו לנו אפל? כולם הולכים לתחנת רכבת. תחנת רכבת היתה ליד המחנה גלייביץ, זאת היתה עיר גבול, כולם הולכים לתחנת רכבת. בתחנת רכבת שום אוכל, שום שתיה, שום דבר. התחילו להעמיס אותנו על קרונות ברזל, אפילו לא עץ, אלא על קרונות ברזל. שם אם נוגעים אז נדבקים בגלל הקור. העמיסו אותנו, והרכבת התחילה לנסוע. הרכבת נסעה שעה, שעתיים, שלוש, ארבע עד הלילה.

בלילה הרכבת נוסעת קדימה, ונוסעת אחורה, נוסעת אחורה, ונוסעת קדימה. מה התברר? הגיעה ידיעה שאת קו הרכבת הזה הרוסים כבר כבשו, ואי אפשר לעבור. הם רצו לעשות משהו. מה הם עשו? הרכבת הזאת עצרה ביער, שם כל עשרים מטר יש יער, אבל זה היה יער עבה, והורידו את כולם מהרכבות. שם ברכבת הזאת זה שסיפרתי לך שהוא היה אחראי על קילוף תפוחי-האדמה, הוא קפא שם, הוא לא ירד, הרבה קפאו שם.

אני שמרתי על עצמי לפי העצה של אבא. אני עטפתי את עצמי עם נייר של מלט מתחת לז'קט שנתנו שהוא היה מבד. אז נייר מלט הוא שק, אתה קורע קצת פה וקצת פה, אתה יכול להכניס את הידיים. אתה קורע קצת פה, אתה מכניס את הראש. זה היה כמו חולצה, הייתי לובש כמה שקים כאלה. זה אטום שרוח לא עוברת ככה, זה עצר קצת את הקור, וזה מה שהציל אותי.

הורידו אותנו מהרכבות, ואמרו: כולם ליער, להמשיך! אנחנו נכנסים ליער, פתאום מתחילים יריות. היו יריות ממכונות יריה, יריות מרובים ומאקדחים. היה שם איזה אס.אס אחד שהוא היה צ'כי, אז הוא צועק: הפרטיזנים, הפרטיזנים יורים! אבל אלה היו הגרמנים שירו לתוך הקהל, מי שנפל נפל. החבר שלי ואני התרחקנו מהיער, ברחנו לשדה, נשכבנו על השלג, היה ככה שלג, אף אחד לא ראה אותנו, ונשארנו שם.

האחראי, הבלוקאלטסטה, הגרמני-צ'כי הזה ראה אותנו מרחוק. הוא קרא לנו שנבוא, אז אמרתי לחבר שלי: גודל, עכשיו הוא יורה בנו. הוא היה מפקד המחנה ביאנינה-גרובה, הוא הכיר אותי שנתיים וחצי, והוא ידע שאני עבדתי בזה וזה. הוא שאל אותי בגרמנית: חרא, מה אתה עושה פה, למה אתה לא עם כולם ביחד? אמרתי לו: ירו אז ברחתי, כולם ברחו, גם אני ברחתי.

הוא צרף אותנו לקבוצה שהובילו אותם הלאה. המלוים שלנו בדרך היו כבר זקנים, הם היו אז אנשי הג"א גיל חמישים וחמש משהו כזה, אז הם לא היו כל-כך שומרים. היו להם מגלשות, היתה להם שם גם מגלשה מלאה עם נשק, היתה שם מכונת יריה, תחמושת וכל זה. הם סחבו את זה, אבל הם לא יכלו לסחוב את זה, אז הם לקחו אותי ואת החבר שלי, כי אנחנו תמיד נראינו בריאים, והלכנו יפה. נתנו לנו לסחוב את הנשק הזה. כמובן היה לנו קצת יותר טוב, כי אנחנו עם נשק היינו אחרונים בסוף. בסוף תמיד היה משהו, ציפור כשהוא דוגר בסוף הוא תמיד מוצא משהו, אז אנחנו תמיד מצאנו משהו.

היה שם אס.אס אחד זקן שהיו לו אופניים והיתה לו מזוודה על האופניים על הבגאז', הוא הלך עם זה. הוא קרא לנו, לאחד משנינו שהלכנו עם הנשק, שניקח גם את האופניים. לקחנו את האופניים, הובלנו אותם. אחר-כך החליפו אותנו בדרך, ועברנו עם כולם. האופניים היו אצלנו, הם נשארו אצלנו. אמרתי לגודל: צריכים לבדוק מה יש במזוודה, יש מזוודה, יש אופניים ויש אס.אס, זאת לא מזוודה ריקה, יש שם בטח משהו.

פרצנו את המזוודה, היה שם לחם, היו שם הרבה סיגריות, טבק ושתיה משהו. אנחנו הוצאנו את הכל, את הלחם אכלנו בהליכה, את הסיגריות חילקנו בין החבר'ה. את האופניים זרקנו בצד, השארנו אותם בדרך. אחר-כך הגרמני הזה חיפש את האופניים, אבל אנחנו הרי הלכנו אלפיים איש, אז מאיפה הוא יכול היה לדעת למי הוא נתן את האופניים. אז זרקנו את האופניים.

הלכנו, הלכנו, ישנו באסמים של חיטה, ישנו בבתי-ספר. הגענו למקום אחד ללון בערב באסם, כולם נכנסו היה שם מספוא, היינו שם בתוך המספוא. היו שם חריצים כאלה, סדקים החוצה, רואים גרמניה הולכת עם החבילה לכיוון האסם. אני אומר לו: אתה רואה שם מישהי הולכת יש לה חבילה, אולי יש לה שם סנדוויצ'ים, אולי יש שם משהו. היא המשיכה להתקדם, היא התקדמה, התקדמה, היא הגיעה לקצה של האסם הזה. למשל זה היה האסם, פה היה הקצה ופה היתה הדלת, היא זרקה פה את החבילה הזאת.

כמה אנשים ראו את זה, רק שלושה איש, החבר שלי, אני ועוד אחד. התנפלנו על זה אז נהיה רעש. השומר שמע, הוא עשה סיבוב, הוא בא לכאן, הוא ראה ששם מתקוטטים על משהו. הוא ירה יריה. זה מעניין איך שהמזל לפעמים משחק. זה היה האסם, פה היתה הדלת, האס.אס בא מפה, והוא הגיע עד פה. פה היינו החבורה הזאת שהתקוטטנו על הסנדוויצ'ים, הוא ירה יריה, אני עמדתי פה, החבר שלי עמד פה, השלישי עמד פה, וכדור שירה פגע בו. הוא עבר אותנו דרך המעילים, את שנינו, אנחנו היינו אחד על השני. פה פה, ונכנס פה, הוא נפל. היה שם אס.אס אחד הנימאייר הזה.

הבחור הזה עוד היה חי, אחרי שהוא קיבל את הכדור הוא עוד היה חי, הוא דיבר, הוא אמר: אוי. האס.אס הזה אמר לנו להרים אותו, ולזרוק אותו בתעלה. בחוץ-לארץ יש תעלות על יד הכבישים שהמים יורדים שם. הוא אמר לנו: תזרקו אותו לתעלה. זרקנו אותו לשם, האס.אס הזה הוציא את האקדח, ניגש אליו וירה לו בראש. זה היה הסיפור עם הסנדוויצ'ים. שם במקומות האלה עשרות קפאו מקור, עשרות נשארו, שאחר-כך הגרמנים עברו עם הכידונים, ודקרו בקש. אלה שנשארו המשיכו ללכת. אנחנו המשכנו ללכת, הלכנו יום אחד, עוד יום ועוד יום, והלכנו כך עד אמצע פברואר.

ש: לאן הגעתם באמצע פברואר?

ת: אנחנו עברנו מחנות, אז עברנו על-יד מחנה אחד שאחי היה שם, זה היה מחנה של בית-חרושת למטוסים. אנחנו הגענו לגרוס-רוזן. כשהגענו לגרוס-רוזן, אני זוכר שמפקד המחנה עשה הצדעה, ובשער הוא מסר רפורט, שהיו כך וכך יודן, נשארו מאתיים ושמונים.

ש: מתוך כמה?

ת: מתוך כמה אלפים נשארנו מאתיים ושמונים. הכניסו אותנו למחנה, היה מחנה חדש ומחנה ישן. המחנה הישן היה איפה שהיה מקודם בנוי, היה מרוצף והכל והמחנה החדש היה בבוץ. אנחנו נכנסנו, ואנחנו מתקרבים לבלוקים. איך היו מסדרים את האנשים בבלוקים? אולי אלף איש בבלוק. איך היו מסדרים אותם על ריצפה? אחד בתוך השני ככה לא היה מקום, היה חורף. כל הלילה היו יריות, היו פגזים, היו יורים, מפגיזים ומפגיזים. ידענו שהרוסים מתקדמים.

ש: כמה זמן הייתם במחנה הזה?

ת: אני הייתי במחנה הזה שלושה או ארבעה ימים.

ש: משם לאן עברת?

ת: לציטאו (Zittau). שם אני נכנסתי למחנה, זה היה סיפור. אני נכנסתי עם הנעליים, אני מוציא את הרגל, אין לי נעליים. ברגל אחת נעל אחת נשארה בתוך החמרה בתוך בוץ, הוצאתי את הרגל בלי נעל, זה היה חורף. שאלתי את גודל: מה עושים? הוא אמר לי: נסתדר. תמיד זה היה בינינו, שעוד נסתדר, עוד נארגן.

אני נכנסתי לבית-שימוש, היה שם בית-שימוש, אני רואה שבתוך בית-השימוש שוכב מת ועל הרגליים יש לו נעליים. אני לא חשבתי הרבה, הורדתי לו את הנעליים, ונעלתי אותם. ישנו בצריף הזה אלף איש. בשתיים בלילה היו מחלקים מרק, לוקחים כמה אנשים למטבח עם הדודים, וסוחבים את המרק. החבר שלי ואני אמרנו: מרק, שישתו מים. סחבנו דוד, הלכנו מאחורי צריף, שפכנו את המים, הוצאנו את כל העבה שהיה בפנים, אכלנו, ואת היתר השארנו מאחורי הצריף. אומנם זה היה אוכל של אחרים, אבל זאת היתה השיטה של הישרדות, כי אחרת נפלת.

אחרי יום יומיים נכנס קצין אס.אס, הוא אמר: מחפשים אנשים לעבודה במכניקה עדינה, בעלי-מקצוע. אני הרמתי את היד. הוא שאל אותי: בן כמה אתה? אמרתי לו: בן שש-עשרה שבע-עשרה. הוא שאל אותי: איפה למדת מכניקה עדינה? אמרתי לו: אני לא למדתי, למדתי אצל אבא שלי. אבא שלי היה שען, הוא היה מתקן שעונים. אצלנו בפולין המפגרת לא היו חלקים כמו אצלכם בגרמניה, אנחנו היינו עושים את החלקים בידיים, מתאימים אותם והכל בידיים, זאת עבודה עדינה. הוא אמר בגרמנית: הם לחמו כמה ימים ונפלו, הפולנים החזירים האלה.

לקחו אותנו, עשו לנו טושים, רחצו אותנו, והלבישו אותנו. היינו איזה מאה וחמישים מאתיים עובדי מכניקה עדינה, העמיסו אותנו על משאית, והתחילו לנסוע. נסענו כל היום, עברנו את גרליץ עברנו עוד מקומות, הגענו לסביבות דרזדן (Dresden) על גבול צ'כיה, והגענו לצ'יטאו. שם היו מרכיכים רקטות. אנחנו היינו מקבלים חלקים ממחנה דורה (Dora), אנחנו היינו מתאימים אותם, ומרכיבים אותם. היו לנו מנהרות רוח, היינו מנסים אותם.

שם שמו אותנו בבלוק, שם כל המחנה היה בלוקים, זה היה מחנה בנוי. זה היה בית-חרושת מפעל בסדר גודל של שלושים אלף פועלים. היו שם אנגלים, צרפתים, הולנדים ואיטלקים שבויי מלחמה מכל מיני ארצות שעבדו שם. אותנו איחסנו בבלוק אחד, הבלוק הזה היה מחולק לשניים. זה היה בלוק די גדול באורך של חמישים מטרים, כמה קומות. המחנה היה מחולק לשני מחנות, מחנה נשים ומחנה גברים, אנחנו היינו הגברים ובחלק השני היו נשים. באמצע בחצי בלוק היתה דלת, שם עמד איש אס.אס, הוא שמר על הדלת שאנחנו לא נעבור, והם לא יעברו.

שם שוב היו צריכים תושיה. אנחנו אני והחבר שלי עלה לנו בגורל שהיינו נוסעים למחסנים להביא פרודוקטים בשביל האס.אס ובשביל המחנה. לאיפה היינו נוסעים? היו מחסנים של הוורמאכט של הצבא הגרמני, מחסני מזון. היה מחסן של ירקות, של פירות, של בשר, של גבינות מהמחלבה של זה ושל זה. לנו היתה עגלה, היינו יוצאים החוצה מהמחנה, מעמיסים את המתים, מביאים אותם לצ'יטאו, שם היה קרמטוריום שהיו שורפים את הגופות באופן קבוע. היינו מורידים את המתים שלושה, ארבעה או חמישה, ונוסעים עם העגלה למחסנים. היה לנו ליווי של אס.אס זקן, הוא היה בלי שיניים ובלי שערות, והוא הלך איתנו. הוא היה תמיד כל הזמן אומר לנו: לא למהר, לא למהר.

אנחנו הגענו למחסני ירקות, אני מסתכל, אני רואה ארגזים עם תפוחי-עץ. אנחנו מגיעים למחלבה, אנחנו רואים גבינות. מגיעים למאפיה, רואים לחמים. מגיעים לקצב, רואים נקניקים וכל הדברים האלה. אנחנו התחלנו לארגן. קודם כל לקחנו עשרה שקים עם תפוחי-אדמה, ולקחנו שק אחד בשבילנו, כלומר, לקחנו אחד-עשר. המחסנאי נתן לנו פיתקה על עשרה שקים, אבל לקחנו אחד-עשר שקים. לקחנו ארגז עם תפוחי-עץ מתחת לתפוחי-האדמה. בדרך כשהלכנו אמרנו לאס.אס: יש לך בטח נכדים וילדים, קח קצת תפוחי-עץ. הוא לקח. נכנסנו מאחורנית אל הקצב, גנבנו נקניק, ומהמחלבה גנבנו גבינה, היתה גבינת קוטג', זה היה דליל, שמנו בכיסים, והמים של זה התחילו ליזול לנו מכיסים, היה שמח.

הגענו למחנה בחזרה עם העגלה עם הפרודוקטים והורדנו. קודם כל את השק עם תפוחי-אדמה, היינו שנינו בריאים. היה גדר, הוא עמד בצד אחד, ואני עמדתי בצד אחד, הופ העפנו את זה מעל הגדר. זה היה כבר בידינו, האס.אס היו בקצה השני. הלחם היה בחדר איפה שהיו האס.אס, היינו מסדרים אותם בקופסאות, היינו הולכים עם קופסה וחוזרים. כשהיינו חוזרים תמיד היינו משאירים בקופסה לחם אחד או שניים וזרקנו, ככה הסתדרנו.

במרתף בחלק השני של הפרוזדור הזה איפה שהיה האס.אסמן שם היה המטבח, ושם הנשים בישלו. המחסן היה במרתף, איך נכנסים למרתף? מנסים לפרוץ. יש שומר, אז אחד משנינו דיבר עם האס.אס. שאלנו אותו: מאיפה אתה, מה אתה? הוא עמד פה, פה היו מדרגות, אנחנו יצאנו מהמדרגות למרתף. הוא לא שם לב, ואחד מאיתנו ירד למרתף. היו לנו כלים, במפעל היו פטישים, היו איזמלים והכל.

ירדנו למרתף, התחלנו לפתוח קיר, זה היה קיר עשוי מבלוקים. איך פותחים קיר מבלוקים? עם איזמל ופטיש. אבל הרי הוא נמצא למעלה, הוא מסתובב שם. עטפנו את האיזמל עם סמרטוטים, אז כשנתנו מכה לא שמעו. אבל הסמרטוטים נקרעו, אז כל פעם היינו מחליפים את הסמרטוטים. ככה הוצאנו בלוק אחד ועוד בלוק, שני בלוקים. עברנו לחלק השני איפה שהיו הנשים, שם היה מחסן. העתקנו את המפתח של המחסן, זה היה מפתח פשוט כזה, העתקנו אותו עם סבון או עם נר, אני לא זוכר עם מה וחזרנו. את הבלוקים החזרנו למקום, הרטבנו שם עם קצת מים, מרחנו קצת אדמה, וסגרנו בחזרה. היה חושך במרתף, לא רואים בלי חלונות בלי שום דבר. למחרת בבית-חרושת עשינו מפתחות.

יום אחרי זה או יומיים אחרי זה התפרצנו שוב. אז היה לנו כבר קל, לא היינו צריכים לפרוץ, הקיר היה כבר פרוץ, היינו צריכים רק להוציא את האבנים. נכנסנו למחסן, היה שם מחסן, פתחנו את המנעול, היה שם כל טוב. מילאנו שקים, העברנו את זה לצד הזה, השארנו את זה בתוך החלק שלנו. שם את המחסן העיקרי סגרנו בחזרה עם המנעול, לא השארנו ככה, אלא סגרנו בחזרה, לא ידעו לא גילו. העברנו כמה פעמים אוכל, לחם, נקניק וכל מיני דברים, אבל לא גילו. עשינו ככה בזהירות שהם לא עלו על זה.

ש: כמה זמן הייתם במחנה הזה?

ת: למחנה הזה הגענו בערך פברואר, היינו שם עד השחרור, עד השמיני למאי.

ש: מה אתה יכול לספר לי על השחרור?

ת: על השחרור גם-כן יש סיפור. בבוקר קמנו לא היה אף אחד.

ש: ציפיתם לזה?

ת: אחרי היריות כן, ציפינו שיהיה משהו, כי שמענו את הטנקים ואת התותחים של הרוסים, ומהגרמנים לא היה אף אחד, הסתובב שם רק אחד זקן. אנחנו ניגשים אליו, אנחנו אומרים לו: הרוסים הם כבר פה, זה בית-חרושת, זה חשוב מאוד, הרוסים ירצו את זה. אתה יודע יש בדרך חיילים אנשי אס.אס שבורחים מהרוסים, הם יכולים לראות אותנו, לחשוב שאנחנו ברחנו, ולירות בנו. הוא שאל אותי: אז מה אתה רוצה? אמרתי לו: אני רוצה שאתה תיקח רובה, תיקח אותנו, ותלוה אותנו. אתה תהיה הגב שלנו, כאילו שאתה מעביר אותנו ממקום למקום.

ככה היה, הוא העביר אותנו ליער, שם נכנסנו לאיזה בית פרטי, היה שם בית יפה כזה עשיר. האס.אס הזקן הזה היה מצ'כיה מוראבסקה-אוסטראבה (Moravsko-Ostrava) אמרתי לו: תזרוק את הרובה, תזרוק את כל הבגדים שלך, בוא תיקח בגדים תלבש בגדים אחרים כדי שלא יכירו אותך. אל תדבר, כי הם רוסים, ואתה לא יודע רוסית. אל תדבר. כך היה, הוא התלבש, הוא עזב אותנו, והוא צעד. אחר-כך פגשנו אותו בפראג (Prague), הוא עבר את הכל, והוא הגיע הביתה חי.

אנחנו נשארנו ביער. הגיעו הרוסים, פתאום אנחנו שומעים טנקים, הגיעו טנקים. אנחנו מסתכלים, אנחנו רואים טנקים אחרים, טנקים רוסים. לגרמנים היו את הטייגרים ואת הלאופרדים, אלה היו סוג אחר של טנקים. הטנקים היו מלאים עם חיילים. פתאום הם עוצרים, הם נותנים לנו: שוקולד, יין, וודקה, תפוחים, ממתקים, לחם. הרוסים זורקים לנו מכל טוב בלי סוף. אנחנו מרימים, מתחילים לאכול. היו כאלה שקלקלו את הקיבה, לא יכלו לסבול את האוכל, קיבלו דיזנטריה, קיבלו שלשולים, ולא החזיקו מעמד.

ש: כמה אנשים הייתם בבית הזה רק אתה והחבר שלך?

ת: לא, לא, אנחנו היינו קבוצה, היינו עשרה עד שנים-עשר איש, היינו כמה מלודז'. אנחנו נשארנו בבית הזה. אחר-כך אנחנו רצינו להמשיך.

ש: להמשיך לאן, הביתה?

ת: כן, לכיוון הביתה. מצאנו מפה, בדקנו, ראינו שאנחנו נמצאים בצ'יטאו, וצ'יטאו נמצאת לא רחוק מהגבול הצ'כי. החלטנו שאנחנו נלך בכיוון הזה. התחלנו ללכת, לא יכולנו ללכת, אז מה עושים? היה שם כפר, זה היה כפר יפה כזה גרמני מסודר, היתה שם מאפיה. הלכנו לראש הכפר, אמרנו לו: תשמע, יש פה קבוצה של הפטלינגים, בחורים שעזבו את מחנה ציטאו, הוא ידע איפה זה. אנחנו רוצים שאתה תיקח אותנו עם עגלה וסוס, שאנחנו נעלה, כי אנחנו לא יכולים ללכת, תיקח אותנו לתחנת הרכבת. ראש הכפר אמר: בסדר, אני אסדר לכם. הוא הלך שם לאיזשהו איכר, הביא שני סוסים ועגלה ענקית, וכולנו עלינו על העגלה.

העגלה התחילה לנסוע, נסענו איזה חצי שעה. בדרך שאלנו את האיכר הזה: אתה מהכפר הזה, זה לא רחוק, נכון? תרד מהעגלה, ולך הביתה. אנחנו לקחנו לו את העגלה ואת הסוסים, והתחלנו לנסוע לבד. כל החבר'ה האלה עלו על העגלה, היה מקום לכולם. לכל אחד מאיתנו היתה כבר איזו חבילה, מכנסיים ודברים כאלה. לי היו כבר מגפיים, יש לי תמונה עם המגפיים האלה, (מראה תמונה). אתה רואה את המגפיים, זה תיכף אחרי השחרור, אין לי עדיין שערות. זו אשתי הראשונה, חברה שלי מהמחנה, אני שחררתי אותה. אלה מגפיים גרמניות שאני לקחתי בדרך.

העיקר העמסנו, והתחלנו לנסוע. נסענו, נסענו ונסענו. נסענו יום, יום ועוד יום, והגענו עד ברסלאו (Breslau). קודם הגענו לליגניץ (Liegnitz), ואחר-כך הגענו לברסלאו. בדרך היו מלא חיילי מלוכלכים, נבלות פולנים. שם באיזור היתה דויזיה של חיילים פולנים. הם מצאו אותנו, והם לקחו לנו את הסוסים ואת העגלה. זה היה על-יד גלייביץ, הם לקחו אותנו לתחנת הרכבת, הם לקחו לנו את העגלה והסוסים, ואמרו לנו: פה יש לכם רכבת, תסעו הביתה! לקחו לנו, אין.

בברסלאו אנחנו עלינו על הרכבת. מברסלאו לויאלון זה מרחק של מאה ועשרים ק"מ, אז אנחנו כבר נסענו. מהרכבת נסענו לפוזן, אחר-כך לקאליש (Kalisz), אוסטרוב (Ostrow-Kaliski, קמפנאו (Kepno) ואחר-כך הגעתי לויאלון, הגעתי הביתה אחרי תקופה. כשהגעתי הביתה כבר פגשתי את אחי זה שהיה בצ'נסטוחובה, הוא היה כבר חודשיים בבית. נודע לי שהאח השני נמצא בצרפת, זה שלמד בישיבה. הוא היה שם בצרפת באיזשהו קיבוץ. אחר-כך ב46-' הוא בא לפה, הוא היה בפלמ"ח, הוא היה קשר ראשי של רבין, היה בין כובשי אילת. הוא היה בצרפת, והם באו לפה.

אני נסעתי הביתה לפולין, ודאגתי לסדר משהו, שיהיה לי משהו, אז התחלתי לעסוק במסחר. איך אני עוסק במסחר? מויאלון היתה רכבת ישירה לגדנסק (Gdansk), שמענו שיש שם הרבה גרמנים, ושם אפשר לקחת להם מה שרוצים. אני עליתי על הרכבת עם חבר שלי ועוד אחד, לקחנו איתם לשם דברים, ועלינו על הרכבת. בפנים לא יכולנו להיכנס, כי הרכבות היו כל-כך עמוסות, שבשום אופן לא יכולנו להיכנס. עלינו על הגג, נסענו עד לגדנסק. נסענו איזה יומיים על הגג או לחילופין ישבנו על המדרגה שליד הכניסה.

הגענו לגדנסק, אחר-כך חזרנו. הייתי שם כמה פעמים, עשיתי קצת כסף, היה לי כבר קצת כסף. יכולתי כבר לזוז, הלכתי להסתפר, וקניתי חולצה. יום אחד אני רוצה שתהיה לי תעודת זהות, אני הולך לעיריה. הם שואלים אותי: מה אתה רוצה? אני אומר לו: אני רוצה איזה נייר רשמי שאני אזרח פולניה, שאני כשר, שתהיה לי איזושהי תעודת זהות. הוא אמר לי: בסדר, אני אתן לך, אבל קודם פה על ידינו יש דואר, במרחק של חמישים מטר יש דואר. בדואר היתה שם נקודה צבאית. הוא אמר לי: לך לשם, ותגיד ששלחו אותך.

מה התברר? אני באתי לשם, מתחילים לשאול אותי שאלות: מתי נולדת וכו'. אחר-כך הוא שאל אותי: אתה יודע שבפולין בגיל עשרים ואחת הולכים לצבא? אמרתי: אני יודע. הוא שאל אותי: אז למה לא באת? אמרתי לו: עכשיו אני חזרתי מהמחננה, אני הייתי חמש וחצי שנים במחנה ריכוז. הם אמרו לי: אתה לא יכול לקבל אצלנו שום נייר, אתה צריך קודם להתגייס לצבא. זה היה בשנת 45', הייתי בדיוק בן עשרים ואחת, השנתון שלי הלך לצבא. הוא נתן לי מכתב, הוא אמר לי: תיסע ללודז' עם המכתב הזה לגדוד 11, זה חיל רגלים.

אני לוקח את המכתב הזה, אני הולך לאט לאט משם הביתה, ובדרך אני חושב על הכל. אני מחליט שאני לא נוסע ללודז', אני לא מתייצב לצבא, אני נוסע מפולין, אני בורח מפה. לקחתי רכבת באותו יום, נסעתי לקטוביץ' (Katowice). בקטוביץ' פגשתי חבר שהוא היה שם כבר בבולשת, הוא השתחרר קודם והוא היה כבר ב-או.ב.פ בבולשת הפולנית. הוא אמר לי: סע עד ז'בז'דביצה, שם יש גבול, אל תשאל שום דבר. סע עם הרכבת עד שם, תרד שם, תעשה סיבוב, ותעבור את הגבול.

אני עברתי את הגבול לצ'כיה, הגעתי לפראג, בפראג הייתי כמה זמן. אני עוד זוכר איפה היית, ברחוב דיקובל 21 על-יד מהר"ל שם בוינוגרדי. בפראג קיבלנו קצת עזרה, היה שם אונר"א, היו שם כמה קרונות. החלטתי שאני גם פה לא אהיה, החלטתי לנסוע להונגריה לכיוון דרום. הגעתי לבודפשט (Busapest) הייתי שם כמה חודשים, נחתי שם, התאוששתי והכל. החלטתי שיש לי שתי אחיות בארץ, אני צריך להתקדם בכיוון. איפה הכיוון? אמרתי: אני צריך לבוא לאוסטריה, ואחר-כך לעבור לאיטליה.

עברתי את הגבול לאוסטריה מהונגריה. היו שם מאירגון הבריחה, שהם שם שלטו באיזור, הם העבירו אותנו את הגבול מהונגריה לאוסטריה באיזור גראץ. שם עליתי על רכבת, נסעתי, והגעתי לעיירה אוסטרית בשם יודנבורג. (Judenburg) נכנסתי לשם, היה שם מחנה של אוקראינים, זה לא היה טוב. מפקד המחנה שם היה פולני, אנחנו היינו כמה חבר'ה.

אני נשארתי ביודנבורג כמה זמן, זה היה באיזור אנגלי, אחר-כך עברתי לאיזור אמריקאי למקום בשם באד אישל (Bad Ischl), שם נשארתי שנה. על-יד באד אישל יש מקם בשם אבנזה (Ebensee), שם אנחנו הקמנו מצבה עבור אלה שהיו במחנה אבנזה. היינו קבוצה גדולה, הלכנו לשם הקמנו מצבת זיכרון לאלה שנפלו באבנזה.

אני נשארתי בבא דאישל בערך שנה, ירדתי לאיטליה. את הגבול שוב עברתי, תפסו אותי על הגבול באיטליה במיראנו (Merano). האנגלים הסתובבו שם בתחנת רכבת, והם דלו את היהודים האלה שנוסעים לפלשתינה, והכניסו אותי לבית-סוהר. ישבתי לילה בבית-סוהר, למחרת שאלו אותי: לאן אתה רוצה להגיע? אמרתי: לאחיות, יש לי אחיות בפלשתיין. הם שאלו אותי: מאיפה אתה בא? אמרתי: מאוסטריה. הם אמרו: אנחנו נחזיר אותך לאוסטריה.

לקחו אותי בלילה, העבירו אותי את הגבול בחזרה לאוסטריה. אף אחד לא ראה שם, שומרי הגבול לא ידעו. העבירו אותי מהצד את הגבול, הם הלכו, וגם אני הלכתי. אני עשיתי עוד סיבוב, חזרתי, הלכתי ברגל עד מיראנו, זה היה מרחק של ארבע חמש שעות הליכה. הגעתי למיראנו, קניתי כרטיס רכבת, נסעתי עד בולזנו (Bolzano). בבולזנו היו שם כבר אנשי הבריחה, אנשי עליה ב' שעבדו שם. בבולזנו ובמיראנו היתה שם גם-כן נקודה לעליה ב'. היה שם סורקיס, היה שם דובדבני, היו שם כמה מראשי הבריחה.

עברתי בבולזאנו, ונסעתי למילאנו (Milano), שם נשארתי שנתיים ויותר. לא היו טרנספורטים, לא היו אוניות. נשארתי שנתיים במילאנו, אחר-כך ירדתי לנאפולי (Napoli), אחר-כך ירדתי לבארי (Bari) והייתי במקום שקוראים לזה טראני (Trani), שזאת עיירת דיג. באוקטובר 48' הגיעה אוניה ששמה טאטי, בשמונה-עשר לאוקטובר 48' עלינו על האוניה הזאת. זאת היתה אוניית מלחמה יוונית שהוביל חיילים אנגלים מאוסטרליה. הגעתי ארצה, הכניסו אותי לבית עולים בחדרה לכפר ברנדס. אחרי כמה ימים אני מקבל מכתב שאני אבוא להתגייס לצבא.

צד רביעי:

שרתתי בצבא שנתיים בחטיבה מפוארת גבעתי גדוד 51 ה הראשון, שנתיים שלמים. השתתפתי כמעט בכל המלחמות. שרתתי בהג"א איזה עשרים וחמש שנה שלושים שנה. התיישבתי פה בארץ, ולאט לאט התחלתי להתארגן, לבנות את עצמי, ובניתי את עצמי יפה בלי שום דאגות. היו לי קשיים בהתחלה כשבאתי ארצה, לא היתה לי עבודה. כשהשתחררתי מהצבא בשנת 51' לא היתה לי עבודה, הייתי עם שני ילדים, היה לי כבר בן שנולד בזמן שהייתי בהר הצופים. סבלתי הרבה, אבל לעומת הכל היום אני במצב טוב. לא כל-כך בריא, אבל במצב טוב. אני מודה למדינה שנתנה לי מקום להתארגן ולבנות.

ש: תודה רבה.

העד מראה תמונות:

* זה אבא שלי, שמו נחמן, כשפרצה המלחמה הוא היה בן חמישים וחמש. הוא נולד ב1885-. זו אמא שלי, חנה מרים. היא בת של שוחט ובעל תפילה, היא היתה מאוד דתיה.

* מצד ימין הראשונה זאת אחותי הבכורה שרה, שהיא הגיעה ארצה בשנת 1938, אחריה אחותי מאשה, שהיתה בעיר שלנו בויאלון עסקנית בגורדוניה, היא היתה צריכה להגיע גם ארצה בשנת 39' כשפרצה המלחמה. אחותי הצעירה שושנה, שהגיע ארצה בשנת 35'. מצד שמאל בקצה אמא שלי. האשה עם הילדה זאת דודה שלי עם הילדה שלה.

* זה אני בעצמי, שמי שמואל לבקוביץ, פה אני בערך בן שבע.

* התמונה הזאת נעשתה תיכף אחרי השחרור בשנת 45' ביוני או יולי, ואני מצולם פה עם אשתי הראשונה שהיתה איתי ביחד במחנה ציטאו.

* התמונה הזאת נעשתה תיכף אחרי המלחמה חודש או חודשיים, בשנת 45', אני נמצא פה עם אשתי הראשונה, שהיא היתה איתי ביחד במחנה ציטאו. זה זמן קצר אחרי סוף המלחמה, עוד אין לי שערות.