מגדה מורבאי

ראיון עם: מגדה מורבאי

תאריך הראיון: 20.1.97

מראיינת: אוה לוטקביץ

תכתוב: עדנה חלמיש

ש. היום ה20.1.97-, מראיינים את הגברת מגדה מורבאי, ילידת הודויובו בסלובקיה. ספרי בבקשה קצת על משפחתך לפני המלחמה.

ת. המשפחה שלי: אבי, אמי ואחותי, ובזמן הזה חיו הסבתות והסבים והדודים והדודות ובני דודים. הכל היה טוב ויפה.

ש. אמרתי לי שבעיירה שלכם גרו 5 משפחות יהודיות בלבד.

ת. כן. בעיירה שבה נולדתי היו 5-6 משפחות יהודיות עד 1944. אבל אחרי שחזרנו מהמלחמה, ב1945-, סך הכל חזרה המשפחה שלנו ודוד אחד, אח של אמי, בלי אשתו ובלי הבן השנתיים שלו.

ש. אתם חזרתם כולכם?

ת. כן. אמי ואחותי ואני היינו ביחד, קודם באושויץ ואחרי 6 שבועות לקחו אותנו לפרשניץ.

ש. בינתים נחזור לתקופה שלפני המלחמה. ספרי איפה למדת, חיי המשפחה?

ת. למדתי בבית ספר יסודי שהיה במקום. שם באירופה זה לא היה כמו פה, שעד גיל 14 זה בית ספר עממי. שם בית ספר עממי זה עד גיל 10-11. אחר כך עוברים לתיכון או בית ספר מקצועי, מה שבוחרים. בגיל 10 מסיימים בית ספר יסודי. תיכון לומדים 8 שנים. ואני למדתי בית ספר יסודי בעיירה שבה נולדתי, עם ילדים לא יהודים.

ש. מה היו היחסים ביניכם?

ת. בסדר גמור, יחסים מאד טובים. גם עם התושבים. ההורים שלי ואנחנו הילדים, לא היו שום בעיות. בגיל 10 עברתי לעיר אחרת בשם רימסומבט. זה 3/4 שעה נסיעה ברכבת.

ש. שם הלכת לבית ספר תיכון?

ת. כן. זה היה תיכון ריאלי. זו היתה כבר עיר ושם היתה קהילה יהודית יותר גדולה, ובית כנסת ורב. שם היו כמה דתות: יהודים, קתולים, רפורמטים. אז לכל דת היה פעם או פעמיים בשבוע שעור שעתיים של הדת.

ש. גם ליהודים?

ת. ברור. אז אותנו לימד הרב של המקום. נוסף לכך, בכל יום שבת, בשעה 2 בצהרים, כל התלמידים היהודיים היו חייבים ללכת לבית הכנסת. זה מיוחד בשביל התלמידים, התפילה. חוץ מזה, אם רצית ללכת לתפילה בליל שבת, יכולת. אבל בשבת היינו חייבים ללכת בשעה 2, בדיוק כמו שחייבים ללכת לבית ספר. אם לא הלכת לבית הכנסת, היית צריכה להביא תעודה רפואית או איזו סיבה שלא הלכת. לא סתם שלא מתחשק לך. אז באמת למדנו את הדת.

ש. המשפחה שלך היתה דתית או מסורתית?

ת. המשפחה שלי מסורתית מצד אמי. מצד אבי מאד מתבוללים, אבל זה הסתדר. אמי היתה דתיה. הבית היה כשר לחלוטין. היה חלבי ובשרי, ויום כיפור היה יום כיפור ופסח - החלפת כלים. כמו שצריך. זה לא שלנו היה כל כך חשוב, אבל מפני שלאמי זה היה חשוב, אז עשינו למענה הכל. שיהיה לה נוח. ובגללה הרבה מאד זמן לא נסענו בשבת. רק אחר כך כבר, כשאבי התחיל להיות חולה והיה בבית חולים, אז נסענו אני ובעלי לבית חולים. אז אמרתי לאמי: את רואה, רק לבית חולים מותר לנסוע בשבת? אחר כך התחלנו לנסוע בשבת. אבל עד אז בכלל לא.

ש. בואי נחזור לבית ספר. את היית שם בפנימיה או חזרת כל יום הביתה?

ת. לא, אני לא חזרתי. שם לא היתה פנימיה אלא היו משפחות יהודיות. והורי ביקשו מידע איזו משפחה יכולה שאני אגור שם. אני נסעתי הביתה בסוף שבוע, מוצאי שבת, כי לא חס וחלילה בשבת. שם ביום ראשון היתה ה'שבת'. ביום ראשון לא למדנו אבל בשבת כן למדנו. רק הרב סידר שהתלמידים היהודיים לא כותבים בשבת.

ש. אז את למדת שם. באיזו שנה היית שם?

ת. ב1938- התחלתי ללמוד בכיתה בשפה הסלובקית. אחר כך כשהיתה החלפת השלטון, היתה הפסקה של איזה חודש שלא הלכנו לבית ספר כי היה כל הבלגן. אחר כך כבר שלחו אותנו למגמה ההונגרית. זה היה קצת קשה. ידעתי לקרוא ולכתוב, אבל לא בדיוק כמו שצריך. כי את הדקדוק למדתי בבית ספר סלובקי וזה שונה לחלוטין הסלובקית וההונגרית.

ש. זאת אומרת חודש הייתם בחופש ואחר כך חזרתם לבית ספר והכל היה בהונגרית?

ת. כן. בהתחלה הם היו מאד 'הומנים', עוד היה אפשר פעם או פעמיים בשבוע לקבל שעור בשפה הסלובקית. כי ידעו שקשה לנו. אמנם זה לא היה דרוש שאלמד בבית הספר סלובקי כי הצ'כים היו מאד ליברלים ונתנו להונגרים, כי שם היו הרבה הונגרים, ונתנו להם לבחור בבית הספר הונגרי. לא היה טרור כזה שחייבים. רק אני רציתי, כי למה לא. אם המדיניות ככה. בבית שמעתי מספיק הונגרית, אז זה לא מצלצל לי משהו זר.

ש. באיזו שפה דיברתם בבית?

ת. הונגרית.

ש. וסלובקית רק בחוץ?

ת. רק בחוץ. כי אבי היה יליד הונגריה, רק אמי היתה ילידה סלובקיה.

ש. זאת אומרת רוב האנשים שם דיברו את שתי השפות בעצם.

ת. כן. אבל אבי לא, אף פעם. אחר כך התחלנו ללמוד את השפה ההונגרית. קיבלנו מורים חדשים וזה היה מאד קשה, כי המורים ההונגרים-הסלובקים כבר לא היו כל כך ליברלים והומניסטים. הם גרשו אותם, גם את היהודים וגם את הסלובקים וגם את הצ'כים. והם הביאו מהונגריה כל מיני מורים. וכנראה שההונגרים בדם הם יותר אנטישמים.

ש. את הרגשת את זה?

ת. תראי, בזמן המלחמה כבר לא היה הבדל.

ש. אבל כשאת היית בבית הספר?

ת. לפני שההונגרים באו, לא הרגשנו שהצ'כים אנטישמים.

ש. אבל כשההונגרים כבר היו בבית הספר?

ת. היו ביניהם אנטישמים. אלו שהגיעו מהונגריה. בהונגריה היתה מדיניות אחרת לגמרי מאשר אצלנו. אצלנו זה היה צ'כוסלובקיה וזה היה דמוקרטיה מוחלטת. אבל אצל ההונגרים כנראה שהם לא הכירו כל כך את הדמוקרטיה, הם יותר פאודליסטים. אז זה לא היה כל כך טוב. אני לא אומרת שלא היו ביניהם גם בסדר, כי לא כולם היו חדשים. נשארו איזה מורים שדיברו את השפה ההונגרית. אז בהתחלה הם לא זרקו אותם, כי לא יכלו מיד להחליף. אז זמן מה הם נשארו בעבודה, ואחר כך לאט לאט החליפו את כל הצוות שהיה. החל מהמנהל ועד האחרון. אז אלה באו והם היו די אנטישמים, הרגשנו את האפליה בין הגויים לבינינו.

ש. את מדברת על שנת 1938?

ת. אחרי.

ש. סיפרת שלא היו גרמנים בכלל?

ת. עד 1944. כל מה שקרה זה ההונגרים עשו.

ש. אז מה המצב מ1938- עד 1944? איך זה התדרדר מבחינת היהודים?

ת. זה התדרדר מבחינת היהודים לא טוב. בשנת 1940-41 התחילו לקחת את הגברים היהודים. אמרו שלמחנות עבודה. לקחו אותם למקומות שונים, בין היתר ברוסיה. שם בשנים האלו כבר היתה קטסטרופה, כבר היו שם הגרמנים. אז הרגו את היהודים.

ש. אז את זוכרת שהיית חוזרת הביתה, אז ההונגרים היו תופסים את היהודים?

ת. את מתכוונת לגברים ולמחנות?

ש. לפני שנת 1944. את זוכרת שהמצב היה…

ת. בטח. כי מ1941- בערך התחילו לקחת את הגברים היהודים. זה לא בבת אחת, אלא קבוצות קבוצות, מגיל 18-20. זה היה מאד ברוטלי ועצוב ומסוכן. כי משם, חלק קטן חזר הביתה. וגם אבי ז"ל סיפר ובעלי ז"ל סיפר, שהיו שם כמה שנתיים-שלוש. מי שחזר משם זה פלא.

ש. גם את אביך תפסו?

ת. כן. אחר כך אבי חזר ב1943- מרוסיה.

ש. באיזו שנה תפסו אותו?

ת. לקחו אותו ב1941-. אחר כך לאמי עוד היתה פרוטקציה וכסף, אז זה עזר. אז הוא חזר. אחר כך שוב לקחו אותו. זה לא שתפסו אותו, הוא קיבל צו. אז ב1942- שוב לקחו אותו והוא חזר ב1943-.

ש. הוא חזר ממחנה ברוסיה?

ת. כן. ואז, בזמן הזה, לרוב היהודים כבר היה מאד קשה. כי שם אם היה לך עסק, חנות, מפעל, מוסך, וכדומה, היית צריכה אישור מהאזור, מהעיריה או מהמועצה, ומשר התעשיה. ופתאום ביום אחד החליטו לסגור את כל העסקים של היהודים. הביאו גוי לתוך העסק שלנו, ולא רק שלנו, אלא של רוב היהודים. ואז אבי היה ברוסיה. הם רצו שגם נעזוב את הבית ונלך בכלל, בלי שום דבר, רק לקחת את המזוודות.

ש. ההונגרים באו אליכם הביתה וביקשו שתצאו?

ת. ההונגרים, כן. ואז אמי אמרה: בעלי לא בבית, הוא בשרות שלכם, בגלל המדינה שלכם. אז לאן אלך עם שתי הבנות שלי ועם אבי המסכן? סבא שלי היה אצלנו, כי סבתי נפטרה ב1940-. לסבא שלי היתה במקום הזה חנות גדולה שבה היה הכל. שם מכרו גם שתיה חריפה, כי הגויים יודעים ואוהבים לשתות. אבל את הכל לקחו מסבי וגם את הבית. אז ההורים שלי הביאו אותו אלינו. שם היה בית ענק אז היה מספיק מקום. ואז אבי לא היה בבית ואמי אמרה: לאן אלך עם אבי הזקן ושתי הבנות שלי? אז היא סידרה בסוף.

ש. כסף עוד היה?

ת. בטח, כסף היה. אבל רק שלא יזרקו אותנו עד שלפחות אבי חוזר הביתה, כי אחר כך איפה ימצא אותנו? אז ככה נשארנו עד שאבי חזר הביתה.

ש. אתם ידעתם משהו על אבא?

ת. ידענו משהו, כי מדי פעם קיבלנו גלויה. לפעמים זה הגיע פעם בחודש, לפעמים פחות, לפעמים יותר. לפעמים חשבת שזה כבר לא אקטואלי, לפעמים חשבת שאולי, מי יודע… חיית ככה בספק אם יש או אין. כשחזר זה היה נס, הפתעה גדולה. אחר כך כבר לא לקחו את אבי.

ש. זאת אומרת שהוא חזר ב1943-. עסק כבר לא היה לכם, כבר לא היה רכוש, רק גרתם בביתכם?

ת. אנחנו גרנו בבית שלנו. אבל התחנה וכל זה כבר לא עבדה בשבילנו. אבל הם רצו שאבי יעזור להם.

ש. אז הם שילמו לו?

ת. לא זוכרת, לא יודעת. לא נראה לי. כי כולם רק הכירו את אבי. הם עשו הרבה מאד צרות בכל מיני דברים. עד שב1944-, ב19- למרץ, הגיעו הגרמנים. ומיד כל מיני חוקים. קודם כל זרקו את היהודים מבית ספר.

ש. זאת אומרת שעד 1944 עוד הלכת לבית ספר?

ת. כן. אמנם זה היה קשה להיות איתם, כי סך הכל היינו 5 בנות יהודיות בכיתה.

ש. אבל למדתם והיו חיים פחות או יותר נורמלים?

ת. תראי, לא היתה אפשרות אחרת, היינו צריכים. כי אם את אומרת שאת לא רוצה ללמוד, אף אחד לא הכריח אותך ללמוד. אבל למה? חוץ מזה היה עדיף כמה שאפשר לחיות עם היהודים ביחד.

ש. אתם ידעתם שהגרמנים עלולים להכנס?

ת. לא ידענו. האוירה לא היתה טובה ונעימה, אבל לא עד כדי כך. אמנם ידענו ושמענו וזה כבר היה ידוע לכל אחד שבפולניה, צ'כיה, סלובקיה ועוד כמה מקומות, אולי בפריז, בהולנד… אבל חשבנו שאולי פה… זה כבר היה 1944 ותמיד אמרו שזהו זה, זה כבר היה אחרי רומל ואחרי נורמנדיה.

ש. היו לכם ידיעות?

ת. היה רדיו אבל שמענו רק בלילה, את הרדיו הבריטי.

ש. אבל פחות או יותר ידעו שנלחמים.

ת. כן, ידענו הכל. אבל בסוף הגיעו. מהיום למחר. ובאותי היום שהגרמנים נכנסו, כשהיהודים נסעו, תפסו אותם בתחנות רכבת או בעיר, לא משנה…

ש. היהודים הלכו עם…

ת. עוד לא.

ש. אבל הם ידעו כבר מי?

ת. תראי, הם נכנסו לתחנה שהיו בה הרבה מאד אנשים, או לרכבת וביקשו את הניירות, את תעודות הזהות. אז נתת, כי לא חשבת כלום. אז כתוב שאת יהודיה. הוציאו אותך מהרכבת או מהתחנה. המשפחה בכלל לא ידעה לאן נעלמת.

ש. איפה היית באותו יום שהם נכנסו?

ת. זה היה בדיוק איזה חופש מבית הספר ואחותי ואני לא היינו בבית. היינו בעיר אחרת, אצל בני דודים, בביקור. אבל זה רחוק מהעיירה שלנו. אז כשהם נכנסו, דודתי מיד טלפנה להורים שלי שיבואו מהר לקחת את הבנות הביתה. אז אמי לא נתנה לאבי לנסוע, כי לגבר זה היה הרבה יותר מסוכן. ואצלנו היה מקרה נדיר: בתעודת הלידה של אמי היה כתוב שהיא קתולית. אז תמיד צחקנו שכתוב שאביה יהודי, שאמה יהודיה, ושהיא קתולית. וכמה שהיא רצתה שיתקנו את זה, לא תקנו. זה היה מאד מעניין. אז כשאבי למשל היה ברוסיה, אמרו לאמי שתתגרש ממנו, ואז לא יקרה שום דבר. לא לוקחים את התחנה, לא לוקחים שום דבר ולא עושים בעיות.

ש. בגלל שכתוב בתעודה שהיא קתולית?

ת. כן. הם היו בטוחים שאמי קתולית. אמי אמרה: לא, אני לא מתגרשת ממנו. אז היינו שם ואמי לא נתני לאבי לנסוע לשם והיא נסעה עם התעודה שלה. אז אמי נסעה ברכבת מהירה ואז לקחה מונית והגיעה לשם. אנחנו כבר היינו מוכנים. נכנסנו למונית, נסענו בחזרה למקום שבו אמי ירדה מהרכבת. אבל כל הדרך היתה מלאה גרמנים. טנקים, משאיות. לא ראית את הסוף של השיירה. וחיילי SS עם הכובעים. פחדנו פחד מוות.

ולא תפסו אותנו, לא עצרו. אז הגענו לשם. אמי שילמה פי 3 לנהג המונית. עלינו לרכבת המהירה ואמי אמרה לנו: אתם עכשיו יושבים. שם היו תאים כאלה, שיש פרוזדור ודלת סגורה, ו6-4- מקומות בתא אחד. אז אמי קנתה את זה. היא נתנה את זה לכרטיסן כסף, שאנחנו מאד עייפים, סיפרה סיפור איפה שהיינו, וביקשה שאף אחד לא יכנס.

ש. אם לאמך היתה תעודה של קתולית ובאותו זמן לא היתה עם אביך, לא חשבתם שאפילו אם יבדקו אתכם אז כתוב קתולים ו…

ת. זה לא משנה. אף פעם אי אפשר לדעת. לא יודעת איך זה הלך. אמי סגרה את הדלת, ולה היתה תעודת לידה של קתולית וזהו. ומה איתנו? זה משהו אחר. כי אני לא חושבת שזה היה ככה כמו אצל היהודים, שאת על פי האמא.

הגענו ב7- בערב לאיזה מקום ואבי חיכה לנו עם האוטו ונסענו הביתה. אבל זה היה מ7- בבוקר שאמי יצאה. זה היה יום קשה. אבי ישב בבית ופחד, איך נגיע. זה היה ממש כאילו שאת הולכת להתאבד, נוסעת בין הגרמנים. והרבה מאד תפסו. בבודפשט. כי אף אחד לא ידע שהם מגיעים פתאום, המנוולים האלה.

וכעבור חודש בערך כבר אמרו שאנחנו חייבים ללכת עם המגן דוד, וכבר שום דבר לא היה שלנו. וזרקו אותנו מבית הספר. אמרו שליהודים אסור. יהודים וכלבים.

ש. ממה חייתם? עוד היה לכם כסף?

ת. לא היה חסר לנו כסף.

ש. כן, אבל היו לוקחים את הכסף מהיהודים.

ת. אני לא יודעת אם לקחו את הכסף. במצב כזה כבר לא אכפת הכסף. חשוב להשאר עם המשפחה ולהשאר בחיים.

ש. לא, אני מתכוונת איך לחיות כשכבר אין עבודה.

ת. זה לא היה כל כך הרבה זמן.

ש. זאת אומרת אוכל היה לכם.

ת. אוכל היה והבית היה.

ש. כי במקומות אחרים זה כן היה כך.

ת. במשפחה שלי לא היה כך. אחרי חודש לקחו אותנו לגטו. זה היה בוקר אחד, היו שם שוטרים שבאו ולקחו אותנו. ואפשר היה לקחת רק מה שהם אמרו שאפשר. וזה לא היה כל כך משמעותי. וגם בדרך התברר שבכל המקומות השארת את הדברים. כי בסופו של דבר, מה היתה המטרה שלהם? שיתנו להם את כל הזהב. אני זוכרת שלקחו את סבי שיגיד היכן הוא שם את כל הכסף. סבי מצד אמי היה עשיר מאד. איפה הוא שם את כל הזהב. והרביצו לו. כל יום היה חוק חדש. שיהודים צריכים לתת את הזהב, את הרכוש, את הכסף, את הרהיטים, הכל. תמיד משהו. עד שכבר לא היה לך שום דבר, אפילו את כבר לא היית.

באותו יום שהחליטו שצריך לתת את כל הזהב, אז היו מודעות גדולות בכל מקום שבתוך 24 שעות, מי שלא יביא את כל הזהב שלו, יורים בו. אז אבי אמר שאת כל מה שהיה לו הוא הביא. "שתוק, יהודי מסריח!" ככה דיברו. עד שאבי עוד מצא מישהו שאבי עזר לו הרבה, ונתן לו כסף שיוציאו את סבי. כי סבי היה אז בן 58-60. שהורגים אותו שם. אז באמת הוציאו אותו. אבל מה היה סופו? הוא בא איתנו לאושויץ. אז לקחו אותנו לגטו ריבסץ.

ש. זאת היתה עיר לא רחוקה.

ת. שם היינו שבועיים או שלושה.

ת. הביאו לשם יהודים מכל העיירות בסביבה. כמה יהודים היו שם?

ת. אין לי מושג.

ש. זה היה גטו סגור?

ת. בטח. לא יכולת לצאת. קודם כל מסביב היו שוטרים. בזמן הזה כבר היה סגור. זה לא כמו בוארשה, כי שם היה הגטו שנים. פה הכל היה מהר. הם רצו לעשות את זה מהר, להגיע למה שעשו בפולניה ובסלובקיה, איפה שכבר התחילו ב1942-, 1943, 1939. הם רצו להראות לגרמנים שגם הם לעניין.

ש. זאת אומרת שההונגרים לקחו אתכם?

ת. בטח. ההונגרים היו ביחד עם ההונגרים. הם עשו הכל מה שהגרמנים רצו. אם הם לא היו רוצים שזה יקרה, זה לא היה קורה. כי זה בר היה 1944! אחרי שכבר היה ידוע שהם הפסידו את המלחמה, ברוסיה, בנורמנדיה. כבר לא היה להם כוח. הם רק רצו להראות שהם מאד חזקים ומסוכנים. ולמה ההונגרים עשו את זה? בגלל הכסף והרכוש. כי כל הרכוש של היהודים עבר לגויים וזה מה שקרה. תדעי לך, שלכל הגויים… החומרנות זה בגנים שלהם. לקחת את כל הרכוש, שלא יהיה ליהודי "המלוכלך הזה, המסריח הזה, שימות". כשחזרנו הביתה אצלנו במקרה זה לא קרה. אבל שמענו כמה מקומות וקראנו בכמה מקומות שאמרו: חזרתם יותר משהלכתם.

ש. אז אתם בגטו?

ת. כן. ויום אחד באו לגטו ולקחו את הגברים, אלה שעוד היו בבית. אז לקחו גם את אבי. אחר כך לקחו אותנו. סבי היה איתנו. אחר כך כבר לא ידענו שום דבר מאבי. כי מהגטו לקחו אותנו לשלגוטריה.

ש. זאת אומרת מרימסץ לקחו אתכם?

ת. לשלגוטריה. אחרי כשלושה שבועות.

ש. איך לקחו אתכם, ברכבת?

ת. אני חושבת שברכבת, אני לא בטוחה.

ש. פינו סופית את הגטו?

ת. סופית.

ש. והעבירו את כל היהודים לשרגוטריה?

ת. כן, חוץ מהגברים. נשים, ילדים, זקנים וחולים. ובשלגוטריה גם הוסיפו כמה אזורים. היינו שם כשבוע ימים.

ש. איך נראה הגטו? גרתם בבתים?

ת. הם פינו את האזור מהתושבים, תושבי האזור הלכו לגור בבתים של היהודים. קיבלנו חדר אחד לכולנו, לאבא שלי, לאמא שלי, אחותי ואני.

ש. היה אוכל?

ת. הבאנו אוכל מהבית. והיה שם גם מטבח. כל אחד התארגן. האמהות בשלו. מה שהיה חסר, לאבי היו הרבה מאד מכירים גויים, אז הם באו לבקר אותנו. לא יכולנו לצאת והם לא יכלו להכנס, אבל הם הביאו אוכל, לחם, תפוחי אדמה, בשר, דברים שחשבו שכבר אין לנו. ואם לא רצינו, נתנו לאחרים שלא היה להם. אני לא יודעת איך הם סידרו להעביר את האוכל. בטח נתנו כסף תמורת זה.

שם היינו כמה ימים, ולילה אחד פתאום באו והתחילו לצעוק: מהר, מהר, לקחת את הדברים! ואם יש עוד זהב וכסף, מיד לתת, אחרת יהרגו. לקחו אותנו לתחנת רכבת. שם כבר עמדו קרונות. ואז הכניסו אותנו. אז נסענו.

ש. את היית עם מי?

ת. אמי, סבי ואחותי.

ש. אחותך היתה יותר קטנה?

ת. כן, שנתיים יותר קטנה ממני. אז נסענו ונסענו.

ש. לא ידעתם לאן אתם נוסעים?

ת. לא ידענו בכלל. רק יותר מאוחר שמענו. קודם אמרו לא לדאוג, שלוקחים אותנו למחנה עבודה.

ש. אתם ידעתם שזה לא מחנה עבודה?

ת. אנחנו לא ידענו כלום. היהודים היו כאלה נאיבים ורצו להאמין. ראו מה שקרה בפולניה וברוסיה, ולא רצו להאמין. אמרו: פה זה לא יקרה. וכל הזמן היתה שטיפת מוח. אמרו שזה מחנה, ותעבדו שם, בדרום הונגריה, בחקלאות. אז אמא שלי תמיד אמרה: אין דבר, אתם תעבדו. אמרנו: אמא, אבל אנחנו לא יודעים לעבוד. היא אמרה: לא לדאוג, יהיה בסדר.

אחר כך כששמענו את השפה הגרמנית והפולנית… כבר חשבנו שזה לא בדיוק דרום הונגריה, אבל לא ידענו איפה. כי מעולם לא שמענו שיש אושויץ.

ש. אז נסעתם הרבה. פתחו את הקרון בזמן שנסעתם?

ת. אולי פעם ביומיים, אולי נתנו קצת לשתות מים. ואני לא זוכרת כמה היינו מהמשפחה בקרון. היינו סבי, אמי, אחותי, אני, ועוד דודה אחת, גיסה של אמי, עם בנה בן השנתיים. אז היה לנו עוד את הקיטבג. זה היה בחודש יוני. כשנסענו היה צריך מעיל ונעלים טובות ודברים חמים. ומה שהיה לנו, לקחנו. מי חשב…

אז הגענו לאושויץ. פתאום, כשיורדים היו שם מלא SS וגסטפו. ומי ידע שזה מנגלה? הסתכלנו איזה גבר יפה.

ש. מנגלה?

ת. מאד. איזה גבוה, צעיר, מאד יפה.

ש. אתם ירדתם מהרכבת ו…

ת. כן, בטח. זה לפניו, כי הוא עשה ככה, בחיוך. והוא עשה ככה לסבי ולדודה שלי, כי בידים שלה היה הבן בן השנתיים. אז לא היה לנו אפילו זמן להגיד: לאן, מה, למה? הסתכלנו, והוא אומר: עוד מעט אתם תפגשו. הוא אמר בגרמנית. השטן הזה. אז אנחנו הלכנו. ופתאום אמי מסתובבת אחורה, ואז היא שמה לב שאחותי רצה אחרינו. כי הוא עצר אותה גם כן והיא התחילה לבכות ואמרה שהיא רוצה אם אמי והאחות. אז הוא אמר: לכי. אז כשהלכנו בדרך ארוכה מאד, שמה בצד אחד רואים כל מיני 'באראקים' כאלה וגדר רשת. ומשם צועקים לנו: תזרקו לנו הכל! וכולם היו עם קרחת ובגד כמו של אסירים. אז אני אמרתי לאמי: אוי אמא, הביאו אותנו למחנה של משוגעים! אני הייתי בטוחה שאלה משוגעים. ואחרי שעה שעתיים, גם אני הייתי אותו הדבר…

ש. אז היית עם אמך ואחותך?

ת. כן. הסבא והדודה כבר לא היו איתנו. רק שלושתינו. ועוד שתי בנות מהעיירה שלנו. אחת היתה בגיל שלי, כי אמה גם כן הלכה עם אחיה לצד השני. הוא היה רק בן 7-8. השניה היתה יותר גדולה ממני. ההורים שלה לא היו כל כך מבוגרים, אבל הם הלכו גם כן לצד השני.

אז הכניסו אותנו לאולם ענק. אמרו: תשימו את הקיטבג שלכם ותורידו את המעילים ותורידו את… ומלא אנשי SS בתוך האולם. פתאום אומרים להתפשט. מה, להתפשט? מה פתאום להתפשט? מלא גברים פה, אי אפשר להתפשט. אחר כך התחילו כבר יותר דרסטי, כי לא זזנו בכלל. אז התקרבו, ועם השער, ובעיטה. "מה, לא להתפשט? מה את חושבת, מה את בכלל?" ושם היה כתוב על הדלת: צוענים ויהודים. זאת אומרת אלה לא בני אדם.

אז מה היה בסוף? שהתפשטנו. אם אני חושבת על זה, אני חושבת שבמשך השנה שהייתי במחנה היו לי הרבה מאד דברים קשים, אבל זה היה הרגע הכי קשה. כי עוד לא הייתי בת 18! ולהגיד לי שאתפשט? זה היה משהו נורא. אז התפשטנו ערומים לגמרי, והיינו צריכים ללכת אחת אחת. והיו שם כסאות ולשבת על הכסאות. ואז באו הספרים וגילחו את השער. פתאום הרגשת שאין לך שער בכלל.

ברור מאליו שכל מה שהבאת ושמת, כל הציוד שלך, לקחו. נתנו לקחת רק את הנעלים, לא יותר מזה. לא לבנים, לא בגד, רק את הנעלים. אז למי שלא היה מזל, גם את הנעלים לקחו. ואנחנו באנו ככה, שההורים שלי אמרו: אם אנחנו הולכים לעבוד, אז צריך נעלים טובות. אז את יודעת איזה נעלים לובשים לסקי? את זה עשה סנדלר באופן מיוחד. אז כאלה היו לכולנו. לאמי, לאחותי ולי. והן היו יפות וחזקות. אז לא היה לנו מזל, לקחו אותן גם. נתנו לך מה שנתנו לך. אני לא יודעת מאיפה לקחו את כל הסמרטוטים האלה. מילא סמרטוטים, אבל היה קרוע! והיו כאלה שכל ה'ציצי' היו בחוץ. זה היה משהו קטסטרופלי.

העיקר, יצאנו לבושים ככה, עם קרחת. לא הכרנו אחד את השני. אני ואחותי לא ראינו את אמא, והתחלנו לצעוק. ואמא עמדה שם ולא הכרנו אותה. זה היה משהו… זה היה בבירקנאו. אחר כך לקחו אותנו ברגל למקום השני, לאושויץ. שם היו ה'באראקים' האלה. איפה שלקחו אותנו זה היה ממש… אולי רק כמה ימים היה להם זמן להקים אותם, כי הביאו מאות אלפים. כבר אמרו אחר כך שהקרמטוריום לא הספיק לעבוד טרנספורט אחרי טרנספורט מהונגריה.

אז לקחו אותנו לשם. תארי לעצמך, זה כמו הסהרה. רק חוץ מהחול. לא כביש, לא דרך, לא מים, לא עשב, לא עץ. כלום. וב'באראקים' בכלל לא היה שום דבר, לא היו מיטות, פשוט 'באראק' ריק. ובכל 'באראק' היו מאות, או אלף. ושם מוקדם מאד זה אור, ומוקדם מאד חושך. ומוקדם בבוקר זה קר מאד ובמשך היום זה חם מאד. ולאמי היה עור לבן ורגיש. ולא היה שם צל. אז אמי קיבלה מהחום הזה כויות. וזה היה מוות, כי לפחות פעמיים בשבוע בא מנגלה ועשה סלקציה. וגם כן, טוב כבר התרגלנו לזה: ערומים לגמרי, ידים למעלה, וככה ללכת.

ש. אתם הייתם ב'באראקים', או הייתם יוצאים החוצה כשהוא היה בא?

ת. לא, זה היה ככה: קודם כל פעם בשבוע עשו קונצרט. לא היה אוכל, לא היו מים בחום הזה. האכזריות! הביאו פעם ביום, אוטו עם מיכל מלא חלודה, ובתוך זה הביאו מים פעם ביום. במקום הזה היו איזה 20 אלף או 50 אלף. ובמקום אחד היתה כמו אמבטיה גדולה מלאה חלודה. אז פעם ביום הביאו את המים. בא עם זה SS אחד, ותראי איזה פחד מ-SS אחד, ואנחנו כל כך הרבה! ועם צינור אחד הם שמו בתוך האמבטיה, אבל הם עשו ככה שהרוב יצא החוצה, שלא נוכל לשתות. ותתארי לעצמך שכל היום את לא אוכלת ולא שותה, וחם מאד, את מרגישה שאת מיובשת.

ש. אתם פשוט ישבתן שם, לא עבדתן?

ת. שום דבר. כי זה היה מחנה כזה, שזה היה כבר מהתחלה המטרה שיהיה מקום פנוי בקרמטוריום, אז לוקחים אותנו.

ש. אתם הייתם באושויץ בבראקים, לא בבירקנאו?

ת. כן, ב'באראקים' זה היה באושויץ. אבל חדר הגז והקטמטוריום היו בבירקנאו. וכבר שמעת בטח את זה שכל יום היה צל אפל והיה צריך לעמוד 5 בכל שורה. ולכל 5 היה איזה כלי אחד, אני לא יודעת מאיפה לקחו אותו. באופן נורמלי את לא יכולה לחשוב שיש דברים כאלה בכלל. אז ככה נתנו לכל 5 אחד. אז כשראית שהאוטו עובר, רצת כמו משוגעת לשתות ולהביא לאמא שלך או לאחותך. אם היית לבד, אז לבד רצית לשתות.

כשאנחנו מתחילות להתקרב ורצנו כמו מטורפות לאמבטיה הזו, ה-SS שעומד שם מוריד את החגורה. אני רואה את חגורה ואת ה-SS הזה, חגורה רחבה עם אבזם ועליו הסמל של SS. הוא הוריד את זה והוא מחזיק שמאל ימין, לא משנה את מי. רק העיקר להראות לך שיש מים, אבל את לא יכולה, את לא מגיעה לקחת את המים. אני לא יודעת איך עברנו את זה.

ופעם ביום הביאו איזה אוכל. הביאו בסירים גדולים, משהו לא רגיל. זה היה מים עם כל מיני עשב, מלוכלך. אני לא יודעת איך עברנו את זה.

ש. אמרת שמנגלה היה פעם בשבוע.

ת. פעם בשבוע הוא עשה קונצרט, כי היו מספיק יהודים מוזיקאים ושחקנים וכל מיני. אז תמיד היה בראש שלנו, שכמו אצל הרוצאים: אוכל לא היה אבל קרקס היה. ואת יודעת איזה קונצרט קלאסי, יפה? תראי, איזה מין שטן, איזה מין ראש! ואחרי זה היתה הסלקציה. כולנו עמדנו במסדר ואחר כך כל אחד היה חייב להוריד את הסמרטוט הזה וללכת עם ידים למעלה. ואם הוא ראה איזו נקודה אדומה או משהו… וכל הזמן הוא שר, מוזיקה קלאסית. הוא שרק את המוזיקה הקלאסית. וככה הוא שלח.

אז אנחנו היינו שם 6 שבועות. לא ידענו שזהו זה. אז גם כן היתה סלקציה, אז כבר ידענו את מי לוקחים לקרמטוריום ומי עוד נשאר בחיים.

ש. אז אמרת שלאמך היו כויות ובכל זאת הוא לא שלח אותה.

ת. או שהוא לא ראה, שמנו את אמי באמצע וכל הכויות היו על הרגל, כי הרגל לא היתה מכוסה. אז זה היה מקרה. יום אחד הוא בא ואז כבר ידענו את מי הוא שולח לקרמטוריום. כי באה איזו משאית כזו עם ברזנט סגור. אז את מי ששמו בתוך האוטו, זה כבר זהו. כמה שלא ידענו כלום, כבר ידענו כל מיני דברים. אז באותו יום גם כן היתה סלקציה. ותמיד זה היה ככה, שקדימה הלכה אחותי, אחר כך אמי ובסוף אני. כי אמרתי: איפה שזורקים אתכם, אני בורחת, יהיה מה שיהיה. יותר גרוע מה שלמות זה לא יהיה, אבל לפחות נהיה ביחד. ובאמת נשארנו ביחד. אז לקחו אותנו שוב לבירקנאו.

ש. אחרי 6 שבועות?

ת. כן. זה היה בדיוק ביום תשעה באב. הגענו לשם בערב, בחושך. הכניסו אותנו במקום אחד שלא ראינו כלום, רק הרגשנו שהבטון רטוב כזה. והיתה איזו דלת מפלדה, כבדה. פתאום באמצע הלילה אחת קיבלה היסטריה והתחילה לצעוק ששמו אותנו בגז, כי שמענו פסססס… אל תשאלי מה היה שם! אני זוכרת את זה כאילו היום. והתחלנו לדפוק על הדלת. לא ראינו כלום, רק האינסטינקטים עבדו. אז באה יהודיה אחת, את יודעת שהיו 'לאגר אלטסטה' ו'האוזרים' ו---- ודברים כאלה. כולן יהודיות, הרוב מפולניה, כי הן היו שם הראשונות. וגם מהסלובקים שאותם לקחו כבר ב1942-43-.

ואז פתחו את הדלת ואמרו: תהיו בשקט, זה לא גז, זה לא קרמטוריום. מחר יקחו אתכן למחנה עבודה. ותתפללו שאתן סוף סוף משוחררות מהצל של העשן. זה היה אחרי 6 שבועות מילה של בן אדם לבן אדם.

ובאמת למחרת בבוקר פתחו את הדלת, לקחו אותנו שוב לתחנת רכבת. לא רק את הטרנספורט שלנו, אלא כמה טרנספורטים. אז היו למקומות שונים. אז היו דרכים כאלה, ועמדה שם הרכבת, ונתנו לחם, מרגרינה. אחרי ששה שבועות, פעם ראשונה בתשעה באב שנתנו לאכול. את מבינה את המחשבות האלה? הם היו דתיים והיו בצום. אז שאפילו לא יאכלו את זה, שיראו שיש אוכל ודוקא באותו יום, בתשעה באב. אז פתאום אני רואה שאחת לוקחת את אחותי לדרך אחרת. אני לא חשבתי, קפצתי אחריה ולקחתי אותה בחזרה. והיא שוב לקחה אותה ואני שוב לקחתי אותה. והיא באה אלי ונתנה לי שתי סטירות כאלה.

ש. היא היתה גרמניה, או אחת מהשומרות היהודיות?

ת. התחלתי לבכות שאנחנו כל הזמן ביחד, ולמה היא לוקחת עכשיו את אחותי? אז היא אמרה לי: את משוגעת, לא לוקחים אותה ממך, רק בקרון אחר. אמרתי: לא רוצה שהיא תהיה בקרון אחר, אני רוצה שהיא תהיה עם אמי ואיתי. ובכיתי ואחותי בכתה. ובסוף היא נשארה איתנו.

הגענו אחרי כמה ימים לפרשניץ. שם כבר היו איתנו פולנים. הם היו שם המנהיגים. הם לקחו את כל האוכל מאיתנו, גנבו הכל מאיתנו. כי בהתחלה את לא יודעת בדיוק מה ואיך, איך את צריכה להתנהג, מה פה בכלל. בקיצור, בפרשניץ היה בית חרושת לטקסטיל וכל הפולנים עבדו שם. ואנחנו עבדנו בבית חרושת בטראוטנאו. זה כמה קילומטר מפרשניץ. שם היה בית חרושת של AEG. בית החרושת היה בברלין, אבל כל הזמן הפגיזו את ברלין, אז הם ברחו משם לכאן והביאו את הכלים והדברים שנשארו והמשיכו לעבוד פה. ואז זה היה בית חרושת של צבעים, לחלקים של המטוסים. אז עבדנו שם.

ש. אז הורידו אתכם בפרשניץ ואחר כך…

ת. כן, בפרשניץ היה המחנה. שם מוקדם בבוקר, ב3-4- היה מסדר, וכל בוקר הלכנו לטראוטנאו. בהתחלה נסענו ברכבת אבל אחר כך, האנגלים או האמריקאים הפגיזו את כל פסי הרכבת, וכבר לא היתה רכבת. אז הלכנו ברגל. ושם קר מאד ושלג.

ש. זה כבר היה חורף.

ת. כן, כי הגענו לשם בסוף אוגוסט, בתשעה באב. אז כשכבר לא היתה רכבת זה היה כבר חורף. אז נעלים לא היו, רק קיבלנו נעלי עץ. אבל שם אי אפשר ללכת, לא בקצב של ה-SS שכל הזמן צועקים "לוז, לוז לוז" והכלבים שלהם. והכלבים האלה היו כאלה מלומדים, שרק אמרו "יודן" והכלב כבר עליך ואת כבר סיימת את הקריירה שלך בעולם הזה. ואז הלכנו עם זה, אבל השלג נדבק על העץ, אז אי אפשר ללכת, אז הורדנו, הלכנו יחפים בשלג. כי גרבים לא היו. זה לוקסוס גרבים ליהודים.

ש. אז כל יום הלכתם מפרשניץ לטראוטנאו?

ת. כל יום הלכנו הלכנו מפרשניץ לטראוטנאו ובערב בחזרה. או בשלב יותר מאוחר, עבדנו בלילה, היו משמרות. או ביום או בלילה. אז המשמרות של הלילה זה רק מי שרצה. אז אני רציתי לעבוד בלילה, כי בלילה זה היה יותר טוב. כי הגרמניות האלה…

ש. האחראיות?

ת. הן גם כן במסגרת של ה-SS. לא היו יותר טובות, חיות. שכבר לא ידעו מה לעשות, אז לקחו, בואי נגיד, שהיה איזה כלי, אז היא אמרה לך: קחי את הכלי שלך ותביאי מים בתוכו לכלב שלי. הכלב שתה מזה, ואחר כך היא אמרה: עכשיו תשתי את מה שהכלב שתה. אלה היו, לא יודעת, אני חושבת שבראש נורמלי אי אפשר היה לעשות את זה, את הסדיזם הזה. אני לא יודעת מאיפה אפשר…

ש. המחשבות האלה, כן.

ת. או שאלה חולים כרונים או שלא היה להם בחיים שום דבר, פתאום איזה כוח בידים שלהם… זה משהו קשה מאד להבין ולהאמין. מי שלא עבר את זה חושב שזה רק האובססיה בראש שלנו. זה לא אובססיה, מצטערת מאד. הכל עברנו ואפילו יותר מזה, אבל אם ארצה לספר הכל, אני יכולה לשבת פה שבוע ימים. מה הם היו מסוגלים לעשות! ואנחנו עבדנו ביחד עם גרמנים ועם כל מיני אסירים פוליטיים.

ש. גרמנים?

ת. גם גרמנים.

ש. אמך ואחותך היו איתך יחד בעבודה?

ת. לא באותה המחלקה. אני ואחותי עבדנו ב-AEG אבל במחלקות שונות, ואמי גם כן במחלקה אחרת.

ש. והאוכל היה קצת יותר טוב מאשר באושויץ?

ת. האוכל לא היה, פה, שם משהו. ליום איזה 100 או 150 גרם לחם וקצת מרגרינה, תפוח אדמה לפעמים. אנחנו כבר היינו מאד מאד חלשים ולא היה לנו כוח. וכל הזמן נרדמנו בעבודה וזה היה נורא. עד שיום אחד בא האחראי במחלקה שלי, ואני לא יודעת אם שמעת, שיש שולחן חשמלי ועובדים משני צדדים X מספרים. אז כל אחד בא לעבודה ואת יודעת מה העבודה שלו. ואת לא יכולה לחכות. ואנחנו נרדמנו והיתה לפנינו ככה עבודה. והוא בא ושואל מה קורה שאנחנו נרדמים. אז פעם ראשונה לא רצינו להגיד שאנחנו רעבים, שאין לנו אוכל. כי תמיד היתה הפסקה ואז כולם אכלו. גם האסירים הפוליטים, היו שם גם איטלקים, הולנדים, בלגים, צ'כים, גרמנים, נאציות היו שם. ולאסירים הפוליטיים היו תנאים קצת יותר טובים משלנו. קודם כל אפשר לשאול איפה היה הצלב האדום. האסירים הפוליטים קיבלו מדי פעם חבילה מהצלב האדום. אנחנו אף פעם לא. אף פעם לא ביקרו אצלנו, אף פעם לא שאלו אותנו, אף פעם לא היה מענין אותם מה עם היהודים.

אז היו בין האסירים הפוליטים, שראו ש… בסופו של דבר כולנו היינו מ15- ומעלה. אז כאב להם הלב שאין לנו מה לאכול. היה שם אחד שעבד איתנו, הוא היה ראש הקבוצה של הגרמנים, אז גם הוא הביא שתי פרוסות, סנדביץ דק דק עם מרגרינה, והוא היה בסדר. הוא חתך את זה ונתן לנו. ולפעמים הוא הביא תפוח עץ קטן.

ש. אז הוא היה מתחלק?

ת. כן. היו כאלה, לא הרבה. אז בסוף הם לחצו עלינו ואחד אמר שאנחנו לא מקבלים לאכול ואנחנו מאד רעבים. שאנחנו כבר חודשים ארוכים פה ואין לנו מה לאכול. אז כנראה שהוא אמר את זה לאחראים. אז הם מאד התרגזו. בסוף התברר, שבית החרושת שולח מצרכים לבשל מזה ואנחנו לא ראינו מזה כלום. ואז כנראה שהם אמרו לאנשי ה-SS במחנה שאנשים לא יכולים לעבוד כי הם רעבים. איפה כל האוכל שאנחנו נותנים? לא יודעת מה הם אמרו, למחרת בבוקר היה צל-אפל ואמרו שאם עוד פעם אנחנו פותחים את הפה שאין לנו מה לאכול, אנחנו נמות אחד אחד.

ש. זה לא עזר, ועוד יותר גרוע.

ת. בטח. אז פחדנו להגיד משהו. אבל כנראה םה כבר ידעו את זה. בתוך בית החרושת היתה קנטינה, והאסירים הפוליטיים קיבלו תלושים לזה. ושם אפשר היה לקנות קצת אוכל. גם להם לא היה כל-כך, אבל לנו לא היה. אז האסירים הפוליטיים הביאו לנו את האוכל שלהם. לא כולם, אבל הרוב.

ש. הרוב כן? הם היו שם אולי הרבה זמן במחנות האלה?

ת. הם היו שם לפנינו כבר. גם הפולנים היו שם. שם היה מאד קשה.

ש. אז אתם עובדים עד מאי 1945?

ת. לא. עד לפני פסח. כי כבר מדי יום היו הפצצות.

ש. ראיתם, שמעתם?

ת. בטח. אם היינו בחוץ. כי כשכבר אי אפשר היה ללכת למחנה, אז היה שם שטח חקלאי גדול של ה-SS. היו שם תפוחי אדמה וגזר ובצל. ואנחנו עבדנו שם, כי עבודה חייבים לתת. אז עבדנו שם כשכבר לא הלכנו לעבודה, כי כבר אי אפשר היה. כי הגרמנים כל כך פחדו. כשעבדנו בשדה ובאו המטוסים, אנחנו חיכינו שכבר יבואו.

ש. אתם שמחתם?

ת. בטח. והם נפלו בפניקה, הגיבורים האלה. והתחילו לצעוק. והם כבר רצו ללכת לאיזה בונקר כי הם פחדו מאד. ואנחנו לא רצינו. בשביל מה? טוב לנו בחוץ! שיהיה מה שיהיה, יותר גרוע לא יכול להיות. והם התחילו להרביץ. היה להם מין שוט מעור. והם הרביצו כי לא רצינו. לנו לא היה בוער לברוח, אבל להם כן היה. אז עבדנו שם כמה זמן. והרוסים הגיעו אלינו לפרשניץ ב9- למאי 1945.

ש. זאת אומרת שעד היום האחרון הייתם שם?

ת. עד היום האחרון.

ש. עוד עבדתם בשדות? לא ידעתם שהרוסים מתקרבים?

ת. תראי, לא ידענו כל כך כי מאז שלא עבדנו עם האסירים הפוליטיים לא היה לנו מאיפה לדעת. אבל מפה ומשם שמענו, וכל ההפצצות הראו לנו שזה חייב להיות בקרוב. השאלה היתה מי ישאר בחיים. אחר כך התברר שהגרמנים כבר שמו את כל החומרים תחת למחנה, כי זה היה בנין של קומות, לפוצץ יחד איתנו. וכנראה שלקראת הסוף היו שם גם ורמאכטים. גם הם גרמנים אבל אולי קצת יותר… חושבים קצת יותר מאשר ה-SS. ה-SS והגסטפו הם לא בני אדם בכלל, אני חושבת. אז יכול להיות שהיה קשר עם הוורמאכט, והם אמרו להם מה שהם רוצים לעשות, לפוצץ את כל המחנה. אז רק בגללם זה לא קרה. כי כנראה שהם אמרו להם איפה אפשר ללחוץ על הכפתור, והם לא הצליחו.

העיקר, באותו בוקר אנחנו קמים. זה היה משהו שונה לחלוטין. אין הצעקות, ואין מסדר. מה קורה? פתאום בשער אין SS. כי היו שם המגדלים האלה. וכל הגדר המחושמלת, ואת יודעת כמה היו שהלכו לגדר ושמו עצמם, וזהו, זה נגמר, שלא יכלו יותר. כי באמת היינו צריכים להיות חזקים מאד, או עם רצון לחיות, או פחד מהדת. זה כבר לא היה קשור בך, זה משהו שלא את… את כבר איבדת את כל שליטה על עצמך. לא יודעת איך זה קרה. אין לזה שום הסבר.

העיקר שבאותו בוקר, הצריח, השער, הכל ריק. אין SS. פתאום אנחנו יוצאים. ואחותי היתה תמיד כזאת רזה ואז לא היה אוכל והתחילה להיות חולה. ושם להיות חולה זה קטסטרופה, כבר לוקחים למחנה אחר. שם, לא רחוק מפרשניץ, היה גרוס-רוזן, שם היה חדר גז, וזהו. אז פחדנו לשים אותה ב'רביר', כמו בית חולים. כמה מיטות והיו שם רופאים יהודים. והם ידעו תמיד מתי באים אנשי SS לקחת את החולים, אז הם אמרו שניקח את אחותי כי הם באים.

אז אחותי היתה חולה ואמי היתה איתה. ואני והחברה שלי ירדנו, ואנחנו רואים שאין שום דבר. ובתוך העיר הזאת היה נהר ענק באמצע העיר, והיה גשר גדול שמחלק את העיר לשני צדדים.

ש. בפרשניץ?

ת. בפרשניץ. כבר לא היינו בטראוטנאו מאז שהפסקנו לעבוד. ואנחנו רואים את הצבא הגרמני רצים, את כל הנשק זורקים לתוך הנהר. כמה יפה היה לראות את זה! משהו. ובאו הרוסים. הרוסים לא דאגו לנו מי יודע מה, אבל בכל זאת. ושם, רק שתדעי איזה סדיזם. היה שם מחסן ענק של אוכל. באותו רגע שהגרמנים לא היו שם, ההפטלינגים פרצו את המחסן הזה. מה אגיד לך? סוכר ושמן ומרגרינה וגבינה צהובה וריבה וכל מיני שימורים, בשר, סרדינים — מה שאת רק חושבת, הכל היה שם. ולנו לא נתנו.

אבל רק לראות את ראש השטן שלהם. שהם עשו את ה'לאגר אלטסטה' יהודיה. אז יהודיה מרביצה ליהודיה. ויהודיה לא נותנת ליהודיה לאכול. לא הגרמנים, לא. היהודיה. זאת אומרת הצליחו ליצור שנאה בינינו. כי להם היה אוכל והכל. ולחברים שלהם ולמשפחה שלהם, רק לנו לא. הם לקחו את זה. זאת אומרת, לפי כל הקריטריונים של הגרמנים, הם היו מעולים. לא הם אמרו שזה או זה או זה, לא הם הרביצו. אם הם הרביצו, זה כבר היה מקרה חמור. אבל בדברים קטנים, אז זה היהודים. ובגלל זה שהיא היתה באמת משהו משהו, לפי הדרישות שלהם, אז היה להם מעל ומעבר. היית צריכה לראות אותם איך הם היו מלובשים אלגנטי. ולכל המסדרים הגברות האלה בחליפות ונעלים.

ש. הן היו יהודיות בדרך כלל מפולין?

ת. כן, איתנו רק מפולין. זאת אומרת, כשאנחנו הגענו לשם, הן היו ממש מסכנות, רזות. במשך השנה שאנחנו היינו שם, הם קיבלו את כל האוכל, את כל הבגדים, את כל הטוב. להם היו תנאים, ולנו לא היה כלום.

ש. אז נכנסו הרוסים, ומה עשיתם הלאה?

ת. הם לא ארגנו שום דבר, לא כמו האמריקאים או האנגלים. אמי אמרה שאנחנו חייבים להתחיל ללכת. אבל לא היה שום דבר. פסי רכבת לא היו כי את כולם הפציצו. אבל אמי פחדה שאחותי כבר לא תוכל להגיע בחיים הביתה. אז התחלנו ללכת. הלכנו הרבה ברגל.

ש. שלושתכן?

ת. לא, עוד כמה מהחבר'ה שלנו.

ש. לכיוון הביתה?

ת. כן, הביתה. לא ידענו שום דבר, מי הביתה, מי לא הביתה. כלום. אז היו שם הרבה משאיות רוסיות בכבישים, אז היו כאלה שאספו אותנו, לקחו אותנו למקום מסוים עד היכן שנסעו. היו מקומות שהיו שם עוד קטעים של פסי רכבת, אז הרוסים נסעו בהם, וגם אנחנו עלינו עליהם. העיקר שרצינו להגיע כמה שיותר מהר, כדי שאחותי תוכל לקבל איזה טיפול רפואי.

וגם לא היו נעלים. וקיבלתי שפשוף. בקיצור, הגענו לפראג ואחר כך להונגריה. ולי כבר כאבה מאד רגל ימין. אבל לא הלכנו לשום מקום שיעשו משהו. כי פחדנו. אז הגענו לבודפשט. אני לא זוכרת כמה זמן נסענו.

ש. עזרו לכם קצת בדרך?

ת. כן, פה ושם. הצ'כים מאד מאד. נתנו לנו משאית, ואם הגענו בלילה אז לקחו אותנו לבתים, ואמבטיה ומיטה ואוכל. ואת יודעת מה? אחרי שנה, אולי יותר, שאת שוכבת במיטה שיש כריות ושמיכה וסדין לבן, זה כאילו שמעולם לא היה לך את זה. שאת לא מהציביליזציה. אז העיקר, הגענו לבודפשט. ולאמי היה שם רופא בן דוד. והוא עבד שם בבית חולים. אני לא זוכרת איך אמי מצאה אותו. בקיצור, הוא נתן לאחותי משהו ולגבי הרגל שלי, כי כבר היה זיהום גדול. אז הוא אמר שאת זה צריך לנתח מהר מאד.

טוב, הגענו הביתה. אבי לא היה בבית. אח אחד של אמי חזר, זה שסיפרתי שאת אשתו ובנו בן השנתיים לקחו. ועוד יהודי שקודם היה אצלנו מנהל חשבונות. ודודי חיפש את העובדים שעבדו בתחנת הקמח של אבי, ופה ושם הוא מצא את הרהיטים של הבית של אמי, ואת אחת מהעוזרות של אמי. אז העוזרת הזאת הגיעה וניקתה את הבית ונשארה שם ובישלה לדוד וליהודי השני. ואז גם אנחנו הגענו. והיה שם גם בן דוד של אמי ואמי הודיעה שאנחנו בבית.

ש. הבית שלכם היה ריק, לא היה שם אף אחד?

ת. היה שם אח של אמי ומנהל החשבונות שעבד אצלנו לפני המלחמה. והעוזרת של אמי.

ש. והם קיבלו אתכם יפה?

ת. בטח. אז היא בישלה להם ועשתה את הכל. והדוד שלי היה רופא, ואז היה מאד קשה, רק רופאים בתפקיד קיבלו רכב. אז הוא קיבל רכב ובא אלינו. קודם כל הוא אמר שאת אחותי צריך לקחת לסנטוריום כי הריאות לא בסדר. ואותי הוא לקח לעיר שבה גר, לבית החולים, לנתח. אני הייתי 3 חודשים שם בבית החולים. זה היה זיהום חזק מאד. ואחותי מסכנה היתה שנתיים בסנטוריום. מדי פעם הבאנו אותה הביתה. לנו לא היתה שום התנגדות במערכת שלנו. כי במשך שנה לא קיבלנו אפילו מתחת למינימום. לא מדובר על ויטמינים וחלבונים, אבל לחם לא קיבלנו, שום דבר. מעט מאד. אז בטח שלא היתה שום התנגדות.

אז אני התחתנתי ב1947- בהונגריה. בעלי ז"ל היה מהונגריה. בסוף 1948 ילדתי את הבן הגדול וב1949- ברחנו מהונגריה כי רצינו לעלות לארץ. אז הבן הגדול עוד לא היה בן שנה ועלינו לארץ.

ש. וההורים?

ת. אבא חזר ביולי או אוגוסט 1945. התברר שלקחו אותו ברגל והוא הגיע למאוטהאוזן והוא היה שם. אחר כך לקחו אותם לגינסגירכן. ולשם הגיעו האמריקאים, אני חושבת. אבי היה במצב מאד לא טוב, אולי 30 ק"ג. אז לקחו אותו קצת לבית חולים. כי אחרי השחרור הרבה מאד התחילו לאכול ולאכול ומתו. אז לקחו את אבי לבית חולים, וכשהוא קצת חזר לעצמו הביאו אותו הביתה. כשהוא הגיע הביתה, אחותי ואני לא היינו בבית. אחותי היתה בהרי טטרה, זה מיוחד למחלות האלה. ואני הייתי בבית חולים.

ש. אבל הוא חזר.

ת. כן, הוא חזר. והוא קיבל התקף לב, עוד לא היה בן 70, וזהו.

ש. פה. אתם עליתם ובאתם לארץ?

ת. עלינו לארץ ב1949-. מהונגריה ברחנו לסלובקיה, איפה שנולדתי. מהונגריה לא היתה עליה, רק מסלובקיה. אז אבי, שום עם הכסף, מה שתמיד עוזר, קנה לבעלי כל מיני ניירות כדי שנוכל לבוא לארץ באופן רשמי. ואנחנו עלינו. והם עם הטרנספורט האחרון. כי אבי חשב שהוא יכול לקחת משהו מהרכוש. אבל שום דבר לא, כי לא נתנו.

-- חסר הסוף --