דיאנה סלומון

ראיון עם גברת סלומון דיאנה

תאריך: 1.9.1999

מראיין: משה נאמן

כתבנית: אורלי בן יונה

שמות מקומות

ROMAN

IASI

TIRGU FRUMOS

BUCHAREST

CALARAS

ש. היום כ' באלול תשנ"ט, 1.9.1999, ראיון עם הגברת סלומון דיאנה, ביד ושם ירושלים. דיאנה ילידת רומאן (ROMAN), רומניה, 1937, הסתתרה במקלט עם מספר משפחות בעיר טירגו-פרומוס (TIRGU FRUMOS), הייתה עדה לאכזריות חיילים גרמניים ורומניים.

דיאנה, תואילי בבקשה לספר על משפחתך הקרובה בשנים של לפני המלחמה, אב, אם, אחים? אני מבין את שאת בת יחידה?

ת. כן. אני גדלתי במשפחה גדולה, עם סבים וסבתות, דודים ודודות, והורי. משפחה מסורתית. חגגנו את כל חגי ישראל בשמחה, והיינו משפחה מאוד חמה ומלוכדת, עד שקיבלנו את המכה.

ש. מה שם ההורים, שם האב, שם האם?

ת. לאבי קראו יוסף, ולאמי פאולה. משפחת אברהם. גם לאבי היו הורים, שגרו בקרבת מקום, והדודים מצד אבי, האחיות, הם, למזלם הטוב הספיקו להגר לארצות הברית לפני המלחמה. כך שסבי וסבתי היו לבד עם הבן הזה, בן יחיד נשאר.

ש. במה עסק אבא?

ת. אבי היה עורך דין, ואמי עקרת בית. גרנו ברומאן, כל המשפחה הייתה ברומאן, הם שניהם ילידי רומאן. רק בפרוץ הרדיפות, הוא סולק מהתאחדות עורכי הדין.

ש. אני רק רוצה לציין, שרומאן היא בערך כחמישים קילומטרים דרום-מערב ליאסי (IASI).

ת. יתכן. אני לא בדיוק יודעת. זה קרוב. כפי שאמרתי, הוא סולק מההתאחדות ולא יכול היה יותר לעבוד בעריכת דין.

ש. על איזה רקע הוא סולק?

ת. על רקע יהדותו.

ש. ומי סילק אותו?

ת. הארגון שהפך להיות ארגון פרו-נאצי. ואז הוא קיבל קתדרה להיות מנהל בית ספר בעיירה קטנה, ששמה טירגו-פרומוס, גם לא הרחק מרומאן.

ש. אולי אנחנו נחזור לדברים האלה תיכף. הייתי רוצה לשמוע קצת על אורח החיים היומיומי בבית, איך היו החיים בבית, את יכולה לציין גם שבתות, חגים?

ת. אמרתי שחגגנו את כל חגי ישראל. סבי היה בן אדם מאוד מסורתי. היו בבית שני בנים ושלוש בנות, האחיות של אמי, ורק אמי הייתה נשואה. אז כולם היו בבית והיה שמח. והיו לנו חיים טובים. לסבי הייתה חנות לאביזרים לצבא, דרגות, כובעים, קישוטים לצבא ולבתי ספר לצבא, במרכז העיר. והיו בעלי נכסים. ורק אמי הייתה הראשונה שנישאה ועזבה את הבית. כולם היו בבית, כדי שאחר כך, אחרי המלחמה, יהיה לנו לאן לחזור.

ש. אולי תוכלי לספר לנו קצת, על ליל הסדר בבית, לתאר קצת את ליל הסדר?

ת. כן. ליל הסדר היה טקס מיוחד במינו, מאז ... אני לא זכיתי להשתתף בליל סדר כזה. כל ההכנות לפני, כל הניקיונות, כל האיסוף של מאכלים מסורתיים והכנתם, כל הניקיון הגדול עם העוזרות, המגהצות וכובסות, הייתה חוויה לילדים במיוחד, עד כמה שזכור לי, הייתי קטנה, אבל עד כמה שזכור לי, היה בליל הסדר, בכלל, הציפייה לאליהו הנביא, מצד אחד מפחיד, מצד אחד מסקרן. זכור לי מאוד ימי כיפור במיוחד, יום כיפור, שהיינו, הילדים מבלים בחצר של בית הכנסת. אחר כך באים הביתה. ואני, כילדה קטנה, נתנו לי לאכול משהו, וזו הייתה חגיגה גדולה בשבילי. והיה שמח. היו חיים טובים.

ש. את יכולה לזכור קצת את המעמד הזה של בית הכנסת ביום כיפור?

ת. כן. כולם התחדשו, וכולם קנו בגדים, בגדי חג, ולסבתא דאגו תמיד שהיא תהיה מאוד אלגנטית, וכל היהודים של העיר התחרו מי תהיה יותר אלגנטית ולמי יהיה הכובע היותר אופנתי, וזה זכור לי היטב, היטב. כל האווירה הייתה מאוד מאוד מיוחדת, זה נתלה באוויר כל הציפייה לחג, עם כל העול, לא הייתה הנוחיות של היום וחומרי הניקוי של היום. למרות זאת, בלי תלונות, בכייף, באהבה, עשו את כל ההכנות לחג - זה מה שזכור לי, פחות או יותר, שהיה טוב ונעים.

ש. היו הרבה מתפללים בבית הכנסת ביום כיפור?

ת. בית הכנסת היה מפוצץ.

ש. היה בית כנסת גדול?

ת. בית כנסת גדול, קראו לזה בית הכנסת הגדול. היו עוד בתי כנסת יותר מרוחקים, בפרברים, אבל איפה שאנחנו גרנו, כל הרחוב היה מאוכלס רק על ידי יהודים, סוחרים ובעלי מעמד בינוני ובעלי מצב כלכלי טוב. וכולם התכנסו יחד וכולם הכירו אחד את השני, ובית הכנסת היה אחד ממקומות המפגש, גם בלילות שישי, לא רק בחגים, היו מבקרים בבית הכנסת, בוודאי.

ש. את יכולה לזכור, בתור ילדה, או אולי שמעת ממכרים על חיי הקהילה, אם זאת הייתה קהילה תוססת, אם היו שם פעולות תרבות, ספורט, תיאטרון?

ת. את זה אני לא זוכרת. אני זוכרת את הקהילה היהודית אחרי המלחמה, בשיתוף עם הג'וינט שעזרו. לפני זה, אני לא ...

ש. על תנועות נוער את יודעת אם היו שם?

ת. כן. אני הייתי בתנועת נוער, אבל הרבה יותר מאוחר, לפני זה אני לא יודעת, לא זוכרת דבר כזה. אני משערת לי שהיו, אבל אני לא זוכרת.

ש. את הספקת להיות שם בגן ילדים, או בבית הספר?

ת. לפני המלחמה? לא.

ש. על שכנים גויים, את יודעת?

ת. לא היו לנו שכנים גויים, כל השכנים היו יהודיים. הגויים גרו יותר בפרברים, יותר ברחובות צדדיים, היו לסבי מכרים, ובאו לחנות, באו לקנות. כל תלמידי בתי הספר התיכוניים שקיבלו את התגים ואת התג על הכובע ואת המספר הסידורי שלהם, בבתי ספר כך זה היה, הכול רקום ברקמת יד, אז כולם באו לסבי, והצבא, כל הדרגות שקנו. עוד בזמן המלך היו קונים קישוטים לסוסים, למגפיים היו להם קישוטים. הכול היה אצל סבי. היו באים. היו לו מכרים גויים והוא חי אתם בקשרי ידידות, זו לא הייתה בעיה.

ש. לא היו איזה גילויי אנטישמיות?

ת. לא. לא זכור לי. יכול להיות שאני בתור ילדה, אולי לא רצו שאני אדע משהו, אין לי מושג. לא היו.

ש. מה שהייתי רוצה, לפני שאנחנו נעבור הלאה, לתקופה של פרוץ המלחמה, תנסי לחשוב שניות אחדות, אם יש לך משהו להוסיף על המשפחה הקרובה, ואז נעשה את זה עכשיו - אם לא, אנחנו נתקדם הלאה.

ת. אני חושבת שכיסיתי את כל מה ש... מה אני יכולה עוד להגיד? רק לחזור על מה שאמרתי, שהיו לנו חיים טובים, והיינו משפחה חמה וגדולה. זהו.

ש. התחלת לספר שאבא נאלץ לעקור מרומאן, בגלל...

ת. גילויי אנטישמיות, זה היה בכיסוי כזה, אבל זו הייתה ההתחלה.

ש. ואת יודעת להצביע פחות יותר, פלוס, מינוס על שנה מסוימת, מתי זה היה?

ת. זה היה ב- 1942.

ש. זה היה אחרי פרוץ המלחמה?

ת. זה היה ב- 1941, 1942. אני לא זוכרת בדיוק, אבל זה בערך.

ש. איך הוא הגיב על זה, שפתאום החליטו לומר לו: די, אתה יוצא, עוזב אותנו?

ת. אינני יודעת, כי אני לא זוכרת את הדברים האלה, אבל אני מתארת לי, שזה היה שוק גדול לעבור לעיירה קטנה כזו, בלי משפחה, בלי אף אחד. כל המשפחה נשארה אחורה. ושלושתנו יצאנו לנכר, בלעדיו, לאן? מה? ושם קיבלנו דירה בבניין בית הספר, היו שתי דירות, למנהל ולשרת. ואנחנו גרנו בתחום בית הספר, ושם אבי לימד, עד שפרצה המלחמה, ואז פינו את בית הספר.

ש. מה היה עם הבית שלכם, ברומאן, כשעזבתם? השארתם אותו כך?

ת. כן. שם הייתה הרי המשפחה הקרובה.

ש. נשארו קרובי משפחה בבית?

ת. לא. אבל הם עברו לבקר, לראות, לבדוק. לא חשבו על זה, לקחו כמה דברים והלכו. ובית הספר, כשפרצה המלחמה, פונה, והפך להיות מפקדה. קודם הייתה מפקדה של הצבא הרומני, ואתם חיינו בסדר, בשקט. אחר כך, אחרי כמעט שנה, הם קיבלו הוראה לעזוב, ואז בא מפקד הפלוגה, ואמר לאבי: "תברח, כמה שאתה יכול יותר מהר. אנחנו קיבלנו פקודה לזוז, המצב רע מאוד. ולא יכולנו לזוז, סגרו את השערים ואי אפשר היה לצאת מן העיר. ואז בא הצבא הגרמני ותפס את בית הספר, ועשו שם מפקדה שלהם. והיינו כאילו במצור, אבל אם המפקדים, הקצינים הגבוהים שהיו מבוגרים, היחסים היו בסדר עם אבי. אבי היה דובר שפות זרות, והם תמיד טענו, אבל ממש כולם, כל הקצינים המבוגרים לא הסכימו למה שקורה, כולם אמרו: אנחנו רק רוצים לחזור הביתה למשפחות שלנו, ולא מה שקורה, אבל צבא זה צבא.

ש. את הזכרת קודם את הארגון שאמר לאבא שלך, שהוא לא ממשיך להיות עורך דין, את יכולה לומר איזה ארגון זה היה?

ת. זו התאחדות עורכי הדין.

ש. והם היו מושפעים ממישהו?

ת. כפי הנראה. וודאי היה משהו.

ש. כי אז התעורר, צץ ארגון "משמר הברזל", אם שמעת?

ת. נכון. אנטונסקו.

ש. יוהן אנטונסקו, שהם היו אנטישמיים גדולים.

ת. יכול להיות שהיום לילדה בת שש, אומרים לה דברים מעבר למה שילדה צריכה לדעת. אבל אז לא. אז לא דיברו אתי דברים כאלה, לא ...

ש. השאלה היא, באיזשהו מקום, אם את ניסית בינך לבינך, לעשות איזושהי הארה לאחור, ולראות איך הדברים בכל זאת - אני יודע שמנקודת ראות של ילדה זה היה קשה מאוד, אבל אולי בשנים מאוחרות יותר, לעשות את ה'פלאש-בק', הזה?

ת. כשאני שואלת את עצמי, אני שואלת ואני עונה. מה שיכולתי לדלות מאמא שלי ולשלוף ממנה כל מיני דברים, היא גם עברה טראומה קשה מאוד, גם היא כבר הייתה - או שהיא רצתה לעשות מחסום, ודברים - היא לא רצתה לזכור אותם. היא, באמת, עברה שואה קשה, טראומה קשה מאוד. בעיר התחילו הפגזות קשות.

ש. באיזה גיל עברת לטירגו-פרומוס?

ת. אולי בגיל ארבע.

ש. זאת אומרת בערך ב- 1941 עברתם?

ת. כן. כשהגרמנים תפסו את בית הספר, התחילו הפגזות, מה שזכור לי רק, שבזמן ההפגזות, היינו יוצאים לשדות ונשכבים על הקרקע, ואמי הייתה תמיד אומרת לי לסתום את האוזניים ולנשום עם פה פתוח, כדי שתוף האוזן לא יקרע. ואני זוכרת את זה, כמו היום.

ש. ואת זוכרת מי היו אלה שהפגיזו?

ת. הפגיזו עם תותחים. לא עם מטוסים.

ש. שמעתם פצצות נופלות, פגזים נופלים?

ת. אנשים יצאו החוצה. אחר כך התחילו ההפצצות האוויריות. ואז בא מישהו מהעיירה, בעיירה היו כמה אנשי מפתח, זה היה הרב, הכומר, הרופא, מנהל בית הספר, ואחד מהם בא לאבי ואמר: "לי יש מקלט גדול מאוד, מקלט מאוד בטיחותי בעיר", והוא מציע לו להצטרף עם המשפחה. שמונה עשרה משפחות היו. ואבי הסכים. כל אחד קיבל פינה, כל אחד הביא את השמיכות, ועם שמיכות הפוך ישנו, ושם ניהלנו אורח חיים תקופה מסוימת. וביום, תמיד היינו יוצאים החוצה לאור, לאוויר, לשמש. ויום אחד, הגיעו חיילים...

ש. אני רוצה רגע לפני שנשמע את הסיפור הזה - אולי תספרי קצת על אורח החיים במקלט?

ת. לי, כילדה, היה כאילו שמח, היה לי טוב, לי, כילדה. אני לא ידעתי על דאגות ולא ידעתי מה זה פחד, חשבתי שזה כייף. כולם שיחקו אתי וכולם לקחו אותי וילדות לא היו, רק אני. אבל היו נערות. היו שתי נערות, שתי בנות דודות, ותמיד העסיקו אותי ולי לא היה רע. לא ידעתי מה מצפה לי.

ש. את יכולה לומר לי איך היה שם המצב מבחינת המזון?

ת. כן. היו הולכים, כל אחד היה הולך להביא אספקה, ופחות או יותר, ניהלו חיי קבוצה. כי כולם הכירו את כולם, וביניהם היו משפחות, אח הביא את אחיו, אחותו הביאה את ... רק אנחנו היינו בלי משפחה, אותנו סילקו כך. וכולם היו משפחות, וחיו טוב. אכלו, שתו, דיברו, צחקו, יצאו החוצה ביום.

ש. איזה גודל היה המקלט, לא הייתה שם צפיפות מיוחדת?

ת. לא. לכל אחד פינה, היו שמונה עשרה משפחות, זה לא צחוק. היה מקלט גדול.

ש. איך הסתדרתם, סליחה על השאלה, מבחינת יציאה לשירותים, רחצה?

ת. בחצר. למעלה הייתה ווילה של מישהו, ונתנו לנו שם להתרחץ והם התחברו אתנו, ותמיד הביאו לנו ...

ש. זאת הייתה משפחה של גויים?

ת. כן. הביאו לנו חדשות, מה קורה - חדשות מדאיגות לרוב. ואנחנו חשבנו שאנחנו בטוחים, היינו בטוחים מפני הפגזות, אבל לא מפני מעשי אדם, מעשי יד אדם. אז הגיעה השואה שלנו.

ש. כמה זמן עבר מאז שנכנסתם למקלט, עד שהגיעו החיילים, בערך?

ת. אני לא יודעת.

ש. זו שאלה של ימים, או שאלה של שבועות?

ת. כן. כמה שבועות. ויום אחד בבוקר הגיעו חיילים גרמניים, בליווי חיילים רומניים, כדי לקחת גברים לעבודה. עבודת כפייה. ולקחו, התחילו לעשות סינון, להגיד: אתה תעבור לפה, אתה תעבור לפה. לא את כולם לקחו, כי היו גם אנשים מבוגרים שם. ואבי גם רצה ללכת, לא רצו לקחת אותו. משום מה, זה היה המזל הרע שלו, לא רצו לקחת אותו - והם ראו את שתי בנות הדודות, היו בנות 16 בערך, ראו אותן, ולקחו אותן גם. והאימהות התחילו לבכות נורא ולצעוק ולצרוח: "תיקחו גם אותנו! תיקחו גם אותנו!" - והחיילים בעטו ודחפו עם קתות הרובים, ולקחו את הגברים ולקחו שתי בנות.

ש. הוציאו אותם מתוך המקלט?

ת. לא, היינו בחצר. חלק הם הוציאו מהמקלט, כולם יצאו החוצה. עמדו במסדר כזה. ולא ידענו מה קורה, הגברים באו בערב הביתה, הבנות לא - לא ידעו מה קרה עם הבנות. בסוף, מצאו אותן באיזה שדה, בבית של צוענים, עזוב, זה מה שאני זוכרת, הן היו בלי הכרה, נאנסו על ידי כל הגדוד שהיה שם. אבל נשארו בחיים. באותו הלילה ובלילה אחרי, הגיעו שוב חיילים, ונכנסו למקלט, ואמרו שקיבלו פקודה להרוג את כולנו - היה לילה. וכולם קראו לאבי וביקשו ממנו שייגש שידבר אתם, שיתחנן על חיינו. אבי דיבר גרמנית, והוא ניגש למדרגות - את זה אני רואה גם היום, את הסצינה הזאת. הם עמדו על המדרגות, מהחצר ירדו למטה למקלט, עמדו על המדרגות, ואבי כרע ברך, כולנו היינו מאחוריו - הוא כרע ברך על המדרגות והתחנן, הוא היה מטרה. ירו בו, הרגו אותו במקום.

ש. את ראית את זה?

ת. כן. ואז אמי - אני הסתכלתי עליה, על יד הקיר, כי ישנתי כשהם באו, הייתי על יד קיר, ואמי, כשראתה את זה, קמה, רצה למדרגות, נעמדה על יד החייל שירה, ואמרה: "קח גם אותי, למה לקחת רק את שתי הבנות? קח גם אותי!" - אז היא חשבה, שהיא תצא החוצה היא תתחיל לצעוק, ומישהו ישמע, מהבית אולי, מישהו ישמע. אז הוא אמר: "בסדר, תעמדי פה" - והוא המשיך לירות - לירות בלי לראות במי. כך, עם הנשק. ואז היא קראה לי, אימא שלי קראה לי, ואני, כמה שהייתה קטנה, פחדתי לענות - אמרתי: אם אני אענה, אז יהרגו אותי - אז שתקתי. ואז החייל אמר: "אה, את לא בחורה, את נשואה?" - אז הוא דחף אותה, והיא גם הייתה מטרה.

ש. אימא?

ת. אימא. הוא ירה בה, כל צד שמאל. מהיד עד הרגל. היא נפלה. באותו הרגע, אני הרגשתי מכה בראש, אבל חשבתי, זה לא היה כאב נוראי, חשבתי שזו איזו אבן מהקיר נפלה, ושפשפה לי את הראש. והסתתרתי תחת מישהו, גבר, שמסתבר שהוא היה מת, ואני שכבתי תחתיו והסתתרתי. אחרי שהגרמנים עזבו, אז אני קמתי ויצאתי - זחלתי מתחת לבן אדם הזה שנהרג, והתחלתי לקרוא: "אימא! אימא!" - ואז אימא שלי ענתה לי, היא הייתה פצועה קשה מאוד, היא ענתה לי, היא אמרה לי: "רוצי החוצה ותספרי מה קרה". שמונה עשר איש נהרגו באותו הערב, במקלט. ויצאתי החוצה, התחלתי לצעוק, ויצאו בעלי הבית ולקחו אותי, וראו שאני כל כך מבוהלת, הושיבו אותי על סיר עם מים עם אדים ונתנו לי לשתות, וראו שאני בשוק. ולא יכלו לעשות כלום. פחדו. ואז הגרמנים שלחו יהודים להוציא את הגוויות החוצה. והתחילו להוציא את הגוויות, וכשהוציאו את אימא שלי, הם חשבו שהיא מתה, ואז היא זזה - והוא אמר, האיש הזה שגרר אותה, שלקח אותה, הוא אמר: "איך בין אה-ייד" (אני יהודי! אני יהודי!), ואז אימא שלי אמרה: "איפה הבת שלי?" - לא ידעו איפה מי ומה, ובחוץ, הגרמנים חיכו לפינוי הגוויות. והיהודי רצה כאילו לזרוק אותה יחד עם ההרוגים, ומשום מה, זה עד היום, גם אמא שלי לא יכלה להסביר לי מה קרה - או שגרמני ראה שהיא זזה, או שהגרמני ראה שהיא אולי מצמצה בעיניים - אי אפשר לדעת מה קרה, הוא לקח אותה וזרק אותה על כל המדרגות בחזרה למקלט. כך פצועה. וירה בה, ירה בה, עד שהגיעה למטה. ואיפה שלא פגע בפעם הראשונה, הוא פגע בפעם השנייה, וכשהיא הגיעה בסוף, היא קפצה על גווייה וכל הכדורים כבר, הגווייה הזו ספגה. כי כשהיא התדרדרה מהמדרגות, כשהגיעה למטה, היא קפצה על גווייה של אחד ההרוגים, ואז ההוא המשיך לירות והוא ירה, זה כבר לא פגע בה, זה פגע רק בהרוג. ואז הם פינו את כולם והם הלכו, והיא נשארה. ואז באו - אני לא זוכרת מי בכלל - באו ולקחו אותה, והרגל שלה נתלתה, גרב הניילון החזיקה לה את הרגל, כי הברך הייתה מרוסקת לגמרי. וזה עמד על חוט. והגרב ניילון החזיקה את הרגל. ואז מצאו אתי גם כן, הייתי בבית שם, ולקחו אותנו לבית חולים, ואמרו שלא נגיד שהגרמנים פצעו אותנו, אלא - דרך אגב, שכחתי להגיד, כשיצאתי החוצה, לי היה שיער ארוך, מתולתל והוא היה מלא דם, כשאני חשבתי שזו אבן, זה היה כדור, הכדור שפשף לי את הגולגולת. הגענו לבית חולים, ובבית החולים, אנשים הגיעו, הכירו את אבי והכירו את אמי, הרופא היה ד"ר קוגליגר, רופא יהודי, חבר טוב של אבי. הוא ראה אותנו, הוא הזדעזע, אז אמרו, כשיבואו לחקור אותנו, נגיד שנפצענו בהפצצה.

ש. מי העביר אתכם לבית חולים?

ת. יכול להיות שהכנים, לא ידוע - גם אימא שלי לא וכרת. אימא שלי בכלל הייתה בחצי עלפון כל הזמן. אנחנו לא יודעים. ממש לא יודעים.

ש. אבל אימא שלך נצלה מהמעמד הזה?

ת. כן.

ש. היא הייתה פצועה קשה, אבל נצלה מהמעמד?

ת. מאוד קשה. ואמרו לנו להגיד, שישבנו בפתח המקלט והייתה הפצצה, נפצענו - לא להגיד שהגרמנים עשו, כי אז יגידו שאנחנו קומוניסטים ובגלל זה הרגו אותנו, וכל מיני סיפורים, אז לא להגיד, להגיד שמההפצצה. בבית החולים חבשו את אימא שלי, ולא נתנו לה מי יודע מה טיפול. היא הייתה בין החיים למוות. אותי חבשו. וכאן אני חייבת לספר סיפור מדהים על אצילות נפש של קצין גרמני דווקא: קצין בדרגה מאוד מאוד גבוהה, נכנס לחנות של סבי, כדי לקנות משהו, אביזר.

ש. הקצין הזה, את מדברת על רומאן?

ת. כן. דרך אגב, לפני זה, אנשים כבר התחילו, מי שנשאר בחיים בטירגו-פורמוס, יכלו כבר לברוח מהעיר, ומרומאן היו שולחים משאיות, ואנשים באו, פליטים באו בהמוניהם, נתנו את כל ההון לנהג, והיו עולים למשאיות ובאים לרומאן, או ליאסי, או לעיירות אחרות בסביבה. אנחנו היינו בבית חולים, אנחנו לא יכולנו להגיע לשום מכונית. סבי היה הולך, היה איזה שוק שם, שכל המשאיות התרכזו שם, וסבי מצד אימא היה הולך ומשלם הון תועפות כל פעם לנהג אחר, להביא אותנו, ותמיד הוא היה חוזר בלעדינו. אף אחד לא היה הולך לחפש אותנו בבית חולים, אף אחד לא ידע איפה אנחנו. וכך אנחנו לא הגענו. וסבא היה הרוס מזה, לא ידעו אם אנחנו חיים, או אנחנו מתים, אף אחד לא ידע כלום. וכפי שהתחלתי להגיד, הקצין נכנס לסבי לחנות, וסבי התחיל לבכות, והוא התחיל לספר שיש לו בת, חתן ונכדה בעיר טירגו-פורמוס, ולא ידוע מה אתם, והוא שולח כסף, המון כסף עם משאיות, ואף אחד לא מביא אותם והוא לא יודע מה גורלם. ואז הקצין אמר - קצין בדרגה מאוד מאוד גבוהה, עם נהג צמוד, עם לימוזינה, הוא אמר: "תראה, מחר בשעה שתיים, אני פה, אתה בא אתי ואנחנו ניסע לחפש אותם". סבי נישק לו את הידיים, הוא לא האמין. למחרת, בשעה שתיים, הוא מתייצב עם הנהג, עם הלימוזינה, וסבתי באה, היא נסעה אתו, והתחילו לחקור איפה אנחנו, עד שנודע להם שאנחנו בבית חולים. ניגשו לבית חולים ומצאו אותנו, לקחו את אימא, הנהג לקח את אימא כך, עם השמיכה, עטופה, מלאת דם, כך. בידיים. הוא השכיב אותה במושב האחורי, ואותי על הידיים וחזרנו לרומאן. וכל הזמן הקצין שאל: "הוא לא נוסע מהר מדי? לא מזעזע לך את הרגל? לא קשה לך? לא כואב לך?" - כל הזמן. וכך הגענו לרומאן. חזרנו לבית סבא וסבתא, כבר לא היה כלום, ההפצצות הרסו לנו את הבית, גנבו, בזזו, לא היה כבר כלום. אימא שלי אושפזה, מצב מאוד מאוד קשה, עם גנגרינות, וניתחו אותה. היה פרופסור מאוד ידוע ברומאן, פרופסור פרקו יאן, וסבא הלך ואמר: "אני נותן לך את הכול, רק תציל לה את הרגל". הוא כרע ברך לפני הפרופסור. והוא אמר: "אני עשיתי כל מה שאני יכול לעשות, רק אלוהים יכול לעשות עוד משהו". והצילו לה את הרגל. וכך, לאט לאט, המלחמה עוד הייתה בעיצומה. אבל אימא שלי הייתה בבית חולים, אני הייתי אצל הסבא והסבתא, והדודים שעדיין לא היו נשואים, אף אחד, שתי אחיות של אימא ושני אחים. טיפלו בי. וכך אימא, עד גמר המלחמה הייתה מאושפזת במצב מאוד קשה, מאוד מאוד קשה. היא נשארה נכה קשה. אחרי המלחמה, התחיל השיקום שלה.

ש. לפני כן, אני רוצה לשאול, איך נודע לגרמנים על מקום המסתור שלכם במקלט?

ת. זה לא היה כל כך קשה, כי זה לא היה מחוץ לעיר, וכנראה הם ראו גברים, הם באו במטרה לקחת גברים לעבודה, אבל הדברים השתלשלו כך, שהגיע למה שהגיע. כנראה זה לא היה משהו מתוכנן, זה לא היה משהו לפי פקודה שקיבלו. ראו את הבנות, לקחו את הבנות, זה לא היה מתוכנן. ויכול להיות שהיו דברים שהם עשו מיוזמתם.

ש. יכול להיות שהייתה איזושהי הלשנה?

ת. יכול להיות שהייתה הלשנה, גם זה יכול להיות.

ש. אבא היה, אני מבין, יחסית, די צעיר?

ת. בן 35.

ש. הייתה איזו סיבה מדוע הוא לא נלקח לעבודת כפייה?

ת. לא. לא, עד כמה שידוע לי, כי הם אמרו שהם יבואו עוד פעם, לא לקחו את כולם. כנראה היו צריכים מספר עובדים, לא לקחו את כולם. הוא דיבר אתם, הוא ביקש.

ש. הוא ביקש לא ללכת?

ת. שיקחו אותו.

ש. הוא ביקש שיקחו אותו. סיפרת את זה. ולמרות הכול לא לקחו?

ת. לא. אמרו: "אותך לא!" ואמרו: "אנחנו נבוא עוד פעם". וכשהם באו, הם באו למטרה אחרת.

ש. והיו אנשים שהיו אתכם במסתור, שכן לקחו אותם?

ת. לקחו גברים.

ש. מהמסתור שלכם?

ת. כן. לקחו מהחצר. כן. לקחו חלק, וחלק לא. והם חזרו, כאילו לעבודה.

ש. הם היו חוזרים בשעות הערב?

ת. זה היה יום, או יומיים רק, לפני שקרה כל הסיפור. וסבתא שלי, אימא של אבי הייתה אישה אצילית מאוד, לא סיפרנו לה מה קרה עם אבא, אמרנו שהוא ברח לפרטיזנים.

ש. שאבא ברח לפרטיזנים?

ת. לא רצינו להגיד שהוא נהרג.

ש. לאימא סיפרתם?

ת. לאימא שלו. לסבתא שלי. והיא חיה...

ש. אבל אימא שלך ידעה שהוא נרצח?

ת. היא ראתה אותו שהוא נפל. אז סבתא שלי חיה עם הדעה שהוא בסדר, שהוא ברח לפרטיזנים, ואחרי המלחמה, אנחנו כולנו נהגר לארצות הברית, שלוש בנות שלה היו שם כבר לפני המלחמה. עד שהיא פגשה מישהו, שניחם אותה, הוא סיפר לה מה היה, מה קרה. ואז, כשנודע לה מה קרה, היא פשוט מאוד הפסיקה לאכול, ואחר כך הפסיקה לצאת מן המיטה והיא מתה מרעב, היא לא רצתה יותר לאכול. היא מתה, פשוט, אם יש דבר כזה שמתים מכאב לב, זו היא. מתה מכאב לב ומרעב. ואז נגמרה המלחמה...

ש. בת כמה הייתה סבתא, כשהיא נפטרה?

ת. בת 60, משהו כזה. סבא עוד החזיק מעמד כמה שנים ונפטר. ההורים של אבי.

ש. כשאתם הגעתם לרומאן, אחרי כל הסיפור הנוראי הזה, פגשתם בשכנים שלכם, שכנים יהודיים? או גם הם נשלחו לכל מיני מקומות ועזבו את ביתם?

ת. לא. ברומאן, היה פעם איזה פוגרום, ולעבודת כפייה - לא סבלו כל כך. ברומאן, לא היו מאורעות משהו מיוחד. הייתה עבודה, ... והפגזות - היו הפגזות קשות.

ש. הסתובבו שם חיילים גרמניים, או הז'נדרמריה הרומנית?

ת. אני לא זוכרת, גרמנים וודאי, עם האופנועים ועם המגפיים, עם השכמיות שלהם ועם כובעי הפלדה. כן, בוודאי.

ש. ולא היו התנכלויות ליהודים ברומאן, על ידי הגרמנים?

ת. עד כמה שאני זוכרת לא. לא כל כך שמעתי. היה אסור להם לעזוב את העיר, לא נכנסו ולא יצאו, אבל החנויות היו פתוחות, אנשים ניהלו אורח חיים רגיל, בפחד נוראי כמובן, עם מגבלות. תלמידים לא יכלו ללכת לבית ספר, סטודנטים לא יכלו ללמוד, כנראה כמו אבי, לא יכלו לשמש במקצועם, אבל עמך, לא שמענו כל כך.

ש. זה מה שרציתי באמת לשאול, אם היו עוד תופעות, כמו שזה קרה אצלכם, אצל אבא, שאנשים הורחקו מהמשרות שלהם ונאלצו לעזוב?

ת. לא ידוע. לי. כולם היו מסביבנו בעלי חנויות, סוחרים. אני זוכרת, בקרבתי הקרובה, על יד החנות של סבא, הייתה חנות עם מכשירי רדיו, אחד היה ... לא אמרו משהו מיוחד.

ש. כמה זמן הייתם בסך הכול בטירגו-פורמוס?

ת. או מ- 1941, או 1942, עד 1944, עד שזה קרה. זה קרה באפריל, אנחנו הגענו לרומאן, אולי שבועיים, שלושה אחרי המאורע, כשבאו לקחת אותנו.

ש. זאת אומרת שהייתם בערך שנתיים שם?

ת. שנתיים, שלוש. אחרי המלחמה, התחילה המלחמה של אימא שלי, כל הזמן דלקות וכל הזמן הפצעים נפתחו ונדלקו, ועוד ניתוחים, ולא הייתה אז אנטיביוטיקה, אז רק התחילה. סולפות, סולפה, דיאזין ופניצילין. ואני ילדה קטנה עם תחבושת על הראש, הייתי רצה לבתי מרקחת ומתחננת ובוכה, שיתנו לי קצת סולפנית לאימא. והיו רואים אותי ואמרו: "אוי, עוד פעם באת? אין לנו!" - והייתי בוכה והייתה מתחננת, ילדה קטנה, הכירו אותי הילדה עם התחבושת, כי הייתי פצועה גם בראש. והייתי חבושה הרבה זמן. עד שבת דודה של אימא שלי, הייתה לה בת דודה רופאה בבוקרשט (BUCHAREST), הייתה מאוד עשירה ועם הרבה מאוד קשרים, היא לקחה את אימא שלי לשם, שנתיים היא הייתה שם ואני גדלתי אצל סבא וסבתא, בלי אימא. וב- 1951 עלינו ארצה.

ש. אני רוצה לחזור רגע למקרה הטרגי הזה שם במקלט, לאן הוציאו את הגופות של האנשים שהיו שם?

ת. הייתה קבורה משותפת, יש קבר אחים.

ש. באזור שם?

ת. בטירגו-פורמוס, בבית הקברות. יש קבר אחים. זרקו את כולם לאותו הקבר. לא הייתה הלוויה, לא היה טקס, לא היה שום דבר.

ש. מלבד המקרה הספציפי הזה שאת חווית אותו, האם את יכולה, אולי את במקרה יודעת על מקרים נוספים של אכזריות מצד החיילים הגרמניים והרומניים שם באזור?

ת. לא ממש. אבל אני יודעת, שעוד לפני שקרה לנו המקרה, היו באים אלינו לספר, שהרכבת עוד פעם עברה קרוב מאוד לטירגו-פורמוס הייתה תחנת רכבת, ושם רכבת-המוות הייתה עוברת ועוצרת, וזורקת את הגוויות.

ש. את שמעת על המקרה הזה?

ת. כן. כל פעם היו באים אלינו הביתה, והיו אומרים: עוד פעם הרכבת עברה ועוד פעם יהודים היו הולכים לאסוף את הגוויות. זה היה.

ש. באמת, שלחו אותם ברכבות לשני יעדים, אחד, באמת, היה טירגו-פורמוס, והשני זה לקלראש (CALARAS). כנראה שהיו מקומות סמוכים.

ת. לתחנה קראו פולדגולילוויי, זה גשר של ... זו הייתה תחנה קרובה מאוד, ושם הרכבת הייתה עוצרת כל פעם וזורקת את הגוויות. ואז הייתה השמועה מתפשטת בעיר, וזו הייתה אחת הזוועות.

ש. בעיקר, נשלחו יהודים מיאסי, נשלחו לשם, ומדובר...

ת. אלה היו רכבות המוות.

ש. רכבות המוות. והיו אוספים יהודים ממש מכל פינות העיר, ומעלים אותם לקרונות המשא הסגורים, בימי קיץ לוהטים, ושם היו ממש נחנקים.

ת. ממש אני זוכרת.

ש. אבל את בעצמך לא ראית רכבות כאלה?

ת. לא. לי לא הייתה שום הזדמנות לראות את זה.

ש. אבל יכולת לשמוע את הסיפורים האלה?

ת. שמענו. אני זוכרת את זה כמו היום. את זה אני זוכרת. זה הסיפור שלי. שכחתי להגיד: אבי היה אדם, כנר בפילהרמונית, והיה מורה לכינור, והיה אישיות יוצאת דופן, בחור מוכשר. ואמי לא נישאה יותר. היא שנתיים בילתה בבתי חולים ונשארה נכה, מטופלת בילדה. ואז עלינו.

ש. את משתלבת בבית הספר, אחרי שהגעתן לרומאן בחזרה?

ת. כן.

ש. אז אולי תספרי קצת על העניין הזה?

ת. אחרי המלחמה, שמו אתי בבית ספר, במסלול רגיל.

ש. בית ספר יהודי?

ת. כן. בית ספר יהודי, וסבי לקח לי גם איזה רב שילמד אתי עברית בבית. כי בבית ספר למדו ברומנית, אז עברית הייתה השפה המשנית. סבי רצה שאני אדע עברית, ולקח לי מורה פרטי הביתה, ואחר כך הלכתי לבית ספר ממשלתי.

ש. אצלכם במשפחה דיברו עברית, כלומר היו דוברי עברית?

ת. לא.

ש. לא האבא ולא הסבא? אבל בכל זאת הוא היה מעוניין שתלמדי לדבר עברית?

ת. יידיש. סבא וסבתא דיברו יידיש, הילדים לא, אבל סבא וסבתא דיברו יידיש.

ש. והסבא דווקא רצה, היה מעוניין שתלמדי עברית שם?

ת. כן.

ש. איך היו הלימודים, את זוכרת קצת את מערכת השעות?

ת. אני הרבה לא זוכרת. אולי אחרי מה שעברתי, אולי אלה לא היו כל כך ...

ש. את היית ילדה בת שבע, שמונה, בעצם, כשחזרתן לרומאן?

ת. כן. אחר כך עברתי לבית ספר רגיל. היו לי חברות נוצריות ולא הייתה שום בעיה.

ש. בית ספר ממשלתי?

ת. כן. עד שעליתי לארץ.

ש. ואיך היו היחסים בין התלמידים היהודיים והגויים שם?

ת. בסדר גמור. אחרי המלחמה, לא הייתה שום - אני לא הרגשתי שום אנטישמיות, או משהו. אולי דווקא אחר כך, לא הרגשתי שום דבר. הכול היה בסדר. אולי כלפי חוץ.

ש. אני שואל דווקא בעקבות זה, הזכרנו את "משמר הברזל" והזכרנו את יוהן אנטונסקו, הייתה תנועת הליגיונרים?

ת. אבל אחר כך הגיעו מיד הקומוניסטים, ב- 1947 המלך ויתר על המלוכה שלו וזו הפכה להיות רפובליקה עממית קומוניסטית דמוקרטית. אז אצל הקומוניסטים בכלל היה אסור לשמוע את המילה הזו 'יהודי', זה לא היה קיים, היו מענישים כל מי שהיה מגלה איזשהו רגש אנטישמי. זה לא היה קיים. היה קיים, כנראה מתחת לפני הקרקע, בוודאי, אבל אז היה אסור להשתמש בביטויים, אנחנו לא סבלנו מזה.

ש. תחת השלטון הסובייטי היה בסדר?

ת. כן. בזמן שאני הייתי שם, היה אז סטאלין דווקא.

ש. אחרי בית הספר - את מסיימת שם בית ספר?

ת. לא.

ש. לא סיימת?

ת. הגענו לארץ.

ש. כמה שנות לימוד למדת שם בסך הכול, אחרי המלחמה, כמובן?

ת. אם אני לא טועה, ארבע, יכול להיות.

ש. אם את לא זוכרת, זה גם לא כל כך נורא.

ת. ארבע שנים, או חמש. אז התחילה העלייה.

ש. בבית הספר הממשלתי הזה, בוודאי ניתנו גם שיעורי דת לתלמידים.

ת. לא.

ש. לא ניתנו שיעורי דת במסגרת תוכנית הלימודים?

ת. לא. זה היה משטר קומוניסטי ולא לימדו דת. בהתחלה, בבוקר, הם אמרו תפילה והצטלבו, ותמיד אמרו לנו, אם אנחנו רוצים לצאת, אין בעיה. אחר כך אמרנו שגם אנחנו רוצים, ואמרו אין בעיה.

ש. כמה תלמידים יהודיים הייתם שם, בכיתה?

ת. היינו בערך חמישים אחוז יהודים. היחסים היו קורקטיים.

ש. מה עם סבא שלך בתקופה הזאת?

ת. איזה סבא, של אבי?

ש. אחרי שסבתא נפטרה?

ת. אני ציינתי, שהוא חי עוד כמה שנים, חי ככה, מסכן, בלי אף ילד, היו לו ארבעה ילדים, שלוש בנות היגרו לארצות הברית, והבן הזה הלך. העביר את השנים, את הזמן כך, עד שהוא נפטר.

ש. אני רוצה פה לשאול, בתקופה הזאת, דוד בן גוריון מכריז על מדינת ישראל, יש איזשהם הדים, איזשהן תגובות שלכם, אתם שומעים על העניין הזה?

ת. עכשיו נזכרתי. היה לנו לוח שנה עם התמונה של בן גוריון, וסבא שלי, זה היה בשבילו כמו היהלום שבכתר. והיו באים שליחים מהארץ, היו כבר תנועות נוער ציוניות, היה 'גורדוניה' ... זה היה של מפא"י. 'גורדוניה' היו נוער, ובעלייה היו יותר גדולים, יותר בוגרים. והשליחים היו באים אלינו, והיו עושים אמבטיה אצלנו, כי לא בהרבה בתים היו אמבטיות.

ש. שליחי העלייה?

ת. כן. אצל סבא תמיד הבית היה פתוח בשבילם, וכולם ידעו כבר מראש, כשהגיעו, לאן הם צריכים לבוא, להתארח, להתקלח.

קלטת 1, צד ב'

ש. דיאנה, תמשיכי, אנחנו דיברנו על המפגש הזה עם שליחי העלייה?

ת. ביתו של סבי היה פתוח לשליחי העלייה שהגיעו, ותמיד אחד מסר לשני את הכתובת כדי להגיע אלינו, והם ידעו איפה יהיה להם טוב, כשיגיעו. אצלנו התקלחו ונחו, אכלו, וסבי עשה את זה ברצון רב. אני זוכרת, כשהכריזו על המדינה, כולנו רצנו למקלט הרדיו הקטן הזה שהיה אז, ו'קול אמריקה' שמענו וזו הייתה התרגשות שאי אפשר לתאר, סבי בכה, כמו ילד קטן. לפי מה שאני יודעת, אצלנו בבית היו גם קופות של 'קרן הקיימת', ותמיד תרמו כספים, וכפי הנראה, יש לנו פה איזו חלקת אדמה, אבל אנחנו לא יודעים מה. הוא אמר שהוא קנה משהו, ואנחנו לא יודעים על זה שום דבר. תמיד זה היה קודש קודשים, הקופות של 'הקרן הקיימת'.

ש. היה לכם בית ציוני.

ת. כן. אפשר להגיד ציוני ומסורתי. סבי היה שם תפילין כל בוקר, ולא היה אוכל עם ראש גלוי, ובלי ברכה לפני האוכל. לעומת זה, הוא היה מאוד ציוני. הוא לא זכה להגיע לכאן.

ש. הוא נפטר שם?

ת. כן.

ש. יש עוד איזשהן התפתחויות, או איזשהם דברים שהיית רוצה לספר עליהם לפני שאת מספרת על העלייה ארצה?

ת. לא יודעת מה. אני לא נזכרת כרגע.

ש. אם לא, אז לא נורא. אנחנו מגיעים לשנת 1951, מה קורה?

ת. אחות אמי עולה ארצה, עם בעלה וילדה, ילדה בת שנתיים. ובעקבותיה, אמי מחליטה לעלות ארצה. עם אומץ, עם עוז אדיר, כי היא נכה, ובלי מקצוע ומטופלת בילדה. היא עלתה לארץ. וכאן, התחילו כל התלאות. קודם ...

ש. היא עולה יחד אתך.

ת. כן. שתינו.

ש. ואת היית ילדה כבת 12 כבר?

ת. כן. היינו בשער-העלייה, בעתלית, ואחר כך היינו בבית עולים, עין שמר. שם אמי התחילה לעבוד בבית תינוקות ושם קיבלנו מגורים, של האחיות. אז מצבנו שפר מעט. אחרי בית העולים, עזבנו למעברה, מעברת יד המעביר, בצריף, ואמי קיבלה עבודה בבית תינוקות של 'ארגון אימהות עובדות' דאז, נעמ"ת כיום. ואני נקלטתי מטעם עליית הנוער במוסד מגדיאל. שם התחנכתי שנתיים. והמשכנו להתגורר בצריף.

ש. איך את מסתדרת שם במגדיאל?

ת. בסדר. כולנו היינו עולים חדשים, כל הילדים היו עולים חדשים, אף אחד לא ידע את השפה. בסדר. היום, בדיעבד, אני רואה את זה מאוד נחמד, אבל בזמנו לא, נפרדתי מאמי שתמיד היינו יחד, והיה לי עצוב, לא הייתי רגילה לאורח חיים כזה שיתופי ולעבוד. עם האוכל לא כל כך מסתדרים, גם עם הלימודים קשה, לא יודעים את השפה, אבל ... ואחרי שנתיים עזבתי, כל הקבוצה שלנו...

ש. כשאת הגעת, כבר היה לך, בעצם, איזשהו בסיס בעברית?

ת. כן, אבל עלוב מאוד. לא היה משהו רציני.

ש. מה מלמדים אתכם פה במגדיאל?

ת. במגדיאל עבדנו ארבע שעות, וארבע שעות למדנו - הכול, כל הלימודים.

ש. כל המקצועות?

ת. תנ"ך, היסטוריה, עברית. זה היה של עליית הנוער, משה קול היה אז ראש עליית הנוער. מגדיאל היה בזמנו, אחד המוסדות הגדולים מבין המוסדות של עליית הנוער. אחר כך עזבנו, כול הקבוצה, גמרנו את הלימודים וכל אחד הלך לדרכו.

ש. בוודאי יש לכם שם גם פעולות תרבות במגדיאל?

ת. כן.

ש. את יכולה לספר קצת?

ת. הייתי סולנית במקהלה והיו חילופי תרבות בין כל מיני מוסדות, בין הדסים ונווה הדסה וכפר גליקסון, ניצנים, והיינו מחליפים תזמורת מנדולינות שלהם עם המקהלה שלנו - היו, וודאי, קומזיצים משותפים, לא רק עבודה נטו, היו לימודים וגם - היום אני מסתכלת על זה בערגה וגעגועים, זו הייתה תקופה יפה. אבל אז לא ראיתי את זה כך, אז בכינו, התגעגענו.

ש. וכל כמה זמן את מצליחה ליצור קשר עם האמא?

ת. אימא הייתה באה לבקר אותי, זה לא היה רחוק, אבל אז, זה היה מרחק היה כאילו יותר. היא הייתה באה לבקר אותי, ואני הייתי בחגים, אי אפשר היה לצאת בלי אישור, לא כל פעם שרציתי. מי שיצא בלי אישור, היה נתפס, היה נענש. אז בחגים, חופשים, ואימא הייתה באה לבקר אותי פעם בחודש, מביאה דברים טובים. היא גם עבדה, היא עבדה ברמת גן, והצריף היה ביד המעביר, וזה היה מאוד קשה לה. עבודה שכרוכה בעמידה על הרגליים, ועם הרגל שלה החולה, אבל היא עבדה עשרים ושתיים שנה שם. עד שהיא יצאה לפנסיה.

ש. היא עוד נמצאת אתנו?

ת. כן.

ש. עד מאה ועשרים.

ת. בנובמבר היא תהיה בת 89. היא לא במצב כל כך טוב.

ש. אחרי מה שהיא עברה.

ת. היא גם עברה שנה מאוד קשה, היא נפלה והיה לה ניתוח ראש. ומהנפילה היא קיבלה שיתוק, ואז היו צריכים לעשות לה ניקוז במוח, אבל היא חזרה לעצמה, אילולא הנפילה, לא הייתה חולה. ועכשיו היא במצב דיכאוני מאוד.

ש. איפה היא נמצאת עכשיו?

ת. בבית. בבית שלה, יש לה מטפלת עשרים וארבע שעות. אבל היא לא רתוקה, היא שולטת בכל, וראש מאוד צלול, מאוד מאוד צלול. אחרי כל מה שהיא עברה, אבל היא מאוד בדיכאון, זו הבעיה. אנחנו גרים באותו הבניין, אז אני כל הזמן נכנסת.

ש. מה קורה אתך אחרי מגדיאל?

ת. אחרי מגדיאל חזרתי לאימא שלי, למעברה, לצריף. והתחלתי ללמוד בבית ספר 'אלפא', בית ספר למזכירות ופקידות, וגמרתי, והתחלתי לעבוד במשרד עורכי דין. עבדתי במשרד עורכי דין, ואחר כך עברתי לסוכנות היהודית. בסוכנות היהודית עבדתי במחלקת הקליטה, עם קליטה של עלייה רומנית במיוחד. ועזבתי עם לידת בתי הבכורה. הזמן רץ.

ש. העבודה בסוכנות, עם נושא של קליטה, איך מצאת את העבודה הזאת? לעבוד עם אנשים שהם יוצאי רומניה?

ת. אני חושבת, שיושב ראש התאחדות עולי רומניה, הוא הציע לי את העבודה, הוא הכיר אותי, והוא הציע לי את העבודה. ד"ר יצחק קול.

ש. מתי את מתחתנת?

ת. אני התחתנתי ב- 1956, לפני מלחמת סיני.

ש. מי זה הבעל?

ת. בעל.

ש. מה שמו?

ת. אריה. ילדתי שתי בנות.

ש. מה שמן?

ת. הבכורה היא איריס, היא מורה בחטיבת ביניים בהרצליה, נשואה לנועם, מהנדס בתעשייה האווירית. יש להם שתי בנות, גרים בכפר סבא.

ש. מה שם הבנות שלהם, הנכדות שלך?

ת. הבכורה לירן, והקטנה אופיר. בתי השנייה, שמה ורד, היא מנהלת המסחר בבנק לאומי, בבורסה לניירות ערך, נשואה לאמיר, עורך דין. יש להם גם שני ילדים, הבכור עומר, והקטנה עמית. וגרים ברמת גן.

ש. בני כמה הם הנכדים?

ת. של בתי הגדולה, הבת הגדולה בת 14, והקטנה בת 8. ואצל בתי השנייה, הבן בן 5, והילדה בת שנתיים. אני נפרדתי מבעלי, והיום אני גרושה.

ש. את רוצה עוד משהו להוסיף?

ת. אני לא יודעת, זה כאילו נקטע כאן.

ש. זה בסדר, יש פה הרחבת משפחה, יש פה נכדים, שיהיו בריאים.

ת. לא דיברתי דווקא על עצמי: אני עבדתי עשרים ושלוש שנים כמנהלת חשבונות בבית חולים גריאטרי בפרדס כץ, ובית החולים נסגר וחלק הועבר לתל השומר, ומי שהעדיף לפרוש, אז פרשנו מרצון. והיום אני גמלאית.

ש. דיאנה, לפני שאנחנו ניגש לראות את התמונות, אני מאוד רוצה להודות לך על הריאיון הזה.

ת. אין בעד מה.

ש. תודה על כך שהגעת לספר את הסיפור הזה, היו דברים קשים מאוד, ורק נאחל, באמת, בריאות טובה לאימא, והרבה נחת מנכדים ומהבנות.

ת. נהניתי, במרכאות, להיות כאן ולתת את הריאיון הזה, ואני מצטערת על ההתפרצויות הלא רצוניות.

ש. כבר אמרתי לך שזה טבעי ביותר כשמספרים דברים שכאלה.

ת. אמנם כל כך הרבה שנים חלפו מאז, וזה עדיין חי, ואני מקווה שזה תמיד יחיה, בכל העולם, לא רק לנו.

ש. חשוב מאוד שסיפרת את הדברים. אני מאחל לך באמת כל טוב ושתהיה שנה טובה לכם, למשפחה ולכל עם ישראל.

ת. רב תודות.

תיאור התמונות:

* כאן מופיע אבי, יוסף אברהם, המכונה ביז'ו, בצבא הרומני. אני משערת שזה בהתחלת הצבא, כי הוא היה אחר כך קצין.

* כאן מופיעים אבי ואמי, עם הוריו. לאבי קראו יוסף, לאמי פאולה, לסבתי דבורה, ולסבי יעקב אברהם. זו תמונה אחרי נישואיהם. שם משפחה של אימא לפני נישואיה אהרון.

* כאן הורי ביום נישואיהם.

* כאן אני בזרועות אבי, בגיל שנתיים. בשנת 1939.

* אני שוב בזרועות אבי, שנתיים לפני מותו. התמונה צולמה בשנת 1942.

* כאן אני בעיר רומאן, בגיל 11. זה צולם ב- 1948, שלוש שנים לפני עלייתי ארצה.

* כאן אני ומשפחתי באירוע משפחתי. בתמונה מופיעים: חתני אמיר, אמי, בתי ורד, אני, בתי הבכורה איריס, חתני נועם, ונכדתי לירן.

* אני עם שני נכדי, נכדתי אופיר ונכדי עומר, ברכבת לחיפה.

* כאן אמי עם נינתה האחרונה, עמית.

סוף הריאיון