חנות מקוונת יצירת קשר אודותינו
Yad Vashem logo

עדות של דוד יעקובוביץ יליד 1935 Krakow פולין על קורותיו ב-Krakow, ב-Tarnów, ב-Košice, ב-Budapest, ב-Vác ועוד

Testimony
היום ח' בתשרי. תשע"ט. 17 בספטמבר 2018.
אני מראיינים מטעם יד ושם את מר דוד יעקובוביץ בביתו בהרצליה.
מראיינת מירב שני. בוקר טוב דוד.
בוקר טוב גם לך.
נפתח בבקשה במידע על איפה נולדת? מתי נולדת?
ואם תוכל אחר כך
לספק לנו מידע על המשפחה עוד מהדור של הסבא והסבתא. בבקשה.
נולדתי בקרקוב. ב-20 ליוני 1935.
גרנו שם. אבא שלי הוא יליד פשברוסק. הוא היה רב.
הוא היה לו הסמכה לרבנות אבל הוא התעסק במסחר.
ללא זוכר מי יודע מה.
אבל הוא התעסק במסחר לפרנסתו.
הוא רצה להיות הרב של פשברוסק.
אבל בחרו במישהו אחר.
הוא היה בסך הכל צעיר מידי.
הוא היה בן עשרים והסבא שלי.
סליחה סבא שלו היה הרב של פשברוסק. היה לו ייחוס.
ואמא שלי היא ילידת אושוויץ שזאת
הייתה עיירה עם חצי מהאוכלוסיה היהודית והסבא שלי לנדאו.
וולף לנדאו. היה לו מפעל גדול.
מפעל דשנים שקיים עד היום.
אבא של אמא?
סבא של אמא.
סבא של אמא?
סבא של אמא. אבא של אמא הם ברחו
מאושוויץ לפראג במלחמת העולם הראשונה ב-1919 כשהיה השפעת.
הוא פשוט נדבק במחלה ונפטר.
זה אבא של אמא שלי.
סבא שלה היה בעל המפעל.
אז היא גדלה עם הסבא והסבתא?
לא. גדלה עם אמא שלה.
היא גדלה אמא שלה.
בשלב מסוים מישהו שם.
לא ברור לי מי בדיוק התחתן עם מישהו מהמשפחה של אבא.
זאת אומרת הלנדאו הם התחתנו עם מישהו יעקובוביץ וככה הם הכירו.
כאשר אימי לא דתית בכלל לא דתית
ואבא שלי הוא רב ואחרי שהם התחתנו הם ראו.
הם כנראה לא סיכמו ביניהם מה הולך פה.
אז הם נפרדו ואבא שלי הלך לרבי.
אני חושב שהוא היה חסיד.
אני לא יודע בדיוק של איזה של בלז או של בובוב. אני לא יודע.
בכל אופן הוא הלך לרב ולשאול אותו מה הוא עושים והרב שאל אותו אם הוא אוהב אותה והוא אמר כן.
אז הוא אמר לו תסתדר איתה וזה מה שהיה. זה מה שהיה.
אמא לא הלכה עם.
כיסוי ראש.
כיסוי ראש. לא הלכה עם כיסוי ראש.
הלכה לבושה לגמרי כמו.
אבל היה כשר בבית וכן היה בית
כשר לגמרי ואני בגיל שלוש שלחו אותי לחדר ואני מתאר לעצמי שאימי היא לא אהבה את זה.
אבל אני לא יודע. לא יכול.
אני מנחש ושם הכל היה נורא
כזה שצריך קומץ א.
או. קומץ ב. בו. קומץ ג.
גו ככה לימדו וקיבלת מכה על היד אם אתה זה והמקום היה לא בדיוק אסתטי. כן.
לא אהבתי את זה.
לא אהבתי את זה.
אבל הלכתי מפני שאבא רצה את זה.
זאת אומרת אני זוכר כילד לא התלהבתי מזה.
לא. לא שהיה לי התנגדות. אני לא.
אבל לא התלהבתי מזה.
כן ככה זה היה.
יש לך איזה זיכרון חי. מסויים. ספציפי מהמקום? מהחדר? מהמלמד?
מקום ספציפי .כן.
הסטנדים האלה.
סטנדים האלה. לא היו לגמרי נקיים. מרוב שימוש.
מרוב שימוש זה היה כזה.
משהו כזה כן.
אבל אמא שידרה לי.
שידרה לי. בגלל זה אני לא דתי. אני חושב.
גם בגלל שאלוהים לא היה כן אבל שידרה לי. take it easy.
זאת אומרת זה לא כל כך נורא.
זאת אומרת מה שאומרים. הרי שם סקילה.
שריפה וחנק הרי כל מיתות שמגיע ל.
הדבר הכי קטן. זאת אומרת.
בשבת הדלקת את החשמל.
לא הדליקו אצלנו חשמל בשבת ואבא היה עם זקן. עד שהגרמנים הגיעו.
מה הכוונה?
הזקן עד שהגרמנים הגיעו?
החשמל עד שהגרמנים הגיעו?
לא. זקן עד שהגרמנים הגיעו.
אנחנו באמת. כן.
טוב. המלחמה התחילה. קיץ.
קיץ האחרון. קיץ 39 ביליתי באחוזה של הסבא.
לנדאו?
כן באושוויץ.
אני רוצה רגע ברשותך. אבא היה סוחר במה?
טקסטילים.
ואתה אומר הוא לא היה בדיוק.
כן. היה לו שותף.
בן דוד שלו היה השותף שלו איך שהוא.
כן. לא היה סוחר כזה.
אבל הוא הצליח להחזיק את המשפחה?
כן. כן. הצליח.
איך קראו לאבא? איך קראו לאמא?
לאבא קראו יהושע אוזיאס
שעייה יעקובוביץ ולאמא
קראו לאה לייקה לנדאו.
לייקה זה היה השם שלה.
אז הייתם שלושה בבית?
ארבעה הייתה גם אחותי. היא הייתה קטנה.
היא שנתיים יותר צעירה. שנתיים ומשהו.
איך קראו לה?
זיסל וגרה אצלנו גם הסבתא. זמן מסוים.
הסבתא. אמא של אבא. קראו לה ינטה.
סבתא
ינטה
והיא גרה
אצלנו ואני זוכר. מה אני זוכר?
אני זוכר שהיה לה סיר לילה שונה מהסיר לילה שלי.
שלי היה כזה ושלה היה flat.
מפני שהיא כנראה לא יכלה ללכת לשירותים.
אני חושב שהיא נפטרה אצלנו בבית לפני המלחמה.
אבל אני לא זוכר.
אני זוכר אישה זקנה שוכבת על מיטה.
אבל בעיקר. אני. מה שאני זוכר שהיה לה סיר לילה אחר משלי.
אחר לגמרי. זה ברור.
זאת אומרת אנחנו מדברים לעניין.
אבא הצליח להחזיק את הבית עם החמש נפשות?
זה אמא. אמא החזיקה.
אמא החזיקה את הבית. בישלה וסידרה זה היה הכל על אמא.
כלכלית הכוונה.
אה. כן. כן.
איך הוא הסתדר? הוא היה רב. במגמה לרב
המסלול שלו היה דתי. איך זה בא לידי ביטוי אבל בבית?
שהיה יום שישי. הייתה ארוחת שבת לפי.
עם הקניידלך עם ה.
בשבת בבוקר הלכנו לבית הכנסת וחזרנו והיה אוכל של שבת.
היה קוגל והיה הכל. חמין. טשולנט היה.
בית כנסת?
בית כנסת. כן.
זוכר משהו מבית כנסת? חגים?
לא. לא זוכר מבית כנסת. לא זוכר.
אני זוכר תמונה אחת מ-39.
זה היה צריך להיות ממש לפני המלחמה. ממש לפני המלחמה.
אנחנו באמצע של. אנחנו יושבים על ארוחת שבת. דופקים בדלת.
נכנסת משטרה והם אומרים.
אנחנו מבקשים סליחה. יש פה שודד למטה.
אנחנו היינו בקומה שנייה או שלישית.
אני לא זוכר. למטה היה איזה מחסן ליד הבית.
זה היה בית מגורים והם ירו ואחר כך הם ביקשו סליחה והם הלכו.
אמרו לנו לפני זה לכבות.
הם כיבו את האור.
אחר כך הדליקו לבד את האור והלכו.
זה אני זוכר לפני המלחמה. אירוע. אירוע כזה.
אתה ציינת שלפני המלחמה הייתם אצל.
רק אתה היית אצל הסבא? ממש בקיץ של המלחמה?
לא. כל המשפחה. כל המשפחה הייתה שם.
הוא ראש הקהילה של אושוויץ. הסבא.
הוא מת כנראה ממש סמוך למלחמה.
אולי אפילו אחרי שפרצה. אני לא יודע.
יש לך איזה זיכרון מהקיץ הזה?
לא. אה. מהקיץ הזה? כן. כן שהלכנו בשדות.
הלכנו בשדות ואמרו שאיזה ילדה הלכה לאיבוד.
בלי פרטים. זאת אומרת משהו זה אומר שצריך להיזהר.
אז בינתיים כילד בן 4 צריך להיזהר.
שלא ללכת לאיבוד ואמרו שלסבא יש שני קרונות רכבת.
כנראה שזה היה שייך למפעל.
אני לא יודע. נשאר לי בראש.
ואני זוכר.
אני זוכר שהשתמשו במשחת שיניים גיפס שקיימת עד היום.
הייתי בגרמניה פתאום אני רואה גיפס.
לא יאומן. אז זה מה שאני זוכר מאז.
פרטים קטנים.
פרטים קטנים מאוד. כן.
אבל שעשו עליך רושם כנראה.
בקשה?
זה עשה עלייך רושם.
כן. כנראה.
אתה יודע עם המשפחות היו ציוניות?
כן.
שלושה אחים של אבי נסעו.
נסעו לארץ לפני המלחמה.
אחד הגיע ב-25. שניים הגיעו ב-35.
זאת אומרת היו לו פה שלושה אחים.
הם היו חמישה אחים כולם ביחד.
רק בנים ושלושה היו פה
ואחד הדודים אמר לי שהוא דיבר עם אבא
שיבואו לארץ ואבא היה לו מספיק כסף בשביל להיכנס כקפיטליסט.
היה צריך אלף או אלפיים סטרלינג בשביל להיכנס.
היה לו את הכסף והוא אמר והוא אמר לדוד שלי. הוא אמר. מה אני אעשה שם?
זה מה שהוא אמר. ואני. אני מבין אותו.
אני מבין אותו. הרי אף אחד לא יודע מה הולך להיות.
בהמשך נראה אם יצא לך לדבר איתו על זה אי פעם.
לא.
עם מי? עם אבי?
עם אבא.
לא. לא. לא. לא בכלל לא.
זה משהו שנודע לי אחר כך.
זה בכלל לא היה. זה לא היה.
לא דיברנו על זה לבוא לארץ או משהו כזה.
לא. הוא אמר לי שיש לו.
יש לו אחים בארץ ואחד מהם אפילו היה חייל.
לא הצלחתי לברר מי מהאחים היה החייל אי פעם.
זה היה כבר בזמן המלחמה שהוא אמר לי.
אבל שוב פעם. לא אם שחבל.
לא אם שחבל אבל היה משהו שקרה מיד כשפרצה המלחמה שאני מקשר את זה.
אני מתקשר את זה.
אז ככה קודם כל הייתה גברת אחת שהייתה חברה
טובה שלי והייתה גם בת דודה של האבא והיא הייתה חשובה לי מאוד בהמשך.
קוראים לה שולמית היא הייתה נשואה לבר הילל.
פרופסור באוניברסיטה העברית. אחר כך כמובן והיא עזרה לי הרבה בארץ אחר כך.
אבל היא הייתה. היא עזבה את קרקוב
זמן קצר אחרי שאני נולדתי ויש לי תמונה עם אמא שלי ואיתה.
יש תמונה משותפת בין התמונות האלה והיא סיפרה שהיא.
קודם כל היא שמרה על קשר והתמונות שיש זה תמונות שאמא שלחה לה.
אחרת לא היו לי. לא הייתה לי אף תמונה.
היא שלחה לה תמונות. ככה ש.
וכשפרצה המלחמה.
אני הייתי חולה בטיפוס.אני לא יודע מה היה שם.
חולה בטיפוס. חום גבוה.
נשארתי בבית עם אמא ואבא כנראה נכנס לפאניקה והוא לקח
את אחותי שהייתה בת שנתיים ויחד עם אחיו הם החליטו לברוח
מהמלחמה ודחפו עגלה הלכו מזרחה. הלכו. הלכו.
ומיליונים עשו את זה.
זאת אומרת יש תמונות של מלחמת העולם השניה.
ראיתי אחר כך בצרפת. בבלגיה.
מיליונים הלכו. הלכו. גם הוא הלך.
אבל אני חושב זה שהוא עזב את אישתו והלך אני חושב שבאיזה שהוא מקום.
היה פה איזה מתח על העניין הזה שהוא לא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות. לעלות לארץ.
אני חושב. אני. אולי המתח של
של אישה לא דתית ואיש דתי בכל זאת היה פה משהו.
אני לא יודע. הם אהבו אחד את השני. אבל היה פה.
היה פה איזה מרחק ביניהם שגרם לכך להערכתי.
זה רק הערכה שלי.
לקח עגלה עם ילדה בת שנתיים ודוחפים והולכים.
זה ועוזבים ילד עם האישה.
עם חום גבוה. אני יודע.
בכל אופן אנחנו נשארנו לבד בבית.
אני אחזור לאבא שלי מה קרה לו.
אני נשארתי לבד בבית ובעצם היינו מנותקים לגמרי.
חוץ מחברה של אימי שהייתה.
שעבדה בשביל הצלב האדום.
עבדה בשביל הצלב האדום.
אז היה לה והיא הייתה.
היא הייתה חופשית להסתובב ברחובות.
היה עוצר או משהו כזה והיא הייתה באה.
אבל. יום אחד דפקו בדלת בא חייל גרמני
עם מדים עם רובה והוא נכנס.
כנראה אמא אמרה לו שאני חולה או משהו.
הוא נכנס לחדר אבל הוא לא עבר.
לא עבר את סף החדר והוא הלך
ואחר כך הגיעה החברה.
הלה קראו לה הלה גבריאלוביץ.
היא נפטרה בינתיים ואמא סיפרה לה שהיה פה חייל והיא מיד פתחה את הפה.
היית צריכה לתת לו באבי אביו.
מה הוא חושב לעצמו מפחיד פה ילדים וזה נשאר לי.
זאת אומרת אני זכרתי את זה מפני שהיא הייתה כזאת.
כזאת חב'מנית כזאת. ג'דה.
הלה הזאת ואיך שהיא דיברה וזה ואחר כך אמרתי לעצמי. כן.
בטח גרמנים אתה יכולת לתת להם מנה וזהו.
בכל אופן איך שהוא הבראתי מזה ואחרי שבועיים.
אבא הלך אני אפילו זוכר את העיר.
כלבושוב. 200 קילומטר שם תפסו אותו הגרמנים.
וכמובן היו מורידים לאנשים את הזקנים
או משהו והעבידו אותם שם והם הוא חזר.
הוא חזר כבר בלי זקן.
עם האחות?
בקשה?
חזר אבא עם האחות שלך?
גם בא עם האחות ועם אחיו.
שלושתם חזרו. הכל בסדר.
ואז הבית היה מלא אנשים.
פתאום הבית התמלא. מלא אנשים ואפילו הייתה חתונה.
ההלה הזאת. היא התחתנה עם בחור.
עם הבחור שלה אצלנו בבית.
בבית?
כן. אצלנו בבית. החתונה הייתה אצלנו בבית.
מלא אנשים. בלאגן גדול.
אני מסתובב שם איך שהוא.
זה בסדר. בסדר. אף אחד לא פגע בי או משהו. היה בלאגן.
אז התקופה הראשונה של המלחמה. בעצם בשבילך. מה?
איך היית מגדיר את התקופה הזאת?
זה היה קצר למדי.
זה היה קצר למדי מפני שאנחנו מדברים על ספטמבר 39.
ב-40 איך שהוא. אני לא יודע איך.
אנחנו היינו כבר בטרנוב.
עכשיו משפחה של אבי.
הסבא שלי. של אבי היה איש עשיר בטרנוב.
המשפחה הייתה שם. היה להם מפעל ואז הוא. עברנו לטרנוב.
אני לא זוכר איך. לא זוכר כלום.
אבל הגענו
גרנו באיזה דירה.
בדירה קטנה של שני חדרים משהו כזה והיינו 12 איש. היינו אנחנו ארבעה.
הייתה עוד משפחה עם שתי בנות גם כן ארבעה. הורוביץ.
משפחת הורוביץ והייתה עוד מישהי עם הבן שלה שקראו
לה רלה הורוביץ והיה אחד בשם לייזר לנדאו.
שהיה בן דוד של אימי ואבא שלו שקראו לו בניומין. פטר בניומין.
זאת אומרת דוד ביניומין וכולנו היינו שם.
כולנו ישנו ביחד. היה צפוף מאוד.
היה צפוף מאוד. אבל בתור ילד היה לי כיף. הבנות של הורוביץ.
אחת הייתה בגילי ממש כיף של ילדים.
מה שאני זוכר היה שם שירותים אחד והיה קשה להגיע וגם עישנו בשירותים.
היה שם ריח חזק של סיגריות.
זה אני זוכר. אבל היה לי כייף.
אנחנו מדברים על 1940.
כן.
ואחרי כמה
חודשים שאנחנו גרים שם.
יום אחד בחמש בבוקר. דופקים בדלת.
הגרמנים באים באקדחים שלופים והם מחפשים את בניומין ואת לייזר.
עם השמות שלהם. עכשיו מה הייתה הבעיה עם ביניומין ולייזר.
הם באו מהאזור הרוסי.
הרי פולניה נחלקה בין הרוסים והם באו מאזור
הרוסי ומישהו מסר את השמות שלהם לגרמנים. מישהו מסר.
לייזר. אני ישנתי עם לייזר במיטה מפני שלא היה לאף אחד מיטה חופשית.
אני ישנתי עם לייזר במיטה.
כולם ישנו שניים. שלושה באותה מיטה.
בסך הכל הייתי בן 6. 7. 6.
בניומין ישן עם שתי בנות במיטה.
אבל כשהגרמני נכנס אז הן כיסו אותו. כיסו אותו כך שלא ראו אותו.
לייזר היה לבוש מפני שהוא רצה ללכת להתפלל.
אז לקחו את לייזר.
ירדו למטה ואז שמענו יריות
ואני בן
חמש משהו כזה ואני
מרגיש שיש מתח וצריך להוריד אותו ואני אומר מישהו בטח דופק.
נותן מכה. היו שם תנורים של. תנורים של. מברזל.
תנורים כאלה. מישהו כנראה נותן מכה לתנור של ברזל.
אני אומר את זה ואני יודע שאני משקר. יודע שאני משקר.
אגב אני רואה את זה אצל הנכדים של אילנה. אני רואה גם כן.
אני ראיתי אותה תופעה.
ראיתי. מאוד שמחתי מפני שלא הייתי בטוח אם אני זוכר נכון.
אבל כשראיתי את הילד משקר בגיל חמש בשביל להרגיע את אימו.
אמרתי לעצמי זה בסדר.
זה בסדר. זה אותנטי.
בכל אופן ירו בו בכניסה ועוד אחד שהיה שם בתוך הבניין.
שניים ירו בהם בכניסה סילקו את הגופות.
מישהו סילק את הגופות.
אחר כך. אחר כך התחילו האקציות.
המשפחה הראשונה שהלכה. היה צריך
שיהיה לך תעודה שאתה עובד בשביל מאמץ המלחמה.
לאבא. אבא מצא מקום עבודה.
מצאו לו מקום עבודה.
אני מתאר לעצמי שהמשפחה דאגה לו.
הוא עבד בבית חרושת לכובעים בשביל הצבא הגרמני.
אבל משפחת הורוביץ שהיה להם שתי. עם שתי הבנות.
לא היה להם תעודות
כאלה ויום אחד הם היו צריכים להתייצב.
הם היו צריכים להתייצב ואני זוכר שהם.
היו להם תרמילי גב.
הם הכינו תרמילי גב עם כל מיני דברים.
תפרו לתוך הבגדים כסף ותכשיטים כדי שלא ימצאו את זה מיד והייתה.
כאילו הם נוסעים לאיזה שהוא מקום.
הם הולכים לנסוע לאיזה מקום ולקחו אותם. לקחו אותם.
אף אחד לא אמר לאן ומה. הדירה קצת התרוקנה.
ארבעה אנשים ובינתיים גם הייתה שם אישה אחת עם הבן שלה.
גם היא הסתלקה איך שהוא.
הסתלקה. אני לא יודע לאן.
לא יודע מכלום מה שקרה לה.
בכל אופן אלה כנראה הרגו אותם באותו יום או למחרת היום.
ואנחנו נשארנו שם. באקציה הבאה.
אבא היה בעבודה והגיעו אלינו.
הגיעו אלינו הביתה ואמרו איפה התעודות.
בשלב זה אמא כבר לא הייתה.
אמא לקחה את אחותי בשלב מסויים.
אמא לקחה את אחותי נסעה לקרקוב השיגה לעצמה תעודות של פולנים.
של פולניה. דיברה פולנית שוטפת.
היא למדה בבית ספר פולני והחביאה את אחותי אצל משפחה פולנית.
שני זקנים ובתור נכדה שלהם ואמא הסתובבה בקרקוב והייתה מזמן לזמן מגיעה.
אבל בשלב זה כבר לא הייתה.
הייתה בת דודה של.
בת דודה של אבא שהייתה גרה איתנו.
הייתה גרה איתנו עם התעודות של אימי.
אני יכולה רגע לשאול?
אתה מדבר על תקופה שאתם חיים בתוך גטו בעצם?
עדיין לא. עדיין. לא עדיין לא.
אנחנו עדיין באותה דירה של. דירה קטנה.
דירה שכנראה הייתה שייכת ליהודים מפני שבסוכות על המרפסת אפשר היה לשים סוכה.
זה היה כנראה בית של יהודים או משהו כזה. אני לא יודע.
ואבא שלך עבד. לפי מה שאתה מספר ומי טיפל בך במשך היום. אתה יודע?
היא הייתה. הבת דודה הייתה.
הבת דודה הייתה. אם לא. אז הייתי לבד. לא.
לא הייתי זקוק לטיפול.
לא זוכר שמישהו טיפל בי.
אוכל? ניקיון?
אבא הכין לי בטח סנדוויץ.
אני לא זוכר. פרטים כאלה לא זכור לי.
אבל אני בטוח שלא הסתובבתי רעב.
לא הסתובבת רעב?
לא. לא ואבא היה מבשל ואני זוכר שאמרו שהוא מבשל יותר טוב מאמא מפני שהוא פחות חסכוני.
כנראה שהיא הייתה. היא הייתה חסכונית.
חסכונית אני יודע במה?
אז הוא היה יותר לארג' משהו כזה.
בתוך תקופת המלחמה.
בתוך תקופת המלחמה. עדיין לפני הגטו.
אתה מדבר על אקציות ואתה ידעת. הבנת את ההקשר? הסבירו לך? מה אתה יודע על זה?
הנה אני הולך לספר לך.
אקציה אחת באים אלינו.
הם הולכים מדירה לדירה ושם אנחנו נמצאים.
כבר נמצא פטר בניומין.
הבת דודה של אבא בתור אמא ואני ואני אחרים כבר אינם.
והגרמני אומר. אנחנו אומרים לו.
הם אומרים לו שאבא בעבודה והוא אומר.
לא מעניין אותי אתם יורדים.
ואנחנו יורדים ובכל קומה יש
שני חיילים עומדים עם רובים ואנחנו יורדים למטה.
עומדים ברחוב זמן מסוים.
אספו מספיק אנשים. לוקחים אותנו.
לוקחים אותנו לכיוון של.
לכיוון של שוק העיר. מקום רחב.
שם אנחנו באים ובדרך יש הרבה אנשים כבר.
הולכים הרבה אנשים שבאים מכל מיני מקומות. מובילים אותנו.
מגיעים לשם. אומרים לנו לשבת. לא לזוז.
ובדרך יש מכות וזה ואני מנסה לא.
מנסה לא לשמוע ולא להסתכל הצידה.
אנחנו מגיעים ויושבים שם.
יושבים שם ומחכים ומחכים.
אני יודע שעה שעתיים. אני לא יודע כמה זמן ושם כל הזמן מכות
ואז אבא חוזר מהעבודה והוא רואה שאנחנו לא שם.
עכשיו יש לו תעודה שהוא עובד אז הוא הולך לשוק והוא הולך לקצין הגרמני ואומר לו. תראה.
אני לקחו לי את האישה והילדים.
אז הוא אומר לו.
עוף לי מהעיניים משהו כזה ואבא שלי מבין מה שהוא רוצה להבין.
קח את האישה ותלך מפה.
אז הוא עושה סיבוב. הוא מסתובב. הולך.
מוצא אותנו אומר לנו תבואו ואנחנו הולכים יחד איתו ובניומין
נשאר ואנחנו חוזרים הביתה. אנחנו חוזרים הביתה.
חוזרים הביתה ובערב אבא שואל אותם.
את השכנים מספר לשכנים.
אז הוא פתאום מבין מה הוא אמר לו. בקיצור נשארנו בנס.
אחר כך הייתה עוד אקציה.
הארציה הזו. כל פעם הייתה האקציה. זאת אומרת. אקציה זה אקשן.
עכשיו כל פעם את את מבינה על מה אני מדבר.
זאת אומרת הם אספו אנשים. את ה.
מה שהם היו צריכים לעשות בשביל לשלוח אותם ל.
אז לא ידענו בדיוק ויש
אקציה ואקציה צריכה להסתיים בשעה 2 ושוב פעם הם הולכים ושוב פעם אנחנו שם.
היה אסור לגשת לחלון. אסור לגשת לחלון.
אסור לצאת. כל האחרים.
כל כל מי שאסור לו לצאת מהבית.
אסור לו להסתכל דרך החלון.
אנחנו יושבים בבית ואני זוכר מישהו צועק.
מישהו צועק שמע ישראל.
כנראה מישהו ברח. מפני ששמעו את ה. על אבני ה ומישהו
ירה כנראה וזהו והיה שקט.
אתה
יכול לזכור
מה אתה הבנת?
כן. כן זה הבנתי.
כמו אם היריה שירו קודם לכן.
כן. כן. כן. כן.
זאת אומרת.
כן. זה לקח לי זמן. לא.
זה לא ידעתי. לא ידעתי.
ראיתי את המתח ודיברתי על ה.
אבל אחר כך התברר לי מה היה.
הם לא אמרו לנו.
אבל הבנתי מכל ה.
הבנתי מהדיבורים מפה ושם שפשוט הרגו אותם.
פשוט הרגו אותם. לא נתנו לנו בהתחלה לרדת למטה.
אחר כך אנחנו אמרנו נרד למטה מפני שזה היה ליד פחי אשפה.
ירו בהם. אז כן.
אז הבנתי מה קרה.
בשלב הזה כבר ידעתי.
הבנתי שזה. כששמעתי את הצעקות שמע ישראל.
אתה אמרת קודם. היינו ילדים והיה את הכיף של הילדים.
כן.
ואתה אומר גם ידעתי.
כן.
איך אתה מתייחס לשני.
זה שני דברים סותרים.
זה קצוות. איך זה יושב אחד עם השני בהבנה שלך היום?
אצל ילדים. אצלי זה היה כן. כן.
היה פה בשם באמצע המלחמה שהיו כל מיני פסקי זמן.
זאת אומרת איזה הפסקה איזה זה. אין בעיה.
אני אספר לך אחר כך.
אם אנחנו הולכים לפי כרונולוגיה.
אנחנו רחוקים מזה. אבל אפילו ב-44.
כן. היה לי. כן.
בסדר גמור. אפילו הלכתי לראות סרט.
סרט גרמני על איך ילד מתגייס לחיל האוויר.
היה בקולנוע. בסרט. אבל זה אחר כך.
טוב. בכל אופן. אני עכשיו. כן.
אבא שואל אותי אם אני רוצה פרוסת לחם. אני אומר לו כן.
הוא שם מרגרינה. מבקש שישים מרגרינה.
אחר כך אני מבקש גם ואחרי שהוא שם.
אני אומר לו. אני רוצה גם ריבה.
אז הוא שם גם ריבה ואחר כך נתן לי פליק ואני זוכר מצויין שאני ידעתי.
זה היה באותה אקציה אחרי.
זאת אומרת ידעתי שהפליק הגיע לי מפני שניג'סתי.
תיזהר לא לנג'ס במצב כזה.
במצב כזה תפסיק לבלבל את המוח וזה בסדר. זה הגיע לי.
זה הגיע לי וזה הפעם היחידה שאבא הרים עליי יד ואחרי זה.
אחרי זה. אחרי איזה שעתיים או משהו כזה הוא בא לבקש סליחה.
אתה
הזכרת
שאמא עזבה עם אחותך.
כן.
אתה זוכר את המומנט אתה זוכר אם אמרו לך משהו על זה?
געגועים לאמא?
אני מתאר לעצמי הייתה חסרה לי.
כן. בטח. זה אני.
זה אחר כך אני.
כמה שהיא הייתה חסרה לי.
זה אני ראיתי אחר כך.
אולי נהיה מהר קצת. לא? זה בסדר?
תדבר. תספר. כן. הכל בסדר.
כן. אז בטח שהייתה חסרה. בטח הייתה חסרה.
אבל לא שהשתגעתי. זאת אומרת.
זה בהזדמנות אחרת. היה. היה.
אחר כך עברנו לגטו.
גטו זה היה באמת צפוף.
ראיתי שם. אני זוכר שהלכנו יום אחד. הלכנו לבית כנסת.
שם ראיתי איזה יהודי שירו בו.
הוא נשאר בחיים. אבל היה לו איזה חיוורון בפנים.
כנראה שהיה פגוע. אני לא יודע.
זה אני זוכר אותו את האיש הזה.
פה ושם היה היה צפוף.
אמא הייתה מגיעה מזמן לזמן לבקר.
זה התאפשר להיכנס ולצאת מהגטו?
לא.
אז איך.
הייתה מתגנבת באיזה שהיא צורה. היא ידעה מה לעשות.
היא הייתה. בעניינים האלה היא ידעה להסתדר.
היא ידעה להסתדר עם המלחמה ועם כל ה.
ידעה להסתדר. מה שאבא שלי לא ידע.
ויום אחד היא חוזרת.
זה יום שישי והיא נכנסת לתוך השבת והיא באה.
עכשיו לפני זה כבר אבא הסתובב.
הסתובב. מפני שהיא הייתה צריכה לבוא והיא לא באה.
הוא פשוט דאג לה ואז היא באה והוא מתחיל לצעוק על איך שהיא מחללת את השבת.
איך היא עושה לו דבר כזה ואני אומר לעצמי.
זה בסך הכל מפני שהוא דאג לה ואמא שותקת.
לא אומרת מילה אחת. מילה אחת.
הוא צועק. צועק. צעק. גמר לצעוק.
אוקיי. נגמר ואז זהו חוזרים רגיל.
אבל אני זוכר את זה.
אני זוכר את זה והאמת היא שהיום כשאני חושב על זה. אני חושב ש.
עכשיו אני חושב כאדם מבוגר.
שאבא בעצם. בעצם אבא ידע בעצם.
הוא לא הלך להתחפש והוא לא הלך לקחת ניירות מפני שהפולנית שלו
לא הייתה מספיק טובה וחוץ מזה אפשר להוריד לו את המכנסיים.
אז בעצם אין לו צ'אנס ופה אימי כבר לקחה את הבת שהייתה מאוד אהובה. היא הייתה בעצם.
הייתה הבת שלו זאת אומרת הוא מאוד פינק אותה.
איתי הלך לבית כנסת והלך לחדר.
אבל עם הבת שלו זה היה משהו אחר.
היא גם הייתה יותר קטנה
ופה מדברים גם לקחת גם אותי.
זאת אומרת הוא גם ישאר לבד.
אז זאת אומרת הייתה לו סיבה לכעוס.
בסיטואציה הזאת אמא באה כדי לדבר איך לקחת אותך?
אני לא יודע. זה היה.
לא דיברו איתי על זה.
אבל התהווה הרעיון להוציא אותך?
כן. כן. דיברה על זה משהו אבל זה לעניינים של הגדולים זה לא שייך לי.
זאת אומרת לא התייחסתי לזה פה ושם שמעתי משהו.
whatever אני או עם אמא או עם אבא. בסדר.
ואז היא לקחה אותי.
אני לא זוכר מזה שום דבר.
לא זוכר איך נפרדתי מאבא. לא זוכר.
והיא לקחה אותי לקרקוב ושם ושם היא שמה אותי באיזה איזה מקומות.
אני לא יודע. הייתי ישן בחנות.
הייתי ישן אצל אנשים.
כל לילה. כל לילה שני מקום אחר.
לבד?
לבד או עם אמא.
לבד עוד מעט אצל מישהו אצל אמא אבל מישהי.
אמא שמה אותי שם.
ואז יום אחד היינו בחנות.
היינו באיזה חנות. לא יודע של מי זה.
לא יודע מה זה ואמא היא התחילה לבכות ואמרה שלקחו את אבא וכנראה לא נראה אותו.
ולקחו אותו. אחר כך התברר לי שלקחו אותו לבלזץ.
אף אחד לא חזר משם.
זה היה מחנה השמדה.
זה אני זוכר. אני זוכר גם כשניסיתי לנחם אותה.
לא תפסתי כל כך שלא נראה אותו.
לא תפסתי והיא
בכתה מאוד.
אני צריך עוד דקה.
כן.
לא זוכר שום דבר.
איך נפרדתי מאבא בטח הייתה פרידה.
לא זוכר שום דבר.
גם איך הגעתי לקרקוב.
לא זוכר. לא זוכר.
אתה זוכר עם אמא הנחתה אותך.
הרי עכשיו אתה היית אמור להיות בעצם בזהות בדויה.
בשלב זה. אני לא זוכר גם את זה.
לא זוכר גם את זה.
לא זוכר שום דבר.
אבל בשלב מסויים היא הכניסה אותי לגטו קרקוב.
כי נגמרו לה המקומות.
זה מה שאני מניח.
זאת אומרת היה לה איזה מקומות פה ושם שזה היה הכל כזה לא רציני. אז בסוף.
היה שם מישהו בגטו בשבילך?
כן. כן. כן.
מי?
הייתה שם הלה וכבר הייתה לה ילדה.
להלה כבר הייתה ילדה.
בעלה היה שם. מוניאק.
היה שם השותף של אבי רומק אשכנזי.
הבן דוד של אבי.
הייתה שם אשתו יטי.
שראיתי את התמונה שלה.
לא מוצלחת ואחת כך ראינו מוצלחת ובן דודי.
זאת אומרת הבן שלהם סאלק.
שבהמשך הם יהיו הרבה איתי ושם הייתי.
זה היה ככה. זה היה חדרים חדרים שם מלא
מזרונים על הרצפה עם ריח של פשפשים.
יש. יש כזה דבר. כן.
הזנחה טוטאלית איך שהוא והאוכל היו שם איזה מרק.
נתנו איזה מרק. לא נעים.
ועדיין אני זוכר הייתה שם גם הסבתא
של הלה שהייתה אישה בגיל 80 או משהו כזה.
זקנה. זקנה והיא הייתה כנראה.
היא הייתה בקומה שלי והיא נפלה
וזה הצחיק אותי נורא איך שהיא נפלה ואז.
פתאום אני רואה הלה עולה בריצה ועוזרת לסבתא שלה
והיא יורדת עליי כסאח שאני צוחק וזה בסדר.
אני נשארתי עם זה. בסדר.
זה אני חושב פעם היחידה שאני.
אני חושב שצחקתי בגטו.
שמשהו זכור לי. היה כזה.
כזה אווירה. אתה סוגר
אתה סוגר את עצמך וזהו. איך שהוא אתה.
מה זה הקומה שלך?
למה הכוונה? קומה? היא הייתה בקומה שלך אתה מתכוון.
כן. זה היה קומה שלישית אני חושב.
קומה שניה או קומה שלישית. היו חדרים.
בית קומות. קומה שלישית.
בית קומות. בית קומות אולי קומה שלישית אולי קומה שניה.
אני לא יודע. אבל בכל אופן.
בקומה שלי הייתה והיא נפלה והלה באה בריצה. הלה באה בריצה איך שהוא.
אני קיבלתי מנה ואני זוכר את זה מצויין.
אבל אני גם זוכר שצחקתי.
כן. ילדים צוחקים ואני חושב שזה.
אני לא זוכר ששיחקתי פעם בחדר שם.
אני לא יודע. לא בכל אופן היה לי כזה.
הייתי כזה סגור. סגור. סגור.
לא לא מתעניין בשום דבר.
איך שהוא מנסה לשרוד. איך שהוא.
עד שיום אחד אמרו לי אמא תחכה לך בחוץ.
הייתי שם איזה חודשיים. שלושה.
אני לא זוכר כמה הייתי בגטו והייתי צריך להסתלק.
עכשיו היה צריך. ככה.
קודם כל לקחו אותי לספר שיעשה לי קרחת והספר עשה לי קרחת ואמר לי.
תשמע כל כך הרבה כינים בראש אחד מזמן לא ראיתי ואני הרגשתי כאילו ניצחתי בכדורגל. זאת אומרת.
יעני הכי הרבה כינים.
כן. הייתי גאה בעצמי איך שהוא.
בכל זאת מה שהוא כן היה לי.
טוב אז הם הסבירו לי שאני.
יש עגלה שהיא יוצאת מהשער.
אז פותחים לעגלה לצאת מהשער. שאני אצמד מאחור.
אצמד מאחורי העגלה עד שהיא תצא ואז שאני אלך
שמאלה ישר עד הפינה וככה זה היה.
זאת אומרת. יצאתי. זה היה בערב אני חושב שבע.
שמונה בערב. היה חושך.
היה חושך ויצאתי ועד שהגעתי לאמא.
שהגעתי לאמא שחיכתה לי מחוץ לגטו בפינה של הרחוב והיא לקחה אותי.
לקחה אותי למקום אחד מחוץ לעיר.
למחרת היום או כעבור יומיים. אני לא יודע.
היא לקחה אותי לאיזה מקום והיו שם
פרחים יפים וכזה מקום שנראה גן עדן ממש.
אבל הם לא הסכימו לקחת אותי.
לא הסכימו וזה היה נראה לי כאילו הפסדתי פה.
אני זוכר אפילו את שמות הפרחים ברדקי. תאומים?
יכול להיות יש איזה פרח?
לא חשוב. אני. עד עד היום אני רואה את הפרחים האלה הם לא כל כך נפוצים בארץ.
בכל אופן זה נשאר לי.
זה נשאר לי בראש.
טוב. כעבור כמה ימים היא לקחה אותי לכפר
שאז קראו לו פרוקוצים וזה כבר צמוד לקרקוב.
היום הוא חלק מהעיר. הלכתי לחפש.
היום זה חלק מהעיר ושם היינו ושם היא לקחה אותי למשפחה פולנית.
שתי פולניות. אמא ובת.
בת הייתה בת 18. הן היו.
האמא הייתה נשואה לקצין פולני.
אני חושב שהוא היה סגן אלוף
והוא נעלם בספטמבר 39.
הוא לא חזר והן לא שמעו עליו כלום.
לא שמעו עליו כלום ואצלם הייתי שמונה חודשים.
בערך מינואר עד אוגוסט תחילת ספטמבר.
אני לא יודע בדיוק תאריכים. 1943.
זה בית קטן. בית קטן עם גינה גדולה. בעצם שטח.
שטח דיי גדול. אני לא יודע.
כמה דונמים. הייתה תחנת משטרה לא רחוקה.
אני הייתי כל הזמן בחדר אחד שזה היה כמו שירותים ומחסן.
כזה חדר אחד והיה שם אטלס.
אז היה לי הזדמנות ללמוד את האטלס.
למרות שאף פעם לא ראיתי אטלס. אבל הבנתי שזה.
עכשיו הפולניות היו קונות עיתון.
התחילו לקנות עיתון בשלב מסוים.
בשלב מסוים ב-43 התחילו לקנות עיתון.
כאשר הגרמנים גילו את הקבר האחים של קטין.
כשהגרמנים גילו את קבר אחים הם התחילו להוציא את האנשים מהקבר. בדרך כלל הם.
הם כנראה היו הרבה חיילים שהיה להם את הדיסקית.
את הדיסקיות ואז היו מפרסמים בעיתון.
כל יום היה רשימה של אנשים
שזיהו יום קודם ובגלל זה הן קנו את העיתון בשביל לדעת.
בשביל לבדוק אם הבעל ישנו או איננו ‏.
זה אתה הבנת אז?
כן. כן.
אתה היית במקום הזה במסתור או בזהות בדויה?
לא. אני הייתי במסתור.
אתה. זאת אומרת.
אסור היה לאף אחד לראות אותי.
אסור היה לאף אחד לראות אותי וכל הזמן הייתי שם או תחת מיטה.
אתה הזכרת קודם שאמא הייתה בעלת תושיה
ואנשים שהיא לקחה אותך אליהם זה אנשים שהכירה קודם?
יש לך מושג?
לא.
כשאתה הגעת לאמא ולבת הזאת אתה מעולם לא ראית אותם קודם.
לא. לא. והן גויות.
זאת אומרת זה לא בית יהודי ולא רק זה.
אלא גם הן היו רבות ביניהם מזמן לזמן ואז הן היו מקללות אחת את השניה.
מקללות בגסות ודופקות בדלתות
ואני הייתי נכנס לפחד אימים שהן הולכות.
שאחת מהן הולכת למשטרה ומוסרת אותי.
איך הן התייחסו אליך?
בעצם נחמד. נחמד. זאת אומרת לא בחמימות היהודית אולי.
אבל בסדר גמור. בסדר גמור. שום תלונה.
אבל המריבות האלה זה היה מפוצץ אותי והן גם היו מזהירות אותי.
שאני אזהר שלא מישהו.
לא יראה אותי מהחלון שאני לא אסתובב. שאני.
מזמן לזמן היה בא איזה שכן לשאול משהו וזה.
או שהיא הייתה מדברת דרך החלון עם שכנה.
ויום אחד היא מדברת מהחלון עם השכנה
והשכנה מספרת לה שהעוצר הורידו אותו משעה 7 לשעה
6 והשכנה אומרת משהו זאת אומרת.
לא. הבעלת הבית אומרת משהו שעכשיו יהיה בעיה לבת שלה
לחזור מהאוניברסיטה ואני לא יודע מה קרה לי.
אני מוחא כפיים מפני שאמא תבוא יותר מוקדם.
אל תשאלי אותי איפה ההיגיון שם.
מחיתי כפיים. לא ראו מי מוחא כפיים. לא ראו שום דבר.
אבל כשנגמרת השיחה וההיא הולכת.
אז היא חוזרת אליי ואומרת לי תשמע היא בטח שואלת את עצמה מי שם מוחא כפיים.
והן גם אומרות לי שאת כל היהודים שתפסו
אז נתנו להם לחפור לעצמם קבר.
בור. אחר כך ירו בהם וזרקו אותם לתוך הבור ואני
כל הלילה עם החלום הזה ובמשך הזמן אני לומד.
שאני נכנס לחלום כזה אני מנסה לזוז ואיך
שהוא אני מתעורר ובפעם אחת
אני כנראה עובר מחלום לחלום ואז אני אומר לעצמי רגע זה כבר לא חלום.
זה כבר יצאתי מהחלום.
בקיצור אני הייתי פחד מוות שם ואני גם לא ידעתי מה זה למות.
אבל ידעתי שזה דבר נורא.
יורים בך. אתה נופל לתוך הבור.
לא. אין לך מושג על מה מדובר אבל זה מפחיד נורא.
היה קשה מאוד. קשה מאוד והייתי יורד על עצמי.
לא למחוא כפיים לפני שבודקים.
כל דבר לפני שאתה אומר תבדוק קודם.
תבדוק. אין חוכמות פה. תבדוק.
איזה עוד ההסתגלויות היית צריך במצב הזה?
מה? גם עניינית. זאת אומרת האם היו מטלות שהיית
צריך למלא וגם בכלל מערכת של הסתגלויות פנימיות.
צריך לשמוע מה שאומרים לך.
ומה שכן היה לי אטלס והיה לי את העיתון.
העיתון מלא שקרים זה הנאצים.
fake news זה אלף בית שלהם.
אבל היה לי אטלס ויכולתי לראות.
יכולתי לראות לפי השמות. ולפי ה.
איך שהוא לצייר לעצמי מפה איפה נמצא הצבא הרוסי וידעתי כבר שסטלינגרד נפלה.
זה הם הודיעו שסטלינגרד נפלה הם הודיעו. ינואר 43.
זאת אומרת נפלה זאת אומרת שהגרמנים הוכו ואיך שהוא זה היה פעם ראשונה שהם קיבלו מכה.
אז איך שהוא הם הודיעו על זה.
אבל אחר כך הם שיקרו כל הזמן.
אז הייתי לפי המפה.
הייתי מצייר לעצמי בשביל לראות ואני עד היום זוכר שמות של כל מיני
מקומות איפה שהיו קרבות מאז שהייתי מנסה לראות מה הולך.
אמא הייתה מגיעה פעם בשבועיים שלושה והייתה משלמת לפולניות
וכן הייתה יושבת איתי ופשוט
אני הייתי יושב בחיקה ובאיזה שהוא מקום מקבל את החום לשבועיים.
נורא רציתי שהיא תבוא וחיכיתי לה ואם חיכיתי לה ביום
מסוים והיא לא הגיעה אז לפעמים הייתי
מתרגז ופעם
אחת אפילו קיללתי אותה.
שנים אחר כך היה לי את זה על המצפון.
עניין של כבד אביך ואמך.
זה היה משהו קשה. ממש קשה.
אבל היא הייתה תמיד מספרת סיפורים אז היא הייתה מספרת.
שני סיפורים אני זוכר.
סיפור אחד שהיא סיפרה.
איך שהיא באה ברגל מקראקוב
והיא הלכה עם מישהו שהיה גבוה ממנה.
היא הייתה קטנה והוא היה עושה צעדים גדולים והיא הייתה צריכה
לרוץ בשביל לשמור איתו על קצב והייתה מדגימה לי וצחקנו.
איך שהיא רצה אחריו ואיך שהוא עושה עם הפסיעות הגדולות.
זה סיפור אחד. סיפור שני. סיפרה לי.
זה מה שאני זוכר.
היה יהודי בשם קורניצר.
הרב קורניצר שהיה לו אזרחות הונגרית.
אזרחים הונגרים גם יהודים.
גרו איפה שהם רצו ואף אחד לא נגע בהם מפני
שהונגריה הייתה לצד הגרמנים ומהונגריה לא שלחו אף אחד למחנות.
באותו שלב. התחילו רק ב-44.
באמצע 44. באותו שלב 43.
אף אחד לא נגע בהם.
קורניצר היה גר בעיר וכנראה שאצלו הוא החביא
יהודים ואימי הולכת אליו הביתה והיא מספרת איך שהיא עולה לקומה ראשונה.
קומה שנייה ושם הוא גר וכשהיא מגיעה לקומה השנייה היא מחליטה. לא.
היא עולה עוד קומה ואחר כך יורדת ויוצאת מהבניין.
זה מה שאמרה לה האינטואיציה ואחר כך התברר באמת שהם נכנסו אליו הביתה.
מצאו אצלו. מצאו שהוא מחביא שם יהודים
ולקחו משם מי שהיה והשאירו אנשי גסטאפו בפנים וכל מי שדפק בדלת.
תפסו אותו והיא סיפרה לי איך שהיה לה מזל.
איך שהיה לה מזל. זה סיפור שלה.
וכן. זה הלך ככה.
מפעם לפעם חיכיתי לה נורא.
שהייתי צריך את קצת להתחמם קצת להרגיש טוב.
בשלב מסוים. שלב מסוים.
היא הביאה לשם. הביאה אליי את יטי.
יטי אישתו של. זאת שהתמונה שלה לא הייתה כל כך.
היא אשתו של בן דוד
של אבי שהיה גם שותף שלו לעסקים.
של אבי והיא הביאה אותה.
זה התברר לי. זה התברר לי בשנים האחרונות.
יטי עם הבן שלה היו מוחבאים אצל מישהו.
הבן שלה היה ילד פרובלמטי.
מה?
אתה רוצה לעצור?
ויטי
באה
לחיות איתי מפני ש.
לפני שאנחנו עוברים להונגריה.
הייתה דרך של ההברחה שאימי הייתה בקיאה בזה והייתה מעורבת בזה.
מעבירים יהודים מפולניה להונגריה.
זה צריך לעבור את סלובקיה וצריך להגיע להונגריה.
מפני שהונגריה היה שקט לא עשו לאף אחד שום דבר.
אז היה צריך להגיע להונגריה והיו מבריחי גבול שהתעסקו עם זה והיה צריך להכין את זה.
צריך להכין את זה.
בין השאר היה צריך להכין בשבילי בגדי ילדה
מפני שהייתי צריך לנסוע ברכבת מקרקוב עד הגבול.
עד עיירה על יד הגבול והיה צריך לתפור לי
בגדי ילדה כדי שאני אהיה לבוש כילדה שלא יוכלו להוריד לי את המכנסיים.
זאת אומרת שלא יהיה ויטי
הייתה תופרת אז היא באה לשם בשביל לתפור לי בגדים.
עכשיו יטי אמרה לי.
היא אמרה לי שהיא דיברה על הפולניות והיא אמרה שאם
הדברים היו הפוכים והיא
הייתה צריכה לקחת צ'אנס כזה ולהחביא פולנים.
היא מסופקת אם הייתה עושה את זה והיא אמרה לי את זה באמצע המלחמה שאנחנו שם.
זה תשובה להרבה אנשים
והפולניות אני מבין אותם מפני שהם היו רגילים לרמת חיים של קצין צבא.
קצין בצבא קבע ופה פתאום אין כלום ואין. אין שום דבר.
שום דבר. אין ביטוח לאומי ואין בטיח ואין עזרה סוציאלית. כלום.
והבת רצתה ללמוד באוניברסיטה.
זאת אומרת היא הייתה רשומה ללמוד באוניברסיטה.
כך שצריך כסף בשביל הדברים האלה.
הבת רוצה לחיות והיא כל כך רוצה לחיות שיום אחד.
זה עוד לפני שיטי הגיעה.
עוד לפני שיטי הגיעה.
פה קפצתי על משהו.
לפני שיטי הגיעה. יום אחד אני.
אני מסובב בדירה מפני שאף אחד איננו.
פתאום אני שומע דפיקות בדלת.
זאת אומרת מישהו פותח את הדלת ואני מהר מאוד.
יש שם ספה ואני קופץ מתחת לספה
ושוכב מתחת לספה ונכנסת הבת עם חייל גרמני.
הם מדברים פולנית. מדברים פולנית.
שהיום אני מבין שהוא היה כנראה משלזיה זה אומר ששם איזורים שלמים הם סיפחו לגרמניה.
כל מי שישנו מתגייס לצבא
והם ניגשים לספה איפה שאני מתחת לה והוא מוריד את הנעליים.
מגפיים. ואני רואה. המגפיים הם מול האף שלי ואני רואה בדיוק.
פה יש משהו על המגפיים.
כזה משהו בולט פעם שאף פעם לא ראיתי את זה אחר כך על המגפיים.
כנראה מגפיים צבאיות גרמניות והוא מספר לה שהוא
בן 38 ואני עושה חשבון בן כמה אבא שלי והם מדברים מפטפטים קצת.
מה שבא אחר כך האמת היא שאני לא יודע עד היום.
זאת אומרת שבכל זאת לא הבנתי מה קורה.
אבל הספה התחילה לזוז קצת והם צוחקים ואחר כך.
אחר כך הם קמים והולכים.
זאת אומרת זה נגמר.
אבל אני שם בפחד מוות.
פחד מוות שיגלו אותי.
זה היה דבר נורא. דבר נורא. אני.
אני מבין שהבחורה היא חשבה שאני מוחבא שם.
אבל כשאף אחד לא היה בבית הייתי מרשה לעצמי קצת להסתובב.
ואחר כך הם הולכים ואני יוצא וחוזר למקומי.
אין אף אחד לא מספר כמובן.
אני לא מספר לאף אחד. כן.
אתה קשרת את זה בעובדה שהיא עד כדי כך רצתה ללמוד.
לא אני. אני.
או לחיות.
תראי. אבא שלה היה חייל.
כן.
אבא שלה היה חייל והוא נעלם לה בגיל 16 או 15.
אני לא יודע 43.
ארבע שנים קודם 18.
אז 14-15. אבא היה חסר. אז זה חייל.
חייל מדבר פולנית אז באיזשהו מקום היא יכלה לקבל חיבוק מחייל. זאת אומרת.
היום אני ככה מפרש את זה. אז.
זה היה נראה לי שהיא עשתה משהו לא אחראי היום אני רואה את זה פחות.
היום אני צוחק מכל.
הסיטואציה הזאת ממש מצחיקה.
אבל אז זה היה משהו נורא.
משהו איום ונורא. פחד מוות והמגפיים ישר מול האף שלי.
בכל אופן לחזור בחזרה.
יטי שם והיא תופרת לי באמת את הבגדים ובערך בספטמבר 43.
בסביבות ספטמבר 43. אמא באה ולוקחת אותי.
לוקחת אותי משם אנחנו נוסעים ברכבת
לגבול ואני כל הזמן חושב על עצמי.
איך אני. איך אני מדבר בתור ילדה ולא בתור ילד.
שאני לא אתבלבל פה בין זכר לנקבה.
בן זכר לנקבה ואני כל הזמן צמוד לאמא ומתכונן
ולענות וככה וככה והם עשו לי גם זה תספורת של ילדה.
הכל היה כזה ואנחנו מגיעים למקום שזה שם נגמר.
נגמרת הרכבת. הרכבת עוצרת
ואני יורד עם אמא ואמא אומרת לי תשמע יש פה שתי נשים.
שאני רואה אותם פעם ראשונה.
אלה קרובות משפחה. לאצקה וקוקה.
שתיהן משפחה.
שתיהן משפחה והם יטפלו בי.
יטפלו בי מהיום ואמא חוזרת לרכבת.
אני יודע לאן. אני בכל אופן לא רואה.
אני הולך אחרי שתי הנשים האלה. אני הולך איתם.
הבחורה בת 16 משהו כזה ואמא שלה 40.
אני יודע ואני הולך איתן.
אני הולך איתן לתוך היער.
אנחנו מתקרבים יש שם שדה.
נוף יפה מאוד. יפה מאוד.
באמת ירוק הכל יפה ועצים ביער יפה.
אנחנו נכנסים לתוך היער.
הן כבר מובילות וזהו זה היה.
זה היה שלום לאמא.
זה היה שלום לאמא.
אמא הייתה צריכה לבוא אחרי שבועיים ואז היא הולכת ברחוב
והקונסיירז מכירה אותה ומתחילה לצעוק שהיא יהודיה ובא
שוטר ואמא שלי הולכת עם השוטר ומציעה לו סכום כסף.
מדברת איתו יפה והם מסכמים שלמחרת היום היא תביא לו את הכסף.
למחרת היום הם יפגשו והיא תביא לו את הכסף ובאמת אמא אחר כך מתייעצת
עם אנשים כנראה עם הלה ואולי עם רומר שהיה באותו זמן באיזה מחנה.
בשדה התעופה של קרקוב והיא מתייעצת.
מה עושים והם אומרים לה אל תלכי.
אל תלכי והיא אומרת אם אני לא הולכת.
הוא אף פעם לא יעזור ליהודי
וכנראה לאמא יש גם איזה ביטחון בזה שבסך הכל היא הרי תצא מכל העסק הזה.
כמו שהיא עשתה עם קורניצר היא יצאה.
סומכת על ה והיא סומכת על זה שבאמת שאם השוטר.
זה ההסבר שלי עכשיו.
עם השוטר היא מצאה שפה משותפת ככה שאין בעיה.
אבל למחרת היום השוטר אומר לה.
תשמעי. היא הלכה. האישה הלכה למשטרה ושאלה אם הביאו אותה.
הביאו הנה יהודייה ואז הוא קיבל על הראש והוא אמר בסדר.
מחר אני מביא אותה.
אז הביא לי אותה מחר.
מי יודע מה היא עברה שם אצל המנוולים של הגסטאפו. מי יודע.
והביאו אותה. הביאו אותה אחר כך לפלשוב ושם היו מוציאים להורג כל מיני אנשים
שתפסו אותם וגם הביאו אותה ובעלה של הלה שאז בפלאשוב הוא אמר לי שהוא היה נוכח.
אחרי המלחמה. רומק הלך למשטרה להתלונן על ה.
גם הלך להרביץ לה אני יודע.
המשטרה לא עשו לה כלום.
לא עשו לה כלום.
לא רק לא עשו לה כלום אלא גם הלה איימו בטלפון אם מישהו ידע שהיא העידה אז.
וב-61 אני במונטריאול. חילופי סטודנטים לכלכלה.
אני עובד שם באיזה מפעל ויש שם חוג של
פולנים ובחוג הפולנים יש גם חברה של אימי והיא כמובן מביאה אותי גם.
כן. שבת הם נפגשים ואני ניפגש גם ואז היא מציגה אותי
לפני כולם ואחד גולדמן או גולדברג.
אני לא זוכר. אומר.
אני מכיר את המקרה.
אני מכיר את המקרה.
אני הייתי במשטרת קרקוב אחרי המלחמה והמקרה הזה. כן.
המקרה הזה עורר ויכוח בינו ובין הפולנים.
שהפולנים אומרים כל מה שקרה פה בזמן המלחמה הוא באחריות הגרמנים אין לנו שום קשר לזה.
אין לנו שום קשר לזה וזהו.
אז היה שם ויכוח.
היה שם עוד איזה יהודים במשטרה שדיברו על זה ובזה נגמר העניין.
הפולנים עמדו על כך. עמדו על כך.
שכל מה שהיה פה בזמן המלחמה זה אחריות הגרמנים.
הם לא אחראים בשום צורה. זהו. זה הסיפור.
הסיפור ששמעתי מכלי ראשון.
אני לא יודע איפה הוא האיש הזה היה.
הוא בטח היה בצד השני עם הרוסים או.
לא יודע. איש צעיר.
המידע בעצם על מה קרה לאמא.
מתי נודע לך על הדבר הזה?
כן.
קודם כל לא אמרו לי בדיוק.
לא אמרו לי בדיוק ואני נשארתי עם הרגשה שאמא תגיע. אמא תגיע.
גם הייתי צריך אותה והאמת היא שאחרי המלחמה הלה אמרה לי.
שראיתי את הלה אחרי המלחמה היא אמרה לי שהיא לא ידעה פרטים מפני שבעלה עוד לא חזר.
בעלה היה האיש הזה שאמר לי שהוא היה בפלשוב.
כך שאני לא יודע ובאופן.
כשהוא אמר לי את זה.
זה היה כשהייתי בן 50. הייתי באיזה מסיבה.
הייתי באיזה מסיבה של מישהי שהייתה בת 80
והוא ניגש אליי באמצע.
משך אותי הצידה ואמר לי.
תשמע אני רציתי להגיד לך.
הייתי שם וזה וזה וזה וזה רק אז נודע לי באופן סופי.
אבל אני עד שנות העשרים שלי.
הייתה לי תמיד איזה תקווה שהיא בכל זאת איך שהוא תבוא.
מפני שהייתי זקוק לה.
בעצם בתקופה הזאת עד סוף המלחמה עד שפגשת את הלה.
היית בציפייה שאמא חוזרת.
כן. כן. כן.
זה היה ברור שזה.
איך שהוא. משהו. גם אף אחד לא ידע בדיוק.
זאת אומרת. יטי שבאה לקחת אותי. זה אחר כך.
זה אחר כך נגיע לזה. כן.
אף אחד לא ידע בדיוק עד אחרי המלחמה ואף אחד לא ידע
וגם בעצם אף אחד לא ידע עד שהאיש הזה חזר מהמחנות.
אבל אבל אף אחד לא דאג להגיד לי שום דבר עד שכנראה זה לחץ עליו.
איך זה שלא אמרתי לו ואז הוא בא אליי.
אבל זה היה באמת.
אני לא הגבתי. בכלל לא הגבתי לזה.
שזה היה גם כן עוד אחד מהדברים מהסימפטומים של שום דבר לפני שאתה עושה. רק שאתה גומר.
אתה עצרת את הכל וכשאתה מוכן לשחרר את זה.
זה כבר עבר זמנו.
את מבינה. זה החיים שלי.
כן. הרבה דברים ככה. הרבה דברים ככה.
אני עוצר אותם ועד שאני גמרתי לסדר אותם.
שזה אפשר לדבר כבר עבר הזמן.
זה מאז?
בשום אופן לא.
זה אחד הדברים.
אסור למחוא כפיים. אסור למחוא כפיים.
כן. טוב. אני. הולכים.
הולכים צריך לעבור את הגבול.
צריך ללכת. אני שמונה חודשים הייתי סגור. אין.
מישהו סחבו אותי על הגב.
אחד המדריכים שם סחב אותי על הגב כל הדרך. כל הדרך.
מדובר בקבוצה שהתאספה? ושתי קרובות המשפחה הם מפולין?
היו שם קבוצה. קבוצה. כולם יהודים פולנים.
אני לא יודע מי היו המדריכים.
אני לא יודע אם היו יהודים או לא יהודים.
אני חושב שכן מפני שלא היו סומכים על פולנים.
כך שאני מתאר לעצמי הכל היה מאורגן על ידי יהודים ואימי היא הייתה מעורבת בזה בצורה.
מפני שהיא ידעה לסדר את זה.
היא עשתה את כל זה.
ושאלת אותי. שאלת אותי לפני זה.
שאלת אותי איך היא התפרנסה.
היא הייתה מקשרת בין כל מיני אנשים מכל מיני מקומות.
להביא כסף. להוציא כסף.
לתת כסף. לשים כסף.
היא הייתה זאת שהייתה מסדרת את זה את כל הדברים. למכור. לתת וזה.
היא הייתה עושה כל הדברים האלה.
אז היא גם מתפרנסת.
זאת אומרת נשאר אצלה כסף. נשאר אצלה כסף.
אבא שלך היה סוחר אמרת לא כל כך והיא הייתה המעכרית.
היא הייתה מסתדרת. עובדה שהיא אחרי 10 דקות.
היא סדרה עם השוטר שישחרר אותה למחרת היום. שהיא דיברה איתו.
אתה מדבר עם בן אדם בשפה שלו.
היא דיברה בשפה שלו באינטונציה שלו.
כמו שמדברים. כמו שמדברים אנשים נחמדים.
אז מה פתאום שהוא יעצור אותה?
היא אמרה. היא אמרה. עוד יקבל כסף.
כשהיא לקחה אותך לגבול.
היא הסבירה לך שאתה עובר למדינה אחרת?
אתה יודע מה ידעת בעצם?
מה? איזה הכנות נעשו מלבד הפיזי?
משהו ש. בסוף נגיע להונגריה.
אבל זה ידעתי לפני זה שאיך שהוא אני אגיע להונגריה.
איך. איך זה יהיה?
שום דבר. תסמוך קצת תלך עם מי שאתה הולך וזהו. הדרכה?
מה הדרכה?
לא. זה לא היה בקלפים ככה לא נהגו.
ככה לא נהגו. זה לא כמו היום.
אומרים לילד קח את האוטובוס.
אתה יורד בתחנה השלישית ואתה.
שום. אתה לא אומר שום דבר.
זה הכל בסיכון גבוה וגם אתה לא רוצה שמישהו ישאל אחר כך את השאלות ויוציאו ממנו את התשובות.
אז אתה לא אומר הרבה. אתה אומר.
אתה יודע שאתה צריך לסמוך על מי שאתה הולך איתו ולדעת שזה יהיה בסדר.
ככה אתה הולך. לא כמו היום.
שזה לסמוך. בתקופה ההיא זה לא הדבר הכי מובן מאליו. זאת אומרת.
זה נכון. זה נכון.
אבל מצד שני אתה חייב לסמוך מפני שעל הגרמנים אתה בטח לא יכול לסמוך.
אבל אתה
לא ידעת לאן אתה מגיע. זאת אומרת לא ידעת שיש יעד בסוף הדרך הזאת. יש בית שמחכה או מישהו.
כלום. כלום. נגיע להונגריה. נהיה בהונגריה.
בהונגריה יהיה בסדר. אוקיי. בהונגריה יהיה בסדר.
אז עברנו לסלובקיה ומצאתי את עצמי. משפחה יהודית.
ארוחת שבת ויש מרק עוף.
חלות. כמו בבית. באיזה כפר לא רחוק מהגבול. לא יודע. סלובקיה.
באותו הזמן רוב היהודים שלחו אותם באמת.
מכרו אותם לגרמנים תמורת כסף בעצם.
אבל אלה שהיו נחוצים לכלכלה כמו רופאים. מהנדסים.
כל מיני אנשים שיכלו לקבל הודעה שהם נחוצים לכלכלה.
נשארו לגור איפה שהם גרו כרגיל.
עם המשפחה שלהם. הכל כרגיל.
הכל כרגיל עד קיץ 44 בערך. אפילו יותר.
עד שהגרמנים נכנסו לסלובקיה אולי באוגוסט 44.
אני את הפרטים בדיוק. אני לא יודע.
כשהייתה שם התקוממות. עד ההתקוממות.
אז אנשים גרו כרגיל.
חיו חיים רגילים לגמרי. זהו.
ואני זוכר. עם הבנות שלו אני מתווכח.
מפני שכן בפולנית אומרים
טאק ובסלובקית אומרים אנו ואני אומר להם לא אומרים אנו אומרים טאק.
אני עוד לא מבין.
שאני נמצא במדינה ששם מדברים בשפה אחרת.
היא קרובה מאוד לפולנית ואתה מבין.
אבל אני עוד לא מבין את זה. אני לא מבין.
זאת אומרת זה נראה לי דומה.
זאת אומרת אבל. אבל זה אני זוכר.
זה אני זוכר מהביקור אצל היהודי הזה וכמובן שאני מתפעל מאוד שיש פה ארוחת שבת כרגיל.
כרגיל יושבים ליד השולחן.
משם לקחו אותנו ל. משם נסענו הלאה.
איך שהעבירו אותנו. אני לא זוכר את הפרטים.
אבל אני זוכר שהגענו לעיר בשם קושיצה שהייתה.
גבול עבר קרוב לעיר הזאת.
העיר הזאת כבר הייתה בהונגריה.
אנחנו עברנו את זה. עברנו את זה בלילה.
עברנו את זה בלילה יחד עם קוקה ולאצקה ועוד קבוצה של אנשים עברנו את הגבול.
הגענו לקושיצה. עלינו על רכבת ונסענו לבודפשט.
ובבודפשט קוקה ולאצקה מסרו אותי.
הייתי איתם כל הזמן.
הם מסרו אותי לגברת בשם שוויצר והיא לקחה
אותי לדירה שלה או שהם הביאו אותי לדירה שלה.
הייתה דירה יפה. ספטמבר 43.
הייתה הדירה יפה. אישה כנראה.
אמרו לי שהיה לה בן שהיה כתב בארץ.
היה איזה כתב בשם שוויצר?
אני לא יודע. מישהו אמר לי את זה אחר כך שהוא היה בן שלה או שכן או שלא.
אחרי כמה ימים היא העבירה אותי לוואץ.
וואץ זה עיירה שנמצאת
איזה 30 קילומטר מבודפשט איפה שהדנובה.
יש שם כיפוף. הדנובה
הולכת ככה ואחר כך הולכת ככה לכיוון אוסטריה לכיוון וינה אז אחרי הכיפוף.
היא בכיפוף. בכל אופן היא על הדנובה.
על הדנובה ושם היה מוסד. בית יתומים פולני.
ככה זה נקרא פולני.
כל היהודים. כל הילדים יהודים פולנים.
כל הילדים יהודים פולנים לכל אחד יש שם פולני.
כל אחד יש שם פולני.
לי קראו אדם שנקובסקי ואגב לא.
אמרתי לכם שבדרך מפולניה.
עד הרכבת בפולניה כשנסעתי הייתי לאונורה וולסקה.
זאת אומרת. בכיף. אבל אתה צריך לדעת מי אתה.
אתה צריך לדעת. וזהו.
כל הילדים. היה שם.
היה שם עוד ילד אחד שהיה צריך להיות אח שלי.
הוא לא היה אח שלי.
יאנק שנקובסקי. הוא לא היה אח שלי.
הוא היה אח של ריבק.
אבל לכולם היו שמות מזויפים.
כולם שמות פולניים. האחראי על המוסד היה אחד בשם קובלסקי. שהיה גוי פולני.
אמרו עליו שהוא כומר אמרו עליו שהיה קצין צבא.
אני לא יודע והיה שם עוד.
עוד יהודי בשם ברטקובסקי
שהוא היה בעצם כאילו המנהל היהודי.
זאת אומרת המנהל בעצם היה קובלסקי.
היו שם איזה 100 ילדים. בכל הגילים.
לא כל
כך ברור לי למה בעצם אתם בזהות בדויה.
כי אנחנו מדברים על 43.
כן.
אתה יודע למה הייתם הזהות בדויה?
אני חושב שזה בגדול.
זה מה שבטוח בטוח. יכול להיות.
יכול להיות שהונגרים לא היו מקבלים ילדים יהודים.
לא היו מקבלים יהודים.
כפליטים היו כן מוכנים לקבל ילדים פולנים כפליטים.
אולי זאת הסיבה. זה מתקבל על הדעת.
מפני שהגרמנים בטח היו אומרים מה אתם פה מקבלים יהודים. מה?
אז יהודים לא. אבל ילדים פולנים כן.
אז אני חושב שזה היה.
זה היה. זה נשמע לי יותר הגיוני.
נשמע לי יותר הגיוני.
ואחרי זמן מסוים מופיע לשם גם
גרף ומיד לוקחים אותי
מפני שאני יודע את כל בירות העולם בעל פה.
מהאטלס אני יודע. אז הוא שאל אותי כל מיני בירות ואני אומר
לו כמובן ואז הוא אומר.
הוא אחרי כמה ימים שהוא מסלק.
זה היה כנראה ברנדוט. הוא היה.
הוא היה ראש הצלב האדום השוודי או הסגן.
או סגן היושב ראש הצלב האדום.
עכשיו הוא הסתובב שם. כן.
בכל אופן קיבלתי אטלס והייתי מאוד גאה בזה.
גם מהרוזן עצמו. זהו.
הייתי שם. הייתי שם עד אפריל 44.
אתה יכול קצת להרחיב.
מה היה שם בעצם במקום?
למדנו. היו הצגות. הכל היה בפולנית עד כמה שזכור לי.
כמה שזכור לי. כולם יהודים חוץ מקובלסקי.
המדריכים הם גם יהודים?
יהודים. יהודים.
והתכנים שלמדתם הם תכנים כלליים. לא קשורים ביהדות בכלל?
לא יכול לענות על זה.
לא יכול לענות על זה.
בנים. בנות. מה תנאי המגורים אם אתה זוכר?
רעב? לא רעב?
לא. לא. לא רעב. לא רעב.
אני זוכר שהיה. היה לנו חצר והיה שם חצרן בשם הירשפלד
ואני החלטתי שהירשפלד ורוזוולט זה קרובי משפחה ואמרנו להירשפלד.
שמענו שהוא יהודי. אז אמרנו להירשפלד מה הגרמנים עשו בפולניה והירשפלד אמר.
פה זה לא יכול להיות.
האמת היא שהירשפלד הזה.
בסוף הירשפלד כמובן גמר באושוויץ.
אגב אני מבין למה הוא אמר לא יכול להיות.
מפני שאם עד 1944 שום דבר לא היה לא קרה בהונגריה.
אז מה פתאום שעכשיו יקרה?
היגיון בריא.
הבן שלו.
הבן שלו היה במונקטאבו שזה.
שזה היה חיל עזר הונגרי.
חיל העזר הונגרי של יהודים.
רק יהודים היו במונקאטאבו ושלחו אותם לחזית הרוסית.
בלי נשק. הם היו חופרים את התעלות והיום מנקים מה שהיה צריך לעשות.
כל עבודה שחורה זה הם היו והבן שלו היה במונקטאבו כזה ואיך שהוא ניצל הוא גם הגיע לארץ.
הגיע לארץ ואני חושב שהילדים שלו.
הנכדים שלו התחתנו עם משפחת יעקובוביץ.
הדוד שלי אחד. משלושת הדודים בחיפה.
אז ככה אני ידעתי.
פתאום מצאתי מישהו. אבל הוא לא ראה יותר את אבא שלו מפני שאבא שלו באמת.
אבא שלו ועם כל המשפחה. הוא לבד ניצל.
אבל איפה הייתי?
כן. אז המוסד הזה.
אני לא יכול להגיד על הרבה על המוסד הזה.
היו ילדים בכל מיני גילאים.
כל מיני גילאים. לא הייתי כל כך חברתי.
לא הייתי כל כך חברתי והיו ילדים שקראו לי בשמות.
זה לא היה נורא.
זאת אומרת לא הייתי רגיל לזה.
לא הייתי רגיל לזה.
אבל בסדר. לא היה נורא. לא.
לא היה חרם או משהו כזה ולא היה משהו. יכול להיות שההתלבטות.
התבלטות אולי. אני לא יודע.
לא יודע. ושהציגו אותי בפניה הרוזן.
אני לא יודע. אולי. לא יודע. לא יודע.
אתה היית בבידוד שמונה חודשים קודם לכן.
אה. אולי זה היה לזה. כן.
מבחינת התנהגות. כן. כן. זה בטח.
גם לא היה לי כושר גופני זאת אומרת עד ש. לא יכולתי לרוץ.
זה לקח לי זמן.
לא הייתי מודע למגבלות שלי ובטח היו שם מגבלות ומספיק מגבלות בשביל לבלוט בשטח לרעה.
כן. כן. מתקבל על הדעת. מתקבל על הדעת.
אתם קיימתם איזה שהם טקסים דתיים נוצרים בשביל החזות?
הלכתם לכנסיה?
לא זכור לי. לא זכור לי.
היה הבדל גדול.
סלובקיה והונגריה לא היו רק קתולים היו שם גם כל מיני.
היו שם כל מיני בניגוד לפולניה שזה רק קתולי ושום דבר אחר
לא ושם יש שם כל מיני ולכן יש שם יותר סובלנות וגם פחות דתיות.
פחות דתיות ואתה מרגיש את זה.
זאת אומרת אתה מרגיש את זה.
לא כולם צריכים להופיע בכנסייה ביום ראשון.
זה יותר איזי. כך שלקחת אותנו לכנסיה. לא זוכר.
בכל אופן יום אחד.
יום אחד באפריל 1944 מופיעה יטי וסאלק.
הבן שלה וייטי שהייתה איתי אצל ה.
מופיעה יטי וסאלק ויטי אומרת לי. תשמע.
הגרמנים נכנסו להונגריה וצריך להסתלק מפה ואתה
תבוא איתי ואנחנו נראה מה אנחנו יכולים לעשות ואני אומר לה אוקיי ואני הולך איתה.
והיא לוקחת אותי ואף אחד לא.
אף אחד לא אומר.
מה פתאום את לוקחת?
אין לך אישור. זה לא היה הנוהל.
זאת אומרת הנוהל היה עם מישהו בא ולוקח את הילד והילד הולך איתו. אז הלך.
אף אחד לא אומר. רגע. בואו.
אולי נדבר קודם. אף אחד לא דיבר איתי קודם.
שום דבר לא והיא לוקחת אותי ואני. אני מוכרח לומר.
היא לוקחת אותי ואני הולך איתה ואנחנו נוסעים לבודפשט בשביל לראות מה עושים הלאה.
ואני מוכרח לומר הילדים שנשארו במוסד הזה עברו את המלחמה בחלק.
לא עשו להם כלום.
נגמרה המלחמה כולם הגיעו לארץ.
כנראה קיבלו סרטיפיקטים די מהר והסתדרו וכמה מהם פגשתי אחר כך בירושלים.
פגשתי אחר כך בירושלים ובאמת זה היה.
מה שאני אחר כך עברתי אוי ואבוי.
אבל זה אומר שאתה.
הגורל זה משהו שאתה משחק אותה.
אתה לא יודע מה אתה לא יודע מי.
כמובן שהיא לא התכוונה שיהיו.
בכל אופן אנחנו נסענו לבודפשט. בבודפשט היא מצאה.
היא רצתה לנסוע לרומניה ולאצקה וקוקה באמת ברחו לרומניה.
ברומניה שם הייתה. הייתה כבר אז על בסיס של נותרה.
לא לגמרי לצד הגרמני. זאת אומרת.
והונגריה כמובן הם נכנסו פה. אבל היא הצליחה.
היא היה לה מספיק כסף בשביל לנסוע לסלובקיה.
להבריח לסלובקיה. בסלובקיה עדיין היה שקט.
ואנחנו עברנו וככה. יום אחד מצאנו את עצמנו.
עברנו את הגבול עם מישהו לקח אותנו בשביל כסף כמובן.
לקח אותנו ועברנו את הגבול.
מצאנו את עצמנו בסלובקיה.
האיש הביא אותנו לעיירה בשם קופינה ואמר לנו.
זאת עיירת גבול ואתם תיזהרו מפני שאנשים מאוד
חשדנים והדבר הכי קטן והם קוראים למשטרה. אז תיזהרו.
הוא משאיר אותנו לפנות בוקר לא רחוק מתחנת הרכבת. אומר לנו.
אל תלכו לתחנה עד שקרוב מאוד מתי שיש רכבת שזה בסביבות אחרי הצהריים.
טוב. יום חם. יום חם. מים לא היו.
אני לא זוכר בדיוק.
בכל אופן בא לסאלק בא לשתות מים.
ילד בן 7. מה?
אז הוא ביקש מים ובסוף והיא ראתה.
הוא אמר אין לך מים?
אז לפחות וינקו שזה יין.
טוב היא ראתה שהיא לא יוצאת מזה.
אמרה טוב. בסדר. היא לקחה את הצ'אנס.
עלינו לתחנת הרכבת ששם היה
איזה מזנון או משהו כזה והיא הזמינה איזה שהוא משהו לשתות.
שתי דקות באים שוטרים. איפה התעודות?
ולוקחים אותנו ישר לבית סוהר.
בעיר הזאת יש בית סוהר.
בית סוהר של פושעים.
אז לוקחים אותנו לבית סוהר ואנחנו מקבלים תא.
יטי. סאלק ואני והיא מתחילה שם. סאלק איך אתה.
תראה בגללך וזה וזה אבל אני מסתכל.
יש שם המון שמות.
מסתבר הפושעים כותבים את השמות שלהם.
גם שמות פולניים. אני שם לב יש שמות פולנים.
זהו חגיגה. יש לי מה לעשות.
לא היו לכם ניירות?
אני לא זוכר. אני חושב שהיו או לא היו.
בכל אופן לקחו אותנו.
השאלה אם לקחו אתכם כיהודים. היה ברור שאתם יהודים או שהייתה?
אתה יודע משהו על זה? או מבריחי גבול? מה ידוע לך?
מה שהיה. לא היה לנו ניירות.
זאת אומרת צריך ויזה לסלובקיה. צריך. אין לנו.
שום תעודה. שום תעודה מקומית אין לנו.
אין לנו שום תעודה מקומית.
בגלל זה אני שואלת אם הדגש בעצם הוא על העדר תעודות או שקולטים שאתם יהודים?
עיירת גבול. לא. לא. לא. לא הורידו לנו את המכנסיים.
אבל אני חושב שהיה ברור להם מי מסתובב שם על הגבול?
יהודים. מה. זאת אומרת לא היה מישהו אחר בוער לו לברוח גבולות. להבריח גבולות.
בכל אופן לוקחים אותה.
חקרו אותה שם קצת. דיברו לא יפה.
הם אמרו לה. שאלו אותה בת כמה היא.
אמרה 36. אמרו לה לא היה לך מספיק. לא נחמדים.
וכעבור יום הם לוקחים אותנו חזרה לגבול ההונגרי.
והם לוקחים אותנו חזרה.
אנחנו נוסעים ברכבת עם שני שוטרים.
זה שלוש תחנות נוסעים ויורדים והדודה אומרת להם.
אתם לא צריכים להביא אותנו. לתת אותנו להונגרים.
אתם תשאירו אותנו על הגבול אנחנו נעבור לבד.
אין שום בעיה אנחנו והיא אומנית בשביל לדבר והיא שום דבר.
היא מדברת פולנית מדברת קצת גרמנית.
איך שהוא הם מבינים מה שהיא אומרת.
אבל אני חושב שאין להם הוראות באמת.
לתת לנו. להעביר אותנו את הגבול.
אז הם אומרים לנו.
זה שם קדימה. אנחנו מתחילים ללכת.
ברגע שרואים שהם הולכים לשם.
אנחנו מתחילים ללכת לשם ואנחנו הולכים.
הולכים עד שאנחנו מגיעים רואים איזה בית ומתבן ואנחנו דופקים על הדלת והיא אומרת
להם שאיחרנו את הרכבת ואם אנחנו יכולים לישון פה במתבן והאיש אומר
בסדר ונותן לנו לישון במתבן והוא אומר לנו
שרכבת בבוקר יוצאת בשעה 6
משהו כזה וכשמחשיך 9.
10 בלילה. הוא מופיע עם פנס ואיש במדים.
איש במדים ואנחנו אומרים זה הסוף.
מסתבר זה הבן שלו.
הוא קצין בצבא הסלובקי והבן שלו בא לישון אז הוא רצה להראות לו שיש לו פה אורחים.
אז זהו בסדר. אמרו לנו לילה טוב.
הלכו. רצה להראות לו.
והם הלכו לישון ולמחרת בבוקר אנחנו קמים מוקדם.
אנחנו הולכים לכיוון תחנת הרכבת. זה לא רחוק.
אנחנו מגיעים לתחנה והדודה קונה איזה כרטיסים.
אני לא יודע בדיוק איך היא מצליחה לסדר אבל עובדה ואנחנו עולים לרכבת.
אנחנו עולים על הרכבת ויושבים שם שני השוטרים של אתמול.
שני השוטרים של אתמול והיא אומרת להם.
אתם לא ראיתם אותנו.
אתם לא ראיתם אותנו והיא למשוך אותנו.
עכשיו הרכבות שם זה רכבות ישנות נושנות בין קרון לקרון
יש מעבר אבל פה ופה אתה צריך לשים ככה ככה שתהיה מוגן לשני הצדדים.
אתה צריך לשים את זה ולשים ככה שיהיה לך.
אחרת אתה יכול ליפול פה ואנחנו מהר הולכים מהר. מהר.
מגיעים לקרון הראשון או לא הראשון.
הקצין יושב. אז הדודה אומרת לקצין.
תגיד למישהו בקופינה מהיהודים שאנחנו בתחנת
המשטרה והיא מסובבת אותנו מהר כדי ש.
הראש שלה עובד. כדי שהשוטרים לא יראו שאנחנו דיברנו עם הקצין ואנחנו חוזרים חזרה לקרון.
שם כבר השוטרים הלכו לאט לאט.
הם סגרו את זה משני הצדדים. הם הלכו.
אין לנו לאן לברוח.
אנחנו חוזרים חזרה לתחנת הרכבת ולקופינה אז חוזרים חזרה לבית הסוהר. לא טוב.
טוב. עובר יום יומיים. יום שישי.
יום שישי מגיע ומנהל הכלא נכנס אלינו ושואל אם אנחנו מרוצים ואם
אנחנו מקבלים יחס בסדר ואנחנו אומרים כן ואז הולך ואחר כך
לפנות ערב ביום שישי אז אנחנו מקבלים ארוחה חגיגית יהודית קלאסית.
מישהו שם. כבר איך שהוא נודע ליהודים או שהקצין עשה את זה או שמישהו.
לא יודע עד היום.
לא יודע. יהודים טובים אירגנו ארוחה וקיבלנו ארוחה ואכלנו ונרגענו.
זאת אומרת. היינו מוכנים כבר לוקחים אותנו. מוסרים אותנו.
ואחרי כמה ימים לוקחים אותנו.
לוקחים אותנו למחנה נובקי.
המחנה הראשון שכנראה רשמתי שם וזה מחנה עבודה של יהודים.
מחנה עבודה שמשם מזמן לזמן שולחים אנשים לאושוויץ אבל לא באופן קבוע ואנשים יושבים שם.
יש שם כמה מחנות.
אנחנו במחנה מספר שלוש ויש שם נגריה ענקית
ששם עושים עגלות ועוד כל מיני דברים שעושים בשביל הצבא.
אני לא יודע בשביל מי.
חיים יהודים מאורגנים.
מפקד המחנה הזה שאנחנו באותו צריף יחד איתו.
צריך להיזכר בשמו. מפני שהוא איש בולט אחרי המלחמה בסלובקיה.
יוראי שפיצר. הוא מפקד מחנה 3.
בחור נחמד ואינטליגנטי וחכם. איש צעיר.
טוב אנחנו שם התנאים לא תנאים. זאת אומרת.
שירותים למשל זה כזה עגול ואוי ואבוי אם היית נופל בפנים.
זאת אומרת תנאים. אבל אפשר לחיות.
ילדים. יש בית ספר.
יש מוזיקה. יש בית ספר.
מוזיקה. כן. הכל בסדר.
יוראי קומוניסט והוא מסביר
לי מה זה קומוניזם ואני מיד צמוד לגדולים.
אני תמיד מחפש חברה של גדולים ויש לי שם והם מספרים ומשחקים כדורגל.
כיף ויטי אומרת.
זה לא עסק לשבת במקום כזה והיא.
לוקח לה חודש. שישה שבועות.
אני לא יודע כמה ואנחנו בורחים משם.
היום.
י"א
בתשרי. תשע"ט.
20 בספטמבר 2018. אנו ממשיכים לראיין את דוד יעקובוביץ בביתו.
בהרצליה. פעם שעברה אנחנו סיימנו את נובוקי ואני אשמח אם תוכל קצת להרחיב.
כן. המחנה הזה היה יחסית.
זה היה מחנה אפילו הייתי אומר נח. זאת אומרת לא.
לא הרגו ולא. בסל הכל הסלובקים היו אחראים אז היו שוטרים בכניסה למחנה.
היה השוטר בכניסה למחנה.
אבל בעצם בין המחנות אפשר היה ללכת ואחרי העבודה אנשים היו חופשיים.
אני הלכתי שם לבית ספר. היה בית ספר.
מוזיקה ראשונה אני שמעתי שם.
היו תקליטים זאת אומרת והצעירים היו מאורגנים איך שהוא. הצעירים.
הצעירים זה נערים הכוונה? או צעירים ילדים?
צעירים זה חבר'ה 16 פלוס.
18 פלוס והם אפילו.
אני מבין שאפילו התאמנו שם.
אני לא יודע בדיוק במה. אבל.כן.
אתה מזכיר את השומרים.
אתה יודע מי הם היו?
לא. אין לי. משטרה.
משטרה סלובקית לא גרמנים.
זה מה שאני זוכר.
אתה אומר מוזיקה. תקליטים.
האם היו גם מסגרות. מקהלה?
לא. לא זכור לי מקהלה. אבל היה.
היה שיעור זאת אומרת מוזיקה.
פעם ראשונה ששמעתי מוזיקה. אני זוכר מה.
רבל שמעתי שם פעם ראשונה זה מצא חן בעיניי.
כן? אתה יכול לתאר שגרת יום במקום הזה?
לא. היה בית ספר. בדיוק לא. לא.
ואתה היית. עם מי גרת בעצם?
זה היה צריף.
הייתה הדודה.
יטי והבן דוד ואני.
אני חושב שזה היה חדר יותר גדול של הרבה אנשים היו שם.
אבל אני לא זוכר בדיוק.
אתה לא זוכר את תנאי החיים מבחינת איפה אכלתם?
שמירה על היגיינה?
הדברים האלו.
שמירה על הגיינה. את השירותים אני זוכר.
זה היה בור ומסביב היה קרשים וכן זה היה לא נעים.
אתה הזכרת בתיאור קודם את הגאווה לכינים. כשיצאת מהגטו.
כן.
האם גם פה זה היה מצב דומה או שהצליחו לשמור יותר?
לא. לא. לא. לא זכור לי כינים. היו תמיד.
לכל אורך המלחמה היו לי כינים אבל לא בכמויות.
לא בכמויות כן. כי ניקיון היה קשה לשמור.
לא עשית מקלחת כל יום. גם בכלל.
גם לא כל יום שני.
אני לא זוכר בכלל עם הייתה מקלחת.
מקסימום התרחצו. אני יודע.
מתוך איזה כלי. משהו כזה.
אז לא נזקקת לשירותי מרפאה.
לא. לא. לא. האמת
היא שכמעט כל המלחמה לא זוכר שהייתי חולה.
זאת אומרת הייתי חולה
רק שהייתי יכול להרשות לעצמי כשזה היה בזקופנה כשהיה רופא צמוד. ככה זה היה.
ככה זה היה וכשהייתי שם חלק גדול מהזמן ביליתי בבית חולים
כל המחלות של הילדות עברתי שם באמת
ואיפה שלא יכולתי להרשות לעצמי אז לא יכולתי להרשות לעצמי. ככה זה היה.
ככה אתה מפרש את זה?
כן. כן. כן.
כן? אז אתה יכול להגדיר אם זאת תקופה שהייתה בחוויה האישית שלך.
איך הייתה מגדיר אותה?
אני זוכר את זה לטובה מפני שהיו לי שיחות ארוכות עם יוראי שפיצר.
שהיה מפקד המחנה. מחנה 3.
הוא היה קומוניסט אבל קומוניסט באידיאולוגיה שלו.
אדם שחיפש את הטוב.
בחור נחמד ונבון. בסדר.
היה כיף לדבר איתו ותמיד כשהייתי ילד באותה תקופה חיפשתי חברה של גדולים.
לא כל כך חברה של ילדים.
הפער. בכל אופן פער גילאים גדול.
כן.
כן.
אז איזה יחס נוצר בניכם שבו הוא מדבר איתך על רעיונות. היית מסוגל לקלוט דברים כאלה?
כן. כן. ממש יחס למבוגר. טוב זה גם התקופה והסביבה הכל דרש.
זאת אומרת צריך להתייחס כמבוגר.
במבוגר וזה הבנתי עוד כשאמא אמרה שאבא לקחו אותו שזהו נגמר הילדות.
כן. להמשיך?
כן. אז יטי מצאה איזה דרך לברוח משם.
לא היה כל כך קשה מפני שלא הייתה שמירה הדוקה על היציאה.
על היציאות מהמחנה ואני לא זוכר בדיוק.
אבל הגענו לעיירה בשם ניטרה.
עיר בעצם עיר במערב סלובקיה.
במערב סלובקיה איך שהוא היא חיפשה דירה בסוף.
בסוף העיירה כמעט בחוץ
ומיד תפרה לי בגדי ילדה מפני ששני בנים.
להסתובב עם שני בנים שאפשר להוריד להם את המכנסיים. היא לא רצתה.
לפחות אחד. עם סאלק אי אפשר היה לסדר הרבה.
אז חזרתי להיות לאונורה
ואז הלכתי בגדי ילדה
והיינו בתור פליטים פולנים.
פליטים פולנים לא יהודים.
פולנים ובשלב מסוים היה צריך לעבור בדיקה רפואית בשביל איזה.
תעודה אני לא יודע ואז הייתה בעיה. מה עושים?
מפני שהרופא מיד היה רואה שזאת ילדה.
שזה ילד ולא ילדה.
זאת אומרת בלי להוריד לך את המכנסיים ואז הדודה אמרה יש לה רעיון.
היא אמרה לרופא שלאונורה זה שם של בן ואני חזרתי להיות בן בשביל
הבדיקה הזאת וכן התבדחנו אחר כך והרופא קיבל את זה.
אכפת לו קוראים לה ככה.
קוראים לה ככה. זהו. הצלחנו.
אבל היא. הראש שלה עבד כל הזמן. הראש שלה עבד.
אתה לא זוכר כלום על הבריחה עצמה?
לא. לא זוכר. לא זוכר.
והניירות שלכם. ניירות שכבר היו. אתה לא מודע להתנהלות. אוקיי.
לא. לא הייתי מפני שהיא סדרה את זה ואיך היא סידרה ניירות. הכל מזוייף.
זאת אומרת היום קוראים לך ככה.
מחר קוראים לך אחרת.
אין שום משמעות. אין שום משמעות.
אין שום משמעות למילים. שום משמעות.
וזהו אז היינו שם איזה תקופה מסויימת ואז הייתה
התקוממות בסלובקיה שנכנס הצבא
הגרמני והתחיל להיות לא טוב מפני שכל.
שארית היהודים התחילו לשלוח ובכלל הגרמנים נכנסו ובעצם עד אז הגרמנים לא נכנסו לסלובקיה.
סלובקיה הייתה מדינה עצמאית.
שיתפה פעולה עם הנאצים אבל הייתה היא הייתה מדינה עצמאית.
ואז יטי החליטה שצריך לברוח
חזרה להונגריה מפני שהיא שמעה שהצבא הרוסי כבר הולך לכבוש את בודפשט בעצם.
אז צריך לברוח ולחזור חזרה וזה היה ריסק רציני.
סיכון רציני והיא הלכה.
מצאה איזה מישהו שצריך.
שאמור להעביר אותנו ונסענו
עד איזה תחנה ליד הגבול ושם ירדנו.
זה כבר הכרנו איך עושים את זה ואז התחלנו ללכת לכיוון הגבול ההונגרי.
בשתיים בלילה בשדה תירס
מי שהיה צריך להעביר אותנו נעלם והשאיר אותנו ככה.
אז ישבנו שם בשדה התירס ולפנות בוקר. התחיל להאיר היום.
שמענו יריות ופתאום חיילים
הופיעו ואמרו לנו לקום ואמרו לנו שהם כמעט הרגו אותנו מפני שהם בעצם צדו ארנבות.
אבל זה היה. מה שקוראים.
מה שקראו אז לינקו ואגרדה.
לינקה היה מנהיג סלובקי ולינקו ואגרדה קראו.
למשמר. לתנועה. כן.
למשמר. כן. אז אם היו מלינקו ואגרדה והם תפסו ארנבות.
הם ירו בארנבות. טוב.
אתה מוצא בשדה תירס אישה עם שני ילדים.
‏סלובקית היא לא יודעת כמו שצריך.
היא לא יודעת סלובקית כמו שצריך.
אז זה ברור מעורר חשד.
לקחו אותנו למקום מסוים איפה ששם היה
קצין והקצין אמר תשאל אותה שאלות והיא התחילה לספר לו שהוא לא.
שהוא יתן לנו ללכת.
אישה עם ילדים. בטח יש לו גם כן ילדים.
אישה בבית ואז הוא היכה אותה.
הוא היכה אותה בפנים.
סאלק צרח. צרח ואני הייתי מאובן
והאיש עצר ואמר זה לא ילד שלך והיא
אמרה נכון ופתאום האיש הזה גילה מה ששלמה המלך גילה.
של מי באמת הילד ואיך שהוא פתאום
אין יותר מכות וככה איך שהוא השתנה מצב רוח.
השתנה מצב הרוח. פחות תוקפנים והיא מספרת.
היא מדברת כל הזמן וזה וזה.
לו זה הרבה והם אמרו לנו.
אוקיי עכשיו אתם הולכים איתנו.
אבל האווירה היא אחרת ויטי כבר אומרת להם שהארנבות שהם תפסו. באמת הרבה.
שזה הכל בזכותנו ואנחנו מתחילים ללכת והולכים.
צריכים ללכת עד המשאית שלהם.
אני יודע והולכים ויטי כל הזמן מדברת.
יש לכם ילדים. המלחמה עוד מעט נגמרת.
תנו לנו ללכת ואנחנו נחזור חזרה להונגריה. סיפורים.
ואחד הסמלים אומר. אחד הסמלים אומר.
אני לא יכול. אנחנו לא יכולים לתת לכם ללכת והיא שואלת למה?
והוא אומר בגלל שאתם הרגתם את ישו וזה אני זוכר. יטי כבר לא יודעת מה לענות.
גם אני לא יודע.
אבל אני זוכר שיטי לא יודע.
על זה היא לא עונה יותר ונשארה בשקט וככה הלכנו עד המשאית
ומשם לקחו אותנו לניטרה איפה שהיה המטה של הלינקו וגארדה.
במרתף היה שם. היו שם עוד כמה יהודים שתפסו אותם.
בילינו שם כמה ימים.
היה ברור לנו שזה הסוף.
שאנחנו הולכים לאושוויץ מפני שכל היהודים שתפסו אותם אחרי המרד.
כל מי שתפסו אותם.
שלחו אותם לאושוויץ ואז הביאו אותנו למחנה.
אחרי כמה ימים העבירו אותנו למקום בשם סרט.
זה היה מחנה סרט ושם זה היה מחנה עם שמירה של אס.
אס. של אס.אר שזה אותו דבר ושם היינו כמה ימים.
אני לא יודע כמה.
אני לא יודע כמה ויום אחד העירו אותנו בלילה.
סידרו אותנו ליד פסי רכבת.
זה היה. היו שם קרונות רכבת. סידרו אותנו.
ישבנו שם בלילה מחכים
לעלות על הקרונות ואז יטי אומרת לנו.
כשאני אקרא לכם. תבואו והיא קמה ואומרת.
אומרת אני אישה גרמניה.
אף אחד לא רוצה לשמוע אותי ואדוני מוכרח לעזור לי ואני אישה מסכנה והתחתנתי
שם עם היהודי הזה ורק צרות יש לי מזה והיא
שם ואני מפה ואני משם ומדברת על כל הצרות שיש לה.
כל הצרות. בלי הפסקה. היא מדברת.
מדברת גרמנית מדברת כל הזמן וזה וזה וזה וזה והוא אומר. טוב.
תלכו הצידה. תלכו הצידה וזהו ואנחנו
הולכים הצידה ואומרים לנו ללכת לשם ובינתיים
אנשים עולים על הרכבת ונוסעים אנחנו נשארים ובעצם למחרת היום.
למחרת היום. הם שמים אותה במטבח האס.אס בתור מלצרית לאנשי אס.אס.
יש להם חדר אוכל שלהם ואנחנו נשארים כצוות קבוע של המחנה ויש שם צוות קבוע.
יש שם צוות קבוע של זה שאחראי על החשמל
ואחראי על זה יש שם יהודים שמתמצאים ואנחנו נשארים שם.
טוב זה באמת היה. כן. כן.
אישה יוצאת דופן.
כן. כן.
ברגע שהיה צריך היא ידעה מה לעשות. ברגע שצריך והיה לה.
היה לה אומץ במצבים האלה. במצבים האלה.
ברשותך. לפני שנתקדם. אתה ככה ציינת את המרד וזה איזור איפה שאתם הייתם בניטרה.
זה כן אזור שבו הייתה הרבה פעילות.
לא זוכר.
ככל הידוע לי. אתה זוכר משהו?
שום דבר.
שום דבר. אז מה?
איפה חייתם? ממה התקיימתם?
הייתה שם איזה דירה.
הייתה שם דירה. ליטי היה קצת.
נשארו לה קצת יהלומים
וקצת דולרים שהייתה פה ושם והייתה.
הייתה מחזיקה אותם במקום צנוע והייתם מוציאה אותם מזמן לזמן שהייתה צריכה כסף.
בעצם הייתם שם תקופה קצרה?
כן. אני חושב שזה משהו כמו חודש אולי בניטרה.
אז אתם הייתם בבית. בדירה הזאת?
בבית. איזה בית. היה לנו חדר.
לא היה כל כך קשה להשיג חדר.
לא חשדו. לא היה מצב שבו נחשדתם כיהודים?
לא. לא אנחנו היינו פולנים.
עד בעצם לאותו רגע שנתפסתם ששם.
כן היינו פולנים עם תעודות.
היינו פולנים עם תעודות.
תעודות מי שהיה בודק אותם. אני לא יודע.
אבל היה לנו תעודות כפולנים. לא הייתה.
אני לא הרגשתי חשדנות של כלפי אולי אתם.
לא. לא הרגשתי את זה. פולנים זה פולנים.
ומה אתם עשיתם? הילדים? אתם נמצאים שלושתכם בבית כל הזמן?
כן. כן. אולי הסתובבנו בחוץ.
לא. לא זכור לי משהו מיוחד.
לא זכור לי משהו מיוחד.
מה זה אומר להיות אנשי צוות?
איזה תנאים? איפה חייתם?
צריפים. צריפים. תנאים נוחים. אוכל בסדר.
אוכל בסדר היא עובדת במטבח של האס.אס אז הייתה לפעמים אפילו מביאה שניצל.
זאת אומרת לא היו מדקדקים איתה.
אישה גרמניה. אז כן. לפעמים.
יום אחד שנינו. סאלק ואני מצאנו בקבוק יין.
בקבוק יין תוצרת עצמית. בקבוק יין.
אז שתינו והשתכרנו והיינו שמחים והיא הרביצה לנו כשחזרה מהעבודה. היא הרביצה לנו.
מה זה הרביצה לנו.
עד שנרדמנו המשכנו עם זה והיה לי שם חבר שעד היום.
עד היום אני בקשר כלשהו איתו.
שאבא שלו היה אחראי על החשמל במחנה.
היה מהנדס חשמל אז בזכות זה נשארה המשפחה שלו.
זאת אומרת אמא שלו והוא והוא היה בגילי.
בגילי שיחקנו יחד ובסך הכל היינו עסוקים.
זאת אומרת עסוקים מה שיש שם. אני לא יודע.
אתה עושה משהו. גרנו לבד.
זאת אומרת הצוות הקבוע היה מקום לחוד.
אחרי זמן מסוים. היא השיגה.
היא השיגה מהגרמנים שאנחנו נוכל לחיות גם מחוץ למחנה ועברנו לסרט לעיירה. אחרי איזה חודש.
חודשיים. כל זה היה באוקטובר.
נובמבר 44 ואנחנו עכשיו אנחנו אולי דצמבר.ינואר 45.
אני לא יכול בדיוק לשים.
הייתה שם משפחה. משפחה עם שמונה ילדים משהו כזה.
רובם כבר גדולים. כמה מהם היו נכים.
נכות מלידה. זאת אומרת גמדים.
בן אחד היה בסדר והוא היה בצבא.
הוא היה בא לבקר וכמה בנות היו באמת
קטנות כאלה והיה שם אולם אחד גדול ושם היו שם איזה עשרה אנשים.
עשר מיטות אחת ליד השניה וגם אנחנו שם והיינו חופשיים.
זאת אומרת אין מה לעשות.
אנחנו היינו מסתובבים. מסתובבים והיה
שם המון action מפני שהחזית היא התקרבה הרוסים הפציצו את העיירה.
זאת אומרת פגעו במשאית גרמנית שהתפוצצה באמצע העיירה.
היו כל מיני דברים שנשארו.
אחר כך היו המפציצים האמריקאיים שהיו נוסעים 40 במכה.
נוסעים 40 גבוה מאוד.
גבוה מאוד שהייתה אזעקה כמובן.
הם נסעו כנראה לכיוון של רומניה.
אני יודע. שזה היה גם כן משהו לראות והם היו גם זורקים
מהשמיים איזה סלילים של נייר כסף כזה.
כנראה לבלבל את המכ"ם הגרמני והיה צבא גרמני.
הצבא הגרמני שעבר טנקים. תותחים.
הרבה חיילים שהולכים עם סוסים.
עם סוסים הולכים ברגל.
הולכים ברגל. לא שרים.
לא שרים מה שהיה מנוגד לגמרי למה שאני זוכר
מקרקוב כשהייתי ילד אז
הם היו תמיד הולכים ושרים ואני אפילו זוכר חלק מהשירים האלה. זאת אומרת את המנגינות.
כן? אתה יכול לשיר משהו?
כרגע לא. כרגע לא.
כרגע לא. אבל אני זוכר.
כן. בעצם היינו בחופש מהמלחמה והסתובבנו עם הילדים של הכפר.
בית ספר כנראה לא היה. כיף.
כיף והלכנו לשדות שם
היה לגרמנים היה טנק.הביאו טנק והם היו יורים לתוך הטנק.
היה להם איזה נשק נגד טנקים.
אז הם היו יורים ואנחנו היינו מסתכלים.
איך זה הולך ואחר כך היינו בודקים את החור.
איזה חור הם עשו כשהגרמנים היו מסתלקים.
אחר כך. אחר כך היו הפצצות אז הגרמנים שמו תותח נגד
מטוסים אצל השכנים ואנחנו ידענו עכשיו יש פה תותח אז בטח הרוסים יפציצו.
אז אנשים הלכו לדבר עם הגרמנים ואני אמרתי לעצמי לא יכול להיות. אבל הגרמנים הזיזו.
הזיזו את התותח ואנחנו היינו.
כשהייתה אזעקה אז היה בתוך החצר.
היה איזה חור כזה והיינו מתכסים שם עם
שמיכות פוך ואמרו ששמיכות פוך לא מעבירות.
לא יודע. אבל בכל אופן זה מה שאמרו ואנחנו היינו מכוסים שמיכות
פוך בתוך החפירה הזאת איפה שישבנו נגד פצצות.
לא מעבירות מה?
לא מעבירות פצצות.
אה. שדרכן. זה חסינים.
אני לא יודע. אני לא יודע זה היה רק קטנה.
מה זה היה. אבל אני זוכר שהיינו נאמנים לזה.
כל מיני פרטים קטנים.
אני זוכר היה שם זוג שרב כל הזמן והלכתי לאישה ואמרתי לה למה את לא מתגרשת?
והיא אמרה והיא אמרה.
בזמן המלחמה לא מתגרשים.
אולי אחר כך יהיה שינוי.
גם את זה אני זוכר.
וזהו. בקיצר היינו בחופש ויום אחד
זה מרץ אולי אפריל.
אני לא יודע. החזית מתקרבת מאוד.
מתקרבת מאוד ואז יטי חוזרת מהעבודה ואומרת.
תראו מחר אנחנו מצטרפים לכולם
ונוסעים ואנחנו הולכים חזרה למחנה.
עולים על רכבת משא. יחד עם הצוות הקבוע של המחנה ואנחנו נוסעים.
עכשיו אני מוכרח לומר התנאים ברכבת הזאת לא היו התנאים אני חושב של אנשים שנסעו לאושוויץ.
זאת אומרת החיילים הגרמנים דיברו איתנו.
דיברו איתנו. היו צעירים מאוד.
היו צעירים מאוד. החיילים הגרמנים ששמרו על הרכבת ולא היו מכות או משהו כזה.
לא היה יותר מידי צפיפות בתוך הקרונות.
היה צפוף אבל לא יותר מידי
ונסענו ונסענו ועד היום אני לא מבין למה היא לא ברחה.
למה היא לא ברחה. אולי.
עד היום אני לא יודע מה התשובה למה אנחנו לא ברחנו.
היינו צריכים להסתתר עוד כמה ימים והרוסים היו מגיעים ופתאום אנחנו פה עולים
על הרכבת שבסופו של דבר שומרים עלינו גרמנים והגרמנים זה הגרמנים.
מה הם עושים עם היהודים אנחנו יודעים.
לא יודע מה זה היה.
לא יודע מה זה היה. לא יודע.
בעצם אתם לכאורה גרמנים אבל בפועל אתה מדבר על גירוש.
גירוש של היהודים לאן?
אם אני מבינה נכון. אתה מדבר על רכבת גירוש שלוקחים את היהודים ממחנה סרט לאן?
זה הסוף. אנשים שנשארו בסוף.
לאן לוקחים אתכם?
לאן לוקחים אותם? אנחנו עוד לא יודעים.
אבל אתם בעצם נמצאים באיזה שהוא מצב שהוא מוזר.
כי אתם לכאורה גרמנים.
באיזה זהות היית עכשיו?
אני. האמת היא שליטי יהיה פנצ׳ר אחד.
היא ניסתה בשלב מסוים.
לא ברור לי בשביל מה.
היא ניסתה לשחד את אהובתו של מפקד המחנה.
מפקד המחנה היה ברונר.
היה פושע מלחמה ידוע.
לא יודע. זה נדפק באיזה שהיא צורה.
לשחד אותה למה?
לא יודע. לא יודע. אבל עצם הניסיון.
אני לא יודע בדיוק.
יכול להיות שהוא. לא יודע. לא יודע.
אבל איך זה השפיע? אתם עדיין הייתם?
זה לא שנחשפה הזהות שלכם או ש.
אתם חייתם כאילו הכל בסדר.
כן.
אתה מתאר אין פחד מהגרמנים.
אתה תיארת קודם הרבה פחד. תחושות של פחד.
אין פחד. היו באים לדבר עם יטי. היא דיברה גרמנית.
היו חיילים. חיילים. ורמאכט.
היו באים מדברים עם יטי בשביל לשמוע בן אדם מדבר בשפתם.
כן.
כן. היו מדברים איתה.
ופתאום אתם מוחזרים להיות אסירים בעצם.
כן. כן. כן. אין לי תשובה לזה.
לא יודע. לא יודע. זה אחד ה. לא יודע.
אנחנו נוסעים ואנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים.
אנחנו מגיעים לג'ילינה ושם אנחנו בתחנה של המסעות.
יש שם תחנה גדולה למסעות.
אנחנו עומדים שם ועוברים מעלינו מטוסים ואנשים אומרים נו שיפציצו.
נגמור פה לפחות. נגמור מאמריקאים יותר טוב מאשר מהגרמנים.
לא יודעים לאן אנחנו הולכים.
לא יודעים. אף אחד לא אומר לנו.
אנחנו עומדים שם כמה ימים ויטי הולכת ואומרת הילד.
הילדים צריכים להתאוורר קצת מהנסיעה וזה.
אולי אני יכולה לעשות איתם סיבוב.
היא הולכת לדבר עם הגרמנים והם אומרים.
תקחי אחד תשאירי אחד.
אז היא לוקחת את סאלק והולכת.
ברור לי שהיא הלכה.
זאת אומרת היא הלכה ואני מתחיל להתארגן.
אני מתחיל להתארגן ובאמת אני מתחיל להתארגן ואני מרגיש.
אני כבר בן 9.
שאני יכול לקחת אחריות.
ועוד איזה שעה ועוד שעה עוברת ויטי חוזרת ואני אומר לה. למה חזרת?
והיא אומרת לי. אחרי כל עץ ראיתי את התמונה של אמא שלך.
זה מה שהיא אמרה.
כן. ואנחנו המשכנו עוד איזה כמה ימים.
עוד עצירות והגענו לטרזינשטאט.
אתה הזכרת קודם. אמרת ידענו על אושוויץ.
חשבנו. קודם לכן אמרת.
חשבנו שיקחו אותנו כבר לאושוויץ?
ידעתם מה זה אמר השם הזה?
מה היו השמועות?
אנחנו ידענו. אושוויץ אתה הולך לגזים.
ידעתם?
כן. רגע אני ימשיך לספר לך.
הגענו לטרזינשטאט ושם דבר ראשון אומרים לנו.
הולכים למקלחת. מורידים אותנו מהרכבת והולכים למקלחת.
כולם יהודים בסביבה אנחנו לא רואים גרמנים
ואני עוד אומר לעצמי אולי אני אשאל אותם ואני אומר לעצמי אולי הם ישקרו.
זאת אומרת אין מה לשאול ואנחנו עושים
איזה התייעצות בינינו ואנחנו אומרים אנחנו לא נפרדים.
לא נפרדים והם אומרים זה לנשים וזה לגברים.
הילדים גדולים. אנחנו אומרים לא מעניין.
הם אומרים אבל הילדים גדולים.
זה מקלחת של נשים.
אנחנו אומרים בסדר ואנחנו מתעקשים והם אומרים.
תלכו ואנחנו הולכים ונכנסים.
אנחנו נכנסים על בסיס של זה הסוף.
אבל המקלחת
עובדת ומלא נשים ערומות.
אוי ואבוי. זה היה באמת וזה הכל כזה. מפה לפה.
נורא ואיום. כן. עברנו את זה איך שהוא.
אבל זה היה קשה.
באמת היה קשה הבושה והמבוכה.
אז זה באמת מתקשר לשאלה הקודמת על ה.
ממש לדעת פרטי פרטים שמקלחת יכולה גם להביא לסוף.
זאת אומרת היו ממש.
אצל הגרמנים. כן. אצל הגרמנים מקלחת זה היה גזים.
זה אנחנו ידענו. זה אנחנו ידענו.
כן.
ואחר כך במחנה.
אז היינו כמה ימים במחנה.
זה מחנה ענק טרזינשטאט ואחרי כמה ימים הדודה
מצאה שיש שם בית יתומים וששם
יחס יחסית הגון בבית היתומים אז היא העבירה אותי לשם.
אותך?
כן.
בן כמה היה סאלק? מה ההפרש בניכם?
סאלק היה בן 7 אני הייתי בן 9. קרוב ל 10.
כמעט 10 ועברתי לבית היתומים.
אני לא זוכר מזה הרבה.
זאת אומרת היה כזה איכס.
מה שאני כן זוכר שיום אחד.
יום אחד אמרו לנו שיהודי דנמרק נוסעים. נוסעים לשוודיה.
ברנדוטי הגיע עם אוטובוסים לבנים.
צלב אדום ובאו לקחת את האנשים האלה ואנחנו. זה היה.
זה היה שם איפה שהאיזור המסדרים של המחנה.
טרזינשטאט זה מחנה צבאי.
אז שם זה היה
ושם היו אוטובוסים ואנחנו עמדו בצד והסתכלנו וראינו את מה ש.
שראינו את השוודים שהם נראו לנו.
זאת אומרת. הם באו ממקום אחר. לא מתחת.
בדיבורים הגרמנים שווים עם שווים.
זה אנחנו לא ראינו דבר כזה.
זאת אומרת. כן. זה היה משהו.
זה היה משהו והאוטובוסים נסעו. לקחו אותם. נסעו.
זה נתן לנו תקווה וגם אנחנו קיבלנו
איזה קופסאות חלב משומר וסוכר.
סוכר. חתיכות סוכר.
הצלב האדום שלח את זה וחילק את זה בין אנשים וזה הגיע אלינו.
זה הגיע. אני שמרתי את הקופסה שלי שאמרתי מפני שהיא באה מחוץ לאזור הגרמני. זאת אומרת.
זה היה משהו כזה כמו קמע. כמו קמע.
כן וככה זה היה עד שיום אחד ב-7 למאי בשעה 10 בלילה.
הודיעו לנו שהרוסים הגיעו.
7 למאי. כך שאני בסך הכל הייתי שם זמן קצר. חודש אולי.
אולי קצת יותר. אה כן.
אני כן זוכר הגיעו.
הגיעו רכבות. זה דבר נורא.
הגיעו רכבות של אנשים שהוציאו אותם מכל מיני מחנות.
חלק מהרכבות האלה גם הופצצו על ידי האמריקאים וירדו משם אנשים.
ירדו משם אנשים. שלדים.
שלדים. נורא. פשוט נורא היה ואנחנו עמדנו שם.
רכבות עמדו ככה ואנחנו משני הצדדים ולראות את זה.
ואנחנו זרקנו להם. אנשים זרקו להם מהסוכר
הזה ועל כל חתיכת סוכר הם נלחמו כמו חיות.
אני מבין בסך הכל.
אבל רק לראות את זה.
חלק תמכו אחד בשני מפני שלא יכלו ללכת. שלדים.
אתה זוכר איך תושבי הגטו קיבלו אותם?
הם השתדלו. הם השתדלו.
בכל זאת אנחנו היינו יחסית והיה לנו גם כמה חודשים שאושוויץ כבר נכבשה.
כך שלא היה. לא היה לאן לנסוע.
זאת אומרת. רק המחנה.
והביאו עוד אנשים ועוד אנשים.
אבל לא היה לאן לנסוע והיה לנו גם את הצלב האדום שנתן לנו הרגשה.
שנתן לנו הרגשה שבכל זאת מישהו פה שם לב. מישהו שם לב.
מישהו התערב לטובתינו. משהו.
זה היה איזה תקווה. היה איזה תקווה.
אתם גם היית מעודכנים ממש מה קורה?
זאת אומרת הייתה ממש תחושה שזה ימים אחרונים או שזה?
כן. כן. כן. לא להגיד בדיוק אבל אנחנו
ראינו אנחנו היינו בסרט וראינו את הצבא הגרמני נסוג בתנאים לא תנאים.
סיפרו לי שהיה גנרל גרמני שמעד בצד וחילק סיגריות לחיילים. לחיילים הגרמנים.
אחר כך. יום אחד בא לסרט יחידה של צבא הונגריה.
צבא הונגרי על הסוסים
ועל ה והם תפסו איזור שהיה שוק העיר.
הם השתלטו על אזור שוק העיר והקצינים ירדו כנראה
לקבל איזה הוראות והחיילים התחילו לזרוק אחד על השני את גללי הסוסים.
כזה בלאגן. כזה בלאגן לראות.
זאת אומרת ידעת שזה.
היה ברור לי שזה.
אי אפשר לעשות עם החיילים האלה שום דבר ושהחיילים האלה.
זה לא והורכמאט שהלכו היו אנשים בני 40.
50. לא אנשים צעירים.
אתה מדבר מי שזרק הם חיילים הונגרים.
הונגרים זרקו על הגרמנים?
אחד על השני.
אחד על השני. אז אתה אומר זה כבר מצב של.
כן. זה כבר לא צבא. זה כבר לא צבא.
ככה. ככה זה היה. זאת אומרת. ראינו.
ידענו שהסוף קרוב הרי היינו בסרט.
ידענו שהחזית מאוד קרובה.
מאוד קרובה. כן. אז ידענו שזה יגמר.
ידענו שזה יגמר וגם היחס הזה של האס.אס אלינו בזמן הנסיעה.
בטח ליטי. ליטי בטח הם צחקו איתה וזה.
אז זה לא היה. הם ידעו שהפסידו.
הם ידעו שהפסידו.
עדיין היו מנוולים.
עדיין היו מנוולים. היו כאלה. אבל. אבל.
לא ניסו בדיוק ההפך להתחנף נגיד.
זה לא היה תופעה כזאת?
לא. לא. אבל היה לי קרוב משפחה שהיה בצעדת
מוות ובשלב מסויים הוא ראה שאין להם.
שאת התפוחי אדמה מהמרק. הקאפוס גונבים.
זאת אומרת שהם נשארים רק עם המים אז הוא הלך למישהו אחראי.
לקח חוצפה והלך למי שאחראי ואמר לו.
תשמע אם לא תדאג שיהיה לנו משהו.
אנחנו לא נחזיק מעמד.
אז הוא עשה משהו מפני שאחר כך היו.
אבל לפני שהוא ברח.
לפני שהוא ברח. הוא הלך.
הוא חיפש אותו ואמר לו תראה.
עכשיו אנחנו מתחלפים בתפקידים.
כן. זאת אומרת. הם היו מודעים.
הם היו מודעים. הם היו מודעים.
אז בחודש הזה שאתם הייתם פחות או יותר.
מה בעצם. אתה זוכר משהו ממה שקרה שם?
איך טיפלו בכם? איך חילקו אתכם?
האם דאגו לאיזה שגרת יום? מה היה?
הייתה איזה שגרת יום.
אבל אני הייתי out.
אני הייתי out עם כל ה.
תראי היה לי חופש גדול.
יכול להסתובב שם עם הפרחחים של של סרט. הולך בשדות.
אני יודע. אוסף את מה שזורקים ומנסה לדעת איזה מטוסים אלה ואלה. חגיגה.
אפילו הלכתי לסרט. אפילו הלכתי לסרט.
זה הסרט הראשון שבעצם ראיתי בסרט.
הסרט על בחור גרמני שמתגייס לחיל האוויר.
זה הסרט הראשון שראיתי.
מחופש. מחופש כזה פתאום תוקעים אותי.
אני יודע ועוד עם הפחד הזה של המקלחת.
כן. זה קצת כזה היה.
את הנסיעה של אנשי דנמרק אני זוכר.
זה עשה עלי רושם עצום.
זה היה תקווה גם כמו שהם.
אולי גם בשבילנו יגיעו אוטובוסים.
מי היו בבית היתומים אתה זוכר? מאיפה היו?
בעיקר. בעיקר ילדים מסלובקיה.
מצ'כיה או סלובקיה. שתפסו אותם מאוחר יותר.
מאוחר יותר אחרי אחרי שהרכבות לאושוויץ הופסקו.
אושוויץ אני חושב שבנובמבר.
דצמבר הייתה הרכבת האחרונה לאושוויץ. משהו כזה.
אז את השפה אתה כבר דיברת טוב?
כן.
סלובקית. צ'כית. מה דיברת?
סלובקית. צ'כית קרובה. סלובקית. כן דיברתי שוטף.
אז כבר ידעת כמה שפות בשלב הזה? נכון?
כן. אבל כילד אתה יודע שפה.
השפה שלמדת אחרונה היא זו שאתה יודע את האחרים קצת פחות.
שפת האם היא?
שפת האם. אני חושב שזה או פולנית או יידיש.
אני לא יודע. לפי אמא זה פולנית.
לפי אבא זה יידיש.
משהו כזה. נדבר אחרי המלחמה?
ברגע שהשתחררתם היה אפשר לצאת?
כן. כן.
מיד אפשר היה לצאת. הרוסים הסתובבו במחנה.
כעבור כמה ימים הגיעו גם צרפתים.
אחר כך אני חושב הגיעו גם איזה אמריקאים.
זה היה קרוב מאוד למקום איפה שהם נפגשו כולם.
אתם הייתם שם כשפרצו המחלות? והיה הסגר?
כן. כן. כן. כן.
זאת אומרת היה הסגר ונשארתם אחרי? או שהצלחתם לצאת לפני?
היה הסגר. אני לא זוכר שהיה הסגר.
אבל אני זוכר שהיה מחלת טיפוס.
זאת הייתה אחת הסיבות שיטי החליטה להסתלק מהר. להסתלק מהר. כן.
אחרי כמה ימים היא לקחה אותי
מהמוסד והיא דיברה
עם איזה נהג רוסי אנחנו הלכנו חזרה לפולניה.
זה היה אקסיומה. אתה חוזר חזרה הביתה בשביל לראות
מה נשאר ולא הייתה תחבורה ציבורית.
לא היו רכבות. לא היו אוטובוסים.
בעצם לא היו מכוניות גם מפני שהרוסים החרימו את הכל.
אז לכיוון פולניה רק יכולת לנסוע עם הרוסים
ולא היה כל כך קשה לשכנע נהג רוסי לקחת אישה וילדים.
אישה וילדים שהוא לא ראה אישה וילדים.
את אישתו ואת הילדים שלו כבר כמה שנים.
אז הוא היה נחמד.
זה גם אחרי המלחמה אז היו לוקחים.
בכל אופן היא שכנעה אותו ואנחנו עלינו על משאית.
משאית. אני חושב שהיו שם עוד אנשים ונסענו. נסענו.
והנסיעה התחילה. אני יודע. אחרי איזה 20.
30 קילומטר אנחנו נוסעים מזרחה והכביש מלא שבויים גרמנים שהולכים.
הולכים ברגל. הולכים והם מנסים להתלות על המשאית.
במקום ללכת והמשאית מאיטה מאוד.
כדי לא לדרוס אותם והם על הכביש ובצידי הכביש
ואני מתחיל לחשוש קצת מפני שיש המון ופה ושם בצד.
מרחק של כמה מאות מטרים.
100 מטר 200 אני רואה קוזאקים נוסעים.
חיילים נוסעים על סוסים זה השמירה.
אבל בעיקר נתנו להם ללכת.
לא הייתה להם אפשרות לברוח.
אף אחד לא היה נותן להם לברוח.
והם מנסים להתלות ואחד הציע לי עט פליקן. עט פליקן.
כנראה שזה הייתה עט טובה לפני המלחמה והייתי מרביץ להם ככה על היד עד שעזבו.
הייתי מרביץ להם על היד עד שעזבו.
אבל לא חזק. הייתי מרביץ להם על היד.
אבל לעבור את כל זה וקצת חששתי.
הם היו כל כך הרבה.
זה נמשך קילומטרים. נמשך קילומטרים.
המחזה הזה של הולכים. הולכים מזרחה. הולכים.
היית בעמדת כוח.
כן. אבל אני חושב שמצד אחד.
מצד שני פחדתי מהם.
בסך הכל הם היו מבחינת הכמות שלהם.
אין להם. לא היה להם שום בעיה להשתלט על משאית כזאת.
המונים הולכים. הולכים לאורך קילומטרים ואנחנו מאיטים.
זאת אומרת. מאוד מאיטים בשביל לא לדרוס. כן.
לא. לא הרגשתי הרגשת. במבט לאחור.
כי זה היה באמת משהו שראיתי אתה מת. אתה רואה אתה.
אתה רואה איך שהתחלפו התפקידים. כן.
הם הולכים ברגל ומי יודע איפה עד הם היו צריכים ללכת
וכמה מהם נשארו בחיים בכלל כשהם גמרו את כל הליכה הזאת. מי יודע.
אז ככה נסענו. נסענו.
עברנו את בירנאו. אני זוכר שזה עיר.
שם היה קרב רציני ושם היו פגרי סוסים
שעדיין לא קברו אותם ואני זוכר סוס אחד עם הרגליים למעלה.
סוס הרוג עם הרגליים למעלה שזה באמת מחזה נורא ואחר כך הגענו עד ברטיסלבה.
ברטיסלבה הלכנו לחפש איפה יש איזה משהו יהודי.
וריאק שוב מצאנו. מצאנו ושם אמרו לנו ללכת לאיזה מקום ליד הדנובה.
ממש צמוד לדנובה. שזה היה שם כמה בתים שהיו בידי הגרמנים וגרמנים כמובן הסתלקו ושם
היו מזרונים ומיטות אמרו שנלך לשם ואנחנו היינו בין הראשונים
שם והיה שם וליד
זה עבר כביש והייתה צומת.
הייתה צומת שהייתה מאוישת על ידי משטרה צבאית רוסית.
24 שעות והם היו בודקים ניירות. לא בודקים ניירות.
לא יודע ואנחנו תפסנו לנו איזה חדר ויטי הכניסה עוד איזה
אישה ויטי אמרה שאנחנו נקרא לאישה הזאת סבתא ובאו שם.
התחילו לבוא עוד בנות ממחנות עבודה. השתחררו.
ואז יטי אמרה להם להיזהר מאוד שהחיילים רוסים לא יראו.
לא יראו אותם נכנסים לתוך הבית שיעשו סיבוב או משהו.
למה?
הנה עוד מעט זה יגיע.
וכעבור כמה ימים. כנראה שהבנות לא נזהרו ואז באו שלושה רוסים.
שלושה חיילים רוסים. אמרו הם רוצים לשכב
עם הבחורות ואני זוכר שלא הבנתי מה יהיה להם מזה. מה יש להם מזה?
אבל הם ביקשו לשכב עם הבחורות.
זה המינוח שהם השתמשו בו והבנות אמרו להם שהן יהודיות.
שזה לא עשה עליהם רושם ואז הם אמרו להם.
איך שהוא הם אמרו להם שילכו לחדר שלנו ויטי אמרה לנו.
אחד שוכב פה ואחד שוכב פה
אם מישהו מתקרב למיטה אתם צועקים
ואחד נכנס לחדר ואנחנו צעקנו והוא אמר בבושקה.
בבושקה וילדים נחמדים וזה וזה ועזב אותנו. אבל בינתיים הבנות.
כשהם נכנסו לחדר שלנו אז הבנו סגרו את הדלת. סגרו את הדלת.
אבל הם העיפו שם את מה שהיה צריך להעיף ואז הבנו צעקו. צעקה אדירה.
צעקה אדירה והמשמר שהיה
בצומת שמע והם צעקו משהו.
שאלו. צעקו. לא קיבלו תשובה. הם ירו.
ירו באוויר ואז הרוסים נעלמו ויותר לא ראינו אותם ואחר כך כמובן הבנות כבר נזהרו.
ואחרי כמה ימים כולל יום אחד שבו אני פגשתי את יוראי שפיצר שהיה מפקד המחנה.
פגשתי אותו במדים ופגשתי אותו ברחוב אז הוא הזמין אותי אליו הביתה. זאת אומרת.
לקח אותי אליו הביתה.
הייתה לו חברה והם הכינו ארוחה ובערב הוא החזיר אותי חזרה. כן. היה נחמד.
ומשם נסענו. משם נסענו לפולניה.
נסענו. זאת אומרת. כבר עברו.
עבר כבר זמן אבל הרכבת הייתה נוסעת עד הגשר
הבא שכמובן פוצץ על ידי הגרמנים ואז אתה יורד מהרכבת ואז יש לך.
אתה הולך עוד קצת ויש לך איזה גשר צר.
גשר זמני רק להולכי רגל.
שאתה עובר לצד השני ושם אתה מחכה לרכבת שתבוא מהצד השני.
ככה זה היה כמה.
אני יודע. פעם פעמיים. אני לא זוכר.
שזה הלך ככה הנסיעה הזאת עד שהגענו לאיזה מקום שלא היה לאן
ללכת ואז היא חיפשה טרמפ ומצאנו
טרמפ והגענו לקראקוב.
ירדנו לקראקוב.
ירדנו לקראקוב ומיד כשירדנו
אנשים קצת באו והיא שאלה איפה יש פה המשרד היהודי ואנשים התחילו להגיד כן.
היהודים התחילו לחזור. אז איך שהוא הסתלקנו משם ואיך שהוא הגענו.
איך שהוא הגענו ושם באמת באזור הזה של המקום הזה. איפה שהיה.
איפה שהיהודים היו מתאספים. איך שהם נראו.
מאיפה הם באו. כולם חיפשו והיה שם לוח ואנשים כתבו על הלוחות.
זה היה די קשה לראות.
אתם גם חיפשתם?
כן. בטח. בטח בעלה של יטי.
יטי חיפשה את בעלה.
אם הוא בכלל נשאר בחיים.
לא ידענו כלום. אבל אחרי כמה ימים מצאנו את הלה
שהיא נשארה בעיר עם הבת והיא גרה בבית יפה.
היה לה דירה יפה.
אנחנו הצטרפנו והלה ויטי
חיפשו את הבעלים. כן.
בינתיים אנחנו ראינו אפילו הצגה שם.
הצגה של מישהו שר שירים יהודים של התקופה.
אתה כבר ידעת שאבא לא יבוא ועל אמא גם כבר ידעת?
עוד לא. כי אמרנו בפעם שעברה בעצם נודע לך יותר מאוחר.
הרבה יותר מאוחר.
זאת אומרת. חיפשת את אמא? את אחותך?
כן. כן. חיפשתי. חיכיתי. קיוויתי. קיוויתי.
את אחותך. ידעת משהו?
לא. לא. לא בשלב זה לא.
בשלב זה זה היה כל.
איזה מצב של התאוששות נפשית מכל העסק הזה איך שהוא לתפוס כיוון.
לתפוס כיוון והייתה שם.
הייתה שם אחות של בעלה של.
אחות בעלה של הלה שהיא איבדה בת. זאת אומרת.
מהגרמנים והיא לא הייתה מסוגלת להתאושש.
בכתה שם כל הזמן.
בכתה שם כל הזמן. היה נורא לראות את זה.
ואז נודע
גם ליטי וגם להלה ששני הבעלים נשארו בחיים.
שני הבעלים נשארו בחיים.
כל אחד ממקום אחר.
איך שהוא ואז יטי מסרה
אותי לקבוצה של קיכלר.
זאת אומרת. היה מישהו במשרד בקרקוב שהיה אוסף ילדים והיה מעביר אותם לזקופנה.
אז גם אני עברתי לשם.
טוב. זקופנה זה היה משהו אחר לגמרי. משהו אחר לגמרי.
אתה זוכר מתי עברת לשם?
בבקשה.
אתה זוכר מתי העבירו אותך לשם?
זה היה צריך להיות יולי או אוגוסט 45.
אני לא יודע כמה זמן הסתובבנו שם אצל הלה ואני לא יודע כמה זמן. יולי. אוגוסט.
כן. יטי ברגע שנודע
לה שבעלה ניצל אז באיזה שהוא מקום כל העולם שלה השתנה.
מפני שכשהייתה לבד. אז הייתה לבד והייתה חופשית לעשות מה שהיא
מבינה שצריך לעשות וברגע שבעלה נמצא בסביבה אז הוא בעל הבית.
הוא בעל הבית ואני נזכר כשהיינו בסרט.
אז אני זוכר פעם אחת דיברנו על
זה והיא אמרה והיא דיברה על זה איך שהיא עשתה את זה.
איך שהיא קמה ואמרה לקצין הזה והיא אמרה.
אח. אם רומק היה רואה את זה ואני זוכר.
זה נשאר אצלי. מפני כילד בן 10.
אמרתי לעצמי מה זה צריך להיות. זאת אומרת.
אם הייתה אומרת תראה.
תראה איזה נהדרת אני הייתי.
מה שאני עשיתי או תתחילו להיות נחמדים אליי מפני שתראו מה שאני עשיתי בשבילכם.
זה הייתי מבין. אבל מה זה אח. אם רומק היה.
אבל זה היה בעצם אמת אחת גדולה שהיא איך שהוא הייתה תחת פיקוד.
של רומק. אם הוא ישנו היא תחת פיקוד ורומק לא צריך אותי.
לא צריך תוספות למשפחה.
מספיק שהוא צריך לדאוג למשפחה שלו.
אז היא חזרה לתפקיד של לפני המלחמה וזה מסביר את העזיבה שלך לילדי קיכלר.
נכון והיא הייתה.
לא ברור אפילו ניסיתי לברר אחר כך.
מפני שהיא הייתה מאומצת והייתה
תופרת ורומק
היה סוכן נסיעות ביזנסמן.
זאת אומרת באיזה שהוא מקום היא הסתכלה עליו מלמטה.
ככה אני מפרש את זה.
אבל היא הייתה מאוד.
במובן זה שהיא ידעה.
ידעה מאוד להסתדר ברמה מסויימת בצורה נהדרת היא עשתה את זה.
עובדה שנשארנו בחיים בכל העסק הזה וחבר
שלי מאוד מתלהב מזה והוא נזכר באיזה ספר שהוא קרא.
על איזה רב טוראי אמריקאי שהיה בשבי היפני
והוא ידע גם כן להסתדר והיה מנהל מחנה שלם ומתעסק עם היפנים.
עושה את הכל וברגע שנגמרה המלחמה הוא הפך להיות חזרה
הרב טוראי המסכן וכל הקצינים הגבוהים
שכולם חיפשו את העזרה שלו מפני שהם לא ידעו לדבר עם היפנים.
הוא כן ידע. זה הסיפור.
זה הסיפור.הוא מאוד רצה שנכתוב ספר עליה בגלל ה.
איפה זה השאיר אותך?
ההחלטה הזאת? זה הייתה הפתעה?
לא. לא. לא. בדרך שאני לא יודע.
ילד בן 10 אם הבנתי מה שהולך פה.
אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני אצל אחרים.
אני תמיד על בסיס זמני.
זאת אומרת. אני צריך לקחת את זה בחשבון.
כן. אני צריך לקחת את זה בחשבון.
כן. בשלב זה. טוב. אוקיי.
אנחנו בזקופנה עכשיו. אז אני לא אקפוץ למקום אחר.
מה אתה רוצה להגיד?
מהעניין הזה.
אני בשלב מסוים הייתי עם אחותי.
אחר כך אני הגעתי לאחותי ואצל אחותי.
זה מה שאחותי אומרת.
שמי שאימץ אותה אמר לי שאני אשאר אצלו
ושהוא יגדל את שנינו ואני לא זוכר את זה.
היא אומרת שהיא הייתה נוכחת.
אני לא זוכר את זה ואני מפרש את זה שאני לא האמנתי לאנשים.
לא האמנתי למילים ולכן
אם לא היה מאחורי זה משהו רגשי כדי לחזק את המילים.
אז לא האמנתי. לא האמנתי לשום דבר.
ככה שזה העניין הזה של להיות אצל אנשים אחרים.
כן. אבל נחזור לזקופנה.
מקום נחמד מאוד. אוויר.
מזג אוויר. חברים טובים.
מדריכים נהדרים. היה לי מעט קשר עם לנה עצמה.
מעט קשר איתה. היא גם הייתה עסוקה
מאוד להביא כסף ולהביא בגדים ולדאוג לנו באיזה שהיא צורה.
כך שלא היה לי הרבה קשר אבל עם המדריכה שלי היה לי ועם
המורים והיה שם ניסיון שלהם ללמד אותנו מהר מאוד להשלים את.
כל אחד כמה כיתות שהוא הפסיד בזמן המלחמה.
אתה הגעת?
כולכם נסעתם ביחד?
בבקשה?
כולכם נסעתם ביחד לזקופנה או חילקו אתכם לקבוצות איך זה נעשה?
לא. כל פעם שהם אספו ארבעה.
חמישה ילדים אז שלחו אותם.
אז אני באתי אני חושב שהיו עם עוד שניים.
כל פעם היו מצטרפים עוד. אני חושב.
אבל כבר היו אז.
כבר היו שם. כבר היו שם.
ולאיזה כיתה אתה צורפת או על איזה מסגרת גיל?
אני הייתי בינוניים.
היו קטנים. בינוניים וגדולים.
אני הייתי בינוניים 9 עד 11 משהו כזה או 12 משהו.
8 עד 12 אולי.
משהו כזה. אני לא יודע בדיוק הגדרות איך עבדו.
ונאספו שם ילדים מכל מיני.
שעברו את המלחמה בכל מיני דרכים.
כל מיני דרכים. כל מיני דרכים. כן.
אתם דיברתם? איך שהוא דיברו על התקופה הזאת?
ניסו לעבד את זה?
לתמוך? לשקם?
לא. היה ניסיון להסתכל קדימה. להסתכל קדימה.
ולמדנו שם. למדנו שם.
זאת אומרת. כל מה שהיה חסר חמש כיתות או כמה כל אחד.
למשל בגילי הייתי צריך להגיע לכיתה ה'.
הייתי בן 10. אז היה צריך להשלים.
אז היינו כיתה והיינו צריכים להשלים.
היה מצב רוח טוב.
אופטימי לגמרי. אמביציה ועבדנו.
אני חושב שאחרי חודשיים או שלושה.
חודשיים או שלושה עשו לנו בחינה.
עשו לנו בחינה ועשרים ילדים עברו.
גם אני. 20 ילדים עברו והגיעו לרמה של הכיתה שלהם.
היו שם ילדים שהיו אצל הפרטיזנים ביערות. אני לא.
אבל גם כן בית ספר לא היה. זהו.
אז שלחו אותנו לבית ספר.
שלחו אותי לבית ספר רגיל.
אומץ לא רגיל מצד הפולנים.
זאת אומרת הנהלת אגף החינוך של זקופה.
אני לא יודע איך לקרוא לזה ומצד לנה קיכלר אבל הם לקחו צ'אנס.
הם לקחו את הצ׳אנס הזה.
למה מצד הפולנים זה אומץ? איפה אתה רואה?
מה. לקחת ילדים יתומים להכניס לכיתה.
יהודים אחרי המלחמה. אחרי כל מה שדיברו על היהודים.
אז זה בדיוק מה שאני מנסה להבין. מאיפה? מה איתם?
כי מה קרה בעצם אחרי המלחמה מבחינת התפיסה של
הפולנים זה אומץ כי הם היו צריכים להתמודד עם הציבור או כי.
מה היה אם אתה יכול להגיד וכמה בעצם מתוך הילדים הצטרפו לבית הספר?
בבקשה?
כמה מתוככם הייתם בבית הספר?
איזה 20.
כל מי שעבר. זאת אומרת.
לא הקבוצה שלך הצטרפו לכל מיני.
כל מיני. כל מיני. כל מיני גילאים.
מי שעבר את המבחן של התוצאה שלו הלך לבית ספר.
קיבל תרמיל והלך לבית ספר.
אני חושב שהאוכלוסייה הפולנית הייתה מורעלת על ידי תעמולה אנטישמית. תעמולה אנטישמית.
גם ככה הנצרות בפולניה לא אהבה יהודים. הכמרים.
בכלל הייתה אווירה אנטישמית אבל המלחמה עשתה את זה הרבה יותר.
אז היו פולנים שבאמת השתתפו ועזרו.
היו. אבל הרוב. או שהיה אדיש או שהיה נגד.
כך שמבחינה זאת היה אומץ. היה אומץ.
אבל אלה היו קומוניסטים.
זה אומר בכל זאת היה להם הרגשה הם היו פחות נוצרים פחות מהצד הזה.
היו יותר פתוחים. זה לא נוצרים של.
זה לא קומוניסטים של סטלין.
זה קומוניסטים של אידאולוגיה. של שוויון.
אבל אתם הרגשתם אנטישמיות מהילדים?
אנחנו חטפנו מכות ואחרי עשרה ימים אנחנו הרמנו ידיים.
זאת אומרת איך שהגעתם כבר היה בו במקום. לא.
לא יודע. זה כן.
לא אפשרו לכם ללמוד. זה מה שאני שואלת.
היכו אותנו בהפסקות. היכו אותנו בהפסקות.
גם בזמן השיעורים ובהפסקות ולא היה.
פה ושם היו גם ילדים שניסו לעזור. לא היו הרבה.
אי אפשר היה להמשיך.
אבל השנאה ליהודים באמת התעמולה הגרמנית זה.
היהודים היו כלום וזה איך שהוא נכנס לאנשים לראש.
איך אתם הגבתם שהיכו אתכם?
לא היה טעם להחזיר מפני שהיינו מעטים מידי. זאת אומרת.
זה לא שיכולנו להתארגן מפני ששניים.
שלושה לכל כיתה. מה? אין לך מה.
זה דברים שדיברו עליהם אבל בבית?
על העניין הזה של איך להגיב? מה לעשות?
לא. לא. לא.
לא הכינו אתכם לזה?
לא. לא. לא. אני גם לא חושב שהכינו את הכיתות.
ניסו. עשו ניסיון. עשו ניסיון.
אני חושב שפשוט עשו ניסיון.
לקחו אומץ ועשו ניסיון. בלי להכין.
בלי לעשות שום דבר וזהו.
חזרנו חזרה והמשכנו האלה. זאת אומרת.
אנחנו לא. המשכנו הלאה.
המשכנו הלאה והאווירה היתה.
תשים את מה שהיה מאחור תלך קדימה. תלך קדימה. תלמד.
מה היה מסומן בקדימה הזה שלכם?
תלמד. קודם כל. תלמד.
בשלב זה לא היה ברור באמת.
בשלב זה לפחות לי באופן אישי.
אולי אני אשאר בפולניה.
אני לא יודע. לא היה ברור.
לא היה ברור אבל בשלב מסוים ירו עלינו
וברבקה ששם היה עוד מוסד כזה.
גם עליהם ירו ובעצם משם היו צריכים לסלק
אותם וגם לנה קיבלה מכות ברכבת.
זאת אומרת. היה ברור שאין.
פתאום התברר לי שאין עתיד בפולניה.
אין עתיד בפולניה ואז.
אתה אומר התברר לי.
אני מנסה גם להבין אם הייתה איזה שהיא אווירה כללית כזאת. עם איזה שהיא כוונה.
אתה יודע מה אנחנו נעשה?
אנחנו קבוצה גדולה מה אנחנו רוצים?
שום דבר לא.
ציונות לא הייתה שם?
וההנהלה לא דיברה מילה אחת על זה מפני שההנהלה
ידעה שממשלת פולניה נגד זה שהיהודים יעזבו ובזה נגמר העניין.
אז אם אתה רוצה לעזוב אז לא תעזוב אופן לגאלי ואתה לא מחפש צרות. אז אתה שותק.
אז הם לא אמרו מילה. לא אמרו מילה.
כך למרות שהיו תכניות די מיידיות שהיא לוקחת את כל המקום הזה ומעבירה אותם למקום אחר.
היא לא אמרה כלום ואני כמובן לא ידעתי כלום.
אני סך הכל בן 10.
אבל אני כותב ליטי ואני אומר ליטי.
תשמעי אין פה. יורים עלינו.
אין פה מה לעשות. תוציאי אותי מפה.
אתה זוכר את האירוע הזה של הירי?
מתי זה היה? מה היה שם?
זה היה בלילה. בלילה ירו. פגעו בבית.
אבל לא ניסו לתקוף את הבית ולמחרת היום
באו מקרקוב ובא מישהו עם אנשים.
עם נשק ומצחיק אבל לו קראו זיונס.
שזה ארנב בפולנית. באמת.
זה שהיה מפקד עליהם.
זה היה מצחיק וקיבלנו גם שמירה של פולנים.
של הצבא הפולני שאנחנו לא כל כך סמכנו עליהם.
אבל הייתה שמירה. הייתה שמירה.
צבא פולני ואנחנו המשכנו כרגיל.
הכל כרגיל הולך כרגיל ואף אחד לא מדבר על זה.
לא מדברים יותר מידי ואני כותב ליטי וכעבור זמן
מסויים יטי שולחת אחייניתה והיא באה לקחת אותי.
לקחת אותי ובינתיים גם המדריכה שלי עזבה. המדריכה שלי עזבה.
בדרך לארץ והיה לי.
איתה היה לי קשר.
איתה היה לי קשר אז היה לי אבדה כשהיא הלכה. אז ככה.
בכל אופן כתבתי ליטי.
באה אחייניתה ולקחה אותי ואז אם מישהו בא לקחת אותך.
הלכת ואף אחד לא התערב.
והיא לקחה אותי לטשין.
היא ישבה בטשין בצד הצ'כי.
טשין זה עיירת גבול בין פולניה לצכ'וסלובקיה
ויש שם נהר באמצע ויש גשר והגשר הוא בעצם מה שמפריד בין הצד הפולני לצד הצ'כי.
יותר מזה לא בדקו שם. אם בדקו.
בדקו את התעודות של האחיינית.
לא של ילד ועברתי לגור אצל יטי שהיה לה דירה
יפה בטשין שהייתה שייכת פעם לאיזה פוקס דויטשה כנראה או גרמני אמיתי.
כנראה שזה לא היה גרמני אמיתי.
דירה יפה ושם היו שם גם
האחייניות שלה והייתה יטי והיה סאלק ואני הצטרפתי.
אחרי כמה ימים היא שלחה.
כמה ימים או כמה שבועות. אני פה לא.
כל זה היה בפברואר.
אני חושב 46. משהו כזה.
והיא שלחה אותי עם עם אחייניתה לפרשוב.
בעלה לא היה שם?
לא. הוא עוד לא הגיע. הוא נשאר בגרמניה.
הוא היה צריך זמן בשביל להתאושש ואחרי שהוא התאושש קצת.
הוא התחיל לעסוק בשוק שחור.
כן. אני לא יודע.
בשלב זה. אני חושב שבשלב זה אחרי חצי שנה אחרי המלחמה הוא כבר התעסק בשוק שחור.
אני מתאר לעצמי. אבל לקח לו כמה חודשים בשביל להתאושש.
טוב נסעתי ברכבת לפרשוב.
כבר נסענו ברכבת זה כבר 46.
רכבת נוסעת לכל האורך.
זה בסדר. כבר מתוקן מה שצריך לתקן הגענו לפרשוב ומצאתי את אחותי.
באמת ילדה יפה. נבונה. כיף.
אבל מה? איך קורה כל הדבר?
למה?
ידעת שהיא שם או מה בעצם מביא אותך לנסיעה הזאת?
יטי. היא הרי ידעה למי היא מסרה אותי.
אז היא כנראה התקשרה עם המשפחה איך שהוא. אני לא יודע בדיוק.
למי היא מסרה את אחותך?
כן.
כלומר יטי גם מסרה את אחותך.
יטי מסרה את אחותי למשפחת גלדמן. אז היא אחרי מלחמה. היא חיפשה את גלדמן שהיה איש אמיד.
אחראי על משהו שם עצים. אני. משהו.
אז היא כנראה לא התקשתה למצוא אותו ואז היא אמרה לו כנראה שהיא שולחת אותי.
אני לא יודע בדיוק איך היא עשתה את זה ואז היא שלחה אותי.
באתי לשם מצאתי אותה.
מצאתי את המשפחה אמא ואבא והצטלמנו. הלכנו להצטלם.
יש תמונה בין התמונות.
הייתי שם יום. יומיים ושם באמת הגלדמן הציע.
אחותי אומרת שהוא הציע.
אני לא זוכר שום דבר מזה.
לא זוכר שום דבר
וחזרתי חזרה ליטי ואחרי זמן מסוים היא מסרה אותי.
היא מסרה אותי לאגודת ישראל.
הכסף היה אצל הדתיים היה שם ועד ההצלה והם
במיוחד התעסקו עם למצוא ילדים והיה להם כסף
והם אספו ילדים באזור ברטיסלבה בשביל לשלוח אותם למערב אירופה.
והיא שלחה אותי לברטיסלבה ושם עם עוד קבוצה של ילדים.
הצטרפתי לקבוצה של ילדים ואנחנו
נסענו לפריז איזה 30 ילדים.
איזה הקשר? מה היעד? מה?
היעד בסופו של דבר היה צריך להיות פלסטינה.
אני מנסה להבין מתי זה נולד?
ואיך זה נולדה היציאה לפלסטינה? כמה היית שותף להחלטה הזאת?
אבל זה. זה. זה לא ברור לגמרי זה.
לא ברור. בשלב זה.
בשלב זה מסתלקים מאירופה המזרחית.
בשלב זה מסתלקים מאירופה המזרחית.
מפולניה איפה שיורים עליך ואתה נוסע הלאה.
נוסע הלאה שבסוף הכוונה היא בסוף להגיע אבל.
אתה היית. הדבר הזה היה ידוע לך או שאתה ממשיך להשלח.
יטי דיברה על זה שאתם תגיעו לארץ ישראל?
שאתם תיפגשו? משהו מאורגן או שאתה ככה.
לוקחים אותך ומזיזים אותך ממקום למקום.
יותר לוקחים אותך ממקום למקום.
הגענו לפריז ומפריז לאקסלבן
שזאת עיירה קטנה קרוב לגבול השוויצרי ושם.
זאת עיירת נופש ויש שם בתי מלון שאף אחד לא משתמש בהם.
שאף אחד לא מגיע זה אחרי המלחמה.
כנראה שהצליחו לשכור איזה מקום כזה
בזול והיינו שם איזה 50.
80 ילדים. רובם באו מרוסיה. זאת אומרת.
היו בזמן המלחמה ברוסיה.
היה להם איזה הורה או שניים.
היו גם ילדים בלי.
היה שם ילד אחד שלדעתי היה גרמני.
כל ההתנהגות שלו ההתנהלות שלו הייתה של גוי.
לא יודע. אבל הוא היה חלק.
הוא היה חלק מהקבוצה הזאת.
היו שם כל מיני ילדים שאספו אותם. אספו.
שחלק מהם אני משערת שהיו במנזרים.
כן. היו גם במנזרים.
קיבלו חינוך.
היו גם במנזרים.
גם אצל לנה קיכלר בזקופנה היו ילדות אפילו בקבוצה
שלי שרצו ללכת לכנסיה מפני שהיו רגילים. כן.
איך אתה קיבלת את כל הוריאציות האלה של ילדים ש.
טוב. גם ה.
דברים שונים ממקומות שונים.
איך אתה קיבלת את הדברים האלו?
ברגיל. לא מופתע. לא מופתע.
זה שיקף לך איזה משהו על החיים שלך במלחמה?
שיקף את הסביבה שלי בזמן המלחמה כל מיני.
כל מיני אנשים. אתה לא מופתע משום דבר.
זאת אומרת. זה בטח לא.
שמישהו בא מפה ומשם.
אבל מה הוא עבר.
לא מאיפה הוא בא.
כמו מה הוא עבר.
זה דברים שאני מניחה לא ידעת קודם.
זה בעצם חשיפה ראשונה וזה קצת אולי מראה לך משהו על איך אתה עברת.
האם מצבך היה טוב יותר פחות טוב זה משנה בכלל?
לא. כל אחד יש לו סיפור אחר וזה לא משנה.
היה לי מעניין. היה לי מעניין.
היה בחור אחד שסיפר לי איך שאמא שלו שמה אותו אצל מישהו ואמרה לו.
אני באה לקחת אותך חזרה ‏והוא האמין לה והוא היה שם באיזה שהוא מקום. בחצר.
באיזה צריף בתוך חצר ששם היו באים מביאים לו אוכל פעם ביום וזהו.
זה מה שהיה והוא היה עם ספר אחד שהוא למד אותו בעל פה.
אבל מה שמצא חן בעיני.
היה זה שאמא שלו אמרה לו שהיא תבוא לקחת אותו והיא באמת באה לקחת אותו אחרי המלחמה.
אבא כבר לא היה.
אבל אמא באה לקחת אותו ובאיזה מקום זה התקשר עם התקווה שלי. עם התקווה שלי.
אני עכשיו חושב. אפילו בשנות העשרים שלי עדיין איך שהוא חשבתי.
אולי היא בכל זאת איך שהוא הצליחה לעשות את זה.
כן. הייתה חסרה לי. כן.
כן. אז הגענו לאקסלבן ושם היינו באיזה וילה.
באמת וילה עם איזה 10. 15 חדרים.
חצר יפה והמדריכים היו חסידים של הרבי מגור.
שהם היו בזמן המלחמה בלודג' ושם הגטו חוסל בסוף בסוף ואיך שהוא הם הצליחו לשרוד.
בחורים מאוד מאוד מסורים. מאוד מסורים.
ולימדו אותנו. החזירו אותנו חזרה
ואני באתי מבית דתי כך שלא הייתה לי בעיה גדולה.
היו שם ילדים שהם לא ידעו הרבה.
כך שלי לא הייתה בעיה.
הייתה לך אמונה?
כי פעם שעברה שדיברנו.
אמרת. אלוהים. משהו כזה. במלחמה קרה משהו?
אומנם אתה מאוד. היית מאוד צעיר ועד כמה מתעסקים עם תיאולוגיה בגיל הזה.
אבל איך אתה. איך פגשת חזרה את התכנים האלו?
קיבלתי אותם. קיבלתי אותם. זאת אומרת.
הייתי מוכן מפני שבאיזה שהוא מקום הכרתי
את זה מהבית והמדריכים היו נחמדים וקיבלתי את זה ככה.
קיבלתי את זה. בהחלט קיבלתי את זה.
יחד עם זה. זה לא מיד. אבל במשך הזמן.
מה שגרם לי אחר כך להתפקר מה שקוראים במרכאות זה היה שאמא תמיד שידרה לי שזה לא כל כך נורא.
אבא שידר לי שזה ואם על זה יש מיתה ועל זה יש כריתה ועל זה יש חנק ועל זה יש.
לא בדיוק אבל היה חמור וחייבים לשמור על כל תג ואמא אמרה.
שידרה משהו ש take it easy.
אז זה בעצם מה שאני חושב שגרם לי בסוף לעזוב את זה.
אבל גם אמרתי לעצמי.
לא היה אלוהים. באמת לא היה.
אין מה לדבר שהוא לא היה שלא יספרו סיפורים. שלא יספרו סיפורים.
יש להם היום. הם הצליחו באמת.
הדתיים הצליחו לבנות איזה סיפור שם שלפעמים הוא לא מסתכל.
לפעמים הוא כנראה עסוק. אני יודע.
היום הם מדברים ככה.
הם אומרים לך שיש תקופות כאלה.
כן אז זה היה בבלגיה.
סליחה. סליחה. סליחה. אני עדיין בצרפת. אני עדיין באקסלבן.
כן.
ואפשר היה לנוח שם ואפשר. מקום יפה.
מקום יפה מאוד.
לא שונה מזקופנה במובן הזה שזה עיירת נופש.
עיירת נופש. עם עבר איזה צרפתי זה קצת אחר.
הייתם בתוך החיים שלכם?
לא למדתם בחוץ. אני שואלת?
יצאתם לבית ספר בחוץ או הכל התנהל.
לא. לא. הכל התנהל. כן.
הכל התנהל שם כשעיקר הלימודים זה תורה וכיוון שאני היה לי.
אני בוגר חדר. אז לא היה לי בעיה להתחבר לזה ואחרי זמן קצר עברתי לישיבה.
יש שם ישיבה. ישיבת חכמי צרפת שזה עוד קיים מלפני המלחמה.
היה שם לפני המלחמה.
אז אני הלכתי לישיבה הזאת הייתי בין
הילדים הכי צעירים שם והייתי שם.
הילדים חלק דיברו. חלק למדו בצרפתית. חלק יידיש.
יידיש וצרפתית ככה למדו. למדו רק גמרא.
ראש הישיבה היה יהודי מאוד מכובד הרב
חייקין. כן. היה בסדר.
שיחקתי כדורגל עם החבר'ה. כן.
עד שיום אחד הגיע מדריך ואמר.
אני אוסף חבר'ה בשביל לנסוע לבלגיה.
תראי. זה אחרי המלחמה. הכל פתוח.
אבל למה? לאיזה צורך? לנסוע לבלגיה למה?
יש שם מוסד שהוא יותר טוב.
האמת היא שיש שם מוסד שהוא יותר טוב.
הוא רצה יותר את הילדים לקחת מהמקום. מהמלון איפה שהיינו.
מהישיבה הייתי היחיד בעצם שהלך.
הייתי בין הילדים הבודדים שעבר לישיבה הזאת.
אז עברתי. נסעתי יחד איתו.
הגענו לאנטוורפן
ואנטוורפן באותו זמן הייתה כבר.
הייתה עיר כאילו לא הייתה שם מלחמה.
עיר עשירה היה להם את קונגו.
הנמל היה פתוח. רוטרדם הופצצה
כך שבעצם זה היה הנמל העיקרי של אירופה באותו זמן.
עדיין לא שיקמו את רוטרדם שלא לדבר על
נמלים אחרים. המבורג בכלל הייתה.
ויש שם בעיר הזאת יהודים עשירים מיהלומים. בכל מיני עסקים.
כאשר מקום מסודר. אומנם 24
מיטות בחדר אחד גדול כל אחד יש לו מיטה וארון קטן ליד.
24 ילדים ישנים. חלק עושים במיטה בגיל 12 עדיין. בגלל הבעיות.
ככה שזה לפעמים לא נוח.
אבל מקום מסודר. צמוד לבית ספר.
לבית ספר שבו מלמדים לפי תוכנית לימודים בלגית. כל המורים.
כל המורים למקצועות הלא דתיים. הלא דתיים.
הם כולם בלגים גויים לא יהודים.
מערכת חינוך בלגית. אחרי שגומרים את בית הספר.
יש באותן הכיתות לומדים גמרא.
לומדים חומש לומדים על ידי מורים יהודים כמובן וזה בית ספר אורתודוקסי.
קיים עד היום. מקום מצויין בשביל ללמוד. בשביל להתקדם.
שם הייתי שנה וחצי עד.
שנה וחצי עד
אוקטובר 48.
ומה קרה אז?
ואז נסענו לארץ. זה כבר המדינה הייתה קיימת.
ואיך מתהווה העניין הזה? מאיפה? בבלגיה זה התחיל?
מישהו. מישהו. לא יודע.
מישהו בא ואמר אני נוסע. לוקח קבוצה איתי.
לוקח קבוצה איתי ונוסע ואז בין הילדים הפולנים הרבה הצטרפו. אני ביניהם.
מה ידעת על פלסטינה שכבר הפכה לארץ ישראל?
היה לי. היה לי. הייתי בהתכתבות עם.
הדודים?
בבקשה?
עם הדודים?
אני חושב.
לא בטוח. אבל עם בת דודה של אבא שישבה בירושלים.
גברת בר הילל. הזכרתי אותה. הייתי בקשר.
היא כתבה לי פולנית אני כתבתי לה ביידיש ואולי גם הייתי בקשר עם אחד הדודים.
אני לא בטוח. היו לי שלושה דודים בארץ.
וזהו. נסענו למרסיי. נסענו
ברכבת למרסיי וברכבת נסעו איתנו חיילים אלג'ירים שנסעו חזרה למרסיי בשביל
להשתחרר ולנסוע לאלג'יריה ואני עוד השווצתי שם שאני נוסע לארץ להילחם.
אני בסך הכל בן 13 ואחד החיילים האלג'ירים אמר לי.
אני מיד מראה לך מה זה מלחמה והוא קם ולמזלי הסמל שלו ישב על ידו ואמר לו עזוב.
בחייך אתה רוצה להתעסק עם ילדים?
אבל אני אחר כך הסתלקתי משם ויותר לא התקרבתי לחבר'ה האלה.
ומשם נסענו.
היינו צריכים לנסוע באוניה אבל כנראה משהו לא היה ונסענו במטוס.
במטוס דקוטה נסענו. 30 ילדים עם איזה אנשים מהסוכנות.
נסענו לאיטליה עצרנו בצד אחד של המגף האיטלקי ובצד השני
של המגף האיטלקי ששם ישנו ולמחרת היום טסנו לחיפה. הגענו בנובמבר 48.
מי חיכה לך פה?
בעצם לאן היית אמור להצטרף?
להמשיך עם המסגרת הזאת?
כן. להמשיך עם המסגרת הזאת.
בר מצווה חגגו לך?
כן. כן. כן. הר מצווה חגגו לי יפה מאוד שזה היה. זה המשפחות העשירות.
קודם כל לקחו אותי לכלבו יפה.
לחנות כלבו גדולה באנטוורפן.
ומלאה כל טוב. הלבישו אותי מכף רגל ועד ואחר כך לקחו אותי לצלם.
צילום ישנו
שם ואחר כך עשו לי
מסיבה והייתי צריך להגיד איזה משהו בתורה.
משהו. כן. זה היה באמת.
דאגו לנו יפה מאוד ועוד לפני
שנסענו מישהו נתן לכל אחד מהילדים 5 דולרים ומזוודה שגם הוא קנה.
כך שבאמת היינו מסודרים. היינו מסודרים.
לאן הייתם אמורים פה להגיע או שלאן הגעתם בפועל.
הגענו למחנה העולים בקרית שמואל.
צמוד לשדה התעופה קרוב מאוד.
זה של חיפה ואחרי כמה ימים שלחו אותי.
שלחו אותי לכרכור. שם היה מחנה של עליית הנוער.
פה כבר היה בלאגן. בכרכור היה בלאגן.
היו שם ילדים יותר גדולים שהתחצפו ועשו מה שהם רצו והיה
שם רופא שהיה גם רופא בלגיון הזרים אז
הוא היחיד שהיה להם כבוד אליו מפני שמישהו שם התחצף והוא היכה אותו.
כך שהיה הכבוד אליו. הוא ככה היה קשה.
היה קשה עם הילדים האלה ומשם שלחו אותי לישיבה בירושלים והייתי בישיבה.
היינו איזה 20 מהקבוצה שלנו רובם היה להם אח.
היה להם הורה. היה להם הורה.
לא. חלק לא היה להם. חלק.
והחבר'ה התחילו להתפזר. אני דיברתי עם קרובת משפחה שלי.
בר הילל בירושלים והיא הכירה
את מנהל עליית הנוער באותו זמן והיא אמרה לו.
מה עושים מפני שהוא רוצה ללמוד בבית ספר ולא בישיבה.
אני לפני זה דיברתי בישיבה שמלמדים.
באתי מבית ספר ואני רוצה ללמוד משהו מעבר לגמרא.
מעבר לגמרא כל היום והם בסך הכל.
הם נתנו לי מישהו שילמד אותי את לוח הכפל.
זה הייתה האווירה שם.
זה הייתה האווירה שם וזה לא רציתי.
אז היא דיברה איתו שהכסף שהוא נותן.
הוא אמר לה מה שאני נותן לישיבה אני מוכן לתת
למוסד אחר עם מוכן לקבל אותו ואז היא דיברה עם מנהל בית ספר שהיה מוכן.
אם אני אקח שיעורים באנגלית. שיעורים פרטיים באנגלית.
אז הוא מוכן לקבל אותי על בסיס ניסיוני
ולאותו בית ספר הייתה פנימייה וככה עברתי לפנימיה
של בית הספר ועל בסיס ניסיוני אבל זה עבר בסדר.
למדתי שם ארבע שנים עד שגמרתי תיכון.
אז עברת. חזרת לעולם החילוני בעצם?
זה היה בית ספר דתי.
זה היה בית ספר דתי.
אה. בית ספר דתי.
זה היה בית ספר דתי.
רק לנערים רק לנערים.
זה היה על יד סמינר למורים אבל לסמינר לא הלכתי.
אז התגייסת לצבא בסוף הלימודים?
כן. כן. ניסיתי להתקבל לעתודה אקדמאית לא הלך. אז הלכתי לצבא.
איפה שירתתה?
גבעתי.
אז כל התיכונים הלכו.
באותו זמן הייתה פעם ראשונה שכל התיכוניסטים הלכו
לגבעתי או גולני או שריון בלי. כן. גם אני.
עכשיו אני מבינה למה.
אתה המשכת. זאת אומרת.
מסלול חיים חילוני בכל אופן?
בצבא זה מה שקרה? נישאת אחרי הצבא?
התחתנת?
התחתנתי. אחרי הצבא נסעתי.
אחרי הצבא הלכתי לאוניברסיטה גמרתי תואר שני ואז נסעתי לאמריקה.
באיזה תחום התעסקת?
כלכלה וגיאוגרפיה. כלכלה. גיאוגרפיה לא היה מה לעשות אז כלכלה. עבדתי בבנק ישראל.
כן. בכיף. היה לי חיים טובים והיה לי סיכות זה יותר מרוב נדודים.
הייתי צריך לעשות עוד משהו אז נסעתי לאמריקה ושם עבדתי. שם עבדתי.
עבדתי חלק מהמשלחת הכלכלית.
המשלחת הכלכלית.
כשעבדתי בבנק ישראל הייתי זמן מסוים מזכיר של ועדת חקירה
ממשלתית שבראשה עמד נבנצהל שהיה אחר כך מבקר המדינה. אישיות.
המבקר השני אם אני לא טועה.
כן. ועם המלצה שלו על המקום נתנו לי עבודה במשלחת
הכלכלית כך שעבדתי שם כמה
שנים וגם התחתנתי שם עם בחורה מקומית ואחר כך חזרתי לארץ.
אחרי 5 שנים חזרתי לארץ.
מתי אחותך הגיעה לארץ?
רק ב-69.
ואת הדודים אתה פגשת?
כן. כן. בטח.
אז קיבלת קצת מידע על המשפחה של אבא?
כן. כן. שלא ידעתי.
שלא ידעתי. כן בטח.
הייתי בקשר איתם כל הזמן.
חופשים הייתי מבלה אצלם.
חופשים הייתי מבלה אצלם.
הייתי עובד גם בחופש בשביל להתפרנס.
מבחינת תחושה של שייכות.
הייתה איזה שהיא?
למי הייתה? לארץ?
לארץ בטח.
כן?
לארץ בטח. כל הזמן.
כל הזמן שהייתי באמריקה בטח.
יטי חזרו לארץ?
לא. לא. הם נסעו לאמריקה.
אז הם לא הגיעו?
לא הגיעו. בכלל לא הגיעו הנה.
בעלה הגיע הנה כמה פעמים.
הוא דווקא הוא רצה.
הוא רוצה להתארגן פה.
הוא רצה ואפילו הוא קנה מכונות לתעשיית גרביים והביא את המכונות.
אבל אז התברר לו שהוא יצטרך לעבוד. זאת אומרת.
הוא לא יכול למסור את זה למישהו שיעבוד אלא והוא לא היה מסוגל לזה.
לא היה מסוגל לזה.
אז הוא מכר את המכונות.
מכר את המכונות למישהו והוא חזר לגרמניה והוא נסע לאמריקה.
אתה פגשת אותם בהמשך החיים?
כן בטח. כשהייתי באמריקה פגשתי אותם.
אמריקה גדולה.
לא. כולם בניו יורק. כולם בניו יורק.
והלה הגיעה לארץ?
הלה הגיעה לארץ. כן.
הגיעה לארץ וכן היו לה פה עוד שני ילדים.
היא הגיעה עם בת אחת והייתה לה עוד בת ובן. כן.
אז אני שואלת שוב ככה.
השייכות היא לארץ. אבל יש איזה שהיא מסגרת יותר מצומצמת שאליה אתה מרגיש שייך?
זאת שאלה טובה. לחברים שלי.
אם כבר אז חברים.
שהיו אז.
חברים. חברים מהאוניברסיטה. חברים מהאוניברסיטה.
כולם ילידי הארץ. לא.
היו כמה גם שכן.
היו כמה גם חבר'ה שבאו מאירופה.
אבל זה היה יותר חברים מהאוניברסיטה שגרתי איתם בשיכון הסטודנטים.
דברים כאלה.
הם כאילו ביססו איזה שהיא משפחה ראשונה.
אם אני מבינה טוב.
זו הייתה המסגרת הראשונה שאליה הרגשת שייך?
משהו כזה. משהו כזה.
ובהמשך?
הייתה עוד. יש.
כאילו אני מבינה שחזרת לארץ.
האם נוצרה עוד מסגרת משפחתית?
כשאחותי הגיעה.
אבל אנחנו מכירים מ-68.
למה אתה מתייחס?
אתה ובת הזוג הנוכחית שלך.
כן.
ששמה?
ששמה אילנה יערי.
אוקיי. ש.
שאנחנו מכירים מפני שהיא הייתה נשואה.
בעלה היה איתי במילואים.
ככה אנחנו מכירים. ככה היכרנו ובעצם אחרי שאשתי עזבה
וחזרה לארצות הברית אז הייתי מגיע לפה לעיתים.
גרתי לא רחוק והייתי מגיע לפה לעיתים לכוס קפה
ולשיחה וכן
זה היה חברות. זאת הייתה חברות.
ואז נוצרה המסגרת המשפחתית?
אני מנסה כאילו. כשהגענו.
כשדיברנו בפעם הראשונה אמרת.
אולי לא צילמנו. אבל אמרת.
זה לא עזב אותי.
התקופה של המלחמה לא עזבה אותי והשאלות אלו קשורות לזה באמת.
לתחושה של לאן אתה שייך?
ומה בעצם מוצק אצלך בפנים בהקשר של הנדודים שאתה עברת.
בהקשר של לעזוב נקודה ועוד נקודה.
אמרת מילים אין להם חשיבות.
אני לא מאמין למילים ומצד שני איפה זה נמצא המלחמה בתוכך היום?
שלו עזב אותך?
יש כל מיני דברים שנשארו. ספיחים.
יש ספיחים שנשארו. אני כן מאמין במילים. אני כן מאמין.
אנשים מדברים. היום היינו אצל רופא וזה רופא שאתה יכול לסמוך עליו 100%.
בעיניים עצומות. הוא. אתה גומר.
יצאת משם והבנת בדיוק איפה.
לפני מה אתה עומד ומה צריך לעשות. אז ככה שבטח.
אני מאמין לאנשים אני כבר יודע להבחין פלוס מינוס. כמובן פלוס מינוס.
אבל יש איזה פחד מהגרמנים שיבואו.
שיש לזה צורות אחרות של צרה אחרת. אבל יש.
ישנו תמיד החשש הזה שהם יבואו.
הם יבואו. זאת אומרת.
אין איזה ביטחון כזה.
זה יכול לקרות עוד פעם.
יכול לקרות עוד פעם.
לא בצורה כזאת בצורה אחרת אבל זה יכול לקרות עוד פעם. כן.
זה ליווה אותך לאורך השנים
או שהצלחת לחיות חיים פחות יותר מנותקים מהדבר הזה?
כן. זה ישנו. אבל זה לא.
זה לא במקום איפה שזה היה ב-45 וזה גם לא איפה שזה היה ב-48.
שבכל זאת היה קשה להאמין לכל הגויים באירופה. הרי הם כולם.
הם כולם שיתפו פעולה עם הנאצים שלא יספרו סיפורים.
כולם. חוץ מהבודדים אחד מאלף.
אבל כל האחרים שיתפו פעולה עם הנאצים.
אז אין לך מה לסמוך שם. זאת אומרת.
לא היה מה לסמוך שם ולכן באתי לארץ. כן.
היום העולם הוא קצת שונה באמת. אנשים מדברים אחרת.
אנשים קשה להם להבין בכלל איך זה היה מה שהיה.
אבל אני יודע שזה היה ואני יודע שזה יכול להיות עוד פעם.
אתה סיפרת את הסיפור שלך לאנשים?
לאורך השנים מצאת לנכון?
רצית? שאלו אותך?
לא. רק אחרי. לא. לא.
לא דיברתי על זה הרבה אבל אחרי שגמרתי. זאת אומרת.
יצאתי לפנסיה בעידודה של אילנה כתבתי.
כתבתי זכרונות די מפורטים ובסך הכל כל מה שסיפרתי פה כתוב שם
פלוס מינוס כך שכתבתי וזה הקל עליי.
זאת אומרת. קודם כל הייתי צריך להתבונן בפני עצמי וזה עזר לי.
עזר לי הסתכל על עצמי ולהבין מה?
ויש דברים שנשארו. יש דברים שנשארו.
יש איזה פחד מסוים שנשאר.
שנשאר. לפעמים בחלומות. סיוטים.
פעם בחודש משהו כזה
אני מתעורר ולא שקט. אי שקט.
ואתה יודע שזה שייך לזה?
שייך לזה. שייך לזה.
אני חושבת שעשינו את הדרך.
יש איזה משהו שלא שאלתי והיית רוצה להתייחס אליו או איך היית רוצה לסכם את הראיון הזה?
כרגע. כרגע לא. כרגע לא.
זאת אומרת. אני בטוח שיש משהו להגיד.
אני בטוח שיש משהו להגיד אבל כרגע לא איך שהוא התרוקנתי.
משהו כזה ואני צריך לנוח. משהו כזה.
בסדר.
אז אני מאוד מאוד מודה לך על הזמן הזה שהקדשת לנו. תודה.
זה היה טוב.
האישה הזאת
אמא שלי קוראים
לה לאה מהבית לנדאו והכינוי שלה היה לייקה והיא נספתה
בשואה בפלאשוב
ב-1943 וזה אבא שלי.
הגבר זה אבא שלי.
זאת תמונה מלפני המלחמה שהיה לו זקן.
בזמן המלחמה הוא הוריד את הזקן.
קוראים לו יהושע שייעה יעקובוביץ והוא נספה בבלזץ. במחנה בלזץ.
כן.
אנשים האלה.
הראשונה היא אימי.
לאה לייקה לנדאו. השניה היא שולמית אשכנזי שאחר כך.
אחרי שהיא התחתנה קראו לה שולמית בר הילל והיא חיה בירושלים עד גיל
84 והשלישית זה הלה גבריאלוביץ שהיא גם כן
היא הצליחה לשרוד את המלחמה והיא חיה בירושלים עוד הרבה זמן.
אלה שתי
תמונות שלי מגיל צעיר מאוד.
שנה וכמה חודשים.
כנראה בקרקוב בשנת 35-36 משהו כזה.
זאת
תמונה משנת
38 באזור נופש.
בעיירת נופש. כנראה קריניצה.
לא בטוח. זאת אמא שלי.
היא מחזיקה אותי. מחזיקה את אחותי
באמצע וילדה אחת בלונדינית שאני לא יודע מי היא היא כנראה הבת של מי שצילמה את התמונה.
זאתי יטי אשכנזי.
צילום של אחרי המלחמה.
זאת
תמונה
מפרשוב ב-1946
ישנה שם אחיינית של יטי ולידה אני ולידי אחותי.
אחותי כרגע היא נקראת יהודית פרידמן
ולידה גברת גלדמן שאימצה אותה.
איפה זה מצולם?
בפרשוב ב-1946.
זאת התמונה מצד שמאל. כן? עכשיו התמונה מצד ימין.
בצד ימין זאת תמונה מאקסלבן מ-1946.
47. אני לא יודע בדיוק.
זה אני עם שני
חברים הניק ורובל ושמואל שאני לא זוכר את שם משפחתו.
איפה אתה בתמונה?
אני בתמונה בצד ימין.
תמונה מזקופנה
מ-1945 ומצולם שם.
מצולם שם. הגבוה הזה לונק לאון ולידו.
זאת אומרת מתחתיו זה קובה ואני מיד מימינו.
משמאלו.
משמאלו. סליחה. משמאלו ואת כל השמות האחרים אני לא מכיר.
אז איפה אתה בתמונה?
אני ליד קובה.
כן. אבל איפה זה? שני מצד שמאל.
שני מצד שמאל.
זה עוד
תמונה מקיבוץ לוחמי הגטאות ששם התאספנו
כל החבר'ה מזקופנה שנשארו עדיין וזה אני וזה קובה.
זו
תמונה
של המשפחה שלי
אני נמצא בצד ימין הראשון.
אילנה נמצאת לפני אחרונה בצד ימין.
מצד שמאל. כן. השניה בצד שמאל וכל
האחרים הם ילדים שלה והנכדים שלה של אילנה אבל זה גם המשפחה שלי
עדות של דוד יעקובוביץ יליד 1935 Krakow פולין על קורותיו ב-Krakow, ב-Tarnów, ב-Košice, ב-Budapest, ב-Vác ועוד קורות המשפחה ב-Krakow; האב דתי, האם חילונית; עליית הדודים לארץ ישראל בשנות העשרים וסירוב האב; פרוץ המלחמה בספטמבר 1939; בריחת האב עם האחות הצעירה וחזרתם; מעבר למשפחת האב ב-Tarnów ב-1940; לכידת שני בני משפחה שהגיעו מברית המועצות ורציחתם בידי הגרמנים; עבודת האב בעבור הגרמנים בבית חרושת; אקציה; עזיבת האם והאחות ל-Krakow; אקציה; לקיחה עם בת משפחה; שחרור בידי האב שהיה בעל ניירות עבודה; גירוש לגטו Krakow; ביקורי האם; הברחה מהגטו בידי האם; הסתתרות; הכנסה לגטו Krakow לחברת משפחה למשך מספר חודשים; בריחה מהגטו; העברה למסתור בבית שתי גויות מינואר עד ספטמבר 1943; מידע על לכידת האב ורציחתו; בריחה להונגריה ומשם לסלובקיה; מגורים בבית משפחה; מעבר ל-Košice; מעבר ל-Budapest; מעבר לבית יתומים ב-Vác עד אפריל 1944; הגעת חברת האם והעברה ל-Budapest; הברחת הגבול לסלובקיה; הגעה ל-Krupina; לכידה; העברה לבית כלא; העברה ל-Nováky; בריחה מהמחנה; ניסיון הברחת גבול, לכידה והעברה ל-Nitra ול-Sered באוקטובר–נובמבר 1944; סלקציה; יציאה למגורים ב-Sered; העברה ל-Terezin; שחרור במאי 1945; חזרה ל-Krakow; הצטרפות לילדי לנה קיכלר ב-Zakopane; עלייה לארץ ישראל ב-1948; קליטה ושיקום.
LOADING MORE ITEMS....
מספר פריט
13353124
שם פרטי
דוד
שם משפחה
Jakubowicz
תאריך לידה
20/06/1935
מקום לידה
Krakow, פולין
אופי החומר
עדות
מספר תיק
14383
שפה
Hebrew
חטיבה ארכיונית
O.3 - עדויות יד ושם
תקופת החומר מ
17/09/2018
תקופת החומר עד
20/09/2018
מוסר החומר
יעקובוביץ דוד
מקור
כן
מספר העמודים/מסגרות
75
מקום מסירת העדות
ישראל
סוג עדות
וידאו