חנות מקוונת יצירת קשר אודותינו
Yad Vashem logo

Maurice Gluck

Testimony
היום י"ט בחודש שבט שנת תשע"ח. הרביעי בפברואר 2018.
אני סיגל הולצמן מראיינת את מר גליק מוריס.
מר גליק נולד באנטוורפן שבבלגיה בשנת 1939.
הראיון מטעם יד ושם ונערך בבית עד.
בוקר טוב מר גליק.
בוקר טוב.
אנחנו נתחיל ברשותך בבית הוריך לפני המלחמה.
בעצם גם לפני שנולדת.
אנחנו רוצים לשמוע כמה שיותר מידע על קורות המשפחה.
בוא נתחיל בשמות. איך קראו לאבא זכרונו לברכה?
אבא הוא יהודה. בלועזית שמו היה אוייגן. תלוי איך מבטאים.
אוייגן גליק.
נכון.
איך קראו לאמא?
אימי הביולוגית היא שרה שטראובר.
איפה אבא נולד אתה יודע?
הוא נולד במקום שנקרא
מרושיביץ' ברומניה במקום שאחר כך עבר להונגריה.
שינה שמו. חזר לרומניה.
זאת אומרת טרנסילבניה?
בהחלט.
מה אתה יודע על ההורים של אבא?
לא הרבה.
אבא של אבא גוייס בזמן מלחמת העולם הראשונה. זה אני יודע.
אני חושב שהוא חזר משם די שבור
כי אבא שלי סיפר על אביו שהוא לא היה בן אדם בולט במיוחד.
הוא הפך להיות מלמד בחדר.
איך קראו לו לסבא?
משולם. ואשתו של סבא משולם.
סבתא מלכה מינה מלכה קראו לה.
היא הייתה אישה יותר פעלתנית.
היא הייתה מכינה פאות לנשים יהודיות.
הייתה תופרת ואפילו שדכנית לעת מצוא.
כמה ילדים היו להם?
זהו שזה הדבר לא לגמרי ברור.
אני חושב שהיו להם משהו בין עשרה ל-12 ילדים שכולם.
כולל ההורים. נכחדו בשואה.
הם כולם נרצחו באושוויץ?
הם הגיעו יהודי טרנסילבניה לאושוויץ?
אין לי הרבה פרטים אבל נראה לי.
אז אתה אומר שלאבא
היו בין עשרה ל-12 אחים.
משפחה מאוד גדולה. כולם נשארו בטרנסילבניה.
אבא היחיד שהיגר מטרנסילבניה למערב?
כן. הוא הגיע לבלגיה כתלמיד ישיבה עדיין.
אבל. הרי מה שהוא כנראה שמע מאביו על הצבא.
אני חושב שהוא עדיף לא לשרת בצבא ברומניה.
אחד השיקולים שלו כנראה כי הוא הגיע לבלגיה לפני גיל 18. גיל צבא.
הוא התחיל כשוליה במפעל ליהלומים.
הוא הגיע לאנטוורפן?
כן. הוא הגיע לאנטוורפן כשהוא ידע יידיש ועברית שהוא למד בישיבה.
לא ידע לא פלמית ולא צרפתית.
היידיש עזרה לו בהתחלה כי הרבה מאוד פועלים היו יהודים כמוהו שבאו וחיפשו להתפרנס.
השוני הוא שאבא מאוד אהב את כל מה שקשור לעיבוד היהלומים.
הוא הפך ברבות השנים הוא גם הפך ממש להיות מומחה בקנה מידה הבינלאומי.
אבל מה שקרה זה שהוא הגיע ב-28'.
לבלגיה ו-29' התחיל המשבר הכלכלי הגדול ולא הייתה עבודה לפועלים ביהלומים.
אבא סיפר שבאותם ימים
הקהילה באנטוורפן סידרה לו שתי ארוחות חמות בשבוע. שזה היה מצויין.
אבל שאר הימים הוא הסתפק בבקבוק חלב
אחד ושתי לחמניות ליום ושהמצב הזה נמשך.
אז הוא וחבר טוב שלו.
שגם הוא היה יליד רומניה.
התחילו לייבא מעי כבשים מרומניה.
מעיים שימשו לייצור נקניקים.
קצבים היו אוספים את שאריות הבשר שלהם.
מוסיפים מלח ותבלינים ודוחסים לתוך מעיי כבשים.
כמובן שהיו מנקים בעמל רב.
אבא סיפר
שבחיפוש אחר לקוחות מעבר לאנטוורפן.
הוא הגיע לבריסל לסוחר תבלינים אמיד בשם וונדן סטוק.
וונדן סטוק באמת עזר להם למצוא. להגיע.
לעוד קצבים נתן להם המלצות וככה הם הסתדרו
יפה ונראה שהקשר עם וונדן סטוק
נמשך כי כשהגיעה המלחמה אז התחדש הקשר.
נספר לך בהמשך.
תיכף נשמע איך בעצם אותו וונדן סטוק קשור לזה שאתה יושב היום מולי.
זה סיפור ההצלה.
אני רוצה רגע לחזור למשפחה של אבא.
אבא סיפר לך משהו על האחים והאחיות שלו?
לא. אבא אמר שהיו לו אחים ואחיות וגם
על אבא ואמא אבל לא הרבה לספר עליהם בכלל.
לחלקם היו ילדים? זאת אומרת.
חלקם היו בעלי משפחות בעצמם?
בטוח.
רק שאין לי שום מידע עלהם.
זאת אומרת כשאנחנו מדברים
על הנרצחים מהמשפחה של אבא אנחנו מדברים על כמות עצומה של אנשים כנראה.
נכון.
זה לא היה משהו שהעסיק את האבא ברבות הימים?
לא. אני חושב שאבא השתדל. לאחר המלחמה.
השתדל כמה שיותר להתרחק מהזכרונות האלה.
לא פשוט.
בוא נעבור רגע לאמא.
לאמא הביולוגית. איפה אמא נולדה?
היא נולדה בטושנאד שגם בטרנסילבניה. אמא דווקא כן.
אחותה של אימי שהפכה ברבות הימים להיות אמא שלי.
שוב סיפור אחר.
אמא הלן סיפרה לא מעט על ההורים שלה.
בוא נעשה סדר. הלן בעצם זאת אחותה
אחותה של שרה אימי
שהיא אשתו השניה של אבא.
נכון. היא סיפרה שקודם
כל שאבא שלה היה שוחט ומוהל ובן אדם מכובד ומקובל על הבריות בטושנאד.
על אמא שלה היא דיברה פחות אבל גם הייתה
איך קראו לו לסבא?
שלמה צבי. שלומי הירש ביידיש.
ולאמא שלה.
כרגע לא זכור לי. אבל רשום לי.
וכמה ילדים הם היו במשפחה. אתה יודע?
הם היו שמונה ילדים. למיטב זכרוני.
מהם להפתעתי שרדו מספר אחים שהם היו יותר גדולים ממנה.
היא הייתה שרה. הייתה כמעט הכי צעירה מהילדים.
אחותה הלן הייתה הכי צעירה ושתיהן היו היחידות. לא.
שתיהן ואח הצעיר ביותר שלהם.
דוד משה היו היחידים שנשארו בבית.
כל שאר האחים כבר התחתנו והיו חלקם בעלי משפחה. בקיצור
והם נשארו לגור שם באזור בטרנסילבניה?
לא ברור. לא ברור כי בזמן המלחמה די התפזרו. חלקם שרדו.
קודם כל. היה האח הגדול. הדוד אפריים.
שעלה לארץ עוד בזמן הבריטים בשנות השלושים.
דוד ברל
והדוד יחזקאל שהתחבאו נראה באזור.
סליחה. בזמן המלחמה והדוד משה. מוישקי.
שהוא היה הכי צעיר שנלקח לעבודה על ידי ההונגרים שהגיעו לאזור.
הסיפור שלו גם סיפור לא פשוט
הוא בעצם היה בפלוגות העבודה ההונגריות.
בדיוק.
הוא לא הגיע לאושוויץ עם שאר הקהילה
נכון.
שהסיכוי להינצל שם היה טיפה יותר גדול מהסיכוי להינצל במחנות.
מה שקרה לדוד משה.
זה שהוא סיפר אחר כך כשהוא הגיע לארץ.
הוא סיפר שבמסגרת פינוי הגופות שהייתה העבודה שלהם.
כשהייתה הפסקה בלחימה הם היו אוספים את הגופות.
ויום אחד. סיפר מוישי.
הוא לקח רובה מאחד השומרים וירה בו ואחר כך הוא ועוד קבוצה של יהודים
מאותה קבוצת עבודה עברו את הגבול אל
הסובייטים לצד הרוסי ושם כמובן הוא נשלח לסיביר והיה במחנות העבודה שם.
לא ממש קיבלו אותו כגיבור מלחמה אבל הוא שרד גם את את המחנות האלה.
אנחנו קצת הקדמנו את המאוחר כי נכנסנו לסיפור של הדודים. אז בוא נחזור שוב אחורה.
הורייך. קודם כל איפה הם נפגשו?
נכון. אז אני נחזור ברשותך. נחזור טיפה אחורה.
בשנות המשבר הגדול. שנות.
תחילת שנות ה-30'. אבא והשותף שלו.
נחום פרל. יבואו מעיי כבשים מרומניה.
כשהמצב הכלכלי השתפר מעט אז הם חזרו ליהלומים ודווקא הצליחו מאוד יפה.
גם נחום וגם אבא.
ואז הגיע הזמן. כבר אנחנו מדברים על שנת 38'. להקים משפחה.
אז אבא. הכל היה בהתכתבות לא היה אינטרנט.
כתב לאמא שלו ושאל אם היא
יכולה לעזור לו בשידוך ואז היא פנתה למשפחת שטראובר שהיא הכירה איך שהוא.
וחשבה על שידוך עם שרה.
אימי לעתיד ומכיוון ואבא לא יכול לחזור לרומניה.
בגלל שהוא לא עשה צבא.
הם קבעו להיפגש בקושיצה שזאת עיר בצ'כוסלובקיה.
לא רחוק מהגבול של רומניה ושלאבא הייתה משפחה.
משפחת שתול שחיה אז בקושיצה וכך אורגן המפגש אבא הגיע מאנטוורפן.
שרה עם ההורים שלה הגיעו מאיפה הם היו אז?
כבר הם גרו וגם בטרנסילבניה ונפגשו בקושיצה.
יש תמונה גם של אבא ושרה למחורת הכרזת האירוסים והתנאים.
ויום לאחר מכן אבא חזר לעבודה באנטוורפן ושרה אימי
לעתיד הגיעה אולי שבוע לאחר מכן והם התחתנו בשעה טובה באנטוורפן.
אם אני לא טועה. במרץ 1938.
בעצם הסבתא הצליחה בשידוך.
הצליחה בהחלט.
אבא ואמא מאוד אהבו.
הם היו זוג ממש מאוד מאוד קרוב.
אנשים שהכירו את אמא שרה.
סיפרו שהיא הייתה אישה יפה.
ראינו בתמונה.
נכון. רק אני לצערי לא זוכר אותה בכלל כי לפני שהגעתי לגיל שלוש.
אמא הביאה אותי לוואנדן סטוק.
אני עוצרת פה. אני רוצה שנדבר עוד קצת על החיים לפני המלחמה ולפני שנולדת.
בעצם ההורים שלך היום מה שנקרא אוסט יודן כמו רבים מיהודי אנטוורפן.
גם רבים מיהודי בריסל.
קודם כל. מבחינת שפה דיברו פלמית?
סליחה. לא.
עד כמה שידוע לי אבא למד פלמית כיוון שהיה צריך
בשביל עבודה ואחר כך גם סיפר שהוא עשה קורס בברליץ הוא למד צרפתית.
אבל בבית דיברו יידי וגם
חוץ מהעבודה ששמעתי רק יידיש עד גיל שלוש.
גם קראו לי מוישל'ה.
לא בכלל לא ידעתי שקרו לי מוריס עד שהגעתי לוואנדן סטוק.
בעצם השם שניתן לך כשנולדת.
משה אהרון. נכון. שזה
ביידיש נשאר מוישל'ה ובצרפתית כמובן לרשויות היה מוריס.
אתה יודע לפני המלחמהאיפה הם גרו באנטוורפן?
לא. יש קצת בלבול כי הם עברו מספר כתובות.
רשום לי בתעודות והמסמכים ששלחו לי אחר כך ממשטרת הזרים בבלגיה
ששמרה העתקים מכל מסמך שהיו עובדים זרים בבלגיה.
היו חייבים למלא כל שנה. נדמה לי.
אז כל הכתובות רשומות שמה אבל אני לא זוכר.
לפי מה שאתה מניח.
הם כנראה חיו בקרב קהילה יהודית. קרוב לאיזה בית כנסת. קרוב לחנות כשרה.
למה בית כנסת אחד? היו כמה בתי כנסת.
היו שטיבלך.
נכון אבל. אבל אני חייב לציין בכל זאת.
שאבא הפסיק להיות דתי די מהר עוד לפני שהוא פגש את אמא שלי.
יש תמונה שלי שהוא הגיע לבלגיה. יש לי תמונה של אבא. סליחה.
שהוא הגיע לבלגיה עוד כבחור ישיבה והוא נראה כבחור ישיבה.
אומנם בבגדים אזרחיים אבל כבחור ישיבה.
בתמונת האירוסים שלו ושל אמא שרה הוא כבר
לבוש ממש בבגדים של גויים אפשר לומר.
מודרניים לאותה תקופה.
נכון. יש גם סיפור שאבא
סיפר כשהוא שאל את אבא שלו מה דעתו על שר.
ה אז אבא שלו אמר לו ביידיש: "יפייפה זייסתדה".
הרי אתה רואה שהיא יפהפייה והשאר אמר.
אתה תגלה אם היא תרצה לגלות לך ולכן ההחלטה היא החלטה שלך בלבד.
אמא לעומת זאת סיפרה. ככה סיפר אבא.
שהיא שאלה את אבא שלו מה הוא חושב אז הוא אמר.
שנראה לו בהחלט אבל אם היו לה איזה שהם ספקות כי היא הייתה אישה מאוד מאמינה.
וקצת הפריע לה או אפילו יותר מקצת הפריע לה שאבא כבר לא היה דתי.
אז בבית אני מבין ששמרו על בית יהודי
וכשר אבל בואי נגיד שלאבא זה היה פחות חשוב.
אתה חושב שאבא עבד בשבת לפני המלחמה?
לא. לא הייתה שום סיבה כי העבודה
הייתה בבורסה בסביבות הבורסה והבורסה הייתה סגורה בשבת בבימי ראשון כמובן.
אתה חושב שלפעמים הוא הלך לבית כנסת?
אני בטוח שהוא הלך מדי פעם לבית כנסת.
יותר מאשר מידי פעם.
כי גם בארץ
כשהוא היה נפגש עם אנשים החרדים אז
תמיד היה להם איזה דבר תורה לספר אחד את השני והוא הכיר.
זכר את כל המנהגים והוא לא להתבייש בזה. זאת אומרת.
הוא ראה את היהדות כצד אחד שלו אבל לא שמגדיר את כל כולו.
אז לפי מה שאני מבינה.
הורייך בעצם מקימים בית. בית יהודי מה שנקרא. אתה יודע אם היו להם חברים
טובים גם גויים. בלגים?
לא שידוע לי.
יצרו קשר אמיתיים.
לא. סליחה.
אני לא חושב או לא ידוע לי שהיו להם חברים גויים.
כי היהודים נהגו לחיות בתוך הקהילה שלהם
מי שיותר חרדי בקהילה יותר חרדית ומי שפחות פחות אבל רק בין יהודים.
אני גם זוכר וגם אחרי המלחמה שהחברים שלי היו ילדים של חברים של ההורים.
הכל איך שהוא נשאר במסגרת יהודית ומאוד צמודה למשפחה.
אולי אבא ואמא הלן סיפורו לך.
קודם כל. האם הם בילדותם סבלו מאנטישמיות בטרנסילבניה?
הם דיברו על זה?
אני צוחק כי. איך לא?
היוצא מן הכלל היה דווקא דוד משה.
דוד מוישי כי למרות שהוא יהיה הכי קטן והכי צעיר בן האחים משפחת שטראובר.
הוא ביריון. כזה רזה וסיפרו עליו שהוא
שילדים גויים השתדלו לא להתחכך בו למרות שהוא לא היה בעל גוף.
היה צנום אבל קודם כל עם כוח רצון חזק ולא פחד מאף אחד.
זאת אומרת. לפי הסיפור הזה אפשר להבין שהייתה איזה בעיה של אלימות מצד נניח נערים גויים.
אז אני מתאר לעצמי שאת מכירה את כל הסיפורים על היהודים.
יש הסיפור על היהודי שכבר שכח לגמרי מיהדותו
בארצות הברית ואז באו ושאלו אותו: מה נשאר לך מהיהדות שלך?".
הוא אמר:" אני עדיין מפחד מכלבים".
לגבי ציונות.
סיפרת את דוד אפריים שעלה לארץ.
האם הייתה למשפחה נטייה ציונית?
לאבא לא הייתה במיוחד נטייה לציונות.
מי שהייתה ציונית במשפחה הייתה אמא.
עכשיו אמא עברה כמה.
אמא הלן.
אמא הלן. סליחה.
עברה כמה גלגולים.
היא הייתה אפיקורסית. קודם כל.
בניגוד לאחות שרה. שהייתה מאמינה.
שזאת אמך הביולוגית.
נכון. שרה הייתה אישה מאמינה והלן אחותה היותר צעירה.
למרות שהם היו מאוד.
מאוד קרובות וחברות ממש טובות. הלן הייתה אפיקורסית.
בצעירותה נטתה לסוציאליזם ואפילו לקומוניזם.
למרות שהיא לא הייתה פעילה בארגון נוער ציונים.
היא שמעה דברים ולפני
המלחמה היא הייתה יותר סוציאליסטית עם נטייה אפילו לקומוניזם.
אבל הניסיון שלה המלחמה הפך אותה ליותר הציונית.
עד כדי כך שכשהיא הגיעה
לבלגיה באישור השהייה שלה היה כתוב שהיא בדרכה לפלסטינה.
אבל שוב. זה סיפורים שקרו אחרי המלחמה.
הרבה דברים השתנו בזמן המלחמה.
חוץ מדוד אפריים היה עוד קרוב משפחה שהיה כבר בארץ ישראל?
לא. דוד אפריים הגיע לפלסטינה לאו דווקא מטעם ציונות אבל נדמה לי.
לפי מה שהבנתי. שהיה לו עסק גדול של בדים שפשט את הרגל והרעיון
של לעלות לארץ היה פיתרון בנמצא והוא הצליח
לעלות יחד עם דודה מלכה והם איכשהו הסתדרו בירושלים.
הם גם היו זוג יותר דתי אז ירושלים
גם מאוד התאימה להם.
לגבי הלן.
מתי היא הגיע לאנטוורפן. לבלגיה אתה יודע?
סיפור ארוך.
הלן הגיע לבלגיה אחרי המלחמה במרץ 46'.
ואיפה היא הייתה בזמן המלחמה?
צריך לזכור שהלן נשארה בטושנאד יחד עם ההורים
שלה בזמן שאחותה היקרה הייתה בבלגיה.
ושרה הייתה כותבת כל שבוע להורים שלה בטרנסילבניה.
משום מה הלן הייתה זאת שהייתה הולכת לדואר.
אוספת את המכתבים שהגיעו ומקריאה את המכתב של שרה להורים.
כשבאו לקחת את ההורים שלי מאנטוורפן או בסוף ספטמבר או תחילת אוקטובר של 42'.
אמא שרה הספיקה לכתוב פתק.
לשים אותו בתוך מעטפה מבוילת שהכינה מראש.
לזרוק אותה דרך החלון.
המכתב הזה הגיע לטושנאד.
והלן שהלכה לדואר לקחת את המכתב ראתה את הפתק.
קרעה אותו. אני מדבר על אוקטובר 42'.
כתבה במקומו מכתב אחר ששמה במעטפה וקראה להורים.
עד שלקחו אותם לאושוויץ ב-44'.
מאי. יוני 44'. הלן הייתה הולכת כל שבוע לדואר.
מביאה מכתב שהיא כתבה ומקריאה אותו להורים שלה.
אמא הלן סיפרה לי
שכשלקחו אותם ב-44' לאושוויץ כל המשפחה ועוד הרבה יהודים אחרים.
היא אמרה שהיא ניסתה לעודד את ההורים.
להגיד להם שלוקחים אותם לעבודה וכשהגיעו לאושוויץ והיה כתוב שם: "ארבעייט מאכט פריי"
ראתה את זה
כסימן שהתבדה כמובן.
למיטב ידיעתי. כל המשפחה
נלקחה לתאי הגז ולמשרפות.
והיא. סיפורה של הלן הוא שהיא אף פעם לא אהבה לאכול.
כשהייתה ילדה אפילו שלחו אותה לחווה אצל גויים כדי שהיא תשמין.
אבל זה לא עזר הרבה ומה שהחזיק אותה במחנה.
אז שהם הגיעו לאושוויץ הוא שהיא אף פעם לא הייתה רעבה.
לפחות זה מה שהיא סיפרה למרות שהיא הייתה רזה לפני כן.
היא רזתה עוד יותר.
בעצם. הוריה מן הסתם נרצחו מיד כשהם הגיעו לאושוויץ הסבא והסבתא?
סביר להניח.
וכל התינוקות הקטנים של המשפחה והילדים?
הלן הייתה בגיל העבודה אז היא שרדה את הסלקציה הראשונה.
היא נולדה ב- 17.
כן בטח שרדה את הסלקציה.
ב-44 היא הייתה בת 17.
לא מסתדר לי.
אוקי. בוא נניח רגע לזה. אני רק רציתי להבין איפה הלן הייתה באותו זמן. היא לא הייתה בבלגיה.
לא.
היא מגיעה לבלגיה רק אחרי המלחמה.
לא. לא מיד. חשוב. חשוב להבהיר. כי מה שקרה.
ברשותך. אבל אנחנו ממש
סוטים מהציר הכרונולוגי כשנגיע לסיום של המלחמה נדבר על הלן ומה קורה איתה.
אני עדיין לפני המלחמה.
אנחנו יודעים שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה כבר ב-33'.
אולי אבא סיפר לך.
האם הייתה מודעות לאבא ולחברים שלו למה שקורה בגרמניה הנאצית?
אני בטוח שהייתה להם מודעות.
אבא היה קורא עיתון?
ברור. ברור. ברור. ברור שקראו עיתונים.
אני לא יודע כמה אמא שרה קראה את העיתון.
כי אני ממש לא יודע.
יכול להיות שהיא כבר למדה פלמית בזמן שהותה בבלגיה.
אבל אבא בהחלט היה מודע למה שקורה.
אבל שאלתי את אבא פעם.
הרבה אחרי המלחמה. למה הם לא ניסו לברוח?
אז הוא אמר שלא היה לאן כבר.
תיכף נשמע. בוא נדבר.
קודם כל. יש לך עוד משהו שאתה רוצה לומר על המשפחה לפני 39'?
לפניש אתה נולדת. דברים שסיפרו שאתה יודע או שאתה חושב שדיברנו על העיקר?
סיפרתי לך על האחים של שתי אמהות שלי
ששרדו את המלחמה. רק חלקם.
כי הם היו כנראה יותר צעירים והצליחו להתחבא כנראה.
זה היה הדוד משה.
הדוד ברל והדוד יחזקאל.
שלושת האחים.
אתה יליד אוקטובר 39'.
בדיוק חודש לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה ועדיין לא קשור לבלגיה.
כמובן לא קשור עדיין לטרנסילבניה.
אתה נולדת. עשו לך ברית מילה.
מן הסתם. משפחה יהודית.
לגבי מראה. אפשר היה לראות על אבא ואמא שרה שהם יהודים אתה חושב מבחינת חיצוניות?
לדעתי לא. לא.
חוץ מזה שאמא נהגה לחבוש כובע בכל תמונה.
היא באמת חובשת כובע כאשה דתייה.
אבא בהחלט התלבש כמו גויים.
הוא לא נראה יהודי בשום צורה שהיא.
וכנראה שגם אני לא.
אני רואה אותך אתה עם עיניים בהירות.
הייתי פעם בלונדיני.
אתה נולדת ב- 39'. ב-40' כבר
הגרמנים מגיעים לבלגיה.
מאי 40'. כיבוש אנחנו יודעים שרבים מיהודי אנוורטפן בורחים לצרפת בשלה הראשון.
נכון. ההורים שלי ניסו לברוח.
אני לא יודע אם ברחו.
אם הגיעו עד לגבול צרפת או גבול הולנד.
אבל מה שאני יודע זה שהם נעצרו בגבול וכנראה על ידי חיילים
גרמנים שהגיעו לי לפניהם והוכרחו לחזור לאנטוורפן.
אני הייתי קטן מידי כך שאני לא זוכר.
מהתמונות הבודדות שישנן אני נראה ילד בריא.
גם ההורים נראים בסדר בסך הכל.
עוד משהו שקורה ב-40'.
זה קשור במשפחה שלך.
זה מה שקורה בטרנסילבניה.
באוגוסט 40' ההונגרים נכנסים
למקומות בטרנסילבניה ובעצם אנחנו נכנסים לכמה שנים של ביניים בטרנסילבניה.
היהודים אומנם חיים תחת חקיקה אנטי יהודית שם
אך עדיין חיים וכל זה יגמר ב-44' כשהגרמנים יכבשו את הונגריה.
יהדות הונגריה כולה בחודשים ספורים תושמד בעיקר באושוויץ.
כשאנחנו חושבים על מה שקורה באנטוורפן בעצם באנטוורפן בשלב
הראשון לעומת מזרח אירופה היה נראה שהחיים בסדר.
היו קצת חוקים אנטי יהודיים בעיקר שנגעו לכלכלה.
זה לא היה נראה נורא.
הדברים הולכים ומחריפים בהמשך.
נכון.
ב- 42' יש לי מכתב ממשטרת אנטוורפן
שאומרת שאבא בגלל היותו יהודי.
כבר אסור לו לעבוד.
זה היה במרץ. נדמה לי. של 42'.
אבל לאבא היו רזרבות מסתבר כנראה והוא יכול היה עוד להסתדר.
אבל הם חיו בפחד מתמיד כי לאט לאט הדברים נהיו יותר קשים.
מה סיפרו לך באמת? מה קורה במהלך של השנתיים האלה מ- 40' עד
42'. אתה יודע משהו?
מעט מאוד. מעט מאוד ידוע לי.
כי לא דיברו.
אמא שרה כבר איננה.
אמא עם הלן חייה בטרנסילבניה ואבא לא היה לו משהו מיוחד.
במילים אחרות אני לא יודע כלום.
הייתי תינוק לפי מעט התמונות שיש לא סבלתי במיוחד.
אבל מה שכן לא זכור לי גם כל קשר עם ילדים אחרים.
דבר שנמשך אחר כך.
אני מבינה שאתה לא זוכרת אמא. אמא שרה.
לא. ממש לא.
צר לי על כך אבל לא.
חוץ מזה שאנשים שהכירו אותה.
חברים של אבא ששרדו את המלחמה סיפרו שהיא הייתה
אישה מאוד יפה ובעלת אופי חזק בהחלט.
בין 40' ל-42' לאט-לאט החקיקה אנטי יהודית הולכת ומחריפה.
אנחנו יודעים על יהודים רבים מבלגיה. גם בריסל.
גם מאנטוורפן שבורחים לצרפת ובהתחלה הדברים נראים ממש בסדר.
הם המקבלים ידיעות מבלגיה שהכל בסדר.
רובם חוזרים לבלגיה. רובם חוזרים לגוב האריות.
הוריך האם אתה יודע אם הם נרשמו במרשם. היה מרשם יהודים?
בטוח.
מרשם התושבים. הם נרשמו או שהם הבינו שעדיף אולי לא להירשם?
לא.
אבי. הוריי תמיד שומרי חוק ואם צריך להירשם נרשמים.
גם כמובן שהיו לזה גם השלכות.
כי אוכל היה בהקצבה ולא יכולת לקנות אוכל אלה רק בתוספת תלושים.
בכדי לקבל תלושים. היית צריכה להירשם ואז קיבלת בתעודת
הזהות שהייתה לך כעובד זר או תושב זר. היה חותם.
אצל הפלמים כתוביות יוד.
שזה יהודי בפלמית ואצל דוברי צרפתית היה כתוב ז'ואי.
ככה שהם היו בהחלט מקוטלגים ואי אפשר היה לזוז שמאלה או ימינה.
סיפרת קודם סיפור מאוד מרגש על קשר מכתבים שנמשך בין המשפחות.
נכון.
כשבעצם אחרי 42' הלן
ממשיכה כביכול להקריא מכתבים לסבא וסבתא שהכל בסדר.
נכון. לא להדאיג את ההורים.
יש עוד משהו שאתה יודע על קורות המשפחה עד סתיו 42'?
לא.
לצערי לא אוכל לספר לך יותר חוץ ממה שסיפרתי
בטרנסילבניה הדבר היחיד שאני יודע זה לדוד משה שנלקח לפלוגות העבודה של ההונגרים.
וכך בעצם ניצל.
תאמר לי. אנחנו יודעים שכבר מתחילת 42.
' לדעתי כבר בינואר.
יהודי בלגיה צריכים לענוד טלאי צהוב.
אתה יודע משהו על זה?
ההורים סיפורו?
לא. לא סיפרו לי על כך.
זה היה משהו. חלק מחיי היומיום כנראה ובטוח שהיו צריכים לענוד
את הטלאי הצהוב כי אנשים מסתובבים להביא אוכל.
איזה שהוא מסחר אם היה קיים.
אז ככה שבטח הסתובבו ובטח ענדו את הטלאי הצהוב.
אבא סיפר אולי עד כמה הנוכחות הגרמנית הייתה דומיננטית ברחובות אנוורטפן?
לא. מה שאני זוכר מהסיפורים של אבא.
המעט שהוא סיפר על שנות הישיבה שלו כי.
הוא היה תלמיד חכם ממש.
אמרו עליו שהוא היה יכול להיות גדול בתורה.
רק שהוא בחר דרך אחרת. וכך הגיעה לבלגיה.
ואחר כך. פעם אחת רק הוא סיפר אחרי המלחמה.
הוא סיפר על התלאות שלו במלחמה סיפור ששמעתי.
ברשותך. תיכף נגיע לסיפור של אבא.
אוקטובר 42'. בעצם לא.
מדברים על אוקטובר 44'.
אני הולכת עוד פעם אחורה. קיץ 42' מתחילים גרושים של יהודי בלגיה למזרח.
בזמנו לא היה ברור מה זה המזרח הזה.
מה זה העבודה הזאתי.
אנחנו יודעים בדיעבד שמדובר על אושוויץ.
יהודי בלגיה מגורשים דרך מאלין מכלן לאושוויץ.
זה הקיץ.
מה הוריך ידעו באותו קיץ?
מה אתה משער שהם ידעו. מה אבא סיפר?
שני דברים. סיפרתי לך קודם של אבא היה חבר
ושותף בשם נחום פרל ונחום פרל התחתן עם אישה פולנייה.
לא יודע איך. מתי אבל הם התחתנו וגרו בבריסל.
גם וונדן סטוק גר בריסל.
סוחר התבלינים.
נכון. ומה שאני הבנתי הרבה הרבה יותר מאוחר
זה שוונדן סטוק הציע
גם לנחום פרל וגם להורים שלי להסתיר אותם אצלו בבית. היה לו בית גדול.
ומה שהבנתי אחרי המלחמה הוא
שנחום ופסלה כבר הוסתרו אצל וונדן סטוק בקיץ 42'.
והבת שלהם הלן שהייתה אז תינוקת בת שנתיים אולי ולא הייתה
בריאה הוסתרה בבית של איכרים מחוץ לעיר שגם הבת של וונדר סטוק.
אמה הייתה הולכת לבקר את התינוקת
מידי פעם ומדווחת להורים שהיו מוסתרים בבית של וונדר סטוק בקומה השנייה.
מה שאני זוכר והצלחתי לבנות
מזכרונות שלי ושל מה ששמעתי מוונדן סטוק הוא
שלקראת יום הולדת השלישי שלי אמא סיפרה שאנחנו נצא לטיול מחוץ לעיר.
וונדן סטוק שלח חבר שלו עם אוטו.
אני זוכר משום מה בצורה מעורפלת מכונית שחורה. יפה.
אפילו עם צמיגים לבנים כאלה ממש מכונית מהודרת שחיכתה לנו
בפינה של הרחוב הראשי באנטוורפן ונסענו בדרכים צדדיות.
כי אני זוכר במעורפל שוב. חוות ושדות וכאלה.
בעצם. אפשר לומר שהזיכרון הראשון שלך זה מאותה נסיעה.
זה הראשון שלך בחיים?
נכון. זה הזיכרון הברור ביותר.
אתה זוכר את אמא שאומרת לך שאתם שהולכים לטיול?
אני לא זוכר את הדמות שלה.
אני זוכר אותה כדמות שהייתה לבושה בשמלה לבנה. פרחונית שלה.
ושהיא הלבישה אותי והכינה מזוודה קטנה ולקחה את המזוודה איתי לאוטו.
שאלתי. שוב. כמה שאני יכול לזכור.
למה אבא לא בא איתנו אז היא אמרה שפשוט חם מידי בשבילו היום.
למה ההורים מחליטים להעביר אותך בעצם למסתור בבריסל. מה הם ידעו?
אני חושב שהסיטואציה הייתה כבר מסוכנת ממש באנטוורפן.
כי היו עוצרים אנשים ברחוב בודקים ניירות בכל פינה.
הם קודם שלחו אותי.
אני חושב שהמחשבה הייתה שאישה צעירה
עם גבר באוטו יפה וילד שיושב מאחור יוצאים לפיקניק.
זאת תמונה שאיך אומרים? לא מעוררת חשד.
מה שקרה זה. שאני משער.
שאם הם חשבו להביא אותי קודם לוונדן סטוק ואחר כך לעבור בעצמם.
אבל הם כבר לא הספיקו.
זאת הייתה התוכנית?
לדעתי זאת הייתה התוכנית.
אף אחד לא יכול.
כן וונדן סטוק אמר אחרי המלחמה
שהוא רצה להסתיר גם את ההורים שלי רק שהם לא הספיקו להגיע אז רק אני נשארתי.
כמובן שכשאמא הביאה אותי
אז היא מיד הסתלקה ונעלמה פשוט.
ואני בכיתי משך ימים.
סיפרו לי אחר כך.
ואני דיברתי. אני רק ידעתי יידיש והמשפחה הזאתי דיברו צרפתית.
אז ככה שאני מאוד עברתי לדבר צרפתית ואני
לגמרי לגמרי שכחתי גם את היידיש וגם שכחתי שהיו לי פעם ההורים משלי. פשוט נמחק.
גיל שלוש זה גיל גבול בין תינוק לילד. זה עוד לא ככה. מה שיכול
להיות שהקל אולי קצת על הניתוק הגדול מההורים.
תראי אני חושב שיש זכרונות שהם קשים מדי אז אנחנו מוחקים אותם.
במודע או לא במודע.
את אבא אתה זוכר מלפני המלחמה?
לא. לא את אבא ולא את אמא ממש לא.
איפה הוא גר וונדן סטוק בבריסל? באיזה איזור של בריסל?
וונדן סטוק גר בפרבר של בריסל שנקרא ברכאם סנטגאת.
ומכיוון שזה היה בפרבר אז היה
שטח די גדול מאחורי הבית ששם היה מחסן התבלינים של וולדן סטוק.
שזאת הייתה הפרנסה שלו.
גם בזמן המלחמה וגם היה שם גן פרי.
כשלא היו אנשים זרים אז יכולתי להסתובב גם שם.
אתה בעצם הוסתרת בתוך הבית שלו או שהיה סיפור כיסוי והיית יכול לחיות בגלוי?
את צודקת השאלה בהחלט במקום.
אני לא הרגשתי מוסתר.
הדבר היחיד שהיו שני איסורים.
איסור אחד היה שאסור שאנשים זרים יראו אותי. בעיקר לא גרמנים.
איסור השני היה לעלות לקומה השניה.
הסבירו לי שהמדרגות. היו מדרגות מעץ שם ישנות שעלו לעליית הגג בקומה השנייה
ושהמדרגות רקובות והמעקה לא יציב ושזה עלול להתמוטט בקיצור.
שאסור לעלות לשם ואני אף פעם לא עליתי.
רק אחר כך גיליתי ששמה הוסתרו נחום ופסלה
פרל וכנראה שהיא גם מקום להסתיר את ההורים רק שהם לא הגיעו.
אז אני מבינה שנחום ואשתו בעצם חיו שם ממש במסתור בקומה השניה.
לעולם בכלל היה אסור לדעת שהם שם ואתה בתנאים קצת יותר נוחים.
מה זאת אומרת נוחים? הייתי ילד.
אם נכנסה שכנה היא הייתה יכולה לראות אותך?
כן.
איך הסבירו לה את הנוכחות שלך. מי אתה?
תראי. צריך לזכור שב- 40' כשהגרמנים הגיעו אז היו כל מיני אירועים קשים
והיו חיילים שנהרגו ומשפחות שנהרסו גם בבלגיה אז אני הייתי איזה אחיין רחוק.
ובאמת קראתי לוונדן סטוק דוד.
ולבת הזוג שלו ז'אן קראתי לה דודה.
אגב. המשפחה הייתה קצת משפחה לא שיגרתית.
וונדן סטוק היה גבר נאה.
גיל 40 כנראה משהו כזה.
תמיד לבוש בקפידה. שיער משוך לאחור.
אפור כסוף כזה גבר אלגנטי.
הייתה לו בת. אמה בת 20 אז כשהגעתי אליהם.
והיא זאת שבמעשה טיפלה בי בעיקר גם אהבה אותי.
שיחקה איתי. קנתה לי צעצועים. המעט שהיו לי.
הייתה בת הזוג של וונדן סטוק. ז'אן.
שהייתה אישה גרושה עם בן שאז היה כנראה בן 14 או משהו כזה. בשם פול.
פול היה גדול. מה זאת אומרת.
הוא הלך לבית ספר.
הרבה זיכרונות ממנו אין לי.
פול ואמה עם הילדים היחידים בבית?
כן. אמה הבת של וונדן סטוק בת 20.
ופול הבן של ז'אן בן 14.
עכשיו פול היה גם ילד שובב וגם לא התחבר כל כך לוונדן סטוק.
הוא קרא לו מסיה.
כלומר אדוני. ז'אן קראה לו בשמו.
ואמה קראה לו אבא ואני
קראתי לוונדן סטוק ולז'אן דוד ודודה. משפחה.
בעצם אתה גדל לתוך זה?
אתה גדל בלי להבין שיש משהו שקוראים לו אבא ואמא?
נכון. האמת היא שהמושג הזה של אבא ואמא גם היה די מעורפל.
כי גם שמה הוא היה קצת מוזר.
הרי וונדן סטוק היה אבא של אמה וז'אן הייתה אמא של פול.
אז לי היה דוד ודודה.
זה היה מבחינתי זה היה בסדר גמור.
אני מבינה שהם חמים אלייך.
כן. את יודעת ז'אן הרבה יותר מוונדן סטוק עצמו.
מעניין. מי שהכיר את לוונדן סטוק שאני פגשתי לפחות גם בזמן המלחמה וגם אחרי.
כולם קראו לו רק בשם המשפחה שלו.
רק ז'אן קראה לו דניל.
וונדן סטוק זה שם המשפחה.
נכון. נכון.
הוא היה.
זה נשמע לי קצת שם הולנדי.
היה טוב זו בלגיה.
בלגיה היא מדינה שנוצרה כחלק מדרום הולנד
ומצפון צרפת אחרי מלחמות נפוליאון וב- 1830 הפכה למדינה אחת.
בשנים הראשונות. בואי נגיד אפילו עד אחרי המלחמה השפה השלטת הצרפתית.
אבל בבריסל דיברו גם צרפתית וגם פלמית.
הפועלים למשל היו שני פועלים במחסן
התבלינים הם דיברו פלמית ביניהם וגם וונדן סטוק דיבר איתם בפלמית.
מי בעצם ידע על הסיפור האמיתי שאתה מסתתר שם.
שאתה במסתור שם. חוץ מהילדים כמובן. מי עוד ידע? הפועלים ידעו או שלהם סופר שאתה קרוב משפחה?
בדיוק אני הופעתי שם
כאחיין רחוק שקיבל מקלט אצל וונדנן סטוק.
השם שלך שונה?
לא.
נשארת מוריס?
אני נשארתי מוריס. כן.
יש לנו בעיה. אתה נימול.
האם קיבלת הוראות לא להוריד מכנסיים או משהו כזה?
לא. זה לא משהו שעלה.
אני מבינה שגם אתה בעצמך לא ידעת את הסיפור האמיתי.
זאת אומרת. זה לא שידעת שאתה יהודי ושאתה מסתדר שם. לא הבנת כלום.
מה זה יהודי? אני לא ידעתי מה זה יהודי בכלל.
אתה קיבלת הוראות זהירות למשל אם מתקרבים אנשים במדים להסתתר איפה שהוא. היו הוראות?
לא. לא. לא היו לי הוראות.
לא היו שום הוראות מיוחדות. כמה שאני יודע.
חוץ ממה שאמרתי שאנשים זרים.
ובטח לא גרמנים לא צריכים לראות אותי.
מה לעשות?
לא זוכר שהיו הנחיות כלשהן.
אתה היית יוצא איתם לפעמים מהבית לטייל ברחוב?
לא.
בזמן המלחמה הייתי.
כל מה שהכרתי זה הבית. החצר.
מחסן התבלינים ששם גם היה עולם שלם וגן הפרי.
היו גם שני כלבים.
היו לי כמה חברים אגב.
הכלב. אחד משני הכלבים יותר נכון.
היה חבר טוב שלי.
הוא היה כלב דני ענק.
היה מגיע לי עד קו הכתפיים והוא היה בעל מזג טוב. אהבתי לשחק איתו.
הוא היה מפיל אותי כל פעם.
אבל זה היה במשחק.
הכלב דני היה זקן.
נפטר וקברו אותו בגן הפרי וזה מאוד עצוב.
היה גם חזיר.
בכלל. היו חיות למאכל במחסן התבלינים.
היה שובך יונים קודם כל על הגג.
שמרו ארנבים
למאכל בארגזים
באחד הקירות במחסן ובקצה האחורי של המחסן
היה דיר קטן וחזיר קטן שהייתי מביא לו אוכל יום יום.
הייתי מביא לו קליפות תפוח אדמה ושהיו שאריות אוכל והייתי מלטף אותו והיה היה לי גם מן חבר.
איך שאני מביאה זו סביבה לא רעה לילד לגדול בה.
ככה עם בעלי החיים.
בהחלט. היה גן פרי. גן הפרי גם יש סיפור. אפשר לספר?
וונדן סטוק היה אדם מאוד טוב אבל מאוד קפדן וכמו בספר בראשית.
בגן הפרי הפירות אסור לגעת ואני הייתי מסתובב.
אני הייתי שמה כמה שנים.
מ- 42' עד 45' ואהבתי להסתובב בגן הפר כשלא היו אנשים
זרים והייתי מסתכל על הפירות שגדלים. שאסור לגעת בהם.
יום אחד תלשתי אגס מאחד העצים.
אבל מיד מיד הצטערתי.
לקחתי את האגס. רצתי למחסן.
תפסתי את אחד הפועלים.
ביקשתי ממנו שיסתיר את האגס שוונדן סטוק לא יגלה חלילה.
אבל הפועל לא הסכים.
הלך איתי חזרה לגן הפרי.
חיפשנו את העץ ואת הענף שממנו תלשתי את הפרי וכשנדמה היה שמצאנו את הענף המתאים.
הוא הציע לי להצמיד את האגס לענף חזק. חזק.
כדי שאולי האגס יצליח להיצמד חזרה לענף.
הוא חזר לעבודה כמובן ואני נשארתי עם האגס הזה ביד עד שהיד
כאבה ועדיין ונהיה חם ואני הזעתי וכאב לי והתחיל לכאוב לי הראש עד שפשוט לא יכולתי יותר.
חזרתי למחסן.
נתתי את האגס לפועל והתחננתי בפניו שבבקשה יסתיר את הפרי.
לא חשבתי בכלל לאכול אותו. כי אסור.
תאמיני לי מאז לא גנבתי לא פרי ולא שום דבר אחר לא גנבתי מאז.
לא סחבתי כלום. כי אסור.
תאמר לי. אותו וונדן סטוק הוא בעצם מסכן את חייו.
מסכן את חיי משפחתו.
מסכן את הפרנסה שלו.
הוא קיבל כסף תמורת ההסתרה או שפשוט זה היה מזה שהוא היה מענטש?
הוא הומניסט. הוא היה אדם ישר. אדם טוב.
גם אם קפדן אבל אדם טוב.
הוא לא רק סיכן את העסק שלו.
הוא סיכן את חייו ואת חיי כל המשפחה שלו.
בעצם באותו בית מסתתר גם החבר של אבא נחום.
נכון.
אתה יצא לך לראות אותו?
לעולם לא?
לעולם לא. יש אירוע אחד שבדיעבד הסתבר
שיום אחד שמישהו זר היה בבית ונחום.
בחטף ראה את נחום כנראה למעלה שהוא יצא לשאוף אוויר ואז וונדן סטוק בקול רם אמר.
קרא לאשתו ואמר:" תגידי ראית את החשמלאי במקרה?"
וככה חיפה על האירוע הזה שנחום התגלה.
העובדה שנחום פסלה הוסתרו אצל וונדן סטוק נודעה לי רק אחרי המלחמה.
יכול להיות אבל שמבחינת הורייך.
זה שהם ידעו. לפחות אבא ידע שאתה שם וגם נחום שם. זה יכול היה מאוד מאוד להרגיע את אבא.
הילד נמצא איפה שהחבר הטוב נמצא.
זה מה שהיה כתוב בפתק שהלן סיפרה לי שהיא קיבלה מאחותה שרה.
בפתק ששרה כתבה כשכבר דפקו להם על הדלת ב-42'.
היא כתבה על הפתק: "לוקחים אותנו".
זה מה שהלן סיפרה ממש במילים אלה.
היא אמרה: "לוקחים אותנו.
אני לא יודעת לאן.
הילד במקום בטוח".
אז
ככה.
אתה סיפרת לנו שבימים הראשונים אתה בכית שם. אתה לא היית נינוח.
את הבכי הזה אתה זוכר?
כמו שאני זוכר את הטיול עד מאנטוורפן עד לוונדן סטוק במעורפל.
ושוב. דברים שכואבים אני חושב שאנחנו מעדיפים לא להיזכר.
התחושה אבל נמצאת בי ומידי פעם שאני נסגר אז זה פורץ שוב כפי שאת יכולה לראות.
בעצם. אני מניחה שאחרי הימים הראשונים או השבוע.
שבועיים הראשון אתה מקבל עליך את הדין כנראה ואתה מתחיל להתרגל לחיים החדשים.
מה זאת אומרת? אין דין.
אני בסך הכל ילד מאושר.
יש לי אישה צעירה.
קצת יותר צעירה מאימי הביולוגית.
קוראים לה אמה. היא מלמדת אותי את התפילות של
הנוצרים שהייתי אומר כל ערב לפני השינה.
היא זו שלוקחת אותי לכנסיה כדי שאני אכיר את המנהגים של הגויים.
היא זו שמשחקת איתי.
בעצם הביקורים בכנסייה אלה היציאות היחידות שלך מהבית?
מאוד. מאוד מוקדם. כי אני לא ממש. ממש זוכר אותם.
תמונה מעורפלת של כנסיה.
יכול להיות שעשו לך הכנה קטנה למקרה ו..?
הם היו נוצרים אדוקים דרך אגב?
ממש לא. ממש לא. גם אמה לא. למרות שהיא לימדה אותי את התפילות. אבל אמה גדלה.
לפחות למדה או עברה כמה שנים במנזר כי אמא שלה הייתה חולה.
אחר כך נפטרה. בגלל זה וונדן סטוק נשאר
למה היא מלמדת אותך אז את התפילות בעצם?
מה זאת אומרת. כביטחון.
רק ככה אני חושב.
אתה יודע אם בפרבר הזה הסתתרו עוד יהודים?
אין לי מושג.
בדיעבד. אצל שכנים שם או משהו כזה?
לא שידוע לי. אבל יכול להיות שכן.
כי שוב. אחרי המלחמה.
הרבה אחרי המלחמה וונדן סטוק פעם סיפר שהוא פנה לראש העיר של
ברכאם סנטגאת וכשביקשו לתת
לחיילים גרמנים פשוט לשהות בבתים של בלגים ורצו לשכן.
שיהיה חייל גרמני שיגור בבית
אז אני וונדן סטוק סיפר שהוא פנה לראש העיר וביקש ממנו שיפטרו אותו מהצרה הזאת
כי יש לו מספיק צרות משלו.
ככה שאני מבין שהייתה איזו שהיא הבנה
בעירייה ובאזור שלא צריך לחטט יותר מידיי עמוק.
בעצם. אם הבנתי נכון.
אתה מגיע לבריסל למסתור בספטמבר 39'?
לא. עוד באוגוסט.
על התמונה שאבא מסר לוונדן סטוק כתוב שם
ב- 15 לשמיני 42 ' וזה היה במוצאי שבת.
ערב היום שאמא לקחה אותי לוונדן סטוק.
בספטמבר 42' יש את אחד האקציות.
נקרא לזה. הגדולות בבלגיה.
בבריסל גם באנטוורפן וזה
החודש שבו באמת כמות נכבדה של יהודי בלגיה נשלחת לאושוויץ.
נכון.
מה אתה יודע?
מה קרה עם ההורים?
שוב. סיפרתי
לך קודם אני חושב שבמשטרת הזרים בבלגיה נמצאים עותקים
של כל המסמכים שאי פעם אנשים זרים
היו צריכים למלא במשטרת הזרים המקומית והמשטרה בכלל משרד הפנים וכולי.
איפה היינו. אז יש העתקים של המסמכים
במקרה גיליתי את האוצר הזה
וכתבתי להם והם שלחו לי צילומים של כל המסמכים שהיו שמורים אצלם.
בין היתר. גם את ההצהרות של אבא
ורשיונות העבודה שלו וגם מן המוזיאון היהודי או מוזיאון השואה היהודי.
אני לא בטוח איזה מהם.
יש תיאומים של תעודות הזהות שהיו לאבא ולאמא עם החותם יהודי כמובן.
וגם צילומים של רשימות האנשים שנשלחו ברכבת לאושוויץ.
בתשיעי או בעשירי לאוקטובר.
יום ההולדת שלי. יצא ממכלן רכבת. טרנספור 12 לאושוויץ.
היא עצרה בדרך מספר עצירות
ואבא מסתבר הורד מהרכבת באחת התחנות הראשונות.
יש רשימה של כל מחנות הריכוז שהוא עבר דרכם.
אמא הגיעה עד לאושוויץ ומן
המסמכים שקיבלתי היא מתה באושוויץ.
אני לא יודע אם היא מתה או נשלחה למשרפות ישר.
בתום כמה חודשים טובים שהייתה באושוויץ.
בראשון לדצמבר 43'. יש ציון שהיא מתה באושוויץ.
אתה לא יודע אם היא מתה מרעב או ממחלה או פשוט נרצחה בתאי הגזים בתאריך הזה?
חוץ מהתאריך אני לא יודע.
אתה לא יודע חוץ מהתאריך שום דבר?
לא. לצערי.
לא היה איזה מישהו שפגש אותה שמה שהעיד על השהות שלה שם?
לא. לצערי לא. כי אני חושב מיהודי בלגיה.
מהטרנספורט הזה שכלל קרוב ל- 1999 יהודים.
חזרו אחרי המלחמה בסך-הכל 78 איש נדמה לי. בסך הכל.
מה קרה לאבא?
אבא אתה אומר מורד מהרכבת
כן באחת התחנות שהרכבת עצרה היו צריכים
עובדי כפייה והוא היה אחד מהם ובמהלך המלחמה הוא עבר מספר מחנות.
הוא לא דיבר על זה בכלל.
רק סיפר פעם אחת אחרי המלחמה הוא סיפר
על באופן כללי על העבודות הקשות שהוא עשה.
נקודה אחת זכורה לי שהוא אמר שכל יום הוא היה קם לפני כולם בכדי להתרחץ מכף רגל ועד ראש.
גם בחורף. גם במים קפואים כדי לשמור גם
על הבריאות שלו הפיזית וגם על כמה שאפשר לשמור על המורל.
דבר נוסף. הוא סיפר על החיים במחנות.
באותו אירוע אחד היחיד שזה היה אצל נחום ופסיה פרל אחרי המלחמה.
הוא סיפר מה שהכי נשאר לי.
הרושם הכי קשה היה שלקראת ממש סוף
המלחמה בצעדת המוות שהם צעדו עד
לנקודות האיסוף של הרכבות כדי להגיע למחנות בגרמניה עצמה.
הוא סיפר שהוא כבר היה ממש באפיסת כוחות ובכל זאת הלך
והוא סיפר שהוא היה הולך
ומשנן לעצמו את מספר הטלפון של וונדן סטוק וחוזר על שמי כל הזמן.
אומר: "מוישלה. מוישלה" וכך הוא הגיע לבוכנוולד בכוחותיו האחרונים.
הוא הגיע לשם שכבר השומרים
ברחו והייתה אנדרלמוסיה נוראה ואנשים המשיכו למות מאפיסת כוחות ומרעב.
גם חלו במחלות ואבא חלה במחלת הטיפוס.
מה שגרם לו מצד אחד להראות. כשאחרי המלחמה כשנפגשנו.
ממש ללא הכנה מצידי.
הוא נראה ממש כשלד עם עור על העצמות.
עם בטן נפוחה ממש ענקית.
זה אבא.
אני מניחה שזה שהוא ידע שאתה במקום מבטחים עזר לו מאוד לשרוד לפחות מבחינה מורלית.
נכון הוא ידע הוא ידע שאני מוסתר אצל וונדן סטוק ולכן כל הזמן הוא חזר על זה.
האם נחום סיפר אחרי המלחמה על
משהו שהוא זוכר ממך במסתור?אולי אתה לא ראית אותו אבל אולי הוא ראה אותך?
צודקת לא חשבתי על זה אף פעם.
לא. לא. לא סיפר לי לא.
כמה מילים על אשתו של וונדן סטוק. מה אתה יכול לומר עליה?
אישה טובה. הוא היה כזה גבוה ותמיד לבוש היטב.
דמות מרשימה בפירוש.
הייתה אישה קטנה.
עגולה. לא משהו מיוחד.
היא הייתה נחמדה אלייך?
בהחלט. הייתה גם מבשלת. מסתבר.
בבית שהייתה גם עוזרת בית וכנראה היא ידעה בטח
גם על הזוג ששם למעלה כי היא בישלה אז בטח גם ידעה.
אבל לא זוכר אותה במיוחד.
זהו מה שסיפרתי לך על אבא.
אז מה שאבא סיפר באותה פעם יחידה שאני זוכר שהוא סיפר על המלחמה זה היה אצל נחום ופסלה פרל.
ב -46' כבר זאת אומרת כנראה שכבר היו פעמים קודמות
שהיינו אצלהם כי אבא חזר במאי 45' משהו כזה.
ואמא הלן הגיעה רק במרץ
46' אז היינו נפגשים עם החברים של אבא.
אז כנראה שכבר היינו כמה פעמים.
אבל הפעם האחת שאני זוכר זה אותו ערב אצל נחום ופסלה.
אנחנו קפצנו קדימה רציתי.
אתה הבנת שיש מלחמה?
שיש כיבוש גרמני או שגם אתה לא הבנת?
ללא הקשר היהודי.
אני חושב שהיה ברור שהגרמנים נמצאים בבלגיה כי טבע הדברים
אתה הבנת שגרמנים זה לא משהו טוב?
נכון. נכון. כי בכלל לא
היה צריך שאנשים זרים יראו אותי ובטח לא גרמנים.זאת אומרת שגרמנים הם ממש מסוכנים.
אתה שאלת למה אסור שמישהו יראה אותך או קיבלת את זה?
אני תמיד הייתי ילד ממושמע.
בגיל צעיר מאוד למדתי שמה שאומרים זה מה שעושים.
אלא אם יש משהו יוצא דופן במיוחד.
קרה שבכל זאת גרמנים התקרבו לאזור?
כן. מה שקרה פעם אחת. נדמה לי.
קרה שביקשו מוונדן סטוק לארח חייל גרמני בביתו והוא סירב.
ואיך שהוא הסכנה הזאת עברה אבל וונדן סטוק סחר.
וונדן סטוק סחר עם
גרמנים כי היו התבלינים ותבלינים זה משהו
שצריך תמיד וכנראה שהיה
לו מסחר כלשהו עם הגרמנים.
אני לא ידעתי על כך וכפי שסיפרתי.
אני הייתי חופשי להסתובב בבית ובחוץ כשלא היו אנשים זרים ויום אחד שיחקתי במשרד
שצמוד למחסן התבלינים ואני זוכר את התמונה היא מאוד חיה אצלי.
שישבתי על הריצפה ושיחקתי עם איזה בלוק עץ
שדימיתי לעצמי שזאת משאית שנוסעת בכל מיני מקומות רחוקים.
הזזתי את הקוביית עץ הזאת ופתאום הדלת
נפתחה וונדנן סטוק נכנס יחד עם קצין גרמני שוחחו
ביניהם ככה וכשראיתי את הגרמני
אני קפאתי במקום ומיד רצתי והתחבאתי.
המקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה מתחת לשולחן שבפינה של המשרד ואני ישבתי.
לא ישבתי. זאת אומרת הייתי על הברכיים שם מתחת לשולחן.
כנראה כולי רועד וחסר אונים.
מה שאני זוכר. וונדן סטוק גם הזכיר זה אחר כך לא פעם.
הגרמני ככה ראה אותי כמובן.
הוא התכופף ככה מעל השולחן.
הסתכל עליי ואני הייתי עם עיניים כחולות.
ילד בלונדיני. עם שביל בצד.
הוא הסתכל עליי ואמר {דיבור בגרמנית}.
תתרגם בבקשה.
"איזה ילד ארי מגזע גרמני יפה" הוא אמר.
וונדן סטוק לא התבלבל אמר לו
בגרמנית: "תסלח לו בבקשה לאחיין הטמבל שלי הוא קצת
מוגבל" ושלח אותי לשחק בתוך הבית.
והסיפור הזה נגמר.
מעניין שהגרמני היחיד שפגשתי מהמלחמה.
היה איש נחמד וגם לא שאל שאלות מיותרות וככה ניצלנו.
מאותו רגע אבל. וונדן סטוק מידי פעם
היה מתלוצץ וקורא לי "מוריסקסס.." שזה בתרגום חופשי "מוריס טיפש בול עץ".
הזכיר לי את זה לא פעם.
אני מניחה שבאותו הרגע עצמו הוא היה מבוהל מאוד. וונדן סטוק בעצמו.
אם היה הוא בטח לא הראה את זה.
היה צריך לשמור על קור רוח.
אירוע אחר מהמלחמה שאני זוכר היה בינואר 44'.
כשהגרמנים עוד היו בבלגיה.
אמה התחתנה
ומסתבר שאני מופיע בתמונת החתונה.
התמונה נמצאת אצלי ואני את החתונה עצמה אני לא כל כך זוכר.
מאוד מעורפל אבל מה שאני מאוד זוכר זאת הנסיעה ברכבת
החשמלית בעיר מהבית של וונדן סטוק עד לדירה החדשה של אמה.
אני זוכר את הדירה ומה שהכי זכור לי זה שנסענו בחשמלית.
כבר היה שעת אחר הצהריים מאוחרת.
היו מעט אנשים בקרון ונדמה לי שגם עלה איזה שוטר. משהו כזה.
כי היה משהו לא רגיל היה איזה שהוא מתח בקרון הזה אבל בקצה
השני של הקרון היה ילד עם אישה הצעירה והילד פנה לאישה הזאת וקרא לה "אמא"
ואני הצבעתי עליו אמרתי לז'אן שהייתה על ידי. אמרתי לה: "דודה. למה לילד יש אמא ולי אין?"
אז ענתה לי שקודם כל לא
מצביעים באצבע על אנשים זרים וחוץ מזה היא אמרה היא תסביר לי אחר כך.
אבל כשהגענו כבר לאמה עם כל ההתרחשויות האחרונות
היא שכחה להסביר לי ואני שכחתי לשאול וככה זה נשאר.
הם לא היו אומרים לך לפעמים.
עוד מעט המלחמה תיגמר ואז תיפגש עם אבא ואמא. היו דיבורים כאלה?
היו כמה דברים.
קודם כל.
היו המטוסים של בנות הברית שטסו מעל.
ממש היו בכמויות ממש גדולות כי הרעש שלהם היה ממש מחריד ואפילו חנויות הבית
רעדו וכולם התלוצצו ואני פשוט חששתי שמה החלונות יתפוצצו מהרעידות האלה אבל זה עבר בשלום.
אני זוכר עוד אירוע אחד קטן לקראת סוף המלחמה.
שפול לקח אותי לפסי הרכבת שהיו לא רחוק מהבית.
הלכנו ברגל. וראינו שם קטר וקרון שירדו מהפסים.
והאנשים התאספו ודיברו על כך שנהרגו שמה חיילים גרמנים. מתו.
אני אף פעם לא שמעתי על מוות אז שאלתי כשחזרנו הביתה שאלתי את פול: מה זה למות?"
והוא הסביר לי וזה באמת היה שיעור חיים.
הוא הסביר לי שלמות זה כלום. פשוט מפסיקים להרגיש.
לא מרגישים יותר כלום.
אתה לא רואה ולא שומע ולא מריח ולא נושם.
זה היה נשמע לי דווקא מעניין.
זה לא היה נשמע מאיים.
לא. זה ממש לקח ממני.
הוציא ממני את פחד המוות אני חושב מאז.
כי משך ימים רבים אחר כך הייתי. כל פעם שהייתי לבד.
הייתי נשכב על הרצפה.
סותם את האף. סוגר עיניים.
סותם גם את האוזניים.
סליחה.
ומנסה להפסיק לנשום. אבל לא הצלחתי.
אבל הפחד מהמוות איך שהוא נמוג.
אפשר לומר זה. מה שאני זוכר.
הייתה תהלוכת ניצחון כשבלגיה שוחררה.
תיכף לפני השיחרור עוד שאלה קטנה.
האם היו תקופות שהיה שם מחסור מבחינת מזון. אמצעי חימום?
לא. לא שזכור לי.
היה סיפור אחד מאוד עצוב מבחינתי וזה היה כששחטו את החזיר שהיה לי לחבר.
לא יודע אם את יודעת.
אבל חזירים גדלים מאוד מהר מסתבר.
אז כשאני הגעתי הוא היה קטן ואיך שהוא עם
האוכל הטוב שהוא קיבל הוא גדל די מהר ואז שחטו אותו.
והיה נורא כי שחטו
אותו לפנות בוקר אז מהרעש התעוררתי מוקדם וראיתי איך שהוא היה תלוי על הקיר שמה.
מבותר ומדמם וזה היה לי נורא.
אבל מבחינת האוכל פשוט הייתה רזרבה ואחרי כמה ימים ז'אן הכינה צלי. נדמה לי.
ומבשר החזיר שבדרך כלל לא היה בשר ואז גם אני הייתי כמובן אמור לאכול וסרבתי.
ואני זוכר שוונדן סטוק לא הרשה לי לקום מהשולחן עד לא אגמור את כל מה שבצלחת.
ולעסתי ולעסתי כי וונדן סטוק אמר אבל לא הצלחתי לבלוע.
יש עוד משהו אתה זוכר מתקופת הכיבוש הגרמני במסתור?
מבחינתי לא היה כיבוש.
הייתה בלגיה והיו גרמנים והיה צריך להישמר שלא יראו אותי וחוץ מזה אני לא זוכר.
מה שגם לא קרה הוא שלא פגשתי ילדים אחרים. זאת אומרת.
חוץ מאמה שהיא כבר הייתה אישה ופול שכבר היה בחור.
לא הכרתי ילדים אחרים בכלל.
ספטמבר 44'. בלגיה משוחררת
הייתה תהלוכה.
מה אתה זוכר מהיום הזה?
שני דברים מצחיקים.
אחד זה שאמרו לי.
אמרו שיש תהלוכה. יש ניצחון.
יש חיילים. יש מוזיקה.
בקיצור אבל לפני שיוצאים מהבית מוריס צריך לעשות את הצרכים
שלו שלא חלילה נצטרך בדרך.
ואז שלחו אותי למעלה הייתה אמבטיה אחת בכל הבית.
ושם היו גם שירותים למעלה.
שלחו אותי בשירותים ואמרו לי עד שאתה לא מסיים אתה לא יוצא.
ואני ילד ממושמע ישבתי ושום דבר לא קרה ולא יכולתי לצאת כי לא קרה שום דבר.
לגמרי שכחו שאני שם למעלה וחיפשו אותי בכל הבית.
אני לא שמעתי כלום עד שגילו אותי שם.
זה אפרופו איך אומרים. בלוק עץ.
מה שאמרו לי עשיתי.
אחר כך לקחו אותי. פול לקח אותי.
את זה אני זוכר שפול היה זה שלקח אותי למצעד והעלה אותי על הכתפיים.
באנו מאוחר וכבר עמדנו מאחור
אז ראיתי תהלוכה ודגלים ומוזיקה ואנשים הריעו שם והיה מאוד שמח.
אחר כך הוא התעייף החזיר אותי לרצפה.
הרים אותי עוד פעם פעמיים אבל מה שאני זוכר זה בעיקר רגליים. הרבהרגליים לפנים.
הייתה שמחה גדולה?
הייתה שמחה גדולה נכון.
אתה ראית ממש טנקים או שזו הייתה תהלוכת ניצחון כבר מסודרת?
אין לי מושג.
לא זוכר.
אני זוכר בעיקר דגלים ומוזיקה וחיילים קצת חיילים.
קנדים? איזה חיילים?
אין לי מושג.
בלגיה משתחררת בספטמבר 44'
אבל המלחמה עוד המשיכה במשך כמה חודשים ורק במאי 45'
השתחררו שרידי היהודים ששרדו את המחנות כמו אביך.
יש בחודשים האלה אתה מתחיל כבר להבין משהו או שעדיין מבחינתך החיים ממשיכים אותו דבר?
קודם כל. יצאנו מהבית.
אני זוכר כנראה.
כולל הזוג השני שהסתתר שם?
זהו שאני לא זוכר שהם יצאו משם.
אתה לא ראיתם אותם גם לא אחרי השיחרור?
לא לא לא הם הסתדרו איפה שהוא.
אחר כך גיליתי שהם שכרו דירה לא רחוק מוונדן סטוק גם ברכאם סנטגאת.
ואחרי שאבא חזר גם הוא גם הוא שכר אחר כך דירה אבל קודם היה המפגש היה ממש.
מתי המפגש קורה?
תשמעי. מה שקרה זה
מה שקרה הוא שאבא שוחרר
מבוכנוואלד חולה מאוד והוא
הוטס במטוס אמבולנסים עם עוד חולים אחרים לבית חולים צבאי בבריסל או ליד בריסל.
וכשאבא הגיע הוא מיד התקשר לוונדר סטוק כי הוא זכר את
מספר הטלפון והם קבעו שוונדן סטוק יבוא לאסוף אותו.
אני לא יודע אם באותו יום או כמה ימים.
אני לא יודע מתי זה קרה בדיוק.
מה שאני כן יודע זה שבוקר אחד פול לקח אותי לטייל בעיר.
פעם ראשונה שאני זוכר שנסענו.
יציאה ממש לעיר ולא סתם נכנסנו לכלבו גדול שאף פעם לא הייתי קודם לכן.
בכולבו הייתה מחלקת ילדים מאוד גדולה. לפחות בעיני.
והיו שמה רכבות חשמליות שנסעו על מסילות בתוך נופים ירוקים והרים מושלגים זה היה משהו יפיפה.
ואני נשארתי שם שעה אולי שעות אני לא יודע.
עד שפול אמר "מספיק".
לקח אותי ביד. יצאנו משם.
הוא קנה צ׳יפס שכבר היו אז וגם מיץ כנראה.
זה היה מאוד כיף.
ואז חזרנו הביתה כנראה מוקדם מידי או שוונדן סטוק הביא את אבא מאוחר מידיי הביתה.
כי מה שקרה הוא שהגענו הביתה ישר ז'אן אמרה שיש הפתעה גדולה שמחכה לי למעלה.
ואני חשבתי. כבר אחרי שכל הצעצועים שראיתי באותו בוקר.
חשבתי איזה מתנה כבר מחכה לי. ואני רץ למעלה.
אפילו מעדתי במדרגות ומגיע בקומה
הראשונה ואני רואה את דלת חדר אמבטיה חצי פתוח.
וונדן סטוק נשען על אמבט מלא
בועות סבון ובתוך האמבט שוכב מישהו שנראה נורא.
בתוך
האמבטיה שכב איש
שנראה כמו שלד מכוסה עור.
קירח. לא מגולח. רזה נורא עם בטן ענקית.
וכשהוא ראה אותי הוא הושיט שתי ידיים נורא נורא רזות
וקרא לי: "מוריס" ואז באותו רגע וונדן סטוק אמר: "תראה מוריס זה אבא שלך".
אני ברחתי.
פשוט ברחתי.
לא יכולתי לשאת את זה.
אני לא יודע מה שקרה אחרי זה.
עברו שבועות. אולי חודשים. אני ממש לא יודע.
אבל כנראה שלקראת הקיץ או בקיץ כשאבא
כבר הבריא עברתי לגור איתו בדירה קטנה שהוא שכר.
בין לבין הסבירו לך משהו? דיברו איתך?
לא יודע. יכול להיות שאני זוכר אבל זה נמחק לגמרי.
לא לא הצלחתי לשחרר את זה.
אבא דיבר איתך בהמשך על הפגישה הזו כשהוא היה באמבטיה?
לא. לא. לא אני מתאר לעצמי.
אני מניחה שגם מבחינתו זה היה טראומטי.
לו גם אני מתאר לעצמי.
סליחה.
שאחרי התגובה שלי אני חושב שהיה לו מאוד מאוד קשה אחרי שהוא
כל כך התגעגע אליי.
לא. לא דיברנו על זה.
אתה אז בן חמש וחצי. משהו כזה.הדבר הבא שאתה זוכר שאתה עובר לגור עם אבא. שזה שם באזור.
נכון.
זאת אומרת אתה לא מתנתק לגמרי מהסביבה.
בדיוק.
אני חושב שגם נחום וגם אבא בחרו להמשיך לגור קרוב לוונדן סטוק.
אלף כדי לשמור על קשר וגם שהילדים.
גם הלן וגם אני נשמור על קשר לא נתנתק מוונדן סטוק. דוד ודודה.
מה שאני כן זוכר.
יש אפילו תמונה אחת. שאבא קודם כל.
אני לא יודע מתי בדיוק אבל יכול להיות שזה היה עוד לפני
תחילת שנת הלימודים.זאת אומרת בקיץ או בסוף הקיץ של 45'.
הוא הכניס אותי לפנימיה כי הוא היה צריך לחזור לעבודה.
העבודה שלו הייתה באנטוורפן ביהלומים.
לאט לאט בהתחלה בתיווך
ולאט-לאט במסחר ובייצור עבודה שלו הייתה
באנטוורפן והוא הכניס אותי לפנימייה במקום לכאורה מאוד יפה.
לא רחוק מאנטוורפן. ממש תחנת רכבת אחת לפני אנטוורפן
נקרא אאודוגוד ואני מאוד שמחתי.
נזכרתי במשהו קטן אבל דווקא דווקא משמח
וזה בבוקר שלפני הפנימייה
אבא הזמין ארוחת בוקר לשנינו בבית קפה ליד התחנת רכבת.
זו הייתה פעם ראשונה שאכלתי בבית קפה או מסעדה מבחינתי.
הגישו לנו ביצים מבושלות.
שלא זכרתי שהיו בטח במלחמה לא היו או שאולי יהיו אבל לא זכור לי.
ומלצר מאוד מנומס שירת אותנו.
זו הייתה ממש הרגשתי ממש כיף בתוך מסעדת יוקרה.
ואז עלינו לרכבת והגעתי למקום שהוא מבחוץ נראה מאוד יפה. טירה.
לא ממש טירה אבל בית ממש גדול.
עם פארק מסודר מקדימה.
מאחורה יער ובפנים רעש והמולה וילדים מתרוצצים מכל הגילאים.
פעם ראשונה שאני רואה ילדים אחרים והם היו מאוד סקרנים.
רצו לדעת מי זה הילד הזה שהגיע ואני הייתי נורא ביישן ונורא מסוגר בתוך עצמי.
פשוט לא ידעתי.
הכרת תקשורת עם ילדים?
לא. איפה הייתה לי תקשורת עם ילדים?
זה מוסד יהודי או שזה היה פנימייה כללית?
לא. זו הייתה פנימייה.
סיפרו ילדים סיפרו שמנהלת הפנימייה הזאת הייתה ברזיסטאנס.
הייתה בין. איך זה נקרא?
המחתרת כן המחתרת ועונתה וכאלה.
תאמר לי אתה באותו זמן מתחיל לקרוא לאבא אבא. אתה מקבל את זה שהגבר הזה זה אבא שלך.
וונדן סטוק אמר שהאיש הזה הוא אבא אז הוא אבא.
אבא שעבר בעצמו דברים כל כך קשים.
הוא מצליח לתקשר איתך כאבא?
להיות חם כאבא או שהוא בעצמו במצב רעוע ביותר?
שני הדברים נכונים.
אני בטוח שהמלחמה השאירה בו אותות.
בטח באותה. סליחה. באותה תקופה עדיין.
אבל הוא לא דיבר על זה.
הוא היה לוקח אותי בסוף השבוע.
אני יודע שהוא היה אוסף אותי בימי שישי
מהפנימייה והיינו מבלים את סופי השבוע את שישי. שבת. ראשון ביחד.
היינו מטיילים בעיר.
איפה בדירה באנטוורפן?
לא. אחרי המלחמה נשארנו בבריסל.
זאת אומרת. עדיין אותה דירה שהוא שכר בהתחלה?
ברור.
הוא שכר רק אחרי שהוא אסף אותי אליו מוונדן סטוק.
אתה הבנת באותו זמן שאתה יהודי או שעדיין לא הבנת?
שאלה טובה.
אני לא בטוח. זאת אומרת.
זה שאני הייתי שייך לאיזה
קבוצה שונה מהקבוצה של הבלגים שוונדן סטוק השתייך אליהם זה היה ברור לי.
אנשים התנהגו אחרת.
מי שחזר היה פליט והתנהג כפליט והיו מסוגרים ביניהם.
זה לא יצר בך רתיעה?
לא. אני חושב שברגע שאבא קיבל אותי ואני קיבלתי אותו אני חושב שהיינו.
הרגשתי מאוד קרוב לאבא.
סוף סוף היה לי אבא משלי.
מעניין. זה מעניין מה שאתה אומר. זאת אומרת. הרגשת משהו עמוק נפשית שזה החיבור לך הנכון.
כל החיים מאז שאבא
חזר הייתי מאוד מאוד קשור אליו והוא גם היה מאוד קשור אליי.
כמה מילים על ההסתגלות שלך לחברת ילדים. ללמוד את הקודים של הילדים. איך משחקים עם ילדים.
צר לי. אני לא יכול.
לא היו קודים. לא הייתה התנהגות.
אני רק זוכר שעשו לי כל מיני צרות.
אני זוכר רק ללילה אחד שעשו לי.
שסגרו את המיטה שלא יכולתי להיכנס אליה ושטויות כאלה.
אבל לא זכור לי. לא. ממש לא.
אני חושבת על כל מה שעברת ונראה
לי לא פשוט שאחרי השחרור ואחרי האיחוד עם אבא מכניסים אותך בעצם לפנימיה.
לא היה עדיף להשאיר אותך אצל וונדן סטוק עד שאבא יתארגן מבחינה כלכלית?
תשמעי. יכול להיות.
סביר להניח אגב.
שהכמה שבועות או חודשים בין המפגש עם אבא ועד למעבר לגור עם אבא.
אני חושב. שהייתה שם איזושהיא הסתגלות.
אבל בסופו של דבר תשמעי.
ילד זאת טרחה איך שלא יהיה.
אני יודע משלושה ילדים שלי.
גם שאוהבים אותם הם עדיין טרחה.
אז ככה שהיה נכון שאבא יקח אותי חזרה אליו וידאג לי.
מתי הלן נכנסת לתמונה?
כן. אמא.
אתה קורא לה אמא אני מבינה עד היום.
את קופצת קדימה.
זה היה הסיפור הרבה יותר מורכב.
לא. השאלה שלי אם היום כשאומרים אמא
כשאני אומר אמא אני חושב על הלן בהחלט.
אני לא זוכר את שרה.
אני רק יודע מה שסיפרו לי עליה.
אמא מבחינתי זאת הלן.
וכמו שאבא אומר {דיבור ביידיש}.
"מעשה שהיה כך היה".
אמא. אחרי שהיא שוחררה מאושויץ בינואר 45'.
חזרה לטושנאד ושמה הדירה שהייתה להם
נתפסה על ידי אישה אחת שהייתה מקוששת עצים וכשהאישה ראתה את אמא.
ככה אמא סיפרה אחר כך.
היא פשוט זרקה עליה חפצים וגירשה אותה.
לא נתנה להיכנס לבית.
פחדה שתבקש את הרכוש בחזרה?
איפה לא רצתה בכלל לתת לה להתקרב.
ומשמה אמא הגיעה לג׳וינט בבודפשט ושם היא ראתה שאין לה כל כך מה לחפש כי יהודים.
לפי דבריה לפחות של אמא.
התנהגו לא יותר טוב מהגויים והחליטה שאחרי
כל מה שעברה במלחמה שעדיף לה להיות בחברה אחרת.
ונדדה ונדדה. עד שהגיעה וחזרה לגרמניה
לברגן-בלזן שהפך להיות מחנה עקורים בשליטת הבריטים.
החלק בגרמניה שהיה בשליטת הבריטים ושם היה מחנה עקורים.
אמא בגלל שהיא גם שאתה בשפות. מה זה שפות?
ידעה הונגרית. יידיש. הונגרית ורומנית וגרמנית אז היא
הועסקה כמתורגמנית במשרדי המחנה והיא גילתה שבמחנה היו גם
שליחים מארץ-ישראל אז בפלסטינה שהכינו את היהודים לעלות לארץ.
גם עליה בלתי לגלית.
ואמא אז נחשפה לציונות ממש.
זאת אומרת. היא שמעה.
הכירה את הציונות עוד מי משנות נערותה אבל
אז היא נטתה לסוציליזם והקומוניזם ומכיוון ואחרי המלחמה והשחרור ידי הרוסים.
ראתה שהרוסים לא ממש הביאו גאולה לעולם.
ועקב הגעה שלה לברגן-בלזן היא הפכה להיות ממש ממש ציונית.
זה כבר
מה שאמא סיפרה לי שבברגן בלזן היו מתאספות הבנות אלה.
ששרדו וגם חברות שלה שהגיעו מטושנאד והיו מדברות.
מספרות על דברים. על מה שהיה פעם ומספרות על התוכניות שלהם לעתיד.
מדברים כבר על אביב 45'.
אמא מספרת שערב אחד
הגיע איש אחד עם ניירות עבור שלוש אחיות.
חברות שלה מטושנאד. שהיו לו ניירות להביא אותם לבריסל.
שם הייתה להם משפחה וכדרך אגב שאל
אם מישהו שמע על מישהי בשם הניו שטראובר.
הניו זה היה שם החיבה של הלן. שטאובר שם משפחה.
ואז אמא מספרת היה שקט גדול פתאום ואז היא שאלה: "מי שואל?"
ואז האיש אמר אחד בשם יידל גליק. שזה אבא שלי.
ואז אמא אמרה שאם יהודה.
יידל חי והילד שהוסתר גם אז היא חייבת למצוא אותם.
היא ידעה כבר שאחותה שרה איננה.
כל המשפחה כבר איננה.
והיא חייבת להגיע ללגיה אבל אין לה ניירות.
אז מה שהיא סיפרה זה
שהם לקחו בהשאלה מדים של חייל בריטי.
עוד באותו לילה קיצרו. הצרו.
גיהצו והיו לה מדים
להלן כדי שהיא תוכל לעבור את הגבול בתור חיילת בריטית.
אומנם ניירות לא היו לה.
אז היא מספרת שהם עברו ברכבת לילה את הגבול
ואו שלא ביקשו ניירות או שאולי שילמו למישהו משהו.
בקיצור. לא ביקשו ממנה ניירות והיא הגיעה לבריסל בבוקר.
היא לא ידעה איפה אנחנו.
אבל ידעה שאבא עבד ביהלומים לפני המלחמה אז בטח הוא נמצא באנטוורפן.
ואז היא קיבלה קצת כסף מאותו איש שהביא אותה את הגבול.
נסעה לאנטוורפן. במדים. בלי לדעת צרפתית. פלמית. אנגלית.
למרות שהייתה לבשה כחיילת בריטית.
וכך הגיעה לאנטוורפן והיא עמדה בפתח אחד הבתים ליד הבורסה באנטוורפן.
כל אותו בוקר וכל מי שנראה לה יהודי שאלה ביידיש אם מישהו מכיר את יידל גליק.
ואף אחד לא הכיר עד שבצהריים הגיע חבר משפחה ושם לאון מוסקל והוא אמר.
הסביר לה שמכיוון זה היה יום שישי ושכחתי לציין היה יום שישי בבוקר.
אבא לא אנטוורפן כי הוא לוקח את הילד לבריסל.
ואז הוא הביא אותה אליו הביתה.
מירי אשתו הכינה ארוחה.
אבל אלן לא היה לה סבלנות.
לקחה את הכתובת. חזרה ברכבת לבריסל
עדיין במדים והגיעה לכתובת שלנו בבריסל.
ואותו ערב. ממש באותו ערב היינו אצל נחום ופסלה פרל.
כשחזרנו הביתה בערב מאוחר כבר.
הלן חיכתה כבר מהצהריים חיכתה לנו שם.
רצה בעלת הבית שגרה בקומה מתחת.
רצה אלינו ואומרת לנו יש לנו אורחת ומאחוריה ממש עולה חיילת במדים
ואני קצת פחדתי כי החיילים וזה
לא לא יודעים מי הוא מי בקיצור החיילת הזאת עולה.
רואה אותי. קוראת "מויישלה" ומתנפלת עליי ומחבקת אותי.
ואז היא ואבא מתחבקים ומדברים כנראה ביידיש כי לא הבנתי מילה.
אבא הכיר אותה? הם הכירו קודם או שזו פעם ראשונה שהם נפגשים?
אני לא בטוח. יכול להיות כשאבא התארס עם שרה יכול שגם היא הייתה שם.
בכל אופן אמא הלן הכירה אותו מהמכתבים. ידעה שהוא איש טוב.
והיא ידעה שאני הבן של אחותה.
והיא רצתה לשמור על הגחלת.
בקיצור. הם דיברו כל הלילה והבוקר.
אני זוכר כשהתעוררתי אבא והלן
עמדו ליד המיטה שלי ואז אבא פשוט אמר: "מוריס תראה זאת אמא שלך הלן.
רק עכשיו היא חזרה מהמלחמה" ואני מאוד שמחתי.
עכשיו היה לי גם אבא וגם אמא שהם רק שלי.
לא סיפרו לך קודם שאמא שלך שרה לא בחיים?
זה לא עלה? אבא לא דיבר על זה. אף אחד לא דיבר על זה?
לא. לא. אני חושב
שבתקופה הזאת שהייתה אחרי המלחמה לא דיברו כל כך על מה שהיה.
יותר התרכזו על מה שיהיה.
אתה לא שאלת איפה אמא?
את יודעת כתבתי על זה איזה קטע.
פשוט לא עלה משום מה.
כשוונדן סטוק אמר זה אבא שלך אז זהו. זה היה אבא שלי.
גם לא שאלתי איפה אמא.
אולי שאלתי. אני לא יודע.
בעצם באותו לילה הם מחליטים להישאר ביחד אבא והלן.
נכון. הם גם התחתנו בחשאי חתונה יהודית.לי לא סיפרו על זה שום דבר כמובן. כי אבא ואמא.
הרבה שאלות לא שאלתי את עצמי.
איך זה שאמא פתאום מגיעה לבלגיה והיא
לא יודעת לא צרפתית ולא פלמית רק יידיש.
היא ניסתה בהתחלה. אמא ניסתה ללמד.
טוב. הלן זאת אמא שלי.
מהרגע שהלן נכנסת לתמונה אתה מתחיל לחיות איתם?
אתה עוזב את הפנימייה?
קודם כל. אני יוצא מהפנימיה שזה הדבר שהכי שימח
אותי וגם יש לי משפחה משלי ולא רק זה יש לי גם תפקיד.
אני צריך ללמד את אמא צרפתית.
כי אני מדבר צרפתית. יידיש שכחתי לגמרי.
עכשיו יש לי גם אבא וגם אמא ואמא את צריכה ללמוד צרפתית.
ואולפן לא היה והיא הייתה מראה.
טלוויזיה לא הייתה עוד.
הייתה מראה לי פריט והייתי אומר לי את השם בצרפתית והיא הייתה
מתרגמת לעצמה ביידיש או בהונגרית וככה למדה לאט לאט מילים. מילים מחברים משפטים.
אתם למעשה חיים אחרי המלחמה בבריסל.
בהחלט ועדיין באותה דירה.
דירה זה הרבה. זה בערך החדר הזה מחולק לשניים.
חצי זה חדר אוכל.
חצי זה חדר שינה.
חדר שינה פונה לרחוב.
חדר האוכל פונה לגינה קטנה שמאחור ויש עוד מטבח
קטנצ'יק בצד עם כיור גדול ששימש גם לרחצה.
כמובן. כי אמבטיה לא הייתה ושירותים על המרפסת שמעבר למטבח.
אני קצת מדלגת איתך.
מתי בעצם הבנת את הסיפור שלך?
סליחה. סליחה.
למה את מתכוונת בסיפור שלי?
מתי הבנת שקודם כל הייתה השמדה של יהדות אירופה.
יהדות בלגיה לצורך העניין.
שאתה יהודי. שאתה הסתרת.
שאימך ביולוגית נרצחה. שכל המשפחה בעצם נרצחה. שאבא ואמא עבדו מחנות.
שעברו דברים קשים זה היה מידע שלאט לאט אתה אספת אבן ועוד אבן ועוד או ש..?
אני אספר לך סוד גלוי שזה
שגם שעלינו לארץ עד למשפט אייכמן בשישים ואחד לא דיברו על השואה בכלל.
לא רצו לא לא רצו רק לא רק לדבר לא רצו לזכור בכלל שהייתה שואה.
אנשים הסתכלו קדימה וכל אחד רצה לבנות את החיים שלו
מחדש וככה עשו אבא ואמא והם עשו את המיטב שיכלו ובאמת הצליחו בזה.
מתי הבנת שאתה יהודי?
מהר מאוד. כי המשפט הראשון.
אמא הלן רצתה ללמד אותי יידיש מחדש ולא הצליחה משום מה.
אבל מה שכן הצליחה לשתול לי את המשפט האחד הזה ביידיש "איך בין השיין יידיש אינגלה".
כמו שהגרמני חשב שאני ילד גרמני יפה.
בוא תתרגם למי שלא מבין. תתרגם בבקשה.
המשפט אומר: "אני ילד יהודי יפה".
עכשיו אף פעם לא החשבתי לעצמי יפה אז זה איכשהו עבר אבל המשפט נשאר.
אתה מתחיל לקבל איזה שהוא חינוך יהודי?
לא ממש. לא.
בבית יש ציון של חגים. של שבתות?
שבתות כן. אמא הייתה מדליקה נרות.
הייתה מדליקה זוג נרות ואיך שהיא הסבירה שזה היה
לזכר אלה שנספו במלחמה. ללא הסבר נוסף.
לא זכור לי שהלכנו לבית כנסת.
כנראה שבחגים כן אבל שוב. אמא הייתה אתאיסטית.
אבא היה למעשה אתאיסט. אפשר לומר.
או לפחות בטח לא אדם מאמין.
אבל היה להם את השייכות היהודית מאוד מאוד חזק בתור.
איך נגיד. מסורת. מסורת יהודית.
אתה זוכר בשנים אחרי המלחמה אנטישמיות בבריסל?
לא ממש זכור לי.
אני זוכר כן. משהו שהלך איתי שנים עד לקורס הקצינים שעשיתי בגיל 40 בארץ.
אנשים עם מדים היה תמיד משהו שהרתיע אותי עד לאותו רגע פחות או יותר.
אני זוכר בפירוש כל פעם שהיו מזכירים את המילה יהודי בין לא יהודים.
שאני הרגשתי לא נוח. אי נוחות מסוימת.
קשה לי להסביר. אני לא חושב שהסבירו לי בצורה ברורה מה זה להיות יהודי.
אבל ידעתי שיהודים הם אחרת.
אתם שומרים על קשר עם וונדן סטוק?
בהחלט.
שמרנו על קשר מאוד.
מאוד הדוק עם וונדן סטוק.
כמובן שעם השנים הקשר קצת התרופף.
מתי אתה מבין שהוא הסתיר אותך. שהוא סיכן את חייו בשביל זה?
ארק שאתה מבוגר או עדיין בבלגיה הבנת כבר?
לא אני חושב שזה היה.
לא העניין של הסכנה שבהסתרה לא הייתה ברורה לי עד שממש בגרתי.
אתם עולים לישראל ב- 1950?
קודם כל. כן. ב- 1900.
אמרתי אמא הגיעה במרץ. נדמה לי. 46'.
הם התחתנו. אבא ואמא התחנתנו חתונה יהודית.
לא בחתונה אזרחית. הם התחתנו בחתונה אזרחית רק ב-49' כשאחי הכי צביקה כבר היה בן שנתיים.
לפני העלייה לארץ.
מתי נולד צביקה?
צביקה נולד בשם הנרי קודם כל. באפריל 47'.
מבחינתך זה היה אירוע משמח?
זה אירוע לא צפוי. בואי נגיד.
שעד כדי כך לא צפוי.
שלא ידעתי שאמא בכלל בהריון.
זה היה בפסח של 47'.
אמא אמא נשארה בבית משום.
מה ואבאא ואני יחד עם משפחת פרל נסענו לים. לחופשה.
ואיך שהגענו. אולי למחרת.
אבא צלצל. אז לא היו טלפונים בבתים עדיין בטח לא סלולריים.
הוא הלך לדואר ומשם צלצל לבריסל ואז הודיעו
לו שאמא בבית חולים או שהיא ילדה או שהיא הולכת ללדת ומיד אסף אותי.
לקחנו רכבת חזרה לבריסל.
ושוב. לא אמרו לי כלום.
הגעתי. הכל מודיעים לי כזה ברגע שצריך.
שהגענו לבית החולים. למחלקת יולדות.
לא ידעתי. ראיתי בית חולים.
בית חולים זה לא מקום משמח לילדים.
אבל פתאום אני רואה את אמא שמה שוכבת
במיטה והיא מחזיקה תינוק ואומרים לי: "הנה נולד לך אח בשם הנרי".
ואחרי שהנרי נולד. עברנו דירה. דירה יותר גדולה.
זה היה בשבילי ממש ארמון מדירת חדר עברנו לדירה רחבת ידיים
אומנם היה בה רק חדר שינה אחד והיה בחדרבהחדר אוכל.
סלון. מטבח מאובזר. גדול. אמבטיה.
כמה מילים על העלייה.
ב-50' אתם עולים כמשפחה?
כן. בפירוש.
איפה אתם נקלטים בארץ?
רגע. קודם כל. אורזים את כל הבית פתאום.
חשוב להזכיר שמשך כל מלחמת השחרור.
ההורים היו צמודים לרדיו בשעה שמונה בערב.
נדמה לי. ואז אסור היה להשמיע הגה כי רצו לדעת מה קורה בארץ במלחמה.
ב-49' הם נסעו נסיעת היכרות על מה שקורה בישראל. ממש בתום הקרבות.
ואותי הכניסו. סליחה. שלחו אותי לקייטנה ליד הים.
אני חייב להזכיר את זה כי זאת הפעם הראשונה שגיליתי
שגויים מתעניינים באיך נראה בדיוק הציפור הקטנה של ילד יהודי.
כי יום אחד באחד המשחקים בדיונות מעל החוף.
הפשיטו אותי. אחרי שהסתכלו עליי.
ברחו והשאירו אותי שם לבד.
זאת הייתה מבחינתך חוויה משפילה?
מאוד.
חוויה מאוד משפילה ואפילו לא.
מחקתי אותה. תקופה ארוכה לא הזכרתי אותה.
בהקשר לעלייה איכשהו היא צצה.
שבכל זאת אנחנו היהודים וזה אחרת.
ואז במרץ 1950 עלינו לארץ באוניה.
ארזו את כל הבית.
אבא מקודם נסע לגרמניה.
קנה ציוד עבור המחצבה שהוא התכוון להקים ליד ראש העין במגדל צדק.
היו כמה מחצבות שמה כבר ואז הוא גם קיבל רישיון.
בנסיעה הקודמת ב- 49' קיבלו קילו רישיון לפתוח מחצבה.
נסע לגרמניה. התעלם מכל הזכרונות שלו מהמלחמה.
קנה את כל הציוד.
שלחו את הכל הארץ ואנחנו עלינו.
את הפסח בילינו אצל הדוד אפריים בירושלים.
הנסיעה הזאת הייתה ישר מנמל חיפה.
שזה בכלל היה מראה נדיר לראות את הכרמל ככה מהים.
זה היה משהו מאוד.
מאוד מרהיב לשמוע את האנשים שרים את "התקווה" על הסיפון.
זה היה משהו אחר.
אני לא הבנתי אז.
אתה איזה קיבלת הכנה?
לימדו אותך עברית לפני. הסבירו לך קצת תורה ציונית משהו?
לא. לא. לא היה צריך להסביר.
דברים קרו שלב. שלב.
קודם כל. עלינו ובזמן שאבא הקים את המחצבה ואמא חיפשה דירה
בפתח תקווה שלחו את הנרי שעכשיו הפך להיות צביקה ואני הפכתי להיות משה.
שם שלא התחברתי אליו משום מה.
אני העדפתי להישאר מוריס.
אבל ראסמית הייתי משה ושלחו
אותי ואת צביקה לקייטנה בכפר שמריהו.
שזה היה ממש כל מה שבין כפר שמריהו לים היה חולות.
אני דיברתי צרפתית וגם צביקה בגיל שלוש כבר.
דיברנו רק צרפתית והיינו מאוד קרובים בגלל שהיינו היחידים בסביבה שמדברים צרפתית.
אני הייתי בן עשר והא בן שלוש אבל הקשר היחיד זה אנחנו. אחד עם השני.
היינו כל הזמן יחד.
אבל קרה משהו בכפר שמריהו שזה ישוב יקי שהוקם בשנות ה-30'.
לא כל כך הרבה זמן קודם.
על ידי עולים מגרמניה בעיקר.
ודיברו שם גרמנית ומי שלא דיבר גרמנית דיבר יידיש
ולאט לאט עם הצלילים האלה של הגרמנית והיידיש חזרה לי היידיש לאט לאט.
כך כשהגענו לפתח-תקווה כבר חזרה לי היידיש ויכולתי להתבטא ביידיש ועברית לא ידעתי אף מילה.
וזה כבר היה סוף הקיץ.
עוד מעט מתחילה שנת הלימודים ואז מצאו לי מורה
פרטית לעברית שהיא בעצמה הייתה עולה חדשה מצרפת.
אז היא לימדה אותי צרפתית עם המבטא הצרפת שלה. סליחה.
לימדה אותי עברית עם המבטא הצרפתי שלה שנשאר עד עצם היום הזה.
בסופו של דבר אתה מצליח להתאקלם כאן?
כילד ישראלי וזה לוקח שנה. שנתיים. שלוש?
תראי. אני לא יודע כמה זמן זה לקח אבל אני מהר מאוד הרגשתי ישראלי.
סוף סוף מצאתי את עצמי בסביבה שההיסטוריה שלו דומה לשלי.
דיברתי עברית. אני תמיד הייתי ילד מבודד.
גם בישראל אני הייתי חלק מהכיתה אבל לא היו לי ממש חברים.
היה לי חבר אחד בלבד שהיה עולה ממרוקו.
אני חייב להסביר. כיוון ואני הבאתי איתי מבלגיה הספריה
של ספרי ילדים יותר קצת בצרפתית ואברהם.
שעלה ממרוקו היו ההורים שדיברו צרפתית.
הם מאוד שמח להשאיל ממני את הספרים שלי ואני השאלתי מהם את ספרי "חסמבה"
בעברית והוא היה החבר היחיד שאני זוכר שהיה לי וטוב שהיה.
יכול להיות שזה קשור לזה שבשנים הראשונות לחייך בכלל לא נחשפת לחברת ילדים. שזה היה חור כזה.
החור הזה נמשך עד עצם היום הזה אני חושב.
החברים שלי הם כולם חברים של בנות הזוג שהיו לי.
שאני מסתדר איתם מצוין.
אבל את השריר הזה שלפתח
קשרים בעצמי לא ממש הצלחתי לפתח עד היום.
אבא והלן חיים יפה ביחד?
מאוד.
זה לא היו חיים רק של אילוץ?
ממש. ממש לא.
אבא ואמא אהבו אהבת נפש.
הם אהבו והעריכו אחד את השני.
באיזה שהוא שלב מספרים לך את האמת?
שאמא האמיתית. הביולוגית זאת שרה. אחות של הלן?
לא. כן ולא.
תשובה יהודית הטיפוסית.
מה שקרה זה שהמחצבה של אבא לא כל כך הצליחה.
היו כל מיני קשיים ובעיות וחודשיים לפני הבר מצווה שלי.
ב-52'. בקיץ של 52'.
אבא נסע לבלגיה לנסות לגייס כספים עבור המחצבה.
אבל הוא לא הצליח והוא נישאר בבלגיה.
הוא שלח חבילה מאוד גדולה לבר מצווה ששמה היה בד לחליפה בשבילי.
וסוכריות צבעוניות שלי לא נראו כאלה בארץ ושעון שהיה
ממש שעון קסם כי לא רק שהיה מאיר בלילה והיה לו חלון עם תאריך.
היה לו גם חלון קטן בתחתית שהראה את הצורה של הירח בשמיים שזה היה ממש. ממש קסם.
חגיגת הבר מצווה בלי אבא הייתה חגיגה מאוד יפה.
אני עליתי לתורה. קראתי את ההפטרה שלי.
אמא אירגנה ארוחה לבבני המשפחה שכבר עלו בינתיים לארץ ונשארו ולמכרים.
והבית היה מלא אורחים
ואחרי שהאורחים הלכו גם את צביקה שלחו לדוד משה.
לבלות שם את הלילה.
אמא ואני נשארנו לבד ואז ממש כשהתחיל להחשיך ועוד לא הדלקנו את האורות בבית.
אמא התיישבה לידי על הספה ואמרה לי: "מוריס. אני חייבת לספר לך.
אני חייבת לספר לך את האמת".
באותן מילים ואז היא אמרה: "והאמת היא שאני לא ממש אמא שלך".
זה היה רגע מאוד קשה.
המשיכה ואמרה: "תראה. אמא שלך. שרה.
מתה במלחמה ואני אחותה ואבא שלך ואני רצינו
שתהיה לך משפחה משלך וזה מה שרצינו וכך היה".
אני ברחתי שוב. היו לי סיוטים בלילה.
חלקם אני עוד זוכר.
אבל בבוקר קמתי. הלכתי לאמא שהייתה כבר ערה במטבח.
חיבקתי אותה ואמרתי לה: "את אמא שלי. אמא היחידה".
והיא אמרה לי: "אתה תמיד תהיה הבן שלי".
וכך היה עד יום מותה.
תגיד. כשהיא סיפרה לך.
אתה היית מופתע לגמרי או שמשהו ככה הסתדר לך?
ממש לא.
היית מופתע?
מופתע לגמרי.
לא. לגמרי לא צפוי.
כי כשאבא אמר לי: "הלן זאת אמא שלך". זאת אמא שלי.
כשאתם מגיעים לארץ ונפגשים עם דוד אפריים.
מן הסתם סיפרו לו את כל הסיפור.
הוא הבין מה קורה.
אתה חושב שאבא והלן סיפורו לו גם ממש מה עבר עליהם במחנות.
את כל הזוועות שהם עברו?
או שזה היה נושא לא מדובר?
התשובה השנייה היא הנכונה.
אני חושב. שוב. אני חוזר ואומר.
בארץ עד למשפט אייכמן.
השואה לא הוזכרה פשוט.
פשוט לא דיברו. לא רצו לזכור.
יש מספיק סיפורים על זה שמי שחזרו משם כאילו לא רצו לשמוע. הדחיקו.
הרחיקו. לא רצו לשמוע.
גם פה לא כל כך רצו לשמוע אותם שזה החלק השני העצוב של העניין.
כשאמא הלן מספרת לך שאמא שרה מתה במלחמה.
אני משתמשת במילים שלך.
הרי אמא שרה נרצחה במלחמה. לא מתה סתם.
אתה כבר הבנת?
ידעת שהייתה שואה או שעדיין לא הבנת?
שמבחינתך היא מתה כמו שהרבה אנשים אחרים מתו במלחמה?
תראי. אני ידעתי על השואה מהסיפור שאבא סיפר פעם אחת.
אז שהוא סיפר על המחלות שלו.
אז ידעתי שהייתה שואה.
אבל הבנת שזו רדיפת יהודים שיטתית. השמדת יהודים. ששישה מיליון יהודים הושמדו?
אז עוד לא דיברו על השישה מיליון.
לפחות לא שזכור לי. כי לא הזכירו.
אבל ידעו שהייתה שואה.
מבחינתך. הקו המפריד בין שתי התקופות זה משפט אייכמן?
לדעתי כן.
כשאז אתה מתחיל באמת לא רק אתה.
כל הציבור הישראלי מתחיל להבין מה היה.
נכון. נכון.
אני חייב לציין שבין לבין.
אני אחרי הבר מצווה בקיץ 53'.
גם אני ירדתי מהארץ הצטרפתי להורים בבלגיה.
אחר כך לא מצאתי את עצמי שם.
הרגשתי מאוד לא. שזה לא מקומי.
הייתי שנתיים באנגליה. חזרתי לבלגיה.
בקיצור. עשיתי גם צבא בבלגיה אחר כך ואחר כך השלמתי צבא בישראל.
זאת אומרת. אבא והלן בשלב מסויים עוזבים את הארץ וחוזרים לחיות בבלגיה?
כן. בפירוש כך. ואני חזרתי בגפי לשירות בצבא ב-61'.
בדיוק בשנה של המשפט.
את צודקת. נכון. לא קישרתי בן הדברים. ואז הבן של דוד אפריים. אריה.
שבינתיים עבר לכפר ארגנטינה.
מה שנקרא היום ניר צבי.
היה פעיל שם והוא שדאג לי כי לא היה לי אף אחד מהמשפחה.
כמה מילים על המשפחה שהקמת בארץ.
מהם שמות הילדים שנולדו לך?
תראי. ב- 63' התחתנתי עם סילבי.
הסיפור שלה קצת דומה לשלי. מוצא בלגי.
שהיא אישתך הראשונה?
היא אשתי הראשונה. נכון. התחתנו ב- 63'.
נולדו לנו שלושה ילדים נפלאים.
מה השמות שלהם?
נטלי נולדה ב- 66'.
גליה נולדה ב -67'.
ערב מלחמת ששת הימים.
ודניאל נולד בקיץ 70.
גם הם כבר גדלו.
יש להם ילדים משלהם.
נטלי נשואה לאיתי. חיה בסיאטל.
יש להם שלושה ילדים שנולדו בארץ לפני כן. יותם. אחינועם ואביה.
לגליה שגרה ליד ירושלים בצור הדסה
יש שלושה ילדים שזה טל. אלון ורוני. רקדנית.
ודניאל גר ביעד שזה
על יד כרמיאל ויש לו ארבעה ילדים שהם.
נו. אני יש לי בעיה עם שמות וזה.
אבל כמה שהם קרובים לי.
יוחאי הגדול שהוא היום כמעט בן 17.
טליה ושני תאומות בנות 14.
למרות שנראות כמו בנות 18 כמעט.
ואיילת הקטנה שהיא כבר בת שמונה וגם היא כבר נראית בת 12.
תאמר לי. כשהילדים שלך היו צעירים.
באזור גיל שלוש. הגיל שבו הופרדת מאבא ואמא. עשית השוואות?
אתה אמרת. ניסית לחשוב מה עבר עליך כשאתה היית בגיל הזה או שנמנעת מזה לחלוטין?
אני מחייך כי. לא.
זה לא קרה לי שהילדים שלי היו קטנים אבל כיוון בשנים האחרונות אני
העמקתי יותר וכתבתי גם לא מעט על סיפור החיים שלי.
אז דווקא היום שהנכד הקטן שלנו.
הנכד של עירית. אבידן הוא בן שלוש עכשיו.
חגגנו את היום הולדת שלו בן שלוש.
אני מסתכל עליו. דווקא.
בתקופה הזאת ומנסה להשוות.
קודם כל. הוא ילד חברותי מה שלא הייתי כי לא הייתה לי הזדמנות.
הוא ילד שובב ואני לא הייתי שובב.
אבל אני יכול לראות ילד בן שלוש נראה או יכול להיראות בנסיבות כאלה או נסיבות אחרות.
אני מנסה לחשוב על אמא שלך. אמא שרה.
שנפרדה ממך ויכול להיות שכהיא נפרדה ממך הייתה לה אולי מחשבה שהיא לא תראה אותך יותר
ובעצם בפרידה הזאתי כך החיים שלך ניצלו.
אם היית נישאר עם ההורים עוד קצת בדירה לא היית יושב היום מולי.
נכון זאת בהחלט המסקנה.
ואתה יודע גם זה. לדעתי. סוג של גבורה.
כשאנחנו מדברים על גבורה בתקופת המלחמה אנחנו יותר חושבים על מחתרות.
על מרד גטו וורשה. על פרטיזנים.
אבל זאת גבורת האמהות שהצליחו להיפרד מהילדים כנגד כל אינסטינקט ולהשאיר אותם בחיים.
אני חושב שההידברות בין אבא ואמא על כך שישלחו אותי קודם לוונדן סטוק.
אני חושב שניהם שותפים להחלטה הזאת וזאת שאמא היא זאת שהביאה אותי.
אני לא רוצה לחשוב על המחשבות שהיו לאבא כשעזבנו את הבית באותו בוקר.
שהיא לקחה אותי לאיש שחיכה לנו במכונית.
אבל אני ממה שקראתי ומאז
אני חושב שמי שהצליח להציל נפש אחת מישראל.
עשה את המקסימום שהוא היה יכול לעשות באותה תקופה.
כי לברוח כבר לא ניתן היה.
זה מה שאפשר היה.
הם קיוו. בטח כי קיוו גם לאבא וגם אמא שגם הם יגיעו לוונדן סטוק רק שבם לא הספיקו.
מי סידר את זה שוונדן סטוק יקבל את אות אות חסידי אומות העולם? מתי זה אורגן?
קרה דבר משונה.
זה קרה בסוף שנות ה-80'.
זה קרה משום מה במקביל בכל העולם.
קמו עמותות של ילדים שהוסתרו בעיקר בבלגיה.
צרפת. הולנד וגם ישראל קמה עמותה.
קודם כל. יוצאי בלגיה
וישראל ומשם עמותה של ילדים שהוסתרו בבלגיה.
הכל זה בסוף שנות ה-80'.
וסיפרתי הסיפור שלי לעיתונאי אחד מהאגודה
של הבלגים בישראל ואז כתבתי גם ליד ושם.
כנראה כבר בתחילת שנות ה-90'.
כי זה תהליך עד שבודקים ועד שמכירים.
יש לי מכתב מיד ושם שבתחילת 93' משפחת וונדן סטוק הוכרה כחסידי אומות העולם.
בתחילת 94' היה טקס
בבריסל שרק אמה הייתה היחידה ששרדה משפחת וונדן סטוק.
וונדן סטוק ז'אן. פול נפטרו בשנות ה-70' כבר ואמה הייתה היחידה ששרדה
גם בעלה של אמה כבר נפטר ורק הבן היחיד
שלה היה איתה והם באו לטקס ואחר כך ליונל.
הבן של נחום ופסלה פרל. שנולד אחרי המלחמה.
מסתבר שגם הוא ואחותו במקביל פנו ליד ושם.
לא אחי והטקס שהיה בבריסל
מסתבר שגם משפחת פרל וגם משפחת גליק היו שותפים לה ואז אחרי ההכרזה.
ליונל הזמין את כל המשפחה.
אני הייתי שם עם נטלי.
הבת הבכורה שלי שאז למדה
רפואה.ןמהארוחה הזו אני זוכר בעיקר את החיבוקים עם אמה.
מסתבר שגם דני. הבן היחיד שלה.
היה שם כבר לא זכרתי.
יש תמונה אז אני יודע שהוא היה שם וגם הנכדים
שלה שעוד היו אז עדיין צעירים אבל לא זכרתי מהם.
אני רואה אותך יושב מולי היום. בן אדם מאוד מרשים.
קשה לראות עלייך מה שעברת בשנים הראשונות לחייך ומן הסתם הרבה בזכות גם משפחת וונדן
סטוק וגם אבא ואמא הלן שאחרי המלחמה שלא כדאי לייצר לך סביבת חיים טובה ומיטיבה למרות הכל.
ומאוד אהבו אותי.
אני חושב שזה מה שנשאר לי בעיקר מההורים
שלי שאני אהבתי אותם אבל אני חושב שאהבה שלהם הייתה לגמרי ללא גבולות.
אתה מתגעגע לפעמים לאמא שרה?
קשה לי להגיד.
קשה לי להגיד כי לא הכרתי אותה. לא זכרתי אותה.
אתה מצטער על זה שאתה לא זוכר אותה?
אני בהחלט מצטער על כך. אבל את יודעת.
איך שהזיכרון שלנו בנוי איך שהמוח בנוי.
אנחנו לא ממש יודעים.
כנראה שבאיזה שהוא מקום עמוק עמוק נשאר שם. נשארו שם זכרונות.
ניסיתי לדלות מה שיכולתי ממה שזכרתי מצד אחד.
ממה ששמעתי מצד שני. לבנות מחדש.
אבל מהתמונות הבודדות שנשארו.
אני יודע. אפילו תמונה אחת שהם ישאירו לוונדן סטוק כשאמא הביאה אותי לשם.
אני רואה שאבא מסתכל לתוך מצלמה ואמא מסתכלת עליי ובמבט ממש רך.
אבל יותר מזה אני לא זוכר.
מר גליק. אני מבקשת ממך לסיום לומר כמה מילים לדור ההמשך.
מה אתה רוצה לומר. לאחל לילדים. לנכדים?
לא כל כך יודע מה להגיד לך.
אני חושב שחשוב שיזכרו את השואה
ולפחות המסקנה שלי היא שלא כל האנשים רעים.
יש אנשים טובים. יש אנשים רעים.
אני חושב שאנשים רעים הם המיעוט ונסיבות יכולות להפוך אנשים לרעים יותר או לטובים יותר.
אני זכיתי בכך שהיו אנשים שהסתירו אותי.
שמרו עליי. אהבו אותי ואני רק מאחל שהדורות הבאים גם ידעו.
גם ילדיי וגם נכדי.
שידעו לעשות טוב בעולם.
אני מאוד מודה לך מר גליק.
היה יום מאוד מרגש. מאוד מעניין. יישר כוח. תודה.
תודה רבה לך וליד ושם שאפשרו לנו את המפגש הזה. תודה.
זאת התמונה של החתונה של אבא ואמא.
אבא יהודה. אויגן בלועזית.
ואמא היא שרה או שרי כפי שקראו לה מי שהכיר אותה.
זה היה במרץ 1938 באנטוורפן.
זאת התמונה שלי כשהייתי
בן שנתיים וחצי.משהו כזה.
אבא מצד שמאל. אמא שרה מצד ימין.
זאת התמונה המקורית.
בגב התמונה כתוב:" לבני היקר מוריס מאבא ואמא"
חתום 15 לשמיני 1942.
זה הערב היום שבו שלחו אותי.
אמא לקחה אותי לוונדן סטוק.
זאת תמונה שלי. כנראה ימים ספורים לפני שאמא הביאה אותי לוונדן סטוק.
זאת אמא שרה. קיץ 42'.
את ההורים עצרו באנטוורפן או
בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר 42' והם נשלחו לאושוויץ.
אמא נרצחה באושוויץ בראשון לדצמבר 1943.
יהי זיכרה ברוך.
פה יש לנו מימין את התמונה של
דניל וונדן סטוק. חסיד אומות העולם.
האיש שהסתיר אותי וגם את משפחת פרל.
למרות שלא ידעתי על כך.
משמאל זאת התמונה של החתונה של
אמה עם בעלה הארי ואני לידם.
זה היה בינואר 1944 כשהגרמנים עוד היו בבלגיה.
יש פה תמונה שלי.
מעט אחרי שהגעתי אל וונדן סטוק עם שני הכלבים שלהם.
בלילה משחררים אותם במחסן התבלינים להרתיע גנבים.
הכלב הגדול משמאל הוא דני שכבר היה מבוגר אבל הוא החבר הכי טוב שלי שם.
היינו רצים בתוך גינה וחצר ובגן והוא גם מאוד אהב אותי ואני אהבתי אותו אבל הוא היה זקן.
הוא מת וקברו אותו בגן אחר כך ואני מאוד בכיתי.
פה אתם רואים אותי
על האופניים שאמה קנתה לי מעט אחרי
שהגעתי לוונדן סטוק והסוס הקטן על גלגלים.
יש סיפור על התמונה הזאת.
כי אני לא יודע אם אתם שמים לב.
יש תוויות תלויות על הכידון של האופניים והסוס שקשור לי מאחור והיה לי תפקיד.
אני הייתי אמור לספק סחורות של וונדר סטוק ללקוחות
לא רק בבריסל אלה בכל בלגיה והייתי מאוד גאה בתפקיד שלי.
זאת תמונה של אבא ושלי מתי שהוא בסוף
45' או תחילת 46' שאני כבר הייתי אז בפנימייה
ואבא כבר היה פחות רזה ממה שהוא היה כשהוא הגיע אחרי המלחמה.
באותו ערב אצל שרי וסמי פרל אותו ערב.
אבא סיפר אחרי התמונה.
אבא סיפר על מה שעבר עליו בזמן המלחמה וזה לא היה מלבב.
זאת התעודה המקורית של
אבא שהוא השתחרר ממחנה בוכנוולד שאליו הגיע בסוף המלחמה.
התעודה היא מ- 22 לאפריל 1945.
משם הטיסו את אבא לבית חולים ליד בריסל.
מהבית חולים אבא התקשר לוונדן סטוק
וכך הגיע אליו הביתה.
זו תמונה של המשפחה החדשה שלי אבא. אמא הלן ואני.
זה היה מתישהו בקיץ 46' כנראה כשההורים אירגנו מן
מסיבה ומפגש בין המשפחות פרל וגליק
יחד עם וונדן סטוק אבל באותו יום
וונדן סטוק עדיף ללכת לדוג עם חברים ורק ז'אן הייתה שמה באותו יום.
זאת תמונה שלי עם סילבי ושלושת ילדינו - נטלי הגדולה לידי.
דניאל הקטן באמצע וגליה האמצעית.
הילדים האלה היום כבר בעצמם הורים.
לנטלי יש בלי עין הרע שלושה ילדים.
לגליה גם שלושה ולדניאל ארבעה.
בסך הכל עשרה נכדים וכמובן מוצלחים אחד אחד.
הנה תמונה של עירית ושלי.
זה היה נדמה לי ב- 2012 בחתונה של חברים.
עירית אני הכרתי את אירית ב- 2003
ומאז למעשה אנחנו נשואים ולעירית יש
גם שני ילדים ובינתיים שלושה נכדים שאני רואה אותם בהחלט נכדים שלי גם כן.
עדות של מוריס גליק יליד 1939 Antwerpen בלגיה על קורותיו וקורות המשפחה בבלגיה חיי המשפחה לפני המלחמה; הכיבוש הגרמני במאי 1940; העברה למסתור ב-Bruxelles בקיץ 1942; החיים אצל משפחת Van Den Stock (חסידי אומות העולם); מסתור יהודים נוספים בבית; ביקורים בכנסייה; רצח האם; שחרור בספטמבר 1944; פגישה עם האב ששרד; החיים בבלגיה לאחר המלחמה; עלייה לישראל ב-1950; קליטה.
מספר פריט
13264265
שם פרטי
Maurice
שם משפחה
Gluck
תאריך לידה
1939
מקום לידה
Antwerpen, בלגיה
אופי החומר
עדות
מספר תיק
14276
שפה
Hebrew
חטיבה ארכיונית
O.3 - עדויות יד ושם
תקופת החומר מ
04/02/2018
תקופת החומר עד
04/02/2018
מוסר החומר
גליק מוריס
מקור
כן
מספר העמודים/מסגרות
56
מקום מסירת העדות
ישראל
סוג עדות
וידאו