Yad Vashem logo

חיים יעקב אוגן פרל

Testimony
היום כ"ד בטבת תשע"ח. ה-11 בינואר שנת 2018.
ה11 חודש ינואר שנת
2017 אני דינה שפט מטעם יד ושם מראיינת את פרל יעקב.
חיים יעקב.
חיים יעקב. שנולד בפטרושן (petroseni). רומניה.
חיים יספר לנו על ילדותו המוקדמת.
על חייו פטרושן. כיצד ניצל וכיצד המשפחה.
בעצם. ניצלה על ידי ראש העיר.
נכון.
יעקב חיים הוא גם היה בקפריסין.
הוא עבר למחנה קפריסין.
יספר לנו על כך ועל עלייתו ארצה וחייו פה בארץ והתאקלמותו בארץ.
ספר לי. בבקשה. על הרקע המשפחתי ושאתה מזכיר את בני משפחתך.
אולי תזכיר אותם בשמותיהם המלאים בתחילה.
שזה יהיה המורה גם מצבת זיכרון.
אני נולדתי בפטרושן.
למי?
למרדכי פרל ואמא שלי ז"ל רחל.
שלפני הנישואים קראו לה שמיוביץ' ואני.
כשנולדתי קיבלתי את השם יעקב.
אחרי השם של סבא שלי.
היות שבתקופה היא עניין של דלקת ריאות.
זה לא דבר של מה בכך.
לא הייתה עדיין אנטיביוטיקה.
והוסיפו לי את השם חיים.
הרב אמר בזמנו: "תוסיפו לו שם חיים וזה יציל אותו בחיים" וזה כנראה כך קרה.
אז עכשיו אתה קורא לעצמך יעקב חיים?
חיים יעקב.
או חיים יעקב?
חיים יעקב.
זאת אומרת. יותר חשוב לך להגיד חיים קודם כל.
חיים. נכון. זה שם. הרב שהציל אותי.
זה כאילו שנתן לי את השם חיים.
אני מאוד אהבתי אותו.
כן. מיהו היה הרב הזה. אתה יכול. יודע עליו קצת?
לא זוכר את השם שלו.
אבל אני זוכר בהמשך.
שהבן שלו קיבל מגורים בחינם בבית הגדול שלנו.
ובסוף קראו לו פינחס וכשהוא עלה לארץ.
הוא היה הרב הראשי של צפת.
כן. עכשיו אני אספר על עצמי.
עכשיו רגע.
אתה יודע קצת על הסבא והסבתא?
סבא וסבתא. אני כנראה.
שמותיהם?
כנראה שמותיהם. כן.
סבא מצד
אמא קראו לו משה אהרון.
ולסבא מצד אבא קראו לו דוד.
ואיפה הם נולדו?
הם נולדו ברומניה בסיגאט (sighet).
העיירה של צ'ארדה. עיירה קטנה של צ'ארדה.
מה שאבא שלי סיפר.
שלאבא שלהם היה מכולת.
אבא שלו. זאת אומרת.
לסבא שלי הייתה להם מכולת היחידה בעיר.
בסיגאט.
בסיגאט. בצ'ארדה.
בצ'ארדה.
בצ'ארדה.
והסבא שלו היה לו נמל.
נמל. שהיה מובילים מהיער
את עמודי עץ לנמל והוא היה לו נמל.
היה נחשב לעשיר גדול מאוד והוא חי 127 שנה.
127?
127 שנה עד שהוא נפטר. סבא רבא שלי.
אני לא ראיתי בחיים שלי.
לא את הסבא מצד אמא שלי.
אבל הוא הגיע עד גיל כזה מבוגר ולא ראית אותו?
אני לא לא.
לא ראיתי אפילו את הסבא שלי.
הוא. הם כנראה נפטרו כמה שנים לפני מלחמת העולם.
לפני שאני נולדתי. אפילו.
כן.
ואומנם השאירו לי מתנות.
שיהיה לי בר מצווה.
שעון זהב וכל זה.
דרך אגב. את כל זה גנבו לנו מהבית.
עכשיו. הם נולדו באזורים האלה. הסבים שלך?
כן כן. כל המשפחה שלי.
גם מצד אמא וגם מצד אבא.
מה שאני יודע. שמצד אבא שלי.
הם היו 14 ילדים ואחרי המלחמה וכולם משפחות וכל זה.
מה שידוע לי. שמצד אבא שלי נשארו 5 אחים ואחיות.
כולם נספו בשואה?
כולם נספו. כל המשפחות.
אתה יודע את שמותיהם?
אתה יכול להזכיר לנו?
כן אני יודע.
בבקשה.
אח אחד שלו. שנשאר קראו לו גצל.
שהוא היה כבן הפרטיזנים.
בסוף הוא הגיע לסיביר ושרד את המלחמה.
אחות. שהגיעה לארץ לפני המלחמה.
היא הגיעה. נדמה לי. בשנת 20 ומשהו.
שמה?
‏מנדייה. לא מינדייה. לא.
נדמה לי. ביילי. ביילי משהו כזה דבר. קשה לי לזכור.
זה יחזור אליך. זה יחזור אליך. כן.
והיה לו עוד אחות אחת.
שהייתה ברומניה. היא ניצלה.
היא גרה באיזה שהוא כפר נידח.
שכנראה כל הגרמנים וכל החברים שלהם לא
הגיעו את שמה. אז ניצלו.
ועוד אחות אחת. שהייתה במחנה בטרנסניסטריה והיא ניצלה.
היא הייתה במחנה העבודה וזהו.
מצד אמא שלי. נשאר לה אח ואחות.
אחות שקראו לה אלטי.
ואח שקראו לו עזרא. הם ניצלו.
ומי נספו?
היינו רוצים לדעת את השמות של אלה שנספו.
לא יודע. הייתי ילד קטן ואני לא יודע.
אתה לא יודע.
משפחות. העיקר כל המשפחות נספו. לא נשאר.
מה ידוע לך. האם הסבא והסבתא?
אני מדברת עדיין על הדור הזה. הם היו דתיים?
דתיים מאוד.
מאוד?
מאוד. לא כמו נטורי קרתא.
אבל היו דתיים מאוד.
דרך אגב. אבא שלי גם כן היה דתי מאוד.
אבל כמובן. הוא יותר מתון.
הוא היה חסיד של.
נו לא בלץ אלא. ויז'ניץ.
הסבא היה חסיד?
אבא שלי. חסיד של ויז'ניץ. הוא רצה גם לעלות.
זאת אומרת. שהסבא גם היה חסיד אז של ויז'ניץ.
כן כן.
מה אתה יודע. לפי הסיפורים?
מה זה אומר. להיות חסיד של ויז'ניץ?
הו. זה יש הרבה מה לספר.
בבקשה תספר.
אני מיילדות קטנה. קשור מאוד לחסיד של ויז'ניץ. במיוחד הרבי מויז'ניץ.
כן. אז ספר לנו.
מה זה אומר להיות חסיד של ויז'ניץ?
אבא שלי היה בעיירה.
הבן אדם הכי מקובל.
גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית.
אז כשהרבי מויז'ניץ היה בא.
הוא לא בא לה פעם לבד.
הוא בא עם גבאים.
שהיה להם לבוש מיוחד.
הוא היה מתאכסן אצלנו.
למה היה לנו וילה ענקית.
מה הוא לבש. החסיד.
הרב הזה? איךהם התלבשו?
הוא לבש בגדים לבנים.
בגדים מיוחדים. לא הלך כמו כל.
לבנים?
לבנים.
תמיד. ביום-יום גם?
לבנים. זאת אומרת. ראית את הגרביים הלבנות.
לבנים וכמובן היה להם מעיל שחור שמכסה את כל הבגדים.
אבל ברגע שמורידים את הבגדים. היה לבנים.
והם היו הולכים עם השטריימל הזה.
נדמה לי. קוראים לזה.
כן? היום מתאכסנים אצלנו.
למה למשל הסלון שלנו.
לא היה עם המטבח ביחד. מטבח לבד.
יכולת להכניס שמה 200 איש.
והם קיבלו תמיד את הסלון וליד סלון היו כמה חדרים.
הם קיבלו תמיד את האגף הזה.
והוא מה? הוא בירך אותך הרב הזה. למשל?
אז אני אספר לך סיפור.
ואני חושב. שבזכות הרבי הזה אני חי עד עכשיו.
אני עברתי הרבה תלאות.
אני זוכר. כשהייתי בערב בגיל 6-7.
הוא הושיב אותי על הברכיים שלו ואבא שלי ביקש שהוא יברך אותי.
ואני זוכר שבירך אותי להרבה
שנים טובות וזה זה ואני זוכר את זה כמו היום.
ועובדה. ועובדה שזה עבד.
אז הוא בירך אותך לשנים ארוכות.
שנים ארוכות. כן.
אתה זוכר תפילות שלהם. או משהו כזה?
כן. הם היו למשל.
לא מתערבבים בין הקהל ברחוב וכל זה.
הם היו מגיעים ובעיקר.
בדרך כלל היו יום או יומיים.
מתאכסנים כמה שעות בבית הכנסת הגדול.
שרב העיר גם גר בבית הכנסת. זה היה מן.
מתחם.
מתחם ענק. שהשוחט היה גר שמה. המקווה היה שמה.
הרב היה שמה. היה חצר לילדים לשחק שמה. הכל היה שמה.
כל ההנהגה של העיר.
היה להם משרדים שם. הכל היה שמה.
אבל הרב לא התאכסן.
הרבי לא התאכסן אצל הרבי של העיר.
למרות שהיה לו מקום.
התאכסן אצלנו. לא יודע מה הסיבה.
אני רוצה. אנחנו נקשר את זה מיד.
אבל נדבר על ההורים שלך. על הילדות שלהם.
מה אתה יודע על הילדות של אביך ושלי אמך?
קודם כל. נתחיל בשם של אבא שלך.
כן מרדכי. הוא היה.
מה אתה יודע?
מאיפה. אתה אומר ש.
איך הם בעצם הרוויחו את כל ה?
אתה אומר שהוא היה איש מאוד אמיד. אז במה?
הוא היה אמיד. מאוד אמיד.
במה אבא?
הוא התחיל עם 2 ידיים. הוא סיפר לי המון על הילדות שלו.
אז ספר לנו אתה על הילדות שלו.
הוא סיפר. שהם גרו על גבול מסוים והיו מבריחים.
איפה. איפה. באיזה גבול?
ברומניה. בין רומניה לאוסטרו-הונגריה.
משהו כזה דבר. לפני מלחמת העולם הראשונה.
כן.
הם עשו כסף שהבריחו סוסים.
מהאזור שלהם לאזור האוסטרו-הונגרי במלחמת
העולם הראשונה וכנראה עשה חתיכת כסף.
אבל לא זה לא היה כסף כדי להיות עשיר.
בזמן המלחמה הוא היה בצבא.
גייסו אותו לצבא במלחמת.
בצבא האוסטרו-הונגרי.
בצבא. אני לא יודע. כנראה בצבא האוסטרו-הונגרי.
כן.
והוא סיפר. שבזמן המלחמה לא היו מגיעים הביתה בכלל.
שנה אפילו שנתיים. לא היו מקבלים חופש.
אבל הוא ידע לאפות עוגות. הוא סיפר לי.
והוא עשה להם עוגה.
בתור פרס. נתנו לו שבועיים לבוא הביתה.
הוא דיבר איתך. מה הם עשו עם כשרות בצבא?
הוא דיבר איתך על זה?
לא סיפר לי על כשרות בצבא לא. אבל סיפר לי סיפורים יפים על הצבא.
הוא אומר. שהוא קיבל חופש.
אבל המפקד אמר לו: "אני יודע שאתה לא תחזור.
אבל אם לא תחזור אני אחפש אותך בכל העולם ואני אוציא אותך להורג".
הוא חזר הביתה. הוא לא נשאר בבית.
אפילו יום אחד. עלה על אונייה ונסע לקובה.
נסע לקובה והיה בקובה. עד אחרי המלחמה.
ואז הוא חזר.
ואחרי המלחמה. כמובן חזר.
שאלתי אותו. ממה התפרנסת?
הוא אומר: "הייתי בשוק והייתי מוכר חגורות".
אבל למרות הכל הוא רצה לחזור לפטרושן.
הוא חזר כמובן. לא לפטרושן. חזר לסיגאט.
לסיגאט. כן.
אחרי שהוא יתחתן. הגיא לפטרושן.
הוא התמחה. הוא היה.
אנחנו מדברים על הסבא.
אבא שלי.
על אבא או על הסבא?
על אבא.
כי אמרת. שהוא סיפר.
שאבא שלך סיפר על אבא שלו. גם.
כן. אז גמרנו. זה שהיה עשיר.יותר לא פירט לי על אבא שלהם.
כן. אוקיי.
אני עכשיו מדבר על אבא שלי.
אבא שלך. כן. שהוא היה בצבא האוסטרו- הונגרי. כן זה אמרת. מה עוד?
כן ואחר כך הוא כמובן.
היה הבדל בין מלחמה ראשונה למלחמה שניה.
בינתיים הוא התחתן ואיך הוא התגלגל לפטרושן.
אני בדיוק לא יודע.
אבל הוא היה בן אדם מאוד.
והוא המשיך להיות כל הזמן חסיד של ויז'ניץ?
כן כן.
זה אומר. שגם הוא הייתה לו תלבושת מיוחדת. לאבא?
מה?
אבא גם לבש בצורה מיוחדת כמו ה. כמו הדתיים?
לא לא לא. הוא לבש רגיל. כמו כל בן אדם ברחוב.
אבל היה חסיד שלהם.
כן עכשיו על האמא.
מה אתה יודע ועל המשפחה של אמא?
המשפחה של אמא.
נו מה?
דיברנו על. התחלת לדבר על אמא שלך.
תראי. אמא שלי.
איפה הם נולדו? איפה הם נולדו?
אמא שלי נולדה בסלובקיה.
מאיפה?
תאמיני לי. לא יודע.
כן.
היא עד כדי כך לא פירטה.
אבל היא נולדה בסלובקיה.
מה שאני יודע. שסבא זאת אומרת אבא של אמא שלי. הוא נפטר.
לא לא לא סבא.
אמא של אמא שלי - סבתא. היא נפטרה. כנראה.
שהיא עוד הייתה צעירה ואמא שלי הייתה ילדה לא גדולה.
אבל לא קטנה. נדמה לי בגיל 15. 16.
זה אני יודע. שהיא למעשה גידלה את הילדים.
וזה אני שמעתי מאח שלה.
מאיפה הם התפרנסו כל הילדים?
מה?
מאיפה התפרנסו?
האבא נשאר. כנראה.
ממה התפרנסו המשפחה של אמא שלי. אין לי שום מושג.
שם אמא שלך.
רחל. רגינה קראו לה.
כן. יש לך עוד מושג על ההורים שלה. משהו?
לא סיפרו לי. לא סיפרו לי.
אני יודע קצת על אחותה.
שאחותה הייתה תקופה מסויימת בארצות הברית.
אחרי המלחמה. אחרי שהיא חזרה ממחנה העבודה מחנה אושוויץ. הייתה גם באושוויץ.
למה כל האזור ההוא.
שם אחותה?
אלטי.
והיא חזרה מאושוויץ.
היא חזרה מאושוויץ והתחתנה בארצות הברית.
היא הגיעה לארצות הברית והתחתנה שם בארצות הברית וילדה.
היה לה ילדה אחת
והילדה הקימה משפחה ענקית והם גרים עכשיו בוושינגטון.
יש משפחה. גם כן דתיים מאוד.
היו פה בארץ. גרו לא רחוק מפה.
לא לא. דווקא רחוק מפה.
בבית וגן ולא הסתדרו פה וחזרו לארצות הברית.
אבל מצד הבת שלה. מצד זה.
היא הסתדרו טוב מאוד בארצות הברית.
יש להם רשת של בתי אבות. אפילו כן. בוושינגטון.
והאח שלה.
גם כאן בסוף חזר ממחנה אושוויץ. יותר קטן ממנה.
שמו?
עזרא ובסוף הוא גם היגר לארצות הברית.
היה פה זמן קצר מאוד.
הגיע לארצות הברית. הסתדר גם כן מאוד יפה.
הוא היה באוהי.
והקים מפעל ייצור של סוודרים.
הסתדר מאוד יפה וגם כאן נולדו לו בת ובן ובסוף ימיו.
אפילו פתח בגיל הפנסיה.
פתח חנות של טבק. כדי לא להתבטל.
זה מה שאני יודע.
זה אח ואחות מה שנשאר לה מאחרי המלחמה.
שזה הייתה משפחה. גם כן. מרובת ילדים.
והשאר נספו.
כולם לא חזרו.
אמא שלי לא אהבה לספר.
גם אני לא סיפרתי לילדים שלי.
כמעט כלום. מה שעבר עליי במלחמת עולם השניה.
מדוע? למה?
אנחנו כאלה סגורים.
למה לא רצית לספר לילדים?
לא רציתי לצער אותם.
לא רציתי לצער אותם. על הסבל שעברתי.
תראי. כל מלחמת העולם.
כל המלחמה הייתי סגור או בחדר או בעליית גג.
עד גיל 12 לא ידעתי מה זה בית ספר.
אחרי גיל 12. בשנת 45'-46' משהו כזה דבר.
הכניסו אותי לבית ספר.
אמרו: "באיזה כיתה לשים אותו"?
כיתה ד'. למדו שמה.
כבר שמה. איך קוראים לזה?
לטינית וכל זה. יכולתי ללמוד?
לא יכולתי ללמוד.
בכלל היה לי ילדות מאוד קשה.
לא ידעתי מה זה ילדות.
אני זוכר. שהייתי בגיל שלוש הלכתי לגן הילדים.
גן הילדים. איזה שמחה.
ואמרתי שאני הולך לבד.
אני תמיד הייתי עצמאי. אני הולך לבד.
שמחתי. יש לי חברים וכל זה.
יום השני שהלכתי לגן.
אמרו: "יהודים לא באים יותר".
באיזה שנה. זאת אומרת. שכבר ב-40' ו?
לא ב40'. ב-30' ו.
38'?
37-8'.
כבר כבר אמרו. התנכלו ליהודים.
אמרו: "יהודיםלא באים יותר לגן".
אז היה לי מזל.
שהיה בית ספר אצל הרב.
הוא פתח בית ספר. שקראו לזה חיידר.
שלמדנו דברים של תורה וכל זה.
במקום הגן הילדים שהלכנו.
אז כמה היית. בגן הילדים הזה?
יום. בגן של הנוצרים.
יום אחד ויום השני החזירו אותי הביתה.
יהודים לא לבוא יותר.
וזה היה כבר בשנת. אתה אומר 1937?
37' או 8'. משהו כזה דבר.
בוא נתחיל באמת. מה אתה יודע.
מהחיים של הוריך יותר.
קודם כל? ממה הם התפרנסו?
אבא שלי התמקד בהובלת.
זאת אומרת. הבאת פירות וירקות לעיר.
הוא היה הסיטונאי. המספק פירות וירקות. למעשה. לכל העיר.
זה עיר של 30 אלף תושבים. היה בזמנו.
כן.
ובעיר היה מכרה של פחם. שעבדו 24 שעות.
והוא סיפק למכרה. למטבח של המכרה את תצרוכת המזון.
ובזכות המכרה הזה הוא ניצל.
לא לקחו אותו לטרנסניסטריה.
למה?
ברגע שלקחו אותו למחנה עבודה.
היה להם בעיות של האספקה של מזון.
הלוא שמה. זה לא כמו פה תנובה ואתה בא.
שמה. אתה צריך ללכת.
בכפר הזה יש בצל.
בכפר השני יש שום.
בכפר השלישי עגבניות וככה וככה והיה ממלא רכבת עם כל טוב וזה היה מגיע לעיר.
ואז כמובן. קודם כל היו נותנים למטבח הגדול הזה של.
של הפחם. כורי הפחם.
של הפחם.
עבדו שמה 24 שעות. אמרו אלפי כורים.
ובזמן המלחמה. הגרמנים היו צריכים את הפחם הזה ולא היה
מי שיספק את המזון להם ואפילו לכורים. אז שיחררו אותו.
אפילו נתנו לו תעודה חופשי להסתובב ברומניה.
כדי שהוא יוכל להמשיך להביא את תוצרת חקלאית לעיר.
בזכות זה. היה לו קשרים עם ראש העיר ובזכות ראש העיר.
אנחנו לא הזיזו אותנו.
כל היהודים מפטרושן הוגלו לטרנסניסטריה.
חוץ מאנחנו שהיינו מוחבאים והרב הראשי.
נתנו לו כבוד גדול.
לא נגעו ברב הראשי.
כנראה בזכות אבא שלי.
הוא עמד על כך.
שלא יכנסו לבית הכנסת ולא נגעו בבית הכנסת ולא נגעו ברב.
אני רוצה לשמור על סדר כרונולוגי.
איפה מתחיל הזיכרון הראשון שלך?
אני מתחיל.
בגן הילדים?
מגן הילדים. כן ואני זוכר הכל.
מה אתה זוכר מגן הילדים.
שאמרו לך פשוט אל תבוא?
אל תבוא. אני זוכר.
שהלכתי לגן הילדים. לא הלכתי ככה.
בריקודים. בקפיצות. הנה אני הולך כבר לגן.
נתנו לי אפילו תיק ושמו לי שמה תפוח עץ ושמו לי לחמניה טרייה כזו טובה. למה?
כי לידינו הייתה מאפיה.
הביאו לי משהו כזה והלכתי והיה לי תיק של גן.
ויום אחד הלכתי ואחרי יום השני.
כבר לא נתנו לי ללכת.
הגננת אמרה. אל תבוא?
"יהודים. אסור להם לבוא יותר לגן".
כבר ואז?
זה לא רק לגן. מי שכנראה.
מי שהיה יותר גדול וגם לבית ספר לא נתנו ללכת.
אז איזה זכרונות עוד? יש לך זכרונות למשל מהחגים. איך חגגתם חגים?
חגגנו חגים.
שבת. למשל?
זה היה ממש.
בוא נתחיל ביום שישי.
מה אתה זוכר מיום שישי?
אז אני אגיד לך.
לפני המלחמה.
אנחנו לא מדברים אחרי. לפני.
אהה. לפני המלחמה. יום שישי.
אמא שלי הייתה עושה בצק והייתה קולעת חלות.
אמא עשתה את זה.
אמא. אמא ואני הייתי. כמו שאומרים. הקורבן.
למה?
היה לי אח יותר גדול. כאילו הוא לא.
אני הייתי האח השני ואז אני הייתי צריך לקחת וזה היה דיי כבד.
הליכה של לפחות 300 מטר. למאפייה.
איפה שהיו. איך אומרים?
אופים חלות ולחם.
שמה לא היה בחנויות לקנות לחם.
ההורים היו. ההורים היו מכינים בבית או לחם או חלות.
ביום שישי. אמא הייתה עושה.
קולעת בצק של חלות.
אני זוכר שתי חלות גדולות.
משהו כזה. לא קטן ואני הייתי הולך עם זה.
והאופה היה שם פתק.
פרל והיו מכניסים את זה לתנור.
אני זוכר בצהריים. ככה בסביבות.
זאת אומרת. שבבית לא היה לכם תנור אז.
לחלות כאלה גדולות. לא.
היה תנור. אבל לחלות כאלו. אי אפשר היה.
היה יכול לעשות עוגות.
עוגיות. דברים כאלה כן.
וככה בשעה 12:00-13:00. כבר הלכתי.
החלות היו במדפים. כל ה.
זה לא רק אמא שלי.
רוב היהודיות היו עושות את החלות בבית ולוקחים את זה למאפייה.
וכל אחד בא לקחת את זה לשבת.
כמובן. לשישי. היה מאוד יפה.
בדרך כלל. לא היינו לבד המשפחה. תמיד היו.
הגבאי של בית הכנסת והיו באים מכל
מיני מקומות יהודיים להתארח והיו מחלקים אותם למשפחות.
ותמיד היו מתארחים אצלנו. אחד או שניים.
מאיפה הם היו בדרך כלל אלה?
בדרך כלל הם היו באים מארצות רחוקות.
בעיקר או. מלא הייתי אומר מרוסיה.
אבל ממרומניה הרחוקה. מעיירות רחוקות יותר.
היו באים בדרך כלל להתארח.
היו כאלו באים לאסוף כסף לעיירה.
או לכל מיני דברים כאלה.
הקהילה. אני עוד מעט אשאל אותך על הקהילה.
אבל יום שישי. זאת אומרת.
הלכתם לבית הכנסת גם?
הלכנו לבית הכנסת. לבוש חדש.
אבא הלך למקווה. או לא היה דבר כזה?
בטח. כן.
הלכנו למקווה. בבוקר יום שישי.
בטח. איזה שאלה?
היינו הולכים למקווה.
הגברים?
היה מקווה גברים וגם לנשים.
זה בטח. אבל הגברים היו הולכים.
כן היינו במקווה ובטח. היינו הולכים למקווה.
אבא. בדרך כלל. היה הולך להתפלל.
היה הולך למקווה בבוקר ותכף
היה מתפלל שחרית של בוקר וזה ואחר כך היה הולך לעבודה.
הוא היה דתי וביום שבת. זה היה שבת.
רגע. שישי הלכתם. אמא הדליק נרות. ודאי?
איזה שאלה?
רק תספר. זה ברור לנו.
אמא הדליקה נרות. על כל הילדים.
אהה. לא שני נרות.
לא לא לא.
לא שני נרות.
לא. אני זוכר. שאנחנו כבר.
אמא הדליקה 9 נרות.
היינו שבע ילדים. כן.
אהה. את שמותיהם תאמר לנו.
עוד לא אמרת לנו את שמות האחים.
של הילדים? האחים שלי?
כן.
הגדול זה אריה. השני זה חיים - זה אני.
השלישי זה משה-אהרון. לא.
השלישי זה. מרים אחותי.
הרביעי זה משה-אהרון. חמישי ושישי.
זה תאומות חנה ולאה והשביעי זה דוד.
והשביעי שהוא קטן. הוא כבר עוד מעט בן 70.
הוא הקטן ביותר.
הוא נולד. למעשה. תכף אחרי המלחמה.
אז זהו. הילדות שלי הייתה.
אפשר להגיד. לא סבלתי. רק מה?
עם מי שיחקת?
טוב. בוא נמשיך על יום שבת. על יום שישי.
אתה זוכר ניגונים. ששרו אצלכם?
כן בטח.
למשל?
"צור מי שלא אכלנו" וכל.
מה עוד?
אני כבר לא זוכר הרבה.
אבל אחרי כל מנה.
מפסיקים לאכול ושרים זמירות שבת.
כי הם היו מושפעים מהחסידות.
כן. אחרי כל מנה ואף אחד לא השולחן.
אין לזוז מהשולחן ואחר כך יש ברכת מזון.
רק אחר כך מותר לקום.
ועכשיו. כמובן. צריך לשאול מה אכלתם ביום שישי?
מה היה?
גם את זה אני זוכר.
מנה הראשונה. היה הגפילטע פיש עם דג קרפיון. כן.
דרך אגב. לאבא שלי היה אגם. שהיה מגדל קרפיונים.
זאת אומרת. שאבא שלך בעצמו גידל קרפיונים. גם. את הקרפיונים?
זה לא בעצמו. היה אגם.
שהיו מגדלים קרפיונים ושמה לא קרפיונים של קילו-2.
אלא?
20-30 קילו. שהיו חותכים לפרוסות ומוכרים פרוסות.לא דג שלם.
אז המנה הראשונה היה קרפיון.
אחר כך היה אמר מרק עוף והיה עוף.
על יד העוף היה כל מיני תוספות.
פעם היה. איך אומרים?
ממליגה.
לא לא חלילה וחס.
לא אכלתם?
בליל שישי?
חלילה ממליגה. לא.
חלה טרייה. כמובן. היה חלה גדולה.
אני זוכר. אבא היה חוטף פרוסות ואת הפרוסה היו חותכים ל-2.
אי אפשר היה להחזיק פרוסה כזו גדולה.
כן.
ואחרי המנה השנייה. בדרך כלל היו נותנים על יד.
כל אחד היה בדרך כלל מקבל שוק או חזה.
אני לא אהבתי. לא שוק ולא חזה.
אני אהבתי את הגרון ואת הכנפיים.
וזה כאילו. זה של חיים וזה בדרך כלל.
לפני יום שישי. יום חמישי היה הסיפור להכין כבר את יום שישי.
הייתי צריך ללכת לשוחט.
לשחוט עופות. אין לקנות עופות מוכנים.
השוחט היה מפטרושן.
כן. בטח.
והשוחט הזה. רק שוחט של עופות.
או שהשחיטה הייתה גם של בשר?
הוא היה שוחט רק של עופות.
כן. אז מאיפה?
אווזים. ברווזים. דברים כאלו.
אז מאיפה הביאו בשר. למשל?
לא יודע. הייתה חנות של קצב. מאיפה ומה. זה אני לא יודע.
אבל עופות אני זוכר.
היה לנו לול שבעצמנו גידלנו את העופות.
שמו תרנגולת לשבת על ביצים
והיו יוצאים האפרוחים ומגדלים.
אותו דבר ברווזים ואווזים.
אני הייתי הולך עם ברווזים למרעה.
עם ברווזים למרעה. אני הולך והם אחריי.
זאת אומרת. המשפחות גידלו את הברווזים בשביל עצמם.
הכל. עופות. ברווזים וזה.
בשביל עצמם. לא ש.
רק בשביל עצמם. כל אחד גידל בשביל עצמו.
אמא שלי הייתה מפטמת אווזים ועושים מזה.
כבד אווז.
לא. לא כל כך הכבד כמו.
היו עושים מהבשר. מעושן.
שם היו על יד המטבח. היו קוראים לזה שפייס.
שם היה: קמח. אורז קצת. סוכר.
קמח שחור. כזה ארגזים כמו.
מרימים את זה ולוקחים עם כף.
היו מביאים 200-300 קילו.
בשביל כל השנה. כל דבר.
זה חיים אחרים.
ריבה היינו עושים בחצר. משזיפים.
היו לכם עוזרות בית?
כן כן.
היה לנו עוזרת בית.
שאני מאוד אהבתי אותה.
למה? כל אחר הצהריים אחרי המלחמה.
או לפני המלחמה. הייתה לוקחת אותי ומטיילת איתי והיא הייתה גויה.
והיות שהיא גויה. היא לכל מקום.
גם איפה שאין יהודים.
מה שמה היה?
לא זוכר.
אתה לא זוכר את השם.
עכשיו נדבר על שבת.
כן.
מה אתה זוכר משבת?
אז תראי. שבת הייתה שבת.
זה אומר מה?
מה זה אומר. שבת הייתה שבת?
בבוקר קמים. מתרחצים. שותים כוס קפה.
אני זוכר. שמה זה קפה. לא קפה כמו פה.
ילדים כבר שתו קפה?
כן.
מגיל צעיר.
כן. מגיל צעיר היינו שותים קפה.
אני זוכר. זה היה. לא קפה מקפה.
סוכר.
לא. היה קפה. פלש קפה כזה.
אני לא זוכר איך קראו את השם של זה.
זה היה בא בקופסאות כאלו.
כן.
חתיכות היו וזה.
היינו שותים קפה.
לא חלב. עם חלב.
כן.
דרך אגב. את החלב היו מביאים מההרים.
באזור שלנו היו הרים.
שכל השנה יש שלג והם היו באים עם הכדים ככה והיו שואלים: כמה ליטר אתה רוצה?
כל בוקר בשעה 6:00-7:00.
משהו כזה דבר. על יד הדלת. דופקים.
יש סיר ושופכים את החלב.
שבת הם לא היו באים. הם יודעים.
דרך אגב. היה לנו "שבס גוי".
את יודעת מה זה "שבס גוי"?
בוודאי.
היו באים בליל שישי בערב והיו מכבים את החשמל.
ובבוקר היו באים. איפה שצריך קצת חשמל.
היו באים ומדליקים. לא מדליקים חשמל.
והיינו בבוקר הולכים לבית הכנסת. אנחנו הילדים.
רגע. היו כמה בתי כנסת.
היה בית כנסת הגדול.
גדול יותר.
איפה שאני הלכתי.
למה? זה לא היה צריך לעבור רחוב.
מהבית על אותה המדרכה.
אתה מגיע לבית כנסת הגדול וזה היה גדול באמת.
זה היה. מה אני אגיד לך?
כמו היכל שלמה. יותר. משהו גדול מאוד.
מה אתה זוכר מהאווירה בשבת. בבית הכנסת?
הו הו מה זה היה.
קודם כל. אנחנו הולכים פחד של ההורים.
יושבים על יד ההורים וזה.
איך שמתחילים לקרוא בתורה. אנחנו בורחים.
ההורים לא. האבא.
כן. אבא.
איפה הייתה עזרת נשים?
עזרת נשים הייתה קומה שנייה.
למעלה.
כן בטח. וילדים היינו יוצאים לחצר. משחקים.
אבל לא כדורגל אסור היה.מחבואים דברים כאלו וכמובן.
חוזרים לבית הכנסת כשהתפילה נגמרת. חוזרים.
כולם לבושים. מי שעני או מי שעשיר.
כולם לבושים אותו דבר.
חג. בגדים נקיים. נעליים חדשות. בדרך כלל.
חדשות. מתי הוא קונים את הנעליים.
פעמיים בשנה. או יותר?
אני לא יודע אצל אחרים.
אצלי. שמה דרך אגב לא היה חנות לקנות נעליים.
היו הולכים לסנדלר. שהיה מכין את החלק העליון וסנדלר אחק שהיה מכין את החלק התחתון.
אוקיי רק שניה.
לא.
מה בבקשה. לשאול?
אנחנו דיברנו על בית הכנסת בשבת.
שביקשתי שתתאר לי את האווירה.
מה אתה זוכר מבית הכנסת?
אז תראי. זאת אווירה של דתיים. אין חוכמות.
כולם היו דתיים. אין בעיר שלנו.
מי שהיה יהודי גולם היו דתיים.
מה זאת אומרת? דתיים יותר.
דתיים פחות. אבל באים לבית הכנסת.
אין יהודי. שלא בא לבית הכנסת.
ואז מה לבשו? מה אבא?
לבשו כמו שהולכים לחתונה.
בגדים חדשים. נעליים חדשות. הכל.
אני זוכר. לנו היה בגדים במיוחד מה שלובשים בשבת.
אם זה חורף. אם זה קיץ.
אז חולצה לבנה. ודאי.
בוודאי.
חולצה לבנה וילדים לא הלכו עם מעילים.
עם ז'קטים וזה. נשארו בחולצה.
בחורף. גם כן היה מעילים מכובד והכל מסודר.
תמיד הלכנו עם כובע. לא עם כיפה.
הלכנו עם כובע. חורף-קיץ ילדים.
מבוגרים היו הולכים עם מגבעת.
נשים היו הולכים עם זה. עם כיסוי ראש.
לא גילחו את הראש.
לא הלכו עם פאה.
למרות שאמא שלי היה לה פאה.
אני יודע. שלא לא כולם הלכו עם פאה נוכרית.
אבל הלכו עם. איך קוראים לזה?
שייטל.
לא שייטל.
כיסוי ראש.
כיסוי ראש.
כיסוי ראש. מטפחת.
מטפחת. כן ואחת עשתה מטפחת ככה ואחת עשתה.
ואת הקידוש עשו בבית הכנסת?
לא. כל אחד עשה קידוש בבית שלו.
גם בבוקר וגם בליל שישי וגם בשבת.
לא עשו קידוש בבית-כנסת.
כל אחד עשה בבית שלו.
אני זוכר למחרת בשבת באים ודרך אגב.
הולכים לבית כנסת ובאים מבית הכנסת.
אסור היה לרוץ. אסור ללכת מהר.
הליכה איטית. מכובדת. כל אחד אומר שלום אחד לשני.
מברך שבת שלום. הייתה אווירה נינוחה מאוד.
כשהגויים ראו אותכם. הגויים.
כן.
והכל לפני המלחמה. אנחנו מדברים.
הם הציקו לכם?
לא לא. כיבדו אותנו מאוד.
למה? כל החנויות. כל הביזנס. אפילו בית המרזח.
בבעלות יהודית ודרך אגב.
בית המרזח הכי גדול.
היה מול בית הכנסת. זהו.
אז ככה שאנחנו שיחקנו. אלא מה?
היו ביניהם. את יודעת. חוצפנים.
למשל. אמא שלי הייתה שולחת אותי לקטוף בבונג. אז לא קצת.
הייתי הולך עם שק וחוזר עם שק מלא בבונג.
ותמיד רצו לגנוב לי את השק.
אז אני הייתי מרביץ להם. ככה שלא פחדנו.
פעם אחת הייתי מרביץ להם. באו עליי שלושה.
שברתי בקבוק ופצעתי אותם בפנים.
לקחו אותי למשטרה.
רגע. זה היה לפני המלחמה?
לפני המלחמה.
אז הייתי עוד ילד צעיר. כשעשית את זה.
כן. הייתי בן 8. 9.
כן כן.
לקחו אותי למשטרה והבחורים בני 12-13.
היו שלושה בחורים ואני.
קצין המשטרה מסתכל עליהם. מסתכל עליי.
מסתכל עליהם. מסתכל עליי.
אומר להם: אתם לא מתביישים?
הילד הזה הרביץ לכם?
תלכו מהר. תסתלקו מהר.
אבא שלי גם היה שמה. כנראה.
עכשיו שבת. מה אכלתם בשבת?
אכלנו מכובד. אין מה לדבר.
קודם כל. בשבת שוחטים.
בשבת עושים דג גפילטע פיש. דג זה.
זה כמו יום שישי. זאת אומרת.
בשבת בבוקר. מבית הכנסת
עושים קידוש על משקה חריף. לא על יין.
ואתם הילדים כבר?
יושבים ליד אבא בכבוד.
ושתיתם משקה?
נתנו לכם לשתות?
אפילו ילדים נתנו לנו.
משקה חריף.
משקה חריף. כמובן לגמנו.
כן.
וחתיכת עוג. וילדים. הם הולכים. מסתובבים.
וארוחת צהריים. ככה בערך בסביבות 12:00.
גם כן לוקח. בדרך כלל ארוחה לוקחת שעה.
עם הזמירות ועם האוכל.
ואחר כך ילדים מתאספים לפעולות.
איך קוראים?
איך קראו לזה?
בשבת.
בשבת היינו מתאספים.
היה בני עקיבא. היה הבונים. היה.
אז כן. אבל היית מאוד צעיר.
אז. בשביל תנועת נוער ורק אחרי המלחמה.
לא לא כבר. אני זוכר.
אני הייתי בגיל 5-6 רציתי ללכת עם אחי הגדול.
אז אחי הגדול היה מגרש אותי. תלך מהר מפה.
היו קבוצות קטנות של קטנים. קבוצות בינוניים.
של בני עקיבא?
של בני עקיבא. הם היו הכי חזקים. אחר כך היו הבונים.
שקראו לו פה העבודה.
כן.
מפלגת העבודה. גם כן היו בסביבות 40-50.
בני עקיבא היו מאות והיה שומר הצעיר.
וביום שבת נפגשתם בבני עקיבא.
ילדים כל כך צעירים. מה עשו?
כן. היו קבוצות קבוצות.
ומה לימדו אתכם? מה דיברו איתכם? ילד בן 5.
שרנו שירים. הורה. לא רקדנו.
רק היינו שרים והיו מספרים על ישראל.
היו מספרים על ישראל.
שרכבות יש על הגגות ויש כל מיני ניסים ונפלאות בישראל ואני.
בגלל זה. כשהייתי כבר 13 כמו שאומרים. אני הולך לשראל.
ההורים שלי התחילו לבכות. לא עזר להם.
אני בלילה ואני זוכר.
היה עליה לא לגאלית. שלא יודעים.
כן.
רכבות וזה. הגעתי עם קיטבג וזהו.
ילד בגיל 13. 13.5 וחצי כזה.
אז אנחנו חוזרים עוד פעם.
אנחנו נדבר על תנועת הנוער. אבל חוזרים לשבת.
אז אצלכם לא אכלו טשולנט?
כן אכלו טשולנט. כן זו חגיגה רצינית הייתה.
אחרי בית הכנסת. שוב פעם.
זה היה עבודה שלי.
ללכת למאפייה להוציא את הסיר.
כל אחד היה לו סימן על הידית של הסיר. איזה סיר שלו.
תתפלאי. היו 2 מאפיות כאלו.
שהיו שמים את החמין.
סירים.
כל אחד ידע איזה סיר שלו.
היה 30 או 40 סירים.
כל אחד ידע איזה סיר שלו וכמובן זה חם.
אז מה?
היית מביא את זה עד הבית.
הייתי הולך עם עגלה של תינוקות.
לא עגלה טובה של תינוקות.
אלא העגלה ישנה שלא תתקלקל העגלת תינוקות.
הייתי מביא את ההחמין וזה היה כאילו אסור.
למה אסור כאילו לתפוס עגלה.
זה. איך קוראים?
מיקסה היו קוראים לזה.
אסור היה לאחוז בזה. או מה?
לא ככל שכן להוביל ואני בתור שובב.
אהה. בגלל שבת.
כן. אני בתור שובב.
אף אחד לא ידע.
את העגלה הייתי תמיד זורק בצד והייתי מביא להם את הסיר.
הייתה אצלכם גם סעודה שלישית?
כן.
איך קראתם לזה?
שלישידס.
שלישידס. כן.
שלישידס. כן. בסעודה שלישית אני כמעט לא הייתי.
מה זה אמר? סעודה שלישית זה היה בבית או בבית הכנסת?
לא. בבית.
כן.
סעודה שלישית. אני כמעט ולא הייתי.
או שהייתי עם החברים וכשהייתי כבר יותר גדול.
בגיל 10 ככה. 11 אחרי המלחמה כבר.
היינו הולכים להרים. רחוק בהרים.
למה לא היה בעיה.
לא היה צריך לקחת סנדוויץ'. לא שתיה.
היה המעיינות כל כמה מאות מטרים.
פירות. היית מנענע עץ והיה נופל לך תפוחים. כמה שאתה רוצה.
לגרמנים יש מנהג לגדול עצים על ההרים.
כמו פה אצלנו. ברושים וכל זה.
שם בתוך. איך קוראים?
יערות.
יערות היו הרבה עצים של פירות. כל סוגי הפירות.
אז ככה שלא הייתי.
וזה היה פתוח. אנשים יכלו?
בטח. שם אין גדר. היינו משחקים מחבואים בעשב.
שהעשב היה ככה גבוה.
שלא אתה לא יכולת לראות כמה מטרים.
היינו משחקים בהרים.
אז היו אזורים שלא היו עצים.
איך קראו לזה?
בתוך היער. איפה אין עצים.
בתוך יער יש ככרות נקרא לזה.
כן.
ששמה יכולנו לשחק. יכולנו לקבל שיעורים מהגדולים יותר.
לכל קבוצה היה גם מדריך.
כן אבל שאתם הולכים בשבת ואתה כמו שאומר להרים. הגויים הם.
לא לא. אני אומר לך. כיבדו אותנו.
כיבדו אותכם עדיין.
כיבדו אותנו כל הזמן.
בוא.
בתקופה של טרנסניסטריה הם שמחו שלוקחים את היהודים.
למה? הם לקחו את הבתים של היהודים.
כן.
זה לא משהו קטן.
בוא נעבור לחגים.
כן.
פסח.
פסח.
הכנות לפסח.
וואי וואי וואי.
כל זה. מה?
אלוהים ישמור.
כי אתה ממשפחה חסידית.
זה היה הסיוט הכי גדול שלי.
אני רוצה לשמוע. אתה ממשפחה חסידית. איך זה היה?
בשבילי. זה היה סיוט אחד גדול.
ספר.
שבוע לפני פסח. הבית היה בלאגן.
מה זאת אומרת בלאגן?
הזיזו את כל הרהיטים. כבדים או לא כבדים.
שטפו הכל. מגירות הוציאו ושטפו הכל.
אם זה היה רק של בגדים. זה לא עזר.
אז ממתי הם התחילו כבר?
שבוע. שבוע שלם אמא שלי עם העוזרת.
מהבוקר השכם עד מאוחר בלילה.
אני זוכר. כבר היה ערב פסח.
אבא שלי היה אומר: "גוועלד"מתי תגמרו כבר?
בערב פסח. אבא עם הילדים היינו הולכים ליד החלונות לראות אם יש פירור.
עם נוצה של אווז. כאילו.
אוספים את החמץ האחרון.
את מבינה?
וככה. למחרת. ערב פסח היה הכל מבריק. נקי.
על השולחנות היו שמים ניירות.
אז לא היה סלוטייפ.
עוד לא היה דבר כזה סלוטייפ וגם לא היה.
אז היו דופקים את האלו.
מסמרים.
לא מסמרים. נו. שיש להם ראש גדול.
תופסים את זה עם נייר.
ואני זוכר על התנור.
היו שמים נייר כסף.
שלא חלילה וחס זה.
היו שומרים ואני חושב.
שכל היהודים ככה היו שומרים.
למה אנחנו. בתור ילדים.
היינו שומעים איך אמא שלו עושה. אבא שלו עושה.
ואיך מה מהטקס של ליל הסדר.
מליל הסדר עצמו אתה זוכר?
כן. ליל הסדר זה היה משהו. לא דבר רגיל.
השולחן לא היה כמו שולחן של שבת.
שולחן הרבה יותר ארוך.
תמיד היו הרבה אורחים.
היו באים אורחים. אפילו לא כל כך מרחוק. יהודים.
עריריים או לא עריריים.
היו באים מהכפרים לתוך העיר והגבאי היה מחלק בתוך הבתים.
אז שולחן ארוך וכמובן היינו
קוראים את כל ההגדה וכשהיינו מגיעים ל"מה נשתנה".
הילד הקטן היה אומר. "מה נשתנה".
אתם הבנתם. מה שאתם אומרים?
פחות או יותר. כן. אני אגיד לך למה.
הבנתם את התפילות?
הבנתם את?
כן ולא.
אנחנו למדנו בחדר ומיום ראשון עד יום שישי.
זאת אומרת עד יום חמישי בערב.
יום שישי אין חדר.
עד יום חמישי בערב.
היינו לומדים את התורה.
היינו קוראים פסוק ומתרגמים את זה ביידיש.
אז אתם דיברתם בבית יידיש.
יידיש.
ולא רומנית.
לא לא. יידיש.
האם ידעתם רומנית?
מה?
האם ידעתם?
ידענו רומנית. למה ברחוב דיברו רומנית.
ברור. זאת אומרת בבית.
רומנית והונגרית.
אז ככה שביום חמישי אחר הצהריים היה "פרהר" את יודעת מה זה "פרהר"?
שאלות. שאלה של המורה
והיית צריך לדעת כל. פרשת השבוע כן.
כן.
פרשת השבוע. היה שואל.
היה אומר לך תקרא באמצע פרשת השבוע למשל.
שורה או פרק שלם.
תקרא ותסביר ואוי ואבוי אם לא
ידעת להסביר כמו שצריך וואי.
היינו צריכים לשים ככה את היד והיינו מקבלים מכות חזקות.
עם לא סרגל. היה לו מקל כזה דק.
זה היה כואב. אז אנחנו התאמצנו.
אז ככה פחות יותר הבנו.
הבנתי.
אז אתה אמרת על "מה נשתנה" אמר הילד הקטן ביותר.
שיודע לקרוא.
היו מאכלים מסוימים?
בפסח כמובן אוכלים מצה.
ברור. אבל היו?
הבסיס בדרך כלל כמעט אותו דבר.
כמו שבת.
מרק עוף ועוף וליד העוף לאו דווקא ירק.
היום חרמזלך אם מה את יודעת מה זה.
כן.
לביבות תפוח אדמה. זה היה אהוב שלנו.
אני אמצתי את זה ואני עשיתי אותו דבר לילדים שלי ועכשיו הילדים שלי מתעצלים.
אז אני עושה להם בפסח.
את יודעת?
לפעמים 10 קילו לגרד ואני לא עושה במכונה. אני עושה ביד.
מגרד את זה ביד ואני עושה להם הרבה הרבה לביבות.
אלו שאפילו לא באים אליי לליל סדר.
אני דואג לשלוח להם את זה. הם משוגעים על זה.
איזה יופי.
אותו דבר. אשתי למדה לעשות. היא ספרדיה.
ההורים שלה 7 דורות של חברון.
גם כן. איזה סיפור יש שם. זה וואי.
בזמן המאורעות. הערבים לקחו אותם אצלהם שלא יגעו בהם.
הסתירו אותם. כן.
הסתירו אותם. אשתי נולדה בעיר העתיקה.
כן. נחזור אליך.
זה ליל הסדר. אתה מספר.
ליל הסדר. אומרים את ה"מה נשתנה".
אומרים את כל ההגדה. עד שמגיעים למקום. שותים כמובן את.
הכוסות. כוסיות יין.
יין. הכי מבדר היה.
כשהיינו מגיעים למכות. עשר המכות.
אז אבא שלי היה שם את האצבע בתוך כוס של מים.
דם. צפרדע. ככה. ככה וכולנו אחריו.
כן.
כן וכמובן. היה לו נגינות מיוחדות. אה זה היה חוויה.
אתה לא זוכר נגינות. את הניגונים.
זוכר ולא זוכר וזה.
אבא שלי היה כולו לבוש לבן.
היה לו כורסא כזה בערך. כורסא כזה.
היה לו קר שמה.
הוא לא היה זז שמה.
שלא יגנבו לו את האפיקומן.
למה אם גונבים לו את האפיקומן.
היה עולה לו ביוקר.
מה זה ביוקר. לפעמים פה ושמה.
כשהוא רצה הוא. כאילו.
לא רואה שגונבים לו את האפיקומן. אז היה מצחיק.
כל אחד היה אומר.
אני רוצה זה וזה.
בסדר תקבלו. בסוף לא קיבלנו.
היה מפתיע. היינו מבקשים.
זה היה מבקש אופניים.
אז מי היה לו אופניים?
בעיר שלנו היה אולי 2-3 מכוניות.
היית הולך ברחוב. או סוסים היו הולכים ברחוב. או שוורים.
ההובלות היה דרך שוורים.
כן.
נעבור אולי לימים הנוראים.
מה אתה זוכר מראש השנה. מכיפור?
תראי זה. לפני על הימים הנוראים למדנו בחדר. מה זה פסח.
מה זה שבועות. ומה זה פורים ומה
זה ראש השנה ומה זה יום כיפור ומה זה סוכות וזה.
וגם למדנו מה זה ימי אבל.
כן למדנו. ידענו כבר.
אז כשהיה. איך אומרים. יום האבל נו?
יום כיפור?
לא לא לפני זה.
עשרה בטבת?
עשרה בטבת. אז התאבלנו.
הלכנו לבית כנסת והתאבלנו ילדים. כמו מבוגרים.
בתשעה באב.
כשהיה צריך בערב ראש השנה לקום לסליחות. אז בשעה 4:00.
בשעה 4:00 בבוקר היה הגבאי והעוזר שלו הולכים מבית לבית. "אוף אטיין סליחס".
לקום סליחות וכולם היו כמו בובהל'ה.
ילדים ולא כל כך מבוגרים.
מגיעים לבית הכנסת ולא יושבים על הכיסאות.
יושבים על הרצפה וכאילו בוכים והמבוגרים כאילו בוכים כבר ואנחנו הילדים לא היינו בוכים.
כן. אבל אמרנו את הסליחות וזה היה והגויים כיבדו את זה.
לא אמרו. מה אתם מעירים אותנו בבוקר מוקדם?
הם ידעו זה.
כן.
אהה. אני אומר לך.
הגויים כיבדו אותנו. למה הם היו תלויים ביהודים. אצלנו בעיירה.
הם ממש היו תלויים.
הם עבדו אצל היהודים והיהודים לא היו חסרים. נתנו להם.
למשל. כשהיה להם חג המולד.
גוי אנחנו קראנו להם גויים.
שלא היה להם כסף לגדל חזיר.
שזה היו יהודים נותנים להם כסף. שיקנו חזיר.
אצל הגויים אין דבר כזה שבחג המולד.
שלא יהיה להם חזיר.
היו שוחטים חזיר. אל תשאלי איזה חווייה גרועה זה. כל העיר עשן. וואי איזה אסון.
אבל מה?
הייתה אווירה טובה.
כן. אני רוצה להחזיר אותך עוד פעם.
לימים הנוראים. לכיפור. לראש השנה.
אין פה דבר כזה. פה בארץ אין דבר כזה.
למה?
היה כבוד לחג.
וזה אומר?
לא. אם אומרים בשבת אסור זה לעשות. אז לא עושים.
אין דבר כזה. שמישהו ילך לעבוד.
או יעשה משהו בשבת.
אותו דבר בחג. אין דבר כזה. היה.
שבת היה שבת. חג היה חג והגויים ידעו את זה. ידעו את זה.
שלמשל.
למשל. כל החנויות בשבת היו סגורים.
למה? זה של היהודים.
שעשיתם תשליך ב.
היית צריכה לראות. שיירה הולכים לנחל הגדול
ביותר ומתפללים תשליך וזורקים שמה פירורי לחם ש.
אמא הייתה נותנת לנו פירורי לחם. בכוונה. בתוך הכיס.
הולכים לנחל. כמובן כל היהודים.
אין דבר כזה מישהו לא הולך.
הולכים ליד הנחל ואומרים את התפילה
ואחר כך כל אחד מוציא מהכיס שלו את הפירורים וזורקים לנחל.
שכמובן. היו שמה מלא דגים.
דגים. דרך אגב. איזה דגים.
איזה טעימים ואומרים שהדגים יקחו את העוונות שלנו.
ככה היו אומרים. שהדגים יקחו?
כן. שדגים יקחו את העוונות שלנו.
כן כן זהו. זה התשליך. זה היה התשליך.
זה היה התשליך. כן וסוכות?
סוכות. איזה סיפור יפה זה סוכות.
סוכות היה לנו. אין יהודי שלא היה לו סוכה משלו.
הסוכה שלנו הייתה קירות-קירות כאלו.
כל קיר היה מסודר.
כמובן נגר עשה את זה.
עם מסגרות ועם הכל וזה היה במרתף כל השנה.
בהתחלת השנה. בין יום כיפור לסוכות.
מתחילים לבנות את הסוכה. כן?
אז כדי לקחת אותו מהמרתף.
בינינו לבין עצמנו. זה היה דבר קשה.
אז היה בא גוי אחד.
אפילו שני גויים. היו מביאים. מרימים את זה.
ליד המטבח. איך שיוצאים מהמטבח. היו בחצר.
היו מקימים את הסוכה וכמובן קישוטים.
זה היה כל אמא הייתה עושה.
כל שנה ושומרים משנה לשנה את הקישוטים.
ואני זוכר. עגלה עם קנה סוכר.
קנה לא סוכר. של תירס.
שעדיין התירס עוד ירוק.
צעיר. כן.
או טרי. זה היה סכך.
אבא שלי היה ישן בסוכה והיה כבר קר בסוכות.
לא פעם. היה מתקרר.
אבל הוא לא ויתר על זה. היה ישן בסוכה.
הסוכה הייתה דיי גדולה. לא מי יודע.
זה בערך 3-3.5 מטר על 3.5 מטר.
וארבעת המינים היה לכל יהודי.
או זה היה שייך לבית הכנסת?
לא. איפה היה? איפה היה?
לנו היה והיינו לוקחים את זה גם לבית הכנסת. למי שאין לו.
מאיפה הביאו?
לא היה לכל יהודי. לא.
מאיפה הביאו את ה?
לא יודע. כנראה היה קשה מאוד להשיג את זה.
אני חושב. שבכל האיש שלנו אולי היה 5-6 לולבים ואתרוגים.
לכן. לנו היה בבית.
בבוקר היינו מתפללים. את יודעת.
כן.
עושים ככה. מתפללים. הופכים את האתרוג ועוד פעם עושים ככה ואומרים את הברכה.
את ה"שהחיינו" וזה ולוקחים את זה לבית הכנסת. שיהודים.
אחרים. כן.
שאין להם יקחו ואחר כך. אחרי התפילה. מחזירים את זה הביתה.
אז זה עבר מיד.
זה היה. הבית כנסת איפה שאני התפללתי. הבית כנסת הגדול.
היה שולחן ערוך. כשנכנסים לבית הכנסת היה שולחן ארוך.
ששמה היו עושים את הסעודה השלישית.
היו שמים את זה שמה.
כל מי שהיה נכנס. היה מברך.
עכשיו. מצווה גדולה להסתובב עם אתרוג ולולב.
לעשות סיבוב. אז היו מעבירים מאחד לשני.
כדי שכל אחד יזכה.
יזכה. כן.
לעשות את הסיבוב הזה. עם האתרוג.
היה צריך ככה וככה וקדימה.
כן.
את מבינה?
אז היה אחדות ואני אני.
טוב כמובן. ילדות זה ילדות. אבל.
כן.
ועם כל האהבה שלי היה לנו.
אני אגיד לך. זה שוויצריה הקטנה - זה פטרושן.
זה עיר. שזה עמק
וחוצים אותה ז'ול. זה עיר ה.
רחוב.
לא לא. הנהר הכי רחב.
שהוא כבר נהיה שחור.
מרוב שהיו מעבירים אותו דרך מכרה הפחם. שוטפים את הפחמים.
אבל לפניו היו עשרות נחלים.
ברוחב של חצי מטר.
עד רוחב של של 10 מטר.
כמעט לכל רחוב. היה להם בריכה משלהם.
היינו לוקחים אבנים ומגביהים לאט-לאט.
בגובה של מטר ואז כמו סכר והיינו שוחים. לא רחוק מהבית.
את מבינה? אז זהו. זה העניין.
היה עיר ממש יפה.
מסביב יערות. עצים וכל זה.
אבל הכניסו לנו בראש.
שאין יופי כמו ישראל.
אני בגיל 13. אני תכננתי איך לתחכם את ההורים שלי.
כן. זה אנחנו נדבר.
אני רוצה עכשיו את סוכות.
סוכות. אז כמובן הרכיבו את הסוכה.
בסוכה היה שולחן וכיסאות.
בדרך כלל.
בסוכות לא היו אורחים וגם לא הייתה הקפדה
בחול המועד סוכות לאכול ביחד.
רק בלילה הראשון. אולי גם למחרת.
אחרי הבית כנסת וזהו.
לא. סוכות הייתה כזה. דיי דיי חופשי.
איך היה שמחת תורה?
בבית כנסת הגדול היו. נדמה לי.
אולי 6-7 ספרי תורה וכל אחד רצה להחזיק.
לפחות חצי סיבוב. עם הספרי תורה
ומקריאים מי יקבל ספרי תורה.
היה אחרי התפילה. היה סיפורים שלמים.
למה בשבילי לא ככה?
ולמה בשבילי לא ככה?
למה המניין היה שמה.
בדרך כלל. בין 300 ל-400 מתפללים.
400 מתפללים.
כן. זה בית כנסת לא קטן.
כן.
וגם הנשים היו באים.
אבל הם לא יצאו בין הגברים.
אסור היה להם לבוא בין הגברים.
וזה היה החג של ילדים. גם?
כן. גם הילדים.
מה עשו עם הילדים?
הילדים. אנחנו קיבלנו הילדים דגל והיינו שמים בראש הדגל תפוח עץ.
מעטים. מעטים. היה להם ספר תורה כזה קטנצ'יק. שהיו כאילו.
אהה. היו ספרי תורה קטנים שקיבלתם.
כן. לילה. אבל רוב הילדים לא היה להם.
אז אני הייתי נותן להם.
כן. כמו פה בארץ. לא שונה.
נסיים על החגים. שאנחנו מדברים בחנוכה ובפורים.
אם אתה יכול להגיד לנו בקצרה.
כן. פורים זה היה. חבל שבארץ.
זה לא. לא נוהגים ככה.
בפורים אין ילד. שלא היה מתחפש ואמא שלי.
כל הנשים היו מכינים
עוגות מא'-ת'. כל מיני סוגים.
לא היה שולחן. שלא היה עליו עוגות.
לא היה כיסא. או כל מקום שיכלו לשים. שמו עליו עוגות.
עכשיו הילדים היו מתחפשים והיו מתחברים.
אפילו לקבוצות והיינו הולכים עם משלוח מנות מבית לבית.
אז אנחנו היינו מביאים צלחת עם עוגות ומחזירים את הצלחת.
אותו צלחת. מה שקיבלנו חזרה.
אין דבר כזה אתה נותן והולך.
אתה נותן צלחת. היא מרוקנת
את הצלחת ושמה את העוגות שלה וכמובן על יד זה כסף.
והיינו רצים. מה שיותר משלוח מנות לעשות.
למה ככה הכיס היה לנו מלא כסף. היינו עשירים.
אז כמובן גם היינו מתארגנים.
שניים. או שלושה. או ארבעה ילדים ועושים הצגה.
דופקים בדלת ונכנסים בפנים.
אחד היה מתחפש לדוב.
אחד היה מתחפש כאילו.
הוא אומר לדוב מה לעשות.
אחד היה עושה כאילו מוזיקה והיה פירים שפיל כזה.
פורים שפיל. כן.
פורים שפיל וזה ואז הבעל. האבא היה קם ונותן מטבע נייר.
לא מטבע זה והיינו עושים הרבה כסף.
מהבוקר עד הערב. כן זה ועוגות. מה זה עוגות טובות.
אז מה? את העוגות לא היו זורקים.
היו מייבשים אחר-כך. טוחנים את זה לפורים.
אני אומר. אחרי פורים.
לא יודע איזה חג היה.
לא היו זורקים את זה.
טוחנים את זה. לא יודע מה עושים עם זה.
מעניין. לא זורקים. אבל זה.
מה עשו היתומים. הילדים היתומים?
האם הקהילה עזרה להם?
אנחנו יודעים שהיו יתומים גם. כמו בכל מקום.
בוודאי. אין מקום שאין. היו אלמנות.
היו אלמנות. היו יתומים. היו זקנים.
אני אגיד לך. אני יכול להגיד.
הקהילה עזרה להם?
הקהילה עזרה להם. אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק.
אני זוכר על אבא שלי.
אני יכול לספר לך על אבא שלי.
אבא שלי היה הולך בחוץ לארץ וגם בארץ.
היה הולך בכיס. נייר עם כסף. את מכירה.
כן.
מקפלים ב-2 ושמים ככה בכיס.
הוא היה. כאילו. אחראי על אלמנות.
אלמנות היו באות. באופן קבוע.
אצלו והיו מקבלות כסף.
והחתונות?
ובשקט. לא כזה. היו באים.
לא אומרים. תן לי או משהו.
היו באים. מה שלום?
מה נשמע וזה. אמא הייתה. איך אומרים?
מכבדת אותם במשהו לשתות וזה.
אבא היה בא. שם על השולחן.
היא הייתה באה ולוקחת והולכת. בכבוד.
אותו דבר פה בארץ.
היה לו חנות פה בקטמון ג'.
האלמנות. היו הרבה אלמנות. תדעי לך. בירושלים.
כל האזור. הוא היה גבאי שמה. פה בבית כנסת.
היה מהכיס שלו. לא.
היו באים אצלו והיה. קבוע.
יפה.
אנחנו נעבור באמת.
אתה מתאר בינתיים חיים באמת.
הילדות המוקדמת שלך הייתה נעימה.
מאוד נעימה.
זאת אומרת. אני לא שומעת ממך איזה.
כמעט לא אירוע אנטישמי. או משהו.
לא לא. לא היה שום אירוע.
חוץ מהעניין של הגן.
איך החיים האלה. איך החיים האלה משתנים?
עוד לפני המלחמה. פתאום השתנה.
מה זאת אומרת השתנה?
איך? אמרת שלא. היה איסור שאסרו עליך לבקר בגן הילדים.
כן.
לאן אתה הלכת?
מה עשית?
הלכנו לחיידר. בית ספר יהודי.
אהה. הקימו אז בית ספר יהודי?
כן כן. הקימו את החדר.
רגע.
בשבילי. אז אני זוכר את זה.
רגע. האם זה היה בית ספר יהודי.
או האם זה היה חדר?
חדר.
לפני זה לא היה.
לפני זה לא היה.
היה פה ושם. אבל לא היה מאורגן.
האם היה גם בית ספר יהודי?
לא היה בית ספר יהודי.
איפה האחים שלך למדו?
האחים שלך.
כן האח הגדול שלי. את מתכוונת.
כן. אחיך הגדול.
אותו דבר. הוא למה בבית ספר של הרומנים עד המלחמה.
רגע.
הוא יותר גדול ממני ב-5 שנים.
כן. בשביל זה אני שואלת אותך.
הוא בקנדה.
הוא למד בבית-ספר.
של הרומנים.
ואיך הוא הרגיש?
מכיוון שאי אפשר לראיין אותו.
איך הוא הרגיש בבית הספר.
האם הוא הרגיש באנטישמיות?
לא. הוא לא הרגיש אנטישמיות.
זאת אומרת. באמת אתה מתאר חיים רגילים. לגבי היהודים.
רגילים. נורמליים. כן.
אבל ב-1937 היה איסור להגיע לגן.
מה עוד? איך כל החיים האלה משתנים?
אני אגיד לך איך כל החיים משתנים. הגרמנים עוד לא היו.
נכון.
היו. אני תמיד שוכח את השם שלהם.
הם לבשו חולצות שחורות.
כן.
רומנים עצמם.
והיה נוער פאשיסטי. גם היה לכם. הפאשיסטים.
פשיסטי. כן כן כן. הם לא היו מהעיר שלנו. הם באו ממקומות אחרים לגמרי.
התחילו ללמד את.
המקומיים.
המקומיים. שהיהודים הם כאלו וכאלו.
זה לקח. נדמה לי.
יותר משנה עד שנה וחצי.
עד שהרגשנו אווירה אחרת.
בערך ממתי האווירה. היית אומר. משתנה?
ב-38-39. מתי?
בערך 39.
לפני המלחמה. כן?
39' התחילה להשתנות. כבר.
לפני פרוץ המלחמה. כן?
אנחנו מדברים עדיין.
כן.
ואיך הדברים משתנים?
הגיעו לעיר שלנו. פה ושמה. כמה גרמנים. התחילו.
רגע. לא היו עוד גרמנים. ב-39 לא היו.
בסביבות 40'. כבר היו גרמנים.
כן. אבל אני רוצה 39' לפני.
שאתה אומר שבאו הנוער הפשיסטי.
כן.
אז אתה אומר. שבאמת אנשים.
היחס כלפי משתנה של ה..
לא. עוד לא.
אמרו. שליהודים אין מקום פה וכל מיני דברים.
אבל זה לא השתנה. לא השתנה.
אנחנו הסתובבנו די בסדר.
עוד ב-39'. עוד הסתובבנו ברחובות.
ב-39'. אבל אתה אומר שכבר לפני זה.
כבר הגיע הנוער הפאשיסטי-הרומני.
לא נוער. מבוגרים. לא נוער.
כן.
ממש כמו שוטרים.
הם עוד לא השתלטו על העיר. את מבינה?
כן.
הם עדיין לא היו מקובלים על המשטרה. אפילו. לאהיו מקובלים.
הם היו מובדלים. כאילו. את מבינה?
לאט לאט. כאילו. הם תפסו את ההנהגה.
כאילו. על העיר. את מבינה?
אבל זה לקח..
הרומנים שמה. מלית ברירה.
היו צריכים
לשמוע מה שהם אומרים.
לפני זה. שאלה חשובה שאני שאלתי אותך.
אנחנו מדברים לפני 39'.
האם היו לך חברים רומנים. גם?
או רק אתם. יהודים התחברתם עם יהודים.
כדי שנבין מה לאחר מכן?
האם היו לך חברים?
ממש חברים לא. אבל ידענו את השמות שלהם.
ידענו לשחק איתם כדורגל ככה. דברים כאלו.
איך היו היחסים שלכם עם השכנים הרומנים?
טוב.
לפני המלחמה.
היה בסדר גמור.
ספר לי. על איזה שכן אולי. שאתה זוכר.
בסדר. היה לנו. אספר לך בדיוק.
היה לנו שכנה. לא זוכר את בעלה.
אפילו. שהיא הייתה תופרת.
אנחנו היינו הולכים אצלה והיה לה ילדים. היינו משחקים איתם.
הם היו באים. אצלנו בחצר היו משחקים.
ברחוב היינו אומרים אחד לשני. שלום וזה.
אבל לא היה חברות.
כמו יהודים בין יהודים.
הייתה מן הבדלה בין ילדים יהודים. ללא יהודים.
יראו את זה ברחוב?
הם גרו. יהודים גרו אחד ליד השני.
הרומנים גרו אחד ליד השני.
אבל יכולתי ללכת באזור
שגרו רק רומנים והייתי משחק פה ושם עם הילדים.
לא הרגשתי זרות או משהו. כזה דבר.
החנויות. הרוב של מי היו?
יהודים.
איזה חנויות למשל. היו שם?
הכל. אם זה טקסטיל. אם זה שעונים.
או דברי זהב. אפילו.
או אם "בודקה" קראו לזה.
שמוכרים עוגות ודברים כאלו. הכל היהודים.
היה אחד "בודקה". נדמה לי.
שאני נורא אהבתי. שמה הייתי לוקח את החברים שלי.
אספר לך איזה סיפור קטן.
אמא שלי ילדה. בדיוק ונתנה לי כסף לקנות רפואה בבית מרקחת.
אז לקחתי את כל הילדים שלי בבית מרקחת וקניתי להם עוגה.
את האחים שלך. כן?
מה?
את כל האחים שלך.
לא. חברים שלי.
חברים.
חברים שלי. לקחתי אותם ל"בודקה" הזה ואכלנו עוגות וכל זה ושמה
מחכים לרפואה וכל זה ולא קיבלתי מכות.
לא היה לנו פחד מהילדים של הרומנים.
לא היינו חברים-חברים. כמו שאת מנסה לשאול. היינו חברים כאלו.
כן.
עכשיו. האם אתה זוכר. שהגיעו אליכם פליטים?
פליטים כן. הגיעו פליטים מהונגריה.
כן זהו. באיזה שנה. בערך. הגיעו הפליטים?
ממש לפני גמר המלחמה.
כן. לפני.אז זה היה בסדר.
הם התארחו אצלנו. היה לי חבר טוב מאוד. שלא היה לו. לא אבא ולא אמא.
שמו?
נדמה לי. יוסי.
יוסי והוא טבע.
טבע איפה?
טבע. מאז תופס אותי מידי פעם עצבות.
רגע. הוא טבע אצלכם?
לא. בבריכת שחייה.
בפטרושן?
פטרושן. בבריכת שחייה. ואז חקרו אותי. איך זה? איך לא שמרת אותו? ואיך זה?
הוא היה. כאילו. צמוד אליי וכל זה. אבל היה שובב וזה ונעלם לי פתאום ומצאו אותו שם.
אז הוא היה. אז הגיעו באמת פליטים.
אנחנו נדבר על הפליטים.
אבל אני רוצה עכשיו. באמת.
לדעת איך איך דברים משתנים?
אז קודם אתה אומר.
שהגיעו הפשיסטים. הגיעו הפאשיסטים.
הגיעו הפשיסטים. תראי זה ככה הלך. זה הלך לאט לאט.
הגיעו הפאשיסטים. אבל לא נהגו ביהודים.
למה? ביהודים היה היה עדיין הרבה שלטון. מבחינה כלכלית.
אני זוכר. לצבא הרומני.
כל משפחה
הייתה צריכה להלביש כל חייל. כל.
מה זה אומר. להלביש כל חייל?
למשל. אנחנו היינו. אני זוכר אז.
7. 7 עם ההורים.
כן.
השולחן ארוך. בערך 10 מטר.
ההיה צריך לסדר. 3 זוגות נעליים.
כל אחד. על כל בנאדם.
3 זוגות נעליים. 3 זוגות מכנסיים. 3 זוגות חולצות.
3 זוגות מעיל. 3 זוגות תחתונים.
על כל בן אדם.
ככה שורות שורות שורות.
כל השולחן היה מלא בגדים. והיה מוקצב בזמן.
מוקצב בזמן וידעו שיהודים מי שאין לו.
עשיר יעזור לו ובאו לבדוק וספרו.
אז אתם סיפקתם את הבגדים?
בגדים לצבא הרומני. כן.
וזה. ממתי כבר היה?
זה היה. אני חושב. 39'.
כן.
39'. כבר לא הסתובבו ברחובות.
זהו. אז איך הכל?
כבר לא הסתובבנו ברחובות. אמרו לנו. ההורים. היו
לוקחים יהודים לכל מיני מקומות.
היו באים בלילה עם המשאית והיו לוקחים יהודים לכל מיני מקומות.
הפיצו שמועה. שהולכים למקום יפה ואני הייתי. בתור ילד.
הייתי שואל את ההורים שלי.
מתי יעבוד כבר סוף כל סוף התור שלנו?
היו מרוקנים את העיר מיהודים. לאט לאט.
רגע. אבל אני באמת רוצה לדעת. איך מהחיים הטובים.
היפים. שאתה תיארת. עכשיו הגיעו קודם הפשיסטים ואז?
אז..
היו. רגע. חוקים.
היו הוראות.
מה הם חוקים נגד יהודים? היו חוקים.
הוראות.
ומה היו?
אז אני מסביר לך. התחילו עם הבגדים האלו. שאתה צריך לעשות.
אחר כך. אמרו שיהודים בלילות לא יוצאים החוצה מהבתים שלהם
ואחר כך התחילו לבוא בלילה ולקחת יהודים.
כאילו למקום יותר טוב.
יותר יפה וזה אחר כך התברר לנו. שזה טרנסניסטריה.
כן.
היו שמה מחנות והיו כאלו. שתיכף הרגו אותם.
את מי הרגו תיכף?
אתה זוכר שמות או אנשים?
משפחות שלמות.
שפשוט רצחו אותם.
רצחו אותם. לא חזרו יותר.
נו. איזה שם? לא. זה היה בטרנסניסטריה.
כן. אבל.
או האם זה היה בפטרושן?
בפטרושן לא רצחו יהודים.
לא רצחו בכלל.
לא לא. בפטרושן.
איפה כל. כשאתה סיפרת לנו על השכנות היפה ושאנשים היו זה. האם הם עוזרים?
הם שתקו. הם היו כאלו מפוחדים.
הם עצמם לא..
היה. אנחנו לא מדברים עוד על ראש העיר.
שזה סיפור בפני עצמו.
לא. גם יתר הרומנים. לא פגעו ביהודים.
כן.
לא פגעו ביהודים.
היה הוראות. את מבינה?
כן.
לא לשתף עם היהודים. לא..
רגע ההוראות. היה קודם כל.
היה אתה אומר עוצר.
מאיזה שעה היה העוצר?
זה לא היה מן עוצר. זה היה מטעם היהודים עצמם. למעשה.
הם ראו. שהאלו עם החולצות השחורות. היו תופסים יהודי ומרביצים לו וכל מיני דברים.
אז ביום. הם עדיין.
את יודעת. לא עשו את זה.
אבל בלילה היו תופסים יהודים היו הורגים אותם במכות.
לא הורגים אותו לגמרי.
אבל היום מרביצים לו עד זוב דם.
ואתה אומר. שהאוכלוסיה.
אבל לא הרומנים של העיר.
של פטרושן.
לא של פטרושן.
זאת אומרת. אתה אומר. שהרומנים של העיר לא נגעו בהם.
לא נגעו. לא עשו..
אבל מצד שני. הם גם לא עזרו.
לא עזרו. לא.
היה מישהו?
הם היו מפוחדים. היו פחדנים. אני זוכר. הייתי הולך. היה חצר לא רחוק מהבית שלנו.
היה מן חצר כזה.
שגרו כמה משפחות ככה זה והיו שמה ילדים והייתי הולך.
וההורים היו מסתכלים. לא טוב שאנחנו משחקים.
ביחד.
ביחד כבר. את מבינה?
כן.
היה להם השפעה אלו זה.
אבל הם בעצמם לא פגעו בנו. לא הלשינו.
עכשיו. היו אנשים בעלי חנויות.
יהודים היו בעלי חנויות.
אתה יודע. אומנם היית ילד. אבל אתה יודע?
כן. אני זוכר היו זה.
אני זוכר. שהיה שמה נוהג.
בכל אופן בקיץ. שהיה פארק כזה גדול.
שהיה מקום של התזמורת.
שהיו מנגנים ואמהות היו הולכות עם עגלות וכל זה.
מטיילים. אז עם יהודים.
עם רומנים ביחד וילדים היו משחקים.
שמה לא היה דשא.
היה עשב כזה והיינו משחקים הרבה. עשרות. לא עשרות.
אפילו יותר מעשרות משפחות.
יהודים עם נוצרים. חברותא כזאת.
אז יהודים. כבר לא הלכו ורומנים.
זאת אומרת. שהרומנים כבר לא רצו לשחק איתם.
לא יודע. שלא רצו.
אבל יהודים כבר לא כל כך הלכו לשמה.
שלא יחטפו ילד. או משהו כזה דבר.
אבל לא הרומנים של העיירה.
אלא. האלו החולצות השחורות.
שחורות.
שחתי איך קראו להם. אני..
אנחנו נזכור. ומה קורה.
כמו ששאלתי אותך אם אתה זוכר.
כמו שאמרת. היו ליהודים חנויות.
כן.
וכל המסחר היה. הרבה. על ידי יהודים.
כן. נלקח מהם. נלקח הכל.
אז רגע. מה עשו עם החנויות?
מה?
פתחו חנויות אחרות. או מה?
אני לא יודע.
אתה זוכר משהו?
למה אני הייתי סגור.
כן.
אני כבר הייתי סגור.
ראש העיר כבר בא לגור..
רגע. אנחנו עוד לא אצל ראש העיר.
אני רוצה לאט לאט להגיע. באמת. לראש העיר.
אבל לראות מה קרה.
עד ראש העיר. מה קורה. איך?
זה הלך לאט לאט.
היהודי לקחו אותו. לדוגמא. נכנסו לחנות רומנים.
כן.
לקחו ל. כן. נכנס רומני.
זאת אומרת.
וככה לאט לאט לאט. אבל את יודעת.
הרומנים האלו הם לא ידעו לתפקד והתדרדרו בצורה כזאת.
שנהיה להם שואה. כמו שאומרים.
למה? הם לא ידעו?
הם לא ידעו לנהל. הם לא ידעו. הם שיכורים.
אם את יודעת. הם. החיים שלהם היה להשתכר.
הם היו לוקחים את המשכורת שלהם אחר הצהריים.
הולכים לכ"קרישמה" ושותים. עד שמבזבזים את כל הכסף שלהם.
לא היה להם כסף.
היהודי היה רושם להם חוב.
ואנשים בבית היו. לפעמים.
רעבים ללחם ויהודים היו עוזרים להם. תתפלאי.
אבל אותם משפחות לא עזרו ליהודים. אני מבינה.
לא יכלו. אני אגיד לך.
הם לא. זה לא ג'דאים כאלו.
הם רצו לחיות את החיים שלהם. לא התערבו.
כל הצרות עשו. לא הם. אלה באו מבחוץ.
אז שבאו. אתה זוכר שבאו ולקחו. העבירו יהודים לטרנסניסטריה.
מה אתה זוכר מזה?
אתה יודע על זה?
אני זוכר. שפתאום. הלוא פתאום חלק ישנם וחלק אינם.
אז בתור ילד. אני שואל איפה הם?
הם הלכו למקום טוב.
אז כל פעם. מה ש. לא סיפרו לנו את הדברים הרעים.
אז אני. בתור ילד. אני זוכר.
שאלתי את ההורים שלי: "ריבונו של עולם.
מתי יבוא כבר התור שלנו"?
ואז. כנראה זה בא באופן פתאומי.
שזה כבר נהיה רוטינה כזאת.
היו באים בלילה וחוטפים יהודים.
אתה יודע על איזה משפחה. שאתה יכול להגיד?
ילד אני. אני זוכר אבל זה לא. שמות בוודאי שלא.
לא שמות. מקרים.
אני זוכר. אני זוכר.
לא מקרה אחד. כמה מקרים היה.
שמה?
אני זוכר. שרצו לקחת את הרופא שיניים למשל.
אני קיבלתי בעיטה בשיניים שלי. שעפו לי.
כן.
שיחקתי כדורגל. עפו לי השיניים הראשונות.
הקדמיות. אז הלכתי לרופא שיניים הזה.
רצו לקחת אותו ואז התערבו הרומנים. שלא יקחו אותו. היו.
ולא לקחו.
ולא לקחו אותו.
כי היו. זאת אומרת. את מי שהם היו צריכים..
כנראה. כן.
והיה אפשרי. לא ש..
כן. כנראה כן כן.
והם כנראה. מה שאינטרס שלהם נלחמו.
מה שלא היה אינטרס שלהם. את יודעת ככה.
אם התפנה בית. רוצים את הבית שלו. לא?
כן.
הרומנים עצמם לא ידעו בדיוק לאיפה הולכים היהודים.
הם חשבו שיהודים חוזרים.
אבל כנראה. עם הזמן נודע להם. אז השתלטו.
אם זה חנויות. אם זה דירות. אם זה בתים.
אצלכם בבית הזכירו בכלל את היטלר? דיברו עליו?
לא.
ידעו. הלוא דברים כבר התחילו.
לא הזכירו את היטלר. לא. אנחנו יותר פחדנו מהחולצות השחורות.
יותר מאשר הגרמנים. ברור.
גרמנים. לא ראינו אותם כמעט. לא ראינו אותם.
אבל אחר כך. כשזה. אחרי שנים. נהיינו קצת יותר גדולים. שואלים.
אז היינו רק עם אמא.
אבא שלי. אבא לא היה איתנו.
אבא הועבר רגע. אז איך?
לא יודעים איפה הוא היה.
לא היה. אולי היה קופץ לכמה שעות. כשאנחנו אפילו היינו ישנים.
רגע רגע.
לא ראינו את אבא בכלל.
רגע. את אבא העבירו למחנה עבודה?
מחנה עבודה.
באיזה שנה בערך?
39'. 40'. משהו כזה דבר.
כבר.
אתה זוכר?
הוא התחבא קודם כל..
איפה?
נדמי לי. כמה חודשים טובים. בעליית לא גג. איפה שהרפת. איך קוראים לזה?
ברפת. כן.
איפה ששמים את הקש וכל זה.
כן.
אבל הלשינו עליו. כנראה ותפסו אותו.
ו?
קיבל
מכות.
כמובן ולקחו אותו למחנה עבודה.
עכשיו הוא אי פעם.
אתה אומר שהוא לא סיפר בכלל על מחנה העבודה.
אתה גם לא יודע איזה?
הוא הלך למחנה עבודה. אבל עם הזמן.
המצב הכלכלי של העיר שהוא היה.
הוא היה הסיטונאי הראשי.
של הפירות וירקות. כן.
פירות וירקות. היה בעיה.
זה היה להם בעיה.
אז הם החזירו אותו.
אז החזירו אותו. אבל לא הביתה.
אלא?
למה בבית היה גר ראש העיר והמשפחה.
לא ידעו איפה המשפחה שלו.
היינו מוחבאים בתוך הבית שלנו.
רגע רגע רגע רגע. בשביל זה.
אנחנו רוצים סדר כרונולוגי.
מתי אתה אומר. שהייתם במסתור?
מתי הגיע ראש העיר. לגור בביתכם?
ראש העיר הגיע. נדמה לי.
בוא נעשה סדר קצת. בסדר?
אם אפשר.
בסדר.
קודם. דבר ראשון שלחו את אבא למחנה עבודה?
כן. אחרי שתפסו אותו.
או קודם. ראש העיר בא לגור בביתכם?
ומדוע?
מה קרה שם.
ראש העיר בא לגור ואתם לאן עברתם?
אנחנו נשארנו בבית.
רגע רגע. זה גם תופעה.
עכשיו. ראש העיר. שאתה לא זוכר את שמו.
מתי הוא עבר לגור?
ולמה עצם?
אבא כבר לא היה.
אנחנו נשארנו בבית. באיזשהו שלב ראש העיר בא לגור.
כאילו. הרבה רומנים בואו לגור בכל מיני בתים. שהתפנו.
כן. אבל אתם לא התפניתם. אתם הייתם..
נשארנו בבית שלנו. בא ראש העיר ואת יודעת לכל בית יש שם. הורידו את השם.
שמו שלט של ראש העיר.
וראש העיר לא גרש אותנו מהבית ברחוב.
נתן לנו חדר. בסוף.
רגע רגע. אז ראש העיר מתנחל בבית שלכם.
כן.
ומה אתם?
כמה חדרים היו?
באיזה חדר הוא היה. באיזה חדרים אתם?
הוא היה בכל הבית. אנחנו היינו ב-2 חדרים.
שחדר אחד נהפך למטבח.
רגע ומי בישל?
אמא שלי בישלה. הוא היה מביא. מה שהיה מביא.
זאת
אומרת?
ראש העיר היה דואג.
אמא בישלה. זה באמת סיפור מעניין.
אמא בישלה גם לראש העיר?
לא לא חלילה. מה פתאום.
הוא התנחל על כל הזה. זה בית ענק.
זה לא בית קטן.
כמו שפה רגילים להגיד.
פנטהאוז וזה. זה בית ענק.
המרתף עצמו. זה כמו מגרש כדורגל. ענק.
האם ראש העיר הביא איתו את שאר בני משפחתו?
כן.
כמה אנשים באו להתגורר?
לא יודע. אני לא יודע.
הוא כאילו גר שמה ראש העיר.
לא גר פרל שמה.
הוא גר..
כאילו דגר בכל הבית.
וההורים שלך והאמא שלך?
הוא סידר בצד 2 חדרים. שהיינו שמה והזהיר אותנו לא לצאת מהחדר הזה.
אחרת הוא לא אחראי יותר.
השאלה פה הנשאלת. ראש העיר עבר לביתכם. בגלל שהוא חמוד.
הוא חמד את ביתכם.
או האם הוא בא. אולי.
שהוא חשב שככה הוא יציל אותכם. מה אתה חושב?
אני חושב שהוא. אבא שלי סידר את.
אבא שלי היה לו קשרים.
הלוא. הוא לא היה בן אדם רגיל.
היה לו קשרים. לא יודע.
עם כספים או בלי כספים. לא יודע.
סידר שהוא יגור בבית שלנו ושאף אחד לא יידע.
שאנחנו נמצאים בבית.
זה כל הסיפור.
זאת אומרת שאבא שלך סידר את זה.
בוודאי.
זה לא שראש העיר רצה..
כנראה קיבל כסף. כן כן.
כנראה קיבל כסף. או שאולי היה ידידות עם אבא שלי.
גם כן. יכול להיות.
זה בתור ילד לא ידעתי.
אבל מה שקיבלנו הוראה.
את אבא לא ראינו כל המלחמה. לא ראינו אותו.
ומה שקיבלנו הוראה מאמא.
אתם לא יוצאים מהחדרים.
מקסימום אם אתם רוצים לעלות לעליית גג.
אז היינו משחקים בעליית גג.
אבל יהודים נלקחו לפי רשימות.
השאלה אם לא הייתם ברשימה?
לא יודע.
זה אתה לא יודע.
זה. מאיפה אני יודע? לא. דברים כאלו.
זה אתה לא יודע.
איך?
למה הם לא באו לבית שלנו?
כנראה ראש העיר אמר.
אין פה אף אחד רק אני וראש העיר שמה.
זה לא כמו פה ראש העיר.
כותבים נגדו משהו והוא.
שמה מישהו אומר. ראש העיר ונכנס לבית סוהר.
אז אם הוא אומר.
שאין אף אחד. אז אין אף אחד.
זה. אין חוכמות.
שמה ראש העיר.
זה יותר מראש הממשלה פה. את לא יודעת מה זה.
אז מי בכל אופן סיפק לכם מזון?
לא יצאתם.
ראש העיר. ראש העיר עצמו. כן.
עם משפחתו?
מה?
עם משפחתו?
לא ראינו את המשפחה שלו ולא ראינו את ראש העיר.
למרות שאתה אומר שהמשפחה גרה שם.
לא ראינו אותם. לא.
אבל אתה.
היה דלת משותפת. כאילו.
זה היה סגור. אין שום דבר.
לא ראינו את המשפחה של ראש העיר.
אבל אתה אומר. שהם סיפקו לכם את המזון.
זה אני עוד לא יודע איך ומה.
אבל אתה אומר..
כן כן.
שהמזון הגיע.
אנחנו חיינו מזה. שראש העיר הביא לנו.
והיה לכם מספיק אוכל אז. אתה זוכר?
מה שאני זוכר. אכלנו הרבה ממליגה עם גבינה. עם גבינה וחלב.
נו זה לא רע בשביל הזמן הזה.
יום. יומיים.
בשביל הזמן הזה. זה לא רע.
אמא שלי הייתה עושה עוגות גם כן מ..
ממה? מקמח. קמח..
חיטה.
לא זה לא קמח חיטה. זה קמח תירס.
אפילו בשבת אכלנו דבר כזה.
לא לחם. איפה היה?
לא ראינו כמעט. מידי פעם.
ולא קרה ש. האם אתה זוכר חברים שלך. שנלקחו לטרנסניסטריה?
כולם נלקחו.
אז תזכיר לנו כמה שמות. כי אנחנו חשוב לנו לאסוף שמות. בייחוד אלה..
לא זוכר כבר.
בייחוד אלה שנספו.
לא זוכר כבר. לא זוכר.
אתה לא זוכר אף חבר.
לא. לא זוכר. עצם העובדה שאחרי המלחמה חזרו הרבה.
הרבה חזרו ואפילו לא שאלנו.
איפה הייתם. איפה לא הייתם.
למה אחרי המלחמה. אני הייתי שובב של העיר.
עשיתי כל מיני קונצים.
אפילו להורים שלי. למה אני לא רוצה יותר להישאר פה יום אחד.
אנחנו נדבר.
שנאתי את המקום.
שנאתי את המקום.
למה הרבה חברים שלי לא חזרו והתברר לי שהרגו אותם.
ואתה לא זוכר שם אחד. אפילו?
לא זוכר שמות. כמו משה. יעקב. זה.
לא. אבל המשפחה.
לא. לא זוכר.
לא משה. יעקב.
יש לי משפחה שכטר.
זה מה שאני זוכר.
לפני שעליתי לארץ. שכל המשפחה
החליטה לעלות לארץ ואבא שלי ביקש ממנו.
תשמור עליו. תשמור על הבן.
איך תשמור עליו?
באנו לקפריסין.
הוא הלך למקום אחר ואני הלכתי למקום אחר.
אנחנו עוד לא בקפריסין.
עכשיו. אתה. אתם במסתור כמעט. במחבוא כאילו בבית..
זה מחבוא.
אתם במחבוא. אבל בתוך הבית שלכם.
כן.
זה דבר ייחודי.
עכשיו מה הילדים.
מה אתם עושים כל הזמן?
לא יודע.
משחקים. האחיות שלי.
שהם יותר קטנות ואח שלי יותר קטן. לא יודע מה.
רדיו אסור להדליק. אסור.
היה לנו רדיו וגם כן הרדיו.
את מכירה את הקופסאות האלו הגדולות.
כן.
היה אולי. בכל הרחוב אין רדיו..
אבל אסור היה להדליק.
אני זוכר לקראת הסוף. הסוף.
הסוף. הדליקו לשמוע חדשות. רק.
לשמוע. בדיוק. מה אומרים בחדשות.
אבל בכל אופן. אתה בבית.
כמו שאמרת לנו. לא יצאת.
כמה זמן היית סגור בבית.
בלי לצאת. אפילו לא לחצר?
לחצר העזנו
לצאת כשאמרו שהגרמנים מפסידים.
לא לפני.
לא לפני זה לא.
גם כן אסור היה לצאת לרחוב אלוהים ישמור.
היינו עולים על עליית גג כשהיה חגיגה חג של הנוצרים.
שמים דגל בעליית גג דגל של המדינה
יש כזה חלון כזה קטן אם את שם היינו מציצים לרחוב.
ומה ראיתם?
אנשים הולכים ובאים.
שם היינו מציצים.
לראות אנשים.
ראיתם שם צהא רומני? ראיתם גרמני?
כן. גרמנים לא ראינו.
בכלל לא?
גם צבא לא ראינו.
ברחוב שלנו לא יסתובבו.
שמעתי שהם יסתובבו פה בעיקר ברחוב הראשי.
זה רחוב כמו כמו הרחוב שלך אבל קצת יותר רחוק מהרחוב
איך קוראים
רבין איך קוראים לרחוב הראשי?
הרצוג.
הרצוג. בערך חצי קילומטר מרחוב הרצוג.
זה בצד שמה הם לא הסתובבו כל כך למה מהבית שלנו ללכת ברגל
200 מטר כבר יער את
מבינה אז ככה שלא לא ראינו לא גרמנים לא צבא.
ובאותה תקופה אתה אומר לא ידעתם מה גורלו של אבא.
ידענו שהוא הוא חי ידענו שהוא
הוא הוא מידי פעם מתגנב לראות את אמא אנחנו לא ראינו אותו.
אה רגע רגע רגע אז הוא הגיע הביתה לפעמים?
אבל אנחנו לא ראינו.
איך הוא ראה את אמא? זאת אומרת.
בלילה בלילה היה הוא ידע איפה אנחנו.
בלילה היה בא אולי שעה שעתיים.
הוא היה בא ולא לא לא ראה אותכם או אתם.
לא. אולי ראה אותנו ישנים.
אני מתארת לי אני לא מה אני לא.
לא העיר אותנו ודבר כזה.
לא ידענו איפה הוא בכל המלחמה.
ידענו שהוא שוחרר ממחנה עבודה כדי שהוא יכול והוא קיבל רשות להסתובב בכל רומניה.
כן. סיפור
מיו סיפור מיוחד.
היום הראשון לחודש ינואר פברואר שנת
2018 אני דינה שפט מטעם
יד ושם ממשיכה את העדות עם פרל יעקב חיים.
נכון.
נכון בפעם הבאה דיברנו על בפעם שעברה דיברנו
על חייך בבית שגם ראש העיר התגורר עמכם.
סיפרת לנו על החיים רצית להוסיף גם
כן על עליתכם לגג אולי אתה רוצה עוד לדבר על זה.
כן. מה היו החוויות שלנו זה מה שהיה החוויות שלנו או שהיינו בגג שהיינו
משחקים שמה כדורגל או מחבואים למה זה גג ענק גדול מאוד או שהיינו מציצים
מה הולך ברחוב דרך חלון כזה קטן ששמה בדרך כלל כשיש חג לנוצרים לרומנים
אז מוציאים דגל של רומניה
ואז זה היה מן חלון קטן שיכולנו להסתכל מה הולך ברחוב.
או שהיינו משחקים בחצר האחורית שזה היה עם גדר גבוהה
מאוד אפשר להגיד בסביבות שלוש אפילו מעל לשלוש מטר שלא רואים מה קורה בפנים.
זהו ושמה זה בדרך כלל מה שאמא בדרך כלל לא לא אהבה שאנחנו יוצאים לחצר אבל
כמה אפשר להחזיק ילדים אבל רוב הזמן באמת היינו בתוך
הדירה הקטנה שהקציבו לנו שלמעשה היינו מחובים שמה.
רגע אז אתה אומר שבעצם ראש העיר בא שפשוט התנחל בבית שלכם.
כן.
אז מה זה אומר הקצו לכם?
זה היה בית ששייך לכם קודם?
הבית הזה היה של ההורים שלי של אבא שלי של אבא ואמא.
ואבא ואז ראש העיר התנחל בביתכם?
הוא לא התנחל הוא
בא ביוזמה של אבא שלי הוא ידע שאם ראש העיר יגור בבית שלנו
לא לא יעיזו לבוא לחפש יהודים ראש העיר שמה זה כמו
מלך אין דבר כזה להיכנס לחפש בראש בבית של ראש העיר.
אז גם היה שלט וגם היה דגל של של של
של רומניה בכניסה של הבניין שזה מגורים של ראש העיר וזה המזל שלנו.
היה להם היה להם היו להם יחסים כל כך טובים לאבא ולראש עיר?
כן כן אבא אבא היה למעשה הגביר של העיר וכנראה היו לו יחסים טובים מאוד ועובדה
שברגע שהמלחמה נגמרה ראש העיריה חזר למגורים שלו לא
יודע בדיוק איפה הוא חזר לגור והמשפחה כולה חזרה לכל הבניין הגדול הזה.
עכשיו שכנים לא ראו אתכם שאתם שם?
מה אף אחד לא ידע איפה אנחנו ומה אנחנו לא ידע רק ראש העיר ידע.
אתה אומר שהתנוסס דגל?
דגל של ראש העיר של רומניה כן ואת
יודעת שמה ראש העיר זה לא כמו פה ראש העיר אוי ואבוי מישהו יוציא
לשון הרע נגד ראש העיר או כמו פה מוצאים מדברים נגד ראש הממשלה שמה אין דבר כזה אסור
אסור אפילו להתקרב לדלת של הראש העיר אז ככה העיר היינו בטוחים שאנחנו
מוגנים טוב וכנראה הוא כנראה הוא קיבל
גם בוכטה של כסף מאבא שלי למה הוא היה עם הרבה כסף.
ומי התגורר עם ראש העיר גם אשתו ילדיו?
כולם כולם התגוררו היה לו דווקא משפחה לא קטנה.
ואנשים לא הרימו גבה?
לא ידעו איפה אנחנו ואיפה איפה היה לנו דלת
משותפת דלת משותפת עם שמענו קולות אבל שום דבר לראות לא ראינו אותו אף פעם.
מי מי סיפק לכם אוכל?
הוא ראש העיר היה שם כנראה היה שם בחצר ואמא שלי לקחה הביאה את זה בדרך כלל מה הם
סיפקו לנו סיפקו לנו קמח תירס ושמה עם גבינה כזו צהובה
שאמא בדרך כלל וחלב כמובן ובדרך כלל זה מה שאכלנו אמא עם הקמח תירס
אמא הייתה גם עושה עוגות אני לא זוכר שאכלנו עוף או בשר או דברים כאלו לא לא.
אני זוכר איפה שאנחנו היינו מחובים היה החדר שזה למעשה היה חדר אחד
החדרי שינה של הבניין שאמא הפכה אותו למין מטבח ושמה היה גם היינו יושבים
לאכול באותו חדר בחדר שינה כמובן ששמה כולנו ישנו כל הילדים עם אמא.
מה קרה שלמישהו כאבה שן או מישהו שחלה?
היה הרופ איזה שהוא היה מישהו.
מה לא הבנתי.
אם מישהו חלה.
לא זוכר דבר כזה שמישהו חלה.
אמא תמיד ידעה למצוא תרופות נגיד אם לא הרגשת טוב היא הייתה עושה
כל מיני כישופים ושמה בכוס מים.
מה זה כישופים?
שמה טוטוטו והייתה מורחת על ה
פסיכולוגי דברים פסיכולוגים אבל לא ראינו רופא בכל התקופה אין דבר כזה שמישהו יראה אותנו.
ואיפה היו הסבא וסבתא?
אני לא ראיתי את סבא וסבתא רק כשעוד מלפני המלחמה כנראה והייתי בן
שנתיים או שלוש אני זוכר אותו כמעט ולא זוכר אותה אני אני כאילו לא היה לי סבא וסבתא
לא היה לי את המזל לראות או לחיות עם סבא וסבתא למה הם גרו מה שאבא
שלי כמובן סיפר לי הם גרו באזור סיגט קרוב להונגריה ומצד אמא שלי
גרו בסלובקיה ושמה לא
כמו עכשיו יש אותו מתראים מתראים פעם פעם עד לא.
אז מה קרה להם בתקופת השואה?
הם לא הם כנראה נפטרו לפני השואה.
ודודים דודות?
דודים דודות כולם נפטרו בשואה היה לאבא היה 14 אחים ואחיות נדמה לי
אולי חמישה או שישה ניצלו אחד
היה בסיביר אחרי המלחמה חזר מסיביר.
אחות אחת הייתה בכפר נידח שמזלם הגרמנים לא הגיעו לשמה לא ולא
לא התעניינו מה שהולך שמה וכנראה הם הצליחו לשרוד
גם האחות וגם בעלה הגיעו לארץ עם הילדים.
אחות אחת בא לארץ עוד לפני זה עוד לפני המלחמה הם באו לארץ נדמה לי בשנת 25 הן
גרו גרה ברחובות מה שאבא שלי סיפר שעוד לפני המלחמה התקשר עם אחותו תראי אני
רוצה לבוא לארץ הוא היה גם קצת ציוני יש לי מיליון דולר אז אחותו אמרה מה התעניין
מה הוא יכול לעשות הוא אומר במיליון דולר אתה יכול לקנות את כל
רחובות אתה יכול לבוא אבל הוא היה בן אדם דתי
הלך לשאול את הרב רב סאטמר שהוא אמר חלילה וחס אסור לעלות לישראל עד שיבוא המשיח ואז
הוא נשאר ברומניה ואז זה נהיה המלחמה אבל כנראה אבא שלי היה קצת ידע דברים
מה שאחרים לא לא ידע קצת לפני זה אז עובדה שהוא הצליח לסדר שאני לא יגעו
במשפחה הצליח לשכנע את ראש העיר שיגור בבית שלנו
כאילו שלקחו את המשפחה המשפחה לא קיימת מבינה
וזה המזל וגם לו היה מזל היה בהתחלה במחנה עבודה אבל
היות שהוא היה הסיטונאי הראשי של העיר שהוא סיפק למעשה את כל
תוצרת החקלאית לא לא לא קמח וחיטה אבל כל התוצרת החקלאית לעיר
ובעיר היו הרבה פועלים שעבדו במכרה פחם וברגע שהיה במחנה עבודה חיפשו
אותו איפה הוא כדי להחזיר אותו למה היו בבעיה של שמה היה מטבח שהיה מכין אוכל
לעובדים שעובדים במכרה וכנראה שהשלטונות הרומנים היו מעוניינים שהמכרה
יתן תפוקה של פחם לצבא וזה היה מזל של אבא שלי שהוא אפילו קיבל תעודה שהוא
יכול להסתובב בכל רומניה בלי בלי שום פחד
והמשיך בכל המלחמה לספק סחורה שמה היו מביאים לא באוטו.
למרות שהוא היה במחנה?
בבקשה.
אבא.
אני לא יודע כנראה סבלו לא היה להם
הם חיפשו אותו למה את יודעת היה די בלאגן שמעתי אבא סיפר לי ככה
במרומז שהוא עבד בלעשות כבישים שמה עושים כבישים לא מאספלט אלא מאבנים והוא סיפר לי
איך הוא הוא היה צריך לחתוך אבנים בדיוק בגודל מסוים וזה עם פטישים וזה וגם אח
יש לי אח גדול שהוא גר בקנדה הוא יותר גדול ממני ב 5 שנים הוא גם לקחו אותו
למחנה עבודה הוא לא חזר אלינו רק אחרי המלחמה איפה הוא היה מה היה לא יודע.
מה שמו?
אריה ברומנית
קראו לו לודוביק פר לודויק.
הוא בקנדה והוא עכשיו כמובן בפנסיה וזה למעשה אני עליתי לארץ הייתי
בערך בגיל 13 וחצי לבד הוא נשאר ברומניה נדמה לי לעוד איזה שש שבע שנים אחרי למה לא נתנו
לו לעלות הרומנים לא נתנו לו להעלות לארץ למה היה בגיל צבא משהו כזה דבר אבל בסופו
של דבר הוא גם עלה לארץ כל המשפחה התאחדה בארץ בסופו של דבר התאחדנו אבל
באיזשהו שלב הוא לא הצליח כל כך להתפרנס טוב והיה בדיוק כזה דרישה גדולה בקנדה
לאנשי אנשים מקצועיים או היה מסגר מכני לא מסגר מכני הייתי אומר
חרט מכני והלך לקנדה ונתנו לו שמה דירה הוא ברוך השם התפתח מאוד
יפה שהקימו מפעל ענק שמייצרים
מפלסטיק כל המוצרים מפלסטיק כמו בית של הטלוויזיה כל שהיו משווקים כמעט
לכל העולם והיה לו שותף מקנדה לא-יהודי כמובן עד שהגיע לגיל מסוים שהוא אמר שהוא
הוא מוכר את חלקו והוא חי עדיין ברוך השם הוא נמצא הרבה זמן
בפלורידה יותר ולא הוא נמצא הוא קודם כל היה בטורו לא בטורונטו מונטריאול
שם היה קר מאוד אחר כך חזר ל ירד לטורונטו וגר עד עכשיו בטורונטו אבל
רוב הזמן הוא משתדל להיות בפלורידה אני לא יודע אם יש
לו שמה בית או אין לו בית אין לנו הרבה קשר רק בגלל
שאני כבר לא אוהב לנסוע אני כבר לא אוהב לנסוע ואישתו פוחדת לעלות על מטוס.
גם האח הזה אריה היה בא לביקורים בבית?
לא לא לא לא.
האם הוא היה באותו מחנה של אבא?
כנראה שלא הוא היה מה שאני יודע שהוא היה
בקראיובה רחוק מפטרושן די רחוק צריך לנסוע כמה שעות ברכבת.
עכשיו באותו זמן באותו זמן שאתם בפטרושן
ורוב היהודים נלקחו לטרנסניסטריה היו עוד יהודים בעיר?
מה שאני יודע שחוץ מהמשפחה שלנו ורב העיר מעניין נשאר בבית הכנסת היה בית
כנסת היה בכנסת קטן קראו לזה היה בית כנסת גדול הוא היה הרב של בית כנסת
הגדול כנראה היה לו כבוד גדול מול הרומנים לא נגעו בו.
זה מעניין אותי ממתי הרומנים היו באמת כל כך מתחשבים?
הגרמנים הגרמנים כמעט ולא היו
בעיר שלנו היה הרומנים וכנראה כנראה הוא היה אישיות.
אתה בכלל לא ראית גרמנים בינתיים ככה אמרת לי.
אני חושב ככה.
מתי ראית גרמנים בכלל?
אני לא ראיתי גרמנים אני ראיתי רק גנדרמים רומנים היו לא פחות אכזרים מהגרמנים אם היו תופסים
יהודי ברחוב או שהיו אם זה ילד היו מרביצים לו אפילו לוקחים אותו
מרביצים אותו עם הראש בקיר שימות אכזרי מאוד היו בזמן המלחמה לפני המלחמה
לא היה כזה דבר בקיצור בזמן המלחמה על מה שאני כן יודע מסיפורים של אבא
שלי שראש העיר מת מוות טבעי הוא נשאר
ובבית הכנסת גם הבית הכנסת
זה פרויקט זה לא בית הכנסת לבד זה משרדים.
חדרי לימוד. דירה לראש העיר הרב הראשי. דירה לשוחט. מקווה.
חצר שילדים משחקים. זה פרויקט די גדול אני הייתי אומר אפילו יותר מ 15 דונם היו
אפילו שמה מטע של פירות אני זוכר את זה כמו היום היו ילדים את יודעת באים לבית הכנסת
נמצאים קצת ובורחים כשקוראים בספר תורה וזה בורחים
החוצה ומשחקים כדור או מחבואים היה אני זוכר מגרש גדול לשחק לילדים.
אז זה מה שאבא שלי סיפר אנחנו
רק מסיפורים של אבא שראש העיר לא נגעו בו מעניין אחרי המלחמה.
לא ראש העיר הרב.
מה?
אתה מתכוון לרב.
לרב כן מעניין אחרי המלחמה הבן של הרב בא לגור
באותו מקום איפה שאנחנו היינו במחבוא וגר אצלנו
כמה שנים אני בתור ילד תכף אחרי המלחמה אמרתי להורים אני לא נשאר יותר ברומניה.
רגע בוא בוא חיים.
רגע רגע.
נעשה את זה בצורה כרונולוגית.
כן והעניין הוא כזה שאותו בן של הרב שבא לגור אחרי
המלחמה אצלנו הוא נהיה בסוף הרב של צפת פינק זוכר את השם הפרטי שלו פנחס.
פנחס מה?
לא לא זה מה שאני זוכר היינו קוראים לו פיני.
פיני פנחס שהוא היה רב בצפת ואני הייתי בכפר הנוער
הדתי וזה לא יצא לא ידעתי שהוא הוא שם רב וכשאני בסוף הייתי בצבא
והתחתנתי בירושלים אחרי זמן רב אמרו לי שהוא שהוא
שהוא הרב בצפת התכוננתי להגיע אליו אחר כך אמרו לא הוא כבר נפטר.
אבל זה מעניין.
כן. עכשיו אתה זוכר את הימים האחרונים
לפני השחרור אלף שאלתי אותך על גרמנים אתה אומר שגרמנים לא ראית.
לא ראיתי למה דרך החלון ראיתי הזנרמרי אני שכחתי איך קראו להם הם היו הולכים
עם חולצות שחורות יש לזה
יש לזה איזה שם והם חיפשו את היהודים הם ידעו איפה היהודים גרים גם.
אתה אז בשביל זה שאלתי אותך גם עם ידוע לך שבאותו זמן היו עוד יהודים במסתור?
מאיפה אני יודע לא יודע אחרי המלחמה אחרי המלחמה הרבה חזרו כבר.
הרבה מטרזניסט.
הרבה חזרו לפטרושן אנשים
צעירים ומבוגרים פחות לקחו אותם למחנה העבודה.
מה אתה חוזה מה אתה זוכר מהימים האחרונים לפני המלחמה?
על היו הפצצות כבר.
לא היו הפצצות בעיר שלנו.
בכלל? אבל שמעו שיש הפצצות.
גם לא שמענו שמענו.
לא שמעתם שזה סיום המלחמה?
לא לא
את העיר שלנו לא הפציצו כנראה לא היה להם עניין אבל היינו מטוסים שלא רואים את השמיים מאות.
אתה רק שמענו את הזימזום שלהם כמו רעש כזה שהם עוברים את העיר לכיוון רוסיה
זה כנראה מטוסים של ארצות-הברית ולא של הרומנים להם לא היה איפה אבל
שמענו שמענו איך שמקלעים יורים או יורים על המטוסים אבל כנראה המטוסים לא עשו
להם חשבון כנראה הם לא הגיעו לגובה שלהם אבל ראינו את המטוסים היינו
יוצאים לחצר אמא עם פחד להסתכל על המטוסים איך שהם עוברים.
אז הבנתם שעומדת להסתיים המלחמה?
מה?
הבנתם שהמלחמה עומדת להסתיים?
לא לא הבנו היה לנו רדיו אמנם ואז אמא שלי לא הרשתה לנו לפתוח לשמוע חדשות
רק אחרי שהרוסים נכנסו הרוסים עברו דרך העיר שלנו תתפלאי איזה
כמויות אני אני כמו נהר שזורם יום ולילה שבועות את מתארת לעצמך כמויות כאלו
אנשים צועדים ושרים בקבוצות או טנקים או מכונות או מטבחים
שמכינים אוכל לחיילים אל תשאלי והם היו עוברים מבית לבית והיו אומרים תשסו
שעון היו מסדרים שעונים
מלמעלה עד למטה שעוני-יד זה מה שהם חיפשו.
אתה זוכר את המפגש הראשון שלך עם איזה שהוא חייל רוסי?
כן בטח זוכר טוב מאוד אפילו אם אני זוכר חלילה שרוסי רץ נכנס
לבית שלנו ורצה לאנוס את אמא שלי אמא שלי רצה ברחוב הוא רץ
אחריה אבל הוא לא הצליח כנראה היה חצי שיכור
בא איזה קצין רוסי וירה והרג אותו הרג את החייל.
היה להם היה משמעת כנראה הם כנראה חיילים ברחו מהמצעד שהם זורמים
לקראת אנחנו היינו לא רחוק מהונגריה פטרושן זה טרנסילבניה שזה היה נדמה לי
בשנת 44 התחלת 44 אני משער ככה משהו כזה דבר שכבר יהודים יכלו להסתובב
ברחובות כבר יכולנו לבד הרומנים פתאום נהיו ילדים טובים לא שונאים יהודים
ואפילו רצו שנלך איתם לכנסייה לראות את הכנסייה והכל פתאום נהיו חברים טובים שלנו.
כן אבל מגלים פתאום שאתם הייתם בעצם כל הזמן בתוך פטרושן.
כן. לא עזבנו את פטרושן.
לא אבל אני שואלת אם השכנים או האנשים לא ידעו שאתם בכלל נמצאים.
לא לא לא ידעו אם היו יודעים היו מלשינים.
אז זה השאלה שלי הם לא יתפלאו? שהנה הייתם שם.
למה שיתפלאו? כל היהודים נלקחו מפה.
אבל אתם נשארתם.
נו אז מה חשבו שלקחו גם אותנו.
אבל שהם הבינו שנשארתם.
הם לא הבינו שנשארנו כנראה הם לא ידעו אף פעם שאנחנו נשארנו.
גם אחרי השחרור?
כן כנראה הם לא ידעו.
לא היו לך חברים למשל לא היו לך חברים.
חשבו שחזרנו כמו כל היהודים חזרו למה
יש יהודים שברחו לפרטיזנים יש עם משפחות אפילו יש יהודים
ברחו ביערות לבד יש יהודים ברחו לכל מיני מקומות יש והיו במחנות עבודה ושרדו ואז
חזרו לבתים שלהם חזרו חזרה אחרי
העיירה חזרו פחות או יותר לנורמלי לנורמליזציה.
מה קרה עם בית הכנסת?
בית הכנסת נשאר אבל מה כשאחותי שהיא אחת האחיות שלי זכרונה
לברכה שגרה מהתאומות היה לי אחות תאומה שני אחת גרה בשוויץ
מהמשפחה כמובן אחרי שהתחתנו ואחד גרה בקליפורניה זאתי שגרה בשוויץ
היא נסעה יותר לרומניה למה בעלה גם רומני
מטרנסניציה הוא נולד בטרנסניציה הוא
בא בא לארץ שרדו את טרנסניציה תתפלאי למה שאבא שלו היה רופא שיניים.
מה שמם? מה השם?
ולדהורן. וכנראה ששמרו את המשפחה בתור רופא שיניים כנראה הם רצו אותו לחיילים
לא יודע מה שרדו את המלחמה בטרנסניציה והוא והוא רומני הוא גמר פה רפואת
שיניים גם כן ונסעו לשוויץ ואחותי בשוויץ ומשמה הם היו מידי פעם נוסעים לרומניה הם
היו נוסעים לרומניה כדי לטפל בהתנדבות
באנשים בלי כסף בטיפולי שיניים ואז נסעו לרומניה
אז הם ראו עוד את הבית שלנו ואת הבית כנסת אבל באיזה שלב הם הורידו
גם את הבית שלנו למה הבית שלנו מהבית הכנסת בערך בסביבות מאה מאה וכמה מטרים היה בית הכנסת
אז כל הפרויקט הזה נמחק והם בנו שמה מגדלים עכשיו בנו מגדלים וגרים שמה
משפחות רומניות שהביאו אותם ממולדובה
שבזמן צאוצסקו עשה שלא ימרדו הביאו ממזרח רומניה
למערב רומניה ממערב רומניה לקח
מזרח שעשה להם צרות בקיצור אז הוא איכלס אותם בבתים האלו.
כן ואז אנחנו גם עכשיו מנסים ליצור מצב של שנקבל
משהו מהרומנים על הנכס למה יש לנו הצלחנו לפני 12 או 13
שנה אולי אפילו פחות כבר לא זוכר לנסוע לרומניה להיכנס לעירייה שבמקרה
היה ראש העיר רומן יהודי שלפני שהוא היה ראש העיר היה מהנדס במכרה פחם אבל
הוא למד בתיכון עם אח הגדול שלי שבקנדה בקנדה ברגע שהוא שמע
שאנחנו נמצאים בעיר רץ למטה למה לא נתנו לנו להיכנס לעירייה אח שלי ראה שם מי ראש העיר
ביקש מהשומר שומר כמו עם זה עם נשק אסור להיכנס אמר
שיש אחד בשם זה וזה רוצה לדבר איתך ההוא רץ במדרגות למטה התחבקו
כאילו בעל ואישה בכו אחד עם השני שפתאום התראו
הם למדו בתור ילדים ביחד הוא אירח אותנו לקח אותנו עם ארוחת צהריים במשרדים
שלו והוא דאג בתור שלוש או ארבע שעות כל הפקידות שיסדרו
לנו טאבו קיבלנו טאבו ולא סתם טאבו עם אישור שהנכס
נלקח ללא תמורה כספית קיבלנו טאבו ולקח אותנו לא מנהרה
איך קוראים לזה ממרתף למטה איפה שנמצאים הספרים
האלו הארכיב ששמה רושמים תעודות לידה הוציאו לנו תעודת לידה
חדשים ‏ונפרד מאיתנו מה זה בשמחה גדולה זה
המזל שלנו שיש לנו גם תעודות לידה חדשים וגם יש לנו טאבו ואנחנו מנסים עכשיו.
לקבל בחזרה.
כן לקבל משהו חזרה זה זה סיפור.
אבל רציתי לדעת איך היו החיים שלכם עכשיו שאתה השחרור.
אחרי רומניה?
לא לא אחרי רומניה באותו זמן שהרוסים נמצאים ואתם בפטרושן איך החיים?
אז אני אספר לך היה לנו מה זה כיף למה הראש של הרומנים היו קודם
עם הגרמנים אחר כך הם חזרו חזרה עם עם הרוסים כאילו נלחמים ביחד אבל
מה הראש שלנו היה כאילו אנחנו יותר
הרוסים בצבא הרוסי היו הרבה יהודים התארחו
גם כן כשעברו דרכנו התארחו רוסים בבתים של היהודים ודאגו
את יודעת מה מה זה כל אחד בא מכל מיני חורים שיחזירו להם את הבתים למה לא
רומנים לא כל כך מהר רצו לצאת מהבתים של היהודים אז הרוסים עזרו ליהודים הרבה אז הראש
של הרומנים היה למטה ואנחנו בתור יהודים כאילו היינו כמו שאומרים
אם יש לנו יש לנו גב חזק אז איך אומרים לא לא פחדנו ללכת בין הרומנים לא פחדנו
ללכת לשכונה של הרומנים הם התחילו למעשה להתחנף אלינו לא כמו שהיה בזמן לפני המלחמה לפני
המלחמה אני סיפרתי לך שבגיל שלוש הלכתי לגן
הילדים ולמחרת אמרו לנו יהודים לא לבוא יותר לגן.
כן היה איסור.
הם שנאו את היהודים אבל עד גבול מסוים לא רצחו לא זה לא
רצחו הגלו אותם לכל מיני מקומות לך תדע חלק לטרנסינציה
חלק למחנות עבודה אבל אחרי המלחמה היה לנו יחסית
טוב היה היה ארגונים של בני עקיבא הארגונים של הבונים קראו לזה מה שפה קוראים
מערך והיה השומר הצעיר
שזה פעם היה פלמ״ח לא מפ״ם והיה ארגון ביתר.
ולמה אתה הצטרפת?
שזה חירות.
למה אתה הצטרפת לאיזה תנועת נוער?
אני בני עקיבא בגלל ההורים שלי דתיים אבל ברגע שאני הגעתי לארץ אני כבר הלכתי לחירות מאז
עד עכשיו אני חרותניק שרוף לא סתם חירותניק אני אני לא רוצה שיתנו אבן אחד
ממדינת ישראל לאף אחד אני מה לעשות אני אני
כשהייתי ילד כבר אני בגיל 13 עזבתי את ההורים הם בכו איפה אתה הולך ילד אמרתי אני לא מעניין
אותי אני הולך לפלסטינה אז לא אמרו ישראל אמרו פלסטינה ולא עזר להם
מזל שנרגעו למה בעליה שאני עליתי לארץ הייתה משפחה שלמה שעלתה לארץ וההורים
שלי ביקשו הנה הילד תשמרו על הילד שלי הוא
שובב גדול הוא לא רוצה לשמוע לנו רוצה ללכת לפלסטינה תשמרו עליו
אני למשל מה שאבא שלי סיפר לי הייתי שובב גדול מאוד למשל
בילדות שלנו לא היה דבר כזה לקבל דמי כיס כמו פה אתה עולה אין דבר כזה דמי
כיס וכדי לקבל דמי כיס הייתי עושה להם בעיות מה הייתי עושה להם הייתי הולך ברחוב יחף אז
אנשים אמרו תראה לפרל אין לו כסף לקנות נעליים לבן שלו
ואבא שלי היה בא אומר תראה מה אתה עושה לי בושות וככה הייתי מוציא ממנו דמי כיס.
אני עם הדמי כיס הזה הייתי הולך עם החברים שלי למגדנייה ומזמין את כולם
עוגת קרם חוגגים זה
כן גם לא את יודעת אני
עד גיח 12 12 וחצי לא ידעתי בית ספר אין.
אז רגע שנגמרה עוד פעם אני חוזרת.
זה מדובר על שנגמרה המלחמה.
אני חוזרת לסוף המלחמה לא הלכת לבית ספר?
הלכתי אולי כמה חודשים ואחרי כמה חודשים פתאום שמו אותי בכיתה ד שלומדים
לטינית וזה אמרתי איך אני יכול ללמוד את הדברים זה
מזל שאחר הצהריים לימדו יהדות.
אז רגע קודם כל אתה חוזר למסגרת של לימודים איך אתה מרגיש בבית הספר?
של הנוצרים?
כן.
תראה לא הרגשתי נחיתות למה היהודים הראש למעלה אבל
לא לא לא השתלבתי לא יכולתי להשתלב
יכול להיות שזה גם אחת הסיבות אמרתי אני עולה לישראל אני לא יכול פה להישאר.
רגע קודם נדבר על בית הספר.
למה אתה חושב לא יכולת להשתלב?
איך יכולתי אלו כבר יודעים לכתוב אלו יודעים כבר
לקרוא ואני לא יודע ואלו כבר יודעים לדבר איך
אומרים מחשבון אלגברה וכל הדברים האלה אני לא יודע כלום יכול להיות שזה היה אחת הסיבות
לברוח לישראל פשוט יכול להיות אני בדיעבד
אני אומר אני לא אבל בקיצור לא עבר הרבה זמן דיברו שמארגנים עליה לארץ צריך להירשם.
רגע קודם היית בבני עקיבא נכון.
כן קודם הייתי.
רגע לא למהר כל כך חיים בבקשה לא
למהר קודם בבני עקיבא מה אתה זוכר מהפעילות שלכם בבני עקיבא?
כבר היינו כל שבת נפגשים והיינו הרבה ילדים בבני עקיבא אני חושב היו בבני
עקיבא בהתחלה בהתחלה תכף שנה ראשונה אחרי המלחמה היינו בבני עקיבא אולי 30 ילדים 30 וכמה
ילדים והיינו באיזו חצר או לא חצר זה
פרוזדור כזה שם היו בתים גדולים פרוזדור כזה
שהיינו מתאספים בשבתות אבל בינתיים התאספו עוד ילדים עוד ילדים אני אהיה
כבר 60 70 80 ילדים אז החליטו שהתאספו בבית שלנו.
בית שלנו היו חדרים גדולים היה למשל הסלון שלנו יכולת לעשות
חתונה אז בכל שבת היום מתאספים בבית שלנו בני עקיבא.
ומה ההיתם מה דיברתם?
היינו שרים.
איזה שירים למשל?
הבונים אני כבר לא זוכר שירים ישראלים וזה נתן
לי געגועים לישראל משהו לא נורמלי היו מספרים לנו.
אתה לא אמרת אמרת לי שלא הייתם ממשפחה ציונית לא הייתם ציונים קודם.
כל יהודי היה ציוני אין יהודי שלא היה
ציוני אין יהודי שהיית אומר לו לעלות לארץ שהוא לא רוצה לעלות.
אני מדברת לפני המלחמה.
לפני המלחמה מה אני יכול לזכור.
נכון אמרת על ההורים שלך.
הייתי גן וזה לא זוכר אני זוכר לפני המלחמה כמו שאמרתי
שהיו היו משימות מטעם השלטונות כלפי הרומנים.
לקחו מהיהודים כסף יהודים היו צריכים על כל
חייל לתת ביגוד ונעליים והכל
על כל נפש של המשפחה לציית חייל למלחמה.
ואני זוכר זה היה לי זכור לי שולחן ארוך של אולי 10 12 מטר של הסלון היה מסודר חייל
אחד חייל שני כל השולחן היה תפוס היה בגדים תחתונים ומכנסיים וסוודרים ומעילים ונעליים
על יד זה גובה של חצי מטר או אפילו יותר של בגדים ונעליים על יד זה וככה למה אנחנו היינו הוא
לא זוכר אולי הינו כבר 7 אנשים משהו כזה דבר 7 או 6 כל השולחן היה מלא והיה
והיה בעיה שהיה יהודים שלא יכלו לא היה להם כסף אז אבא שלי מימן אותם
אני זוכר אבא שלי ממן אותם אבא שלי בכלל היה צדיק גדול
הוא הוא הוא החזיק הרבה משפחות אם ברומניה וכשחזר
לארץ שהוא היה במעברה והוא הצליח לפתוח חנות ירקות תתפלאי הוא בכיס
שלו היה כסף מקופל והיה תורם לאלמנות לא היה דבר כזה שאלמנה באה ולא לא
מוציא מהכיס ומוציא כסף כמובן היה נותן להם
פרודוקטים חינם לא היה ביטוח לאומי כמו עכשיו הולכים ביטוח
לאומי אתה מקבל זה היו אנשים ממש מסכנים היו תלויים אחד בשני הוא הרגיש את עצמו
אני כל כך אהבתי אותו הוא הרגיש את עצמו גם פה כאילו ברומניה גביר הוא רוצה לעזור ואני אני
למדתי כמה כמה תכונות משלו אני יצאתי לפנסיה אני גם כן אותו דבר למדתי
מקצוע לטיפול הוליסטי וטיפול צמחים
רפואיים אני טיפלתי בהמון אנשים לפעמים אחרי אינתיפאדה הראשונה היה הרבה
אנשים מסכנים הכי והרבה אני נתתי 100 טיפולים רפואיים מסאזים
רפואים ללא תמורה לא רק טיפולים עצמם התרופות ואני עד עכשיו אפשר להגיד 20
שנה ויותר מטפל באנשים תרופות
עליי הכל עליי למדתי מאבא שלי.
הוא היה כל הזמן אומר זה לא חשוב מה שאתה עושה עכשיו זה חשוב
מה איזה שם אתה משאיר אחריך היה אדם גדול.
עכשיו נחזור אליך עוד פעם אנחנו חוזרים אתה עוזב את בית הספר אחרי כמה זמן בערך?
אני חושב שהייתי בבית הספר שנה למה איך אני חושב שזה
שנה בית הספר מתחילים שמה גם כן בספטמבר בחורף יורד שלג
וקרח ותתפלאי אני בתוך חודש חודש וחצי למדתי ללכת על סקצים
את יודעת לא על גלגלים אלא ברזל כזה
סקי ואני זוכר בבוקר הייתי שם את התרמיל על הגב עם הסקצים
האלו ואת יודעת כמה מהר
גרנו מהבית ספר יותר מקילומטר קילומטר.
עכשיו האם אין השפעה על ההורים אתה אומר שבגיל 13 אתה רצית להעלות ארצה.
ההורים שלך לא איך איך ילד
באותה תקופה שההורים הם מאוד אוטורטיבים הם מאוד סמכותיים כן איך הם יכולים.
אני אגיד לך נתנו לנו נתנו היות שבבית שלנו היה הקן קראו לזה קן קן
של הבני עקיבא כנראה הושפעו אח
שלי הגדול היה בין המנהיגים של הבני עקיבא הוא
כנראה הצליח לשכנע את ההורים שלי תני לו תנו לו ללכת למה הוא היה הוא היה.
ילד בן 13 אתה עשו לך בר מצווה?
כן עשו לי בר מצווה ה-13 שלי כבר היה אחרי המלחמה.
כן עכשיו הבר מצווה מה אתה זוכר מחגיגת הבר מצווה?
או היה חגיגה מאוד יפה.
באו מהבית כנסת אחרי התפילה כל הבית כנסת בא לבית שלנו.
ובבית שלנו כל הסלון היה מלא אפילו לא היה מקום היו אחרי
הסלון היה בדיוק החדר הפרטי שלי שמה כל ילד היה לו חדר החדר שלי היה משלוש מקומות
זכוכית אני איזה חדר היה לי זכוכית היו גם בחדר שלי מרוב שלא
היה מקומות ואני בתור ילד שהראו אותי שם אותי על כיסא ואמרתי את הדרשה.
איך בכל זאת הצלחתי.
מי הכין אותך לבר מצווה?
מה?
מי הכין אותך לבר מצווה?
קראו לזה מורה מלמד הוא היה שובב גדול הוא היה נותן עונשים קשים היה מוריד לנו
את המכנסיים מרביץ לטוסיק כן כן היה מרטיב מרביץ
חזק בסוף פגשתי אותו פה בארץ היה בחברה קדישא פה בירושלים הוא כבר לא חי.
פגשתי אותו וזה פגשנו אותו כאילו שמחנו התחבקנו אבל היה אז למדנו
טוב למה פחדנו מהעונשים שלו אז הוא לימד אותנו הייתה דרשה הוא היה.
והילדים שחזרו מטרנסניסטריה דיברו על מה שהם עברו?
אני מתארת לי.
לא דיברנו על זה למה תכף ומייד באו פליטים מהונגריה כבר הנושא שאלו שחזרו
מטרנסניסטריה מהמחנות וכל זה
כמה חודשים את מבינה.
והגיעו הפליטים.
הגיעו פליטים מהונגריה ואז את הפליטים היהודים אירחו בבתים כל משפחה לקח פליטים גם הבית שלנו
היה הרבה פליטים עם ילדים
ובאו פליטים תתפלאי באו פליטים ילדים לבד בגיל שלי.
מה הם סיפרו?
לא סיפרו כלום שובבים היו ברחו הם לא הפליטים אני חושב שהם
לא הרגישו את המי יודע מה למה עד שהגרמנים החליטו
לטפל ביהודי הונגריה הפליטים האלו ברחו עוד לפני
זה ‏שידעו שהרוסים נמצאים ברומניה עברו את הגבול וגמרנו.
והקהילה שלכם עזרה להם?
כן כן כן איזה שאלה מה זה עזרה להם הייתה
חלק שלא היה מקום איפה להלין אותם בתי-מלון אין דבר כזה
בתקופה הזאת כמובן בעיר שלנו אין דבר כזה בתי מלון מארחים וכמובן אני
זוכר אפילו בבית הכנסת ישנו חלק וכן אירחו בכל מקום בית שלנו היה עם פליטים.
איפה איך חגגתם את החגים אחרי המלחמה?
רגיל.
שבת זה היה שבת חג זה היה חג מתלבשים יפה בדרך כלל היו בגדים שהיינו לובשים רק בחג.
ומה היה הבגד הזה?
הבגד היה חולצה לבנה מכנסיים לא ארוכים אין דבר כזה בגילאים שלי מכנסיים ארוכים לא
אסור מכנסיים קצרות רק בחורף היה מן כזה
אין מכנסיים קצרות וזה כמו טרנינג כזה כן.
וכמובן סוודר ומעיל טוב כובע טוב מכסה על האוזניים
בחורף היינו הולכים לבושים טוב בדרך כלל הכובע היה
מעור מעיל לא עור מעיל מצמר כזה.
הרבילה היהודית לא חגגה דברים גם ביחד?
כל החגיגות אם היה חגיגה זה היה בבית הכנסת.
אבל לא את החגים?
תראי משפחה משפחה לא כמו פה חוגגים אחר כך ברחוב
וזה וזה לא לא רצו להרגיז את הגויים לא לא לא לא עד כדי כך לא אבל רוב החגיגות היה בבית כנסת
בית כנסת יכול היה להכיל הרבה אנשים למה הסברתי לך
אם אין מקום בבית כנסת אפילו לנשים שזה היה בקומה העליונה היה אני חושב לפחות מקום
של 100 150 איש נשים.
זה היה ממש פרויקט רציני.
ואז אתה אתה איך איך ההחלטה הזאת לעזוב את.
לא הבנתי.
שאתה כמו שאתה אומר אתם מחליטים שאתה תעלה לבד לארץ.
לא לא לא זה לא כל כך פשוט הלך.
אח שלי אח שלי אח שלי עם כל
המנהיגים אבל הוא היה בין המנהיגים של לא הפועל מזרחי.
בני עקיבא.
בני עקיבא והיה מנהיגים של הבונים ומנהיגים של ביתר
איך קוראים השומר הצעיר
כל קבוצה היה להם המנהיגים שלהם והם רשמו מי יעלה לארץ.
ואני הצלחתי לשכנע את אח שלי שאני עולה לארץ שהוא ירשום אותי ככה בסוד שאבא שלי עוד לא
יודע וברגע שאבא שלי כבר יודע התחילה
מלחמה בסוף הם ויתרו מזל שעם אבא עם אח שלי לא היה עוזר לי.
אתה אומר אח ואבא ואתה לא מזכיר במילה אחת את האמא שלך אתה לא מזכיר את אמא.
אמא שלי אני אגיד לך את האמת אמא שלי היא הייתה צדיקה גדולה מה שהיה
מעניין אותה הילדים לא מעניין אותה כלום
היא גידלה בוודאי אבל המילה האחרונה זה תמיד היה אבא שלי.
אבא שלי היה קובע כל דבר.
ואז איך אתה עוזב?
אני עוזב כמובן אני עוזב את
כל מאז שאני עזבתי את רומניה אני הבן אדם הכי מאושר בעולם.
כן אבל איך אתה עוזב? מאיפה להיכן?
איך אנחנו עוזבים זה גם סיפור יפה קודם כל.
אלף באיזה שנה?
באיזה שנה אתה עוזב?
ב-47 איך אני עולה זה הרומנים לא יודעים שיש עליה.
אבל אין לך סרטיפיקט.
אין בטח לא לא לגאלי.
לא לגאלי זה היה ככה זה כמו מתאספים בתחנת הרכבת בשעה 22:00.
מי אסף אתכם?
כל המנהיגים האלו כל קבוצה קבוצה.
של מי? של בני עקיבא?
המנהגים של בני עקיבא מנהיגים של יתר הקבוצות.
ועולים לרכבת בלילה רכבת שמובילה אך ורק
את האלו שבורחים כאילו
מרומניה אמרו לנו אסור לנו לקחת כסף אסור לנו לקחת כלי תכשיטים.
אסור לנו אז אבא שלי בסידור סידר לי חמש דולר ככה שלא יראו כשפותחים סידור יש כזה
שמה החביא לי 5 דולר שיהיה לי משהו והגענו לקונסטנצה
שמה שמה היה רפסודות שחיכו לנו על הדנובה שהכל היה
חושך מצריים אף רומני כנראה שיחדו את השלטונות אנחנו עלינו הרפסודה של של
הדנובה וכמו שאומרים בלי גג בלי כלום זה לאט לאט עבר את הגבול
לבולגריה הגענו לבולגריה חיכו לנו כבר רכבות הרכבות
הסתובבו אני יודע כמה ימים ואנחנו ברכבות כדי שלהסתיר מהאנגלים שיש עליה.
הגענו לבורגס עם הרכבות שהיום קוראים לזה שמה זה עיר
של של נופש אבל בזמנו זה היה כמו איך אומרים כמו איזה כפר עזוב.
עלינו בשקט בשקט בלילה על אוניה של משא באוניה של משא היו כבר
מוכנים כמו קומות דרגשים כאלו קומות וישנו אחד על יד השני
אך אסור היה לצאת מבטן האוניה.
מישהו הקיא לא הקיא אחד על השני עד שהגענו איך קוראים קוסטן
קושטה קושטה לטורקיה טורקיה שמה כבר חיכו לנו האנגלים משחתות.
אז נתפסתם על ידי האנגלים.
נתפסנו והם דרך אגב אני פגשתי מכר משפחה על
האוניה מאיזו עיר אחר בקיצור זה אספו יהודים מכל רומניה את מבינה
והעליה העליה זה היה שני אוניות 17 אלף אנשים את מתארת לעצמך איזה צפיפות.
17 אנשים על שני אוניות משא.
בקיצור הגענו לקושטה כולם ציונים היו לא היה אכפת אם אוכלים או לא אוכלים עם צפוף או לא
צפוף אם יש איך אומרים אחד רואה את השני היא
לא במצב יפה לא העיקר להגיע לארץ.
הגענו לקושטה משמה מקושטה המשכנו נדמה לי שקוראים לזה ים מרמרה
שיוצאים מקושטה אני זוכר את האוניה שלנו 1 2 3
4 5 6 משחתות כיתרו אותנו ומה זה כיתרו אותנו שאנחנו רואים טוב טוב את החיילים
וממש היה פחד כמובן את הרב חובל וכל המלחים היו מהארץ כנראה
שהיה אומרים שהיה הרבה נשק
והכל זרקו בים והובילו אותנו כמו ילדים טובים לקפריסין.
מקושטה.
מקושטה כן.
ירדנו לקפריסין דווקא הקפריסאים היו נחמדים אלינו זרקו לנו
תפוזים כמובן לקחו אותנו
למחנה מעצר ושם הכל כמו כל ילדים ילדים מחפשים ילדים.
ואז מה מה מה איך אתה מסתדר שם בקפריסין?
ממש מסתדר טוב שהייתי הייתי בן אדם הכי עשיר הוצאת את החמש דולר מהסידור
וגם במחנה מעצר היו כזה כזה קנטינות כאלה שיכולת לקנות
אני זוכר קניתי קקאו קניתי אבקת חלב והיינו משחקים לעשות
שוקולד קניתי צימוקים פעם היינו ממלאים את הכיסים
עם צימוקים היינו משחק עם כדור עם כדור
היה נחמד לא הרגשתי שאני נמצא לא הרגשתי שאני נמצא במאסר.
איך גרתם? באיזה תנאים?
באוהלים. אני זוכר באוהל שלי היו עוד איזה שני ילדים
והיו שני נשים עם שני מבוגרים היינו איזה עשרה באוהל אחת.
כן. איך היו חיי היומיום שלכם?
אז אני מסביר לך היו היו נותנים שמה ארוחת בוקר אני זוכר את מכירה הקרקרס האלו
כן קרקרס והיו נותנים
קופסאות קונסרבים שהיו פותחים ואנשים היו עושים מזה ארוחות.
לא יודע איזה מין ארוחות באמת לא זוכר כל כך טוב לא סבלנו רעב.
לא סבלנו רעב.
אתה יכול לפרט קצת יותר על החיים בקפריסין לפרט על החיים בקפריסין.
אז אני מסביר לך כל הזמן.
חיי היום יום אוקיי שיחקתם מה עוד?
האם היו לימודים בעברית?
לא לא לא לא היו שום לימודים לא היו לימודים למה אני הייתי סך הכל זמן קצר
שמה אני זוכר בדיוק 9 שבועות אספו את הילדים במחנה שלנו אספו את הילדים הילדים.
הייתם במחנה של ילדים רק?
לא לא לא מעורב.
מה אתה זוכר?
אתה זוכר כל אלב שהיו שם היו ניצולי שואה? מה אתה זוכר מהמצב הנפשי שלהם?
שגרים באוהלים וזה. ילדים היינו כל הזמן משתוללים הולכים עד הקצה
המחנה שיש שוב פעם גדר שמפריד שאסור ללכת הגדרות היו מחושמלים שאמרו לנו אוי ואבוי אסור ללכת
אז היינו מסתובבים מה עושים ילדים בלילה ישנים בבוקר קמים עוד פעם
מתבטלים משחקים ומתבטלים לא לימודים לא שום דבר.
לא היתה לא ראיתם את הבריטים בכלל?
כן ראינו את הבריטים למה בגדרות היו מגדלי
שמירה היו מגדלי שמירה שבלילה היו פרוזקטורים
גם כן מחנה מחנה כן כאילו שאנחנו פושעים אבל
אחרי חודשיים 9 שבועות זה מה שאני זוכר טוב טוב אמרו כל הילדים להתאסף שמה ושמה ושמה.
רק הילדים?
רק הילדים פתחו את שער המחנה ושמו אותנו על.
מתי זה היה?
זה יצא בפברואר 48 כבר משהו כזה דבר סוף פברואר משהו כזה דבר.
אבל לפני הכרזת המדינה.
אז אני אספר לך וזה היה בפברואר עלינו על אוניה יהודית כבר דגל כחול לבן.
מה שמה היה?
קדמה. לא אשכח את זה
אף פעם אוניה קדמה עלינו הילדים והגענו
לנמל חיפה
ירדנו ושמה כבר חיכו לנו
או כל מיני אנשים שלקחו אותנו למחנה עולים שהמחנה
עולים היה בקרית חיים מחנה עולים
בקרית חיים שמה היה לנו ממש כמו שאומרים גן עדן.
רגע רגע רגע חיים היה מישהו מבני המשפחה שקיבל אותכם?
לא לא לא אין אין משפחה שמקבלים זה מחנה עולים.
רגע אבל היה לך דודים פה אמרת לי הם לא באו לקבל בארץ.
לא באו לקבל לא לא לא.
אף אחד.
אף אחד לא בא לך לקבל אותנו הם כנראה גם לא
ידעו שאני באתי לא ידעו שהם דואר מרומניה לישראל זה
לוקח חודשים גם אני זוכר שאני הייתי שולח מארץ לרומניה היה לוקח
חודשים עד שהם מקבלים ועד שהם מחזירים מכתב זה לא בקיצור כשאני הגעתי כן אספר
לכם משהו יפה כשירדנו מהאוניה האנגלים בדקו אותנו טוב טוב אם אין לנו כסף עם אין לנו
יהלומים וזה וזה ומי שתפסו אותו לקחו לו אז תתארי לעצמך הייתי 9 שבועות
בקפריסין בזבזתי סך הכל שתי דולר ככה הערך היה לדולר והיה
והגעתי לארץ בבית עולים היה אני הייתי בגיל 13 אז היה מהעיר שלנו אחד בגיל 18
כזה והוא אומר הוא ידע שיש לי דולרים חיים תעשה לי טובה תלווה לי אני אחזיר
לך ילד תמים כן אז הלוואתי לו שתי דולר השארתי
לי דולר אחד עד היום לא לא ראיתי אותו אבל עם הדולר
הזה קניתי פה היינו הולכים מבית עולים לכפר לקרית
חיים היינו קונים כל מיני
טוב ועוד נשאר לך כסף כמעט חודש שלם עד כדי כך היה שווה דולר.
מה שם בית העולים שהיית?
שום דבר אוכלים שותים ומטיילים הולכים לטייל בקרית.
לא מלמדים אתכם?
לא לא לא היה שום לימודים היינו הולכים על יד המחנה בקרית
חיים יש קרית שמואל ככה על יד זה וממול קרית שמואל היה מחנה האנגלים מחנה
צבא אנגלים לא יודע אם זה היו שמה טנקים או לא יודע מה
היינו הולכים לשער על יד השער המחנה והיו רואים
ילדים היו נותנים לנו שוקולדים על יד השער מה ילדים וזה אני לא אשכח את
זה ביום אחד האנגלים עוד היו שמה במחנה
ואנחנו הולכים זה היה קרית שמואל מחנה של האנגלים ואחר כך היה קרית
מוצקין שעובר כביש מהצפון לחיפה ושם הערבים היו עוברים ערבים
לעזור לערבים לחיפה היו נוסעים
והיו מראים תיזהרו אל תלכו שמה למה שמה היה היו עלולים לירות בכם.
יום אחד אנחנו שומעים אנחנו נמצאים במחנה מחנה עולים בום
אחד גדול ואז מהר הלכנו לראות איפה זה זה היה בדיוק בצומת של קרית מוצקין על יד המחנה של
האנגלים אחרי הרבה שנים אמרו זה שאיש אצ״ל זרק
פצצה ומתו שמה כנראה
הרבה וחזרו ויותר לא לא לא עברו שמה.
כמה זמן כמה זמן היית במחנה העולים הזה?
בערך חודשיים. לקחו אותנו לא רחוק על יד כפר כפר אתא וליד כפר אתא
יש כפר חסידים ממול זה כבר יגור וקצת יותר הלאה יש קוראים לזה כפר הנוער
הדתי זה שמה היו ילדים פליטי שואה מכל העולם.
עם מרומניה עם מהונגריה עם מצרפת
עם מגרמניה מכל העולם היינו שמה בערך
400 ילדים היה ככה בית ילדים בית צעירים ובית נוער.
אותי שמו אותי בבית ילדים.
מה אתה זוכר מהחיים שלך?
זוכר שאהבו אותי אוהב שאהבו אותי.
שתמיד שהיו באים לעיר היו כאלה צועקים
אני הייתי מחייך אז המדריכה תמיד אהבה אותי.
באיזה מצב היו שאר הילדים?
עוד פעם אנחנו מדברים על ילדים שהגיעו עזבו את המשפחות או.
לא לא לא לא היו יתומים הרוב היו יתומים.
בדיוק. איך באיזה מצב הם?
כולם רובם איבדו את המשפחות אתה זוכר?
לא דיברנו על משפחות.
לא דיברנו המצב שלנו אז היה איך ללמוד מהר עברית.
ילדים בכו למשל בלילה?
אתה זוכר שהיו ילדים שבכו?
לא לא לא לא לא לא לא תאמיני לי כולם גיבורים כולם גיבורים לא היה דבר כזה
שבכו אחרי הורים לא בא ולא סיפרו מה שהם עברו
גם אני לא סיפרתי לאף אחד לא יודע אני עד גם לילדים שלי לא סיפרתי.
האם לא היה לך צורך לספר על?
לא אני הסתרתי את זה לא רציתי.
למה? למה הסתרת?
למה הרגשתי שזה לא גבורה גדולה
לא התביישתי אמרתי זה לא גבורה גדולה מה שאני עברתי זה לא משהו זה לא מציאה.
ככה אני הבנתי את זה.
בוא נעשה רגע הפסקה.
זה לא בכפר חסידים זה כפר הנוער הדתי כפר חסידים זה כפר על יד כפר
הנוער הדתי או יש יותר נכון כפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים.
אנחנו כמו שאני אמרתי אני הייתי בבית הילדים
אני חושב שהייתי בבית הילדים בסביבות שנה שנה ומשהו אחר כך.
רגע אתה לא מדבר בכלל כאילו לא לימדו אתכם כאילו כלום.
על שמה בבית הילדים מה שלימדו אותנו לדבר עברית את יודעת כל אחד
עם ושמה הייתה משמעת אם אתה לא מדבר עברית
מה שאתה מבקש וזה לא כאילו לא דיברת אז תוך כמה חודשים דיברנו עברית פרפקט.
ידענו לדבר עברית וכמובן בוודאי התחילו ללמד אותנו בכפר הנוער הדתי זה בית ספר
לימדו אותנו לימדו אותנו את האלף בית
כמו שצריך אבל כבר יותר כבר לא פה ושם ידענו לחבר מילה.
משפט לאט לאט ואחרי שנה נדמה לי
מגיל 14 או 14 וחצי משהו כזה דבר עוברים לבית צעירים זה כבר בניין אחר אתה
כבר יותר מבוגר יש כבר כיתות כיתות אלף
זה שמה כאילו כיתות ה-ו וזין כמו כמו בעיר.
למדנו הכל לדאבוני לא לימדו אנגלית אז הייתה שנאה לשפה האנגלית
לא לימדו אנגלית אבל חוץ מזה לימדו הכל אבל אני שהייתי בכפר הנוער הדתי כולל בית ילדים
כולל בצעירים וכולל בית
נערים סך הכל אני חושב יש בסביבות ארבע שנים.
ומה אתה זוכר משם?
מה אתה זוכר מהחיים שם? מה קורה?
אוי איזה חיים טובים.
מה קורה עם ההורים שלך?האם הם עלו לארץ?
רגע רגע רגע רגע רגע אני הייתי שמה ארבע שנים ואני חי אני יכול
להגיד שאחת התקופות היפים ביותר שלי זה היה בכפר הנוער הדתי.
בכל השלבים.
אם בשלב הילדים אם בשלב הצעירים וכשהייתי בשלב הצעירים היה לנו מדריכה ישראלית אני
חבל שאני כבר לא זוכר את שמה איך אנחנו אהבנו אותה כמו אמא וכמובן
כשהיינו בכפר בשלב של נערים היינו מה זה נערים היינו יוצאים
עם בנות לחיפה לקולנוע מאיפה היה לנו כסף תשאלי היינו הולכים לכפר חסידים
והיינו עובדים אצל האיכרים לפי שעה היינו מקבלים עבור 4 שעות לירה אחת
זאת אומרת בשביל שעה 25 מיל וככה היינו אוספים
כסף היינו מגיעים ל 10 שקל 10 לירות לא לירות כן
10 לירות וככה נהנינו
מן החיים לא היה לנו כמו שאומרים שוטר עלינו כמעט.
אני למשל פיתחתי לי גינה הייתי מגדל ליד הכפר הנוער הדתי היו
שדות ריקים לקראת חורף גמר החורף בסתיו הייתי זורע צנוניות
או חסה והייתי הולך עם
זה לתחנה תחנת אוטובוסים בכפר חסידים ומוכר חבילות ועושה כסף.
ככה שהיינו עצמאים נהנינו מהחיים עד עד גיל 17 כזה
בערך כמעט 17 ההורים שלי הגיעו וההורים שלי הגיעו גם כן
בבית עולים בעלייה איך קראו לזה לעתלית ואז אני הצטרפתי
אליהם אני אפילו עזבתי את הבית את כפר הנוער הדתי בלי לשאול אותם בלי להגיד להם
לא לא השארתי את ההורים שלי יותר למה הם היו עם הילדים הם באו עם ילדים
קטנים באו באו יש שני האחים ושני האחיות
שלוש אחיות שלי והם היו קטנטנים והם היו כמו שאומרים
דיי מסכנים שמה בבית עולים התייחסו לעולים כאילו הם הם רצו
לפזר אותם בכל הארץ וההורים שלי אמרו הם רוצים לירושלים ואני
שמרתי עליהם אפילו נשארתי לישון שמה בבית עולים איפה הם היו.
כל פעם היו אומרים מי רוצה לירושלים אז ההורים שלי אמרו כן אנחנו
ירושלים ככה בשקט הם לא ידעו עברית ככה בשקט אומרים כשאנחנו אומרים ירושלים הם מהר באים.
והיו לוקחים אותם לכל מיני מקומות בנגב. בצפון. לא בירושלים.
אזו אני הייתי אומר להורים שלי אל תעלו אל תעלו
ולא באוטובוסים במשאיות היו לוקחים אותם עם החבילות ואני
הייתי עומד שמה ליד הנהג שואל אותו מה אתה נוסע לירושלים לירושלים עד שאני
הייתי משוכנע שאוטו הולך
לירושלים הייתי אומר להורים שלי זה לירושלים והיינו מגיעים לירושלים.
בירושלים כמובן למעברה ואני נשארתי איתם במעברה כמו שאומרים הייתי שומר עליהם.
איפה הייתה המעברה?
איפה הייתה בירושלים המעברה?
המעברה בקרית חיים הייתה מעברה היה בקרית חיים היה מעברה גם בתלפיות
איפה שעכשיו נמצא המרכז המסחרי היה מעברת תלפיות ההורים שלי היו גם כן
אזור מסחרי עכשיו מעברה קרית חיים ההורים שלי היו
שמה בערך חודשיים חודשיים וחצי עד שהם
קיבלו דירה בקטמון גימל לא רחוק מקרית חיים.
ואני הייתי צמוד אליהם לא עוזב אותם למה הם בארץ חדשה הם
לא התאקלמו כל כך מהר אני הייתי יוצא מירושלים למרכז עד
שהצלחתי לסדר לאבא שלי עבודה בתור שומר היה שומר בבתים עזובים שערבים
עזבו הוא שמר למשל ואיפה עכשיו נמצא מלון הר ציון ששם
היה בבית חולים לעיניים הוא היה שומר שמה למשל
בשבתות הייתי אומר לו אני אני שומר במקומך אני לא נותן לך לשמור הוא היה בבית
עם המשפחה אחר כך הוא קיבל משרה עוד מקום לשמור בעיר אם אתם זוכרים
ברחוב בצלאל לא יודע יש שמה ספריה בניין גם כן
הייתי שומר בלילות לא נותן לו לשמור ביום אני הייתי לקחתי איזה שהוא
עבודה במסגרות מכנית הייתי לומד
מכניקה עדינה וככה עד שהם הסתדרו לא עזבתי אותם.
התגייסתי לצבא הלכתי ליחידה קרבית
חטיבת גבעתי מרגמות כבדות אני שמה הייתי שלוש
שנים באיזשהו שלב נפצעתי האוזן הימנית שלי הלכה קקן כמו שאומרים אני
לא סיפרתי את זה לאף אחד לא לקצין לא לרופא לאף אחד פחדתי שיוציא אותי מהיחידה ליחידה
אחרת ככה היינו קשורים אחד עם השני לא ביקשתי נכות לא ביקשתי שום דבר עד עכשיו
ככה אנחנו נאמנים למדינה אני אוהב את המדינה המדינה זה החיים
שלי ואני בשביל זה ימני למה אני אני ימני?
שאני חושב שבנים אוהבים את המדינה כמו שצריך.
השתתפת במלחמות ישראל?
כל המלחמות.
אתה יכול לספר על קרב אחד או.
למשל המלחמה הראשונה הראשונה כמו שאומרים הייתה מלחמת סיני.
מבצע קדש כן.
הייתי 3 חודשים בצבא הייתי כבר נשוי השארתי את האישה ביישוב
בישוב ספר היא מסכנה
הייתה הייתה לבדה עם
פרות עם סוס ולעבד את האדמה לבד.
והיא למעשה נשברה אבל נשארנו ביישוב שקוראים לזה
טירת יהודה נשארנו שמה קרוב לחמש שנים שם נולד לי הבן הראשון שקוראים
לו ירחמיאל על שם אח
של אמא שלי שנספה במלחמת העולם מהנאצים.
שם נולד לי בן השני אהרון שהוא גם על שם של של של שנספה
בעולם במלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים באושוויץ אהרון
והיינו שמה חמש שנים למעשה בכל המלחמות אנחנו נשארנו ביישוב הזה
ישוב ספר למשל הבן הראשון שהיה צריך לרדת אשתי הייתה צריכה לרדת
אני זוכר זה היה בשעה 20:00 עד שעה 7:00 עוד עבדנו בשדה שדה של כותנה
התקשרנו למשטרה לא לאמבולנס משטרה משטרה באה עם אמבולנס עם שני
זחל״מים וככה הלכנו מכפר מטירת יהודה
עד עד בית החולים נו
תכף אני יזכר בקיצור נסענו ככה בהתחלה זחל״ם אחרי זה
משטרה אחרי זה אמבולנס אחרי
האמבולנס עוד פעם זחל״ם וככה לאט לאט נסענו עד כפר סבא סליחה.
הבית חולים בכפר סבא.
נסענו נסענו אולי שעתיים עד שהגיע
לבית ואני חזרתי עם המשטרה וישנתי בלילה במשטרה.
ואישתי ואישתי ילדה שמה
את הבן הראשון הבן השני היא ילדה בפתח תקווה.
אני אבל כן זה גם חשוב אבל אני שאלתי אותך על
מלחמות ישראל התחלת לדבר על מבצע קדש מה אתה זוכר?
על המלחמה אני הייתי ביחידה של של איך קוראים
לזה עורפית היינו בעמק מצלבה
ואחרי מעמק מצלבה לקחו אותנו ממש כמעט לגבול
של עיר העתיקה ואחר
כך לקחו אותנו לשנלר וחיכינו עד ששחררו אותנו.
עכשיו מה אתה זוכר ממלחמות אחרות אתה זוכר.
כן זוכר הרבה בטח זוכר על מלחמת יום כיפור אני זוכר מה זה טוב מאוד.
איפה היית?
היינו בחטיבה הירושלמית היינו בחטיבה הירושלמית רוב הזמן
היינו באיך קוראים לזה
כמעט וירדנו לחברון עצרו אותנו בדרך לחברון למה
לא לא היו צריכים אותנו והכינו אותנו להוריד להוריד אותנו לסיני פשוט לא הורידו
אותנו לסיני בגלל שלא היה לא היה רכבים לא היה רכבים להוריד
אותנו לסיני אז החליטו לקחת אותנו לצפון גם לצפון החליטו שלא
ששמה צריכים לקחת צנחנים שאנחנו לא מספיק קרביים וזה באמת
נכון היה שם המלחמה מאוד קשה והייתי בצבא יותר מחודש חודש ומשהו.
וששת הימים?
ששת הימים הייתי כבר במצב יותר טוב הייתי כבר בהג״א.
לא ביום כיפור היית וודאי בהג״א
כי קודם הייתה מלחמת ששת הימים ואחר כך מלחמת יום כיפור.
רגע בששת הימים נכון הייתי בצבא בששת הימים הייתי בצבא היינו לא מוצא יותר למטה
ממוצא היינו במצב של כוננות רצינית כוננות עם תותחים וכל
זה שאמרו צריך להפגיז את את
העיר העתיקה אבל לא הפגזנו למה איך אומרים הצנחנים
איך קוראים הייתה מלחמה מאוד קשה
ליד רמת בית ספר לשוטרים בית ספר של שוטרים.
אבל זה היה קודם לא?
לא לא זה היה במלחמת ששת הימים במלחמת ששת הימים זה איך
קוראים לאיפה שעכשיו מגייסים
חיילים נו גבעת התחמושת
הינו שמה גם כן.החלפנו מסכנים את היה שמה הם נלחמו ואנחנו החלפנו
אותם בגבעה איפה שיש טנק השאירו טנק שמה
למטה אז זה כן לא זוכר הרבה למה שאיך אומרים
מחשבות היה בבית בבית ילדים קטנים.
במה אתה עסקת? במה עסקת באיזה מקצוע?
אני הייתי כל הזמן תותחנים.
לא לא בצבא אחרי זה.
אחרי זה ככה אחרי אחרי הצבא סיפרתי לך שהמשכתי להיות
עם ההורים התחתנתי בירושלים והיה עניין אחרי הצבא היה הייתי בירושלים כמובן היה
עניין מי חיפשו מתנדבים לשמור על הגבולות קראו לזה מן העיר אל הכפר
אז אני אמרתי אני הולך להתנדב להיות אבל אמרו מחפשים משפחות לי כבר היה
חברה ירושלמית שהכרתי אותה בצבא החלטנו
להתחתן זה היה בדיוק כמו שאומרים טוב שהולכים מהעיר אל הצבא
והלכנו עזבנו את ירושלים
כמו שאמרתי הייתי בכפר לא בכפר בטירת יהודה
היינו שמה קרוב לחמש שנים אחרי חמש שנים שהייתי בטירת יהודה אשתי ילדה
את הבן השני אמרה והייתה אצל ההורים שלה עם התינוק אמרה אני לא חוזרת יותר למושב אני
נשארת בירושלים אז כמובן עזבתי את המושב ובאתי לירושלים והייתי
בירושלים עבדתי זה זה
זה יהיה פה סיפור מעניין מאוד חנות ירקות.
אבא שלי סידר לי הוא כבר הסתדר היה לו חנות ירקות מקובל וזה וזה סידר לי חנות ירקות ברחוב
בן מימון פינת בן מימון זה כזה פינה כזאת שהיה
מכבסה חנות מכולת ובתוך חנות המכולת היה חדר של ירקות שזה
אני עבדתי שמה כל יום הייתי נוסע עם אבא שלי
עם אופנוע תלת אופנוע כזה קודם כל קודם כל לא עוד לא
היה לי תלת אופנוע היינו נוסעים בבוקר אני ואבא שלי גרנו באותה שכונה בקטמון
אני גרתי בקטמון גימל בדירה שקניתי דירה
קטנטונת בערך כמה היה 48 מטר כל הדירה בקיצור כל
בוקר היינו נוסעים לשוק למחנה יהודה מחנה יהודה היה שוק הסיטונאי והיינו קונים ירקות
והוא היה מגיע עם ירקות שלו עם קנאי הגליל וזה ואני הייתי מגיע זה
היה ברחביה ואבן בן מימון ככה הייתי שמה הרבה שנים אני באמת לא זוכר
כמה שנים הייתי שם די הרבה שנים אולי 10 שנים אפילו כן הייתי
הרבה שנים ותתפלאי עד ש עם הזמן בשנת 1962
קנינו אופנוע שמאחורי זה יש ארגז היינו כל בוקר מגיעים לשוק מחנה יהודה
קונים ירקות אני מוביל בשבילו ומוביל בשבילי והייתי מסדר חלק מהירקות ברחוב בוקר
בוקר פוגש את בן גוריון עם השומר שלו
הוא היה הראשון אומר לי בוקר טוב חיים אני הייתי אומר לו
היות שהייתי עסוק לסדר את החסות שיעמדו
יפה והצנוניות שיעמדו יפה הייתי מרטיב את זה והייתי אחר
כך מסדר את ירקות בפנים הייתי הייתי יפה אבל הבית של המקום קראו לו ברסון הוא במקרה היה
גר בבית על יד בן גוריון הוא יכול היה לראות מהחלון שלו את החצר של בן גוריון
הרבה שנים הייתה חוויה מאוד יפה ואני הייתי עם האופנוע הזה וזה הייתי נוסע
בכל רחביה מחלק את ההזמנות שלהם זאת אומרת היית השכירות
שלי היה שהייתי לוקח את ההזמנות גם של המכולת זה היה שכירות של
המקום שהייתי ירקות היה לי היכרות עם כל מיני אנשים עם אני אגיד לך משה שרת בוודאי אשתו
ציפורה בוודאי עם ההורים של משה דיין בוודאי גם כן הכרות האחים
פרידמן עורך דין קרונגולד שהיה מאוד מאוד מפורסם ובתקופה הכרתי
הרבה אנשים חשובים בתקופה ההיא רופאים הגדולים שגרו לא רחוק מכיכר צרפת
קוראים עכשיו מצד שמאל היו שאיך קוראים אמא של איך
קוראים מפעל טבע אמא של איך קוראים לזה שהיה יושב
ראש טבע נו הורוביץ אמא של הורוביץ הייתה קונה אצלי
אנשים חשובים עד שאבא שלי לא יכול היה יותר להיות לבד עזבתי
את המקום והייתי עם אבא שלי עד שהוא לא יכול היה לו יותר להיות שמה
בחנות הייתי עם אבא שלי עד שלא ואז הלכתי לעבוד רשת קופ ירושלים.
ברשת קופ ירושלים התחלתי לעבוד בתור מנהל המחלקה מחלקת ירקות בבית הכרם הייתי שמה
כמה שנים בבית הכרם לא קודם בקרית יובל מנהל ירקות כמה שנים ואחר כך בבית
הכרם כמה שנים וההנהלה החליטה שאני מספיק טוב לקחו אותי להיות רכז קניות של הרשת.
הייתי רכז קניות של הכנסת של הרשת עד שמנהל מחלקת ירקות הייתי
סגן שלו בסוף הוא נפטר והחליטו שאני אהיה מנהל
מחלקת ירקות של הרשת קופ ירושלים הייתי הרבה שנים עד הפנסיה.
יפה תגיד לי חיים איך השפיע עליך משפט אייכמן?
האירועים שקרו בארץ?
כמו משפט אייכמן. הפיצויים.
תראי אייכמן לא הלכתי לראות אותו לא את יודעת משפט אייכמן היה בבנייני
האומה אנשים היו הולכים יושבים לא רציתי ללכת לראות אותו איך להגיד לך
הוא היה גועל בשבילי היה בשבילי
כמו עכבר לדרוך עליו מה מה מה ללכת לראות אותו.
אבל אתה שמעת את השידורים ברדיו.
כן כן כן שמעתי את העורך דין איך קוראים
לו שכחתי את השם שלו איזה עורך דין משהו משהו לא חי כבר.
אז זה כן שמעת.
כן כן כן כן אבל לראות אותו זה כאילו שאתה לא זה לא קוף כזה
זה לא זה ונתנו לו את מה שנתנו לו נתנו לו יותר מידי כבוד אני אני הייתי שוחט אותו לחתיכות.
רציתי לשאול עוד שאלה אולי בין השאלות האחרונות האם
הצורה שאתה חינכת את ילדיך הושפעה מהילדות שלך?
הם לא ידעו את הילדות שלי הם עד עכשיו לא יודעים הם לא יודעים אם הם ישמעו את זה יופתעו.
אני לא רציתי אני רציתי שיהיה להם חיים טובים אני ברוך השם גידלתי את הילדים שלי כפי
שרציתי הילד הגדול שלי הוא עורך דין רואה חשבון עבד
ברשות ניירות ערך היה היה שמה ראש ועד
הרבה שנים 12 שנה יצא לפנסיה לפני הזמן כתוצאה מזה שיש איזה שהוא מדיניות חדשה שעושים
חוזה עובדים לפי חוזה והוא לא הסכים למה זה זה עושה
רע לעובדים יכולים כל רגע לפטר אותו והוא היה
לו פנסיה תקציבית אז שהוא יצא לפני זה אז הוא פנסיונר עכשיו הוא בן 62.
והבן השני מה עושה?
הבן השני הוא יועץ מס הוא גם כן גם רואה חשבון לצערו
אשתו נפטרה מהמחלה אני ניסיתי לעזור לה היא קיבלה
את המחלה וזה התרפא לה זאת אומרת זה וחזר לה שבע
שנים בערך סבלה והבן שלי היה כל כך נאמן שהוא את כל הקליינטים
הזיז הצידה היה שבע שנים צמוד אליה עד עכשיו לא התחתן פעם שניה.
והבת יש לו בת ובן.
הבן הוא עשה
בגרות ואחרי
הבגרות אמא שלו נפטרה ונכנס לדיכאון מזה ועד עכשיו לא יוצא מזה לא יוצא מזה
אנחנו אנחנו מטפלים לא יוצא מזה פתאום הוא מבריק כותב בעיתון מה לא הוא
חכם חכם הכי גדול שיכול להיות במשפחה ופתאום נופל ואנחנו משתדלים כמובן יש לו בת
יותר גדולה תתפלאי לא יודע למה היא לקחה את נושא
והיא עושה דוקטורט על נושא השואה היא מרצה על נושא שואה בחוץ לארץ שולחים אותה.
מה שמה?
מורן פרל מורן היא עושה עכשיו דוקטורט עשתה דוקטורט באוניברסיטה
העברית ולא יודע עכשיו עושה באוסטריה שמה לא יודע אני לא אוהב לדחוף את האף
אז אני לא יודע בדיוק מה היא עושה אבל
היא לקראת הסוף היא מלמדת מה שאני יודע מלמדת בתל אביב בבית
ספר נו איך קוראים לבית ספר של של
שהם מחוננים אין לה
משרה קבועה שהולכת בבוקר וזה למה עד שהיא לא גומרת הדוקטורט היא לא רוצה לקחת משרה.
אתה אתה חזרת לפטרושן עשית טיול שורשים.
כן עשיתי טיול שורשים סיפרתי בהתחלה כן
ואולי אני אעשה עוד פעם עוד פעם אבל לא מושך אותי.
אבל בכל אופן אתה רוצה עוד פעם לנסוע.
כנראה אולי אסע כנראה לא בגללי אלא בגלל אשתי היא רוצה לראות איפה
נולדתי למעשה היא לא תראה הרבה מה שאני ראיתי כשאני כשאני הייתי
ילד אבל נגיד שתהיה מרוצה כמו שאומרים.
יש לך איזה שהיא נוסטלגיה געגוע למקום?
כן כמובן ילדות.
למה? לנוף? לשפה?
לנוף לנוף לנוף.
תראי פטרושן זו עיר יפיפיה אני לא אני 30 שנה
נסעתי שנה שנה לשוויץ טיילתי בכל מיני מקומות יפים בשוויץ אין כזה יפה
מה שיש בפטרושן מה זה פטרושן פטרושן זו עיירה שנחל עוקף אותה
כמעט מסביב נחל גדול שקראו
לו זיהו נחלים קטנים זורמים
בעליה מסביב שאתה עומד מסביב אתה רואה הרים.
כמו סיר העיר למטה ומסביב זה עיר
ויערות בתוך היערות כל טוב אם זה פרי
אם זה יערות פירות שדה אם זה מעיינות ואם זה דשא דשא בגובה של מטר
היינו משחקים שמה מחבואים דבר מאוד יפה למשל שסיפרתי שהיינו הבונים
לפעמים היינו נפגשים אצלנו בבית נשארים איזו שעה שעתיים נגיד מאחד עשרה עד אחד
ומאחד היינו נוסעים להרים ממשיכים את המפגש בהרים.
ולזה אתה מתגעגע.
כן לזה אני מתגעגע אני מתגעגע על השלג שהיה שמה שלג הרבה חודשים והייתי כבר
ילד שיכולתי להסתובב אני הסתובבתי הרבה ביערות אפילו לבד היו שמה פירות
שפה לא רואים לא ראית איזה אפילו בשוויץ פירות מיוחדים כאלו
שחמצמצים כאלו שאתה קוטף ןנהנה מזה לא רואים פה.
הייתי הולך לבית הקברות של
היהודים זה ממש ממש גובל עם היער התחלת היער.
והיינו משחקים בבית הקברות ילדים היינו שם משחקים מסתתרים איזה.
אתה עוד מרגיש את עצמך כניצול שואה?
כי אמרת שהתביישת.
אני אני ניצול שואה ואני מקבל אבל אני כמובן שאני מה זה זה אני
לא הרגשתי את השואה כמו שאנשים שהיו במחנות
שהיו באושוויץ אני את כל זה לא ניסע אבל אני מרגיש אני אני כמוהם.
האם אתה מרגיש חלק מהקולקטיב הזה שנקרא ניצולי שואה?
כן בהחלט. כן כן אני אני כשיום ניצולי השואה אני אני כל היום בוכה.
כי אתה אמרת שלא רצית לדבר ולא רצית לספר מתי התחלת כן לדבר?
אני לא מדבר גם עכשיו.
זאת אומרת רק אנחנו זכינו בסיפור שלך.
כן לא מדבר אני לא מדבר אני לא רוצה שיהיה לי.
ומדוע?
בגלל שתראי זה השפלה בלי סוף ואתה לא אתה לא חופשי כל כך
הרבה זמן אתה סגור ואחרי זה שאתה שומע מה אחרים עברו הזה חברים שלי שלא חזרו.
אתה זוכר איזה חבר אחד.
בטח
שזוכר.
אתה רוצה לספר אולי על חבר אחד כזה שחזר שלא חזר שמו אולי רק?
קשה לך.
טוב חיים לקראת סיום העדות האם אתה רוצה לספר משהו לדורות הבאים?
מה אנחנו יכולים ללמוד מהחיים שלך חיים?
שלא יהיה שנאת חינם
זהו שיאהבו את המדינה.
חיים באמת אנחנו מאוד מודים לך גם בשם יד ושם וגם
בשמי שחלקת איתנו את חייך ואנחנו רק
מאחלים לך טוב אני רואה שאתה מאוד מתרגש דווקא בסוף.
היה לי
חברים נשארתי בלי חברים.
חברים מפטרושן אתה מדבר כן הם לא חזרו.
מה
לא הם לא חזרו.
תודה רבה.
תודה רבה לך חיים.
זה תמונה מהמשפחה שלי
משפחת פרל ומרדכי האח
הגדול שלי אריה לולי קראו לו.
אני מצד שמאל חיים על ידי מרים בשני הצדדים
לא זה באמצע התאומות לאה
וחנה וכמובן שכחתי את משה הוא יותר גדול
מהם והכי קטן זה דוד שאמא שלי מחזיקה אותה זה
אמא מצד שמאל אבא מצד ימין וזה התמונה ממש גמר
מלחמת העולם השנייה ב-1945 אולי שש.
איפה היא צולמה?
והתמונה צולמה בפטרושן בדיוק אחרי המלחמה.
זה משפחה של הבנים שלי ואישתי ונכדים
חלק מהנכדים כמובן וחלק מהנינים זה הייתה
בת ברית בריתה אצל קטי.
זה החתונה של של מורן הנכדה לידה בעלה
מצד שמאל זה אני מצד ימין הבת של לאה זכרונה
לברכה שזו אחותי ליד דניס הבן
שלי אהרון וליד בן שלי אהרון זה אשתי שתחיה עד 120.
זה
יום הגיוס של הנכד
שלי שקוראים לו שניר הוא הוא נמצא באמצע עם נעליים אדומות
מצד ימין הבן שלי הגדול שקוראים לו רמי לידו אישתי רחל כמובן
אני באמצע מעלינו זה שאול הבן הקטן שלי שהוא נמצא
ליד הבן שלו ליד שניר שני ילדות חמודות נחמדות
זה הילדים של הבנות של הבן
שלי הקטן ולידם כמובן האמא שלהם.
זה התמונה מהבת מצווה של ג׳ודי עם
אבא שלה מחזיקים את ספר התורה מצד ימין אחותי לאה זכרונה
לברכה הילדה הקטנה זו דניס וכמו שאמרנו ג׳ודי
ואבא שלה אדי מחזיקים את ספר התורה מצד
שמאל אחותי חנה ובקצה לגמרי
זה טדי הבן של אחותי זכרונה לברכה לאה.
איפה צילמו את זה? איזה מקום?
זה בתל-אביב באיזה בית כנסת
עדות של חיים יעקב אוגן פרל יליד 1934 Petroșeni רומניה על קורותיו ב-Petroșeni המשפחה; השתייכות האב לחסידות Vizhnitz; גיוס האב לצבא האוסטרי-הונגרי; איסור לימודים בגן ילדים ב-1937; החיים הדתיים והקמת חדר ב-1939; הגעת פשיסטים רומנים ל-Petroșeni; אספקת בגדים לצבא הרומני; אריזציה של חנויות היהודים; ידיעות על העברת יהודים ל-Transnistria ב-1940; העברת האב למחנה עבודה בעיר; קבלת סיוע מראש העיר Petroșeni; שחרור בידי הצבא האדום; ניסיון אונס של האם בידי חייל רוסי; הצטרפות לתנועת בני עקיבא; הגעת פליטים מהונגריה; הגעה לבולגריה; עלייה לארץ ישראל; העברה למחנות מעצר בקפריסין; עלייה לארץ ישראל באנייה קדמה ב-1947.
details.fullDetails.itemId
13250883
details.fullDetails.firstName
אוגן
חיים
יעקב
details.fullDetails.lastName
פרל
details.fullDetails.dob
25/02/1934
details.fullDetails.pob
Petroseni, רומניה
details.fullDetails.materialType
עדות
details.fullDetails.fileNumber
14323
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - עדויות יד ושם
details.fullDetails.earliestDate
11/01/2018
details.fullDetails.latestDate
01/02/2018
details.fullDetails.submitter
פרל חיים יעקב אוגן
details.fullDetails.original
כן
details.fullDetails.numOfPages
88
details.fullDetails.interviewLocation
ישראל
details.fullDetails.testimonyForm
וידאו