Yad Vashem logo

אהובה ליזה לוטה סלנט קביאט

Testimony
היום יום שני ח' אב תשע"ז 31 ביולי 2017 ואני תמי כץ מראיינת מטעם יד ושם.
את הגברת ליזה לוטה אהובה סלנט לבית קביאט. ילידת פרנקפורט אמיין גרמניה 1931.
גברת סלנט תספר על ילדותה תחת המשטר הנאצי על מעבר לשנגחאי. סין ב1939.
על גטו שנגחאי עד סוף המלחמה ב-1945 ועל עלייה לישראל ב-1949.
בוקר טוב אהובה.
בוקר טוב.
אהובה איפה ומתי נולדת?
נולדתי בפרנקפורט אמיין ב-1931 בשביעי לספטמבר.
ובאיזה שם נולדת?
נולדתי בתור ליזה לוטה קביאט.
ואיך קראו לך בבית?
ליזה לוטה.
וממתי את אהובה?
זה סיפור מעניין הכי. כי אבא שלי נתן לי גם שם יהודי. ליבה. אז אבל קראו לי ליזה לוטה. בגרמניה.
הוא לא רצה אחרת. כשהגענו לארץ אז שאלו אותי איך קוראים לך?
אז אמרתי ליזה לוטה ליבה. אה. ליבה זה אהובה ומאז אני נשאר אהובה.
אז אני באמת רוצה שנתחיל עם המשפחה והרקע של המשפחה. נתחיל עם המשפחה של אבא שלך.
ואחר כך נדבר על אמא ומשפחתה. איך קראו לאבא?
הירש הרמן.
ואיפה הוא נולד?
הוא נולד בפלונסק איפה שבן גוריון נולד. ובן גוריון הכיר את המשפחה.
אה באמת? את יודעת מי היו הסבא וסבתא ההורים של אבא? שמות?
רגע. רק רגע. ידעתי גם את זה אבל.
הסבא וסבתא בפלונסק את יודעת משהו עליהם?
אני ממש לא יודעת. אבא שלי סיפר. כי אבא שלי הגיע לפרנקפורט בצעירותו היה בן 18. הוא למד שמה.
הלך להוכסקונסרברטוריון למד שמה. הוא היה איש אדיב והיה תלמיד חכם יש לומר. שני הדברים.
הוא מוזיקאי?
לא. הוא היה חזן ושוחט ופרט על פסנתר. ככה זה היה. חזן בגרמניה גם למד בקונסרבטוריון.
אוקי. אז הוא גדל בפלונסק ואת יודעת אולי במה עסק האבא שלו?
לא אני לא יודעת הוא רק סיפר שהיו לו הרבה אחים הם כולם היו מורים. גם אבא שלי היה מורה.
ואת יודעת את השמות של האחים של אבא?
לא. שום דבר.
אף אחד לא הגיע לגרמניה? כולם נשארו בפולין? אחים אחיות? את לא הכרת אף אחד מהמשפחה של אבא?
אף אחד. אף אחד.
ומה הוא סיפר על הקשר עם משפחת גרין. בן גוריון?
לא הוא לא סיפר. הוא לא סיפר. רק אחי פעם היה בקינג דיויד והיה שמה בן גוריון ובן גוריון.
שאל את אחי. "איך קוראים לו?" ושאל "מאיפה אבא?" אז הוא אומר "אני הכרתי את המשפחה".
רק זה אני יודעת.
אוקי. אוקי. אז את לא יודעת ממש. הוא בא מבית אורתודוקסי לפי מה שאת מספרת.
כן בהחלט. בהחלט.
והיה בחדר? ישיבה?
לא. אני הלכתי..
לא אני מדברת על אבא.
לא הוא למד. מה זאת אומרת בחדר?
לא. הוא הלך לחדר? או הלך לישיבה?
לא לא לא. הוא ממש לא. תראי אני זוכרת. הוא היה בגרמניה בתור מה הוא עבד? בתור קולטוסבאמטה.
זאת אומרת הוא היה עובד קהילה בפרנקפורט באגילסבך. מוכרחה להיזכר. בדארמשטאט.
בכל הסביבה. בכל הסביבה.
אז הוא היה חזן שלהם?
הוא היה חזן. גם אז בואי אני אסביר לך. אני אמנם לא נולדתי בפרנקפורט והרבה שנים גרנו שמה.
הרבה שנים. אני כבר בגיל 7.5 עזבתי. אבל את יודעת. פעם זה היה נראה הרבה. אבל גרנו באגילסבך.
אחרי זה עברנו לפרנקפורט. את מבינה? ואני גם למדתי בפרנקפורט.
תיכף נגיע לזה. אני רק רוצה לשאול עוד על אבא.
את יודעת אם בצעירותו הוא הגיע בעצם לגרמניה אחרי מלחמת.
ללמוד. ללמוד.
והוא הגיע אחרי מלחמת העולם הראשונה?
אני לא יכולה להגיד לך אבל אני מתארת לי.
אוקי. אז הוא היה מה שקראו אוסטיודן נכון? יהודי מהמזרח.
נכון. נכון.
אוקי. אז תספרי עכשיו על אמא והמשפחה שלה. איך קראו לאמא?
לאמא שלי קראו לאה לינה ולדמן.
ואיפה היא נולדה?
היא נולדה בירוסלב. זה היה גליציה.
אז גם כן פולין. ואת יודעת מי היו ההורים שלה? של אמא.
גדליה ופסיה.
היכרת אותם?
לא לא הכרתי אף אחד.
מה את יודעת עליהם? על גדליה ופסיה?
שהם היו חסידי בלז. הם היו חסידי בלז אני יודעת. והיה להם מאפיה. זה הכל.
ואחיות?
כן היו לה שתי אחיות.
שהכרת?
אף אחת לא.
את יודעת שמות אולי?
לא אני כבר שכחתי.
הם נספו אחר כך כולם?
כן.
מהצד של אבא? מהצד של אמא?
כולם נספו.
אף אחד לא הגיע לגרמניה לפני?
לא לא הגיעו לגרמניה.
אז גם אמא שלך באה מבית אורתודוקסי.
רגע אני אסביר לך. אמא שלי הגיע לפרנקפורט לדודה.
היתה לה דודה שם.
דוד ודודה. והם היו ידועים מאוד כי הם גרו במיין שטראסה.
ואיך קראו להם. את יודעת?
אלטמן.
האבות היו אחים?
אני לא יודעת.
את לא הכרת אותם?
כן הכרתי אותם אפילו טוב. אבל אני זוכרת את הילדים. את הבנות שלהם. זה היה נעמי וגוסטל ואחת ברל.
הם גם היו חסידי בלז. הם היו שבעה ילדים. אבל שלושה באמת ניצלו. נסעו לאנגליה. לארה"ב.
אלה שהיו מפרנקפורט ניצלו. את אומרת שלושה.
לא כולם. אני אגיע לזה. זה לא בדיוק ככה. שלחו אותם חזרה לפולניה.
כן. אנחנו מדברים על הגירוש לזבונצ'יק. בסדר. אנחנו נדבר על זה. תיכף נגיע לזה.
אבל זה היה אח של אבא שהיה בגרמניה. אח של אמא. לא אח של אבא. סליחה.
לאט לאט. ולדמן זה מצד של אמא והוא היה אח של אבא שלה.
אוקי. סידרנו את זה. אוקי. אז בנסיבות האלה גם אמא הגיעה לגרמניה. לדוד ודודה.
נכון. והיה להם על המיין שטראסה מספר אחד חנות ספרים ענקית. מאוד גדולה. כל אחד הכיר אותם.
ואמא שלי גרה עם הדודה והדוד והילדים שלהם ואני כל כך אהבתי אותם. זה היה כמו סבא וסבתא בשבילי.
כשהיא באה לגרמניה היא גם באה ללמוד? או היא עבדה?
היא באה ללמוד.
מה היא למדה?
בית ספר. אני לא יודעת. והיא היתה עם הדוד ודודה חיה.
אז ההיכרות עם אבא זה היה שידוך?
אני לא יודעת. את שואלת שאלה שאני לא יכולה לענות.
אוקי. בכל אופן הם נפגשו בפרנקפורט והתחתנו בפרנקפורט. וכמה ילדים אתם הייתם?
שניים.
את הבכורה?
אני הבכורה. היה לי אח. הוא היה שלוש וחצי שנים יותר צעיר ממני ושמו היה אלפרד.
את יכולה לרשום. שמו היה אלפרד אלכסנדר קביאט.
אז אנחנו תכף נדבר על האח שלך ואתם כבר גדלתם בהתחלה. את אומרת. באגילסבך.
אגילסבך ואני נולדתי בפרנקפורט אמיין באמת.
אז נדבר קודם כל על החיים שלכם באגילסבך. קודם כל ההורים באו מפולין. שניהם היו בעצם אוסיודן.
אבל כבר עבדו וחיו בפרנקפורט. איזה שפה דיברו איתכם?
גרמנית.
גרמנית. ביניהם יידיש?
לא.
לא היתה יידיש בבית?
לא. הם היו כנראה הרבה שנים בגרמניה. הם דיברו גרמנית.
אבל הם ידעו מן הסתם גם פולנית מהילדות ורוסית ויידיש. ידעו שפות נוספות? צרפתית? אנגלית?
אנגלית.
ואבא עבד בשביל הקהילות היהודיות.
נכון.
אמא היתה עקרת בית?
עקרת בית.
אוקי אז בשנים הראשונות שגרתם באגלסבאך זה היה בשכירות? גרתם באיזה דירה בשכירות?
כן. הלוואי ויכולתי להראות לך את הבית. מאוד יפה.
את רוצה לתאר אותו קצת?
אני יכולה לתאר לך.
זה בית פרטי או דירה בקומפלקס של דירות?
לא זה היה. זה היה קומפלקס אבל זה כמו היה בית. רק למעלה היתה גרה העוזרת.
היתה לכם עוזרת?
כן.
יהודיה או גויה?
גויה. היא למעשה כמעט הצילה אותנו. אנחנו גרנו בבית זה היה עם שער גדול מאוד וכשנכנסים.
עולים לקומה ואני זוכרת רק את החדר שינה הכל היה בלבן ואני זוכרת את הסלון. כל הקירות היו מלאות
עם ספרים ומטבח גדול עם תנור ענק כזה. שגם חימם. את יודעת? מה אני אגיד לך?
היתה גם חצר או גינה?
אני אספר לך. היתה גינה גדולה שהיתה שייכת לנו וגם לשכנים. ושמה היינו משחקים עם הילדים.
עם השכנים שמאוד אהבו אותנו. הם לא היו יהודים כמובן.
הם היו גרמנים?
כן. והם. את יודעת כל פעם שבא פסח למשל. אצלהם הלוא. זה פסחא. אז הם שמו הסתירו ביצים.
כאלה ואני רצתי בתור ילדה קטנה ממש ואבא שלי אמר "זה לא חג שלנו." אבל כמובן שאנחנו ושיחקנו יחד.
עכשיו אני זוכרת שהיינו סוכות למשל. היה לנו סוכה שראיתי אחת כזאת במוזיאון.
את יודעת היה בנוי כמו בית וצבוע וזה עם גג. מפני שירד גשם. אז הרימו את הגג. את מבינה?
אז הבית שלכם. ההורים שלך ששניהם באו מבתים אורתודוקסים המשיכו לקיים בית אורתודוקסי.
גם בגרמניה. שמרו כמובן על כשרות. אבא היה אפילו שוחט.
הוא היה תלמיד חכם.
את זוכרת? את מזכירה קצת את החגים. את זוכרת גם איך היו עושים אצלכם שישי שבת בבית.
בוודאי.
אז תספרי קצת מהזיכרונות.
הבית כנסת היה על ידנו.
היתה שם קהילה גדולה?
לא. היו .
אז בית כנסת אחד לכל הקהילה?
וודאי.
עיר קטנה. ואבא היה שמה חזן גם?
היה שמה חזן. ואני זוכרת שאחרי זה בא הביתה ועשו קידוש. כמו שאנחנו המשכנו לעשות.
ואמא היתה אצלכם אופה חלות למשל לשבת? היו אופים בבית או במאפיה? היא היתה בשלנית?
היא היתה בשלנית.
ובישלה בסגנון של המזרח אירופה או משהו? היה אצלכם הגפילטע פיש וצ'ולנט וכל הדברים האלה?
לא זוכרת כל כך צ'ולנט אבל גפילטע פיש ומרק עם אטריות.
ואת יודעת דברים כאלה וקומפוט. זה היה צריך להיות.
אז בית מסורתי והתחלת לתאר את החגים. נזכרת בסוכות ונזכרת בפסח. איך היה ראש השנה. יום כיפור?
אני לא זוכרת. אני עזבתי בגיל שבע וחצי. אני לא זוכרת בדיוק.
את פסח את זוכרת איך חגגתם?
אני גם לא. אני זוכרת כבר פסח על האניה שבאנו לסין. היינו בדיוק בזמן של פסח. את זה אני זוכרת.
אז בגרמניה את זוכרת קצת את הסוכה.
אני זוכרת שלקחו אותי לטייל ביער ודברים כאלה. זוכרת שנסענו לדודה לפרנקפורט אמיין.
שאני קראתי סבא וסבתא ומאוד נהנתי תמיד שמה וגם ביקרתי שנה אחת בבית ספר. בפרנקפורט אמיין.
זה היה בית ספר גרמני או יהודי?
יהודי. ונסעתי עם עוד. היינו שלושה. עוד שתי בנות בגיל שש. כל אחת לקחנו ידיים.
פעם אחת הביאו אותנו לפרנקפורט עם הרכבת ואחרי זה נסענו לבד.
באיזה גיל עברתם לפרנקפורט?
עוד לא. אני אגיע לזה.
אז עוד לא עברתם. הבנתי.
אני אומרת היינו עדיין באגילסבך שהייתי בת שש ונתנו ידיים שתי הבנות.
אליס אחת והשניה אני שכחתי את שמה כרגע.
מה את זוכרת מהבית ספר היהודי?
מה שמאוד אני זוכרת. את יודעת שהיינו קטנים. קטנות הכל. היום. היה נראה לי גדול גדול גדול.
כשבאתי עוד הפעם ראיתי זה מקום קטן. זה כל כך מצחיק.
לימדו עברית גם בבית ספר היהודי?
לא. בגיל שש מה?
יש בתי ספר יהודים שלפעמים לימדו עברית כשיעור את יודעת.
לא בגיל שש.
ויהדות. תורה משהו למדו?
איך אני יכולה לזכור בגיל שש. אני אגיד לך בדיוק. את יודעת על מה כתבנו?
על לוח. עם כזה. לא עם מחברת.
בגרמניה תמיד מספרים שהכניסה לכיתה א' זה טקס נורא מיוחד. נכון?
עם קונוס. עם ממתקים שנותנים לילדים.
נכון. בקיצור שלושת הבנות היינו נוסעים כל בוקר לבד לפרנקפורט אמיין. ואני זוכרת. היינו צריכים.
לעבור כביש גדול לצד השני על מנת להגיע לבית הספר. והכביש היה נראה לי ענק. שביקרתי עוד פעם.
בפרנקפורט אמיין ראיתי זה בכלל לא כל כך גדול. זה מה שאני יכולה להגיד לך.
אז הספקת ללמוד שנה אחת בערך.
שנה אחת.
כיתה א'. אוקי. דיברנו על הקהילה והקהילה הקטנה באגלסבך שאבא שלך היה לו תפקיד מאוד חשוב בה.
את זוכרת איזה שהוא אירועים שהיו במסגרת כל הקהילה נגיד? לא זוכרת.
חתונה יהודית או בר מצווה את לא זוכרת דברים כאלה?
לא לא.
היתה פעילות ציונית?
אני רק זוכרת את הברית שלי אחי אני זוכרת.
היתה למיטב ידיעתך. יכול להיות שאת לא זוכרת והיית קטנה. אבל ממה שאת יודעת.
היתה פעילות ציונית שמה גם? היה איזשהו ארגונים ציונים? ההורים שלך היה להם קשר לציונות?
לא יודעת שום דבר. ממש.
את יודעת אם מישהו עלה מהקרובים חברים לארץ ישראל. פלשתינה לפני המלחמה. לפני שאתם היגרתם.
נכון. היו לנו שמה חברים מאוד טובים ולא היה להם גם כל כך כסף והיו צריכים לעזוב.
אני זוכרת שאבא שלי עזר להם.
הם באו לפלשתינה?
לא הם נכנסו לארה"ב. וזה ככה. זה משפחת רוטשילד ומשפחת סימון.
את כילדה קטנה ידעת על ארץ ישראל? סיפרו לך על ארץ ישראל פלשתינה?
כן. כן. לא בגיל שש. לא.
עוד שאלה. עוד שאלה. ההורים השאירו משפחות שלמות בפולין.
בזמן שהם היו בגרמניה הם נסעו עוד לבקר בפולין?
אני לא יודעת שום דבר. כלום אני לא יודעת.
אוקי. אז אנחנו נתקדם. את כבר הזכרת שהיו לכם שכנים גרמנים. זאת אומרת אנחנו כבר מדברים.
בעצם שנתיים אחרי שנולדת כבר היטלר והנאצים עולים לשלטון ואנחנו כבר מדברים על המשטר הנאצי.
כילדה קטנה. את מודעת משהו ממה שקורה עם הנאצים? את רואה?
אני אספר לך. תראי אני לא יכולה להגיד לך באיזה גיל אבל אני הרגשתי והגברים. כבר פחדו.
ללכת ברחובות. תפסו אותם. שלחו אותם למחנות. אז אנחנו חיכינו.
לאבא שלי היה מוכן מקום עבודה במנצ'סטר באנגליה. ואנחנו חיכינו.
לקבל אישור לצאת?
לא לצאת אלא אישור להיכנס לשמה.
אוקי. זאת אומרת רק נסביר כבר יש לחץ על היהודים לצאת מגרמניה אבל זה לא היה כל כך פשוט.
אני תיכף אגיד לך. תראי. מכיוון שהכל התחיל בגרמניה אז הרבה יהודים.
מגרמניה אני מדברת. יכלו להציל את עצמם.
לא. עד שלב מסוים.
בסדר אבל הרוב הצילו את עצמם מגרמניה.
אבל היתה גם בעיה כלכלית. לפעמים זה דרש גם כסף או ויזות אישורים. אז זה לא היה כל כך פשוט.
לכל אחד והיו צריכים לוותר על רכוש. אבל אני רוצה בכל זאת לשאול עוד לפני שנגיע לעזיבה שלכם.
אם את זוכרת אם את רואה את הדגלים עם הצלבי קרס. את המצעדים?
את יודעת אם תתני לי אני אספר לך את הכל.
בבקשה. בבקשה.
היו מאוד מאוד. היה כבר פחד גדול. אז אמא שלי. אז אבא שלי אמר "את יודעת מה? ניסע קודם כל
למקום אחר" הרי עוד לא היתה מלחמת עולם ומשמה יגיעו הניירות לשמה ומשמה נעבור לאנגליה.
אז אמא שלי נסעה לפרנקפורט ואמרה וחזרה ואמרה לאבא שלי "מה שנשאר זה רק לשנגחאי.".
אז אבא שלי אמר "שנגחאי? מה אנחנו נעשה משנגחאי?" אבל המצב נהיה כל כך גרוע שאבא שלי אמר. טוב.
את יכולה להסביר קצת מה את מתכוונת שהמצב נהיה גרוע? מה עשו לכם? אם את זוכרת משהו.
אני אגיע לכל דבר. כבר היה אנטישמיות. היכו יהודים. אנחנו עוד לא. אבל היה פחד. אז אבא שלי אמר.
תסעי ותביאי את הכרטיסים והוא גם הציל עוד שתי משפחות שלא היה להם כסף. שילם בשבילם.
לארה"ב דווקא. ואמא שלי נסעה ואז אמרו. אין כבר כרטיסים לשנגחאי. היא ככה מחכה. אז הוא אומר.
"שתי משפחות חלו. זאת אומרת יש לי שתי מיטות." אחד צריך לישון עם האבא ואני עם האמא.
אז אמא שלי כבר חטפה את שתי הזה. אבל לפני שהיא עזבה לפרנקפורט היא אמרה לי ככה:
"אם ידפקו בדלת את לא תפתחי. את תגידי שפאפא איסט קראנק ".
חולה?
חולה.
ואת יודעת? הייתי ילדה בת 6.5 ואני זוכרת את זה כמו היום. אני רועדת. אני רואה פתאום.
עולים במדרגות עם המגפיים כמה אנשים. עולים עולים עולים ודופקים בדלת שלנו ואני פחדתי ורציתי.
והתחלתי לפתוח כי הם צעקו האוף מאכן האוף מאכן "לפתוח!" פתחתי חתיכה קטנה ובגמגום רציתי להגיד.
דר פאפא איסט קראנק. אז ירדה השכנה מלמעלה ואומרת "מאכסט דאס ארווק קום דר יודה לרר איסט נישט דה".
את חייבת לתרגם.
אוקי. השכנה מלמעלה העוזרת. היא ירדה וצעקה עליהם בגרמנית:
"תלכו מכאן. המורה היהודי איננו. הוא לא כאן! " והם עזבו.
הם חיפשו את אבא.
נסעו. וככה ניצלנו. כי ברגע שהיו ניירות לנסוע הם עזבו אותנו ואז עברנו לפרנקפורט אמיין.
אוקי. אבל את מדברת כבר על 1939?
1938. כי אני עוד לא עברתי "קריסטלנאכט".
או בדיוק. אז רגע. עוד לפני ה"קריסטלנאכט". התחלתי לשאול אם את זוכרת גם אם ראית את הדגלים?
אם היה רדיו? אם שמעו נאומים של היטלר? אם היתה אווירה כזאת מתלהמת?
לא. היה פחד. תראי אל תשכחי. לא נתנו לי לצאת החוצה. אז אני לא הרגשתי את הדברים.
אבל הקהילה. עד שעזבתם את אגילסבך. הקהילה עוד תפקדה. אבא יכול עוד היה ללכת לבית כנסת?
אני מתארת לי. את יודעת בדיוק.
את זוכרת מחסור במזון שלא יכולתם לקנות או דברים כאלה?
לא. לא. ממש לא זוכרת את זה.
היה ברור שמחפשים דרך לצאת?
כל אחד. אבל כבר די. היו לנו כרטיסים. לא דאגנו יותר. כל שבוע אמא שלי היתה צריכה ללכת למשטרה.
להראות שיש לנו כרטיסים. חיכינו לאוניה. אבל עכשיו. הגענו לפרנקפורט אמיין והגיע "קריסטלנאכט".
אולי לפני ה"קריסטלנאכט". בגלל שאת הזכרת את זה קודם וזה מאוד חשוב.
מה שקודם ל"קריסטלנאכט" זה הגירוש של היהודים הפולנים.
אני לא יכולה להגיד לך. כי היינו כבר בפרנקפורט.
מישהו מהמשפחה גורש?
הדוד ודודה ולדמן.
אז זה עוד לפני ה"קריסטלנאכט". כי זבוצ'ין היה לפני.
את רוצה לספר משהו על זה על הגירוש שלהם? זה היה ב-38.
מה שאני זוכרת אני אספר לך. אני זוכרת שאמרו לי שהם צריכים לחזור לפולניה.
ואני זוכרת שההורים לקחו אותי לרכבת ואני ראיתי שהם עולים לרכבת ואני הבנתי שזה פרידה.
ומאוד מאוד בכיתי כי הייתי מאוד קשורה אליהם. הם נסעו ואני אף פעם לא ראיתי אותם יותר.
סיפרו לנו אחרי זה שהם גורשו לסיביר והם מתו מרעב. זהו.
זאת אומרת הם הגיעו לפולין ומשם לסיביר.
שלחו אותם לסיביר.
אם את בכל זאת זוכרת את שמם הפרטי אנחנו גם מנציחים אותם ככה.
אם יש לך זיכרון מהשמות של הדוד והדודה.
אני באמת שכחתי ורק כמה ילדים ניצלו. אחד נסע לקנדה ושניים לאנגליה.
השניים שנסעו לאנגליה נסעו עם הקינדר טרנספורט?
אני לא יודעת. לא הם היו הרבה יותר מבוגרים ממני. עכשיו נזכרתי משהו. היינו צריכים. עוד לפני.
שנסענו. אני עכשיו נזכרתי. שבאמת אנחנו היינו רשומים אחי ואני לקינדר טרנספורט.
אני באמת רציתי לשאול על זה. ואז השיגו את הכרטיסים לשנגחאי?
זה היה כן. אבל בכל זאת אבא שלי. שהגיע הזמן. אבא שלי אמר " די פאמיליה בלייב צוזאמן". ז"א.
המשפחה נשארת ביחד. אנחנו לא ניתן לילדים לנסוע לבד. ואז הגיעו הכרטיסים לשנגחאי.
עכשיו. אני כשהגענו לפרנקפורט.
איפה גרתם?
מיין שטראסה נומר היינץ .
זאת אומרת שכרתם דירה?
כן. בקומה שניה ואני זוכרת לילה אחד היו צעקות ובכי והיו כאלה חלונות ענקיות. את יודעת.
ואני בתור ילדה רצתי לחלון ואני ראיתי למטה שהורגים. לא. מרביצים ליהודים. וראיתי דם.
וזרקו קריסטלים. זאת אומרת מהומה גדולה. ואני התחלתי לבכות וההורים שלי סחבו אותי.
ממש סחבו אותי מהחלון. שאני לא אראה וזה היה "קריסטלנאכט".
ליל הבדולח שזה היה בין התשיעי לעשירי בנובמבר 1938.
נכון. אני לא זוכרת בדיוק אבל זה ידוע.
ונכנסו הגיעו גם לבתים שלכם? לדירה?
אלינו. שוב פעם לא. אבל עובדה שהיו יהודים למטה והרביצו להם.
ושמעתם ששרפו את בתי הכנסת ודברים כאלה? או שאת לא זוכרת?
אני לא זוכרת.
באמת בעקבות ה"קריסטלנאכט" עצרו הרבה מאוד גברים יהודים וגירשו אותם למחנות לדכאו זקסנהאוזן.
אבל לנו היו כבר כרטיסים.
אז זה קצת אפילו שמר על אבא הכרטיסים האלה.
על כולנו. כן.
כי הרבה גברים נאסרו באותו לילה.
זהו מה שגרמניה.
ואת זוכרת את הנאצים עם המדים? או עם הדגלים המצעדים?
זוכרת אותם עם היוניפורם שלהם.
המדים. היה גם ההיטלר יוגנד.
אני מדברת על ההיטלר יוגנד.
תנועת הנוער ההיטלראית. וזה הפחיד?
זה הפחיד בוודאי.
פחות הייתם מודעים כילדים?
לא. תראי. לא נתנו לנו לצאת כל כך הרבה. ההורים שלי החזיקו אותי בבית.
אני חושבת שבשלב מסוים נאסרה גם השחיטה. אבא שלך היה שוחט. את יודעת משהו?
אני לא יודעת שום דבר. אני מתארת לי. ואז הגיעה האנייה. אנחנו נסענו עם רכבת לנאפולי ומשמה היה.
יש לי תמונות. מעניין יש לי תמונות. היתה אניית פאר "קונטיביאנקמנו" ועם זה הגענו לסין. אבל אבל.
כמה זמן הנסיעה?
הרבה זמן. דרך סואץ.
כמה שבועות?
אני אסביר לך. כן כמה שבועות מפני שתראי. אנחנו היינו דתיים. זה היה פסח.
אז אבא שלי לקח מצות חבילה. לקח איתו חבילת מצות ויין. יותר אני לא יודעת.
היה סדר? עשו גם סדר?
לא זוכרת שום דבר.
והיו הרבה פליטים על האנייה?
רק פליטים. רק פליטים. אלה שנוסעים. גם מבלין מכל מיני.
ידעת משהו על סין? על שנגחאי?
הייתי בת שש וחצי שבע. שבע.
זה לנסוע לסוף העולם מבחינתכם.
כן אבל זה לא עשה עלי רושם גדול.
היו חניות בדרך שירדתם?
כן. כן אני אגיע לזה. אני קודם רוצה לספר שהיינו על האנייה ואבא שלי היה מאוד דתי.
ואני בפסח אכלתי רק מצה עם ריבה נתן לי לאכול. שמר.
גם בנסיבות כאלה?
גם בנסיבות כאלה. אבל הוא שמר כל החיים ואנחנו גם כן. אנחנו תמיד גם היום כשנסעתי לחוץ לארץ.
אני לא אכלתי בכל. רק כשר. אבל זה לא חשוב. הגענו טוב האנייה הגיעה לסין.
מי קיבל אתכם שם?
דרך. דרך. רגע אני אגיד לך דרך תעלת סואץ ואני זוכרת ירדנו שמה וראיתי שמה בובה.
את יודעת מכרו שם כל מיני דברים ואבא שלי החזיק אותי חזק למה חוטפים ילדים שמה. בקיצור. הוא קנה
לי את הבובה הגדולה באבי. סחבתי אותה איתי והגענו לסין. קיבלו אותנו. הם היו מוכנים.
היו שמה מחנות. הג'וינט. האונר"א. את מבינה?
אבל היתה גם. רק נזכיר שבשנגחאי היו כמה קהילות יהודיות. הרוסים. הבגדדים.
נכון מאוד. הם עזרו הרבה מאוד. אני אגיע לזה. אני אגיע לזה.
את זוכרת את היום שירדתם מהאנייה?
לא. אני רק זוכרת את המחנה. היה מיטה על מיטה והיו לה 300 איש באולם ענק את מבינה. זוכרת את זה.
והם כמובן גם בישלו בשבת ואבא שלי לא היה יכול לסבול את זה. אבל אני אגיד לך. אנחנו לא היינו
הרבה זמן שמה. שלושה שבועות בזה ואנחנו יצאנו. אבא שלי שכר דירה.
רק שאלה קטנה אהובה. יש לך מושג אם ההורים הצליחו להוציא מגרמניה גם כסף תכשיטים?
היה להם איזה משהו איתם להתחיל חיים חדשים?
אני מתארת לי שהיה להם משהו. כי אחרת לא יכולנו.
לעזוב את המחנה.
אוקי. את מבינה? אז אני אבל אני לא יכולה יותר. הרבה אני לא חושבת אבל יכולנו לצאת וגרנו על יד
למעלה היה עוד משפחה יהודית. הוא היה רופא שיניים ולמטה היתה מספרה. יהודי היה נשוי לגויה.
גויה מאיפה?
מגרמניה. מברלין היו כולם. מלמעלה היו מאוסטריה. על ידי הם היו מאוסטריה. משפחת מאל. למטה לבלט.
לבלט היה להם מספרה הוא היה יהודי והיא היתה גויה אבל הם ברחו ביחד איתנו. זאת אומרת לא יחד.
הם הגיעו גם לסין. אבל לפני הדירה הזו נכנסנו לדירה אחרת על יד זה בקומה ראשונה. תקשיבי.
אחרי כמה ימים קמנו היה מים עד פה. היה טייפון. את יודעת? והינגטסי קיאנג עלה ותיכף שמנו את הכל
על המיטות ואז אבא שלי שכר את הדירה השניה בקומה שניה. זה היה נקרא וורד-רוד. זה היה.
ברחוב הראשי וורדרוד שמה היה משטרה ובית חולים וגם הבית סוהר השני בגודלו בעולם.
זה היה באותו הרחוב. יותר רחוק קצת.
ממה מתקיימים? ממה מתפרנסים?
יפה. אז אמרתי לך שאבא שלי היה תלמיד חכם ואני יכולתי להראות לך. אני באמת רוצה לתת את זה.
ליד ושם. יש לו. היו לו המון המלצות לרב הראשי קראו לו הרב אשכנזי. הוא היה מהרוסים.
מהקהילה הותיקה.
נכון. הוא תיכף נתן לו מקום עבודה.
כחזן?
גם. לא. חזן לא. שוחט והוא לימד את. את יודעת גרו שמה יהודים עירקיים.
נכון משפחת ששון וכדורי.
הם התאחדו ואבא שלי נתן להם שיעורי תורה. גמרא. שיעורי תורה.
אז הקהילות האלה עזרו לכם? הרוסים שהגיעו חלק הגיעו עוד מהתקופה של המהפכה הבולשביקית.
תראי הרוב היה של הג'וינט.
נכון. אבל גם הקהילות הבנתי שגם הקהילה הבגדדית הם די עזרו הם אחר כך הקימו את הבית ספר נכון?
נכון. נכון.
ורק עוד לפני כן. איך היה היה מגע עם הסינים המקומיים?
קודם כל בבית שלנו גרו יפנים.
זה תחת שלטון יפני.
נכון מאוד. וגם גרו סינים אבל זה היה כניסה אחרת. אמרו לי החברות שהבית שלנו היה הכי יפה.
היה לכם מגע עם הסינים היה לכם מגע עם הסינים המקומיים?
אני אגיע לזה. בהחלט היה לנו.
וגם תספרי על השלטון היפני כי זה שלטון כיבוש יפני.
היפנים כל כך אהבו אותנו ואני אהבתי אותם. והם היו את יודעת מה? הלא היינו עוד ילדים קטנים.
אז הם לקחו את יודעת. אנחנו הגענו להונקיו. היה ה"פרנץ' טאון" שזה היה ביותר מפואר.
הצרפתי. האזור הצרפתי.
נכון. ושמה היה גן ענק קראו לו "צ'סטפילד". אז היפנים לקחו אותנו הילדים לטייל שמה.
כשאת אומרת היפנים. זה משפחות יפניות או חיילים יפנים.
משפחות.
נתקלתם גם בחיילים?
הוא עבד בבנק.
אבל נתקלתם גם בחיילים היפנים?
לא. למה?
כי הסתובבו חיילים יפנים.
לא.
אתם לא? לא היה לכם מגע איתם.
זה היה עוד לפני המלחמה בכלל.
נכון זה לפני 41. לפני שנכנסו.
לא. היפנים עבדו שם. תראי שנגחאי ווז אינטרנשיונל את מבינה? אז היו שמה כל מיני. אנגלים ו.
אבל לך כילדה קטנה יש גם חברות בין היפניות ובין הסיניות? או שהחברות הם יהודיות מגרמניה.
לא. זה אני אגיד לך גם. לא היו הרבה ילדים. בבית גרו זוג יפני אבל לא.
ואתם משחקים ברחוב?
איפה התמונות האלה אני רוצה להראות לכם.
הייתם משחקים ברחוב גם או שלא ממש?
לא. הלכנו לבית ספר יהודי "כדורי". יותר מאוחר הלכתי ל"פרנץ' טאון" לבית ספר.
זה הבית ספר האנגלי שהקימו גם?
לא אני אגיד לך מה. זה לא היה בית ספר אנגלי. בפרנץ' טאון כנראה העיראקים הקימו שמה בית ספר.
יותר מאוחר הלכתי לשמה. אבל בהתחלה היינו זה היה כדורי גם כן הקים את הבית ספר.
באיזה שפה זה התנהל?
באנגלית.
הכל היה באנגלית?
הכל באנגלית. אנחנו עשינו הכל באנגלית.
ובבית עוד דיברתם גרמנית?
כל הזמן. ועיתון גרמני.
זאת אומרת בבית גרמנית בחוץ זה היה יותר באנגלית.
נכון. נכון.
מה מבחינת חיי קהילה? בית כנסת דברים כאלה?
היה בית כנסת על ידנו וגרו גם כמה רוסים אצלנו והיה חזן.
והלכנו לבית כנסת וזהו. יותר מאוחר הגיעה הישיבה מאיר.
מליטא? מוילנה? מקובנה סליחה. הם הגיעו דרך סוגיארה.
נכון. הם עברו הרבה תלאות עד שהם הגיעו והם פתחו תיכף בית יעקב וגם חדר.
ואז אני הלכתי לבית ספר בבוקר.
האנגלי?
באנגלית. לא היה משהו אחר. רק באנגלית.
ואחר כך לבית יעקב?
בשעה חמש אחה"צ עד שבע היה בית יעקב. לא כל אחד שלח לשם אבל היינו דתיים בבית.
אז מה את זוכרת מהלימודים בבית יעקב? באיזה שפה זה התנהל?
זה התנהל. תני לי לחשוב. ביידיש. ביידיש אני יודעת גם יידיש. אני יודעת גם לכתוב יידיש. אני יודעת גרמנית.
ומה למדתם בבית יעקב?
למדנו תנ"ך. תנ"ך. איך זה הלך? תנ"ך בראשית ברא. אז ביידיש היו מתרגמים את זה.
ועל חגים לימדו אותנו וזה היה גם מפגש חברתי. את מבינה? זהו.
סיפרו לכם גם על המייסדת של בית יעקב. על שרה שנירר?
שרה שנירר בטח. בוודאי.
ואחיך הלך לחדר?
לחדר נכון. נכון.
אבא שלך לימד גם במסגרת?
לא. לא. הוא לימד רק את. למד עם המבוגרים גמרא.
יפה. אז בשלב מסויים אתם מגיעים. באיזה חודש בערך הגעתם לשנגחאי ב-39?
במרץ.
מרץ.
לא. לא יכול להיות סליחה. זה לא יכול להיות. אני עשיתי טעות עכשיו.
למה?
אני אסביר לך למה. כי היינו באפריל היה פסח. אז במאי מאי משהו כזה.
אחד לספטמבר 39 הגרמנים פולשים לפולין. מתחילה באופן רשמי מלחמת העולם השניה שמה.
זה עוד לא מגיע אליכם. את כילדה זוכרת שדיברו על זה? שפרצה מלחמה?
את זה אני. תראי. ברגע שפרצה מלחמה שמענו. רדיו לא היה בכל בית. יותר מאוחר ההורים קנו לי מתנה.
רדיו קטן. אנשים היו איפה שהיה רדיו. היו יוצאים לרחוב ועומדים על יד החלון שיש ומקשיבים לרדיו.
וחוץ מזה היה עיתון. יידישה קרוניקל ואני אז זהו. אבל כשפרצה מלחמת העולם. אז היפנים.
אז היפנים מצטרפים יותר מאוחר לבעלי ברית.
אז. אז הם עזבו את. איך זה היה סליחה. אוקי אז הכל השתנה.
אוקי אז זה מה שאנחנו רוצים לדבר. ב-41 היתה כבר המתקפה הידועה בפרל הארבור על האמריקאים.
אמריקה נכנסת למלחמה. יפן למלחמה הגדולה בפסיפיק ואז גם אצלכם יש קצת שינויים כי כבר אתם.
קיבלתם הרבה תמיכה מהג'וינט והארגונים האמריקאים.
וברגע שפורצת המלחמה עם יפן כבר הכסף לא כל כך יכול להגיע.
אני אסביר. אני חושבת שהמינימום הגיע ואנשים שנשארו ב"קמפס" הם קיבלו אוכל וזה.
אבל שכחתי להגיד משהו. אנחנו לא אכלנו ב"קמפס" יותר אף פעם. אמא שלי פתחה בבית מיטקסטיז'.
מה זאת אומרת? זה נקרא שולחן אוכל זה נקרא. היא בישלה וכמה אנשים באו שהיה להם כסף באו לאכול.
אז לנו תודה לאל היה גם אוכל. יותר מאוחר היא שכרה איזה מקום אחר. את מבינה? אז מה שרציתי להגיד.
מבחינה זו. לנו. הסתדרנו.
ולא היתה בעיה עם השחיטה וכל הדברים האלה.
אני. אני. לא לא היה. תמיד היו עופות הלא אבא שלי היה שוחט. אבל לא היה. אבל. אבל הכל השתנה.
כבר אסור היה. זה היה כבר איפה במקרה. איפה שגרנו. זה הונקיו. זה נהיה הגטו.
אוקי זה כבר ב-43. הם הכניסו. סגרו את הגטו ב-43 כבר. אבל עד 43.
לא אני חושבת קצת יותר מוקדם.
לפי מה שאני יודעת 43 אבל אני לא מתווכחת. מה שאני שואלת. אהובה. אם לפני כן גם חשתם משהו.
בשינוי לפני הגטו. הרגשתם איזשהו שינוי ביחס של האוכלוסיה. של היפנים אליכם היו איזה הגבלות?
לא. בהתחלה לא. בכלל לא.
רק בגטו?
כן. ואז אסור היה לצאת מהגטו ואני כבר הלכתי לבית ספר סימרוד. זאת אומרת בפרנץ' טאון. ובא כל
בוקר אוטובוס ולקח את מי שנסע לבית ספר הזה. אבא שלי חשב שזה בית ספר יותר טוב. אז לקחו אותנו.
הבנתי שהיו צריכים כאילו לצאת מהגטו. הייתם צריכים אישורים.
אני תיכף אגיע לזה אני עוד לא הגעתי לזה. אבל הבית ספר כדורי. קיים. לרוב הילדים.
היינו צריכים אישורים מיוחדים אז אנחנו הלכנו. אני שכחתי את שמו. יוגיהרה?
המפקד היפני.
שכחתי את שמו. זה רשום לי. זה רשום לי. אז הוא נתן לנו תג כזה. תג.
הוא היה כאילו המלך של הגטו. נכון?
אנשים אומרים שהוא היה משוגע. תראי אנשים עבדו מחוץ לגטו היו צריכים לקבל אישור זה היה קשה.
לא נורא אני גם לא זוכרת כרגע את שמו.
לא זוכרת את השם. חבל שלא הסתכלתי קודם.
לא נורא.
ואנחנו קיבלנו את זה בלי. לנו הוא לא עשה בעיות. קיבלנו את האישור נסענו למדנו שמה.
אבל הגטו היה מוקף ממש בגדר?
לא. בכלל לא.
ושמרו עליו?
לא. לא. לא. לא. זה היה גדול מאוד. זה היה גדול מאוד וכלום.
אז מה עשו אנשים שפתאום לא היה להם פרנסה? היתה להם איזה עזרה הדדית? הקהילה התגייסה לעזור להם?
הקהילה המקומית?
כן היו כמה קהילות.
אני מתארת לי שהם עזרו אבל הג'וינט המינימום היה להם. אבל אל תשכחי אנחנו יהודים.
וכל אחד מצא משהו לעשות. לא כל אחד. אבל בוא נגיד.
הבנתי שחיי התרבות פרחו בגטו.
מה זה?
שחיי התרבות פרחו בגטו. אז אני רוצה שתתייחסי לזה ספרי קצת על זה.
תראי היה בתי קולנוע היו. היו לנו אופרות.
שאתם העלתם? או היו ממש הפקות?
לא. לא. לא. שגם אנחנו. ותיאטרון.
ומוזיקה?
ומוזיקה. קונצרטים.
אתם אצלכם? ההורים. מישהו ניגן?
אבא שלי וגם אני.
גם את? על פסנתר? גם שם בשנגחאי?
לא. לא. אני למדתי. הלכתי ללמוד פסנתר ולמדתי בלט.
שם בשנגחאי?
תשמעי. תאמיני לי אם אני אומרת לך. שהגעתי לארץ הייתי בהלם.
טוב תיכף נגיע לזה.
אז היו חיי תרבות ואני מבינה שהייתה גם פעילות ציונית בשנגחאי. היה בית"ר היה.
כן נכון אבל אני לא.
את לא הלכת לפעילות הציונית? חברות שלך הלכו?
אינגה שאת ראיינת. גם האחרות אני יודעת.
ואת לא הלכת בגלל שהיית דתייה?
לא מפני שהלכתי לבית יעקב. איפה היה
כן אבל זה לא ציוני.
לא.
היה. את יודעת. יש גם "אגודה" ויש גם "מזרחי".
נכון. אז היינו יותר "מזרחי".
והיה לכם אינטרקציה עם הבחורים מהישיבה של "מיר".
אוקי. מכיוון שאבא שלי היה תלמיד חכם אז הוא היה מאוד מיודד עם הרב ואת יודעת. הם גרו. בפרנץ'
טאון. אפילו שכולם כבר היו בגטו כאילו. ובחגים הם הזמינו אותו. הרב לא רצה מישהו אחר.
רק את אבא שלי שיבוא להתפלל שמה. אז תמיד הוא לקח אותי. זה היה חג. הם גרו מאוד יפה.
עם הרבה מהקהילה הרוסית היהודית והוא התפלל שמה בחגים ואחרי זה חזרנו הביתה.
והייתי גם מאוד מיודדת. גם כשבאנו לארץ נשארתי בידידות עם המשפחה הזאתי.
הבנתי. אני רוצה לשאול אותך. אנחנו מדברים כבר על 42. 43.
כל השנים האלה מ-39 מתנהלת מלחמה בעולם וגם אתם. יפן.
נו הפציצו אותנו.
אז תיכף. תיכף אני מגיעה לזה. אבל מה שאני רוצה לשאול. ידעתם מה קורה בחזיתות השונות?
אתם שומעים על הקרבות השונים?
תראי אנחנו ילדים. הלוא פחות התעניינו. אבל בוודאי שידעו.
המבוגרים ידעו? כי יש מקומות שלא ידעו מה מתרחש.
לא. לא. ידעו את הכל.
את חושבת שבשלב הזה כשאנחנו מדברים על 42. 43 כבר מזמן באירופה היו גטאות היו מחנות ריכוז.
היו מחנות השמדה. טרבלינקה ואושוויץ ובלזץ וכל המקומות האלה. ידעתם משהו מזה?
לא. אבל אני אספר לך איך שכן נודע.
רק בסיום המלחמה או במהלך? לקראת הסוף?
כן לסוף. הייתי. כן לקראת הסוף.
ואמרת שבשלב מסויים היו גם הפצצות.
כן. כי האמריקאים באו להפציץ את היפנים.
נכון. אז מה עשיתם בזמן ההפצצות.
אוקי. אז סיפרתי לך שהיה שמה בית סוהר גדול ואת יודעת נתנו לנו להכנס לשמה.
כי זה היה כמו מבצר. כי הבתים. אמנם גרנו בבית לא מעץ. אבל הבתים.
לא הכי חזקים בעולם. זה די מפחיד הפצצות כאלה נכון?
וואו ועוד איך. ואנחנו הסתתרנו שמה ויותר מאוחר סיפרו לנו שהחזיקו שמה. למה נתנו היפנים. היפנים
היו כאילו השונאים. למה פתאום נתנו לנו להכנס? שכאילו שמו שמה את כל ה"אמיונישן" ואם יפציצו. הכל
יעלה. ובאמת מה שסיפרו. את יודעת שהגרמנים הלא ביקשו מהיפנים גם כן לבנות "גז קאמאס".
תאי גזים.
תאי גזים. והיפנים לא רצו. הם לא רצו לעשות את זה. אבל. אבל הם בסופו של דבר. הם כן בנו.
ואני לא יודעת עד כמה זה נכון אבל סיפרו שמסביב להונוקיו. לרובע. הם שמו "אמיונישן".
וחשבו לעלות את אינני יודעת. את זה אני לא יודעת. באמת ראינו אחרי המלחמה.
כאילו הם הוציאו דברים משם. כמה שזה נכון אני לא יודעת.
היה לכם מגע עם החיילים היפנים בזמן הגטו?
כן.
ואיך הם התייחסו אליכם?
תראי גם הוא. שהיה צריך לתת את האישורים. אמרו שהוא התנהג לא יפה.
אני לא כל כך יודעת בתור תלמידות. קיבלנו בלי שום בעיות. אבל סיפרו.
היתה נוסטלגיה לגרמניה? ההורים התגעגעו לבית?
או שהם השלימו עם זה שהם חיים בשנגחאי ושמחו על זה שהם לפחות פה יחסית מוגנים?
כן. בוודאי. אבל אם את שואלת על הילדים? אנחנו עשינו חיים. בתור ילדים והיה לנו הכל.
ההורים עוד שמרו עלינו. היה לנו בית ספר. היו לנו כל החוגים האלה. הלכתי פה. הלכתי שם וחברות.
את מבינה? הילדים. אני לא רוצה להגיד כולם. באמת היו אולי חלק שאולי סבלו גם מרעב קצת. מבינה?
אבל מכיוון שלא. תודה לאל. לא הייתי ביניהם כל כך.
אז במאי. אז רגע לפני שנגיע לסיום המלחמה עוד משהו שאת זוכרת מהתקופה של המלחמה בשנגחאי?
יש עוד משהו?
לא יודעת. רשום לי הרבה.
אוקי. בעצם המלחמה באירופה הסתיימה במאי 45. אבל יפן עוד לא נכנעה. זאת אומרת מבחינתכם.
המלחמה עוד לא הסתיימה היא הסתיימה באירופה. קודם כל שמעתם שגרמניה נכנעה?
כן בטח.
וכל זה ידעתם?
בטח. אני שוב אומרת. אנחנו בתור כבר היינו יותר נערות יותר גדולות. אבי גם. אבי נפטר בסין.
מתי?
שהייתי בת 14. ב-1945.
אחרי שהמלחמה הסתיימה?
את יודעת הסתיימה בחלק. אחרי זה.
ממה הוא נפטר?
לב.
התקפת לב?
כן. אנגינה פקטרוס.
זה היה מאוד פתאומי. וזה בטח היה מכה נוראית בשבילכם.
נורא. נורא.
בן כמה הוא היה?
הוא היה בן 59.
וואו. מה את זוכרת קצת מהאישיות שלו? דמות שלו. של אבא?
אני זוכרת את אבא שלי רק. מה שרציתי לדעת מבית ספר אם משהו לא ידעתי הייתי שואלת אותו.
והיה נותן לי תשובה. והיה. היה איתנו הרבה מאוד. כי אמא שלי מילאה את המסעדה הקטנה.
אז הייתי גם הרבה מאוד עם אבא.
אז בעצם היא נשארת בשנגחאי עם שני ילדים יחסית קטנים. צעירים.
עוד יותר גרוע שהיא באה לכאן לבד.
אז תיכף נדבר על זה. אבל בואי נדבר קודם על כך. הזכרתי את זה שיפן עדיין לא נכנעה ובאוגוסט 45.
מטילים. אני רגע אסביר. מטילים את הפצצות. פצצות האטום. אנחנו מדברים על הירושימה ונגאסקי.
זה היה.
אתם שמעתם?
כן בטח.
איך היתה. מה הבנתם מכל הסיפור הזה של הטלת פצצת האטום על ידי האמריקאים?
טוב זה היה שהם קיבלו מכה כל כך חזקה שזה יהיה סוף.
להכניע אותם סופית. למרות שאת יודעת שהיום יש פרשנויות שונות שזה היה. לא היה צריך את הפצצות.
בשביל להכניע אותם אבל לא חשוב. לא נכנס לכל הפרשנויות האלה.
ותראי משהו על איך היום עם כל. הרבה יותר גרוע.
אז בכל אופן שמעתם על הטלת הפצצות והבנתם שזה הסוף.
נכון.
ואז בעצם אתם בעצם מה שנקרא משוחררים.
אבל אין אבא. אז איך אתם ממשיכים להסתדר בשנגחאי. עם המסעדה?
עם המסעדה.
הוא נקבר בשנגחאי אבא?
כן.
אז הוא קבור בשנגחאי. ולאט לאט חלק מהפליטים.
קודם הישיבה עוזבת.
אנשים מחפשים לעזוב. להגר. חלק ארה"ב חלק לאוסטרליה.
נכון. חלק קטן. הרוב לארה"ב. אמא שלי רצתה מאוד לאמריקה אבל.
היו לכם קרובים שם באמריקה?
היה איזה דוד אחד אבל זה לא הלך. זה לא הסתדר והקומוניסטים כבר עמדו לפני.
אז אמרתי למה לא לארץ ישראל. יש לנו כבר.
את בתיכון נכון? באותו מקום למדת?
גמרתי גמרתי.
גמרת תיכון שמה? אוקי. את רצית לארץ ישראל?
נכון.
אתם ב-48 שמעתם כבר על הקמת המדינה?
נכון וכל כך שמחנו וזה. זה היה באמת משהו.
לא היה בשום פנים מחשבה לחזור לגרמניה.
לא. לא.
זאת לא היתה אופציה.
זה לא היה בכלל לא.
עכשיו אמרת שלקראת סוף המלחמה שמעתם על ההשמדה שהיתה.
אז בעצם אמא קלטה. אמא קלטה שהיא איבדה גם את כל המשפחה שלה.
היא התחילה לחפש את כולם. היא פנתה להיאס לכל מיני מקומות. אבל שום דבר לא נשאר.
ומה היא. מה היא גילתה? מה היא יודעת היום? מה את יודעת היום?
איפה נספו הבני המשפחה את יודעת? אלה שהיו בגרמניה כמו הדוד והדודה?
אמרתי לך בסיביר ויותר אני לא יודעת.
אלה מפולין את לא יודעים מה עלה בגורלם? בטח היתה תקופה לאמא מאוד קשה.
היא גם איבדה את בעלה. נשארה עם שני ילדים וגם היא שומעת שכל המשפחה שלה הושמדה.
אמא שלי היתה אשת חיל. היא ידעה שהיא צריכה לגדל אותנו וזה מה שהיא עשתה.
כי גם אין לה שום משפחה היא נשארת לבד עם שני ילדים.
נכון מאוד. עבדה קשה.
תספרי לנו על העליה לארץ. בקצרה.
אוקי. ואז היא באמת הסכימה היא אמרה צודקת. אז הגענו. אני זוכרת איך שהגענו לארץ. הייתי כבר.
בת 18 כבר. ואני זוכרת באמת כל כך קשה. בלילה מכוניות מסע. שמו אותנו במכוניות מסע וחושך. כל
הדרך חושך עד לרעננה. רעננה הכניסו אותנו לאוהל. אל תשאלי. והיה קר ובבוקר קמנו ראינו עוד גבר.
באוהל?
באוהל. הגבר ברח כמובן. טוב. היינו איך אני אגיד לך. גם כן לא הרבה זמן. זה מין בית עולים.
ובבוקר יצאנו לאכול אבל תשמעי. אני זוכרת את זה ואיזה בתי שימוש. סליחה על זה. משהו נורא. נורא.
יותר פרמיטבי מה שהיה לנו בסין. תאמיני לנו.
ידעתם עברית משהו?
לא. אני ידעתי קצת קצת. לא חושבת. דיברנו אנגלית וגרמנית. העיקר כשהגענו בבוקר אומרים לנו.
בצריף אחד לבוא לאכול. ואת יודעת מה היה שם? לבן. לבניה וגבינה לבנה ולחם טרי ותפוזים.
ואמרתי "איזה אוכל!" את יודעת. זה היה. זה עשה רושם גדול עלינו כי אנחנו לא ראינו דברים כאלה.
וזהו. אני לא זוכרת בדיוק ותיכף אני לא יודעת אמא שלי על יד הבית עולים היה משפחה מפרנקפורט-
אמיין. הם גרו והם הזמינו אותנו הרבה אליהם. ויום אחד באו מאגודת ישראל ושיש טיול לירושלים.
ואני הצטרפתי לטיול הזה. תשמעי. להגיד לך שאמרתי לך שהיינו מאוד מיודדים מהישיבה ממיר.
כי אבא שלי היה לו גם תלמיד חכם ועם הבת הבכורה הייתי חברה מאוד טובה. אבל הם עזבו הרבה לפנינו.
טוב. הגענו לארץ. סליחה. סליחה. לירושלים וראינו כל מיני דברים והם עשו הפסקה. אם את יודעת.
רחוב גאולה פינת פינת רחוב מאה שערים היה לאגודת ישראל משרד שמה. יכול להיות אפילו עד היום.
פועלי אגודת ישראל. והורידו אותנו להפסקה כזאת ואני עומדת שמה ופתאום אני שומעת מישהו קוראת לי.
"ליבה! ליבה!" אני מסתובבת. אני רואה את אטל. הבת של ראש ישיבה. הם גרו בדויד ילין. הישיבה היתה.
בבית ישראל. היא רואה אותי אחרי שנתיים. איזה שמחה גדולה. "מה את עושה פה?" היא שואלת אותי.
באנגלית דיברנו. אז אמרתי אני באתי לטיול אני לא ידעתי בכלל. שאת גרה. היא לא נתנה לי.
לחזור לבית עולים. היא לקחה אותי תיכף אליה הביתה לרחוב דויד ילין. הרבנית קיבלה אותי.
ואני לא ידעתי איך אני קיבלתי את הבגדים לפה. אני לא יודעת אבל איכשהו.
ומה עשית בירושלים?
חכי עוד לא הגעתי. ועכשיו זה הסוף. אוקי. אז אני אגיד לך. והם גם הזמינו את אמא שלי. את מבינה?
ויום אחד אנחנו עומדים ככה כמה ימים. היה שבת. אנחנו עומדים על המרפסת וזוג משנגחאי עובר.
חברים של אמא שלי ואמא שלי קוראת "הנזי! הנזי!" הנזי מסכלת למעלה "מה את עושה פה?" בקיצור.
להנזי היתה דירה בגאולה והיא רצתה להשכיר חדר. לקחנו את החדר וככה נשארנו בירושלים.
אני התחלתי לעבוד תיכף במשרד. הרי ידעתי אנגלית. גרמנית וזה. והתחלתי לעבוד במשרד "קיי. אל. אם".
אם את זוכרת היה "קיי. אל. אם". הולנדית זה כבר לו קיים פה.
התחלתי לעבוד שמה ואמא שלי קיבלה מקום. היא בישלה באיזה מקום.
איך קיבלו אתכם פה הצברים?
מאוד יפה. היו לי מיד המון חברים וחברות. המון.
אהובה. מתי התחתנת? באיזה שנה?
ב-1951.
והשם המלא של בעלך?
יצחק סלנט. משפחה מאוד מפורסמת.
נכון משפחת סלנט. וכמה ילדים נולדו ואם תוכלי לומר את שמותיהם.
אוקי. יש לי שלושה ילדים. צבי על שם אבא שלי. הרש הרמן. ואופירה ופסיה. פסיה דפנה. קוראים לה.
פסיה על שם אחד הסבתות. אז הנה עכשיו נזכרתי.
אני רוצה לשאול עוד כמה שאלות על החיים בארץ וככה נסיים.
בבקשה.
דבר ראשון תחילת שנות החמישים שאתם כבר הייתם פה. היה ויכוח מאוד חריף בחברה הישראלית.
בעד ונגד השילומים מגרמניה. את זוכרת את הויכוח שהתנהל. בעד נגד? היתה לכם עמדה בעניין הזה?
אני לא זוכרת. אני חייבת להגיד.
כי אתם גם נמלטתם בעצם מגרמניה.
לא אני ממש לא זוכרת.
ואחר כך בתחילת שנות השישים היה הסיפור של אייכמן. המשפט המפורסם פה בירושלים ואת גרת
בירושלים. זה היה בבית העם. את זוכרת את המשפט? זה משהו שעקבת אחריו?
אני עקבתי. אני לא זוכרת היום כל כך.
את זוכרת מה זה עשה לך?
זה עשה לנו נורא. אבל את יודעת ידענו את הסיפורים זה לא היה חדש בשבילנו.
לא? אנשים דיברו כשבאתם לארץ. אנשים שניצלו? אתם הייתם בשנגחאי כמו שאת אמרת כילדים.
בתנאים מוגנים יחסית. אבל ניצולי שואה שהגיעו. הגיעו ממחנות ממסתור מכל זה.
כשהגעת לארץ דיברו אנשים על השואה? על מה עבר עליהם?
אני כשהתחתנתי הדירה הראשונה היתה ועל ידנו היה גר דודה עם שני. שני ילדים.
לא ילדים. בחורים סליחה. גלר היה שמו. והם היו בשואה.
ודיברו?
הם דיברו קצת אבל אני כבר הייתי בהריון ותמיד היא אמרה שקט. לא לספר לי.
אתם סיפרתם מה עבר עליכם? הייתם מספרים את הסיפור שלכם?
כן. מי ששאל. כן. כן.
הייתם מדברים על זה. גם עם הילדים שלך סיפרת להם?
הילדים שלי. את יודעת הנכדים יש לי נכד אחד היה בדירה הקודמת שוכב על ה.
"סבתא עוד הפעם עוד הפעם" הוא כל כך אהב לשמוע.
מתי את הבנת. כי בכל זאת היית ילדה קטנה שברחתם. אני קוראת לזה בריחה כמעט מגרמניה.
שברחתם מגרמניה והיית בשנגחאי ואת אמנם ידעת על ההשמדה. אבל מתי קלטת באמת שניצלת?
וזה לא מובן מאליו שניצלת מהגורל של מיליונים שהושמדו.
את יודעת אני באמת חייבת להגיד את האמת. אני לא יודעת למה לא כל כך חשבנו על זה.
למה ניצלתי? לא כל כך.
אבל קלטת שבאמת ניצלת? כי באותה מידה הסוף שלך יכול היה להיות אחר לגמרי.
הנה היום אני אגיד את זה. לא כל כך חשבתי על זה.
והיום כשאת חושבת על זה איך את רואה את ההצלה הזאת? זה עניין פשוט של מזל. גורל. נס משמיים?
אני אומרת בגלל אמא שלי.
התושייה שלה להשיג את הכרטיסים לשנגחאי?
נכון. נכון. היא היתה מאוד חברמנית ואם לא היא. לא היינו
לא רק שלא היינו נשארים בחיים אלא גם אולי היינו מתים מרעב.
אני אשאל אותך בהקשר הזה שאלה רגישה ואת לא חייבת לענות אם את מרגישה לא נח עם זה.
אבל מכיוון שלאורך כל הראיון תיארת שבאת ממשפחה דתית אורתודוקסית גם בשורשים וגם בזה.
את יודעת יש אנשים שעברו את השואה ובאו מבתים מאוד אורתודוקסים. ואני מדברת על אמונה לא על דת.
והאמונה התערערה לגמרי בגלל השואה ויש אנשים הפוך.בדיוק הפוך.
שלא היו אורתודוקסים ואחרי שניצלו בשואה הפכו להיות אנשים מאמינים.
את צודקת.
אז יש גם וגם. את מרגישה שאצלך השואה השפיעה באיזשהו אופן על האמונה.
לא. בכלל לא. אני אומרת. אצלי זה דבר כל כך טבעי שאני גדלתי במשפחה דתית. התחתנתי תראי לא חרדית
את מבינה? והתחתנתי עם בעלי משפחה דתית וככה חינכנו את הילדים. זה כאילו מובן מאליו.
וזה לא התערער בגלל הדברים. המאורעות ההסטוריים.
אני אגיד לך. תראי. אנשים עשו לי נגיד אבל יש אנשים שעברו את המחנות וזה. זה משהו אחר.
את חזרת לבקר בגרמניה?
כן.
מתי פעם ראשונה או מתי נסעת?
כן. אני כבר לא זוכרת. רגע אחד. תני לי לחשוב.
אז נסעת לפרנקפורט לאגילסבך.
בטח. איפה שגרנו.
ואיך זה היה בשבילך לחזור?
בואי אני אגיד לך משהו. שאנחנו הגענו אני יש לי עוד הרבה מה לספר אבל אין לך זמן. הגענו את יודעת.
שבאנו לפרנקפורט. קודם כל אנחנו נסענו לבד פעם אחת ואז לא נסעתי לפרנקפורט. חששתי.
אני לא יודעת. ואיך הרגשתי? רע מאוד. חשבתי כל שני שאני רואה שהוא השתתף. היה נאצי והשתתף.
זה היה נורא. להגיד לך. אחרי זה הזמינו אותי מפרנקפורט ונסעתי עם בעלי ואז גם. אוקי. נשאר מישהו.
שהכיר אותנו. לא יהודי. גרמני. והוא. רק את השמות יש לי הכל רשום. כשהגענו הוא הגיע אלינו.
בפרנקפורט הרוף בהוטל האלגנטי הוא בא לבקר אותי ואומר.רוצה לקחת אותי לאגילסבך לאיפה שגרנו.
תשמעי. לקח אותי עם בעלי. בא לקחת אותי. אנחנו הגענו לשמה קודם כל לקח אותי לעירייה.
אנחנו רואים שני עמודים עם כל השמות שלנו. את מבינה? כל היהודים ואיפה שאנחנו הגענו לסין.
ואחרי זה לישראל. ופתאום מתיישב על ידי הכומר. כומר. והתחיל לדבר איתי ורוצה לקחת אותי.
לבורגרמייסטר.אזהוא לקח אותנו למעלה והוא דיבר איתי וזה. והוא אומר "היום אין לי כל כך זמן. מתי
את רוצה לבוא אני מזמינה אתכם." ואחרי יומיים נפגשנו עוד הפעם. אז אני אגמור קודם את זה.
אנחנו יושבים. אנחנו באים אחרי יומיים. יושבים המון המון אנשים והוא מתחיל להציג לי את זה וזה.
וזה סבא שלו היה שם שאבס גוי שלכם.
אה. גוי של שבת.
הראה על מישהו זה היה הסבא שלו היה שאבס גוי שלכם. וככה הלאה היה שוק. ואחרי זה.
הוא לקח אותי לדירה שלנו איפה גרנו. זה כמו שהשארנו את זה. רק חיפשתי אחורנית כבר הגינה.
לא היתה כמו של זה וגם לא כל כך גדולה כמו שאני חשבתי. ואחרי זה אז אמרתי "מי גר לידנו?
היתה לי פה חברה אלפרידה" אז הוא אומר "בוודאי היא עדיין גרה פה "דאס איסט אייר אלטר האוס".
זאת אומרת הבית של ההורים שלה. הוא לקח אותי. תשמעי את לא תאמיני. מצלצל בדלת. אלפרידה.
אשה עם שיער לבן פותחת את הדלת. "ליזלוטה?דאס ביסט דו?
ליזלוטה ויר האבן דוח צוזאמן זאיי גשפרונגן " אוקי.
רגע רגע תתרגמי לעברית.
"ליזלוטה זאת את? את לא זוכרת אנחנו קפצנו על חבל?" ואז היא הזכירה לי.
אז היא ממש זכרה אותך?
כן. ונכנסנו פנימה והתחילה לכבד אותי ואני לא יכולתי לאכול כלום. הייתי סגורה עד למטה.
והיא מתחילה לי. תראי היא מראה לי אלבום. תמונות וראיתי כל מיני מקומות הוציאה תמונות.
זה כנראה של אבא שלה שהיא לא רצתה להראות לי. מה אני אגיד לך ואני רציתי רק לראות את עצמי בחוץ.
התחילה. זה היה לי מאוד קשה. מאוד קשה.
כן. מרגש?
כן. עזבנו והיא רצתה שניפגש עוד הפעם. אבל נשארנו. מעניין. נשארנו בקשר.
לשנגחאי חזרת?
לשנגחאי לא חזרתי מפני שלא הייתי בקו הבריאות כל הזמן.
היית רוצה?
היום זה כבר לא זה. הייתי רוצה עם הרגליים שלי. היום זה לא. תראי מפני שהכל השתנה. זהו.
אבל חברות סיפרו לי וזהו.
טוב. עוד משהו לפני שאנחנו מסיימות שאת רוצה לספר?
איזה סבלנית את.
זה התפקיד שלי.
את חושבת שזה היה בסדר?
הכל היה בסדר גמור. רגע אני רק רוצה לפני שאנחנו מסיימות לשאול אם יש עוד משהו שאת נזכרת.
ורוצה לשתף אותנו לפני שנסיים?
אני פשוט לא זוכרת אם אני מסתכלת אולי.
את חולמת לפעמים בלילות עוד על הילדות בגרמניה ועל הילדות בשנגחאי?
אני חושבת ביום הזה.הרבה פעמים.
כן זה חוזר לך במחשבות?
כן. בזמן האחרון.
את חושבת שמה שעברת כילדה בגרמניה ואחר כך בשנגחאי השפיע על האישיות שלך? הטביע חותם?
אני חושבת שכן.
את יכולה לשים את האצבע איך את מרגישה את ההשפעה על הזהות שלך היום. על אהובה של היום?
את רואה קשר בין הילדה שעברה מה שעברה למה שאת היום?
אני חושבת שזה היה. איך אומרים. "אקספיריאנס" שקודם כל נסיון כזה.
להכיר אנשים שונים ולקבל כל אחד כמו שהוא.
זה פתח אותך?
אני חושבת. אני חושבת. שהיינו בקשר עם כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה ארצות וכל אחד עם אופי אחר.
וגם למדת להסתגל.
אמרת את המילה הנכונה. אני בדרך כלל מסתגלת מהר.
מגיל צעיר היית צריכה. מגיל צעיר.
כן זה נכון. ההסתגלות. את צודקת.
אז אולי לסיום. אהובה. בואי תגידי משהו. יש לך כבר שבט משלך. יש לך ילדים ונכדים נכון? ונינים.
ונינים.
בואי תגידי להם כמה משפטי סיום. מה היית רוצה לומר להם על סמך נסיון החיים שלך.
מה את רוצה לאחל להם רק כמה משפטים ונסיים.
אני קודם כל אוהבת את המשפחה שלי כמובן. את הילדים. הנכדים. הנינים. כל אחד ואחד.
ואני רוצה אחרי כל מה שאני עברתי ואתם יודעים. הם יודעים את הסיפור צריכים הרבה סבלנות וסובלנות
בחיים. סבלנות מאוד חשוב ולקבל את הכל באהבה ולקוות לטוב תמיד. כי ככה נשארנו בחיים. עם תקווה.
אמן. יפה. תודה רבה.
אני רוצה אהובה. להודות לך מאוד בשמי ובשם יד ושם ולאחל לך ולבעלך הרבה בריאות.
אמן.
והרבה נחת מהמשפחה.
ואני מודה לך מאוד. אני חושבת שהיית סבלנית מאוד. כל טוב וכמובן תודה. בטח.
זה אבא שלי. הירש הרמן קביאט.
זאת אמא שלי. לינה לאה קביאט. נולדה ולדמן.
תמונה משנגחאי. זה כיתה בבית יעקב. אני באמצע הפלקט.
זה יצחק ואני ביום החתונה.
בתמונה. יצחק ואני יושבים עם ילדים ואחי עם החליפה השחורה עומד.
כאן אנחנו עם המשפחה. הנכדים בנחשולים ועושים חיים.
כאן רואים סמטה באגילסבך.
הייתי ילדה קטנה ואבא שלי הלך איתי כנראה לקניות הוא מחזיק בקבוק יין ביד
אוקי. כאן רואים חלק של הבית שלנו באגילסבך.
כאן רואים החברים שלנו משנגחאי. זה יפנים שגרו באותו בית איתנו לפני שהיפנים הצטרפו למלחמה.
אז הם לקחו אותנו לטייל. אני בצד עם עוד חברות. לקחו אותנו לטייל ב"צ'סטרפילד פארק" בשנגחאי.
עדות של אהובה ליזה לוטה סלנט קביאט, ילידת 1931 Frankfurt am Main גרמניה, על קורותיה ב-Egelsbach, ב-Frankfurt am Main, ב-Napoli ובגטו Shanghai החיים לפני המלחמה ב-Egelsbach; עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933; הטלת הגבלות על היהודים; בריחה ל-Frankfurt am Main ב-1938; החיים במקום; אירועי ליל הבדולח ב-1938; קניית כרטיסים לכל המשפחה לשיט באוניה ל-Shanghai ב- 1939; בריחה ל-Napoli; בריחה ל-Shanghai; החיים במקום תחת הכיבוש היפני; החיים כפליטים; גירוש לגטו ב-1943; החיים בגטו ובכלל זה עבודת האב כשוחט ומלמד; ספיגת הפצצות; לימודים בבית הספר היהודי; השחרור ב-1945; שיקום החיים; עלייה לישראל ב-1949.
details.fullDetails.itemId
13189082
details.fullDetails.firstName
אהובה
לוטה
ליזה
details.fullDetails.lastName
סלנט
קביאט
details.fullDetails.dob
07/09/1931
details.fullDetails.pob
Egelsbach, גרמניה
details.fullDetails.materialType
עדות
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - עדויות יד ושם
details.fullDetails.earliestDate
31/07/2017
details.fullDetails.latestDate
31/07/2017
details.fullDetails.submitter
סלנט קביאט אהובה ליזה לוטה
details.fullDetails.original
כן
details.fullDetails.interviewLocation
ישראל
details.fullDetails.belongsTo
O.3 - עדויות שנגבו בידי יד ושם
details.fullDetails.testimonyForm
וידאו