חנות מקוונת יצירת קשר אודותינו
Yad Vashem logo

לין קרולינה ווטרמן לוי

Testimony
התאריך היום י"ב בתמוז.
באמת?
תשע"ז. שישה ביולי 2017.
ראיון עם לין ווטרמן. ילידת ג'קרטה אינדונזיה 1935.
הראיון נערך ע"י נאווה גיבורי מטעם "יד ושם" ומתקיים בביתה.
לין באיזה שם נולדת?
לוי. שמות פרטיים קרולין תאודורה לוי.
קרולינה תאודורה לוי. והיום את נקראת לין?
לא. אני. זה קיצור זה קיצור של קרולין.
באיזה תאריך נולדת?
חמישה באוקטובר 1935.
איפה נולדת?
בג'קרטה שבזמנו נקראה בטביה.
איך היא נקראה?
בטביה.
בטביה. העיר נקראה ככה או אינדונזיה? אני אשאל אותך הרבה
שאלות כי זה חלק מסיפור שאנחנו לא מכירים.
אינדונזיה נקראה נידרלאנדס אוסט-אינדיאה.
היא היתה קולוניה של הולנד.
היא הייתה קולוניה.
והעיר נקראה בטביה. שההולנדים איזה שבט גרמני שהם נקראו בטבים.
אז כבר אפשר להניח שהמשפחה שלך הגיעה במקור מהולנד לאינדונזיה.
כן.
אז בואי נלך למשפחה. אבא שלך.
רוצה לשמוע למה?
תיכף נגיע. אבא שלך. מה היה שמו?
אמיל לואי לוי.
הוא נולד בהולנד?
כן. באמסטרדם.
אוקי.
1907.
משפחת לוי. שם יהודי פר אקסלנס. במה אבא עסק? מה הוא למד?
הוא היה אגרונום.
אגרונום. את יודעת משהו על משפחת המקור שלו? לספר על הסבים.
אני יודעת כל מה שאת רוצה לדעת.
כמה דורות. אם הם היו כמה דורות בהולנד? או היו מהגרים.
כן. כן. הם היו כמה דורות בהולנד. גם ההורים של אמי היו.
כנראה יכול להיות שהם הגיעו מאנוסי ספרד להולנד?
לא. זו האריסטוקרטיה בהולנד ואנחנו לא שייכים אליהם. אנחנו אשכנזים דווקא.
אוקי. אז אבא נולד והמשפחה היא הולנדית עתיקת יומין. יותר מדור אחד או שניים.
בהחלט.
בהחלט. ואת יודעת מאיזה באיזה עיר אבא שלך גדל?
כן. אמסטרדם. גם אמי.
גם אמך. מה שמה של אמך?
אסתר ון קמפן.
ון קמפן נשמע שם הולנדי.
כן.
וגם היא נולדה באמסטרדם?
כן. אבא שלה היה עושה משהו. מלטש או או מפצח. משהו עם יהלומים.
והוא ייסד את האיגוד המקצועי של עובדים כאלה.
היו הרבה באמסטרדם.
את מתארת שתי משפחות עם נוכחות.
כן.
אבא אדם משכיל.
כן גם אמא. אמא גם למדה באוניברסיטה.
שזה לא מובן מאליו בשנים האלה. אז אמא למדה. אבא למד אגרונומיה.
ואמי שפות עתיקות שאז הצטמצמו בלטינית ויוונית עתיקה.
ואת אומרת שסבא מצד אמא היה יושב ראש איזה ארגון של עובדים.
כן. והסבא מצד אבא הוא היה סוחר מראות ובתור כזה הוא הוא הוא נסע פחות או יותר בכל העולם.
ב-1901 למשל הוא היה בסין והרבה דברים שמכרו לו בתור
עתיקות אולי לא היו כאלה אבל עכשיו כבר בהחלט כן.
עם הזמן.
כן.
הוא היה סוחר מראות? מה שאנחנו ראי שאנחנו מסתכלים עליהם?
כן. והוא היה בדרום אמריקה.
והייתם אנשים. זאת אומרת. שתי משפחות המקור שלך
של אמא ושל אבא היו משפחות אמידות. זה נשמע ככה.
לא.
של אמא לא.
וודאי שלא. הוא היה פועל. והוא כתב הרבה הוא כתב הרבה הוא
כתב כמה סיפורים שהוא ליכד בשם ביכורים ככה.
בהולנדית?
לא בעברית. ככה "ביכורים". כן יש לי את זה.
הוא היה אדם דתי?
לא. הוא לא. הוא ממש לא היה דתי והוא גם גידל את משפחתו בתור לגמרי לא מסורתיים אפילו.
איך העברית השתלבה אפילו בכתיבה שלו?
לא. הוא לא כתב את זה בעברית. הוא נתן לזה את השם "ביכורים".
מהמילה העברית?
כן כן. ואחר כך הוא עסק בביקורת ספרותית ואפילו מצאתי אותו באינטרנט.
אז הוא היה.
אבל סוחר. אבל סוחר המראות הזה הוא כן היה מסורתי והוא גילה את כל העולם.
במטען של ארגזי שימורים כשרים.
ארגזי. זאת אומרת הוא הוא שיווק מה שאומרים היום. הוא מכר לעולם שימורים?
לא. מראות. אבל הוא אכל כשר.
אה. הוא לקח איתו לדרך? זאת אומרת הוא היה אדם שומר מסורת?
כן.
הסבא השני. ואן קמפן?
הוא בכלל לא. לא.
הוא היה איש עם הרבה. את אומרת שהוא גם עסק בביקורת ספרותית גם קידם תביעות של ועדי עובדים.
כלומר הוא היה אדם עם הרבה עשיה?
כן.
בתחומים שונים?
כן.
וההורים שלך. מתי? את הבת הבכורה שלהם?
לא. אני האמצעית.
אז כמה ילדים הייתם?
היינו שלוש אחיות.
שלוש אחיות. ואמרת קודם.
הבכורה מתה לפני שנתיים.
מה היה שמה?
דווקא לפי השמות שלנו את רואה את התקדמות הציונות במשפחה.
היא נקראה על שם שתי סבתותיה סבותיה. מתילדה דארף.
אני נקראתי קרולינה תאודורה כבר על שם תאודור הרצל.
לאחותי הקטנה כבר קוראים. היא עדיין בחיים.
רות יהודית. אז את רואה את זה לפי.
אז אם כבר הזכרת את העניין של הציונות. את תאודורה. אז זה היה משהו שהיה בבית?
היתה זיקה ברורה לציונות?
כן. ההורים שלי הכירו זה את זה כי דודה של אבא שלי התחתנה עם דוד של אמא שלי.
אין להם קשר דם אבל היה איזה שילוב. אבל הם באמת
הכירו באגודת הסטודנטים הציוניים באוניברסיטה.
שניהם היו.
והיו איזשהן מחשבות בשלבים מסויימים לעלות?
בגלל זה אבא שלי למד חקלאות.
אבל בשלב שהוא היה צריך לעשות עבודה מעשית אז הוא עשה את זה בפרדסים ברחובות ב- 1927.
ושם הוא גילה שהוא לא אוהב עבודת כפיים.
אז אז הוא...
אז הוא עלה הוא הגיע לארץ ב- 29'.
בשביל חצי שנה עבודה מעשית ושם הוא עדר את הפרדסים והוא ראה שהוא ממש לא אוהב את זה.
ואז הוא חזר להולנד וסיים את לימודיו.
ואז בא המשבר הכלכלי העולמי ב- 29' וכשהוא גמר את הלימודים.
אז אף אחד לא קיבל לא היה עבודה לאף אחד וכל השנה שלו רק שלושה קיבלו עבודה.
הוא היה אחד מהם אבל זה היה במושבות. אז ככה ב- 31'. זה היה אני חושבת. הוא הגיע לאינדונזיה.
בהתחלה לבד או ישר עם כולכם?
כן. לא. הוא לפני כן כבר התארס כפי שהיו עושים בימים ההם עם אמי. והיא באה במרץ 32'.
היא התחתנה איתו "ביי פרוקסי". זה משהו שאפשר רק לפי החוק ההולנדי. ככל שאני יודעת.
הוא כתב שהוא ממנה את אבא שלו למלא את מקומו בעירייה ובבית הכנסת. וככה אמי התחתנה איתו בהעדרו במרץ 32'.
כלומר הוא היה שם והיא היתה עדיין בהולנד.
ואותו יום לקחה רכבת. נסעה למרסיי ומשם אוניה לאינדונזיה.
שזה עניין של כמה שבועות?
כן. והיא בסך הכל בת. עוד לא לגמרי. בת 21.
במושגים של היום ילדה קטנה מאוד.
כן. ועוד לא היו כל כך מטיילים לבד בכל העולם.
באינדונזיה זאת אומרת הוא עסק באגרונומיה? בחקלאות?
כן. כן. יש לי כאן שם הוא עבד אסף את החומר לדוקטורט שלו וזה.
את לא יכולה לקום עכשיו כי את מחוברת. אחר כך נסתכל.
חבל מפני שיש לי כל מיני דברים להראות לכם. זה על פיתוח
מכירה קואופרטיבית של תוצרת חקלאית באי ג'אווה.
כנראה שהוא רצה לייצר שם איזה מין תנובה.
ואחר כך ב-37' הם היו בחופשת מולדת למשך שנה בהולנד
ושם הוא קיבל תואר דוקטור על הדיסרטציה הזאת.
ואחר כך חזרתם?
כן. בתחילת 38' חזרנו ו...
בואי נעבור על הילדות שלך. אז את ילידת 35'.
כן.
בעצם כל התקופה בהולנד היית כמעט... היית פעוטה. היית בת שנה שנתיים.
הייתי ממש פעוטה.
לא יכולה לזכור. ואז אתם חוזרים לאינדונזיה?
כן.
איפה מתגוררים?
באותה עיר. סמאראנג. אני עוד פעם ב-2010 הצטרפתי לטיול מאורגן באינדונזיה.
אי אפשר לנסוע לשם יחידים עם דרכון ישראלי.
אז היינו בכל מיני מקומות לא מוסלמיים. מה שקל למצוא
באינדונזיה. אבל לא יכולנו לנסוע לאותה עיר.
אז כשהיינו די בקרבת מקום אני התחמקתי מהקבוצה. לקחתי מונית ונסעתי לסמאראנג.
זה היה סוג של הסתכנות?
כן. אני גם השארתי שאם יקרה משהו שלא ינהלו משא ומתן עלי. זה היה אשמתי. אבל לא קרה לי כלום.
איזה שפה מדברים באינדונזיה? בילדות שלך איזה שפה דיברו?
מלאית. כיום זה נקרא בהסה אינדונזיה ומדברים את זה במלזיה שם זה נקרא בהסה מלזיה.
משהו מזה יודעת?
מה?
משהו מזה את יודעת?
אני בעיקר ידיעה פאסיבית. אם אני שומעת מילים יש כאלה
שאני יודעת מה פירושם אבל לא יכולתי לדבר.
אז אבל זאת היתה איזה סוג של חוויה זאת היתה הביקור שמה?
מאוד מיוחדת. מאוד מסעירה. אני מאוד הייתי רוצה להיות כמה ימים באותה עיר.
שפשוט לא היה לי זמן למצוא את כל המקומות שרציתי לראות.
כי הדרך היתה יותר ארוכה משחשבתי והתנועה. רשמית הם נוסעים בצד שמאל של הכביש כיום.
רק כדי להרגיז יעני את ההולנדים שהם נסעו בצד ימין.
אבל אי אפשר היה לראות באיזה צד הם נוסעים מפני שכולם נוסעים כנגד כולם אז זה לקח המון זמן.
אז היה לי ואני יכולתי רק יום אחד ל... אמרתי שאני מרגישה לא טוב כי זה היה לא בסדר.
אבל אחר כך המדריכה בכל זאת רוצה לשמוע את הכל.
הילדות שלך באינדונזיה משנת 35' עד 42'. אני מתארת לעצמי שהתחיל. עד 42'?
אני עוד זוכרת היטב.
איך את מתארת את הילדות הזאת שבין?
נחמדה.
היו עוד הולנדים באזור?
המונים.
המונים. כלומר היתה מין...
כן. כן. אחר כך המחנה שהיינו זה היה רק נשים וילדים זה את יודעת.
לא עוד לא הגענו לזה אני ככה רוצה.
אבל אני רוצה לומר שהיו שם כבר מהתחלה 360 וכך וכך אנשים.
בעיר שלך? בעיר הזאת?
כנראה מהעיר הזאת ואחר כך הביאו לשם את כל המחנות של מרכז ג'אווה והגענו ל-10.000.
אבל בילדות שלך עד גיל שבע זה אזור שיש בית ספר הולנדי והכל קיים.
כן. כן. מדברים הולנדית. אף על פי שאני זוכרת שאמא שלי אמרה לי שעם המשרתים אני צריכה לדבר מלאית.
כי היא אמרה אנחנו בארץ שלהם והם לא בארץ שלנו. ככה שהיא ידעה שכל זה עומד להסתיים.
כבר היו אז תנועות שחרור וככה. בהחלט.
אבל היה ביטחון? חשתם ביטחון בשלבים?
לגמרי. לגמרי.
האחיות שלך. הגדולה יותר ואת למדתן באותו בית ספר או שלא הספקתן?
היא למדה באותו בית ספר אני אחרי שהייתי שלושה חודשים בכיתה א' באו היפנים וסגרו את בתי הספר.
עד שהיפנים באו בעצם הולנד כבר תחת כיבוש. הולנד נכבשת במאי 40'.
זה שינה משהו בקשרים עם הבית? בשביל ההורים.
בטח הם לא היו. הם שמעו על כל מה שקורה דרך דודה של אבא שלי אני חושבת בארה"ב.
שעד דצמבר 41 היתה ניטרלית. אז כל מה שהם ידעו וזה היה כבר הרבה יותר מדי.
שהדוד שלי גיסו של אבי התאבד.
ושאחותו. דודתי ובת דודתי הם בכבר במחנה איסוף. זה עוד היה בהולנד וכל זה. הם ידעו כבר מה בפתח עבורם.
גם. גם האבא של אבי. סבי מצד אבי. הוא מת ב-36' מאיזה מחלה שכיום היו נותנים שבוע אנטיביוטיקה.
אבל הוא מת מזה. וכאשר הוא גסס הוא אמר שהוא שמח שהוא יקבר בבית הקברות היהודי באמסטרדם
ולא בקבר המונים.
אחים.
קבר אחים. אשתו. סבתי כן נקברה בקבר אחים בברגן בלזן.
אבל זה אומר שב-36' הם בעצם כבר ידעו מה הולך לקרות.
הם קראו את "מיין קאמף" והם ידעו מה הכוונות.
יכול להיות שבדיעבד הסיפור התגלגל בצורה כזו. היו לו חששות. היו הרבה מהגרים מגרמניה שברחו להולנד.
והוא אמר מה שאמר.
אבל זה מה שהוא אמר?
כן.
אז בעצם ההורים שלך כבר אפשר לדמיין שנמצאים במצב של דאגה ולא ברור מה קורה.
בהחלט. בהחלט.
ואז אמרת עד דצמבר 41. פרל הרבור.
כן אני עוד זוכרת שאנחנו שמענו את זה. זה נקרא כבר שמיני בדצמבר. היינו מעבר לקו שינוי התאריך.
ואני זוכרת שההורים שלי ישבו על המרפסת ושמעו את זה. אבל הם שמחו. הם אמרו עכשיו ננצח.
בגלל זה שהאמריקאים אז.
מעצמה?
היו במלחמה.
בואי נעבור רגע ליהודים ביניכם שם בעיר שלך באינדונזיה. הייתם שמה בתור הולנדים. לבנים.
אבל כמה יהודים בערך את יודעת שהיו שם? בערך.
מעט מאוד. לא היה בית כנסת. לא היה. היו כמה משפחות שהיו באות אלינו מפני שאבא שלי הוא כן היה...
דמות?
הוא היה מאוד מודע ליהדות וידע את כל התפילות.
הוא היה גם צם ביום כיפור. מה שאמא שלי ואנחנו לא אבל הוא כן.
ולהולנדים הנוצרים היתה שם כנסיה? היה שם?
בטח.
זאת אומרת היהודים היו מיעוט קטן בתוך החבורה הזאת?
מבוטל. מבוטל עד כדי כך מבוטל שלא היה שום אנטי. זה סתם היה קוריוז.
אבל כולם יודעים שמה שקורה באירופה יש לו השלכות קשות על היהודים?
כן וגם על ההולנדים. ההולנדים גם ההולנדים גם סבלו תחת ה...
אבל איכשהו בכל זאת היהודים היו פגיעים יותר.
בוודאי. שמונים אחוז מיהדות הולנד הושמדה. זה אחד מהאחוזים הכי גבוהים באירופה.
מאוד התרגשת כשהתחלת לדבר על הפרל הרבור.
מלחמת העולם השניה אני תמיד זה.
למה דווקא בנקודה הזאת שפתאום מתברר שיפן הפציצה את ארה"ב וארה"ב נכנסת למלחמה.
למה דווקא הדבר הזה משפיע?
ניסיתי מאוד לברר עם עצמי. אני חושבת שזה מין "קונדישנד ריפלקס". אני לא יודעת.
עוד פעם.
מין "קונדישנד ריפלקס". אני ממש לא יודעת מדוע זה.
את זוכרת את הרגע שאתם שומעים על זה?
כן. הם יושבים במרפסת בשעה שש. הכל מתחיל מוקדם באינדונזיה מפני שעוד מעט יהיה חום בלתי נסבל.
והם שמעו את זה בשעה שש בחדשות. הם כמובן שמעו חדשות באופן אדוק ביותר. כן.
ומה קורה? מה קורה לחיים שלכם? באיזה אופן.
אני אגיד לך מה קורה קודם כל. הם התחילו את אחותי הקטנה מרוב אופטימיות.
שעכשיו האמריקאים והמלחמה יש תקווה.
הם מה עשו?
את אחותי הקטנה.
כלומר אמא נכנסה להריון?
כן. היא נולדה באחד באוגוסט 42.
אז יש כן. זה סיפור.
זה סיפור.
בפועל קורה משהו נוסף לקהילה ההולנדית?
כן. הגברים מתגייסים ולא נמצאים יותר בבית.
מה זה נקרא מתגייסים? לצבא?
לצבא.
האמריקאי?
לא ההולנדי. ההולנדי {הולנדית} קי.אן. איי. אר.
יש צבא הולנדי שפועל באינדונזיה?
כן. כן.
זאת אומרת. אני את צריכה להזכיר לי כי אני עוד לא חיה את זה מספיק. אני עכשיו נזכרת.
אינדונזיה היא לא עצמאית. קולוניה הולנדית.
כן ויש שם צבא הולנדי שנקרא לא נידרלנדס נידרלנדס אינדיס .
אז קודם כל נכנסים לאיזה מערך של כוננות כמו.
כן. כן. ואבא שלי היה סגן בצבא הזה. ואסור לי לקום. אבל אני יכולתי. הוא כתב אחרי המלחמה.
הוא כתב איזה זכרונות. משהו חוברת מאוד קטנה בהולנדית. יש כאן איזה גברת במפרץ איפשהו
שעורכת דברים כאלה והיא מאוד קלקלה שם אבל.. ואני אחר כך תרגמתי את זה.
כנראה תרגום איום ונורא הילדים תמיד מזכירים לי כמה שזה תרגום גרוע.
ואני הייתי רוצה שאת תקחי איתך. את שני שתי החוברות הקטנטנות האלה.
אז מה אבא כתב בהם?
באמת איך שהוא היה שם בצבא ואיך שהיפנים באו.
ואיך המפקד אמר שהם צריכים להצטחצח ולהיות לגמרי בסדר גמור.
ואיך שזה עורר את הבוז העמוק אצל אצל היפנים שמצאו שחייל צריך. הוא בכלל לא צריך להכנע.
אבל אם הוא כבר נכנע שיהיה פצוע ורעב בקרועים ובלויים ולא מצוחצח. ובמצב טוב כפי שהצבא ההולנדי נכנע ליפנים.
מה הם יכלו לעשות? הולנד היתה תחת כיבוש גרמני. האמריקאים הפסידו... לא... בקרב ב"קורל סי"
אז אוסטרליה. הנה זה שוב בא. ניצלה אבל אינדונזיה הלכה לידי היפנים.
איזה קרב קראת לזה?
"קורל סי". אני חושבת שזה היה שם. קיצור.
אז אבא לא נמצא איתכם?
לא. הוא גם לא ראה את אחותי עד שהיתה בת שלוש ונפגשנו בהולנד.
וכמו שאר הרעיות. הנשים. אמא שלך והנשים האחרות מנותקות מהגברים?
כן. ואני זוכרת את זה בתור חברה מאוד משוחררת. פתאום לא היו גברים. הנשים האלה עסקו בכל דבר.
והיתה לנו שכנה יותר צעירה שבעלה היה בחברת החשמל והיו לה כל מיני מכשירים חשמליים שלנו לא היו.
פתאום הם רכשו לעצמם כל מיני מכשירים ומין מין. איך לקרוא לזה.
טקסים חדשים והיה מאוד נחמד בשביל הילדים. אמי בינתיים תפחה תפחה.
ובהתחלה ליפנים לא היה זמן עבורנו אבל אחר כך כשבאמת בא איזה חיל מצב.
אז כינסו את כולנו. את כל הנשים והילדים מה... מין שכונה כזאת בבית חולים. בית החולים הזה עדיין קיים.
הוא היה. אני הייתי בו ב-2010.
זאת פקודה? אומרים לכם לעזוב את הבתים ולעבור למתחם הזה של בית החולים?
לא. אני חושבת שזה היה רעיון של הנשים והילדים. של הנשים.
הנשים מאוד דאגו מה יקרה עם כל החיילים היפנים האלה.
שאמרו עליהם שהם מה זה...
כשהייתי בסמאראנג ראיתי כמה שהיא בעצם דומה לחיפה. היה נמל. היה היו גבעות.
כמובן הגבעות התפתחו להרים הרבה יותר גבוהים ממה שיש כאן. אנחנו גרנו יעני על הכרמל.
שטח של הגבעות.
של הגבעות. כמובן. היה יותר קריר שם. והיפנים היו אמרו עליהם שהם עולים בריצה את.
נגיד. דרך הים. משהו כזה. ואני זוכרת או שהזכירו לי שאני אמרתי.
"מה אתם דואגים מהיפנים האלה? עד שהם מגיעים למעלה אחרי הריצה הזאת".
אני הייתי בת שש. "הם ירצו רק דבר אחד. למיטה". זה בדיוק מה שהם חששו הנשים האלה.
ואני כמובן לא היה לי מושג במה מדובר.
ברור. חששו מפגיעה. מאונס. מדברים מהסוג הזה. היו מקרים כאלה?
לא. היפנים היו מאוד ממושמעים והם היכו את מישהו עד מוות שהוא עשה זה אולי מעשה כן כזה.
בקולנוע. אני מתנצלת שאני לוקחת את המושגים שלי מהקולנוע.
אבל בקולנוע הם מוצגים תמיד כאכזריים מאוד.
הם היו מאוד אכזריים אבל עם הילדים והנשים הם לא ידעו כל כך מה לעשות.
אבל יש לי כאן ספר והוא באמת היחיד שאי פעם מצאתי שכתוב על על המחנות האלה של הנשים והילדים.
וזה היה באמת. שם הם כן התעללו והמפקד של המחנה הזה הוא באמת אחרי המלחמה נתלה בתור
פושע מלחמה. פושע מלחמה.
בדיוק. בדיוק.
אתן הייתם במחנה או בבית חולים שמה?
לא. אחר כך אחר כך.
רגע אז בהתחלה.
היינו רק מרוכזות מרוכזים בבית החולים.
כל הנשים ביוזמתכן? את אומרת שזאת היתה.
כן. אבל הבתים עוד היו. אבל אחר כך בתחילת 43' אז כבר היה מחנה כזה.
ואנחנו כל הזמן היינו יחד עם אישה שקראנו לה דודה. היא לא היתה קרובת משפחה שלנו וגם לא יהודיה אבל היא היתה רופאה.
ולא היו הרבה כאלה באותו מקום והיא הלכה מיוזמתה למחנה הזה ואנחנו איתה.
ובגלל זה גם נשארו לנו המון. מפני שהיפנים העריכו את זה ואני מתארת לי שהיא גם טיפלה בהם.
אז נשארו לנו המון חפצים. אנחנו גרנו בהתחלה בתוך זה היה בתוך "קמפו" איך אומרים?
שכונה של יפנים של של ילידים. והיתה שם איזה בית קטן ושם היינו.
במשך הזמן הכניסו לשם עוד ועוד ועוד אנשים אבל התחלנו עם הרבה מאוד חפצים שלנו עוד שם.
מפני שהיא היתה רופאה והיא הלכה לשם מרצונה לא הכריחו אותה.
רופאה הולנדית?
כן. אחרי המלחמה היא גם קיבלה איזה תואר. אני לא יודעת איך זה נקרא. מטעם ממשלת הולנד.
כלומר היא לא נשלחה לשם היא בחרה ללכת. למה היא בעצם לא נשלחה. בגלל המקצוע שלה?
כן. אני מניחה. אני מתארת לי שלא כנראה במוקדם אבל במאוחר היא כן היתה נשלחת לשם.
והיא בחרה לעשות את זה ישר מפני שלאנשים האלה שם במחנה לא היה רופא.
את אומרת שאיפשהו זה קורה במהלך 43.
כן.
וזה שינוי משמעותי לרעה?
בטח. בטח. לא... היינו מקובצים באיזה שכונה קטנה ואסור היה לצאת. זה היה.
מגודר.
מגודר. אני עד אני עוד עשרות שנים לא יכולתי לתאר לעצמי איך רחוב ארוך נגמר.
לדעתי בסוף צריך להיות גדר.
כי העולם שלכם היה מגודר.
כן. כן. אסור היה לצאת. אי אפשר היה לצאת.
חשבת שכל העולם צריך להסתיים איפשהו.
כן. איפשהו צריך להיות גדר.
סוף.
כן.
ובתוך המחנה. אז זה צריפים? זה בתים? זה חדרים?
זה התחיל מרחוב ראשי של בתים וכמה רחובות צדדיים של בתי מין במבוק ארוג. ושם כן. שם היו גרים.
ובמשך הזמן לא נכנס שום דבר חדש וגדלנו וכל זה. לא היו לנו נעליים לא היה יותר בגדים ממה ממה שהבאנו.
וזה ארץ טרופית לחה וחמה. אני לפני כמה שנים. לפני שנתיים. הייתי בזנזיבר. זה בדיוק מול ג'קרטה בדיוק.
בקו רוחב.
כן קו רוחב חמש דרומית רק האוקיינוס ההודי ביניהם ואז באמת נגמר ביני ובין אינדונזיה וכל ארץ טרופית.
הגענו ב-35 מעלות ו-95% לחות והיה בלתי אפשרי. באינדונזיה עוד יש הרים ויש. כמו שאמרתי יעני על הכרמל.
אבל שם זה "פלאט אז אה פאנקייק". פשוט שטוח שטוח וזה בלתי אפשרי.
אם אני חושבת על ההורים שלי על השנים האלה במחנה בלי שום מאוורר בלי שום...
מזגן בלי שום צינון.
וואו. את שמעת כמובן המון סיפורים על סיביר וכמה שהיה איום ונורא.
אבא שלי באמת מסיים את הסיפור הזה שלו שהוא כתב. שהוא מגיע להולנד
והוא חושב שעכשיו הוא הולך להתרברב על כל ההרפתקאות שהוא עבר בשבי וכל מה שעבר עליו.
ואז הוא מגיע לאמסטרדם ושומע מה קרה בהולנד ומאז הוא שותק כמו דג וכולנו שתקנו מפני שאין שום השוואה.
באמת אין שום השוואה.
בואי באמת רגע נחזור אליכם שם במחנה. מה את יודעת על אבא? מה היה עם הגברים?
אנחנו לא יודעים כלום על אבא. שום דבר.
ובדיעבד כשהוא סיפר או בספר שהוא כתב הם ישבו כמוכם במחנה?
עד שישבו הם הלכו פחות או יותר ברגל לכל אורך מלזיה עד לתאילנד.
את בטח ראית את "הגשר על הנהר קוואי".
זה הסיפור. זה בדיוק הסיפור מפני שאבא שלי היה קצין. מה הסיפור שם? שהמפקד של האנגלים לא רוצה
לתת ליפנים לגייס את הקצינים שמתחתיו לעבודת.
הכפיה. לבנות את הגשר.
מפני שזה נגד.
המעמדות.
לא המעמדות. אמנת ז'נבה. ומה למה מישהו פתאום יציית לאיזה אמנת ז'נבה זה באמת.
רגע אז אבא הועבר בהתחלה למלזיה מאינדונזיה ומשם ל
לתאילנד. ושם בנו את הנהר קוואי את הגשר על הנהר קוואי. אולי כן מותר לי רגע לקום ואני אראה לך?
אחר נסתכל נקדיש לזה זמן.
אוקי אוקי. אז הוא לא עבד על מסילת הרכבת מפני שהוא היה קצין. אבל אבל הוא כן. הוא כותב
שהוא כן כרת עשרה עצי במבוק ליום וזה בסך הכל היה "אקסרסייז" בריא.
העובדה שהוא היה יהודי ובטח היו גם שבויים יהודים אחרים.
יכול להיות.
היתה חסרת משמעות.
היתה חסרת משמעות בשביל היפנים. הוא כן זה לא ככה שהם הלכו כל הדרך ברגל הם כן היו גם ברכבת.
הם גם היו צריכים לחצות את האוקיינוס.
לא
מתאילנד. להגיע לתאילנד.
לא הם רק היו צריכים להגיע מג'אווה-סומטרה-סינגפור. וסינגפור למעלה על חצי אי מלזיה מלאיה
ושם את כבר נתקלת בתאילנד אבל זה.
מסינגפור.
לתאילנד זה היה.
לא מסינגפור לתאילנד. אין איזשהו קטע שצריך לעשות בהפלגה?
כן אבל יותר מעבורת מהפלגה. זה לא רחוק. כן.
על היפנים?
כן. אני פחדתי מהם פחד מוות.
ועכשיו נורא באופנה לנסוע ליפן. ואני ממש ממש ממש אין לי שום חשק לעשות את זה.
הבן הבכור שלי הוא היה עם כלתי ביפן וזה המקום הכי יפה ונחמד והם היו כאלה נחמדים וכאלה "הלפפול".
אני אמרתי "הם היו אצלי אני לא צריכה אליהם". ממש לא.
הם שמרו סביב או בנקודות מסוימות מסביב למחנה שלא תוכלו לצאת? היו שם.
בטח. בטח. הם היו בלי סוף. היו הם ספרו אותנו בלי סוף מפקד וכל הזמן לעמוד בשמש וכל זה.
ילדים קטנים?
אני יודעת לספור עד מאה ביפנית.
איך הם מבצעים את זה? אומרים לכם לצאת החוצה ועומדים וסופרים?
כן וצריך לעמוד ככה. טרוצקי.
ובעצם מה המטרה שלהם? הם חוששים שמישהי תברח?
קודם כל אם מישהי אולי. ואז הם היו כל הזמן מחפשים אם יש לנו רדיו שזה היה מאוד מאוד אסור.
וכמובן היה איזשהו רדיו.
כן בסוף הם שמעו על פצצת האטום ועל הכניעה. מבלי שהיפנים היו צריכים לספר להם.
טוב נגיע לזה. לסוף המלחמה ולפצצת האטום. אתם עדיין הייתן כלואות?
כן כן עד 14 באוגוסט 45. כן.
וגם אחר כך אנחנו נשארנו במחנה. מפני ששם לפחות כן היו שומרים עלינו מפני שאז התעוררה תנועת השחרור.
התנועה נגד הקולוניאליזם.
כן כן. אחר כך.
גם. סליחה. גם אבא שוחרר רק אחרי פצצת האטום?
בטח. בטח.
רק אחרי אוגוסט 45?
כן.
זאת אומרת באזור של האוקיינוס השקט.
אני לא יודעת. המלחמה נמשכה מעבר למאי 45?
בוודאי.
עד תבוסת יפן?
כן. כן. עד הכניעה של יפן. זה היה רשמית כנראה ב-11 באוגוסט אבל אנחנו שמענו מזה רק ב-14.
אמא שלך עם תינוקת שנולדה ממש עם המלחמה. איך היא מסתדרת כל השנים האלה במחנה? שלוש שנים עד אוגוסט.
בני אדם לא כל כך מסתדרים במחנות זאת לא היתה הכוונה להסתדר.
איך היא מתמודדת? איך היא? איזה אישה היא היתה? איך את זוכרת אותה?
היא היתה אישה מאוד חזקה ואני לא יכולה להיזכר במילה.
היא למשל. המון נשים ברחו לאוסטרליה ואמא שלי. מסכנה. היא לא רצתה לעשות את זה.
כי היא רצתה להיות הנוכחות ההולנדית באינדונזיה היא לא רצתה שההולנדים פשוט על ידי זה שהם...
היתה אפשרות. את אומרת שהרבה נשים ברחו לאוסטרליה. היתה אפשרות? באיזה שלב? בהתחלה?
כן. בין דצמבר 41 ונגיד ינואר פברואר 42 לא היתה נוכחות יפנית.
זאת אומרת היה חלון קטן של איזה חודשיים.
היה חלון. היה חלון כמה חודשים. אני לא זוכרת בדיוק. אבל היא אמרה שאבא שלה אבא שלי אמר לה לא להתחיל ללכת.
לא להיות פליטה. לא להיות. להשאר במקום. אז ככה זה.
אוכל בתוך המחנה? מי דואג לכם לקיום?
היפנים ומעט מאוד. כשנכנסתי הייתי בת שבע והייתי די רגילה. היה לי משקל וגובה די רגיל.
וכשיצאתי הייתי בת 10 באותו משקל ובאותו גובה.
זאת אומרת כולם סבלו גם מרעב שם.
זהו.
אז אין לכם בגדים כי הכל בלאי של זמן.
קצת קצת אבל כן כן. אני חושבת בעצם אפשר לומר שחיינו בתור אנשים עניים מאוד מאוד.
ילדים ככה ללא נעלים. לא הולכים לבית ספר.
כי הם לא רצו את זה היפנים. בית ספר. בהתחלה עוד ניסו לארגן בית ספר והייתי קצת.
אבל אני מזמן ידעתי לקרוא מפני שאחותי היתה גדולה ממני בשנתיים. איך שהיא הלכה לכיתה א' יום הראשון.
באה הביתה הושיבו אותי מולה לימדה אותי מה מה שלימדו אותה וככה בגיל ארבע ידעתי לקרוא.
בשביל זה לא הייתי צריכה בית ספר. ואמא שלי ניסתה ללמד אותנו חשבון. אחותי זה לא הלך.
ואני זוכרת שהיא סטרה לה עם המחברת ככה שלא יתפלא שלא היה לה בסוף תעודת בגרות.
מתמטיקה היא אף פעם לא הצליחה לקבל יותר ממספיק בקושי.
לא ידעו פעם ללמד. זה לא זה לא היא.
לא. ממש לא.
בתוך כל המצב הזה שאת מספרת עליו. הילדים מוצאים את המקום שלהם? כאילו יש משחקי ילדות?
כן. משחקים. כן. כן. כן לגמרי.
יש רגעים שאת מספרת דברים ואת מחייכת חיוך כזה שמח והעיניים שלך נוצצות כאילו היה גם וגם?
נכון.
גם קשה וגם חיים.
נכון. נכון. יש לי חברה שהיתה בטרזינשטאט והיא גם מספרת על משחקי הילדים וכשהם. כן.
גם ילד לא כל הזמן מודע לכל מה שקורה בעולם הגדול. איך שכולם הורגים את כולם.
מה גם שבאמת שמרו על זה שלא נשמע חדשות וזה לא ידענו מה קורה בעולם.
יום אחד היתה רעידת אדמה די די חזקה. זה ארץ בכלל שמאוד יש שם כל הזמן רעידות אדמה.
ולמחרת נשים סיפרו זה לזה שזה לא היתה באמת רעידת אדמה. זה היה הפצצה במקום אחר שאנחנו שמענו.
זה בכלל. לא דובים ולא יער.
הפצצה של בעלות הברית?
כן. כנראה.
חיכיתם לזה?
נו וודאי. אבל הדבר המשונה הוא שאף אחד לא כולם ציפו לסוף. מתי יבוא? מתי יבוא?
אבל אף אחד לא חשב שיהיה סוף רע. אף אחד לא חשב שבנות הברית.
יפסידו?
כן. לא. זה מאוד משונה. ואבא שלי שוב כותב ששם בין החיילים גם היתה שמחה גדולה גדולה שהם שמעו
שהמלחמה נגמרה וכולם חגגו וזה.
והוא הלך לטייל קצת ביער והוא תהה שאף אחד בעצם לא שאל מי ניצח.
בכלל לא עלה על דעתו של אף אחד שהיפנים יכולים לנצח בסוף.
שזה מקור להרבה אופטימיות בתנאים כאלה.
כן. כן כמו שהם חשבו בדצמבר 41 שאם האמריקאים במלחמה אז די. זה אבוד לצד השני. גם לגרמנים וגם ליפנים.
שאלתי אותך. כשאת חושבת על זה היום אמרת "מזל גדול היה לנו".
בתור יהודים.
אה. בתור יהודים.
בתור הולנדים אני יכולתי לקבל איזה פיצויים משהו מההולנדים על מה שעבר עלינו במלחמה.
רק... בעלי שעבר יותר גרוע ובאמת על מה שממשלת הולנד מעניקה לי.
בתור אלמנתו זה יותר ממה שהייתי מקבלת.
ואני גם באמת מוצאת שבהינתן כל מה שהיה בימים ההם אז באמת לא הייתי רוצה לתבוע משהו על זה.
את ענית במישור אחר כזה. באמת את צודקת. במין פרספקטיבה כזו שיש לך היום.
אבל אני חשבתי אם היה פחד בתקופה הזאת? הפחד היה קיים בחיים שלכם.
נכון נכון.
זאת אומרת נכון שאי אפשר להשוות את זה למה שהתחולל.
אני מאוד פחדתי מהיפנים. יפנים.
מה הזיכרון שיש לך של הדבר. שאת לא שוכחת. שהיה מאיים שחשתם את הסכנה שלא ידעתם איך זה יגמר?
משהו כזה נשים וילדים. היה לזה כאילו גם צד מיוחד של קהילה של נשים וילדים.
כן
שיש ביניהם שותפות גורל.
אבל גם מהצד השני לא יודעים איפה הגברים. אמא ידעה איפה אבא?
לא.
את שואלת לפעמים את אמא איפה אבא? מתי אבא יחזור או שאת כבר?
טוב אני יודעת שזה לא תלוי בה ושהיא לא יודעת.
ושכל הנשים האחרות גם לא יודעות?
אף אחד לא יודע. באמת לא היה ידוע. זה פשוט לא היה ידוע.
מתי המלחמה הזאת הוא יבוא אם הוא ישרוד בסוף המלחמה.
ואף אחד לא ידע מתי זה.
נגיד. חגים. נלך על החגים הנוצריים המרכזיים.
לא נלך. כמעט הרסתי לך ציוד.
חגים. אמא שלי היתה מאוד נאמנה. היא לא היא לא היתה דתית. לדעתי אני לא מתארת לי שהיא האמינה באלוהים.
או לכל היותר היתה אגנוסטית אם לא אתאיסטית. אבל היא מאוד השתדלה לקיים את החגים היהודיים.
כן. אני לא יכולה לקום. יש לי יופי של הגדה. בצד אחד עברית בצד שני הולנדי.
והיא הושיבה אותנו ואת הדודה הרופאה הנוצריה אגנוסטית או מה.
ו-12 נזירות.
הולנדיות.
כן. על יד שולחן והקריאה את ההגדה כולל שם את יודעת. על "הגוים אשר לא ידועוך...".
וכל זה בהולנדית כי עברית היא לא ידעה.
אבל אני עוד זוכרת שאותה דודה רופאה לימדה אותי להגיד "מה נשתנה" בעברית.
מעל העברית היה כתוב באותיות לטיניות מה צריך להגיד ושאני אגיד את זה בעל פה אז "מה נשתנה" נשאל.
ופעם קיבלנו. וזה דבר אבסורדי. חבילה מהצלב האדום. זה היה לכל הבית חבילה אחת.
צריך היה לחלק את זה לחלקים אינפיניטסימליות.
והיה שם בזה היה גם. איך זה נקרא. בשר חזיר. ואז אמא שלי רצתה לסרב לזה שאנחנו נקבל את זה.
ואז דודתי אמרה שלא תהיה אבסורדית וגם אנחנו קיבלנו שטויות.
ואחרי המלחמה התברר שאחד מהטקסים. ראש השנה או ליל הסדר.
אז זה בכלל לא היה בתאריך כי באמצע היה אדר שני.
וזה כמובן אמא שלי בכלל לא ידעה מזה. לא היה. אז היא אמרה.
"אם אלוהים רצה שאני אקיים את החגים בזמן הזה הוא היה צריך לשלוח לי לוח".
היא אומרת המילה לוח שזה עוד בין יהודי הולנד היה.
מילה שהשתמשו בה.
כן. כן. בשביל הלוח העברי עם הזהו. אז בזה היינו לגמרי "אוף". אבל היא השתדלה.
אפשר להגיד שלפעמים את גם זוכרת את זה כהרפתקאה?
כן. כן. לגמרי.
כי אני מרגישה את זה.
לגמרי. לגמרי. והיתה איזה תכנית. כך שמענו. בסוף לקראת סוף המלחמה שיעבירו את כולנו לבורנאו.
וזה היה. זה היה הורג את כולנו או משהו. אבל אני חשבתי אוי הרפתקאה לזוז מכאן פעם. מה עשינו?!
לא היה בית ספר. לא היה לאן ללכת לא היה... רק את יודעת מה היה? לקרוא.
לבלי סוף קראנו. בלי סוף. וכשאנחנו ככה זוכרים את כל מה שקראנו בתור ילדים.
זה א' מפני שילדים זוכרים אבל ב' מפני שקראנו אלף פעם אותו סיפור גם כן.
אבל היו הרבה ספרים. כל אחד בטח היה לו ספר.
והיו בסוף עשרת אלפים איש אז היה המון מה לקרוא. ולגמרי לא מתאים לילדים וגם דברים שאחר כך קראתי.
ואמרתי "מה את הבנת מזה?" כלום שום דבר. אבל קראתי וזכרתי וזהו.
האוכלוסיה המקומית. התושבים האינדונזים איך הם התייחסו אליכם? הרגישו שמגיע לכם?
אני מתארת לי שכן. אבל לא היה לנו שום קשר איתם יותר. המחנה הזה היה סגור.
מנותק.
לגמרי. אבל כשב-2010 הייתי באינדונזיה. זה הייתי באמת מתה להראות לך.
אז כשנסעתי בדרך ההיא האסורה לסמאראנג.
עברנו את אמבאראווה וזה היה מקום של מחנה ידוע לשמצה. ששם באמת התעללו בנשים ובילדים והיה הרבה תמותה.
וככה זה ממש ידוע לשמצה.
איך קראו למקום?
אמבאראווה.
אמבארבה.
אמבאראווה. וראיתי. כי אני הייתי במונית יחד עם הנהג. ראיתי שיש שם
אנדרטה?
אנדרטה. אמרתי לנהג "את זה הייתי רוצה לראות." אז הוא באמת עצר לי והלכתי לאנדרטה.
ולמי היה האנדרטה? אני חשבתי לנשים והילדים מסכנים ככה. איפה?!
היה שם אנדרטה של חיילים יפנים ואינדונזים. שנלחמים כתף אל כתף נגד נגד ההולנדים.
והיה שם איזה מטוס מה זה קטן. מסכן שהופל כנראה שם בסביבה וכנראה היה של הולנד . אז זה מה שכן.
אני מתארת לי שאני יודעת שהיו שמחים מאוד לקבל לקבל לרכוש לעצמם עצמאות.
איך נודע לכם שהסתיימה מלחמה העולם? מי אמר לכם? מי?
כנראה שאותו רדיו שבכל זאת.
כלומר לא ידעתם שחודשיים או שלושה קודם?
לא. לא. לא לא ידענו כלום. אני יודעת שאמא שלי אמרה לי "המלחמה נגמרה" ופרצתי בבכי.
מה את חושבת שעבר עליך באותו רגע?
מה שהיה צריך לעבור עלי זה שרווח לי אבל אולי זה כן היה זה. אני לא זוכרת אבל אני זוכרת שבכיתי.
איך באופן פיזי המצב שלכם משתנה? פותחים את הגדרות?
כן. ובאים באמת הרבה אינדונזים והם רצו למכור לנו כל מיני דברי אוכל בעיקר היינו זקוקים.
והם מסכנים היו. כמובן לא היה לנו כסף. מה היה לנו לתת להם? לא היה לנו שום דבר.
אבל הם היו זקוקים לטקסטיל ותארי לך שמה שנשאר לנו אחרי שלוש שנים היה כל כך רצוי להם.
שהם היו מוכנים לתת בשביל זה פירות.
אני לא יודעת איך זה הסתדר. אני חושבת שיש לי עוד באיזה מקום איזה. איך קוראים לזה? לנייר הזה?
כסף בנייר? שטר שטר כסף יפני.
שאני חושבת שנתנו לנו משהו ובשביל זה יכולנו גם לקנות משהו. אני לא יודעת.
כמה מהר מגיעים. את יודעת. אנשי בריאות? לא?
לא. אבל זה. איזה חיילים ששוחררו גם הולנדים וגם אנגלים ובאו גם גורקאט... חיילים הודים.
של כל מיני של בנות הברית.
ואבא. מתי הוא הגיע?
הוא בכלל לא הגיע.
הוא הגיע ממחנה השבויים שלו ישר להולנד כי הוא איכשהו אמר להם שהוא הולך.
כן כי היו עוד כמובן חיילים יהודים. שהוא צריך שצריך לתת לו לנסוע להולנד. לברר מה עם בני המשפחה של אותם יהודים.
וטוב זה דיי קל כמעט לא נשארו.
אבל הוא יוצר איתכם קשר? אתם יודעים שהוא בחיים?
כן. כן. כן. וגם הגיע בעלה של אותה שכנה צעירה שאני בהתחלה ציינתי.
הוא הגיע אלינו והגיעו עוד גברים.
אני בעצם פחדתי מכל הגברים.
בשנת 4'5. אוגוסט 45' את ילדה בת 10?
כן. והיינו שם עד דצמבר 45' במחנה אבל עכשיו הוא פתוח.
ואז העבירו אותנו באניית חולים להולנד.
אמא שלי היה לה מלריה נוראה.
לכולנו היה מלריה כל הזמן כמו שלילדים פה יש דלקת גרון מדי פעם אז שם זה היה מלריה.
אבל היא באמת היתה מאוד חולה ואנחנו "און אנד אוף".
ואז היינו שיבצו אותנו באניה הזאת להולנד.
מה נודע לכם על המשפחה שלכם? על הצד של אבא על הצד של אמא?
אני מתארת לי מאבא שלי שהוא היה שם ואפשר כבר היה לשלוח מכתב.
מה את יודעת לספר היום על מה שעלה בגורלם של המשפחות לוי וואן קמפן?
אוקי. ההורים. שני ההורים של אמא שלי ואחיה הגדול נרצחו בסוביבור.
והמשפחה של... ואחיה הצעיר הוא נשאר בחיים בזכות המחתרת והחביאו אותו.
את קראת את הספר הזה "בית על מים רבים"? זה ספר מצוין. מצוין.
ואני מוכרחה לומר. אחד הבנים שלי דאג שיהיה לו דרכון הולנדי "איי קאנט טינק וואי".
וכשהוא קרא את זה אז הוא הזדעזע ואמר שהוא חושב להחזיר את הדרכון ההולנדי שלו.
אמרתי "מבחינתי אתה יודע שאף פעם לא הסכמתי".
אבל אני מוצאת שההולנדים יוצאים מזה די יפה. די יפה. אני לא יודעת אם היה לי אומץ לעשות דבר כזה.
אני שמחה מאוד שאף אחד לא העמיד אותי בניסיון כזה.
טוב אז הדוד שלי הצעיר הוא כן נשאר בחיים. הסבא מצד אבא אני סיפרתי לך הוא מת מזמן.
אשתו. סבתי. מתה בברגן בלזן.
אחותו של אבי היא ב-44'. זה גם דומה לסיפור הזה של "בית על מים רבים". היא הוחלפה נגד...
עם שבויים. טמפלרים.
נגד טמפלרים והגיעה עם הבת שלה. בת דודתי חנה. לפלשתינה.
כי מה? כי היא היתה שייכת לאחת מהתנועות החלוציות? או כי היתה לה אזרחות?
היה לה "סרטיפיקט".
היו כל מיני.
כן. כן. כן.
איך את זוכרת את הפגישה עם אבא?
אני זוכרת שהיה לו אף נורא גדול. בימים ההם כולם היו מאוד רזים. וככה אני לא זכרתי אותו. הוא היה ממש...
הוא עמד שם למטה על הרציף כשאנחנו...
אני לא זוכרת שאהבתי אותו מאוד אז. והוא בכלל לא הכיר את אחותי.
כמובן הוא אף פעם לא ראה אותה ו...
היה לא פשוט.
היה מאוד קר וקודר בהולנד. היינו שם רק שלוש שנים אבל היה קשה.
דווקא במשפט ברגע הזה את מצליחה להעביר נורא את הפצע שנפצעתם כולכם.
כן.
פרידה. מלחמה. תנאים. שנאה מסביב.
איך יחד עם זה ב-49 אמרת לי שאתם עולים ארצה.
כן. ההורים שלי ממש כבר מיד הבינו שאירופה נגמר.
אבל אחרי כל המחנות האלה לא היה להם חשק להיות עוד קצת בקפריסין גם במחנה.
אז אבא שלי באוגוסט 48 בא הנה עם אחותי והוא קיבל עבודה במשרד החקלאות.
קנה דירה שבבניה זה עוד היה על הנייר. ואנחנו באנו במרץ 49. אמא שלי. אני ואחותי הקטנה.
לחיפה?
לא. לרמת גן.
היה קשה עם כל בתי הספר שלא שבכל זאת היו חסרים ארבע שנים. והיה וכשבאנו הנה אז עם עברית וככה.
וחוץ מזה היה לי עוד קושי אישי שאני גמגמתי כל החיים עד גיל אני חושבת 40 ומשהו ואז פתאום זה נפסק.
אני לא יודעת מדוע.
אז בעצם את הגעת לארץ איפשהו בסביבות גיל 14.
לא מה פתאום.
נולדת ב-35.
באוקטובר 35 ועד מרץ 49 הייתי בת 13. כן. כן. ואז הלכתי.
ולמדת. נכנסת למערכת החינוך.
כן. כן. לחמישית זה נקרא אז. נדמה לי שזה י'. לא ט'.
ההורים שלך מצאו את המקום שלהם בארץ?
כן. כן.
לא הספקת להיות הרבה הולנדית.
לא. ממש לא.
כי בעצם זמן קצר מתום המלחמה עד שעליתם לארץ.
כל הסיפור הזה שאת יודעת שייך לכמה יבשות וכמה סיפורים שונים.
איך הוא השפיע לדעתך על החיים שלך כאדם?
אני יודעת שאני כל החיים רדופת רגשי אשמה. קודם על הקולוניאליזם באינדונזיה.
את?
כן. ואחר כך אני בכלל לא הייתי כל כך ערה לבעיה של הפלסטינאים. כאילו שרק היה צריך להיות כאן חלוצים וזה.
אבל זה שהם... אז זה נראה כאילו מערכה ב' אז זה זה מאוד השפיע עלי.
אני לא אכנס איתך לנושא הפלסטיני כי הוא בהחלט פוליטי פה.
לגמרי.
אבל למה את כילדה סוחבת איזשהי אשמה על הקולוניאליזם ההולנדי?
אני אגיד לך משהו. א' זה מין אשמה קולקטיבית. את נמצאת שם את לא היית צריכה להמצא שם.
ב' יש משהו מאוד מביך ואשמה כבדה עלי שאני פעם עוד לפני כל זה.
אז היה משהו שנשאר אוכל ואני שאלתי את אמא שלי "מה יהיה עם זה?"
אז היא אמרה "טוב יכול להיות שהמשרתים יאכלו את זה במטבח." אז אמרתי הם "אוכלים את האוכל הזה?"
"כן למה לא?" אז אני אמרתי "חשבתי שהם אוכלים בוץ." אז היא אמרה "בני אדם לא אוכלים בוץ."
אז אני אמרתי "אבל האם הם בני אדם?"
והיית ילדה קטנה.
כן.
היה משהו כנראה בסביבה ששידר לך תפיסות כאלה. לא הבית הפרטי שלך.
לא. לא. לא אני אמרתי לך שאמא שלי אמרה אני צריכה.
לא הבית שלך. אמא שלך היתה אדם ליברל ומתקדם.
אבל אני גם לא הכרתי כל כך הרבה סביבה בימים האלה. זה ההבדל של הצבעים.
אז אז אמרת לי שאת סוחבת איתך סוג של רגשות אשמה על הציונות. על קולוניאליזם.
אבל באיזה עוד אופנים התקופה הזו המעברים האלה זמן מלחמה ההתפרקות של כל החיים הרגילים והבטוחים.
טוב הם לא היו כל כך רגילים.
אני אומרת עד גיל שבע שכל זה פתאום מה שהיה איננו. זה משפיע?
כן. יש להניח. כן. יש להניח. אני מוצאת שזה מאוד משונה. שאני גרה כאן בבית הזה יותר מ-50 שנה.
שהילדים שלי הלכו כאן לבית הספר שהוא כאן בפינה ושעכשיו יש לי שלושה נכדים שגרים קצת הלאה שם.
והם הולכים לאותו בית ספר. וכאילו בית הספר שלי הוא נעלם לחלוטין ו...
פתאום נוצרה מורשת. נוצרה מסורת. החיים נהיו יציבים.
אני אומרת שזה כמו לעשות רוטב לסלט. את שמה שמן ומיץ לימון ואת עושה ככה ככה ככה ככה.
את מנערת את זה חזק והכל מתערבב. אחר כך את משאירה את זה וכל שכבה מוצא זה שוב.
כל שכבה לפי המשקל הסגולי שלה.
כל שכבה של הסלט.
כאילו לא קרה כלום. וככה זה פה וזה מאוד מפליא אותי.
מפני שהטלטלה הזאת של רוטב הסלט היתה כל כך חזקה.
שאני כמעט לא יכולה. אף על פי שאני רואה במו עיני. ואני גם כמעט לא יכולה להאמין שזה כך ישאר.
שזה עכשיו שוב כל דבר בשכבה שלו לפי המשקל הסגולי שלו.
כמה ילדים יש לך?
חמישה. אבל זה ככה שאני התחתנתי בגיל מאוד צעיר. הייתי בעצם בצבא לקראת חופשת שחרור.
התחתנת עם בחור הולנדי?
לא מה פתאום. לובי. אני הייתי צופה מטאורולוגית והוא היה חזאי וככה.
וזה לא כל כך הצליח אבל יש לי בן משם.
ואחרי חמש שנים. משהו כזה אני התחתנתי שוב וזה עם איש כן הולנדי שאשתו אבל היתה ישראלית.
והיא מתה בלידת בן שלה. היתה להם כבר בת והוא נשאר עם הבן. ואחרי איזה שנתיים אנחנו נפגשנו והתחתנו.
ואחר כך היו לנו עוד שני ילדים משותפים ככה שזה ככה הילדים שלי והילדים שלך מרביצים לילדים שלנו.
ככה משהו כזה.
אז היה הבן הבכור שלך והבת שני ילדים שלו ועוד שניים משותפים?
כן. בן ובת. ואחר כך הוא די מהר אחר כך מת מסרטן.
אז גידלת את כולם?
כן.
מה עשית בחיים?
הייתי מזכירה רפואית. לא עשיתי הרבה בחיים.
ובעלך שנפטר הוא היה ניצול שואה?
כן.
כי אמרת קודם משהו על הפנסיה שהוא קיבל.
כן. נכון. נכון. נכון.
מאיזה ארץ?
מהולנד.
מהולנד. אה נכון אמרת לי.
קודם אמרת שכשהנכדים שלך עושים עבודות שורשים את כוכבת.
כן.
כי?
כי הסיפור שלי שונה מכל יתר הסבים והסבתות שהיו במחנות אחרים.
במשפחה שלך. אבא אמא אחיות. הייתם ממשיכים לדבר על השנים האלה? היה דיבור?
כן.
אהבת לשמוע את אבא מספר?
כן. אבא דווקא אצלו במשפחה מספרים מאוד טוב סיפורים.
רוב האנשים שפגשת לאורך החיים בטח לא ידעו שום דבר על הפרק הזה.
כן. זה מפליא אותי כמה ש... וכיום זה גם מרגיז אותי. כמה שמלמדים על היסטוריה יהודית ושום דבר על כללי.
כאילו מלחמת העולם השניה זו היתה השואה. זה באמת פרק איום ונורא וגדול וחשוב אבל זאת היתה מלחמת עולם.
זה היה כל המזרח הרחוק שאף אחד לא יודע איפה זה. חוץ מזה שעכשיו כולם היו שם.
אבל מה? אדם לא יכול ללמוד משהו או לקרוא איזשהו.
כנראה שהחומרים האלה לא מספיק נגישים בכל מיני רמות גם טכנית. אין מספיק מידע.
לא היום בעידן האינטרנט. אבל קודם כנראה.
כן. כי בתי הספר לא מלמדים זה. לא מלמדים הסטוריה כללית. אני מצטערת הם לא מלמדים הסטוריה כללית.
מה חשוב לך היום?
סליחה.
מה חשוב לך היום? מה ככה כשאת אוספת את כל הדברים ככה לאיזשהו מבט שמתבונן מלמעלה?
לי חשוב לי חשובים שלושה דברים ואני לא יודעת מה אני יכולה לעשות בעניין אבל אני חושבת על זה.
חשוב לי מאוד לא לשרוד אחרי אחד מהילדים שלי. לא לשרוד אחרי מדינת ישראל ולא לשרוד אחרי עצמי.
כלומר. לא כשאני אגיע אלצהיימר יגמור אותי ואני לא אהיה אני יותר.
זה שלושה דברים שהם מאוד חשובים לי ואני חושבת עליהם ואני מודאגת מהם.
יש לך חשש שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד?
בטח.
אז בואי תסיימי במשהו חיובי. מה את יודעת. יש לך חיוכים נפלאים. בואי תאחלי משהו טוב למשפחה שלך.
כמובן שכל זה לא יקרה. שאף אחד לא ימות שמדינת ישראל תהיה לעולם ועד.
ושאני באמת אמות לפני שאני אהיה למעמסה על כולם ועל עצמי.
אז אני באמת מאחלת את זה. אבל יש לי תורשה לא מבטיחה.
אבא שלי נהיה בן 103 ושלוש השנים האחרונות היו לגמרי מיותרות.
ואני הייתי לא מזמן. אני נסעתי להודו כי אחת הנכדות שלי התחתנה שם והייתי צריכה חיסונים.
הלכתי לרופא והוא מאוד התפעל מאיך שאני בריאה... ואיחל לי עד 120 אמרתי שאת זה ממש הוא לא צריך לאחל לי.
אז הוא אמר בבריאות טובה. אז אמרתי אבל אז אתה מניח מראש שכל הסביבה תהיה בבריאות כל כך טובה.
שאם לא כן את יכולה לעמוד על הקבר של כל מי שיקר לך וכל מי וכל מה שיקר לך וזה.
זאת אומרת. תארי לך שבאמת באמת היית בבריאות טובה ובהכרה מלאה חיה עד 120 מה היו חייך?
אסור לחשוב על זה בכלל. אז בקיצור אני חושבת שפעם כששבעים היה נקרא חיים מלאים ומספיקים לאדם.
שזה היה הרבה יותר טוב. אני עכשיו בת 82 כמעט.
אז אני מצטרפת לברכות למרות כל מה שאמרת לאריכות ימים. לבריאות טובה ושכולם יהיו בבריאות טובה.
תודה רבה גם גם שלך. גם לך וגם לכם.
את מרגשת. את יודעת לספר סיפור. את יודעת לצחוק. את יודעת רגשות. רואים את הרגשות שלך.
ותודה גם החכמתי גם למדתי הרבה. תודה רבה.
אני מקווה שנכון מה שלמדת אבל לא למדת כל מיני דברים לא נכונים.
אלה ההורים שלי. לואי ואסתר לוי בביתם הראשון בפאסר-מנגו באי ג'אווה ב-1932.
כאן רואים את אמי אסתר ואותי בתור תינוקת. 1935.
כאן רואים את סבי. אלפרד לוי. אינני יודעת באיזה שנה. ממש לא.
כאן סבתי. מתילדה לוי. עם אבי כתינוק דודתי קרולינה שאני נקראת על שמה ודודי ברם.
רגע אני לא רואה כל כך טוב. כן זה אני.
כאן רואים את אבי. אני. אמי ואחותי תמר.
אמסטרדם 1946. אני. אמי. אחותי.
זו ההגדה בעברית ובהולנדית שסבתי שלחה עם הקדשה אלי לאינדונזיה ב-1939.
זאת המשפחה שלי.
עדותה של קרולינה לין ווטרמן לוי ילידת 1935 Jakarta אינדונזיה על קורותיה בתקופת הכיבוש היפני באינדונזיה בשנים 1945-1942 משפחה הולנדית ציונית; ההורים ילידי Amsterdam הולנד; עבודת האב בתור אגרונום; מעבד לאינדונזיה (קולוניה הולנדית) ב-1935 [?]; פרוץ מלחמת העולם השנייה; אובדן הקשר עם המשפחה בהולנד; פרל הרבור; גיוס האב הקצין לצבא ההולנדי באינדונזיה; הכיבוש היפני; נפילת האב בשבי בפברואר 1942; השתתפות האב בבניית הגשר על נהר ה-Kwai; מעצר הנשים והילדים במחנה שבויים באינדונזיה; החיים במחנה; שחרור באוגוסט 1945; שיבה להולנד בדצמבר 1946; קבלת מידע על אבדן בני המשפחה בהולנד; עלייה לישראל ב-1949.
מספר פריט
13173177
שם פרטי
לין
קרולינה
שם משפחה
ווטרמן
לוי
תאריך לידה
1935
מקום לידה
Jakarta, אינדונזיה (הולנדית)
אופי החומר
עדות
שפה
Hebrew
חטיבה ארכיונית
O.3 - עדויות יד ושם
תקופת החומר מ
06/07/2017
תקופת החומר עד
06/07/2017
מוסר החומר
ווטרמן לוי לין קרולינה
מקור
כן
מקום מסירת העדות
ישראל
סוג עדות
וידאו