חנות מקוונת יצירת קשר אודותינו
Yad Vashem logo

מלכיאל מיקי יונש

Testimony
היום יום חמישי. י' בתמוז תשע"ז. 6 ביולי 2012.
אנו מראיינים מטעם יד ושם את מלכיאל מיקי יונס בביתו ברחובות.
מיקי יונס הוא יליד טיימוסמרה ברומניה. 6 בדצמבר 1932. מראיין יגאל וילפנד. צלם רונן גלזר.
מיקי. ספר על הוריך.
הורי שניהם אה. ילידי בודפשט. אה. אבי עסק במסחר.
התחיל את דרכו כסוכן נוסע זה נקרא בזמנו. עד בחברה למסחר עורות.
אה. זה היה עדיין ברומניה. ואמי לבית הרצל. אה. סידוניה הרצל.
בת לסבי יוסף הרצל. שהוא עסק אף הוא במסחר ובתיווך.
יש קשר למשפחת הרצל?
כן.
כן? מה?
זה קשר רחוק. הסבא שלי יוסף הרצל הוא היה בן דוד מרוחק של חוזה המדינה.
ומה שזכור לי עוד מילדות. אני לא זכיתי לראות אותו מעבר לגיל חמש או שש. משהו כזה.
היה לו פסלון תמיד על השולחן. לא על השולחן. על איזשהו רהיט. פסל של הרצל.
כשעוד לא היה כל כך מקובל.
כן. כן. הם התחתנו מתי?
הם התחתנו בשנת 26'. 1926 למיטב זיכרוני. אה. גם בטימשוארה ברומניה.
לאן שאבי ברח מפני הרדיפה של השלטון ההונגרי שבא לאחר השלטון הקומוניסטי הקצר ב- 1919.
זה היו רדיפות של קומוניסטים. של יהודים גם.
הוא ברח אז לרומניה איפה שהוא הכיר את האמא שלי שבאותו זמן גם כן חיה ברומניה בטמשוואר.
בטימשוארה איך שזה נקרא היום.
והם התחתנו שם ב- 26'. אבל בשנת 41'. אחרי שהות ביניים בטרנסילבניה המשפחה חזרה לבודפשט.
כן.
זה היה בקיץ 1941.
כן. תספר מי היה במשפחה.
במשפחה המורחבת יותר אתה מתכוון?
לא. במשפחה שלכם קודם כל. תציג את הילדים. אותך ואת אה.
הילדים. יש לי שלושה ילדים. אה. בת היא הבוגרת.
לא. לא. לא היום. אני אומר. הילדים אז. שאתם. אחרי שההורים מתחתנים.
אה. הבנתי. אחרי שההורים מתחתנים. אה אחי נולד. אחי הבוגר נולד בשנת 1928.
מה שמו?
אה. טיבור. אה. אני נולדתי ב- 1932 כפי שזה נאמר. בינינו היה עוד ילד שנפטר בגיל כמה שבועות.
דודות חיו גם כן בטימשוארה והסבא מצד אם גם כן חי בטימשוארה ושם הוא נפטר גם אחרי מלחמת העולם.
אה. אבל. אה הסבא מצד אבי הוא חי בבודפשט כל החיים שלו וגם הסבתא שלי.
מצד אבי הכוונה. אה. זאת המשפחה הקרובה מאותם הימים.
כן. עכשיו אה. ספר על אה הבית שלכם בטימשוארה.
כן. בטימשוארה עדיין אבי היה סוחר נוסע מטעם החברה הזאת למסחר בעורות.
זאת הייתה חברה של שני אחים גרמניים.
אה. כידוע בטרנסילבניה וגם באזור באנאט. אה. הייתה אה. היה מיעוט גדול של גרמנים סקסונים.
והוא עבד אצלם. יחסים טובים מאוד.
ובשנת 1938 הוא החליט לעבור לטרנסילבניה.
אבי כלומר. החליט לעבור לטרנסילבניה לעיר שהיום נקראת קלוז' אפוקה.
בהונגרית זה היה קולוז'וואר. אה. שם חיינו שלוש שנים.
אבי שם ייסד בית מסחר גדול עצמאי משלו שהיה לו חלק סיטונאי וחלק קמעונאי.
אה. המצב הכלכלי שלנו היה משופר למדי אז באותה תקופה. אה ב- 1941. אה.
נגיע לזה עוד.
כן.
נישאר ב- 38'.
כן.
אז אתם מגיעים לקלוז'.
כן.
שהיא אז בירתה של טרנסילבניה.
טרנסילבניה. נכון.
ותתאר את. אתה אומר. תתאר את הדירה שלכם.
(צוחק) הדירה שלנו הייתה דירה מאוד מודרנית כפי שזה נחשב אז.
אה. הרחוב נקרא רחוב מייאליש. והיה מצוייד במתקנים שנחשבו אז מודרניים.
במעלית חצרנית וחדר כביסה עם ייבוש חשמלי וכל מיני דברים יפים.
הדירה שלנו הייתה בת ארבעה חדרים עד כמה שזכור לי. אבל דירה גדולה.
שוב. היה לנו גם. אני זוכר במטבח בישול גם חשמלי וגם גז.
וחיינו שם בנוחות אפשר לומר. עם עוזרת בבית. כפי שזה היה מקובל באותם הימים ובאותה החברה.
הייתה לנו מכונית. אה. גם. אה. עם נהג.
ומצבנו היה משופר עד. עד שהמושל הורטי נכנס לעיר.
וכתוצאה מהסכם וינה. אה. הונגריה קיבלה חזרה את העיר הזאת לתחומה.
וב- 41' אבא שלי החליט. אם כך.
בוא. נחזור לזה תכף.
כן.
אנחנו עכשיו בשלוש שנים האלה.
האלה. כן.
שאתם שם.
אז.
אתה בן שש.
אה. פחות או יותר. כן.
אתה הולך ל.
אני הלכתי כיתה א'.
כיתה א?
בעיר הזאת. וגם כיתה ב'.
כן. תתאר.
כיתה א' ו- ב'. כיתה א' למדתי עדיין ברומנית.
זאת הייתה שפה לא כל כך מוכרת לי כי העיר סך הכל הייתה ברובה תרבות הונגרית.
כי זאת הייתה פעם עיר שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.
אמנם היו שם גם מיעוטים גדולים. זאת אומרת היו שם רומנים. הונגרים. סרבים אפילו גרמנים.
היו הגרמנים רבים גם.
אבל השפה הרשמית הייתה רומנית כמובן באותם הימים ואני את כיתה א' למדתי בשפה הזאת.
אה. אבל זאת לא הייתה השפה המדוברת במשפחה או בקרב החברה שלנו אז הספקתי לשכוח אותה.
בכיתה ב' כבר למדתי בשפה ההונגרית שהיא נחשבת כמובן לשפת אם.
כי זאת הייתה שפה גם שדיברנו בביתנו וגם בחברה שלנו.
אז בבית. אתה אומר. מדברים הונגרית?
כן. בבית מדברים הונגרית.
מדברים עוד שפה?
סליחה?
יש עוד שפה? כמו יידיש?
אה. גרמנית הייתה שפת הרקע הייתי קורא לזה. אבי וגם אמי היו רהוטים בגרמנית.
אבא שלי עבד גם בחברה גרמנית כפי שציינתי.
בכלל. זאת הייתה מעין שפת תרבות באותם הימים באזור הזה. אה.
בכיתה. בכיתה יש לך חברים יהודים? גרמנים?
אה. יהודים.
אה הונגרים? מה?
בבית ספר שאני למדתי פחות. אבל אח שלי הבוגר הוא למד ב. זה נקרא הליצאום.
זה גימנסיה בעצם. בגימנסיה יהודית. והוא בהחלט למד בסביבה. של. עם חברים יהודים.
אה. בבית ספר שאני למדתי לא זכור לי.
היו וודאי גם יהודים כי סך הכל בעיר הזאת הייתה. היה מיעוט יהודי גדול למדי.
אה. חברים אני לא כל כך זוכר. היו שם רומנים והונגרים במעורב הייתי אומר.
היה איזה. הרגשת איזשהו יחס אחר ליהודי או?
לא. ממש לא. אנטישמיות. לי באותה התקופה. טוב אני הייתי ילד סך הכל די קטן.
אבל לא חיינו באווירה שהורגשה אנטישמיות. ממש לא.
חגים?
חגים. אה חגגנו. כמקובל בגולה באותם ימים. היינו שייכים לקהילה היהודית. אה. מודרנית אמנם.
זאת אומרת לא אורתודוקסית. וחגגנו את החגים היהודיים אבל לא הרבה מעבר לזה.
אחי היה בר מצווה באותם הימים. באותם השנים ואת האירוע הזה דווקא אני זוכר.
כן.
אה. היה הכל בהתאם למקובל ביהדות מודרנית הייתי קורא לזה.
איפה עשו את זה?
אני זוכר רק את החגיגה בביתנו. אני לא זוכר את בית הכנסת.
אז מה עשו בבית? לכבוד הבר מצווה?
בבית היו מוזמנים אה. ילדים ומבוגרים ומתנות אני זוכר שקיבלו.
אח שלי קיבל אני זוכר עד היום קצת. אה. קיבל מצלמה שזה היה עוד משהו באותם ימים.
שעון זהב שאסור היה לו להשתמש כמובן עד שהוא התבגר וכמובן שהכל הלך בשואה לאחר מכן.
אתה זוכר בלילה. כשאתה הולך לישון. אמא שרה משהו? או. איך משכיבים אתכם?
אה. לא הייתה תרבות של סיפורים. היה לנו בית סך הכל אה. מקובל אה.
באותם הימים כפי שאני מרגיש ומשווה את זה לחיי חברה היום. הורים הקדישו פחות לילדים.
זאת האמת. אני לא אומר את זה כתלונה חלילה כי אנחנו גדלנו בהחלט באווירה טובה.
אבל אה. קיבלנו מתנות והכל היה בסדר ונחמד וטוב אה. והתעניינו בבית הספר אחרינו. זה גם היה בסדר.
אבל לא הייתה תרבות כזאת של אה. של סיפורים או איזה אירועים משותפים רבים עם ההורים.
ההורים הייתה להם חברה משלהם וילדים חברה משלנו. זה לא היה כל כך במעורב.
אה. טיולים היו כן בעצם. אולי אני הייתי צריך להוסיף שעקב שאמרתי מקודם.
הייתה לנו מכונית עם נהג ועשינו טיולים בקרב טרנסילבניה בכמה מקומות.
אה. זה בעצם ה. זאת החוויה אולי שאני יכול להזכיר שהייתה משותפת להורים ולנו.
אה. אני זוכר צוענים בדרך שזה היה. היה לי קשה לראות את התרבות העלובה שהם היו בה.
זה זכור לי היטב. אה. זכורים לי כל מיני אירועים מעניינים.
כמו שאבא שלי קנה טבעת יהלום פעם לאמא שלי וזה. היא איבדה את זה באיזשהו מקום.
איך הוא הגיב על זה?
אה. דווקא סיפור מעניין כי.
ספר.
למרבה הפלא. הוא פרסם את זה בעיתון נדמה לי או משהו כזה
וכעבור כמה ימים הגיעה ילדה. שהיא מצאה את הטבעת ואבי מצא לנכון ללכת לבית ספר שלה.
קודם כל קנה לה טבעת זהב. לילדה. למזכרת של האירוע הזאת.
והלך ועמד על כך שהוא ישבח אותה לפני הכיתה על המעשה ההגון שהיא עשתה.
זה אחד האירועים שזכור לי מאותם הימים.
והייתה. זה כבר שנים שמתחיל אה. עוד מעט תפרוץ מלחמת העולם השנייה.
נכון.
אבל מה. מה אתה בתור ילד. בכלל באווירה. יש משהו?
כן. הייתי ילד בכלל מאוד ערני ומאוד מתעניין. אפילו בפוליטיקה. מגיל צעיר.
ואני זוכר אפילו את פרוץ המלחמה ב - 39'. כי זה היה מדובר על זה בבית.
זאת אומרת זה היה אירוע. אנחנו עוד לא הרגשנו את זה. אבל זה בכל זאת היה אירוע שנדון בקרב ביתנו.
ואף שכפי שאמרתי. עד שנת 41' אנחנו לא הרגשנו עוד לחץ של אירועי המלחמה.
בשנת 41'. כשאבא שלי החליט לחזור לבודפשט כבר המצב השתנה.
למה הוא החליט לחזור לבודפשט?
אה. זאת שאלה. זה עד היום זה לא לחלוטין ברור לי.
אבל הוא סך הכל. היום אני מבין את זה קצת יותר טוב. כי סך הכל הוא נולד וגדל בבודפשט כן.
עד גיל 25. 24 משהו כזה הוא חי בבודפשט. וזה. זה התרבות המוכרת לו.
אה. תראה. אפילו ההורים שלי אפילו לא ידעו.
הם ידעו רומנית אבל קלוקלת קצת אני חושב כי הם. לא הייתה להם השכלה רומנית למשל.
השכלה שלהם הייתה הונגרית כולה.
וכנראה שהוא התגעגע לתרבות הונגרית כי אז עוד לא יכולנו לראות את העתיד למרבה הצער.
למה זה יוביל כל ההשתתפות של הונגריה במלחמה וכך הלאה. ולא חשנו את הסכנה.
אולי כדאי להעיר פה פרט מעניין. שכשההונגרים נכנסו לקלוז' לקולוז'וואר.
המעביד הקודם של אבי הציע לשלוח משאית ושנעמיס את כל חפצינו על המשאית הזאת ושנעבור לרומניה.
שלא. לא ניסע להונגריה.
זה היה מעניין.
כי אבי לא. לא שמע בקולו. לצערנו אני יכול לומר כי אילו כן היה שומע בקולם של המעבידים האלה.
זה היו שני אחים שאני זוכר את שמם. האחים מיס קראו להם.
אילו היה שומע בקולם אז אמי כנראה הייתה שורדת את השואה.
כי ברומניה היחס ליהודים באזור הזה של טמשוואר.
טימשוארה היה הרבה יותר סלחני ולא הייתה השמדה שיטתית כן.
אבל זה סיפור מן העבר.
אה וכנראה שהוא החליט לחזור לבודפשט בגלל הגעגועים לתרבות המוכרת יותר וכך הלאה.
ואולי הוא קיווה גם עוד עדיין להשתלב במסחר למרות שזה ממש לא הצליח.
כפי שנשמע אחר כך. וב-41' העמסנו את הכל. כל חפצינו.
מתי ב- 41'? אחרי כניסת.
זה היה בקיץ לפי מיטב זכרוני.
אחרי כניסת הגרמנים לברית המועצות? ב- 22 ביוני 41'?
ב- 41' אה. זה אני לא יכול לזכור. כי הכניסה של הגרמנים לרוסיה הסובייטית היה.
22 ביוני 41'.
כן.
אז זה באמת קיץ.
אה. כן. נכון. אה. זה לא נחרט בזיכרוני
על אף שנחרט בהחלט בזיכרוני. אירועי המלחמה והכיבושים הגרמנים ברוסיה וגם מכיוון הפוך.
אני עקבתי באטלס שהיה לנו עם אבי ביחד מה קורה בחזית הסובייטית.
ועד היום אני זוכר שמות של ערים שנכבשו ונכבשו שוב.
היום זה אמנם אוקראינה אבל אני זוכר את חרקוב ואת כל המקומות האלה.
כן.
על אף שהייתי סך הכל ילד בן תשע. עשר. אחת עשרה.
לא זכורים לי אירועי המלחמה ממש באותם. באותו הקיץ שחזרנו לבודפשט
כי אני הייתי טרוד בכניסה לבית ספר חדש. סביבה חדשה. תרבות חדשה.
כן. תחזור רגע ותתאר את המעבר מקלוז'
לבודפשט.
לבודפשט.
כן. אבי דאג. הוא קנה דירה בשכונה טובה בבודפשט. דירה אמנם יותר קטנה מאז שהייתה לנו בקלוז'.
כי. אני חייב מיד להוסיף שמבחינה כלכלית מצבנו היה הרבה יותר לחוץ מאשר בתקופה שהיה שחיינו ברומניה.
כי כבר חוקי היהודים מה שנקרא. שהיו דומים לחוקי נירנברג הידועים. היו כבר בתוקף.
למשל יהודים. ב41' כבר אסור היה להם לפתוח חנויות.
ועד היום זה לא לחלוטין ברור לי ישירות ממה בעצם התפרנסנו באותם הזמנים.
אבל זה די ברור לי שלאבי היו חסכונות והון מסוים שהוא הצליח להציל מרומניה והונגריה לאחר מכן.
ואיכשהו לחיות מזה בבודפשט כאשר חזרנו ב- 41'.
היה מאוד ניסיון לפתוח עסק קטן למסחר עורות. שזה. זאת הייתה מומחיותו. אבל דרך איש קש.
כי יהודי לא יכול היה כפי שאמרתי לפתוח חנות.
אה. אז חיינו עדיין בשנים האלה מעט בלחץ כלכלי אבל עדיין לא היינו במצב קשה בוא נאמר מה שנקרא.
אתה אומר שאתה הולך לבית ספר חדש.
הו. אז עכשיו. אני הלכתי לבית ספר חדש. בית ספר עממי כפי שזה היה נקרא.
אה. החלוקה של חינוך בהונגריה שונה מאשר לאחר מכן מקובל היום גם שם וגם אצלנו.
זה הלך בשני מסלולים אפשריים. זה. ארבע ארבע ארבע או ארבע ושמונה.
זאת אומרת ארבע כיתות יסודיות ואחר כך או גימנסיה שהתחיל בגיל עשר נגיד.
או מה שנקרא ארבע שנים של בית ספר. אה בית ספר תיכון אמנם אבל היה מעט נחות מגימנסיה.
שאחר כך הרוב הלכו לאיזשהו מסלול מקצועי או מסחרי מה שנקרא.
אז. אני הייתי בבית ספר יסודי כיתה ג' בבודפשט.
אה. אני לא יכול לומר שהיה. הרגשתי באנטישמיות קיצונית עדיין. ממש לא.
אה. בכיתה שלמדתי בה היו הן יהודים והן גויים. הרוב היו גויים.
אבל היה מספר לא גדול של יהודים באותה הכיתה גם.
אה. הרגשתי יחס מעט אנטישמי אמנם מוסווה מפי המורה שלנו.
קשה לבטא את זה בהצהרות או משהו כזה.
אבל הרגשתי שהוא לא אוהד יהודים גדול אף שהוא נשמר מהתבטאויות קיצוניות.
אבל לך אישית היה איזה שהוא. איזו שהיא תקרית או איזה שהוא?
תקרית אה. קשה לומר.
קשה לי אולי לקרוא לזה תקרית אבל העוינות שלו התבטאה בזה שפעם הוא העיר לי על זה.
אני הייתי טוב מאוד בשפות וידעתי הונגרית רהוטה. כמובן זאת הייתה שפת אמי.
אבל יותר מזה. אני קראתי ספרים מכיתה. מגיל חמש.
לפני שנכנסתי לבית ספר קראתי כבר ספרים ומטבע הדברים הייתי טוב.
הן בקריאה בקול רם אני מתכוון. בהקראה. והן בספרות.
שהכרתי כבר בכיתה ד'. שהיה גם המורה שלי. ג' ו- ד' זה למדתי בבית ספר יסודי.
וכשביקש להקריא לי פעם איזה משהו אז הוא ממש כעס עלי. הוא אומר. יונש!
אתה קורא כמו המגיש חדשות ברדיו! הוא לא הבין שזה בעצם בשבילי מחמאה. אני לא יודע מה.
כן.
אבל הוא. הביטוי הזה לכעס אני פרשתי כמשהו שיש לו נגד יהודים כאילו מן. משכילים יותר או משהו כזה.
אה הא.
כי בסביבה שלי החברתית באותה כיתה גם. אז זה היה מעמד לא הכי גבוה בוא נגיד ככה.
אז אולי יכול להיות שהתבלטתי קצת יותר מדי עם התכונות שלי בלימודים והוא לא כל כך אהב את זה.
אז זה. אבל עם זאת זה היה. אני לא הרגשתי לחץ בוא נגיד. זה היה מוגזם לומר שהרגשתי לחץ.
איזה ספרים היית קורא?
הו. זה רשימה מאוד ארוכה. אבל זה דומה לרשימה של ילדים בכל העולם שאז קראו.
כן.
באירופה בעיקר. ספרים של קארל מאי הידועים על אינדיאנים וכך הלאה.
אה. קראתי את כל הספרים נדמה לי של אלכסנדר דיומא.
כן.
את שלושת ה.
מוסקטרים.
מוסקטרים ומונטה קריסטו וכל הדברים האלה. אבל קראתי ספרים רבים מאוד.
אני באיזה שהוא שלב. אני זוכר שביקשתי רשות מההורים להירשם לעוד ספריה.
כי אני קראתי בכזו מהירות שלא הספיקו לתת לי השאלות במהירות מספקת אז הייתי רשום לשתי ספריות.
וקראתי באמת הרבה מאוד מכל מיני תחומים.
ז'ול ורן גם?
ז'ול ורן גם כמובן. וגם התלבשתי על לקסיקונים. אה גם. אני זכור לי מעניין.
בבית הייתה לנו גם ספריה כמקובל בכל בית יהודי באותם הימים.
והיה לנו לקסיקון מורחב שבו עיינתי הרבה.
בהיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה גם. לאבי היה כמה כרכים.
וזכור לי גם. אמנם זה היה קצת יותר מאוחר. על האסטרונומיה.
קראתי ספר של ג'ינס. היה אסטרונומר המלכותי בבריטניה שכתב ספר נהדר על אסטרונומיה.
גם זה אני זוכר שקראתי והתעניינתי בנושא הזה. ועוד כל מיני דברים. הכל הבא ליד.
זה אני זוכר עד היום. היה לנו. הייתה לנו סדרה שלמה של סופר אנגלי שעד היום הוא ידוע היטב.
זה פי.ג'י וודהאוס. שהיה מתורגם להונגרית ואנחנו בלענו את הספרים האלה. אה. זה גם זכור לי.
היה לנו הרבה כרכים מהספרים שלו בבית. הכל מתורגם להונגרית אבל.
מה עם ספורט?
אה. ספורט לא. הבית שלנו לא היה ספורטיבי. אה. זה בא רק אחרי המלחמה.
אה. דווקא תקופה הקומוניסטית שלזכותם אני יכול לפחות את הדבר הזה לציין.
כן.
לא שום דבר אחד לא כמעט. אה. אבל באותן השנים לא.
לא זכור לי שעסקנו באיזה שהוא ספורט.
פרט לכמובן לכדורגל שזה היה ספורט לאומי בהונגריה כידוע באותן שנים.
אבל שוב פעם. כאוהדים. לא כ. בעצם. אני לא מדייק כל כך.
כי לשחק כדורגל במגרש שהיה קרוב אלינו זה היה כמעט עיסוק יומיומי.
אה. אז כן שיחקתם.
זאת אומרת שיחקתי כדורגל זה כן. עם הסביבה. אבל הייתי ילד חלש וקטן בהרבה מהמתאים לגיל שלי.
אז בדרך כלל הייתי בין האחרונים שבחרו לקבוצה.
אבל בכל זאת עסקתי בזה בהתלהבות רבה וגם אבי לקח אותנו למגרש כדורגל מדי ימי ראשון.
למגרש כדורגל שקיים עד היום.
והוא ידוע. אז היה ידוע שזה היה המגרש היחידי בכל המדינה שכבר אפשר היה לשחק בערב עם תאורה.
אה.
אז עוד לא היה מקובל. נראה לי בכל העולם אפילו.
של איזה קבוצה זה?
זה היה ואשאש.
ואשאש. אחר כך היה אונוולד וזה?
זה. אני חושב שמוואשאש נהיה האונוולד אם אני לא טועה.
כן. פושקאש שיחק איפה?
אני ראיתי את כל קבוצת הפלא הזאת עוד על המגרש כן. פושקאק לא שיחק בואשאש. לא.
הוא שיחק בקבוצה שייחסו לו אנטישמיות לא מועטה דרך אגב.
טוב. זה. נגיע יותר מאוחר. כן.
אז אתה עכשיו. זה ב- 41'. אתה הולך בעצם כיתה ג' אמרת?
כיתה ג'.
ג'.
ו- ד'.
ו- ד'.
באותו בית ספר.
האח שלך כבר.
האח שלי.
בתנועת נוער?
הוא כבר נכנס לגימנסיה.
כן. מה שמו?
אה. טיבור.
טיבור.
כן. הוא שנה אחת הוא למד בבית ספר מעורב גויים ויהודים. גם בית ספר חזק מה שנקרא.
לאחר מכן הוא התחיל ללמוד בגימנסיה יהודית שהייתה. היה בית ספר לתפארת אפשר לומר.
מכל הבחינות. רמה מאוד גבוהה של הוראה. אה הוא גם סיים בגרות באותו בית ספר לאחר מכן.
אחת הסיבות שזה היה בית ספר מפואר כל כך.
משום שהמורים בו לא יכלו להתקדם לאקדמיה. זה היה אסור עליהם. לא יכלו להיות פרופסורים.
אז כך שהרבה מן המורים היו ממש ברמה אקדמית של אוניברסיטאות. מורים ממש משכמם ומעלה.
וגם חומר ההוראה היה מאוד מתקדם. אני נוהג לומר שזה בערך שווה לתואר ראשון אצלנו היום.
כן.
למדו. הרבה מקצועות. הרבה שפות. צריכים לדעת עברית. אה לטינית.
זה היה נלמד כמו תנ"ך אצלנו. שמונה שנים. ולמדו גם גרמנית כמובן. זאת הייתה שפה שנייה באותם ימים.
ואתה ידעת עברית?
לא. ידענו רק ממה שספרי התפילה.
אולי פה אני צריך להוסיף שבכל בתי הספר.
בכלל בהונגריה. באופן חוקי מ- 1867 יהודים נהנים משוויון זכויות מלא.
מבחינת הדת. זאת אומרת זאת הייתה דת מוכרת מה שנקרא.
כאשר חייבים אולי להוסיף שעד 1867. במאה ה-19. אפילו הפרוטסטנטים הם לא היו דת. לא הייתה דת מוכרת.
אבל משם ואילך היהדות היא נהנתה בעצם אפשר לומר מתור זהב.
עד מלחמת העולם הראשונה פחות או יותר.
זה התבטא בעיקר בהתקדמות כלכלית עצומה של המיעוט ההונגרי בהונגריה. בהשכלה.
זה היה אולי אחר כך בעוכרינו.
כי יש כאלה שטוענים שהאנטישמיות שהתעוררה אחרי מלחמת העולם הראשונה בעיקר
זו הייתה תוצאה בעיקר של קנאה לאחר שחמישים אחוז מכל הרופאים היו יהודים בהונגריה.
חמישים ו. יותר מחמישים אחוז היו עורכי דין.
כאשר האוכלוסייה היהודית היא לא עלתה אף פעם על חמישה אחוז בהונגריה.
זאת אומרת זה היה איזה פער עצום בין העמדה החברתית שהיהודים תפסו לבין מספרם באוכלוסייה.
אז כך שמבחינה השכלתית. בפני היהודים עמדו אופציות מאוד חזקות ויהודים מיד ניצלו את זה.
מהתחלה שקיבלו שוויון זכויות. עד שבא בעצם ה.
כן. מה קורה עם אבא ואמא ב- 42'. 43'?
כן. אבי היה די אה. מיואש אולי זה טיפה מוגזם אבל אה. היה מצב רוח ממש מאוד לא טוב.
הוא היה אדם פעיל והוא לא יכול היה בעצם לעבוד ממש. כן?
אלא הוא היה צריך להפעיל את החנות הקטנה הזאת שהוא פצח דרך איש הקש שגם הוא.
לא היה מי יודע כמה אמין ומוכשר לנהל את העסק הזה וזה כמובן הטריד אותו בתקופה הזאת.
אמא שלי הייתה עקרת בית כמקובל באותן משפחות באותם הימים.
היא הייתה מאוד מאוד קפדנית לגבי ניקיון וסדרי הבית והייתה כמעט כפייתית.
היא הייתה בשלנית גדולה אבל הייתה לנו גם עוזרת. גם שם בבודפשט.
והיא ערכה את הקניות יחד איתה ובישלה והכינה לחורף ריבות ותבשילים ולא יודע מה.
אה. לא היו לה יומרות מיוחדות בתעסוקה וזה היה מקובל באותם הימים מאוד בחברה שלנו.
רוב הנשים היו עקרות בית ולא עסקו בעבודה כלשהי.
ניגנה פעם על כינור כנראה אבל אני לא זכיתי לשמוע אותה.
כנראה שזו היה איזה תקופה מהעבר כזה. טיפלה בנו. כמובן.
והעוזרת אתה אומר הייתה עוזרת לה. ואיך הקשר שלך איתה?
העוזרת אצלנו. כמקובל שוב פעם באותם ימים. היא גרה איתנו.
זאת אומרת היה לנו חדר. היה חדר אחד שזה היה שלה.
והתנאים שלה היו טובים למדי על פי אמות המידה של אותם הימים כמובן.
לכן זה היה מקובל בקרב האיכרים. אלה בנות לרוב שבאו מהפרובינציה מכפרים. איכרים.
אבל הייתה רווחת הדעה שזה מאוד כדאי לעוזרות לעבוד אצל יהודים.
כי היהודים מתייחסים יותר יפה אל העוזרות מאשר הגויים.
כנראה שזה היה נכון כי היחס שהם קיבלו היה מאוד יפה.
לתת דוגמה קטנה. ואת זה לא הזכרתי קודם. הייתה לנו עוזרת שהייתה אצל הסבתא שלי עוד בטימשוארה.
היא באה אחרינו לקלוז' קולוזואה.
והאבא שלי מצא אותה אפילו בקלוז' איפה שהוא ברומניה והצליח להביא אותה אלינו אפילו לבודפשט.
הייתה אצלנו בבודפשט איזה תקופה. הייתה אישיות מאוד מיוחדת. אנחנו מאוד אהבנו אותה.
אבל זאת הייתה תקופה לא ארוכה אבל לאחר מכן היו לנו כמה עוזרות. עם כולן היו יחסים מצויינים.
זאת אומרת היו באמת חלק מהמשפחה. זה. זה היה מאוד. היו להם חיים נוחים.
היום זה כמובן היו מתייחסים לזה אחרת.
כי בכל זאת להיות 24 שעות איתנו. היה להם חופש גם כמוהן. אבל בכל זאת רוב הזמן הן חיו איתנו.
מתי מרגישים. או מתחילה בשבילך המלחמה?
הלחץ הרגשנו לפני זה. אבל אני לא יכול לומר שזה באופו ישיר ומיידי.
היה כמובן נומרוס קלאוזוס שזה עוד אה. זמן קצר אחרי מלחמת העולם הראשונה.
שלפיו יהודים לא יכלו ללמוד באוניברסיטאות אלא כאחוז שלהם באוכלוסייה.
שזה היה עונש קשה כי זה צמצם לגמרי כמעט את הלומדים.
היו קרובי משפחה שלי שעברו כתוצאה מזה לאיטליה להמשיך למשל את הלימודים.
לאחר מכן באה הוצאת היהודים מחיי הכלכלה. שזה בא בשנות השלושים.
שוב פעם. זה הלחיץ מאוד את המיעוט היהודי.
בנקאים וכך הלאה. ליהודי אסור היה לנהל בנק ודברים כאלה.
אבל שוב. זה לא היה לחץ ישיר עלינו.
הלחץ הישיר כמובן התחיל עם כניסת הגרמנים. שזה היה ב- 19 למרץ 1944.
כן. אתה זוכר את היום?
ממש.
תתאר.
מה שלי זכור בעיקר זה הכניסת הטורים האלה של הצבא הגרמני עם אופנועים וכל הדברים האלה.
שפתאום ראית אותם.
עכשיו יש לזכור שכניסת הגרמנים זה לא פורש על ידי רוב אוכלוסיית הונגריה כצעד עויין או כיבוש.
הונגריה הייתה שותפה לגרמניה במלחמתה נגד הסובייטים בין היתר. אחר כך גם האמריקאים.
על הנייר לפחות. ואף שהגרמנים. הם ציפו לאיזו שהיא התנגדות או משהו.
אבל מלבד כמה יריות שהיו פה ושם שהתרחשו. שאף אחד לא ידע על זה גם. רק לאחר מכן.
היה גיבור אחד מהאופוזיציה הפוליטית ההונגרית שהתנגד עם אקדח לכניסת הכוחות וירו והרגו אותו.
דמות ידועה בייצ'י ז'ילינסקי ויל מה שנקרא.
איך הוא נקרא?
עליו אחר כך כינו רחוב גדול בבודפשט.
איך הוא נקרא?
בייצ'י ז'ילינסקי. שם שקשה קצת לרשום. בייצ'י ז'ילינסקי.
כן. אבא שלך איפה היה?
הו. עכשיו. אני לא בדיוק זכור לי.
תראה הצרה העיקרית. אני אמרתי . אני הדגשתי את זה שבאופן ישיר לא הרגשנו את הלחץ.
אבל חייבים לזכור שלגבי היהודים בכלל האירוע החשוב. המרכזי והמדכא הייתי קורא לזה.
היה גיוס גברים הונגרים לשירות העבודה מה שנקרא.
זה החל כבר מיד עם כניסת המלחמה. אה. כניסת הונגריה למלחמה לצד הגרמנים בשנת 41'.
כי אז גייסו את הגברים היהודים. מגיל. בהתחלה זה היה מ-18 ואחר כך. לאחר מכן זה היה מגיל 16.
הרבה לאחר מכן. וזה היה. הפך להיות לקטל איום.
ההונגרים. הם הפסידו במלחמה מול הכוחות הסובייטים בצורה קשה ביותר.
היו משהו כמו מאה אלף חיילים הונגרים שנספו במלחמה. הייתי אומר. המטופשת הזאת מול הסובייטים.
כי זה היה חסר תקווה מלכתחילה. ההונגרים לא היו מצויידים מספיק טוב בנשק וכך הלאה.
וממילא הכוחות הסובייטים. אז כבר היו להם. הייתה להם עליונות בשדה הקרב.
כן.
אבל מה שקרה ליהודים זה יותר מעניין אותנו. היהודים גויסו ככוח עזר כאילו. לצבאות הונגריה.
והודות ליחס הקשה ביותר והאכזרי ביותר שההונגרים. החיילים ההונגרים ברובם הגדול. אני חייב לומר.
אה. התייחסו לכוח העזר הזה. הקטל בקרבם היה קשה ביותר.
אה. לבטא את זה במספרים. כארבעים אלף גברים יהודים נספו בערבות אוקראינה באותם הימים וגם לאחר מכן.
זה לא שם קרה. אבל עיקר האבדות היו בשדות הקרב של אוקראינה.
כי שם היו גם הקרבות החשובים בין הצבא ההונגרי ובין הצבא הרוסי בחורף 41' 42'.
היהודים הם לא. לא. לא נספו כתוצאה מיריות הסובייטים. בשום אופן לא. אז היה מקרים בודדים.
הם נספו מהקור האיום שלא נתנו להם את הלבוש המתאים.
ולא רק זה. אלא אפילו גנבו את הבגדים שהקרובים. שלחנו. ניסינו לשלוח אחריהם.
והקהילה היהודית ניסתה לדאוג להם וכל זה לא עזר.
הם היו בלבוש קייצי בקור איום של מינוס ארבעים מעלות. הם פשוט קפאו למוות ברובם.
ואוכל גם היה מעט. כך הקורבנות היו רבים מאוד. עכשיו כמובן.
וגם בפינוי מוקשים וכל מיני דברים כאלה.
כן. רציתי להזכיר פינוי המוקשים שהם נאלצו. יש שני כרכים רק על הנושא הזה.
שהם היו צריכים לפנות מוקשים בלי שום אמצעים. מי שהתפוצץ התפוצץ.
היו צריכים ממש בידיים ורגליים למצוא את המוקשים ורבים מאוד נספו בצורה כזאת.
היה מקרה אחד שהם היו. היה שם איזה בית חולים שדה כזה.
וההונגרים הציתו את הבית חולים ונספו שם מאות יהודים.
גברים יהודים בתוך הבית חולים הזה שההונגרים הציתו.
עם זאת. למען האובייקטיביות והצדק אני חייב לומר שהיו גם מקרים יוצאים מן הכלל. מעטים.
אני חייב להזכיר סגן אלוף. אלוף משנה הונגרי אחד בטרנסילבניה.שעשה את הכל שהוא יכול היה
להעביר אליו כוחות עזר יהודים. פשוט מתוך מטרה לשמור עליהם שהם לא יגיעו לגורל כזה.
זה מקרה אחד. שמו היה רביצקי שזה שם מוכר גם בישראל קצת.
כן. אבי רביצקי.
נכון. לכן אני זוכר גם את שמו. יש לי את הספר שלו גם אגב.
אגב. אחר כך בתקופה הקומוניסטית קטלו אותו.
כן.
לא משנה. זה סיפור אחר.
אה. והיה עוד מקרה שבתקופה הקשה הזאת פתאום מינו.
המושל הורטי שהיה מושל הונגריה. מינה שר ביטחון שקראו לו נאגיבצון. נאגי וילמוש.
זה אם את מסוגל לכתוב את זה יפה. נאגיבצון קראו לו. נקרא לזה בקיצור. זה היה שם משפחתו.
שהוא היה אדם הגון. לפחות לפי הקנה מידה של אותם ימים.
ואחרי שהוא שמע על המתרחש בחזית אוקראינה עם היהודים וכל הקטל הזה שכבר היה בתוך התרחשות.
הוא השתדל להקל על הגורל של אותם הכוחות עזר. זה בהחלט לזכותו.
הוא עשה פעילויות למשל שידאגו לביגוד. הרוב אמנם היה כבר לאחר מעשה למרבה הצער.
אבל לפחות לזכותו צריך לומר שהוא היה בין הבודדים שבהחלט ניסה לעזור ליהודים.
עכשיו. הקשר.
עכשיו.
כל הדברים האלה. הקשר לאבא.
הו. בדיוק. אז לזה רציתי להגיע.
לא. זה חשוב מאוד מה ש.
בוודאי.
את הרקע שנתת.
כן.
אבל.
זה. אני אמרתי שזה לא נוגע לנו ישירות כי אבא שלי היה מעבר לגיל.
אבל לאחר מכן שינו את התחומי גילאים וזה הוא כן גויס.
לצערי אני לא יכול לזכור בדיוק באיזה מועד הוא גויס אבל הוא כבר לא היה בין אלה שנשלח.
לאוקראינה.
נשלחו לאוקראינה לחזית. אלא הוא גויס לכוחות העזר ששהו בהונגריה. שגורלם אמנם לא היה בדיוק גן עדן.
אבל היה הרבה יותר טוב מאשר אלה שהיו באוקראינה. דוד שלי למשל נספה באוקראינה. לדוגמה.
אה. אבי גויס. אנחנו נותרנו לבד בבית. אמי. אחי ואנכי.
איפה זה הבית עכשיו? באותו מקום?
אה. אנחנו עדיין היינו באותו המקום והיינו שלושתנו רק בדירה.
באותה התקופה כמדומני לא הייתה לנו עוזרת כבר. אה גם. והקשר עם אבינו היה מועט.
אנחנו ידענו פחות או יותר איפה הוא נמצא אבל לא הרבה יותר מזה. התעוררה שאלה של המרת דת.
זאת שאלה אולי שכדאי להקדיש כמה מילים.
בהחלט. מי מעורר את השאלה?
אה. הייתה דעה שהתפשטה בקרב יהודים שאם ממירים את הדת אפילו בשלב כל כך מאוחר.
אולי זה עשוי לעזור ברדיפה נגד יהודים. כי על פי חוקי היהודים שעוד לא דיברתי עליהם.
שזה כבר בא אחרי כניסת הגרמנים. אלה שהתנצרו מזמן יותר. למשל. לתת לך דוגמה.
בכוחות העזר שנשלחו לאחר מכן לחזית. הם קיבלו סימון מיוחד.
בעוד שהיהודים היו צריכים לענוד איזה סרט צהוב. אלה ש. המומרים.
הם ענדו. הם ענדו טלאי צהוב? או סרט.
לא טלאי. אלה ענדו איזה שהוא סרט כמו. שהיה על היד שלהם. סרט צהוב.
אבל אלה שהיו מומרים יכלו לענוד. כבוד גדול. סרט בצבעי הלאום. כלומר. אדום לבן וירוק.
אז הם נבדלו כביכול מהיהודים הרגילים. האמת זה לרוב לא עזר להם בשום דבר.
אבל בכל זאת התפשטה הדעה הזאת שאולי זה יעזור.
כתוצאה מההבדלים הקטנים האלו. אני מדגיש. שהבדילו בין מומרים לבין יהודים.
שלא בא לידי ביטוי בסופו של דבר כמעט בכלום. שאולי כדאי להמיר את הדת אפילו שזה יחשב על הנייר כאילו.
ורבים עשו את זה. ואבי כתב לנו גלויה. אני זוכר את זה היטב. לאמי.
אני שומע שזה המרת הדת אולי עשויה לעזור וכך הלאה.
אתם תחליטו ותתייעצי עם הילדים מה הם חושבים על זה.
הילדים החליטו לא. על אף שלא היינו דתיים. סליחה.
היינו דתיים כפי שאמרתי קודם כן. בדתיות כזאת די מוגבלת שמרנו על החגים וכך הלאה.
לא שמרנו על הכשרות אפילו. ובכל זאת חד משמעית החלטנו שלא. אנחנו לא ממירים דת. אנחנו יהודים וזהו.
אתה זוכר את השיחה או את ה.
אני זוכר את זה היטב עדיין. ואני גאה בזה עד היום את האמת.
כן. מי זה. אחיך. אתה ואתם משוחחים ביחד?
ואמא. ואמא. אמא שאלה אותנו.
כן.
כפי שאבא אמר. תתייעצי עם הילדים מה הם חושבים. הילדים אמרו לא וגם היא אמרה לא.
רצה הגורל שגם כן נודע לנו. כשלקחו את היהודים גם מהבית שלנו וכך הלאה שזה לא עזר לאף אחד.
גם אלה שהמירו את דתם היו ביניהם דתיים גם.
על כל פנים. השינוי הקיצוני יותר. כמובן אני חייב להזכיר אלה היו אירועי מלחמה קשים.
כמובן שהם כלליים ולא נוגעים ליהודים בלבד.
באותו הקיץ היו הפצצות שקשה לתאר אותן. של בודפשט.
אלה היו הפצצות של כוחות הברית אבל האמריקאים בעיקר והרוסים.
מי שלא חווה את זה לא יודע על מה מדובר. זה בדרך כלל באו גלים של 250. 300 מטוסים לשמיים.
אני לא שוכח את הרעש הזה. לא שוכח עד היום.
והיינו ערוכים בבית שלנו. היה בית חדש והיה לנו מקלט כבר. זה נבנה עם מקלט טוב.
אבל ההפצצות האלה מבחינה נפשית זה אחד הדברים המעטים שנשאר לי.
אני לא אלה שחווה טראומות שליוו אותי לאחר מכן.
היוצא מהכלל היחידי זה אולי הסירנות של אותם הימים.
שהיינו צריכים לרדת למקלט בעקבותיהם באו ההפצצות האלה. אלה היו הפצצות שטיח.
ששמענו כל פעם שהפצצות מתקרבות יותר ויותר ויותר. אנחנו חשבנו לבית שלנו וזה אכן קרה.
ואלה היו לא פצצות צעצועים.
זרקו עלינו פצצות של טון ומעלה מזה אפילו. וזה היה קשה לשאת כי הרעש. זה היה פשוט איום.
קשה לתאר את זה שבקרבתך מתפוצצות הפצצות האלה מתפוצצות.
זה היה אירוע שקשה לשכוח אותו. באחד מאותם המקרים. ירדנו כמעט מדי לילה למקלט וגם ביום זה קרה.
ועוד זכינו כמה פעמים לראות אפילו שהתותחים האנטי אוויריים יורים עליהם ללא הצלחה.
וראינו. הספקנו עוד לראות את המאות מטוסים האלה. מתוך שמחה אני חייב לומר.
כי אנחנו הרגשנו שזה הכוחות שלנו. שעומדים לשחרר אותנו ביום מן הימים.
זה מה שרציתי לשאול. שאתה. איך אתה.
כן. בוודאי.
איך אתה מגיב שמצד אחד זה מקרב את התבוסה שלהם ומצד שני זה פוגע.
אה. נכון.
בכם.
נכון. נכון. על כך אני יכול לומר לא מעט.
ובאחת ההפצצות האלה. הוטלה פצצה בבית כאילו על ידנו.
אבל הבתים כמו בערים אירופאיות רבות. היו צמודים ממש.
זאת אומרת זה היה. הקיר שלנו היה משותף עם הבית הזה שנזרקה עליו פצצה גדולה.
לא נורא גדולה. זה 500 קילו. זה חצי טון. זה גם לא משחק ילדים. הוא גילח את הקומות מלמעלה.
ובין המקלטים שלנו היה מעבר. זה היה בחכמה שעשו את זה.
כי הם לא יכלו לצאת מהמקלט והם עברו אל המקלט שלנו. ונכנסו מים גם וכך הלאה.
אוקי. יצאנו מזה בלי. בלי הרוגים. רק פצוע אחד היה.
ואחר ההפצצות אתה רואה לפעמים את התוצאות של.
כן.
מתים. או.
בהחלט. זה היה קשה. בתים רבים מאוד נחרבו. אה. נוצר גם מחסור בדיור אחר כך כתוצאה מזה.
ושאלת אם אני זוכר אירוע. אני זוכר.
כן.
את האירוע של הפלישה. בהונגרית זה נקרא אינבזיה. כלומר אינביז'ן כן.
אני זוכר את היום הזה היטב כי אבא שלי בא בשמחה להודיע לנו שיש אינבזיה.
כלומר שכוחות האמריקאים. אני לא מדבר על הפלישה בסיציליה אלא אני מדבר על בנורמנדיה.
נורמנדי.
כן.
זה 6 ביוני.
6 ליוני 44'.
44'. כן.
כן.
זה. זה באמת היום.
נכון. נכון. אני זוכר את זה.
היום. כן.
כן. לצערנו זה גם קשור ללונגי.
כן. זה.
אותו יום ממש. ושוב הסתכלנו במפות כמובן וזה. יכול לשאול איך ידענו מכל זה.
ליהודים אז אסור היה להחזיק רדיו אלא. זה נקרא רדיו העם שיכול היה לקלוט רק את רדיו בודפשט.
כדי שלא נאזין חלילה לבי.בי.סי וכל זה. אבל הייתה גם אלטרנטיבה שאני ניצלתי.
אני התחלתי כבר להתעניין בטכנולוגיה אז. היה לנו רדיו מפואר. מאוד גדול.
וכאלטרנטיבה לרדיו עם שליהודים היה מותר להחזיק.
הם חתכו את החוט שמוביל את ה. שאפשר היה לכוון בעזרתו את הרדיו.
כן.
והעמידו את זה על בודפשט. אבל אני הכנסתי מאחור. אני יכולתי להזיז את הכבל הסיבובי.
כל הכבוד.
ולקלוט. אז אנחנו יכולנו לשמוע כן את בי.בי.סי ובשבילנו זה היה הצלה. ידענו מה מתרחש בעולם.
ולא חששתם.
חששנו. סגרנו דלתות וחלונות ושמענו. נוסף לזה. בבית שלנו. זו הייתה שכונה אפשר לומר חצי יהודית.
בניין לנו שהיה בניין שבע קומות עם 26 דירות. 24 דירות מתוכן היו יהודים.
זה רק בשתי דירות גרו גויים. אחד מהם היה הג'ניטור מה שנקרא הסוכן הבית.
כן.
הייתה עוד משפחה אחת שהייתה נוצרית. שעליה עוד אנחנו נדבר כי זה מגיע להם.
אז זאת הייתה תקופה שהמלחמה בהחלט נגעה בנו ישירות. ההפצצות האלו זה היה קשה.
ובתקופה הזאת אתה חלק. זה חופש מה שאתה אומר עכשיו אבל אה. לימודים וכל הדברים האלה מתרחשים עוד?
הלימודים באותה שנה נגמרו מעט יותר מוקדם עד כמה שזכור לי.
אני ניצלתי את זה יותר מאוחר כשאנחנו היינו בהסתר. עם תעודות מזוייפות. אני אספר על זה אחר כך.
והאירוע המכונן נקרא לזה. מה שהתרחש לאחר מכן.
זה היה כאשר סילקו את מושל הונגריה מיקלוש הורטי מהשלטון.
הגרמנים חשדו בו. לא צריך פה להרחיב על ההיסטוריה יותר מדי.
אני רק אומר את זה בקיצור.
שהגרמנים חשו בזה שהוא מנסה להוציא את הונגריה מהשותפות המלחמתית עם גרמניה.
הם צותתו לשיחות שלו. ידעו על כל מעשיו.
הורטי שמייחסים לו כאילו את עצירת הדה פורטציה לאושוויץ. על זה אולי עוד נדבר.
הוא בא בקשר עם. הן עם הרוסים. הסובייטים והן עם כוחות הברית באיטליה.
שלח שליחים עם מטוס וכך הלאה והגרמנים ידעו על הכל.
נודע להם על הכל ועל סמך זה הם הרגישו שהונגריה כבר לא בטוחה
מבחינתם והחליטו לסלק את הורטי מהשלטון ולהושיב במקומו את ראש המפלגה הנאצית ההונגרית.
שזה נקרא. אה.
צלב החץ.
מפלגת צלב החץ. כן. וזה קרה תוך יום אחד שזכור לי היום הזה יותר מהרבה דברים.
אני אתן לך לספר על היום הזה.
כן.
אבל אני ארצה לחזור אחר כך אחורה.
כן.
אז בוא. אז אולי קודם. לא. אנחנו. זה כבר באוקטובר. אבל אנחנו.
עדיין בקיץ 44'.
אנחנו. כן. שאז מתרחשים המשלוחים כבר בעצם. 450 אלף יהודי הונגריה מתוך. רבע.
נכון.
במשלוחים שאפילו רכבת קסטנר כבר יוצאת לפני זה.
נכון.
אז תתאר קצת מה קרה שם ואז נחזור.
בהחלט אני קפצתי.
להפיכה הזאת.
נכון. קפצתי בלי כוונה אבל נחזור.
לא. זה בסדר גמור אבל אה.
אה. אז בעצם מה שהתרחש. זה התרחש מיד עם. כמעט מיד עם כניסת הגרמנים להונגריה ב- 19 למרץ 44'.
כבר אחרי כמה שבועות. שבועות מעטים.
אייכמן. אדולף אייכמן הידוע לשמצה הגיע עם קבוצה של. קבוצה שלו שהיו אגב מעטים.
לא כולם יודעים את זה. אה ומיד התארגן לכל מה שהתרחש לאחר מכן. במה זה התבטא?
כבר בחודש מאי אנחנו צווינו לענוד את הטלאי הצהוב. הגרמנים רוכזו בגטאות.
היהודים.
סליחה. כמובן. היהודים רוכזו בגטאות. הפעילות הזאת הייתה מאורגנת ומוקדמת יותר בפרובינציות.
כמובן לא בעיר הבירה. והמשלוחים לאושוויץ החלו זמן קצר לאחר מכן.
היהודים שרוכזו בגטאות לא שהו שם יותר מדי זמן.
אני חייב מיד להוסיף שבלי העזרה. הכמעט הייתי אומר. הנלהבת של ההונגרים.
לא יכול היה להתרחש האירוע הנורא הזה של משלוח מאות אלפי יהודים מהונגריה לאושוויץ.
איך הייתי מגדיר את זה? קודם כל הכוח שהיה כוח העזר העיקרי של אייכמן.
אלה לא היו גרמנים בכלל אלא הייתה הז'נדרמריה ההונגרית שהם היו ידועים בשנאתם ליהודים.
זאת הייתה מן ארמיה כזאת. אתה יודע. כמקובל בכל אירופה.
להבדיל מהמשטרה שלרוב שהתה בעיר הבירה רק או בערים הגדולות.
הז'נדרמריה היה הכוח המשטרתי ששלט בכפרים. בעיירות. בערים הקטנות יותר וכך הלאה.
ושליטתם ואכזריותם הייתה ידועה גם כלפי אוכלוסייה רגילה לא רק כלפי יהודים.
אבל הם היו שונאי יהודים ידועים.
הם היו אלה שהעלו את היהודים לרכבות..
הם היו אלה ששדדו את הכסף ואת התכשיטים ואת הרכוש האחרון של היהודים.
ובלעדיהם זה לא יכול היה להתרחש תוך. אפשר לומר כמעט שבועות מספר.
כי כידוע משלוח היהודים לאושוויץ התרחש מחודש מאי עד שביעי ביולי.
תוך כמה אפשר להגיד שלושה חודשים אולי יותר.
חודשיים שלושה.
חודשיים שלושה. וזה ידוע בתולדות השואה כביצוע המהיר ביותר של השמדת יהודים.
אבל הדבר הזה נעצר דווקא בעיר הבירה וניתן לומר שאולי קרוב למחצית יהדות הונגריה.
כפי שזה גם היה מקובל ברוב הארצות שהתרבות מה שנקרא. גרה בבודפשט.
ההערכה היא שהיו כרבע מיליון יהודים באותו זמן וגם גם לפני המלחמה.
לפי הסטטיסטיקה זה בדומה לניו יורק. כל אדם חמישי בבודפשט היה יהודי.
אז היו רק מיליון תושבים. היום זה שני מיליון.
ורבע מיליון. כל אדם רביעי. חמישי היה יהודי בבודפשט.
הייתה להם מעורבות עצומה בתרבות וכך הלאה אבל זה סיפור אחר.
עכשיו. אמרתי שבבודפשט הפעילות הזאת נעצרה.
אחרי שרוכזו היהודים בגטו אבל בבודפשט זה היה יותר מורכב מעט.
למה. כי השטח שהוגדר כגטו בבודפשט שם גרו גם הרבה נוצרים.
הרבה גויים ולא כל כך ידעו להסתדר עם זה.
ולכן הכריזו בשכונות שהיה שם מיעוט יהודי גדול.
או אפילו אולי רוב יהודי. פה ושם. החליטו להגדיר בתים כמעין גטו.
ולמזלנו גם הבית שלנו היה אחד מאותם הבתים.
עכשיו זה התבטא בכך שבבתים האלה ריכזו מספר עצום של יהודים. פשוט מעבר לדמיון.
לתת לך דוגמה. הייתה לנו דירה בגודל 70 מטר רבוע.
ודירה שלנו. היינו 36 אנשים שהיו צריכים לחיות ביחד שם.
ממתי מיולי?
זה היה אה. פה אני לא יכול לנקוב בתאריך מדוייק. לא זה אני חושב שזה היה לפני זה עוד.
אה. כן. משהו כזה. בקיץ. זה היה בקיץ 44' אני לא יכול בדיוק. לזכור בדיוק מתי זה התחיל ממש.
אני רק זוכר שצברו על הבית שלנו. ולמשל הדודה שלי. אחות אבי. שהיא גם גורשה עם משפחתה מביתה.
כן.
רצתה לפחות לבוא אלינו. שתהיה איתנו.
והיא לא יכלה להיכנס דרך השער של הבניין.
והיא נאלצה לטפס דרך החלון יחד עם שני הילדים שלה. דרך החלון כדי שתוכל להיות איתנו.
והיא הייתה איתכם?
היא הייתה איתנו. היא יש לה תפקיד חשוב בסיפור שלי.
אה. ילדים שלה היו כבר בוגרים יותר. הבת הייתה באותה תקופה בת 14 והבן היה בן 18 בערך.
אז תתאר איך. איך מתרחשים חיים בשלושים ושישה אנשים.
אה. ישנו כמו סרדינים פחות או יותר. היה קשה. הסתדרנו. תראה. אבל היו שני בתי שימוש.
חדר אמבטיה אחד. מטבח לא גדול והיינו צריכים לאכול.
ושלושים ושישה אנשים היו צריכים כל אחד לדאוג למשפחתו ולזה. זה היה קשה מאד מאוד.
אני יכול לומר. עם זאת. אסור להפריז כי הכל יחסי. אנחנו לא נשלחנו לאושוויץ.
אמנם לא ידענו שזה גם מתרחש. אני חייב להדגיש את זה. לא היה לנו מושג על זה.
שידענו שאנשים מהפרובינציות נשלחים לעבודה באיזה שהוא מקום.
אבל פשוט לא היה לנו מושג אפילו בהיר כלשהו מה מתרחש במשלוחים האלה.
יש מצבים שיש ריב. לחץ על האוכל על ה.
לא. אני חייב לומר שלא זכורים לי אה. בוודאי לא ריבים קשים. אפשר להתפעל מזה.
תראה. אנשים היו לחוצים בלאו הכי.
אה. זה גם לא נמשך הרבה זמן כך. כי עוד מעט אנחנו נגיע לאותו אוקטובר.
כן.
שרובם סולקו מהדירה. אבל אנחנו נגיע לזה.
ואבא אז.
אבא עדיין היה בשירות העבודה. הוא לא היה עימנו.
לא איתכם.
אבא שלי גויס לשירות העבודה עוד לפני כן.
כן. ואף פעם הוא לא מבקר בבית בתקופה.
לא. לא.
והידיעות הן דרך מכתבים או?
הוא ניסה פעם לברוח ונתפס וכמעט הוצא להורג ורק כתוצאה מאיזו טעות בניירות הוא לא הוצא להורג.
אני מחייך כי אני הולך לבקר עוד מעט בהונגריה באותו המקום שהוא ישב בבית סוהר.
כן.
באיזה שהוא מקום יחד עם אותו הבן דוד שטיפס דרך החלון.
שהוא היה לאחר מכן ממגיני קיבוץ נגבה דרך אגב.
אה הא. איך קוראים לו?
אורי אבילס. אבל לא נקדים את המאוחר.
כן. כן. כן.
קשה לי שלא לקשור את הדברים. על כל פנים. אה. זו תקופה קשה גם מבחינה אחרת כי מזון היה מועט.
ליהודים הורשה לצאת מהבית רק במשך שעתיים ביום.
זכור לי. זה מחמש עד שבע. נדמה לי. אחרי הצהריים.
אתה יוצא?
אה. אני לא יוצא. אני לא יוצא.
עד כמה שזכור לי אמי יצאה בשביל לרכוש מה שניתן היה לרכוש. מזון. שזה היה מאוד קשה.
תראה על היהודים הופעל לחץ מכל הכיוונים.
למשל באותם הימים היה כבר קיצוב במזון וליהודים היה תלוש שונה.
היה בצבע צהוב שהם יכלו לקבל מכל דבר הרבה פחות.
זאת אומרת יהודים קיבלו מעט מזון. אבל קשה לדבר על רעב ממש באותם הימים.
נהיה אובייקטיביים בעניין הזה.
היה מה לאכול גם אם היה מעט אבל לא. לא. לא סבלנו מרעב קשה בוא נגיד ככה. באותם הימים לפחות.
איך אתה. תן תיאור שלך. משקל גובה.
כן.
יופי.
בניגוד מה שנראה היום שנהייתי בסוף מטר שמונים. באותם ימים אני הייתי הרבה יותר קטן מהממוצע.
אני הייתי. ישבתי. אני ישבתי תמיד בכיתה. אה בספסל הראשון.
כי אני הייתי יותר קטן מהכי קטן בכיתה בעוד איזה חצי ראש.
זה אגב עבד אחר כך לטובתי. אני אסביר עוד מעט למה. ונראיתי הרבה יותר צעיר מגילי.
אני אז הייתי בן שתיים עשרה ונראיתי ילד בן. לכל היותר בן תשע כזה. משהו כזה.
התקופה הזאת שהיינו סגורים בדירה.
כפי שאמרתי. זו לא הייתה תקופה קלה ממש. אבל הייתה תקופה לא ארוכה. זה נמשך עד 15 לאוקטובר.
שבו כפי שהקדמתי כבר קודם. השלטון הוחלף למעשה.
והמושל של הונגריה. מצאו את התרגום לפיהרר. הגרמני היטלר.
אז היה תרגום הולם בהונגרית. פרנץ סלשי.
כן.
עשה עלינו רושם אדם מופרע בערך כמו היטלר.
ועם זאת למען הצדק ההיסטורי. אני חייב לציין שבאופן דומה אגב להיטלר.
כפי שתפס את השלטון. בהתחלה הוא היה מפלגת מיעוט.
אז גם בהונגריה מפלגת מיעוט המפלגה הנאצית הזאת. הקיצונית.
אבל אף אחד לא שאל על כך כמובן. הגרמנים פשוט הושיבו אותו והוא היה מנהיג האומה.
היה יום אחד. כפי שאמרתי קודם. שהוא היה בלתי נשכח. 15 לאוקטובר 44'.
מדוע הוא היה בלתי נשכח?
משום שבתחילת היום הזה המושל הורטי עדיין חשב שהוא מצליח במשימה שלו לעזוב את המלחמה.
הוא יצא בהצהרה שפורסמה בכל דרך של המדיה שאז היה אפשרי.
כלומר הרדיו. פלקטים ברחובות. הוא טרח אפילו במידה זו או אחרת להתנצל על מה שנעשה ליהודים.
שזה כאילו הוא אולץ לעשות את זה. במידה מסוימת אולי זה גם נכון.
אבל צריך לזכור גם את העבר שלו שהוא בכל זאת הסכים לשילוח יהודים לאושוויץ בלי להתערב.
על אף שבקרב השלטון אנחנו מאמינים שידעו טוב מאוד מה שקורה.
והוא יצא בהצהרות האלה והיהודים יצאו לרחובות לרקוד. חשבו שהגאולה הגיעה. תרתי משמע.
תיבות הנגינה שהיו מקובלות באותם הימים. הן ניגנו מנגינה שאני זוכר גם כתבתי אחר כך בספר שלי.
תרגמתי את השיר שהכל עובר. ואנשים שרו ורקדו ברחובות.
ואז היינו במשך כמה שעות סבורים שבאמת הכל נגמר. הרדיפות ועוד מעט האמריקאים יגיעו והרוסים יגיעו.
אתה גם כן יוצא החוצה לרחוב?
כן. כולנו היינו ברחוב ותיבות הנגינה באו וניגנו את השיר הזה.
בלי קץ והשמחה הזאת החזיקה מעמד כמה שעות בלבד.
מיד הופיעו ההוראות. הבנו מיד שהכל נגמר. באה ההנהגה החדשה ומיד פרסמו הגבלות נוספות.
והשואה האמיתית עבורנו. עבור משפחתנו למעשה החלה החל מתאריך זה והלאה.
כי כבר בסוף אוקטובר החלו מהשלטונות החדשים לפרסם הוראות.
שיהודים בתחום גילאים מגיל 16 עד גיל 40 עליהם להתרכז במגרש ספורט כלשהו ואכן זה נעשה.
האמא שלי הייתה אז. עברה את גיל 40. היא הייתה אז בת 42. הייתה ילידת 1902.
והאח?
והאח גייסו אותו גם כן. הוא היה בדיוק מעל 16. הוא גם כן גוייס לשירות העבודה.
זה היה בערך באוקטובר 44'. או סוף אוקטובר. כן זה היה לקראת סוף אוקטובר.
ואמא שלי לא הייתה חייבת להופיע במגרשים האלה.
אבל אלה שרוכזו במגרשי הספורט האלה. כפי שלאחר מכן זה הסתבר אנחנו אז עוד לא ידענו.
הם הוצעדו במה שלאחר מכן נקרא מצעדי מוות. מבודפשט ברגל לאזור של וינה.
למה אני אומר אזור? כי סביב לווינה. דרומית בעיקר לווינה.
היו באותם ימים מחנות ריכוז שהם היו מחנות ריכוז. אפשר לקרוא להם לוויינים של מאוטהאוזן.
שזה היה המחנה ריכוז המרכזי.
אבל בתשיעי לנובמבר. זה תאריך שלצערי בלתי נשכח בשבילי. אז ראיתי את האמא שלי פעם אחרונה.
פרצו הנאצים ההונגרים אולי בליווי שוטרים. תודה. אה. לדירה שלנו.
אז עוד היינו רבים בדירה. ואמרו. כולם לחצר. כולם התרכזו בחצר וכך הלאה.
האמא שלי הייתה בחרדה איומה. למה? כי אח שלי בדיוק באותו היום ברח משירות העבודה והיה אצלנו בבית.
היו תופסים אותו היו הורגים אותו במקום כי זה היה הנוהג.
אז לא היו משפטים ושום דבר. העמידו אותך על יד הקיר של הבניין וירו בך. זה היה מקובל.
ומטבע הדברים אמא שלי הייתה בחרדה נוראית אם יתפסו אותו אז יהרגו אותו.
וניסינו להסתיר אותו באיזה שהוא מקום כשראינו שהם עומדים להיכנס לדירה.
ובהתחלה הסתרנו אותו בארגז מצעים.
הוא החליט על דעת עצמו שזה לא מקום מספיק טוב כי שם עלולים למצוא אותו.
הוא קפץ דרך החלון לחצר האחורית של הבניין והסתתר שם. עד היום אני לא יודע בדיוק איפה.
ועל אף שאמא שלי הייתה מעל גיל ארבעים. זה רק דוגמה אחת על אכזריותם. הם לא אכפת להם שום דבר.
היא אמרה. אני 42. אני לא חייבת ללכת וזה. איפה. דחפו אותה וגמרנו.
לאחר מכן נודע לי שלקחו אנשים אפילו. נשים יותר נכון. בגיל שישים. למה אני אומר נשים?
כי מי נותר בבודפשט בקרב יהודים? אז הגברים כבר מזמן היו בשירות העבודה.
היו חולים. זקנים וילדים ונשים. זה מה שנשאר בקרב יהודים.
ולקחו את אמי ואמרו לה. זה היה התרגיל הנאצי המקובל בכל האזור הגרמני וחבריהם.שלושה ימי עבודה.
תקחי איתך שלושה ימי בגדים. שלושה ימים בגדים ואוכל ואחרי שלושה ימים תחזרי.
ואנחנו בטיפשותנו גם האמנו את זה. אתה מבין. היינו תמימים.
תראה. לאחרים היום קשה להאמין את זה. לציבור הרחב.
אבל. אנחנו חיינו פעם בארץ מתורבתת. אתה מבין. זה היה. אלה היו ארצות חוק. חוק וסדר.
מי יכול היה להאמין שבא נציג המשטר.
ושוטרים ויגידו לך שלוקחים אותך שלושה ימים ולוקחים אותך להרוג?
מי יכול היה להאמין את זה? זה פשוט לא התקבל על דעתנו.
אני יודע שהיום לרבים קשה להאמין את זה. אבל אני חייתי שם.
וכשעברתי צבא בישראל גם אני צחקתי. צחקתי. עד כמה שאפשר היה לצחוק על זה.
שוחחתי על זה לא פעם עם אחי. איפה יכלו לעשות לנו את אותו. באותם הימים. אם היינו בוגרי צה"ל?
איפה היינו נשמעים לדברים האלה? איך היינו מאמינים לדברי האלה? איך לא יכולנו לברוח?
אבל זה היה מצב אחר. זאת הייתה אווירה אחרת. מנטאליות שונה.
לקחו את אימי בתשיעי לנובמבר. מי שרוצה לזכור. זה תאריך.
כן.
ידוע מאוד.
זה ליל ה.
בדולח.
ליל הבדולח.
ולאחר מכן הרס. לאחר מכן הרס החומה בברלין.
כן. בשנת 89'.
89'. נכון מאוד. ובשבילי זה נשאר תאריך קשה.
זה יום אחרי שנולדתי.
ויום אחרי זה נולדה נכדה שלי.גם זה סמלי.
כן. לא אני אומר בשמיני לנובמבר 44' אני נולדתי.
כן. כן. אני הבנתי.
וזה התשיעי בנובמבר.
כן. מעניין שיש תאריכים שאף פעם לא רשמתי כמו את התשיעי בנובמבר הזה. גם בתור ילד. ידעתי שאני אזכור את זה לעולם.
אז אמא נלקחת. אתה זוכר מי לוקח אותה או שהיא הולכת.
שוטרים. היו גם שוטרים אבל אלה היו בעיקר הבריונים של ה.
של הגווארדיה הנאצית הזאת ההונגרית. כן הצלב החץ.
כן.
והם ליוו אותם עד גבול אוסטריה.
זה מה שאני לא סולח להם עד היום אתה מבין. כי הם. נעזוב את זה. זה לא שייך לסיפור.
קשה לי לסלוח את זה להונגרים.
ואתה רואה אותה.
אני לא רואה אותה יותר בחיים שלי. אני זוכר מה היא לבשה.
כן.
אני זוכר את הנעליים שלה. למה? כי אבי היה בתחום של עורות. זה כבר סיפרתי.
ואני זוכר שהוא קנה לאמי נעליים עם סוליות שאז עוד לא היה. לא היו פלסטיקים עוד.
אבל אני זוכר שכבר אז היה. הייתה סוליה. קרפ זה נקרא בזמנו. מעין חומר. כמו פלסטיק כאילו.
גמיש כמו. קצת כמו גומי. זה היה חומר מאוד טוב. זה היה יקר גם בזמנו.
ואני גם זוכר שלפי אופנת התקופה. הנעל שלה נגמר בצורה לא שפיץ כזה. לא חדה. אלא כאילו חתוך.
אתה זוכר דברים מוזרים. אבל את זה אני זוכר. וככה היא נלקחה.
ואת הפנים שלה?
כן. היא הייתה חיה עם חרדה עד שראיתי אותה.
כי עוד כל הזמן פחדה שיתפסו את אחי. מה שלא קרה לשמחתנו.
המילה האחרונה?
לא זכור לי.
לא.
לא זכור לי. זכור לי רק הגלויה שהיא שלחה בדרך.
היא הספיקה?
היא זרקה. כן. בתוך כדי מצעד המוות הזה.
למה זה נקרא מצעד מוות? משום שמי שלא יכול היה ללכת פשוט ירו בו במקום.
אז מאות אם לא אלפים נהרגו בצורה כזאת.
אז היא שלחה גלויה אתה אומר.
היא הצליחה לזרוק גלויה שאיזה אדם טוב טרח לשלוח לנו. זרקה גלויה לצידי הדרך איפה שהוא.
כן.
והגלויה הזאת גם מצולמת בספרי. אז שם היא כתבה לשמור עלי.
והיא לא יודעת מה קורה עם טיבי. אחי. טיבור. הלוואי הייתי יודעת מה קורה עם טיבי.
היא ביקשה מהאישה. אחת. אה. אחרי שסילקו כולם. השלושים ושישה אנשים האלו שחיינו ביחד.
כולם נלקחו בעצם פרט לזוג אחד של זקנים. שהיא הייתה אחות של איזה מישהי שגרה באותו הבניין.
אנחנו הכרנו אותה. אז היא הפנתה את הגלויה בעצם אליה.
אה.
והיא ביקשה ממנה תשמור על המיקי שלי. כן.
אז היא צעדה למחנה ריכוז שביד ושם אפילו לא נזכר שמו. אולי זה חבל. נקרא ליכטנוורט.
איך?
ליכטנוורט.
ליכטנוורט.
ליכטנוורט. נכון. אלה היו מחנות קטנים אבל היו כמה מחנות כאלה.
שהם כפי שאמרתי. הם נחשבו מבחינה ארגונית כלוויינים של מאוטהאוזן.
לימים השגתי את כל הנתונים דרך אגב. זה היה מחנה שדרו בו. אם אפשר לקרוא לזה כך 2300 שבויים.
מתוך ה-2300 שרדו 800. אמא שלי נפטרה ביום הכיבוש הסובייטי. אבל נחזור לבודפשט. מה קרה אחר כך.
רגע. אז רק נסיים עם אמא. אתה אומר שהיא נפטרה.
נספתה בחמישי לאפריל כנראה.
חמישי לאפריל 45'.
חמישי לאפריל 45' כן.
והם הגיעו לשם.
ברגל.
לא. כן. אבל הרוסים הגיעו לשם בשלישי לאפריל לפי מה שאתה אומר?
לא. לא. הם הגיעו ממש באותו היום.
באותו יום.
כן. זה לא לחלוטין במאת אחוזים ברור אם זה רביעי או חמישי.
כן.
זה היה כנראה בחמישי שהיא נפטרה. זה היום שאנחנו זוכרים.
אבל ידוע לנו. יש לנו עדות של שכנה שהייתה איתה והיא חזרה. שכנה מהבניין שלנו.
אז כך שאנחנו יודעים פרטים רבים.
כן. עכשיו אנחנו חוזרים אליך.
כן.
אז אחרי שאמא נלקחה ולא חוזרת.
אני נותרתי לבד. בבית. כי אחי.
אמרת שגם אחיך ה.
כן. אבל אחי. הוא אה. הוא חזר.
זאת אומרת הוא לא התכוון לערוק לצמיתות אלא הוא באותו היום רק ברח כדי לבוא הביתה.
לראות אותנו. הוא חזר ליחידה שלו.
אז כך שנותרתי לבד עם הזוג זקנים הזה ומה שאני לא זוכר. אם זה לקח יום או יומיים. באו שוב הנאצים.
זה לא יכול היה להיות הרבה יותר מיומיים אולי. או מקסימום שלושה ימים.
שהנאצים חזרו. אינני יודע לאיזו מטרה. אבל אולי לבדוק אם כולם באמת נלקחו. ולקחו אותי גם.
זה נאצים או זה פלוגות ה.
הפלוגות האלה המליציה נקרא לזה. המליציה.
ההונגרית.
ההונגרית הנאצית הזאת כן.
כן.
הם הלכו עם. היו כאלה שהיו להם גם מדים אבל הרוב הם היו רק עם אה. עם אה.
צלב החץ?
סרט כזה. רחב אמנם. על זה צלב החץ וכך הלאה. והיה להם גם איזה כובע גם. משהו כזה.
לא היה להם מספיק מדים כנראה. אבל היו כאלה שהיו במדים מלאים עם מגפיים וכך הלאה.
נראו מאיימים למדי. על כל פנים הם לקחו אותי גם.
עכשיו לאן לקחו? לקחו אותי לאיפה שלקחו גם את האמא שלי.
כמקובל בכל הונגריה. בכל הונגריה לקחו בדרך כלל את היהודים לבתי חרושת ללבנים שרופות.
זה היה מקום ריכוז נוח. זה היה מקום גדול. אפשר היה לרכז והיה מגודר.
ולכן זה היה נוח מבחינה ארגונית וזה היה מקובל גם בפרובינציות.
השלב הראשון. לקחו את כל היהודים לבתי חרושת האלה של לבנים שרופות שהיה בכל עיר אפשר לומר.
ומשם ריכזו אותם בגטאות. אז גם אותי. לקחו לבית חרושת ללבנים שרופות.
מה זה לקחו? אומרים לך ואתה הולך או זה.
ליוו אותנו. פשוט לקחו. לא היו צריכים להפעיל כוח בשביל.
כן.
ילד שנראה בן תשע או עשר.
אז אה וצעדתי ברגל עד לבית חרושת הזה שזה היה מרוחק חמישה קילומטר. משהו כזה. מביתנו.
אגב הבית חרושת הזה נהרס בינתיים. נשאר רק לוח זיכרון.
הגענו לשם. הגעתי. יותר נכון. לשם. מקום איום.
אלפים של יהודים. כאשר ברובם נשים. ילדים וזקנים. וחולים.
למה אני מזכיר את העניין הזה של חולים?
כי היו גם אנשים טובים. היו רופאים הונגרים בהתנדבות שבאו וניסו לעזור לחולים שלהם.
אז זה היה מעט אמנם. אבל היו שם אנשי.עם סוכרת. אתה יודע כל מיני מחלות ש.
בגלל זה לא נלקחו לשירות העבודה גם. כן. אבל זה היה מיעוט קטן. גברים כמעט ולא נראו שם.
זה היו רופאים שלם שניסו לעזור?
אה. אינני יודע בדיוק אילו רופאים אלה היו. אבל זה ברור ש.
לא לקחו גם אותם?
לא. לא. אלה היו גויים.
גויים אבל.
כן.
ברגע שהוא מראה תעודה שהוא גוי.
לא. כנראה שנתנו להם. או שהם הסתננו. יכול להיות שהם הסתננו. אינני יודע.
תראה היה שם באלאגן שקשה לתאר.
ואז מי יוצא ומי בא. אינני יודע. התנאים קשים ביותר. אוכל לפי מיטב זכרוני. בכלל לא נתנו.
ארזו לי. הזוג הזקנים הזה. ארז לי איזה כמה פרוסות לחם כמדומני וצנצנת ריבה.
שעל זה יש לי סיפור גם.
צנצנת ריבה הייתה לי בתרמיל גב קטן שסחבתי איתי וכנראה שתיים שלוש פרוסות לחם.
זה מה שהיה לי. אוקי. אז זה גם הספיק לי כי מסתבר שלא נשארתי שם יותר מיום.
כיצד זה קרה ומה קרה בינתיים. היינו כל כך צפופים שלא היה אפילו מקום לשכב על הרצפה.
אני זוכר שישנתי בישיבה איכשהו כמה שאפשר היה לישון. פשוט אדם על אדם. וכמובן יללות ובכי.
לא. לא. זה לא. אני לא מדייק פה. אתה לא שמעת צרחות ויללות ובכי בקול רם.
אבל שמעת את האימה. שמעת את הפחד ואת החרדה ואת התגובות אבל בשקט.
לא. לא היו שם צעקות או היסטריות. זה לא הוכר.
למחרת היום גיליתי שנשברה לי צנצנת הריבה בתרמיל וזה גרם לי ליותר יאוש מכל דבר אחר.
הכל מה שהיה בפנים. קצת בגדים וזה היה מלא ריבה. הייתי סך הכל ילד בן 12.
ואני לא שוכח את זה שבא בחור שהיה בערך 15. 16 כזה. ניגש אלי ושאל אותי מה הבעיה.
הוא הרגיש שיש לי בעיה. אני לא אשכח לו את זה בחיים שלי. לאחר מכן היינו בתנועה ציונית ביחד.
הוא עזר לי להוציא את הכל מהתרמיל. עזר לי לנקות ו.
זה היה הפעם הראשונה בחיים שהרגשתי שמישהו עוזר וזה יכול להיות כל כך חשוב וחיוני בחיים.
לכן אני זוכר את זה כל כך. הוציאו אותנו לחצר. העמידו אותנו ליד הקיר ושיחקו משחק אכזרי הבא.
העמידו מכונת ירייה מאחורינו. כי אמרו לנו להסתובב עם הגב אל המכונת ירייה.
תרימו ידיים ותעמדו ליד הקיר.
מה אדם חושב? גם כשהוא אופטימי ביותר. שהולכים לקטול אותך. לחסל אותך.
טוב. היום אני צוחק על זה.
אבל. נתנו לנו לעמוד ככה עם ידיים מורמות מול המכונת ירייה ואנחנו מחכים ומחכים ומחכים.
שיירו. לא יירו. יירו. לא יירו.
אחרי כמה זמן אמרו טוב. אתם יכולים להסתובב וצחקו. זה היה הבדיחה שלהם כן.
אבל כעבור עוד איזה שעה פתאום באים אלי. מודיעים. אתה חופשי. יכול ללכת.
נחזור רגע. כשאתה עומד שם.
לא חשבתי על כלום. אני מודה. לא יכול לומר אפילו שהייתי בפאניקה. אני. קשה לי להסביר את זה.
תראה. עד היום אני חושב שילדים מתנהגים בגיל הזה כמו שההורים מתנהגים.
למרבה הצער דורות הצעירים. גם בישראל מן הסתם. מה שאני רואה שנכנסים להיסטריה הרבה יותר מדי מהר.
למה. כי ההורים נכנסים בהיסטריה על כל שטות.
כן.
זה חורה לי. לא מעט דרך אגב.
שם לא הייתה שום היסטריה. אף אחד לא צעק. חיכינו בשקט. ושכולם חיכו בשקט גם אני חיכיתי בשקט.
אבל חשבת שזה.
חשבתי שזה הסוף. זה אני מודה.
שזה הסוף.
אבל אני לא יודע. אני לא יכול להגיד שאני. אני הצלחתי להפנים את זה. אולי תראה את זה כמוזר.
אבל אני לא יכול לעשות מזה דרמה כן.
אולי מישהו אחר יכול היה להגיד שראיתי את כל חיי נגד עיני. שטויות.
לא ראיתי שום דבר. פשוט חיכיתי מה יקרה הלאה. מה יהיה הצעד הבא. זה הכל.
כי לפני חודש. ראיינתי בחיפה ילד. זאת אומרת. בדיוק ב. לא. קצת יותר צעיר ממך.
והוא תיאר בדיוק תמונה כזאת. אבל הוא שייך את זה לאזור השגרירות השוויצרית. כאילו איפה שהיה.
כן. אני מכיר.
בית ה.
בית הזכוכית.
הזכוכית. והוא אומר שמי שהציל אותם זה היה וולנברג. כנראה וולנברג.
שהגיע ואמר לקבוצה הזאת של הנבלות האלה. אה פשוט. אל תבזבזו עליהם כדורים.
זה במילא המלחמה זה. כנראה שהוא. או שכנע אותם או מה ובשנייה האחרונה הם. הם אה.
טוב. אז אולי זה היה לגבי קבוצה של אנשים. זה מאוד יתכן.
אבל יש גם נטייה לייחס לוולנברג דברים שהוא מעולם לא עשה.
עם זאת כמובן שאני מייחס לו כבוד עצום כי אני.
כן.
ידוע לי היטב מה הוא עשה.
כן.
והוא באמת אכן היה גיבור. זה לא מוטל בכלל בספק.
אבל מאחר וקראתי עליו דברים שממש רחוקים אפילו מהפנטזיה אבל בוא נעזוב את זה.
כן. אז אני חוזר אליך. אתה.
כן.
אז הם כאילו אומרים. אתה אומר שעה אחרי זה הם אומרים לך. אתה משוחרר ומה.
אני משוחרר. ואני התפלאתי. זה היה הדבר האחרון שציפיתי כי אני ידעתי שאמא לא חזרה. כן?
ואמרתי טוב. נלך הביתה. מה אני יכול לעשות.
וצעדתי. כמו שצעדתי לשם ברגל. כמה קילומטרים אני לא יכול להגיד לך בדיוק כמה.
ארבעה חמישה קילומטר. זה הצד המערבי של בודפשט.
וגם כבר די פרבר כזה. אזור כזה פרברי. היה בזמנו. וצעדתי הביתה.
עכשיו השחרור שלי. זה קשור בסיפור שמעטים יודעים עליו.
אני לא יודע אם לספר את זה עכשיו כי אני יודע. כעבור חמישים שנה נודע לי למה שחררו אותי.
אז אם זה המקום אני אספר את זה עכשיו. אם לא אני יכול לספר את זה לאחר מכן.
אה. קודם כל לאן אתה חוזר לא הבנתי.
אני חוזר הביתה.
הביתה זה לבית.
לבית שגרנו בו. שלפני כן רוכזו שם. שזה היה נחשב מעין גטו.
השבעים מטר?
כן. בשבעים מטר ההם.
ששלושים ושישה איש נמצאים בה.
כן. אני אגב לא הזכרתי פרט שאולי הייתי צריך להזכיר זה היה חשוב.
זה לא היה סתם בית מסומן כבית גטו.
אלא כשהפעילות הזאת בשגרירות השוויצרית התחילה וסיפקו מכתבי הגנה לאלפי יהודים.
וחלקם הגדול היה מזוייף גם. אה אז הבית שלנו נחשב לבית מוגן מפני השוויצרים.
אולי לא ציינתי את זה משום שה לא עזר. שום דבר. בסופו של דבר הנאצים פרצו אול דה סיים.
אבל בכל זאת יש מקום לציין את זה כמובן. כי השוויצרים. ליתר דיוק שני אנשים
לוץ.
בלבד ולא השוויצרים כי השוויצרים עצמם להפך. הם התכחשו
תגיד. תציין את לוץ.
בדיוק. את לוץ ועוד מישהו. עוד קונסול אחד שמזכירים אותו פחות. שהם היו שותפים למעשה ההצלה הזה.
והם היו גיבורים אמיתיים והשוויצרים הודות לכך התנכלו להם אחרי המלחמה כידוע.
אבל סיפור מאוד מעניין מאחורי זה. איך. למה שחררו אותי.
אנסה לתאר את זה בקיצור. אה כמה שזה ישמע מוזר.
אבל אני יכול להודות שאני פה היום ולא איפה שאמי נספתה. הודות לגנרל של אס אס.
שקוראים לו האנס יוטנר.
הגנרל הזה. הוא היה גנרל באס אס. וזה לא אומר שהוא השתתף בכל מעשי הרצח.
כי הוא פשוט היה כלכלן של אס אס והוא עסק בעניינים של רכש ועניינים של.
הוא בא לבודפשט. לא זוכר אם במכונית או ברכבת. לקבל לידיו מפעל שהיה בידי יהודים.
והנאצים רצו להעביר את זה לידיהם גם באופן רשמי. בגלל זה הוא בא לבודפשט.
בדרך הוא ראה את מצעדי המוות.
הוא ראה שיורים באנשים והוא היה. תתפלא. הוא היה מזועזע. ואני מאמין לו.
הוא הגיע לבודפשט ודרש מי היוזם של הדבר הזה. מי מתייחס ככה לאנשים.
הוא הזמין אליו את אדולף אייכמן. אדולף אייכמן צחק עליו. הוא אמר אתה לא המפקד שלי.
הוא שלח אליו איזה סגן להסביר לו שהוא לא יכול לתת לו פקודות וזהו. הוא לא נרגע מהעניין הזה.
הוא התקשר להימלר ודרש ממנו נתונים על הדבר הזה.
מה. מה. איך מתייחסים לאנשים. שהורגים אנשים בדרך וזה.
אולי בעמדה מסויימת אפשר להגיד שהוא היה תמים.
והימלר אמר לו. זה היה לקראת סוף המלחמה שאני אדאג לזה. כי הוא אמר. תראה אני רואה ילדים שם.
זה לא יתכן שאתם לוקחים ילדים. זה. מה זה לעבודה. מה איזה מן עבודה יכולים ילדים כאלה לעשות?
אז הימלר אמר אוקי. אני מסכים שיוציאו שם ילדים מתחת לגיל 12.
הוא אמר את זה לאייכמן ואייכמן אמר אני לא מקבל פקודות מהיטלר. הוא המפקד הגדול של האס אס.
אני רוצה פקודה מהמפקד הישיר שלי.
הוא אומר לו לא מהימלר אלא.
לא מהימלר. סליחה.
מהיטלר.
לא מהימלר אלא מהמפקד הישיר שלי. זה הגיע כעבור יום והוא אכן. זה הגיע באותו יום כששיחררו אותי.
לא זו בלבד אלא הסכים לשחרר אפילו מהמצעד המוות ילדים אחדים. החזירו אותם לבודפשט.
זאת אומרת אני יכול להודות. שאני פה. זה הודות לגנרל גרמני. אס אס.
והוא העיד במשפט אייכמן. כך זה נודע לי בכלל.
כן.
הוא העיד במשפט אייכמן והעדות שלו נרשמה ומופיעה בספר שלי גם.
שני הספרים גם. שיש ספר. שני ספרי עדות ממשפט אייכמן.
כן. יש לי את כל הפרוטוקולים.
גם שלום חולבסקי מעין השופט מעיד שם בסוף. אז זה.
כן. העידה שם מישהי שהייתה באותו מחנה עם אמא שלי.
כן.
כן. בליכטנוורט. על כל פנים אני מציין את זה כי היו גם כאלה וחשוב להזכיר את זה.
ואתה חוזר אז לבית.
חזרתי לבית ולא כל כך ידעתי מה לעשות. הייתי עם זוג הזקנים האלה שהם עוד עדיין היו בדירה.
אבל זה התרחש משהו מעניין. אה באותו הבניין היה רופא שהוא נחשב לכשר במרכאות.
על אף שהוא היה יהודי.
אבל הוא נחשב לכשר כי הוא התנצר עוד הרבה שנים לפני כן ואשתו הייתה נוצרייה.
אלה נהנו מחופש פחות או יותר. בתנאי שגם הבן זוג או הבת זוג התנצר.
למשל הייתה דוגמה של הדוד שלי. שהוא היה נשוי לאישה קתולית.
אבל הוא לא הסכים אף פעם להמיר את דתו והוא בילה במחנות בגרמניה בגלל זה.
וגם ביתו. שהיא גדלה כנוצרייה. בת דודה שלי. נאלצה לענוד את הטלאי הצהוב.
אבל לחזור אלינו. אלי אולי באופן אישי.
מה שקרה. שהאיש הזה. הרופא הזה. הוא סידר לאחי ולי מקום מקלט בצלב האדום שוודי.
וכך התגלגלנו לצלב האדום. אחי ואני. ששם היו ילדים במספר עצום גם.
אני זוכר שהיו גם מעל אלף אבל בדיעבד אמרו שזה רק מאות היו. אה. יכול להיות שטעיתי.
אבל גם זאת הייתה תמונה קשה כי היו שם גם תינוקות ללא הורים. תינוקות בעגלות. עד גיל 16. 17.
היינו במקום מקלט הזה בבודפשט תקופה של לא יותר מאולי שבועיים. משהו כזה.
אבא שלי. בתחילת שהותנו במקלט הזה. שמע מה קרה ושלקחו את אמא.
הוא ערק משירות העבודה. הוא שילם שוחד לאיזה רב סמל וערק.
ובא אלינו למקלט הזה של הצלב האדום השוודי.
ישן איתנו כמה לילות. על איזה מיזרון. ובוקר אחד לא מצאנו אותו. הוא נעלם. אבל השאיר פתק.
ואמר. אם קורה משהו איתכם תבואו לבית שלנו הישן. תתייצבו לפני סוכן הבית. הג'ניטור.
אין איזה שם עברי שידוע לי. והוא יגיד לכם מה לעשות. 6 לדצמבר. שזה היום הולדת שלי. אח שלי.
6 לדצמבר 44'.
44'. יוצא העירה. הוא רצה לקנות לי איזו שהיא מתנה.
זה. לא כל כך היה אפשר לצאת משם וזה גם היה מסוכן.
הגטו היה סגור ומסוגר ובכלל אם תפסו יהודי. הוא גמר. גמרו עליו כמו שאומרים.
אבל היה לו מדים של מה שנקרא בארץ גדנ"ע. כן.
מדים כלשהם והוא רצה לצאת לקנות מתנה ליום הולדת. רעיון מוזר קצת הייתי אומר.
בן 12.
כן. הוא היה בן 16.
כן.
16 פלוס. ופתאום הקיפו את הבניין נאצים. הונגרים. זה היה בניין שתפס בלוק שלם.
כזה בניין ענקי. אגב זו הייתה המפקדה של האס אס לפני זה. זה היה נורא מוזר.
והם עזבו שם ואנחנו מצאנו בארונות תעודות. אה טפסים של האס אס. והיו כאלה שניצלו את זה.
אנחנו פחדנו מזה כי זה היה מה שנקרא יותר מדי טוב.
אבל היה בחור אחד שכן הצליח להשיג מדים גרמנים והוא השתמש בטפסים האלה.
והקיפו את הבניין. אבל עוד לא הספיקו להקיף את כולו.
והיה. הייתה חזית אחת של הבניין הזה שהיה עוד פנוי ואנחנו יצאנו למרפסת. אנחנו קומה שנייה.
אחי קפץ מקומה שנייה למטה לחצר ואני עמדתי לקפוץ גם.
הייתי כבר בחוץ והחזקתי את זה. את המעקה מבחוץ כבר. אחי ישב למעלה. אה.
למטה.
נחת למטה על חצר בטון כזה ואז בדיוק הגיעו הנאצים. אבל לא ראו אותו קופץ.
ואז שאלו אותו מה אתה עושה פה? אז הוא אמר אני באתי לראות איך לוקחים את היהודים.
אה. אתה עוזר בטח ליהודים וכך הלאה. תיכנס אתה גם כן ביניהם ואנחנו כבר נראה בגטו מה נעשה.
הוא שמח על זה כי הוא רצה סך הכל להיות איתי.
הוא חזר לבניין. פשט עוד פעם את המדים ואני כמובן קפצתי מהר חזרה למרפסת ונכנסתי לבניין.
ואז העמידו אותנו בטור ארוך. זה היה אחד המחזות הקשים.
ילדים בעגלות ובכל הגילאים ומובילים אותנו ברחוב ומשני הצדדים הבריונים האלה עם כתות של רובה.
ילדים ניסו לברוח. הרביצו להם מכות ששם הם גמרו את החיים.
אבל אנחנו החלטנו שצריך לברוח מהטור הזה בכל זאת.
אני ראיתי במו עיני איך מכים את הילדים האלה המסכנים.
ואני צריך להוסיף תכף. ששמענו שמועות איומות על הגטו. שאסור להיכנס בשום מקרה לגטאות.
למה? הפיצו שמועה. שחלק בדיעבד הסתבר שלא היה נכון. שהגטו ממוקש ומתכננים לפוצץ את כל הגטו.
זו שמועה שבדיעבד הייתה לא נכונה.
אבל היתר. הכל היה נכון. שלא היה אוכל ובעיקר יש מגיפות קשות של טיפוס ואנשים מתים רבים וזה.
יש לעשות הכל כדי לא להיכנס לגטו.
אז אחי ארגן את העניינים וכל הזמן צעקו עלינו. ' באמצע הכביש. באמצע הכביש'.
שיוכלו לשמור עלינו משני הצדדים.
אבל אחי הצליח לארגן איזו קבוצה סביבי ואמרו תמשכו את הטור לאט לאט למדרכה.
כך שאם תגיע לסמטה. אתה נכנס לסמטה ובורח. וכך זה נעשה.
היינו. איכשהו הסתדרנו בין שני שומרים שלא היו קרובים מדי.
משכו את הטור על המדרכה ואני זוכר את זה יפה.
אני נכנסתי לסמטה הזאת. נעליים שלי נקשו על הזה. אני זוכר את זה.
וחיכיתי מתי אני אקבל את המכות מאחור. שרודפים אחרי. אבל לא ראו אותי.
המשכתי בצעדים לא מדי מהירים שלא ירגישו שאני בורח. והלכתי לאט לאט. לא לאט ולא מהר. נגיד ככה.
קרעתי את הטלאי הצהוב מהר מהחזה וזכרתי את הפתק של אבא.
והחלטתי שזה לא יהיה חכם לחזור לשכונה שהיא ברובה יהודית.
אני הייתי היחידי במשפחה שראו שאני יהודי ממרחק קילומטר.
כי לא אמא שלי ולא אחי הטוב. לא נראים יהודים כל כך. אבל אני כן.
אז החלטתי שזה לא יהיה חכם לחזור לשכונה שלי. אז הסתובבתי ברחובות. השתדלתי לא להראות יותר מדי.
והחלטתי שאני אחזור לשכונה רק עם חשיכה. וזה מה שעשיתי. עם חשיכה חזרתי לבית שלנו.
צלצלתי בדלת. היה שער כניסה. זה היה מקובל באירופה שהיה סגור ותמיד הג'ניטור פתח לך את זה.
והוא היה אדם יחסית משכיל. לא טיפוס אופייני של הדמות הזאת. והוא אמר. אה. הוא ידע על מה מדובר.
הוא אמר תרד למטה למרתף ותהיה עם הסגנית שלי. זה היה בית גדול אז הייתה גם סגנית שלו. סוכן הבית.
ותהיה איתה משך הלילה. אני ירדתי לסגנית הזאת וכבר הלכתי יחד איתה לישון בערב.
פתאום יש דפיקה בדלת ופתחנו את הדלת. מופיע האח שלי והבן דוד. אורי. אז קראו לו אוטו.
היו במדים זה. אז אמרו לי שהצליחו לצאת מה. הם לא יכלו לברוח בדרך כבר.
הם נכנסו לגטו. אבל בגטו תחת איזה חור שם הצליחו ללבוש את המדים.
ויצאו דרך השער תוך מועל יד ונתנו להם לצאת. באו אלינו ואמרו תשמעו. אנחנו נבוא לקחת אתכם.
אנחנו נסדר מקום מקלט. תישאר בינתיים פה.
בפרט אחד חשוב לא דייקתי. כשהגעתי לבית ופתחו לי את השער לא אמרו לי ישר לרדת למקלט.
אלא. לא. לא מקלט. זה היה מרתף. היה לו. הייתה דירת מרתף כזה. חדר מרתף.
אלא תעלה לקומה השנייה. שם גרה המשפחה הנוצרית. ותהיה אצלם.
עליתי אליהם ואני לא שוכח להם את זה. נתנו לי להיכנס. הם נתנו לי להתרחץ. לאכול והכל.
למה זה בלתי נשכח? כי אז זה היה איום תחת מוות.
בכל מקום היו פלקטים שאני זוכר אותם לנגד עיני. קשה לתאר את זה.
הפלקטים האלה ציינו שכל מי שייתפס עוזר ליהודים הוא. לא יירה. יש ביטוי מיוחד בהונגרית.
הוא יהרג תוך הוצאת קרביו. זה היה ביטוי על פלקט.
אז יש ביטוי מיוחד זה תוך קרב כאילו של ימי הביניים.
כן. שעם חרב. הורגים מישהו ומוציאים את הקרביים שלו.
אתה יודע את השם שלהם?
בטח. צאבאי. יוסף צאבאי קראו לו. כי אחרי חמישים שנה הצלחתי לעלות על עקבותיהם. עקבות הצאצאים שלו.
הוא כבר מזמן לא היה בחיים. זה סיפור אחר. להודות לו.
ראיון המשך עם מיקי יונש ליד ושם. 18 ביולי 2017. מיקי. אנחנו נמצאים בדצמבר 45'.
כן. בערך תשיעי אני מעריך. כן.
תשיעי בדצמבר 45'. והאח שלך מגיע ומה קורה?
כן. אחי מגיע אחרי שהיינו שלושה ימים בדירה סגורה וחשוכה. זאת אומרת עם האפלה.
שלא ירגישו את נוכחותנו בדירה. כי זה היה מוביל לאבדן. אחי והבן דוד שלי באו לקחת אותנו.
הופתענו לראות שבחוץ יורד שלג. אנחנו היינו כל כך הרמטית סגורים שלא ידענו בכלל מה מזג אוויר בחוץ.
ירד שלג. והלכנו בדרך לדירת מסתור שהיה באזור אחר של בודפשט.
הדירה הזאת. הדודה שלי. האחות הצעירה של אבי השיגה הייתי אומר בגבורה רבה.
היא פשוט העמידה פנים שהיא פליטה מאזור של הונגריה שהיה כבר כבוש באותם הימים בטרנסילבניה.שהייתה כבר כבושה בידי הצבא הרוסי. כך לא יכלו לבקר אם דבריה הם אמת.
והיא הלכה למפקדה הנאצית לדרוש דירת. דירה. כי אין לה איפה לגור.
היא נמצאת ברחובות ואין לה איפה לחיות ויש לה שני ילדים וכך הלאה וכך הלאה.
והשלטון הנאצי סיפק לה דירה של יהודים שנלקחו לגטו. ולאותה דירה לקח אותנו האח שלי והבן דוד.
למעשה גם בזה היה מקום מסתור שלנו עד סוף המלחמה.
זה היה בניין גדול שבו הסתתרנו.
והיינו תחת הפגזה קשה ביותר. במשך משהו כמו חודש. עד תום המלחמה בעצם.
כדאי להוסיף כמה מילים על המצור שהיה על בודפשט.
זה היה מצור. ההיסטוריונים טוענים שאחרי סטאלינגרד זה היה המצור הקשה ביותר על עיר כלשהי.
זה נמשך חודשים. זה התחיל בנובמבר 1944 ונגמר בסוף ינואר. בפברואר אפילו.
תוך הפגזות קשות ביותר. תוך קורבנות רבים.
אני אזכיר אולי כמה מספרים. 59.000 חיילים סובייטים נפלו במלחמה הזאת על בודפשט.
100.000 פצועים סבלו בצבא האדום. 11.000 חיילים רומנים גם נפלו. שהם נלחמו אז בצד הסובייטים.
לצד ההונגרים הגרמנים שעמדו נגדם היו כ- 29.000 הרוגים. 10.000 פצועים.
זאת אומרת מדובר פה במספרים עצומים אנחנו.
ובין האזרחים? שלכם?
לא ידוע לי מספר האזרחים שנהרגו ברגע זה.
מה שאני יכול כן להוסיף. זה ששליש מכלל הבתים בבודפשט נהרסו או שנפגעו קשות.
אה שהפכו לעיי חורבות.
איך זה התבטא במצור שלכם בחדר?
זה בא לידי ביטוי לא פשוט וזה גם די אופייני.
כי הבית שלנו לא היה במיוחד אה. לא סבל במיוחד מההתקפות האלה.
אבל אני זוכר היטב שהבית שלנו בלבד. שלנו היה בית גדול. ספג 19 קטיושות.
פגזים שממנו העתיקו אחר כך את הקסאמים פה. זה. אבל הקטיושים המקוריים.
הרוסים היו מפחידים מאוד אגב.
הם לא עשו נזק גדול בבתים אבל כשהם התחילו לירות. הארטילריה הרוסית. האדמה רעדה ממש.
אנחנו היינו במקלטים. זו הייתה הרגשה מפחידה מאוד.
אלה היו בעצם פגזי מרגמות.
מהם פגעו 19 רק בבניין שלנו. שהם עשו בדרך כלל חורים בקירות והרסו את אותה דירה שהפגז פגע.
הרוגים כמעט ולא היו בבניין שלנו משום שחיינו במקלט. היו אבל יוצאים מן הכלל גם שאני זוכר היטב.
אדם אחד לא רצה לרדת למקלט כעיקרון.
אני זוכר גם שהוא היה קונסול הכבוד של איטליה בהונגריה. אפילו את שמו אני זוכר.
קראו לו בנזייגודו.
והוא נותר בדירה למעלה. קומה שלישית אם זכור לי. והפגז פגע ברגלו והוא פשוט דימם למוות.
אף אחד לא היה לידו.
קורבן אחר היה בחצר. שאני ראיתי שקיבל רסיס מפגז.
דוור די מבוגר בשנות השישים שלו והרסיס פגע בעורק שלו פה ביד ודימם קשות.
אני זוכר. פעם ראשונה אני ראיתי מה זה דימום מעורק. אני זוכר שהדם שלו התיז ממש עד התקרה.
ובא רופא צבאי וחבש אותו. אבל הוא אמר שבגלל אבדן הדם. שלא יכולים לדאוג לו במיוחד.
הוא. הוא לא ישרוד. ואכן למחרת היום הוא נפטר.
זה חודשים קרים. מה אתם לובשים. איך אתם חיים עם זה?
הלבוש. היה לנו לבוש סביר כי איכשהו אספנו קצת בגדים כשהגענו לדירת המסתור.
אה. אוכל הייתה בעיה. האוכל בכל בודפשט היה מועט.
אספקה. מאחר ובודפשט הייתה מוקפת בצבאות הסובייטים והרומנים גם.
אי אפשר היה להביא אספקה לאוכלוסייה שאז הייתה בת מיליון נפש בערך. כיום זה שני מיליון.
האוכל נגמר. מה שנשאר בכל בודפשט. זה היה ידוע היטב בקרב כולם. זה השעועית.
רבים דאגו גם לצחוק על אף שזה לא היה כל כך מצחיק.
כן.
שזה היה האוכל היחידי. זה מה שנותר לנו ובישלנו שעועית ואכלנו כל יום שעועית.
בדירה שלנו מצאנו. כמובן חיטטנו שם בקרב החפצים שלהם.
ומצאנו איזה קופסא של סולת. זה אני זוכר גם.
וטיגנו את הסולת על איזה פלטה ואת זה אכלנו בהתחלה גם כן.
אבל מלבד זה פשוט לא היה לנו מה לאכול.
יותר מאוחר גם השעועית נגמרה ואז איזה פלוגה של הצבא ההונגרי התנחל בבית שלנו.
אבא שלי הוא ידע איך להתיידד עם. גם עם החיילים האלה.
והוא התחנן שמהמנות אוכל שלהם שייתנו לנו איזה מסטינג. איזה מנה אחת לשלושתנו שיהיה לנו מה לאכול.
אז משך תקופה אנחנו אכלנו בעצם ממנת צהריים אחת שלושתנו. אבי. אחי ואני.
זה מה שפרנס אותנו פחות או יותר.
זה היה הרעב אבל. אני לא יכול להשוות את זה לרעב של. של ניצולי שואה שחיו במחנות.
אה. לא היה נעים כמובן.
אנשים ניסו להשיג מזון למשל. סוסים שנפגעו מהפגזות אז הלכו וחתכו ממנו חתיכות.
ואבי התקשה לעשות את זה. ויתר על זה אני זוכר.
ההפגזות וההפצצות הציקו.
אבל אני חייב לומר שיחסית להפצצות שכוחות הברית האמריקאים והאנגלים הפציצו זה היה הרבה יותר קל.
כי בידי הרוסים לא היו מפציצים כבדים. הם הפציצו עם פצצות קטנות יחסית.
הבית שלנו. נוסף לתשע עשרה הפגזים שהזכרתי קיבל גם שלוש פצצות מהאוויר. מהפגזה של מטוסים.
אחד לא התפוצץ ואחד התפוצץ בפינה מרוחקת של הבניין. אנחנו בדיוק היינו דווקא לא במקלט.
אני זוכר את זה היטב זה היה זעזוע די רציני ובהלה לא קטנה.
ארובות נפתחו ואחי כולו נהיה מלא פיח. זה אני זוכר. אבל לא נפגענו מזה והמשכנו לחיות במקלט.
אתם יודעים מה קורה בחוץ?
אנחנו ידענו.
זאת אומרת. שם כבר לא הייתה לנו אפשרות להאזין לרדיו אז אנחנו לא ידענו מה מצב המצור.
אבל היו שמועות. אבא שלי היה מן טיפוס שהקרין מנהיגות הייתי קורא לזה.
ומינו אותו מפקד האזור של ההגנה. אה. איך זה נקרא אצלנו?
הגנה.
הגנה אזרחית.
מי. מי מינה אותו?
אני. לא זכור לי בדיוק מי. הרשויות. מישהו מטעם הצבא או מטעם העירייה. אני לא זוכר בדיוק.
החליטו שהוא ראוי לזה. היה גם בגיל פחות או יותר מתאים.
הוא היה באותו הזמן כ- 47. בעוד שרוב הדיירים היו או זקנים או ילדים או נשים לרוב.
אז הוא היה בין אלה שהיה בגיל ביניים כזה.
וזה. התפקיד הזה שהטילו עליו. זה גם לא היה דבר נעים. היה גם מפחיד כי זה בכל זאת הייתה גם חשיפה.
סך הכל. אני שוב מזכיר את זה.
אם היו. מישהו היה מגלה את יהדותנו אז היו מחסלים אותנו במקום בלי שום היסוס.
מעמידים על יד הקיר. זה היה הנוהג הידוע של אותו הבניין שגרנו בו.
וחיסלו אותנו. היו מחסלים אותנו עם יריות רובים. אבל.
היה. היה מקרה. היה קרוב לזה? היה פעם שחשדתם?
אנחנו לא. לא היינו עדים לכך ממש. אבל שמענו מחברים שזה בהחלט קרה.
היה מעשה יום יום שתפסו גברים שהסתתרו. בין אם במדים לא להם או משהו כזה.
הורידו להם את המכנסיים. ראו שהוא יהודי. הכניסו אותו תחת לשער והרגו אותם במקום.
זה היה מקרה. בהחלט. אפשר להגיד יומיומי.
שלא נדבר על אותם הדברים שנודע לאחר מכן.
שלקחו יהודים במאות. אולי באלפים לדנובה וירו בהם והטילו אותם למים.
אה. אבל זה נודע לנו רק לאחר המלחמה.
אבל הסכנה הייתה ברורה לכולנו. היו תופסים אותנו היו הורגים אותנו במקום. והיו סכנות.
אני יכול. אני יכול להזכיר שני מקרים למשל.
באחד המקרים מתוך אותה הפלוגה שהתנחלה בבניין שלנו. אנחנו. הם ישבו גם במקלט לרוב.
ואני חושד גם היו שהם היו קצת עריקים כל הפלוגה הזאת.
הם לא השתתפו במלחמה כל כך. ישבו לרוב במקלט. קצינים ביניהם.
ופתאום חייל אחד פונה אל דודתי ואומר לה. אני מכיר אותך. את מארז'בט מאזור שש של בודפשט.
והיא הייתה. הסתכלה דודה שלי שהייתה אמנית במשחק.
הסתכלה עליו ואומרת. לא אני חושבת שאתה טועה. זה צריך להיות מישהו אחר.
עד היו אנחנו לא יודעים אם הוא ידע באמת והבין את המצב ולא. לא המשיך בחקירה שלו.
אני חושב שהוא ידע על מה מדובר אבל הוא שתק.
אה. זה היה מקרה אחד. מקרה אחר. אולי נתאר איך במקלט חיינו.
כמובן צפיפות רבה. ישנו וכל חיינו בעצם היו במקלט. שזה היה המרתף בעצם בבניין.
והיו לנו מיזרונים ושכבנו אחד על יד השני ממש כמו סרדינים.
לשמאלי הייתה אישה אה. נחמדה. מבוגרת קצת.
שזאת הייתה במקרה אשתו של אותו איש שנהרג. קונסול הכבוד האיטלקי.
והיא אהבה לשוחח איתי על עניינים של מה. מה. כל מיני דברים.
ובלי שום כוונה רעה אני מעריך. יום אחד היא אומרת. אז מה למדתם בשיעורי דת?
כמובן מתוך הנחה שאני ילד נוצרי.
כן.
ולמדתם איזה תפילות בעל פה? אמרתי כן.
ואני מבעוד מועד למדתי אכן שתיים או שלוש תפילות קתוליות בעל פה.
כי הייתי ערוך לאפשרות הזאת שאני אצטרך לדעת את זה.
אז התחלתי לדקלם את התפילה הכי ידועה. אבינו שבשמיים וכך הלאה בהונגרית.
אז ידעתי בעל פה די טוב. וידעתי עוד איזה תפילה של מריה הקדושה או משהו כזה.
גם את זה ידעתי בעל פה.
ואחר כך היא שאלה אותי על התפילה השלישית. אה. אתה יודע גם את זה להתפלל?
אז אמרתי לא. לא. מיד בא לי הרעיון. כפי שאמרתי כבר. אני נראיתי הרבה יותר צעיר מכפי גילי.
הייתי אז בן 12 אבל אני נראיתי כילד בן תשע.
ואמרתי לא. את זה לא היינו צריכים ללמוד בשיעורי דת כי ה. בגלל המלחמה.
הפסיקו את הלימודים. כבר לא היינו צריכים לדעת את זה בעל פה.
אז ככה שהתשובה המיידית הזאת הצילה אותי. והיא האמינה גם.
זכורה לי גם התמונה הזאת כשבאו להודיע לה על מות בעלה.
זה קצין שהיה שם בבניין ועוד איזה שני אנשים. מסכנה. שקיבלה את הידיעה הזאת.
מקרה אחר שהייתה בו סכנה רבה.
הייתה איזו אישה במקלט שהיא הייתה. אני לא יודעת אם היא הייתה מפגרת ממש.
אבל הייתה קצת כזאת התנהגות מוזרה הייתי אומר.
ויום אחד היא צועקת. לקראת שבאמת כבר היינו קרובים לסוף. בלי בדיוק לדעת את זה.
אה. פתאום היא מתחילה לצעוק. המצילים שלנו הגיעו! המצילים שלנו הגיעו!
אנחנו הסתכלנו אחד על השני והחלטנו בלי להידבר בינינו שאנחנו מחכים. לא יודעים מה קורה.
נראה אם זה אכן נכון. אם היינו אז מגלים את עצמנו. שוב. זה היה סופנו.
אבל התברר כעבור כמה. איזה עשר דקות. שזה אלה בכלל לא היו המצילים.
היא חשבה. איזה יחידת סקי של הצבא ההונגרי שהם היו לבושים מדים לבנים כאלה. היא חשבה שאלה הרוסים.
על אף שאני חייב לומר שההונגרים לא בהכרח ציפו באיזה ציפייה חיובית כל כך לצבא הרוסי כי פחדו מהם.
היו ידיעות. גם מוצדקות ביניהן. שהרוסים התאכזרו לא מעט לאוכלוסייה האזרחית.
האונס היה במימדים איומים. והשוד שלא לדבר על זה.
אז כך שהסתבר שזה לא. אלה לא היו הרוסים אלא היה הצבא ההונגרי. יחידת הסקי שלהם.
ושוב ניצלנו שלא גילינו את עצמנו מרוב שמחה ושתקנו.
הגיע יום השחרור. מה שאנחנו קראנו בצדק אחר כך יום השחרור.
שזה ה-24. או 27 בינואר.
בערך. כן. אני לא יודע את היו המדוייק מבחינת התאריך.
45'.
אבל זה היה בערך 45' 24. 25 לינואר. משהו כזה.
אני אקדים עוד משהו שלא הזכרתי קודם. גם יחידה גרמנית הצטרפה אלינו.
אני לא יודע אם זאת הייתה יחידה שלמה. זה הייתה אולי רק כיתה לא יותר מזה.
ואחי. אה. האבא שלי ידע גרמנית רהוטה. uגם עם החיילים הגרמנים הוא מיד התיידד.
והיה שם רב טוראי אחד אני זוכר. נקרא גפרייטר הלמוט.
ואבא שלי נהג לשוחח איתו כדי ככה לסלק אולי חשדות או משהו כזה.
הוא ממש התיידד. כביכול. עם הרב טוראי הזה.
עד כדי כך שבסוף הוא נתן לו גם איזה מזכרת לפני שהוא הלך הלאה.
הצבא ההונגרי. אותה פלוגה היא התפזרה. כשהם הרגישו כבר שהרוסים קרובים הם הפכו בעצם לעריקים.
הם פשטו מדים ולבשו אזרחיים ולאט לאט נעלמו מהשטח.
כך נותרנו לבד בעצם בבניין הזה. לבד. כמובן עם כל הדיירים של הבניין.
ואני זוכר את היום שבו ישבנו במקלט ושקט היה.
שמענו איזה רעשים מלמעלה ופתאום הופיע חייל רוסי. כמובן מייד זיהינו שזה חייל רוסי.
על אף שמדים. מסרטים רבים חושבים שהחיילים היו לובשים מי יודע איזה מדים וכל זה.
כן.
שום דבר. ממש היו. אני ראיתי את החיילים הרוסים במדים פעם הראשונה בווינה אחרי שברחנו מבודפשט.
הם היו לבושים בצורה ממש מרושלת. אה. לבוש חם קצת עם כובע הידוע הזה שלהם.
אבל בלי שום סימני דרגה או יחידה או משהו כזה. אבל כמובן שגם כך זיהינו את החייל שנכנס.
תמונה בלתי נשכחת כי הוא נכנס עם אקדח שלוף ועל צווארו היה תלוי אקורדיון.
והוא הסתובב. בשבילנו זאת הייתה כבר באמת הגאולה אבל עדיין שתקנו.
הוא נכנס ואנחנו היינו במצב ישיבה.
והוא עבר מאדם לאדם ובחן אותנו מקרוב אם אנחנו חשודים בגלל איזו שהיא סיבה. עם האקדח שלוף.
מסביב מסביב. לא אמר אף מילה. ועזב. אחריו. לא זכור לי בדיוק כמה זמן.
הוא לא אמר אף מילה. אתם.
אף מילה.
אתם אף מילה גם?
אנחנו אף מילה.
אז אתה יודע שהוא רוסי לפי ה.
לפי הלבוש ולפי התנהגות הבנו מיד שזה רוסי.
ומה עושה האקורדיון שם?
זה היה תמונה אופיינית. לגבי כל הצבא הרוסי. הם שדדו מיד עם כניסתם. תוך כדי הקרבות אפילו.
אה.
הם שדד כל דבר הבא ליד. פתחו חנויות. הוציאו דברים. הכל.
אז הוא יצא. נכנס.
הוא יצא. אחרי כמה זמן נכנסה. נכנסו מספר חיילים עם הבעה כבר ידידותית למדי. חלקם לא כולם.
אה. אני זוכר שני חיילים. אולי היו קצינים. ואחד ברוסית הסביר לי. ליטף לי את הראש.
הוא עשה סימן. משהו. אני אחר כך למדתי כמה מילים ברוסית מהם.
דווה מאלינקי מוסקבה. משהו כזה. הוא הסביר.
אבל באותו הזמן היו חיילים אחרים שבחרו שתי נשים ולקחו אותן והבנו מיד לאיזו מטרה.
פשוט הסתכלו. לאו דווקא צעירות. עשו להן רק כך.
את תבואי איתנו. את גם כן תבואי איתנו. לקחו אותן ועשו מה שעשו.
הן חזרו הבנות?
האמת לא זכור לי. אני לא יכול לומר. אבל התמונה הזאת הביזארית. הייתי קורא לזה.
מי שקרא את הספר של גונטרגראס. תוף הפח.
כן.
שם מתוארת תמונה שהיא ממש זהה לתמונה הזאת.
זה בהרבה מקומות.
זה בדיוק אותה חוויה. אותה החוויה ממש. לאחר מכן נודע לנו שהם אנסו בצורה ברוטאלית.
בבודפשט קצת פחות. אבל בפרובינציות הם בצורה ברוטאלית אנסו נשים. אם אפשר לקרוא לזה נשים.
מילדות בנות עשר עד גיל שבעים. כל מי שנפגשו. גם הפיצו מחלות מדבקות. מחלות מין.
עדות לכך שהייתה לנו אחר כך עוזרת שהיא נדבקה בעגבת. מהם.
זאת אומרת אנחנו לא ידענו בהתחלה והיא סיפרה אחר כך שהיא נאנסה על ידי חייל רוסי וקיבלה עגבת מהם.
אבל היו כל מיני ביטויים מוזרים. ידוע לכל מי שבא מהונגריה באותם הימים שהם ממש צדו שעונים.
דבר ראשון הורידו ממך את השעון. אנחנו בהתחלה לא ידענו את זה.
כעבור כמה ימים כבר ידעו כל ההונגרים. כל האוכלוסייה ידעה שאסור לצאת עם שעונים מהבית.
אבל בימים הראשונים אספו את כל השעונים מכל אחד.
אבא שלי יצא לרחוב והיה לו שעון מרווין. אני זוכר שהוא עוד היה יקר באותו זמן.
חייל רוסי ניגש אליו. דוואי צ'אס. תביא את השעון.
כן.
ואבא שלי התחיל להתווכח איתו. לשכנע אותו בסימני ידיים. כמה מילים רוסיות שהוא למד.
מה. אין לי שעון וזה. למה אתה לוקח ממני וזה. שטוטה קויה. הוא אמר לו. המתן.
והוא הוציא. היה לו איזה תרמיל פה ובפנים צלצלו שם רק עשרות שעונים.
הוא הוציא איזה שעון שלימים נודע לנו שזה היה שעון צבאי גרמני ונתן את זה לאבא שלי.
הוא אומר עכשיו יש לך שעון. ותשתוק. וקח את השעון.
אבא שלי שמר את השעון הזה. ממש לנגד עיני השעון הזה עד היום.
זה היה איזה נרתיק פח כזה. היה במין קופסאת פח כזה. בצורת אגס ובפנים היה שעון כיס רגיל.
זה היה שעון צבאי גרמני שאבא שלי שמר את זה למזכרת הרבה שנים.
אחר כך על ידינו היה נמצא איזה מחסן בדים.
הם שברו את המנעול. פתחו את המחסן בדים והתחילו להוציא את הבדים.
לקחו את הבדים אבל קראו גם לאוכלוסייה ונתנו להם.
הבדים האלה היו בכאלה. שכחתי איך קוראים לזה. בסיטונאות.
קראו לכל מיני אנשים מהרחוב אמרו בואו בואו להנה. בואו. אידי סודאי. בוא.
כן.
ונתנו להם את הבדים האלה. חילקו ביניהם גם.
אז מתי השלב שאתם יודעים שבעצם הרוסים עכשיו שולטים ומה קורה לכם?
זה קרה חיש מהר.
תראה. לפני זה עוד התנהלו קרבות רחוב בבית שלנו. אנחנו הצצנו מהחלונות כשהזדמן לנו.
למשל זכור לי. נדמה לי היה סגן אחד. לוטננט גרמני שהתחפר ברחוב שלנו.
עשה מין חפירה כזאת ונשאר לבדו. וכל מי שעבר ברחוב ירה בו. חיילים רוסים ירה בהם.
אני לא ראיתי שהוא הצליח לקלוע כל כך אבל ראיתי כאלה. דווקא אזרחים שירה בהם והם נפצעו.
והרוסים לא היה אכפת להם כל כך. אתה יודע. השאירו אותו שם.
אני ראיתי אחר כך מישהו ממרפסת זרק עליו רימון יד זה לא פגע בו ואחר כך מישהו ירה בו וזה נגמר.
אבל בלי להתרגש יותר מדי.
אתה לא הרגשת איזה המולה כמו שאתה רואה בסרטים שמתקדמים ויורים וכל זה.
זה הכל התרחש ככה. אפשר לומר בניחותא.
על אף שכפי. מהסטטיסטיקה הזאת שמקודם ציטטתי. היה ברור שהיו אלפים על גבי אלפים של הרוגים.
אבל זה מה שאנחנו ראינו באזור שלנו. ששם כנראה לא היו קרבות קריטיים כל כך.
יצאנו מהמקלט. הם אספו את הרובים. זה אני גם. תמונה שזכורה לי.
בתים האלה של בודפשט. הבתים הישנים האלה. כשאתה נכנסת בשער אז היה מין לובי כזה.
מבואה כזאת שהובילה לחצר של הבניין. שם הם אספו את כל הרובים שהם לקחו.
לא אכפת להם בכלל. הם לא. לא טרחו.
עזבו את זה שם את כל הרובים האלה בערימה כזאת. מה שלקחו מהחיילים הגרמנים. מההונגרים כנראה חלק.
וזה שכב. עשו כזאת מן.
חצובה.
בדיוק. חצובה כזאת. זאת המילה שחיפשתי. זה נשאר שם. אף. אחד לא אכפת לו מזה.
אז השלטון כרגע הוא בעצם.
עכשיו ככה. השלטון.
מבולבל.
הוא. כיבוש של בודפשט נעשה בכמה שלבים.
אנחנו גרנו בחלק של פשט שזה היה החלק השטוח של בודפשט. מי שמכיר את הגיאוגרפיה היום.
החלק של בודה. שהוא הקטע העתיק יותר של העיר.
אה. שם המלחמה נמשכה כי הגרמנים נסוגו מפשט שזה החלק המזרחי גם.
הם נסוגו לאזור של בודה והמלחמה בעצם נמשכה משם בארטילריה בעיקר ובהתקפות של מטוסים.
באו מטוסים גרמנים הפעם כבר הפציצו אותנו גם. זה היה חלש כבר. זה כוח אש חלש.
אז זכינו גם לראות ארטילריה רוסית המפורסמת. איך זה עובד משהו מדהים.
הם העמידו איזה עשרה תותחים אנטי אוויריים בחצי מעגל.
וכשבאו מטוסים גרמנים הם התחילו לירות כמו מכונת ירייה אחד אחרי השני.
טק. טק. טק. טק. טק. טק. טק. הורידו מטוסים.
אבל. אני אגיע לזה עוד מעט. אנחנו יצאנו מהמקלט. זה היה חורף ושלג.
זה היה חורף כבד מאוד דווקא. והחלטנו לחזור לביתנו.
אספנו את חפצנו. שמנו את זה על מגלשיים.
והתחלנו לסחוב את המגלשיים שלושתנו הביתה. אבא. ואחי ואנכי.
היה קור אימים. סחבנו את המגלשיים בקושי.
היינו נאלצים לסחוב את זה במרכז הכביש כי המדרכות היו מלאות מהחורבות של הבתים שהיו ממוטטים.
זה היה מחזה קשה מאוד. נראה כמו תפאורה של תאטרון.
אתה ראית חצי בית. אתה ראית אמבטיה פה. רהיטים. מטבח. כמו בתפאורת תאטרון שנהוג להציג.
מחזה קשה ביותר. העיר הייתה הרוסה לגמרי.
והתחלנו לצעוד לכיוון הבית. לא מרחק גדול מדי. אולי שלושה קילומטר. משהו זה.
והיינו סקרנים אם ביתנו נשמר. ביתנו נשמר. הגענו הביתה וראינו שהבית שלנו עומד.
היה לו איזה חור של פגז בצד. זה אני זוכר. אבל מלבד זה היה די שמור.
נכנסנו לדירה שלנו בצורה זו או אחרת. כבר לא זוכר איך.
הדירה הייתה שדודה למדי על ידי שכנים כל מיני. שנשארו בבית או שחזרו לבית לפנינו.
לאט לאט החפצים שלנו הוחזרו. וחשמל לא היה. אוכל לא היה. היה מצב קשה עם האוכל.
והמעט שהיה לנו נגמר חיש מהר. תוך ימים. שבוע אולי. משהו כזה.
אתאר אולי קצת את האווירה הזאת של הימים אחרי הכיבוש הרוסי.
השוד והאונס אחרי ימים ספורים תם. וזה. אפשר לומר. הודות למפקדה הרוסית שהשתלט.
הם כנראה נתנו יד חופשית. חצי בכוונה אולי בימים הראשונים.
כאילו אמרו אוקי תשתוללו קצת ואחר כך צריך להיות סדר. ואכן סדר בא.
במה זה התבטא?
המפקדה הרוסית באמצעות העירייה כנראה. פרסמו פלקטים שאם חייל רוסי עושה איזו שהיא בעיה.
מנסה להציק ל. לגנוב. לשדוד או לאנוס אוכלוסייה רק צריך לצעוק - פטרול!
ואז באה משטרה צבאית של הרוסים לטפל. מה זה טיפול. אנחנו ראינו את זה במו ידינו.
בבית שלנו פעם היה מאיור. רב סרן אחד. הוא היה שיכור כלוט.
הוא ניסה לטפס לחלון של אישה בקומת הקרקע. בבית שלנו.
וניסה להיכנס דרך החלון אל האישה הזאת ומיד יצאו אנשים לרחוב וצעקו פטרול! פטרול! פטרול!
הגיע ג'יפ אמריקאי. הרוסים השתמשו אז בכלי רכב אמריקאים. הגיע ג'יפ רוסי עם ארבע חיילי חיל הים.
זה ברוטציה. הם היו המשטרה הצבאית אז בבודפשט. הם היו לבושים אז מדים כאלו. שאצלנו ילדים הלבישו.
עם החיל הים. חיל הים. כזה. כאלה מדים של חיל הים.
וצעקו למאיור הזה טובריש! אידיסודאי. בוא הנה.
הוא לא שמע. היה שיכור כלוט.
אנחנו ראינו אותו. תפסו אותו ככה ובום זרקו אותו כאילו איזה שק תפוחי אדמה לתוך הג'יפ. לקחו.
היה מקרה יותר חמור גם בבית על ידנו. זה היה ערב אני זוכר.
אותו סיפור. שמענו קצת יותר מרחוק שצעקו.
בית שאפשר לראות אותו מהחצר שלנו. גם כן קרוב. זה מרחק עשרות מטרים.
צעקו פטרול פטרול פטרול. הגיע ג'יפ.
וירדו מזה מהמשטרה הצבאית הרוסית הזאת. צעקו לתוך הבניין טובריש! אידיסודאי.
בוא. צעקו צעקו צעקו. אין תגובה. פתאום אני שומע. נכנסו פנימה. בום! ירייה.
וראיתי איך שסוחבים החוצה בידיים. אם הוא נהרג או לא זה אני לא יודע.
אבל זה גם כן. שמו אותו על הג'יפ. לקחו.
זאת אומרת. הם היו חסרי רחמים כלפי מפרי סדר. זה אני יכול לומר.
עם זאת החיילים הרוסים ניסו להשיג משקאות חריפים. זה העיקר המטרה.
אבל כבר לא שדדו אלא עשו סחר מכר כזה.
לנו היה איזה משקה שנשאר לנו עוד בארון אז ביקשנו לחם. תביא לחם.
לא היה לנו מה לאכול. אז הביא לחם. אני זוכר את הלחם הצבאי הרוסי היה מרובע כזה.
בשבילנו זה היה מציל נפשות כי לא היה לנו מה לאכול.
זה שאתם יהודים זה אומר משהו?
הם לימדו אותנו איך להגיד אני יהודי. אסימריי ייבראי. ייבראי. זה עד היום זוכר את המילים.
אבל אמרו גם להיזהר.
כי אם זה חיילים אוקראינים. ידעו על מקרים שאמרת שאתה יהודי אז הרביצו לך מכות גם. גם זה קרה.
אבל לרוב בכל זאת אחרי הימים הראשונים האלו אולי השבוע הראשון.
היחסים היו בין החיילים ובין האוכלוסייה סבירים.
פרט לדבר שבדיעבד הסתבר כחמור מאוד. מה זה היה חמור?
הם תפסו אנשים למה שהם קראו עבודות ציבוריות.
בהונגריה עד היו זה נקרא מאלינקי ראבוט. עבודה קטנה.
אני במו עיניי ראיתי איך זה מתרחש. אני דווקא זוכר מילים אחרות.
הייתי ברחוב וקראו לאנשים. נדמה לי שגם אחי נתפס פעם. חייל רוסי אומר אידי סודאי. בוא.
הוא עשה כך דווהציט מינוט ראבוט. זאת אומרת. עשרים.
כמה דקות.
דקות. כמה דקות עבודה.
עבודה.
ואז לקחו את האנשים. נזכרתי שהחורף היה כל כך קשה. הדאנובה הייתה קפואה כולה.
ואלה היו צריכים להעביר תחמושת מצד של פשט לצד של בודה. סחבו על הגב פשוט ארגזי תחמושת.
ובינתיים הגרמנים ירו כמובן. וזה היה בוא נגיד הצד הקל.
הצד הקשה הרבה יותר שהם אספו אלפים על גבי אלפים. אחר כך בדיעבד הסתבר גם עשרות אלפים.
מהאוכלוסייה ההונגרית. ושיא הרשעות היה שגם יהודים ביניהם.
אלה שחזרו מהמחנות נתפסו על ידי הרוסים ולקחו אותם למחנות עבודה ברוסיה. חלק גדול מהם לא שב.
האחרון שב ב-47'. אבא של חבר שלי היה ביניהם.שהוא גם היה יוצא מחנה ריכוז.
לקחו אותו לרוסיה. חזר כעבור שנים.
ב- 47' חזרו עם חתימת חוזה השלום בין הונגריה ורוסיה הסובייטית. זה היה העילה.
הונגריה דרשה. בחייכם. תשחררו לפחות את האזרחים שלקחתם פה. מפה לצורך עבודה ברוסיה.
ברוסיה היה חסר כוח אדם אז תפסו כל הבא ליד.
ואלפים אם לא עשרות אלפים אפילו נלקחו בצורה כזאת לרוסיה לעבודה קשה. לסיביר וכל מיני מקומות.
זה היה מחזה שלא נשכח בהונגריה. עד היו מזכירים את זה בסיפורי היסטוריה.
במשפחה שלך. מה אתם יודעים על אלה שנלקחו למחנות. למקומות אחרים?
אה. לרוסים או לגרמניה אתה מתכוון?
גם וגם. אתם בעצם.
כן.
בוא עכשיו נתקדם קצת.
כן.
זה. כל דבר כזה נורא מעניין ומרגש.
כן.
אבל אנחנו.
כן. אני אקצר. אני אומר כך. הצלחנו להשיג מזון. אבא שלי מצא איזה מסתור של מזון.
בבית שהוסתר במעלית. ומזה הצלחנו לחיות עד בוא האספקה המסודרת פחות או יותר.
בזכות השלטון הקומוניסטי דאז אני חייב לומר שהתארגנו בצורה בלתי רגילה.
והאספקה הייתה מסודרת פחות או יותר. גם בתנאים קשים.
מקץ האביב נודע לנו על גורלה של אמי. שהיא נספתה במחנה ריכוז בליכטנוורט.
זה נודע גם מטעם שכנה שהייתה איתה. שכנה שגרה בבית שלנו.
שהיא סיפרה על ימיה האחרונים. שהיא נפטרה ממחלות ומ. פשוט רזתה שקלה אולי 30 קילו. משהו כזה.
וגם מידיעה מוטעית שהזינו להם הגרמנים שאנחנו כבר לא בחיים. זה נטל ממנה את הרוח הישרדות.
ממשפחתי עוד דודה ודוד שלי ניספו באושוויץ. נלקחו.
ועוד רבים אחרים מאזורי הפרובינציה. בני דודים של אבא שלי. דודה של אבא שלי. אה רבים.
רבים נספו באושוויץ.
כולם באושוויץ. אמא שלי דווקא כבר לא. נספתה באוסטריה כפי שאמרתי.
הדוד שלי. דודו זולי. זולטאן. היה מקרה מעניין כי הוא היה נשוי לאישה קתולית.
אילו היה ממיר את דתו בזמנו הוא היה ניצול. הוא לא הסכים. על אף שהוא לא היה דתי בכלל.
אבל הוא לא הסכים להמיר את דתו. לכן הוא נלקח למחנה ריכוז בגרמניה. אבל ניצל. הוא חזר.
על האכזריות שלהם ושל השלטון הנאצי מעיד בתו.
בת דודה שלי. בלה. אגב שנפטרה בימים אלה. בגיל 97. היא גדלה כנוצרייה קתולית.
אבל בגלל זה שאבא שלה היה יהודי היא נאלצה לענוד את הטלאי הצהוב.
והיא ניצלה בצורה זו או אחרת גם כן.
זה נותן איזה תמונה על החוקי יהדות מה שנקרא. מה אספר עוד. מה קרה לנו אחרי המלחמה?
כן. קודם כל יום ה. אמרת יום אחד של כאילו שחרור 24 לינואר. אבל המלחמה מסתיימת ב-8 במאי.
כן. כן. לנו זה.
8 במאי 1945. 8 או 9 או 7.
כן. יש כל מיני תאריכים.
כל אחד חוגג לפי הזמן שלו.
נכון. כבר בתחילת מאי הכריזו באמת על ניצחון. מה שנקרא ניצחון באירופה. משהו כזה.
היה. יש יום כזה באמת.
מהתקופה זו שהשתחררנו על ידי הרוסים ועד שהתאריך הזה שהמלחמה נגמרה חיינו לא היו קלים. הייתי אומר.
בגלל המחסור במזון כפי שאמרתי. אבל זה עבר כעבור כמה שבועות.
אנחנו היינו פגועים. אז עוד לא ידענו מה קרה לאמא.
חששנו. חששנו היה כבד כי כבר התחילו לשוב לאט לאט מהמחנה. מחנות בכלל.
ולראות את האנשים האלה שנראו כשלדים. זה לא היה מחזה קל.
דובר על נקמה. הנקמה התרחשה בדרגים העליונים בלבד הייתי קורא. מה זאת אומרת?
השלטון בפועל היה בידי הקומוניסטים. אמנם היו בחירות חופשיות ב-46' גם.
ואז הקומוניסטים קיבלו רק 15 או 16 אחוז או משהו כזה.
אבל בפועל. יש לזכור שהשלטון בפועל היה בידי הרוסים. הצבא הרוסי.
אבל הם עוד לא התערבו בפוליטיקה ההונגרית בהתחלה כל כך. זה בא אחר כך ב- 47'. 48'.
אבל בתקופה מסויימת הייתה אווירה של דמוקרטיה חופשית למדי.
אבל הקומוניסטים היו אלה שדאגו לכך שתפסו למשל.
את כל חברי הממשלה ההונגרית ששלטה בתקופה של הנאצים ההונגרים.
מאוקטובר 44'.
נכון. 15 אוקטובר 44'. ולזכותם יאמר שתלו את כולם מלבד אולי אחד או שניים שנידונו למאסר עולם.
את רובם הגדול תלו כולל המנהיג הנאצי סלאשי. יש לי תמונה על כך. אני שומר צילום על התלייה שלו.
כשתלו אותם אז הם.
בפומבי.
הם הזמינו קהל.
כן. כמו שאומרים. בכיכר. בכיכרות העיר.
כן.
אבל מה שהטריד אותנו שהנאצים הקטנים שרבים מביניהם היו רוצחים וארכי רוצחים.
רבים מהם לא נתפסו. רבים מהם התקבלו בסבר פנים יפות למפלגה הקומוניסטית לאחר מכן.
זה הטריד אותנו היהודים.
היו פה ושם יוצאים מן הכלל הייתי אומר. אלו שנתפסו והתלוננו נגדם והעידו נגדם שהם אכן רצחו.
לא רק בבודפשט אלא גם באוקראינה. בערבות אוקראינה התאכזרו לחיילים ששרתו שם בשירות העבודה.
מעטים מאוד. מעטים מאוד נתפסו ונשפטו.
תאר אותך כילד עכשיו בן 12. 13.
כן.
14.
כן. אני
איך מתנהלים החיים שלך?
חזרנו די מהר סך הכל לשגרה. זה די מעניין. אני פה חייב להעניק זכות לשלטונות דאז.
הם הצליחו להחזיר את השגרה מהר מאוד. סילקו את החורבות האלה ממש במעשה קסמים הייתי אומר.
תוך שבועות מעטים אתה כבר לא ראית את החורבות האלה.
כפי שאמרתי שליש מהבתים היו הרוסים והחורבות היו שם על המדרכות.
נכון שגייסו את האזרחים לעבודה. עבודה ציבורית זה נקרא.
גייסו את האזרחים לעבודה הציבורית.
וכל האוכלוסייה השתתפה בניקוי הרחובות. בסילוק השאריות האלה של החורבות וכך הלאה.
התחבורה זחלה בקושי אבל כעבור כמה שבועות כבר החשמליות התחילו לנוע.
הרכבות. זה לקח שעות רבות עד שהגעת לאיזה מקום.
אבל בכל זאת לאט לאט החיים חזרו לשגרה תוך אפשר לומר אפילו שבועות.
זאת אומרת עד חודש מאי כפי שאמרת. עד הניצחון הסופי החיים בבודפשט התנהלו כבר די כסדרם.
חזרתי ללימודים למשל. כבר למדנו בבית ספר.
הבית ספר שלי היה טוטאלוס מה שנקרא. נחרב לחלוטין עד היסוד.
היינו צריכים ללמוד במשמרות לכן בבית ספר ששרד.
אני למדתי בבית ספר של בנות היה אחרי הצהריים ובנים לפני הצהריים. אבל למדנו. הייתה מסגרת.
בקיץ נשלחתי לכפר בהונגריה כדי להתעשת קצת מבחינה גופנית אני מתכוון. הייתי אפילו יותר רזה מהרגיל.
ואבא שלי שלח אותי לאיזה כפר. זה היה מבצע מאורגן דרך אגב.
וזה סיפק לי חוויות מאוד מעניינות בכפר. למדתי הרבה על חיי הכפר בהונגריה. ושבנו לבודפשט.
עברה שנה הגענו לשנת 46'. אבי. לאחר שנודע על מות אמי במחנות. שזה היה בסביבות מאי להם זה נודע.
לי לא הודיעו על זה תכף על אף שאני מעריך שאחי כבר ידע.
כשנסעתי בקיץ לכפר הזה שבתי. אז יום אחד אחי זחל לי למיטה והוא סיפר לי שאמי נספתה.
אני כבר ידעתי את זה. הרגשתי. ידעתי שהיא לא בחיים.
אבל ההודעה הפורמאלית כאילו באה מצד מאחי. הוא סיפר לי את זה.
איך קיבלת את זה?
קשה. קשה אבל לא בהפתעה כי ידעתי. הכנתי את עצמי לזה באיזו שהיא צורה.
אני חייב לומר גם עוד משהו פה שאולי יראה קשה להאמין. היינו קשוחים הרבה יותר.
ראינו כל כך הרבה. לא סיפרתי למשל. אני חוזר קצת חזרה.
כשיצאתי מהמקלט. יצאנו מהמקלט בדרך הביתה. עשרות אולי מאות הרוגים על כל צד ושעל.
חיילים. רוסים וגרמנים.
הלכתי לראות את הגוויות. מי זה. מה זה. אני לא יודע איזה מן דחף זה היה לי.
אחי עד היום מזכיר לי. הוא אומר מה עשית סקר כזה של גוויות? מה. מה זה היה?
הלכתי לראות איפה הוא נורה. כל חייל. רוסים לרוב ראיתי. גרמנים פחות. זו הייתה אווירה כזאת.
אחי נלקח למשל לעבודות. לקבור ילדים שמתו ממחלות.
אבא שלי כשהוא היה מפקד ההגנה האזרחית. הוא לא רצה שאחי יהיה יוצא מן הכלל. הוא זימן אותו גם כן.
והם חפרו עם מקושים באדמה הקשה הזאת הקפואה. חפרו קברים לילדים.
בכלל הכיכרות היו מלאות קברים.
כמובן שלא קברו בבתי קברות אבל כשאנחנו יצאנו מהמקלט הגופות היו מפוזרות בכל מקום.
זה היה מחזה קשה.
כל הסביבה. כל התקופה הזאת הקשיחה אותנו בצורה זו או אחרת. מנטאלית. פיזית גם ומוסרית.
במה זה התבטא מוסרית? אנחנו נאלצנו לגנוב מזון פה ושם. עבר זמן עד שהסתגלנו לאמות מוסר המקובלות.
כשחזרנו הביתה למשל. אני במו עיני ראיתי נשים לבושות. משכונה הטובה שאנחנו גרנו בה.
הציעו את גופן. כבר אז הבנתי את זה. לגברים תמורת מזון. סיגריות בעיקר.
אני זוכר איך שנשים עברו ברחוב ואמרו יש לי חדר חם. בוא יש לי חדר חם.
המחזות האלה היו על רקע של אווירה קשה מאוד של מוות ורעב.
ואולי כתוצאה מזה גם ההתאוששות הייתה הדרגתית אמנם אבל מהירה. השתדלנו כנראה לשכוח מהר.
תוך חודשים אחדים חיינו הפכו לשגרה וחיינו רגיל הייתי אומר.
אחרי שנודע על מות אמי. זה כאב. זה התבטא בעיקר בכך שהרגשתי את הצורך הזה לאהבת אם.
קשה להביע את זה במילים אבל אה. זה נמשך משך שנים.
אני המשכתי. זה לא שלא הרגשתי אהבה. אבא שלי אהב אותי. הכל היה בסדר. כן?
אבל אהבת האם הזאת היא חסרה במשך שנים. עד בגרותי. גם בישראל אפילו.
אה. בשנת 46' אבא שלי התחתן עם אחת השכנות שגרה בבית ולה שני ילדים.
אחת הייתה כבר בוגרת ונשואה עם ילדה קטנה. והבן היה בגיל אחי. היה שנה מבוגר מאחי.
לאחר מכן הבן הזה. הוא חי איתנו.
להם הייתה דירה בקומה חמישית. אנחנו גרנו בקומת קרקע. קומה הראשונה.
ואז עברנו מהקומה. קומת הקרקע אליה איפה שאם החורגת שלי לימים גרה והדירה למטה הפכה לחנות.
אבא שלי ייסד חנות למיסבים כדוריים.
אחד השכנים שלנו היה מהנדס מכונות והוא היה מומחה למיסבים כדוריים.
ואבא שלי ריחם עליו כשלא היה אוכל. אבל הוא מצא את המחסן מזון הזה.
וראה שהם רעבים ללחם. הזמין אותם לאכול.
אז הם ערב ערב. זה היה זוג. הוא הזמין אותם וערב ערב אכלו איתנו. הם היו מאוד אסירי תודה.
וכך נוצר הקשר ביניהם ואחר כך לימים שותפות בחנות הזאת.
אבא שלי פיתח את החנות הזאת לאחר מכן. חנות הזאת. ופיתח ביזנס די רציני.
זה כבר היה לא רק החנות הזאת של מיסבים כדוריים.
אלא הוא קנה גם איזה מרתף לגידול פטריות וטקסטיל ואני יודע מה. ובית יציקות.
הוא היה מאוד פיקח בענייני עסקים.
אה. ב-46' אח שלי החליט שהוא עולה ארצה.
אני גם הייתי כבר בתנועה ציונית בגיל 14.
הוא ניסה לעלות ארצה ליתר דיוק. כי הוא נתקע בבלגיה.
זו הייתה תקופה שלקחו את העולים הלא חוקיים לקפריסין.
והאח שלי לא ראה בזה טעם שהוא יבלה עוד פעם במחנה.
מקפריסין הוא חזר להונגריה.
כעבור שנה. שנה שלמה הוא חיכה ובילה במחנה של. של עולים פוטנציאליים לישראל.
שמטעם הסוכנות היהודית היה מפוקח. בתמיכת הג'וינט וכך הלאה. אה. הוא חזר. זה היה ב-47'.
כעבור זמן. אה. השלטון הקומוניסטי השתלט.
זה הפך להיות מהר מאוד שלטון של טרור ואנחנו החלטנו שאנחנו צריכים לעלות ארצה.
בינתיים מדינת ישראל נוסדה. זה כבר היה 48' והחלטנו לבקש אישור ליציאה. זה עוד אפשרי היה.
הגשנו בקשה לדרכון. הכל היה מוכן. קיבלנו אפילו זריקות. היינו צריכים לקבל.
ואז הקומוניסטים החליטו. אין יותר יציאה. כמנהג הקומוניסטים הם לא הודיעו על זה אבל.
אה. הם פשוט עיכבו אותנו עוד ועוד ועוד. בחורף 48'. 49' הגענו למסקנה שמפה כבר לא נצא באופן חוקי.
ולהפתעתי. אה. סליחה אני. כן. אה. אני אמשיך אולי כרונולוגית.
בחורף הזה של 48'. 49' יום אחד אבא שלי קורא לנו. לאחי ולי. אחי אז כבר היה נשוי.
ואמר אין ברירה. אתם צריכים לברוח. אני הייתי מופתע כי לא האמנתי שאבא שלי יסכים שגם אני אברח.
הייתי בן 16 והייתי ממש נרגש. נפעם הייתי אומר כי זה הכל החלום שלי היה להגיע לישראל.
אבל אבא שלי אמר כן. אתם חייבים להגיע לישראל. התחלנו לפעול בכיוון הזה.
אז התחילו הבריחות ההמוניות של התנועה. התנועות הציוניות דרך הגבולות.
כן.
בהתחלה גם מאוסטריה אחר כך מצ'כוסלובקיה.
אבא שלי לא שמח כל כך על זה כי היו שמועות שנתפסו לא מעטים מהם. זה היה נכון אגב.
נתפסו לא מעטים מהם והחזירו אותם ואוי ואבוי מי שהחזירו לשלטון הקומוניסטי.
קודם כל זה חמש שנים בית סוהר והעתיד שלו היה קבור. הוא לא יכול היה לא ללמוד ולא שום דבר.
אה. לכן הוא דאג. הוא השיג מישהו שאמנם היה קשור לתנועת הבריחה מה שנקרא אז.
אבל סידר איתו מן סידור פרטי כזה שהוא יבריח אותנו דרך הגבול.
הוא אמר לנו חכו. תמתינו בבית ותקבלו טלפון ואחר כך תהיו מוכנים.
ואני אקח אתכם ונעביר אתכם את הגבול. אסור לכם לקחת שום דבר.
ילקוט אתם יכולים לקחת ולא יותר מזה. שלא תהיו חשודים כי אנחנו נוסעים לכיוון הגבול.
ואתם צריכים להראות כאילו שאתם נוסעים לסוף שבוע לאיזה מקום.
ואז אספנו את המעט שחשבנו לקחת לישראל.
לי היה ילקוט כזה של בית ספר מעור.
אחי גם היה לו מן ילקוט כזה ולשלושתנו ביחד. אשת אחי ואחי. אה סל פלסטיק לבן.
אני זוכר את זה עד היום. ששמנו בו. שמנו בו כמה סנדביצ'ים.
הכל היה מוכן. יום אחד אנחנו מקבלים טלפון.
אני זוכר ראיתי את האיש למטה במרפסת. אה מהמרפסת.
ירדנו למטה והוא ליווה אותנו לתחנת רכבת דרום בבודפשט.
מי זה? אתה. אחיך?
אחי. אשתו ואני. הוא ליווה אותנו ל.
ואבא?
אבא ליווה אותנו גם. עד לתחנת הרכבת. ואנחנו נפרדנו כאילו עניין של מה בכך.
נפרדנו מאבא שראיתי בפעם האחרונה. לצערי אז עוד לא ידעתי את זה. נפנף ביד.
עלינו לרכבת ונסענו לעיר שנקראת סויין .
זה בערך מחצית הדרך בין וינה לבודפשט שיהיה לכם מושג. זה על יד הדנובה.
יותר קרוב אולי מעט לבודפשט. ואמרו להתאכסן בבית של איכר. התאכסנו בבית של איכר בעליית הגג.
לפנות ערב לחש לנו לרדת בסולם למטה. לקח אותנו לדאנובה.
בסירה העביר אותנו. סירת משוטים. לא רק אותנו היו עוד כמה.
בינתיים נאספו. זאת אומרת לא היינו היחידים שהוברחו.
היינו תשעה בסך הכל. אני זוכר את רובם עד היום.
היה זוג צעיר יהודי. היה זוג עם ילדה קטנה שכמעט גרם לאסון.
אה. תשעה היינו. פליטים. שהיינו אמורים לשוט לצד שני של הדאנובה.
שטנו בסירת משוטים קטנה. באמצע הנהר פתאום הבחנו באוניית אה. בספינת משטרה צ'כית.
התקרבה. חשבנו זה הסוף. אבל למזלנו הייתה איזו צמחייה במרכז הדאנובה.
והסתתרנו עם הסירה מאחורי הצמחייה הזאת.
והתפללנו שהסירת המשמר הזה תעבור מצד השני של הצמחייה. שלא תבחין בנו.
הם האירו עם פרוז'קטור וזה. הם עברו ולא הרגישו בנו.
בינתיים המים סחפו אותנו יותר מזרחה קצת. נחתנו בצד השני של דאנובה שזה כבר סלובקיה.
עיר קומארו נקרא. קומארנו בסלובאקית היום. פעם הייתה עיר הונגרייה.
התחלנו. אמור היה מישהו לחכות להמתין לנו. זאת אומרת הכל היה מסודר ומאורגן.
מישהו בצד השני היה אמור לחכות לנו. זה לא מטעם התנועה הציונית עדיין.
אלא האיכר ששילמו כספים. גם למבריח בסירה שלנו וכך הלאה.
זה היה מן גיס של האיש שהשיט אותנו לצד השני והוא צעק בלילה. לאיוש לאיוש!
אין שום לאיוש כי הסירה שלנו בינתיים נסחפה קצת. היינו לבדנו בלילה. התחלנו לדפוק על דלתות.
כל אחד מיד הבין שאנחנו פליטים מצד השני. לא רצו להסתכן.
עד שאחי ועוד אחד הגברים שהיו איתנו. היו לבד שלא יראו שאנחנו תשעה אנשים. דפק בדלת.
זה עד היום נחרט בזיכרוני שבכל מקום יש אנשים טובים. פתח את הדלת. הוא מיד הבין על מה מדובר.
כולם הבינו זה לא. באנו עם סיפור אידיוטי שהציר של האוטו שלנו נשבר וכך הלאה.
אף שזו הייתה אוכלוסייה דוברי הונגרית.
אבל אתה בארץ זרה בכל זאת לא מתחיל ישר לדבר הונגרית. שזה היה שם מיעוט.
כן.
אז כך שמיד הבינו מאיפה אנחנו באים ומה העניין. אמרנו ש. אנחנו ביקשנו ללון אצלם בלילה.
אין בעיה. תיכנסו. תשעה אנשים באמצע הלילה. הלין אותנו. הכל היה בסדר. נתן לנו לאכול.
בבוקר לא היה מוכן לקבל אגורה. אנחנו רצינו לשלם לו כסף. איכר. רגיל.
ועוד הזהיר אותנו. אמר תסתכלו אתם יוצאים מהבית.
למטה יש שומר הסכר שם. אז תלכו מסביב שלא יראה אתכם.
זאת אומרת זו הייתה ההוכחה הנוספת שהוא ידע על מי מדובר.
למחרת היום. בצורה זו או אחרת. מצא אותנו אותו האיש שהיה אמור לחכות לנו בצד השני.
הוביל אותנו לאיזה בית מרזח. בבית מרזח בא. כבר כולם ידעו.
זה. שגינו קצת גם שהיינו יותר מדי בולטים. אבל בצורה זו או אחרת מצא אותנו יהודי אחד מאותה עיירה.
ואמר. אני אלווה אתכם לברטיסלבה. עיר הבירה. שם אתם תהיו כבר בביטחון.
כי אם יתפסו אתכם פה על יד הגבול. מיד מחזירים אתכם להונגריה. זה מה שהיה מקובל.
הייתה לו מכונית קטנה וארגן גם מונית כי לא היה מקום לכל התשעה שלנו. התשיעייה שלנו.
אני ישבתי דווקא במונית. כמה שזכור לי עם אחי והאחרים ישבו איתו. עם היהודי הזה.
הגענו לברטיסלבה. אני זוכר את זה עד היום.
אז עוד לא ידעתי עברית אבל אני זוכר שהוא לחץ את הידיים שלנו ואמר לשם שמיים. זה אני זוכר.
והגענו למקום מסתור המרכזי. לא מסתור כי מסתבר שהשלטונות ידעו טוב מאוד שזה קיים.
זה נקרא ז'ידובסקה אוליצ'קה אם אני זוכר את השם בסולבאקית. רחוב היהודים בברטיסלבה.
ששם היה מן מרכז קהילתי של היהודים. הובילו אותנו שם. לשם.
והיו שם מאות על גבי מאות פליטים.
שבאו גם מהונגריה. ברחו עם התנועות הציוניות דרך. בעזרת תנועת הבריחה.
עברו ימים והמתנו שיעבירו אותנו לאוסטריה.
יום אחד מגיעים שני בלשים. אתם באתם מהונגריה נכון? סלובאקים. דוברי הונגרית.
לא היה טעם להכחיש את זה. זה היה ברור שכולם יודעים את זה.
אנחנו ניסינו להתחכם. לא אנחנו לא גרים פה. גרים בניין על יד.
אה. אתם גרים בניין על יד אז אני אלווה. אתן לכם בלש מלווה. אנחנו נדפקנו מזה.
כי אותנו ישר הכניסו לאוטובוס שהיה אמור לקחת אותנו חזרה לבודפשט.
שלושתנו ישבנו באוטובוס. זה היה אני חושב אחד הימים הקשים בחיים שלי.
קשה לתאר מה הייתה ההרגשה הזאת לברוח משלטון קומוניסטי.
היה עוד יותר קשה לתאר את עתידנו המר שהיה מצפה לנו אילו היו לוקחים אותנו חזרה לבודפשט.
זו הייתה הרגשה נוראה. אנחנו לא ידענו מה מתרחש בבניין.
האוטובוס עמד לפני הבניין. בינתיים שמענו שמתרחש סיג ושיח שם בפנים. לא צעקות ממש אבל ויכוחים.
בדיעבד שמענו שנתפסו במיטות ולא היו מוכנים לזוז.
אז נודע לנו על פעילות הבריחה. שמעט מדי מסופר על זה עד היום לפי דעתי.
מסתבר שהקופאי שחילק לנו את התלושים של אוכל. כי הקהילה היהודית בברטיסלבה סידרה הכל בצורה נפלאה.
היה לנו אוכל. הכל. דאגו לנו הכל.
היה לנו מן חדר אוכל כזה במרכז הקהילתי הזה שקיבלנו את כל הארוחות.
שהקהילה היהודית דאגה לנו שם. הקופאי מסתבר בדיעבד שהוא היה מפקד הבריחה באזור.
אה.
איך זה נודע לנו?
בלילה אנחנו הסתכלנו דרך החלון של האוטובוס וראינו שהוא נוהג שאוטו מרצדס קטן ונעלם. הקופאי.
באותו זמן העירו את סגן ראש ממשלת סלובקיה. אה צ'כוסלובקיה.
שהוא היה בעצם הקומוניסט בפועל המוביל במדינה.
והצליחו. תחנונים. איומים. אינני יודע מה. הצליחו לסדר. הבטיחו להם שזה יהיה הטרנספורט האחרון.
כן.
רק שלנו עוד יתנו לעבור.
וגם קצת כסף.
כן. גם קצת כסף אני מניח אבל זה לא. לא ברור לי. למה זה הסתדר?
כי הסלובאקים וההונגרים שנאו אחד את השני באותם הימים ואולי עד היום גם הם גם שונאים.
הייתה עוינות לא מעטה ביניהם.
וההונגרים נורא כעסו שהסלובאקים מוכנים לתת לעבור ליהודים לאוסטריה מהם.
על כל פנים באותו הלילה נפתחה הדלת. אנחנו שמענו ששרו את התקווה בבניין.
סימן לניצחון. לא אשכח את זה.
הסלובאקים היו מאוד הוגנים כלפינו. נתנו לנו כמה ימים להסתדר.
אמרו אתם יכולים. כי אנחנו פחדנו לצאת מהבניין כל מיני ולרחוב בעיקר.
אתם יכולים ללכת העירה. לקנות כל מה שאתם צריכים ואחרי זה אתם. נדמה לי יומיים נתנו לנו להסתדר.
הכל היה מאורגן.
דברי ערך למשל. אמרו. היו צריכים ללכת לאיזה דירה והשעון זהב וכל זה נתנו לאיזה יהודי חרדי.
אחר כך קיבלנו את זה בווינה. הכל היה מסודר.
ובלילה עברנו את הגבול.
שם באופן ברור שיחדו את החיילים הרוסים ששמרו את הגבולות כי היו רק שומרי גבול אוסטרים.
הבדיקה הייתה מן בדיחה כזאת. אה. שאלו שאלות ככה למראית העין רק. מי אתם. מה אתם וזה. אמרנו.
אני זוכר. הייתה שם איזה תזמורת גם קטנה. מה אתם תזמורת. אתם יודעים לנגן? תוציאו את הכלים תנגנו.
אז ניגנו להם קצת בשביל להוכיח. בצד השני של הגבול חיכו לנו. אולי אפילו צד שלנו. אני לא בטוח.
זה מאפיין את הארגון הנפלא של הארגון הבריחה שלט בו. זה פשוט קשה להאמין.
20 אוטובוסים עם טריילרים חיכו לנו שאלה היו למעשה אוטובוסים עירוניים של וינה.
התחבורה הציבורית של וינה. איך הם ארגנו את זה עד היו אני לא יודע.
זה חיכה לנו על הגבול. כל אחד מקום ישיבה.
20 אוטובוסים עם טריילרים. מאות אנשים עם. באוטובוסים.
אני זוכר אפילו הנהגים עוד היה להם המדים של הנהגים של התחבורה הציבורית הווינאית.
ויש לזכור שאנחנו עברנו בהתחלה אזור רוסי שזה היה מסוכן.
האוטובוסים האלה אבל נסעו באופן חופשי לווינה.
הגענו לווינה לבית חולים רוטשילד זה נקרא. שהוא לא שימש אז כבית חולים אלא שימש כמרכז לפליטים.
כן.
יהודים. ממזרח אירופה.
הוא מופיע בהרבה מקומות גם.
כן.
חיים גורי מתאר אותו בספר שלו.
נכון. אנחנו התמקמנו שם.
אבל זה כבר כשהמדינה קמה כבר.
זה כבר המדינה קמה.
באפריל אה.
49'.
אפריל 49'.
זה היה אפריל 49'.
כן.
עם זאת אני מזכיר שאנחנו היינו מוכנים לעבור עוד באמצע המלחמה. גם ב- 48'.
קיץ 48' התכוננו בעצם לבוא.
כן. כן.
אה. שהינו בווינה חודשים. כי זה כבר הסוכנות ארגנה את הקבוצות של העלייה.
וחיינו בווינה. אנחנו לא היינו ברוטשילד. בית חולים רוטשילד היה מלא וזה תנאים קשים.
הצלחנו לארגן איזה בית מלון קטן ושם שהינו החודשים האלה ששהינו בווינה.
אבא שלי הצליח להבריח. הוא היה אומן. אני עד היום לעולם לא נודע לי איך הוא הצליח לסדר את זה.
יום אחד מופיע איזה מאיור רוסי. רב סרן רוסי ומביא לנו חפצים.
זה סל ענקי כזה. בגודל כזה של מטר ומשהו. עם מלא בגדים וגם שלח לנו קבנוס.
אני זוכר. כבר היינו. לא היה לנו כבר כסף כל כך גם לאוכל. זה הציל אותנו. אוכל והכל.
בהזדמנות אחרת הוא שלח לנו קצת כסף גם. עם איזה בחורה שהיה לה דרכון ווינאי. אה אוסטרי.
היא הצליחה לעבור את הגבול ובאה ומסרה לנו כסף. מעשה ניסים של אבא שלי.
אה. אנחנו קנינו כדורים מיסביים שזה ההתמחות שלנו. אז הכרנו. וזה העברנו לישראל אחר כך בארגזים.
זה לא היה איזה סכום מי יודע מה גדול אבל זה עזר לנו קצת.
בהגיענו ארצה לקנות איזה שני חדרים מתוך דירה של שלושה חדרים בדמי מפתח. מהמיסבים הכדוריים.
אה. הגענו ארצה באוניה. עצמאות. שלושה ימי שייט.
זה היה מרגש מאוד להגיע לחופי הארץ. דבר שקשה. קשה להסביר את זה וקשה לתאר את זה.
שראינו לראשונה את הבתים על הכרמל.
ירדנו מהאוניה. היינו בשער עליה נדמה לי זה נקרא. סן לוקס. זה נקרא סן לוקס.
כי זה היה איכשהוא קשור לאיזה מנזר נדמה לי או משהו כזה.
היום זה בתוך שטח העיר חיפה עד כמה שידוע לי.
אבל זה היה מחנה המעבר. משם הובילו את העולים למחנות עולים.
אז זה עוד לא נקרא מעברה. זה נקרא בית עולים. שהינו דומני חמישה ימים במחנה המעבר הזה.
העבירו אותנו למחנה עולים בית ליד.
היינו בבית ליד תקופה מסויימת. באוהלים. התנאים לא היו הכי קלים.
היינו גם חולים. קיבלנו איזה וירוס. היה לנו חום גבוה.
אבל אני חייב לציין דבר שסותר במידה מסויימת את התלונות הרבות שאנחנו שומעים מרבים היום.
דאגו לנו לכל דבר. לא היינו לא רעבים. היה לנו גג מעל הראש. אפילו שזה היה אוהל.
השתדלו לספק לנו את כל צרכינו. אפילו טיפול רפואי. לי דאגו. כשראו אותנו. שלד עצמות כזה.
כן.
הם לא ידעו שזה הטבע שלי. חשבו מסכן. מהמחנות וכל זה. דאגו לי אפילו לבית הבראה.
הייתי בבית הבראה הזה שבועיים. קיוו שאני אשמין שם קצת.
חזרתי לבית עולים ואז בא מישהו עם רעיון שאני יכול להצטרף. כי עוד לא הייתי 17.
זה הגבול פחות או יותר שיכולתי להצטרף לעליית הנוער. למוסד של עליית הנוער.
שאלו אותי אם אני שייך לתנועה מסויימת. אמרתי כן. הנוער הציוני.
אז שלחו אותי לירושלים לחוות הנוער הציוני.
אחי עוד נשאר בבית ליד תקופה מסויימת. עם גיסתי. מה שלא היה נעים. היו שם מיליונים של עכברים.
כן.
קשה לתאר. אבל תשמע. לא היינו רעבים. זה סיפורי סבתא כל מי שאומר לך שלא היה אוכל וזה.
נכון. לא היה אוכל רגיל וגם לא היה בשר כל כך אז היו דגים.
דאגו לנו לכל דבר. לא היו לא ריבים ולא צעקות ולא שום דבר. היה נציג של הסוכנות.
שולחן באמצע המחנה. אני זוכר אותו. קלמן היה נדמה לי שמו.
ונכון שצחקו עלינו שאנחנו לא יודעים יידיש. אמרו איזה מן יהודי אתה. למה אתה לא יודע יידיש.
זאת אומרת שלא רק המזרחיים קיבלו את המנה של כביכול אה אפליה.
כולם.
היה בזה הרבה מן הסיפורים.
כן.
אה.
עכשיו אנחנו נעשה פה כאילו.
קפיצה.
קפיצה. כי אפשר. אפשר איתך באמת לשבת ולדבר.
כן.
בלי סוף. כל כך מרגש ונותן תמונה והכל.
אבל אני רוצה עכשיו שנעשה הרבה יותר בקצרה את ההשפעה של התקופה הזאת.
אחר כך על איך אתה מתפתח ואתה מכיר את יהודית.
כן.
אבל זה הכל בטלגרפית.
כן.
ואחר כך נשאל גם כמה שאלות אה. חזרה. זאת אומרת.
כן. אול רייט. אני אשתדל.
תן טלגרפית רק.
לקצר. כן. אה. אחרי שלמדתי עברית. אה. והיו לי ידיעות בתחום הרדיו. אז עוד לא היה אלקטרוניקה.
אחרי עליית הנוער קיבלתי עבודה בקול ישראל. עבדתי כטכנאי בקול ישראל.
הייתי צריך להשלים את הלימודים שלי כי אני יצאתי משם עם עשר שנות לימוד סך הכל.
התחלתי ללמוד. עברית נראתה לי. על אף שכבר דיברתי שוטף עברית.
אבל לעשות בגרות בעברית זה היה קשה מדי.
למדתי אנגלית. כי היה נראה לי יותר קל ללמוד באקסטרני אנגלית.
עשיתי בגרות באנגלית דרך הבריטיש קונסיל.
והתחלתי כעבור. עברתי שירות צבאי גם כטכנאי.
אה. וכבר עם שש שנות ניסיון. התחלתי ללמד בבית ספר מקצועי. שם עבדתי עשר שנים כמורה.
איפה?
בבית ספר אורט בירושלים. בשנת 59' התחתנתי עם יהודית. אשתי הטובה שעמה אני עד היום.
נולדו לנו שלושה ילדים. בשנת 64'. 66' ו- 71'. לימים גם גמרתי לימודי הנדסה.
עברתי לעבוד באוניברסיטה. עבדתי עשר שנים באוניברסיטה כמהנדס.
קודם כמהנדס מחקר ופיתוח בכיר ואחר כך כעמית מחקר.
אחר כך הייתי ממייסדי מכללה שאמורה הייתה להיות מכללת הנדסה של אורט. מכללה להנדסה.
עבדתי במכללה הזאת כשנתיים.
רציתי לעבוד בתעשייה ועברנו כל המשפחה לרחובות והתחלתי לעבוד בתעשייה אווירית.
עבדתי חמש עשרה שנה בתעשייה אווירית.
קודם כמהנדס בכיר בתחום מיקרו אלקטרוניקה אחר כך כראש תחום מיקרו אלקטרוניקה של התעשייה האווירית.
ויצאתי לגמלאות בגיל 60. גמלאות מוקדמות.
המשכתי לעבוד בתעשיית היי טק עוד כמה שנים כמהנדס ראשי במפעל היי טק בירושלים.
לאחר מכן כיועץ וכך עברה התקופה הזאת. בקיצור נמרץ.
לגבי המשפחה תתאר מה.
כן. אשתי היא ספרנית. היא עבדה בירושלים במכון הגיאולוגי.
כשעברנו לרחובות היא קיבלה עבודה בספרייה של המכון הביולוגי בנס ציונה.
לימים היא הייתה מנהלת הספרייה הזאת והארכיב של נס ציונה. של המכון הביולוגי.
הילדים שלי. הבת שלי היא הבוגרת.
תגיד שמות.
סליחה?
תגיד שמות כשאתה.
כן. ענת. הבת שלי ענת. היא גמרה תואר שני בסטטיסטיקה. כיום בת 53.
הבן שלי אמנון. מהנדס אלקטרוניקה תואר שני והבן הצעיר. אילן הוא עורך דין.
אפשר לקרוא לו פעיל ציבורי.
הוא פועל רבות בתחומים הציבוריים. הוא מייסד המשמר האזרחי ומלמד במכללת. המרכז הבינתחומי.
בהרצליה. אלה הם שלושת הילדים.
נכדים? לענת שלושה ילדים. הבוגרת לוטם. היא בימים אלה מתחילה דוקטורט בתחום מדעי המדינה.
הבן עכשיו גמר מהנדס תוכנה. מתן שמו. והקטנה. נטע. היא יש לה עוד שנה לגמור תיכון.
לאמנון אין ילדים. הוא גרוש. ללא ילדים. והבן הצעיר יש לו גם שלושה ילדים.
לילי. מתקרבת לגיל שלוש עשרה. ניב. בערך שמונה וחצי תשע. אה. והקטן רהב. חמש וחצי.
אתם דיברתם עם הילדים. נכדים. על התקופה הזאת שלכם?
הייתי מציין בקשר לכך ש. מבלי שדיברתי על כך עם אשתי. שגם היא ניצולת שואה.
אנחנו החלטנו שהילדים שלנו לא יגדלו באווירה של דור שני לשואה וכך הלאה.
לכן זה לא היה נושא שיחה. עם זאת אנחנו גם לא הסתרנו דבר.
זאת אומרת זה. אנחנו לא היינו מאלה ששתקו על מה שאירע בשואה.
הם בוודאי שמעו אותנו לא מעט מספרים על הדברים האלה לחברים שלנו.
לאו דווקא תוך כדי שיחות עם הילדים ועם הנכדים. אבל כמובן לימים הכל התברר ונודע.
אני כתבתי שני ספרים גם.
אחד ספר זיכרון על אמי והשני על אודותיי מלידתי עד לגיל. עד לעלייתי ארצה.
כמובן הספרים האלה בידי. הן בידי הילדים והן בידי הנכדים.
הנכדים הם בהחלט מאוד מתעניינים בזה. הילדים גם כמובן.
הבן אמנון בעיקר. הוא השתתף לא מעט במחקר מהמשפחה. במה שהתרחש.
אה. ובעוד כמה שבועות אנחנו עומדים לנסוע להונגריה מן טיול שורשים שרציתי להראות להם.
את אותם המקומות והאתרים שהיו חלק מההרפתקאות שלי בשואה וגם הבריחה מהונגריה.
עם מי אתם נוסעים? עם כל הילדים?
אה. לא. לא. לא. רק חלק. אמנון הבן וכלתי. שהיא מאוד מתעניינת בדברים האלה.
גם בעלה. אילן הבן הצעיר. גם הוא מתעניין. אבל הוא החליט שעדיף שאשתו תיסע עם. והבת הגדולה.
הקטנים עוד קטנים מדי בשביל זה. הבת. בשבילה זה גם טיול בת מצווה.
והיא כבר מתקרבת לגיל שלוש עשרה. כבר הגיע הגיל שהיא בהחלט יכולה לדעת מהדברים האלה.
אבל זה. זה לא פעם ראשונה שאתם שם.
זו הפעם הראשונה. אה. לא פעם ראשונה שאנחנו מבקרים בהונגריה. אבל זה הפעם הראשונה שהם מבקרים.
ואתם ביקרתם הרבה פעמים?
אנחנו ביקרנו הרבה פעמים אה. אחרי שנות ה-90. אחרי החלפת השלטון.
כי שנינו עבדנו במקום שאסור היה לנו לנסוע לארצות קומוניסטיות או קומוניסטיות לשעבר.
גם תקופה מסויימת.
אז כך שזה רק אחרי עשרות שנים.
אה. מבחינה ביטחונית אסור היה לכם?
מבחינה ביטחונית כן. היה אסור לנסוע לארצות האלה.
אבל החל משנות ה-90. אני לא זוכר בדיוק מתי. דומני. פעם ראשונה נסענו ב- 93 אולי. משהו כזה.
אבל מאז נסענו לעתים קרובות. אז קיבלנו כבר אישור לנסוע. מותר היה לנסוע.
אבל אה. הסיבה העיקרית שנסענו. לא שכל כך התגעגעתי.
היה כמובן גם מעניין לראות את אותם המקומות שגדלתי בהם אחרי הכל.
אבל גורם המשיכה העיקרי היה חבר מאוד קרוב שלי.
שהוא היה בחור נוצרי קתולי ושהוא עמד לצדי. אפשר לומר בגבורה. בזמן השואה.
ואני לא הפסקתי. לא חדלתי להעריך את זה. והיינו חברים מאוד מאוד קרובים עד צאתי את הונגריה.
גם עבדנו באותה המקצוע. הייתה לנו התעניינות באותו התחום של רדיו ואני מאוד התגעגעתי לראות אותו.
וזה היה מוקד המשיכה העיקרי.
אני ביקרתי את הונגריה ואני מבקר עד היום עם רגשות מעורבים אני חייב לומר.
כי לעומת האנשים. המעטים לצערי. שעזרו ליהודים.
קשה לי לשכוח שהיום כל בוחר שישי הוא בוחר במפלגה ימנית קיצונית שבמוצהר אנטישמית.
היום אמנם מנסים להעלים את זה מטעמים פוליטיים כן. מטעמים אינטרסנטיים.
מאינטרסים שלהם שזה לא יבלוט יותר מדי.
אבל כשהמפלגה הזאת עלתה לשלטון הם היו במוצהר אנטישמיים.
והיו יורשים רוחניים של המפלגה הנאצית ההונגרית דאז.
אז כך שההרגשה שלי לא נוחה. זה כל אדם שישי. לפי תוצאות ההצבעה אני אומר כן?
עם זאת מעולם לא נתקלתי בשום ביטוי אנטישמיות בהונגריה.
על אף שהיינו לפחות עשר פעמים מאז בהונגריה.
אולי אני מגזים. לא. לא מגזים. אני חושב שהיינו כעשר פעמים. ביקרנו מאז בהונגריה.
בעיקר כפי שאמרתי. הקרבה הזאת החברית לאותו הבחור. שלצערי נפטר לפני כמה שנים.
אנחנו בילינו הרבה ביחד. גם נפגשנו באירופה במקום אחר. לא. לא רק בהונגריה איתו.
ועד היו אנחנו שומרים על קשר. לימים התברר שיש לי גם משפחה בהונגריה.
אז עכשיו זה גורם נוסף שאנחנו נוסעים להונגריה עשינו. ערכנו שם מפגש משפחתי.
מה התחושה שלך או מה ההרגשה שלך היום לגבי מה שהשגתם. השגנו בארץ.
ולגבי התחושה שלך. האם. לא יודע איך לקרוא לזה.
לקחים או דברים שאתה למדת ממה שחווית אז והיית רוצה להשאיר.
חלק מזה עשית גם עם שני הספרים אני מבין. לבאים אחריך.
הלקח העיקרי מהעליה שלנו לישראל. עברנו טרנספורמציה מוחלטת.
מן המרה של מנטאליות באופן מוחלט וזה בעיקר הודות לשרותנו בצבא.
אני לא יכול לשכוח את התקופה הזאת בחיים שלי. על אף שזה לא היה קל בשבילי.
לא הייתי חזק כל כך מבחינה פיזית אבל בכל זאת זה שינה אותי מקצה לקצה.
אז הבנו. אז הפכתי לדעתי מיהודי גלותי לישראלי. מכל הבחינות.
הצבא מלמד אותך את קצה גבול היכולת שלך ואני אסיר תודה על כך. עבורנו ישראל הייתה ארץ האפשרויות.
אולי זה נשמע קצת מוזר. על ארצות הברית נהוג להגיד.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
הבלתי מוגבלות. אני לא הייתי קורא לזה.
המחשבות המוגבלות מאוד. זה אני אומר על ארצות הברית אבל.
כן.
אצלנו.
בישראל אני לא יכול לומר שזה האפשרויות הבלתי מוגבלות.
אבל אני בהחלט טוען שהאפשרויות שעמדו בפנינו לא תמיד היו פשוטות.
למשל בתחום הלימודים.
אני לא יכולתי להשיג את אותו דבר מה שאולי הייתי משיג בארצות הברית ביותר קלות.
אבל סופו של דבר עם רצון ועם עבודה קשה כן השגתי.
בכל זאת. רוב הדור הזה שלי. אני יכול לומר שהגיע בישראל להישגים לא מבוטלים.
אם אני מצטט רק מספר מקרים. אני. רק בחטף הייתי אומר.
תראה. נגיד. לא היושב ראש של מועצת המנהלים של בנק לאומי בא מהונגריה. מדורנו.
מנכ"ל משרד האוצר. חיים שטרסלר. שהיה מן ידיד שלי.
כן.
איש ישר ומוכשר מאוד. בא מהונגריה. רבים אחרים. רופאים. מהנדסים.
כשאתה מסתכל בתעשייה. הדור הזה. הוא הצליח להכות שורשים פה בארץ הזאת ולהשאיר חותם לפי דעתי.
בכל מקום. גם בתנועה הקיבוצית.
גם בתנועה הקיבוצית. בוודאי. קיבוצים. אפילו מהתנועה שלי יש קיבוצים אחדים.
הדור הזה עשה משהו בארץ הזאת ואני בהחלט גאה על זה. יש מקום לגאווה אני חושב.
משהו שאתה מצטער עליו?
לא רוצה להיכנס לפוליטיקה.
לא. לא.
לא. יש דברים שאני מצטער עליהם. בהחלט. אבל עדיף לא להרחיב אולי.
טוב. מיקי. אני חושב שהסיפור של לונגי. אנחנו דיברנו או בפעם הקודמת או עם אשתך יהודית. אז.
כן.
לא נדגיש עכשיו את זה.
אבל כשאתה מביט אחורה ואתה מביט קדימה. אפשר להגיד. אני חושב שאני מייצג פה גם את כולנו.
שהסיפור שלך הוא סיפור התקומה של המדינה הזאת.
וסיפור של ילדים. נערים שעמדו בפני סכנת המוות וסכנה של. סכנת קיום ויכלו.
ואחר כך פה בארץ באמת. כל מה שסקרנו בקצרה אבל שאנחנו יודעים גם.
יצא לי לקרוא את הספר שלך ונסיבות אחרות גם אני מכיר מדברים אחרים.
אין מילים. אז המון תודה ששיתפת אותנו.
ברצון רב. תודה לך. תודה לך.
אמא שלי. סידוניה לבית הרצל. סידוניה יונש. נספתה במחנה ריכוז באוסטריה בשואה.
אבא שלי. אימרה אליהו יונש.
סבל. אפשר לומר גם מהשלטון הנאצי וגם מהשלטון הקומוניסטי.
הספיק להיות עוד חייל במלחמת העולם הראשונה.
דודה שלי ארז'בט אבלס.
בעברית אולי אלישבע. גיבורה אמיתית מתקופת השואה. שהיא דאגה לנו לדירת מסתור בגבורה רבה.
בתמונה אנו רואים משמאל לימין- אבא שלי ממושקף. באמצע האחות הבוגרת של אבי. בלה.
שנספתה באושוויץ גם.
בצד ימין זולטאן. האח הבוגר של אבי שהוא סבל גם בתקופת השואה. היה במחנה ריכוז אבל שרד את השואה.
אנו רואים פה את הקבר של אמא שלי שנספתה בשואה במחנה ריכוז.
זה חלק מקבר אחים של 358 נרצחים שהצליחו להביא חזרה לקבורה בבודפשט.
בתמונה אני מופיע. מופיע במדים של בית הספר שלמדתי בו.
הכובע בעיקר הייתי אומר. הייתי כבן עשר פה אני חושב.
סבא שלי יוסף הרצל ובן דוד רחוק של חוזה המדינה. נפרדתי ממנו בגיל חמש וחצי.
הספר שכתבתי אודותיי מלידה ועד עלייתי ארצה כולל.
בתמונה אנחנו רואים את הבית שהייתי עד גיל שלוש גרתי בו.
עדותו של מלכיאל מיקי יונש, יליד 1932 Timișoara רומניה, על קורותיו ב-Timișoara, ב-Cluj ובמקומות מסתור ב-Budapest החיים לפני המלחמה; העברה ל- Cluj ב- 1938; החיים במקום בבית גדול; העברה ל-Budapest ב- 1941; החיים במקום; הכיבוש הגרמני ב- 19 במרץ 1944; העברת האב לפלוגות עבודה; מעצר האם בידי אנשי ארגון צלב החץ ב- 9 בנובמבר 1944; היעלמות האם; בריחה למקומות מסתור שונים; הצלה מהוצאה להורג (כנראה בידי ראול ולנברג) בנובמבר 1944; השחרור ב- 24 בינואר 1945; הצטרפות לתנועת הנוער הציוני; עלייה לישראל ב- 1948.
מספר פריט
13173158
שם פרטי
מיקי
מלכיאל
שם משפחה
יונש
תאריך לידה
06/12/1932
מקום לידה
Timisoara, רומניה
אופי החומר
עדות
שפה
Hebrew
חטיבה ארכיונית
O.3 - עדויות יד ושם
תקופת החומר מ
06/07/2017
תקופת החומר עד
18/07/2017
מוסר החומר
יונש מלכיאל מיקי
מקור
כן
מקום מסירת העדות
ישראל
קשור לפריט
O.3 - עדויות שנגבו בידי יד ושם
סוג עדות
וידאו