חנות מקוונת יצירת קשר אודותינו
Yad Vashem logo

עדות של אילנה שמיר לבית ברכה ילידת 1936 Sofia, בולגריה על קורותיה בתור ילדה בגירוש לפרובינציה בשנים 1944-1943

Testimony
null
null
התאריך היום כ"ג בכסלו תשע"ה. 15 בדצמבר 2014.
ראיון עם אילנה שמיר ילידת סופיה. בולגריה. 1936.
הראיון נערך על ידי נאווה גיבורי מטעם יד ושם ומתקיים בביתה.
אילנה. באיזה שם נולדת?
לי קראו לינה.
על שם סבתא שלי ששמה היה לינדה. אימא של אבא.
ושם משפחה?
ברכה.
זאת הייתה.
אממ. ההורים של אבא שלי זה היה אשר ברכה.
וסבתא הייתה ממשפחת אוליבר. לינדה אוליבר.
אה. 2 משפחות מקיוסטנדיל.
משפחות. אה. מאוד מכובדות.
תכף נגיע. אה.
לשורשי המשפחה. אל הסבים.
ועם זה אני.
זה אני רק רוצה לסגור את.
ואבא שלי. אבא שלי היה הבן השני שלהם. אנ.
באיזה תאריך נולדת?
ה-2 במאי 1936.
איפה?
בסופיה.
הבנתי ש. אממ. משפחת.
המוצא של אבא לא מסופיה. מעיר אחרת.
הוא נולד בקיוסטנדיל.
איפה זה? ב. בבולגריה.
זה בגבול יוגוסלביה. נדמה לי ש.
אני לא יודעת. לא רחוק מזגרב. ממש.
עיר. עיירה. עיר קטנה. עיר?
זאת. זאת עיירה.
אבל. אה. עיירה עם היסטוריה מאוד מעניינת.
משום ש. אה. היו שמה הרבה יהודים.
והיחסים עם הגויים היו מצוינים.
אה-הא.
ובשנת 40' נבחר לפרלמנט הבולגרי.
אה. תושב קיוסטנדיל. גוי.
וכשהוא התחיל לשמוע בפרלמנט שמתחילים לדבר
על חוקים נגד היהודים.
הוא ביקש מבן כיתה שלו בקיוסטנדיל שיעשה.
אממ. מסיבת מחזור.
ובכיסוי המסיבת מחזור הזאת אז הוא מספר לו: "תשמע.
תתחיל להפעיל את ההנהגה שלכם.
כי הולכים להוציא חוקים נגד היהודים".
מה שאני מבקשת שאנחנו נעסוק עכשיו בתקופה של עד. אה.
פרוץ המלחמה או עד השלב הזה של 1940.
ואחר כך נגיע. אה.
לתקופה הזו. ואז תספרי את מה שרצית לספר.
קודם כל. את אומרת שאבא נולד בקיוסנ. קיוס.
קיוסטנדיל.
קיוסטנדיל. ואימא. מה. מה היה השם של אבא?
הוא נולד בשם רחמים והחליף את שמו לרמי.
כששלחו אותו בן 19 ללמוד בגרמניה. בברלין.
אוקיי. מה שלחו אותו ללמוד?
כלכלה.
מ-המ. אז הוא בא ממשפחה אמידה. שיכלה.
כן.
לאפשר לו דבר כזה?
ולמה דווקא ברלין?
אני לא יודעת.
מ-המ.
לא הספקתי לשאול את סבתא שלי.
זה. כאילו ברלין. גרמניה. זה היה נחשב ל. כלומר.
‮‭High society‬.‬
הפסגה של ההשכלה?
כן.
כל האחים במשפחה שם נשלחו ללמוד ב.
לא. הוא היחיד.
מה ה. הוא היה בולט ב. ביכולות שלו?
הוא היה מאוד אינטליגנטי.
הוא בלט באינטליגנציה שלו בין 4 האחי.
הם היו 3 אחים ואחות. הוא השני.
אז אבא חזר לבולגריה. אני מבינה.
כבר ככלכלן מומחה. או בעל. אה.
אממ.
מקצוע.
הוא גמ. את יכולה אחר כך למחוק את זה.
הוא היה בברלין כמעט 5 שנים.
עד שלאבא שלו נודע שיש לו בת זוג גויה.
ואז אמרו לו: "היום אתה חוזר הביתה".
הוא בא.
וזה היה בדיוק בשנה האחרונה של הדוקטורט שלו.
מ-המ.
הדוקטורט הודפס ולא הוגש. הוא תורגם גם לבולגרית.
אני ראיתי את הספר.
ולכן הוא כל החיים אמר שיש לו השכלה גבוהה לא מלאה.
כי הוא לא הגיש את הדוקטורט.
הוא לא קיבל את התואר.
אז הוא חזר לבולגריה ב-1925.
והוא חזר ישר לסופיה.
משום שהמשפחה בינתיים עברה מהעיירה לסופיה.
למה עברו?
אה. סבא שלי. אבא של אבא היה סוחר גדול של
קמח וקיוסטנדיל הייתה לו כבר קטנה.
אז הם עברו לסופיה.
אז אבא. אה. בעצם הגיע לסופיה אחרי ברלין.
כבר איש עם השכלה רחבה. עם. אה.
כאילו כבר ראה עולם.
ראה מקומות אחרים. בטח דיבר גם גרמנית.
גרמנית. צרפתית.
ואימא שלך. מה היה השם שלה?
פניז'ל. קראו לה ויקטוריה כשנולדה.
אבל כשהיא הייתה בכיתה ט'
שלחו אותה לפנסיון במרסיי. צרפת.
ושם הייתה בת דודה שלה שהגיעה שנה לפניה.
שגם קראו לה ויקטוריה פניז'ל.
ואז הנזירות החליטו שהיא.
החליפו את שמה לוולנטין.
והיא נשארה כל חייה ולנטין.
ולמה את אימא שלחו ללמוד בצרפת?
קודם כל. אה. זה גם כן היה עניין של יוקרה.
היא גם באה מבית. אה. ממעמד ה.
הבת של. הוא היה מהמעמד הבינוני הגבוה.
הם לא היו. המשפחה של אבא שלי הייתה הרבה.
הרבה יותר עשירה.
אבל גם המשפחה של אימא הייתה מבוססת.
ה. אני שואלת סתם בשביל להבין את המציאות של היהודים.
מי שהיה בעל ממון. בעל רכוש. אה. אמיד.
במושגים של היום.
העדיף שההשכלה תהיה מחוץ לגבולות בולגריה?
מעט מאוד.
מ-המ. במקרה יצא ש-2 ההורים שלך.
במקרה יצא שאצלי במשפחה זה.
מ-המ. אז גם אימא הייתה כבר עצמאית.
מאוד יפה.
מנוסה. מאוד.
היא לא הייתה מנוסה בכלל.
אה. לא. אבל.
היא התחתנה בת 17.
מ-המ.
אבא שלי פגש אותה.
אממ. אבא אחרי שחזר לסופיה.
היה לנו מפעל לטקסטיל.
ומעבר לזה שהוא היה תעשיין.
הייתה לו גם חנות לבדים שהוא מכר.
והחנות של אבא הייתה בדיוק מול החנות של סבא שלי.
הייתה לו חנות למעילי נשים.
והוא ראה את אימא ברחוב והתאהב בצורה פראית. מה שנקרא.
הוליוודית.
אה. גונ. כן. היא לא. היא הייתה מאוד יפה.
מ-המ.
מאוד יפה. וכשהייתה בת ש.
היא לא חזרה למרסיי.
היא נשארה מהחופש הגדול בבולגריה.
ואימא היא ילידת ינואר. ובפברואר.
כשהיא הייתה בת 17.
בינואר היא הייתה בת 17. הם התחתנו בפברואר.
אבא היה מבוגר ממנה.
אבא הוא יליד 1904.
אבל אבא אמרת שהוא היה תעשיין.
תעשיין וסוחר. אבא שלי.
לאבא שלך היה מפעל טקסטיל.
זאת אומרת הוא חזר לסופיה. אבל הוא בנה את עצמו.
הוא נכנס להסכם משפחה.
מ-המ.
לא. שהמפעל היה בשותפות עם האח הגדול שלו.
מ-המ.
ו.
רוצה לשאול עוד כמה שאלות.
או עוד שאלה לפחות בנושא ה. הרקע של המשפחה.
‮את לא אומרת ‭Bracha‬. את אומרת.‬
‮‭Beracha‬.‬
‮‭Beracha‬. שזה?‬
לא. ככה קראנו לזה בסופיה.
וככה נשאר לי. ואני נאמנה למקור.
המשפחה במקור ראתה עוד את עצמה כיהודים ספרדים.
או יהודים אשכנזים?
ספרדים.
ספרדים. דיברו אצלכם לאדינו?
למרות שאבא שלי. לא.
מ-המ.
אצלנו בבית לא דיברו לאדינו.
אני נולדתי.
האם הלכתם לבית כנסת ספרדי?
היה בית כנסת גדול. יפה.
אה. לבית כנסת. איך אימא הייתה אומרת.
היו הולכים בראש השנה וכיפור.
בשביל להראות את השמלות ואת היהלומים.
בבית לא חגגנו חגים.
חגים היה או אצל סבא או.
אבל לא חגגנו את החגים הנוצריים.
אבא היה אתאיסט מוחלט. מושבע.
כמה ילדים הייתם?
2.
את ו?
ואחותי הצעירה ממני בדיוק ב-3 שנים.
אז כשאת אומרת. אבא היה אתאיסט.
ומה שאמרת על הבית כנסת כמקום למפגש חברתי וכדומה.
אממ. תמיד ידעת. כאילו בשנים המוקדמות.
אני זוכרת שנולדת ב-36'.
וב-42' הרי כבר עוזבים את סופיה.
אבל תמיד ידעת שאתם משפחה של יהודים? איכשהו זה משהו.
כן.
כן.
תמיד.
זאת אומרת זה כן היה נתון.
את אומרת גם אבא היה לו קשר עם גויה.
והמשפחה ניסתה לעצור את זה.
לא. לא. לא. תמיד ידענו. אף פעם לא.
אז מי במשפחה.
הסתרנו את היהדות שלנו.
אז מי במשפחה שלכם. ככה.
היה יהודי קצת יותר במהות שלו.
כאילו הסבים הלכו יותר לבית כנסת? קיימו מצוות?
תראי. אני יודעת שסבא שלי. אה.
את הסבא. אבא של אבא לא הכרתי.
מ-המ.
הסבתא שלי. היא דיברה לאדינו.
אימא של אבא דיברה לאדינו.
לא איתנו. והיא כתבה בולגרית.
ילידי 1870. 80' משהו כזה.
ו. אבל אבא ש. סבא של אימא שלי היה.
אממ. הוא לא היה רב. אלא הוא היה מ. רב.
מורה שהיה עובר בין הערים ללמד.
ולהעביר. אה.
מה שבמזרח.
ככה שה.
אירופה קראו מלמד כזה.
קראו מלמד?
סוג של. כן.
לא יודעת איך קראו לזה בדיוק.
וסבתא שלי. אימא של אימא.
הם היו במשפחה 10 ילדים.
וכל אחד נולד בעיר אחרת.
מאוד במקרה. שסבתא שלי נולדה במקרה בסופיה.
גם אימא נולדה בסופיה.
השם פניז'ל?
פניז'ל.
פניז'ל. מה המקור שלו? מה?
ספרדי.
ספרדי.
אני יודעת שיש בירושלים איזה מישהו פניז'ל.
אבל אין קרבה משפחתי.
מ-המ. זה שם שנשמע בולגרי גם?
אה. לא היו הרבה פניז'לים.
אין. אין לו משמעות בשפה.
לא. לא. לא.
אז הייתן 2 בנות. ואת נולדת ב-36'.
ואני מבינה שאבא. שגם את נולדת לבית מסודר כלכלית. ו.
מאוד.
אימא בטח רק טיפלה בילדות. או עשתה?
לא.
היא הייתה ילדונת.
כשאני נולדתי. לא שהייתה ילדונת.
כשאני נולדתי הביאו לי מטפלת מצרפת.
וכשאחותי נולדה. אז כבר החליפו את המטפלת.
כנראה שהמדמואזל לאני.
אני לא זוכרת אותה.
הביאו לנו מטפלת אחרת.
שהייתה איתנו עד 42'.
עד שהיה אסור להחזיק בבית.
זאת לא. וזאת אומרת היא גרה איתנו בבית. ו.
מאיזה גיל מתחיל הזיכרון שלך? ממש דברים שאת זוכרת?
משנתיים וחצי.
שנתיים וחצי.
אז בואי תספרי משהו על. אוקיי.
משפחה לא דתית. מסורות מעט מאוד.
אבל יהודים. ויודעים שהם יהודים.
איך נראתה סביבת החיים שלך?
מה היה חשוב להורים שלך?
אם יש איזשהו זיכרון משפחתי. מלפני המלחמה.
שהוא זיכרון שנעים להיזכר בו?
תראי. אנחנו גרנו.
אה. במקרה.
בשנת 92' נסעתי לבולגריה יחד עם הבן הגדול שלנו.
ואני הראיתי לו איפה גדלתי בבתים שגדלתי עד 42'.
אממ. אנחנו גרנו בדירת גג.
אז עוד לא הייתה המילה פנטהאוס.
ואני. גרנו שם עד שהייתי בת 4 בערך.
אבל מהמרפסת שלי יכולתי להשקיף
לחצר של הבית ספר הצרפתי של הנזירות שהיה ממול.
מ-המ.
מאחר ובבית דיברנו צרפתית.
הייתי עומדת על המרפסת וצו.
קוראת לנזירות. "דודה. מה שלומך?"
אז אמרו לי: "ככה? אז תלכי לגן".
אז מגיל 4 הלכתי לגן של הנזירות.
יצא לי לשמוע כבר. אה.
לא מעט ראיונות של יוצאי סופיה.
ותמיד באמת מוזכר. אולי היה יותר מאחד.
אבל מוזכרים בתי ספר של נזירות.
שהיהודים למדו ב.
זה היה בית.
סוג של.
ספר פרטי מאוד יוקרתי. ומאוד מחנך.
למה. למה. אוקיי. הנושא של הדת.
כשבארץ אומרים נזירות.
את תכף חושבת נצרות.
הנושא של הדת לא בא לידי ביטוי? זה פשוט היה.
אנחנו כש. את. את. תראי. כיתה א'.
ב' לא למדתי. אה. הייתי בגן כמה שנים.
בגן של הנזירות. והתחלתי כיתה א' בדיוק חודשיים.
ואני זוכרת את היום שאבא שלי בא להוציא אותי מהבית ספר.
הייתי בת 6 וחצי.
וכמובן שבאותו היום יצאתי דרך הדלת הראשית. נכנסתי.
לתלמידים הייתה לנו כניסה נפרדת ולמחשבים הייתה דלת גדולה.
אבא בא לקחת אותי. לא הבנתי מה קורה.
ומנהלת בית הספר.
שקראו לה. היא לא הייתה אחות.
היא הייתה אם. האם.
ואני מבינה כל מילה.
היא אומרת לו: "אדון ברכה".
אבא שלי היה השם.
ידעו. אה.
"אני מתחייבת לשמור לך על הילדה.
תשאיר אותה אצלנו. אנחנו נשמור עליה.
ובסוף המלחמה נחזיר לך אותה".
ואז אבא אמר לה: "איפה שתהיה כל
המשפחה היא תהיה יחד איתנו".
והיה לי בבית ספר צלחת וכוס וכזה למפית וכפית.
ונתנו לי את זה לקחת. כי זה היה להפסקות שהיה.
אני כמה שנים היה לי.
נדמה לי שעוד נשארה לי הצלחת.
ושמורה באיזשהו מקום. רק לא יודעת איפה.
ואז לא למדתי.
ואז גם גירשו אותנו משכונות היוקרה של. אה. סופיה.
בעצם את מדברת איתי כבר על 42'.
אני מדברת.
זה.
זיכרונות מלפני 42'?
לא. אז בוא נחזור. בסדר.
הבאת אותנו לתקופת המלחמה.
ואז אני אחזור איתך אל אותו. אה.
שר שביקש מה. ה.
מהחבר שלו בקיוסטנדיל?
בקיוסטנדיל. קיוסטנדיל.
אני לא זוכרת את השמות. אבל את תמצאי אותם.
אוקיי. אבל את אומרת שהוא נתן איזשהו רמז לבאות.
הוא אמר ל.
הוא לא היה שר. הוא היה חבר פרלמנט.
הוא חבר פרלמנט.
הוא אמר לחבר שלו: "תפעילו את ההנהגה שלכם.
הולכים להוציא את החוקים נגד היהודים".
עכשיו. זה דבר שהרי את.
את יודעת מסיפורים. את לא יודעת.
מ. מ. מקריאה. לא. לא.
תראי. בימים ההם.
היום הילדים. גם ישנה טלוויזיה.
וגם בבית הרבה יותר פתוחים.
אנחנו בבית הרבה מאוד דברים לא ידענו.
אז. אז טוב שאת. אה. מציינת את זה.
כי באמת נעשה הפרדה בין הסיפור שלך ושל המשפחה.
אם את רוצה פה ושם. אה.
להוסיף משהו שחשוב לך.
מבחינה היסטורית. תוסיפי.
אבל שיהיה ברור שזה משהו ששמעת בדיעבד.
בהמשך. אחר כך.
אז עד שנת 42' עד שיהודי סופיה מתבקשים לעזוב.
או. לא מתבקשים.
ב-43'. מסופיה גירשו אותנו ב-43'.
בכל אופן.
בטוח.
אוקיי. בכל אופן.
ברגע שאתם מקבלים פקודה לעזוב.
עד אותו מועד. איזה דברים את יכולה לספר.
למשל. אם נפגעה הפרנסה של אבא?
אם היו חוקים נגד היהודים בסופיה שהגיעו אליכם עד הבית?
אם היה משהו נוסף עד אותו רגע שאתם עוזבים?
תראי. מה שאני זוכרת טוב.
אמרתי קודם שגרנו בשכונות מאוד.
מאוד יוקרתיות. וגירשו אותנו משם.
ואז עברנו לגור בבית יחד עם ההורים של אימא שלי.
ארבעתנו בחדר אחד.
כשגירשו אתכם. את כילדה הבנת שמגרשים אתכם.
או סיפרו לך. ההורים סיפרו לכם?
אה. אני. אני הבנתי רק דבר אחד. שאין לי בית ספר.
מה שהיו עושים.
היו מכנסים את הילדים בבית הכנסת. מכל הגילאים.
ומעבירים כמה שעות במשך הבוקר.
פשוט שלא נסתובב ברחוב.
וזו הייתה היוזמה של הוועד היהודי. הקונסיסטוריה.
אה. אחותי הייתה בבית.
הצפיפות הייתה איומה.
ואני זוכרת יום אחד.
המטפלת שהייתה לנו עד 42'.
היא עברה לגור ב. אצל משפחה גויים.
והיא באה לבקר אותנו אצל סבא וסבתא בבית.
את הבכי. הבכי שלה.
והבכי של אימא שלי.
כי אנחנו עברנו מבית של.
לא יודעת כמה חדרים.
כי חלק מהבית לא הכרתי בכלל.
והייתה כניסה למשרתת למטבח.
עברנו לגור בחדר אחד יחד עם סבא וסבתא. ועם דודה.
והמטפלת באה לבקר.
והבכי הזה אני זוכרת אותו טוב מאוד.
איך שהיא באה להגיד שלום.
עם 2 הילדות שהיא טיפלה.
זה אני זוכרת שהיא נכנסה עם 2 ילדות.
הימים היו מאוד קשים.
עבורך המעבר לבית של הסבתא זכור כ.
היה מאוד קשה.
כי?
כי הייתי רגילה לסדר יום אחר.
ל. אממ. אה. הכל היה שונה.
הכל. הכל התחלף לגמרי.
הייתה איזה אווירה של. אה.
אבל יחד עם זה אני לא הרגשתי. לא הרגשתי.
הייתה לי אחותי. היינו אחיות.
אה. הפרש של 3 שנים.
שיחקנו המון ביחד. אה.
לא היו משחקים כמו היום.
שיש לך חנות שלמה בבית.
שיחקנו אחת עם השנייה.
ואני זוכרת את המריבות בין אבא וסבא על יד השולחן.
כשהיינו אוכלים כולנו ביחד.
כי לאבא היה מאוד חשוב איך אני יושבת ואיך אני אוכלת.
אז המריבות על יד השולחן.
כי זה היה כל יום כולנו ביחד.
ב. ב. ב. ממה ש.
אה. ואבא הפסיק לעבוד.
הם גירשו אותם. אה. למרות שהמפעל היה שלנו.
אז. אה. אבא לא עבד. הוא היה בבית.
והוא נמסר לידיים של מישהו אחר. המפעל?
אה. הולאם על ידי הבולגרים.
מ-המ.
ואבא ניסה להתאבד. בשנת. אה.
בהתחלת החורף של 43'.
ואני הייתי אותו היום בבית הכנסת עם הילדים.
וסבא שלי בא לקחת אותי.
ובדרך הוא נותן לי תפוז.
תביני. בבולגריה. במלחמה ב-43' תפוז.
ואני לא הבנתי. לא הבנתי. הבנתי שמשהו קורה.
ואז הוא אומר לי: "לינה.
תראי. אנחנו נבוא הביתה. יש בבית הרבה אנשים.
אבל אל תיבהלי. זה אנשים נורא טובים".
ולאט לאט. בדרך מבית הכנסת הביתה.
הוא הכין אותי שאבא בבית חולים.
לא ידעתי למה. לא ידעתי למה.
מה הוא עשה?
נודע לי מה היה מהסיפורים שהיו של אנשים שהיו באים הביתה.
הוא ניסה לקפוץ מהמרפסת.
בקומה מתחת המכנס שלו נתפס במרפסת.
הוא חזר בחזרה למרפסת וקפץ בשנית.
אבל כבר לא הייתה.
זה היה רק מקומה ראשונה.
וממול. בית ממול.
כי הוא עשה את זה במרפסת האחורית של המטבח.
הייתה אישה על יד החלון וראתה.
אז היא התחילה לצעוק.
אז מיד וירדו ולקחו אותו.
ואני זוכרת שנסענו לבקר אותו בבית חולים.
ולא הבנתי למה. לא הבנתי מה קורה.
ואז אמרו לי: "את יודעת.
אבא חולה. מפני שהוא מאוד מאוד אוהב אתכם".
מעבר לזה לא. לא.
הוא החלים?
כן. כן. כן.
כן.
היה לו מזל. הוא רק שבר צלעות.
הוא היה בבית חולים 4. 5 ימים וחזר הביתה.
אי פעם דיברתם על זה. בהמשך?
לא. עם אימא כן. אבל עם אבא לא.
מה ההשערות שלך היום.
כאדם מבוגר. מה היו הסיבות?
אני לד. אה.
לדעתך.
אנחנו התכוננו לעלות לישראל. לפלשתינה.
כלומר. הייתם משפחה. אה.
אבא שלי חזר מברלין סוציאל-דמוקרט.
ואני יודעת שכבר הכנו ארגזים עם שמלות. מה.
כמה תופרות שהיו בבית.
ומה שתפרו. ומה שהכינו.
והגישו בקשה לשגרירות אנגליה בסופיה לקבל. אה. ויזה.
סרטיפיקט.
לא קיבלנו. עכשיו. זה הכל דברים שבדיעבד. כי לא ידעתי.
כשהעבירו את יהודי מקדוניה לפולין.
הם עברו דרך סופיה.
ואז פנו ליהוד. ליהודים שיביאו לבית הכנסת בגדים.
כי הם לא הספיקו לקחת איתם בגדים.
אבא שלי תפר מעיל חורף מאוד מיוחד.
מאוד יקר. והוא נתן את המעיל הזה.
ואימא שלי כל הזמן.
‮דיברו די בלעג ש"רמי ברכה נתן את ה-‭balton‬ שלו.‬
הביא אותו לבית הכנסת".
כשגדלתי קצת והתחלתי קצת לחשוב.
הוא הכיר את הגרמנים.
הוא ידע שהם מאוד יסודיים.
הם לא. מה שהם אומרים זה יתבצע.
לדעתי הוא היחיד שהבין מה קרה. מה יקרה.
את. אה. אומרת.
והוא פחד.
את אומרת פה משהו מעניין.
שאני כנראה כש. שאולי הייתי צריכה לשאול קודם ב.
באיזה שנים הוא היה בברלין?
מ-1920 ו. אה. רגע. הוא היה בן 19. אה.
1904 ב-19. 14. מ-21'.
כלומר כשאז.
עד 25'.
הוא התחתן עם ה. זה לא בשנים של עליית המשטר הנאצי?
לא. לא. לא. לפני זה החזירו אותו.
בגלל הרומן עם הגויה.
אז זה לקח לו עוד הרבה שנים עד שהוא התחתן.
אהה. 7 שנים. 8 שנים.
אוקיי. חשבתי בהתחלה.
הוא היה מבוגר מאימא בהרבה.
כי הוא יליד אלפי. אה. 904. אימא.
אז את אומרת שאבא הבין שמדובר במשהו.
בקטסטרופה. הוא הבין. לדעתי.
ואני יודעת עוד סיפור אחד שסיפרה לי אחר כך דודה שלי.
זה שוב פעם. אני מצטערת.
אני מנסה להתרכז בתאריך.
כשגירשו אותנו מסופיה.
אימא רצתה לקחת את הקופסאות עם הכובעים שלה.
ואז אבא אמר לה: "למקום שאנחנו הולכים לא צריך כובעים".
זה ציטוט מהדודה שגרה עם סבא וסבתא.
דודה [משובש]
כשגירשו אותנו מהבית שלנו אליהם.
הוא היה מאוד אינטליגנטי.
הוא. הוא כל הזמן. איך הבת דודה שלי אומרת.
היא זוכרת את אבא שלי תמיד או עם ספר או עם עיתון.
אה. זאת הייתה משפחה של סוחרים ותעשיינים.
אבל בסך הכל אבא היה אינטלקטואל.
הוא היה מאוד אחר.
אז למה אבא. לדעתך היום.
בוחר ב. ב. באקט כל כך קיצוני?
לדעתי הוא פחד.
מ-המ.
אם אני היום שוא. תראי. אח. אה.
אחר כך אמרו לי: "את יודעת.
הוא חשב ש". כי כבר ידענו שלא נעלה לפלשתינה.
אז אימא שלי אומרת: "את יודעת.
הוא כל כך אוהב אותנו שהוא חשב ש".
כי הוא היה מנהל המפעל. אז. אה.
מפעל. "הוא חשב שאם הוא לא יהיה.
אז אני. בתור אלמנה עם הילדים.
יתנו לי לנסוע לפלשתינה".
אני לא קונה את הלוקש הזה. לא סביר לי.
העניין הזה של פלשתינה. ארץ ישראל.
בזיכרונות שלך של לפני המלחמה.
לא מציונות.
לא מציונות.
לא מציונות.
פשוט מרצון לעזוב את בולגריה?
כן.
מ-המ.
תראי. כל המשפחה שלו היא הצליחה לברוח.
אחותו הייתה הראשונה שעזבה ב-42'. והם ברחו לליכטנשטיין.
איך הם הצליחו?
מאוד. ואחר כך הם.
לא. איך הם הצליחו?
איך הם השיגו אשרה?
כסף.
כסף? אוקיי.
כסף.
למרות שליכטנשטיין היא אומנם הייתה.
הייתה ניטרלית.
אוקיי.
הם היו בוואדוץ.
ואחר כך בסוף המלחמה הם עברו לפריז.
הם. הם. אה.
ואדוץ זה שווייץ. לא?
לא. ואדוץ זה הבירה.
זה ליכטנשטיין?
של ליכטנשטיין.
אוקיי.
והאח הגדול הצליח לברוח דרך טורקיה. עם אשרה.
גם בשנים האלה. עוד בזמן המלחמה?
ב-42'.
זאת אומרת. בעצם. מה שאת מספרת פה.
ליד הסיפור שלכם.
שהייתה מודעות בקרב המשפחה שלכם מאוד גדולה.
שהולכת להיות.
לצורך לברוח.
נכון.
לא.
לא מציונות.
לא מציונות. אבל גם לא מאפיין.
אה. יהודים בכל רחבי אירופה.
גם במקומות שכבר היה כיבוש גרמני.
לא בכל מקום הבינו את המשמעות.
אז אצלנו הם הבי. יכול להיות משום ש.
אני לא יודעת מה היו הקשרים שלהם.
ואיך ולמה ומה.
אני רק יודעת שבאמת היינו מוכנים לעלייה עם הדרכ.
ועם התמונה דרכון שהכל. ו.
אז דודה אחת הגיעה לליכטנשטיין. אחד יצא לטורקיה.
האח הבכור הגיע ל. דרך טורקיה.
לישראל?
לישראל.
לפלשתינה?
והאח ה. הש. הצעיר ביותר הגיע ל. אה. ה.
היה בדרך לפה ותפסו את האונייה והוא היה בקפריסין. עד.
מ-המ. עוד לפני.
עוד לפ.
בשנות 40'. 41'.
43'. 4'. הם היו בקפריסין.
אוקיי.
זה האח הכי צעיר.
אז מי שנשאר בבולגריה זה היה רק אבא שלי.
ואותו אח. אלא אם כן הוא יצא.
אז אימא שלי אמרה: "מה.
מישהו אחר נתן יותר כסף".
לדעתי. זה לא היה הכסף. זה היה פוליטיקה.
אבא שלי הצהיר בכל מקום שהוא סוציאל-דמוקרט.
מה האנגלים צריכים בארץ סוציאל-דמוקרטים?
למאיר הייתה דודה שהאנגלים
גירשו מהארץ חזרה לרוסיה. בגלל דעות פוליטיות.
קצת יותר קיצוניות. קומוניזם. דברים.
היא הייתה קומוניסטית.
חזרה לרוסיה. או הוחזרה לרוסיה.
תראי. המון דברים. אני שוב חוזרת ואומרת.
אני הייתי ילדה מאוד סקרנית.
וגם הייתי ילדה שקראתי המון.
והיו לי מורות יוצאות מן הכלל.
הנזירות החדירו בנו.
יש לי מהם זיכרונות יוצאים מן הכלל.
מבחינה חינוכית. איך שהם התנהגו.
ואני הקשבתי המון. מה זה מדבר עם זה.
ומה זה מדבר עם זה.
ואחר כך. כשגדלתי.
פשוט התחלתי לעשות אחד ועוד אחד.
וזה לא התחבר לי.
מ-המ. אממ. בעצם בתקופת המלחמה.
כשאתם. אה. בבית של הסבתא.
ואחר כך. אה. עוברים משם.
אממ. כבר אין לכם דודים בסביבה מצד אבא?
כבר אין אף אחד?
אף אחד.
זאת אומרת כולם עזבו עוד לפני
42'. כי אחר כך אירופה נסגרה.
תוך 42'. ישנה.
זאת אומרת נשארה המשפחה. אה.
האחים של סבא וסבתא מצד. אה. אבא.
מצד סבא שלי. כולם נשארו בסופיה.
מצד?
מצד. אה.
אימא שלך.
ההורים של אימא שלי.
אימא שלך.
אז היו לנו.
אז כמ. על.
הייתה משפחה אבל. אה.
אחרי שאבא מתאושש. מחלים.
חוזר לעצמו. מה קורה איתכם?
נשארים עדיין בבית של הסבתא?
אנחנו נשארים בבית של הסבתא עד.
אה. מאי 43'.
ואז אנחנו מקבלים צו להתפנות תוך
48 שעות לעיירה שקוראים לה פאזארדז'יק.
הי. זאת הייתה תקופה מאוד מאוד קשה.
וגרנו באיזה חדר שכור של משפחה יהודית מפאזארדז'יק.
זאת הייתה עיירה איומה. מאוד מפגרת.
אבל היה שמה מצד המשפחה של סבתא מצד אימא.
משפחת בן בסט. הם היו 10 ילדים.
אז היו שמה. הבנות התחתנו.
משפחת גרטי. משפחת סידי. משפחת בן בסט.
אז היו שמה.
אבל הבולגרים נתנו אפשרות.
מי שיש לו קרובי משפחה בעיירה אחרת.
להגיש בקשה ואפשר לעבור.
כשאת אומרת. במאי 43'.
על איזה. על מה את מתבססת שזה היה תאריך כל כך מדויק?
יום הולדת.
מ-המ.
אני ילידת מאי.
אוקיי. ואת זוכרת שזה היה סביב ההיום הולדת.
אני ילידת מאי. ואני זוכרת שלא עשו לי יום הולדת.
מ-המ.
אחותי ואני. ואני זוכרת שסבתא שלי בדיוק.
הם קיבלו בכלל לעיר אחרת.
סבא שלי היה במחנה עבודה.
לקחו אותו בתור פעי. אה.
פעיל בקונסיסטוריה. הוא היה מאוד.
אה. הוא היה ציוני. אבא של אימא.
והיא הייתה עם לומבגו נוראי.
הבכי שהיה ב. כשנפרדנו. אנחנו יצאנו לפניהם.
ובאמת אחר כך עברנו לקיוסטנדיל.
ושמה התכנסה כמעט כל המשפחה של אבא שלי.
משפחת ברכה ומשפחת אוליבר.
שזה לא האחים הקרובים. אלא קרובים.
לא. לא. זה הבני דודים.
אחים של סבתא עם הבני דודים והילדים.
ואז ה. אה. איך מבלים?
אה. הולכים לדוד הזה. הולכים.
ואני רוצה לחזור לסבא.
תכף נדבר על קיוסטנדיל.
אני רוצה לחזור לסבא.
שמגייסים אותו למחנה עבודה.
מה את יודעת על זה?
אממ. אני יודעת שבאו להזהיר אותו שיסתתר.
כי מחפשים את כל חברי הקונסיסטוריה.
ואז. אה. הוא לא הסתתר.
קונסיסטוריה זה סוג של ועד יהודי?
הוועד היהודי.
ואז הוא אמר: "אני לא רוצה להזיק למשפחה שלי.
אני לא מסתתר. אני לא בורח".
ואני זוכרת שקמתי בבוקר. הסבא לא היה.
ואז אני יודעת שהוא היה במקום שנקרא סומוביץ.
זה היה מחנה. הוא לא היה צעיר.
הוא כבר היה בן. אה.
58. 59. הוא היה שם.
וסבתא עם הבת הצעירה.
כי גם הבת השנייה של.
אחות של אימא כבר הייתה נשואה.
אבל בבית הייתה האחות הכי צעירה.
שהיא הייתה עדיין. אממ. תלמידה בתיכון.
אז סבא ו. סבתא והדודה שלי נשלחו ל.
לגבול רומניה. ואנחנו.
פאזארדז'יק זה באמצע בולגריה.
אחר כך עברנו לגבול היוגוסלבי.
אבל. אה. אני לא ראיתי כשבאו לקחת את סבא.
כנראה היה בלילה. ישנתי. אני לא יודעת.
בכל אופן. קמתי בבוקר. סבא לא היה.
הייתם בקשר איתו בתקופת המלחמה?
מישהו היה בקשר? הוא היה בא לחופשות?
אני מאוד אהבתי אותו.
לא. לא. לא.
הוא השתחרר. אה. ממש. ממש עם גמר המלחמה.
זה היה כבר אפילו סוף 44'. משהו כזה.
כי אני זוכרת שכשחזרנו ל. אנחנו מיד חזרנו.
הרי בולגריה שוחררה על ידי הרוסים ב-9 בספטמבר 44'.
בספטמבר 44'.
ואנחנו. מעניין. אני זוכרת את הנ.
אנחנו ברחנו מקיוסטנדיל לעיירה שעל יד רומניה.
אנ. אנה. אני רוצה לשמור על הסדר.
מפז'. פזר. פאזארדז'יק. איך את אומרת?
לא חשוב. מהעיירה.
מ. לא מ.
עיירה הראשונה מפז'.
הראשונה.
פאזארדז'יק.
פאזארדז'יק. משמה הגעתם ל.
לקיוסטנדיל.
ביוזמתכם. אבל קיבלתם אישור מהשלטונות?
בוודאי. לא יכולנו לעבור לבד.
אוקיי. ו. אז בוא. בואי נתרכז בתקופה בקיוסטנדיל.
איך נראים החיים שלכם?
מה אתם עושים? עובדים? מי. מי דואג לכם לקיום?
לא עובדים ולא לומדים.
היה גם כן ה. אה.
היו אוספים את כל הילדים מכל הגילאים לשעה.
שעתיים. היה שם בית ספר יהודי.
הייתה שם קהילה יהודית.
קהילה גדולה.
מאוד גדולה ו. ו.
איפה מש. בוא נתחיל מאיפה אתם משתכנים?
אה. אבא שכ.
אצל הקרובי משפחה?
לא. לא. לא.
מ-המ.
אה. שכרנו. גרנו ב. אה. דירה שכו.
חדר שכור. אבל זה חדר עם שירותים.
ה. אצל גוי.
מ-המ.
ואנחנו היינו המשפחה היחידה שמה. זה היה.
היה לו בית מאוד גדול.
גם בחצר הייתה לו דירה. אבל.
אבל אנחנו היינו היהודים היחידים שם.
אבל לאבא היה שמה בן דוד. ודודה.
אחות של סבתא. שגרו כל השנים באותה עיירה.
קשרים. ודווקא הגויים והיהודים בעי.
בעיירה הזאת. בקיוסטנדיל.
חיו מאוד בשלום. לא היה. אבל. אה.
לא למדנו. אחותי לא הלכה לגן.
היא הייתה צעירה ממני ב-3 שנים.
ואבא בבית. ו.
ואני אומרת לך. היינו מבקרים אצל בן דוד זה.
ואצל בת דודה זאת.
זה היו הבילויים שהיינו עושים.
והיו חוזרים תמיד.
תמיד מוקדם הביתה בערב.
אף פעם לא היינו בערב בחוץ.
כי?
אני לא יודעת אם היה.
עוצר.
עוצר. או שפשוט בגלל חושך העדיפו לחזור. אני לא יודעת.
כמה. כמה בערך. אה. אה.
יהודים שגורשו מסופיה הגיעו ל.
לקיוסטנדיל?
קיוסטנדיל.
הבני דודים של אבא שלי.
משפחת אוליבר. כמעט כולם.
מ-המ. אבל היו כמוכם הרבה אנשים. או משפחות בודדות?
תראי.
שהגיעו.
אני לא זוכרת שהיה איזשהו כנס של יהודים
או משהו שאני יכולה להגיד כמה אנשים.
יש עיירות שמספרות שהגיעו לשם מאות אנשים.
לא.
ושיכנו אותם למשל בבית ספר?
לא. לא. לא.
בבתי ספר.
מי שהגיע לשמה השתכן ב. ב. בדירות.
זאת אומרת נטמעתם איכשהו בתוך הקהילה.
בתוך הקהילה כולה.
אם רציתם לעבוד. הורשיתם? יכולתם?
לא.
כלומר הייתם על תקן של פליטים.
פליטים. בלי הכנסות. בלי כלום.
תראי. אני יודעת שכש.
ב. בקיוסטנדיל היה לנו הרבה יותר קל.
כי לבן דוד של אבא.
מצבם היה. מאיר הכיר את ה-2 בנים שלו.
את פנינה ואת אריה.
והיה להם. קודם כל זאת עיירה שיש לה אדמות נהדרות.
היו שמה פירות וירקות בשפע.
זה לא היה. מה שלא היה.
זה לא היה לחם. לא היה דברים כאלה.
אבל לא היינו רעבים מעולם.
זה אני זוכרת נורא טוב. האא.
איך התייחסו אליכם השלטונות הבולגרים באותה תקופה?
תראי. אני יודעת שבדרך שאני הייתי הולכת.
בשביל לחזור הביתה.
אם היו שולחים אותי לקנות משהו.
להביא משהו. הייתה גויה אחת שרק הייתה מחכה לי.
והיא הייתה מורטת לי את השערות בצורה איומה.
ילדה בערך בגילי. קצת יותר גדולה ממני.
אולי בשנתיים. 3. הייתה אנטישמיות.
ילדה הייתה פוגעת בך. או אישה?
הילדה. ילדה.
אה.
אבל היא הייתה ממש. הם גרו עוד.
זה היה הרחוב בעלייה כזאת.
אז הם גרו באמצע הרחוב.
כלומר. את אומרת הייתה ילדה שהציקה לך ו. ו.
מה זה. כן וחיכתה בשביל.
אוקיי. התנכלה לך. למה את מחברת את זה לאנטישמיות?
מה. מה גורם לך לחש. לזכור את זה כאירוע אנטישמי?
אני בטוחה ש. לא. לא מניחה שזה משהו אחר.
היה איזה משהו שסימן אתכם. טלאי או סרט?
אנחנו ב. הילדים לא הלכנו עם טלאי. עוד לא היה טלאי.
דרך אגב. בבולגריה זה היה כפתור.
אוקיי. אבל עם סימן.
כפתור. זה לא היה טלאי. בגודל כזה.
על הדש. ילדים עד גיל 10 לא ענדו את טל. הכפתור הזה.
לא היה לי טלאי. חוץ מאשר החיצוניות שלנו או משהו.
ולהורים שלך כן?
כן.
מ-המ.
כן.
אז מראה חיצוניות. למה את מתכוונת?
איך אותה ילדה גויה יודעת שאת ילדה יהודייה?
תראי. הם כולם ידעו. כל אחד ידע מי הוא גר.
איפה הוא גר. ומה הוא עושה.
ופתאום מגיעה משפחה שלא הייתה עד עכשיו.
מה פתאום היא עושה.
כלומר לא הייתה בעיה
בעיירה כזאת לדעת מי יהודי. ומי לא יהודי.
נכון. נכון.
עכשיו. היא הייתה מקרה בודד או שזו הייתה אווירה כזאת?
אני לא זוכרת אחרים. לא.
אני לא זוכרת אחרים. לא זוכרת.
למה ההורים שולחים אותך למשימות. למשל?
הייתי ילדה גדולה. הייתי עצמאית. יכולתי לעשות חשבון.
היית בת 7.
רגע. אני. תראי. אני זוכרת. לא.
במאי 43' היית בת 7.
כלומר זה היה מקובל.
כן. זה היה מקו.
שילדים עושים.
כן. נכון.
את השליחויות הקטנות. בסך הכל.
לולא הסיפור. הזיכרון הזה של אותה ילדה?
אני לא הרגשתי אנטישמיות ככה.
אה. ישירה כלפיי.
ולדעתך. גם ההורים הרגישו בסך הכל במקום בטוח. אה. יציב?
אני לא חושב. אה. אה.
תראי. אבא הרגיש בטוח. אה. כי גם. אה.
הוא. בכל אופן עד גיל 19 הוא גדל שם.
מ-המ.
וכל הבני דודים שלו היו שם.
באמת כל משפחת אוליבר התקבצה שם.
כש. כשאת הולכת ברחוב.
או הבנתי שאת יש לך זיכרונות בסך הכל טוב. בסדר.
אבל כשאתם הולכים ברחוב אתם רואים.
אה. אה. שוטר במדים? אה. זה.
אני אפילו לא זוכרת. אני לא זוכרת מי בא איתי.
אבל יום אחד ראינו לוויה של גוי. ואנחנו מסתכ.
מישהו היה הי. וזה בטח איזה ילדה מה.
מ. בטוח יהודייה.
ו. ואפילו הזדנבנו אחרי ה.
הזדנבנו אחרי הלוויה.
ונכנסנו אחרי הארון לכנסייה.
כי?
היינו סקרניות. רצינו לראות.
אף אחד לא גירש אותנו.
אף אחד לא אמר לנו שום דבר.
לא היה לנו טלאי. לא כלום.
אבל אני זוכרת. כי זה היה פעם ראשונה שראיתי מישהו מת.
מ-המ.
כי הם הרי קוברים בהתחלה בכנסייה זה עם ארון פתוח.
אז זה אני זוכרת. אבל לא. לא ברחנו משוטרים וגם.
אז בעצם מ.
על פי זיכרונות שלך או. הגעתם לקיוסנדיל.
קיוסטנדיל. ושהיתם שמה עד השחרור.
פחות או יותר. בתנאים. אולי לא הייתה לכם. אה.
בית. לא היה לכם בית משלכם. אבל.
בתנאים סבירים.
וזאת אומרת לא היו מאסרים. ולא. אה.
איך הסב. אה. איך ההורים הסבירו לך את העובדה.
שמאותו בית יפה ואמיד בסופיה התגלגלתם לגור כאן באיזה חדר.
אנחנו ידענו שהגרמנים מגרשים. זה היה מאוד.
אה. מאוד בפשטות ומאוד בלי הרבה שאלות.
תראי. אני לא יודעת איך להגדיר את זה.
אבל. אה. היו דברים שהיה לנו אסור לשאול.
מ-המ.
וידענו שלא שואלים.
והיו חוקים מאוד ברורים מה מותר לך ומה אסור לך.
וקיבלנו דברים. כי תשמעי.
המשמעת הייתה א'. ב' בבית.
אמרו לנו שהיום עושים ככה. אז עושים ככה.
היום את הולכת לפה. אז את הולכת לפה.
לא היה לערער על החלטה או אמרה של אימא או אבא.
מי שהיה דומיננטי בחינוך זה היה אבא.
מ-המ.
אה. אני חושבת שלאימא היה מאוד קשה.
מאוד. מאוד קשה היה לה.
אבל. אה. אנחנו קיבלנו דברים. אה.
כפשוטם. זה נתון. ככה אנחנו חיים.
כן.
וזהו.
כשאת היום חושבת. מעלה בזיכרונך את התקופה הזו.
הבסך הכל של הזיכרונות. של התמונות שאת מסוגלת. אה.
הוא של חיים פשוט שם בעיירה הזאת.
בתקופה מסוימת של החיים.
או שאיכשהו היה ברור שאתם עוברים תקופה שנכפתה עליכם.
תקופה לא טובה. תקופה שיש בה הרבה דאגות.
או משהו מהסוג הזה?
אנחנו בהחלט. תראי. קודם כל מה שאנחנו. כסף לא היה.
מ-המ.
החרימו לנו את הכל.
גם מזומנים. גם כסף. גם מה שאת רק רוצה.
ממש. ממש. ממש החרמה מוחלטת.
אנחנו אכלנו מהבגדים שאימא ואבא מכרו.
מ-המ.
היו מוכרים. נניח.
לירקן. אז אתה קונה כך וכך בלי לשלם.
אתה משלם. מזה אכלנו.
מ-המ. התחושה באוויר הייתה שזה זמני וזה עומד להסתיים?
אה. כן.
אני אגיד לך גם למה.
בעיירה שהיינו. בנות הברית היו יוצאים מ.
אני לא יודעת בדיוק מאיפה. לדעתי ממלטה.
להפציץ את רומניה. את שדות הנפט בפלוישט.
והם היו עוברים. זה היו עשרות מטוסים. השמיים היו שחורים.
ואז אימא שלי. ואחותי.
ואני מרוב פחד היינו נכנסות לשירותים.
היה שירות אחד.
ולכל אחד מאיתנו היה סיר לילה. לאחותי ולי.
ומפחד היינו. מה זה כאבי בטן. כל פעם שזה.
אבל הגברים היו עומדים בחצר
וסופרים כמה מטוסים היו. הם היו סופרים.
מ-המ.
100. ו-200. ו-300.
אז ידענו שמשהו קורה. ידענו.
ואני יודעת שהיינו שומעים כל הזמן את המילה החזית השנייה.
לא ידענו מה זה. לא ידענו מה זה חזית ראשונה.
טלוויזיות לא היו. רדיו לא היה.
טלפון לא היה. לא היה שום דבר.
והמבוגרים מאוד נזהרו בשיחות שלהם.
מאוד נזהרו. שלא נשמע.
מ-המ.
אז. אה. אבל ידענו שמשהו קורה.
רק לראות את המטוסים שעוברים.
וכל הזמן "החזית השנייה. החזית השנייה".
זה. תראי. את הרגשת באווירה שמשהו הולך לקרות.
מ-המ.
בכל אופן. אה. היינו שם. ושוב אני אומרת.
המשפחה של אבא הייתה מאוד לבבית. מאוד.
מאוד נחמדים. באמת קיבלו אותנו מאוד יפה.
והנה הרוסים נכנסים לרומניה. באוגוסט.
ואת הנסיעה הזאת אני זוכרת.
אנחנו ברחנו מהגבול היוגוסלבי לכיוון גבול רומניה.
שהייתה שם המשפחה של אימא שלי.
ואבא ואימא הורידו את הכפתורים הצהובים.
ואמרו לנו: "עכשיו אתם לא פותחות את הפה.
לא קוראות לנו לא אבא.
לא אימא. לא פותחות את הפה".
והלכנו לתחנת הרכבת.
ואת הנסיעה הזאת אני זוכרת.
מי. ויודעים?
אבא. ואימא. ואחותי. ואני נסענו ברכבת לסופיה.
בסופיה החלפנו רכבת.
אבא שלי הייתה לו חזות. אה.
לא גוי. הוא לא. לא. אה. לא יהודי.
לא יהודי.
בכלל לא. ושם החלפנו רכבת.
ונסענו לפלבן. לגבול. אה. רומניה.
ואני זוכר. הגענו לשם.
כמובן סבתא ודודה הם כבר שמה.
ו. יפעת. אני יכולה להדליק מז?
וכשהרוסים פלשו לבולגריה הלכנו
לתחנת הרכבת לראות את הרכבות.
אני זוכרת את הרגע הזה.
רכבות שחיילים יושבים על הקרונות למעלה. הם שטפו.
הם אפילו לא עצרו. שטפו את העיר.
עברו הלאה. נסעו.
וזה היה הכיבוש של הרוסים על ידי ה.
אבל בוא. בואי נחזור לרגע הזה שאתם.
אה. עולים על הרכבת לסופיה.
מה ההורים שלך כבר יודעים בשלב הזה?
שהרוסים כבר בבולגריה?
חזרנו לסופיה אחרי ש. לא.
היינו שמה בגבול הרומני כמה ימים.
למה בעצם אבא לוקח אתכם מה. מאיפה.
כי.
שהייתם לפלבן?
משום שביוגוסלביה עוד היו קרבות עם הגרמנים.
אבל הרי אבא. ל. אה.
ובינתיים הרוסים כבשו את רומניה.
מ-המ.
אז פשוט התקרבנו יותר כאילו לה.
לשקט. לשלום. ל. לשחרר.
אבל מאיפה אבא למשל ידע את כל הדברים
האלה? את אומרת שבקושי היו אמצעים.
אני לא יודעת. אני פשוט חושבת
שהאינטליגנציה שלו. והתבונה שלו.
לא. אבל בכל זאת לדעת את תמונת הקרב.
שפה זה ככה ושם זה ככה.
היו עיתונים.
מ-המ.
היו עיתונים. ואבא שלי קרא המון. היו עיתונים.
וידעתם כל התקופה שהייתם.
אה. איפה נמצאת סבתא.
ואיפה נמצא. באיזה עיר ובאיזה.
כן. יש לי אפילו מכתבים שאני עוד
שומרת גלויה אחת מהדודה שלי.
ששלחה לי לינואר 1944 שנה טובה.
היא שלחה לי מהעיירה שלהם. וזה הגיע.
אבל ינואר 44' זה. אוקיי. זה.
אמצע המלחמה.
באמצע המלחמה. נכון.
אמצע המלחמה.
אז זאת אומרת כן היה קשר מכתבים. וכן היה.
כן. כן.
ניהלתם סוג של חיי שגרה?
אה. בהחלט. שונים ממה שהיינו רגילים.
אבל בהחלט חיי שגרה וזה.
כש.
אני אמרתי בהתחלה. אני מודה ל.
אני לא יודעת למי. ואם יש באיזשהו.
איזושהי אוזן קשבת ביקום. היה לנו מזל.
כשמתברר לכם שבולגריה. אה.
שוחררה. את אומרת שאת רואה.
אם הבנתי אותך.
את הרכבת.
זה צבא רוסי שנכנס מגבול רומניה לתוך בולגריה.
ממש. ממש ושוטף. והם לא עצרו בתחנת הרכבת.
מ-המ.
זה היה. על. על הגגות של הקרונות ישבו חיילים.
מ-המ.
הכל היה עמוס כבר.
איך מקבלים אותם האזרחים הבולגרים?
בפרחים.
מ-המ. שמחים.
מאוד. למרות שבולגריה הייתה ב. בציר.
מ-המ.
שלחו חיילים.
אבל אנחנו בתור ילדים.
אחותי לא הייתה. אני הייתי עם הדודה שלי.
שתינו הלכנו לתחנת הרכבת.
בת כמה אני הייתי? 44' הייתי בת 8.
היא הייתה בת 18. יש בינינו בדיוק 10 שנים.
כילדה הבנת שזה רגע היסטורי. שקורה משהו חשוב.
הבנתי שקורה משהו טוב. כן.
מתי אתם חוזרים לסופיה?
מהר מאוד. מהר מאוד.
ואני לא יודעת למה.
הלכנו כמה שבועות בודדים. בודדים מאוד.
גרנו בדירה של אח של אבא.
כי לאבא שלי היו 2 דירות. ב-2 מקומות שונים.
הייתה לנו דירה פה.
והכל היה מולאם בזמן המלחמה.
אבל כשחזרנו לסופיה. אז
אחרי שהיינו בדירה של אח של אבא שלי.
עברנו לדי. לאחת הדירות שלו. של אבא. פרטית.
ואני זוכרת את הפחד.
שם היה עוצר בימים הראשונים. פחדנו.
אבל מיד הלכנו לבית ספר.
ושוב פעם אני חזרתי לנזירות שלי. לכיתה ג'.
איך קיבלו אתכם כשחזרתם הביתה?
מאוד יפה.
כולם. גם שכנים ומכ.
תראי. שכנים. אה. השכנים בבית.
כשאנחנו חזרנו לבית.
שהיה שייך למשפחת ברכה.
הרי פעם היו בונים. אה.
קומה ראשונה לאבא וזה.
זה הייתה. אה. היה בית קדמי כלפי הרחוב.
ששם היה גם המחסן של הקמח של סבא.
היו 2 חנויות ענקיות.
ועשו מזה אחר כך 2.
והיה. הייתה חצר. ואחר כך היה בית.
קומה לסבא. וקומה לדוד הזה.
וקומה לד. לאבא שלי. וקומה לדוד הזה.
כשאנחנו עברנו. כולם היו יהודים.
חוץ מאשר חוק ההצפפה.
אם את יודעת מה זה.
הכניסו לנו לדירה שלנו
קצין בולגרי עם אשתו בלי ילדים. גוי.
כשחזרתם?
כשחזרנו. זאת אומרת שזה סוף 44'. התחלת 45'.
העסק של אבא הוחזר לו?
אבל מיד הולאם על ידי הרוסים.
מ-המ.
מיד. זה היה. אז אצל הרוסים הוא חזר להיות.
אה. מנהל אדמיניסטרטיבי של המפעל בשכר.
אה. בן דוד שלו ממשפחת אוליבר.
בוריס אוליבר. היה.
אה. גם כן מנהל תפעולי או משהו כזה.
גם בשכר. אבל הרוסים הלאימו את הכל.
מ-המ.
אחרי שהגרמנים. זה היה ממש. את יודעת.
קח ותן. תוך ימים בודדים.
לא החזירו לנו שום דבר.
מ-המ.
שום דבר לא החזירו לנו.
כלומר. את אומרת בולגריה.
מיד עם השחרור. נהייתה קומוניסטית? או שזה בכל זאת.
כן. כן. כן.
לקח איזה שנה. שנתיים?
תראי. עד שהתארגנו.
אה. זה לקח קצת זמן.
מ-המ.
זה לקח קצת זמן.
ולפי זיכרון שלי.
שאני יום אחד חוז. אבא פתח בחזרה את החנות.
פתח את החנות. האא. אנחנו חוזרים הביתה.
ובאיזושהי כיכר בדרך היה חושך.
הי. והייתה איזושהי קבוצת אנשים.
אני פשוט רואה מול העיניים את התמונה.
ועמד שם באמצע בן אדם ששרף את כספו.
עם צעקות ו.
ואני זוכרת את האחיזה של אבא.
מהר מהר לעבור את ה.
אז. אה. אני מניחה שהיו הרבה התאבדויות אחרי הדבר הזה.
היו כאלה ש.
הרבה מה?
התאבדויות אצל כאלה שהיו תומכי גרמנים. ו. ו.
אז. תראי. אממ. לא היו לנו שנים שקטות אחרי המלחמה.
אנחנו ב-48' תוך 3 חודשים 50 אלף בולגרים עזבו את בולגריה.
יהודים עזבו את בולגריה.
אנחנו. אני חזרתי ללמוד בבית ספר הצרפתי.
אחותי נכנסה לגן פרטי. שנוהל על ידי כומר צרפתי.
שהתיר את הנדר והתחתן עם תלמידה שהתאהב בה.
היה גן מאוד מיוחד.
ואני לא יודעת מאיפה אבא שילם.
אין לי מושג. אבל אני יודעת טוב
מאוד שהנזירות ידעו מה קורה.
בכיתה ד' היינו. וכ.
ככה היו ספרים. ספרי לימוד לכל מקצוע.
וזה אף פעם לא השתנה.
אבל בספרים האלה היה אסור לצייר.
אסור ל. לקפל דפים.
אסור. אסור. אסור.
וכמובן כיתה ד' פותחים את השנה.
מסדרים 2 שולחנות בחצר.
שולחן אחד עם ספרים חדשים.
ושולחן אחד עם ספרים מיד שנייה.
לאן לינה ברכה הולכת?
לחדשים. ניגשת אליי הנזירה ואומרת לי: "לינה.
תשמעי. למה לך לקחת מפה?
בואי אני אבוא איתך.
תראי בשולחן השני יש ספרים לא פחות שמורים מאלה".
היא עברה איתי את כל השולחן.
מזה אני מניחה שהיא ידעה שהיום מר
ברכה זה לא מה שהיה מר ברכה עד 44'.
היא עברה איתי את כל השולחן. אני זוכרת אותה.
אני זוכרת את השם שלה.
ובחרנו ספרים שעלו גרושים.
מ-המ.
אז מזה. אין. היום מורה לא תעשה לך את זה.
אז.
חזרנו לשגרה.
אז הייתה סולידריות.
והיה אכפת. וקלטו את היהודים מחדש.
רק שלא היו חיים. את אומרת.
בטח. כיתה שלי היינו כמעט חצי יהודיות.
כמעט חצי הכיתה שלי הייתה יהודיות.
ואנחנו היה לנו היסטוריה קדושה. והיסטוריה היסטוריה.
והיסטוריה הקדושה כל שנה התחלנו
מבריאת העולם והגענו מקסימום עד לנוח.
אף פעם לא היה ניסיון שללמד אותנו את
הברית החדשה או דברים כאלה.
התפילות היו תמיד.
גם כשהייתי בגן.
תפילה מאוד. אה. אה.
אה. איך. אה. גם בעברית היא קיימת.
אה. אני לא יודעת אותה בדיוק בעברית.
אבל היה. היה "ברוך אתה אדוניי שנתן את לחמנו".
ולא היה ניסיון להשפיע עלינו להמיר את הדת.
זה בעצם היה יותר סוג של מוסד לימודי מאשר של. אה.
מוסד לימודי.
דתי. אה. ובכל זאת. את אומרת בשנת. אה.
48'. אה. ציבור גדול של יהודים מחליט לעזוב את בולגריה.
או נלך יותר מוקדם ונגיד. אה.
בעקבות המלחמה התנועה הציונית בטח מתחזקת בבולגריה.
תראי. אבא מת ב-47'.
משחפת דוהרת. תוך 3 חודשים הוא נפטר.
אממ. אני בת 11. אחותי בת 8.
לא. 3 שנים. כן.
ואחרי שאבא מת. אני יודעת.
בעצת חברות טובות של אימא.
היא רשמה גם את אחותי וגם אותי במכבי הצעיר.
והיינו במכבי הצעיר. הוא היה פעיל.
היינו עושים התעמלות ושיחות.
וקומה מתחת היה בית"ר.
ואני גם יודעת איפה היה הקן של השומר הצעיר. אחרי המלחמה.
הקן של השומר הצעיר היה במקום אחר.
הייתה פעילות תנועתית יהודית.
ראית אותה ברחוב. ראית אותה ב.
למרות שאני המשכתי ללמוד בבית ספר המעורב.
אבל. אה. התחילה ציונות.
אבל אני לא. לא ידעתי לאדינו.
לאדינו אני עכשיו מדברת פי 50 יותר טוב ממה שידעתי פעם.
כי בבית לא דיברנו לאדינו. אבא לא נתן.
אה. הייתי שומעת במכבי.
כי זה היה גם למבוגרים. "חברים. לברוח".
בספניולית הם היו אומרים את זה".
[משובש] (לאדינו)".
זה היה משפט ש.
בתוך 3 חודשים היה לנו שליח בן גבע. נחמן רז.
הוא היה מסכן נורא.
הוא לא ידע מילה לאדינו.
ואצלנו לא ידעו יידיש.
וגם אנחנו לא ידע יידיש. בכל אופן.
עדות של אילנה שמיר לבית ברכה ילידת 1936 Sofia, בולגריה על קורותיה בתור ילדה בגירוש לפרובינציה בשנים 1944-1943 רקע משפחתי; הלאמת המפעל המשפחתי; הוצאה מבית הספר; החרמת הדירה; ניסיון עלייה לארץ ישראל; דחיית הבקשה לסרטיפיקט; ניסיון התאבדות של האב; גירוש לפרובינציה; עזרת קרובים ב-Kyustendil; שיבה ל-Sofia לאחר השחרור; מות האב; פעילות בתנועת מכבי הצעיר; עלייה לישראל בנובמבר 1948; קליטה בעליית הנוער.
מספר פריט
11317775
שם פרטי
אילנה
שם משפחה
שמיר
שם נעורים
ברכה
תאריך לידה
1936
מקום לידה
Sofia, בולגריה
אופי החומר
עדות
שפה
Hebrew
חטיבה ארכיונית
O.3 - עדויות יד ושם
תקופת החומר מ
15/12/2014
תקופת החומר עד
15/12/2014
מוסר החומר
שמיר ברכה אילנה
מקור
כן
מקום מסירת העדות
ישראל
קשור לפריט
O.3 - עדויות שנגבו בידי יד ושם
סוג עדות
וידאו
הקדשה
קומת הארכיון ע"ש מושל, אוסף ארכיון, יד ושם
תמלול עדות זו התאפשר בסיוע ועידת התביעות בחסות הקרן "זיכרון, אחריות ועתיד" ובתמיכת משרד האוצר הפדרלי הגרמני