הרכבת שסומנה "Da 57" נועדה תחילה להגיע לטרווניקי (Trawniki), אך במערך לוח הזמנים החדש (Fahrplanordnung) צוין יעד חדש - איזביצה (Izbica) במחוז לובלין, גנרלגוברנמן (General Government). הרכבת המיוחדת (Sonderzug) הייתה אמורה לצאת ב-15 במאי 1942, אך אלפרד גוטוולדט (Alfred Gottwaldt) מציין שבמזכר פנימי שהוציאה ה"רייכסבאן" (חברת הרכבות הגרמנית) נכתב שנסיעת הרכבת שתוכננה לצאת בתאריך זה בוטלה. לבסוף נקבע יום היציאה ל-1 ביוני 1942. רוב היהודים במחוז המִנהל קסל (Kassel) כבר גורשו בדצמבר 1941, וההיסטוריונית מוניקה קינגרין (Monica Kingreen) מציינת שמסיבה זו לא התאפשר למלא את הוראת ה-RSHA לארגן שילוחים שיש בכל אחד מהם לפחות 1,000 יהודים. לפיכך, גסטפו קסל וגסטפו קמניץ (Chemnitz) ארגנו שילוח משותף ("Koppeltransport"), ובו גורשו כ-1,000 יהודים מהסן (Hessen) ומסקסוניה (Sachsen). הרכבת עצרה בלובלין, ושם נבחרו כמה גברים יהודיים מן המגורשים לעבוד עבודת כפייה, והם הועברו למחנה מיידנק (Majdanek). לאחר העצירה המשיכה הרכבת, כנראה בלא לעצור באיזביצה, למחנה המוות סוביבור.
השילוח שיצא מקסל ב-1 ביוני 1942 היה השני משלושה גירושים המוניים שיצאו ממחוז קסל. כ-509 יהודים גורשו: 87 מהם מן העיר קסל, והשאר מעיירות וממחוזות אחרים, ובהם הנאו (Hanau), פולדה (Fulda), מרבורג (Marburg) ואשווגה (Eschwege), וממקומות אחרים, קטנים יותר. כשהרכבת עברה בסקסוניה, צורפו לשילוח זה כ-500 יהודים נוספים מהלה-מרסבורג (Merseburg) ומקמניץ - ובהם 131 מאזור הלה, ולפחות 22 מן העיר הלה עצמה - וכן קבוצות קטנות יותר ממקומות אחרים, כגון: ביטרפלד (Bitterfeld), אייסלבן (Eisleben), נאומבורג (Naumburg), וייסנפלס (Weissenfels), ועוד....