שילוח מ - Leipzig, Leipzig (Leipzig), Saxony, גרמניה ל - Riga, גטו, לטביה ב- 21/01/1942

השילוח יצא מלייפציג לריגה ב-21 בינואר 1942, והוא היה הראשון מתשעה שילוחים שיצאו מלייפציג. בינואר גורשו 563-559 יהודים מאזור לייפציג. הרכבת עצרה בדרזדן כדי לאסוף 250-224 יהודים, בעיקר מאזור דרזדן–באוצן (Bautzen). באותו יום גורשו לריגה עוד כ-150 יהודים מבראונשווייג (Braunschweig) ומסביבתה; אלפרד גוטוולדט (Alfred Gottwaldt) טוען שהם צורפו כנראה לשילוח בלייפציג. ב-24 בינואר 1942, שלושה ימים אחרי שהשילוח יצא מסקסוניה, הגיעו כל המגורשים לריגה.
כל מי שהוגדר יהודי על פי חוקי נירנברג נחשב מועמד לגירוש. בתקופה זו היו פטורים מגירוש רק יהודים שהיו נשואים "נישואי תערובת" וילדיהם, וכן יהודים שעבדו בתעשיית הנשק הגרמנית. עם זאת, השלטונות הנאציים רצו לצרף לשילוח הראשון מסקסוניה גם את עובדי עבודת הכפייה ממפעל צייס-איקון (Zeiss-Ikon), ששכן בבית החרושת לנשק גלה (Goehle) בדרזדן. רצון זה נכתב במפורש בדוח ששלח מרטין מוטשמן (Martin Mutschmann), הגאולייטר (מנהיג מפלגה נאצית מקומי) של סקסוניה, בינואר 1942, אך הנהלת המפעל הייתה מעוניינת להמשיך להשתמש בכוח העבודה הזול שלה, ולפיכך רוב עובדי עבודת הכפייה היהודיים בצייס-איקון ניצלו לעת עתה מגירוש. יהודים בני 65 ומעלה, נכי מלחמה או יהודים שעוטרו בצלב הברזל היו עתידים להישלח ל"Altersghetto" (גטו שמיועד ליהודים קשישים) שהוקם זמן קצר לפני כן בטרזיינשטט ביוני 1942, ולפיכך גם הם עדיין לא גורשו.
בשילוח הזה מסקסוניה לריגה גורשו כ-800 יהודים, רובם אזרחים גרמנים. גילם הממוצע של המגורשים היה 42, אבל ברכבת היו גם 56 ילדים בני עשר ומטה, והצעיר שבהם בן תשעה שבועות. אמנם התקנות קבעו שלא יגורשו קשישים, אבל בדרזדן חרגו מכלל זה. ויקטור קלמפרר (Victor Klemperer), פילולוג מדרזדן, היה מוגן מגירוש בימים אלו הודות לנישואיו לאשתו הלא-יהודייה, וביומנו ב-21 בינואר 1942 הוא מעיד שנלקחו קשישים: "אומרים שיש [בין המגורשים] גם אנשים זקנים, חלשים וחולים כל כך, עד שאולי לא כולם יגיעו בעודם בחיים"....