שילוח מ - Vught, מחנה, הולנד ל - Auschwitz Birkenau, מחנה השמדה, פולין ב- 18/10/1943

ב-5 באוקטובר 1943 כתב הרייכסקומיסר של הולנד, ארתור סייס-אינקוורט (Reichskommissar Arthur Seyss Inquart), אל הנציבים שלו (Generalkommissar) - ראוטר, וילהלם ריטרבוש (Wilhelm Ritterbusch), פרידריך וימר (Friedrich Wimmer) והנס פישבק (Hans Fischböck) - שאפשר לגרש מהולנד את אלו שמוגדרים "יהודים מלאים" (Volljuden) אך לא את "בני התערובת" (Mischjuden) או את היהודים שבני זוגם אריים ולכן יש להם פטור מגירוש מסיבות שונות, כגון עיקור מרצון. בין היהודים שסייס-אינקוורט הגדיר "מלאים" יש כמה קבוצות שהוא פטר אותן מגירוש: יהודים שהיו פטורים מנשיאת הטלאי הצהוב (כ-30 איש), כמה יהודים פרוטסטנטיים, וכן יהודים שהוחזקו בברנפלד והייתה להם הגנה באמצעות קשריהם.
בשילוח שיצא ב-18 באוקטובר 1943 מפוכט גורשו 276 יהודים, ובהם 27 ילדים, 3 מגורשים שהוגדרו אסירים (straffällige) ו-5 מגורשים שהוגדרו חולים; אחת מהם, קלרה ונן-חאודקטינג (Klara Weenen-Goudeketting), הייתה בחודש החמישי להריונה. רכבת הגירוש הזאת הייתה הרכבת ה-17 שיצאה מפוכט לווסטרבורק, וכשהגיעה למחנה ירדו המגורשים ועברו תהליך רישום. ייתכן שכמה מהם נשארו זמן מה בווסטרבורק. שאר המגורשים – וכן כמה יהודים שכבר שהו בווסטרבורק לפני כן – עלו לרכבת שיצאה לאושוויץ, ככל הנראה לאותה רכבת שבה הגיעו מפוכט.
בין המגורשים מפוכט היו כאלו שעבדו בשביל הלופטוואפה ושולחו למרות ההנחיות המוזכרות לעיל. שניים מהם ניצלו והעידו אחרי המלחמה: ארתור פופ (Arthur Pop), יליד 1912, ויצחק דה לנגה (Izak de Lange), יליד 1915. שניהם שהו בכמה מחנות קודם לכן: ארתור הובא כבר ב-17 ביולי 1942 לווסטרבורק ולאחר כחודש הועבר לפוכט; ממחנה זה נשלח למורדייק (Moerdijk) ולוונלו (Venlo), וב-3 באוקטובר 1943 קיבל שם הודעה על שילוחו, הוחזר באותו יום לפוכט וקיבל בגדים אזרחיים (בוונלו לבשו מדי אסירים). יצחק דה לנגה היה שבוי מלחמה ב-1940 בגרמניה, והוא התנדב לבוא עם אשתו וילדיו לפוכט ב-9 באפריל 1943. דה לנגה ועוד כמה אסירים הועברו ב-17 במאי 1943 לאמרספורט (Amersfoort) ושהו שם כ-7 שבועות; כשהוחזרו לעבוד בפוכט גילו שלקחו את בני משפחתם. מפוכט הועבר דה לנגה לארנם (Arnhem) ולוונלו, ודרכו משם הייתה דומה לדרכו של ארתור....