השילוח ה- 19 והאחרון מסלוניקי יצא לדרך ב-10 באוגוסט 1943, והיו בו כ-1,800 יהודים. לפני כן, בשלהי מרס, נבחרו יהודים אלו להישלח לעבודת כפייה במחנה עבודה סמוך לעיר תווה (Theva) שבמרכז יוון. במשפטו של הקונסול הגרמני פריץ גבהרדט פון האן (Fritz Gebhardt von Hahn), שנערך בגרמניה ב-19 בפברואר 1965, סיפר העד אלי כהן: "במרס 1943 נאסרתי ונשלחתי למחנה עבודה ביוון, וליתר דיוק - בעיר תווה. באוגוסט 1943 החזירו אותי לגטו 'הברון הירש' בסלוניקי. אחרי יומיים נלקחנו משם לתחנת הרכבת – גברים, נשים וילדים – והועלינו לקרונות בקר".
שמואל ארדיטי, שהוחזר עם כ-400 יהודים לקראת הגירוש ממחנה של עובדי עבודת כפייה, סיפר: "נסענו ביום ראשון, בשעה 17:00. היה חם מאוד. כולנו נכנסנו לקרונות. לי אפילו לא היה מעיל; לבשתי חולצה עם שרוולים קצרים ומכנסיים קצרים. היינו בערך 470 איש מן המקום שבו עבדנו, והשאר מתו שם. מצבם היה רע מאוד; שמו אותם בקרונות עם כלור, כי היינו מסריחים ממחלות. ובנסיעה מסלוניקי לפולניה, שנמשכה 10 ימים, רובם מתו".
"בכל קרון היינו כ-80 איש", סיפר משה חליגוואה, (Halegua) מגורש בשילוח. "בקרונות היו דליים לעשיית הצרכים. רוקנו אותם בדרך, כשהרכבת עצרה [...] כל אחד קיבל חתיכת לחם או שתיים. קילו לחם לאדם, זה כל מה שקיבלנו. בדרך נתנו לנו כמה יוונים קצת לחם, ובלעדיו היינו מתעלפים. לצערי, כמעט שלא נתנו להם להתקרב לרכבת [...] לפעמים עצרו הרכבות לכמה שעות; הן לא יכלו להמשיך כי המסילות היו תפוסות"....