Yad Vashem logo

שילוח, רכבת Da 33 מ - Frankfurt am Main, Frankfurt a. Main (Wiesbaden), Hesse-Nassau, גרמניה ל - Izbica, Krasnystaw, Lublin, פולין ב- 08/05/1942

08/05/1942 09/05/1942
השוק הסיטונאי (Grossmarkthalle) פרנקפורט על המיין
מסילת ברזל באגף המזרחי של השוק הסיטונאי (Grossmarkthalle)
רכבת
Flugplatzlager Lublin, rail ramp
רכבת

ב-8 במאי 1942, אחרי הפסקת חורף שנמשכה כמעט חצי שנה, יצא השילוח הרביעי מפרנקפורט. הגאולייטר (מפקד מפלגה נאצית מקומי) של הסה-נסאו יאקוב שפרנגר (Jakob Sprenger) שאף שהמחוז שלו ובייחוד פרנקפורט יהיו "פנויים מיהודים" ("judenfrei") בהקדם האפשרי. כבר במרס הזמין ה-RSHA את רכבת הגירוש. יעד הנסיעה הרשום היה טרווניקי (Trawniki), וברשומות ה"רייכסבאן" (חברת הרכבות הגרמנית) היא כונתה "Da 33". למעשה, היהודים גורשו לאיזביצה (Izbica), לגטו מעבר ליד מסילת הרכבת שבין לובלין לבלזץ בגנרלגוברנמן. שילוח זה היה הראשון משלושה שילוחים המוניים שנשלחו מפרנקפורט למחוז לובלין בתוך ארבעה שבועות.

הנחיות הגירוש שהנחה ה-RSHA המליצו ליחידות הגסטפו לאלץ את "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland) ואת הקהילות המקומיות לסייע להכין את השילוחים. הגסטפו המקומי בראשות אוסוולד פוכה (Oswald Poche) הורה לקהילה היהודית בפרנקפורט להכין רשימת שמות לקראת הגירוש. על פי עדותה של הניצולה לינה כץ (Lina Katz), שעבדה בקהילה היהודית ממאי 1937 עד שילוחה לטרזיינשטט באוגוסט 1942, קיבלה הקהילה הוראה לרשום 1,200 שמות. כשנמסרה לגסטפו רשימת השמות וכתובות המגורשים, העתקיה הועברו למחלקה המקומית לענייני יהודים (Judenreferat) בראשות קצין המשטרה ארנסט גרוסה (Ernst Grosse). היהודים שנבחרו לגירוש קיבלו הודעה כתובה שלושה ימים לפניו, אך הם לא ידעו מהו יעד השילוח. כפי שאירע גם בערים אחרות, מספר ניסיונות ההתאבדות בקרב הקהילה היהודית בפרנקפורט עלה לפני הגירוש.

לפחות 938 יהודים גורשו מפרנקפורט לאיזביצה ב-8 במאי 1942. אמנם עד כה טרם נמצאה רשימת הגירוש, אך ידוע בוודאות ש-938 יהודים נמחקו ממרשם התושבים; על עובדה זו דיווח ראש משטרת פרנקפורט לראש העיר פרידריך קרבס (Friedrich Krebs) ב-8 באוקטובר 1942. כפי שאירע בגירושים קודמים, שילוח היהודים שעבדו עבודת כפייה בתעשיית הנשק הגרמנית נדחה בינתיים, כדי שלא לשבש את הייצור. מתזכיר ששלח הממונה על הפיננסים (Oberfinanzpräsident) בקסל על ניצול נכסיהם של המגורשים מתברר שבדרך כלל גורשו יהודים עניים. טילי קאהן (Tilly Cahn), אישתו של עורך הדין היהודי מקס ל' קאהן, כתבה ביומנה ב-2 במאי 1942, ש-1,100 יהודים קיבלו הודעה על גירושם: "[מגורשים] עד גיל 65. אין לתאר את העצב והאומללות. היעד אינו ידוע. מותר רק מעט מטען. יש לערוך רשימה מדויקת של מה שנותר. זהו רצח ושוד מאורגנים. בכמה מקרים מופרדים ילדים וילדות בני 15 מהוריהם". ההיסטוריונית מוניקה קינגרין (Monica Kingreen) סוברת שלשילוח זה ולשני השילוחים הבאים צורפו ילדים רבים מבתי יתומים יהודיים. עדות שהעיד הלמוט זונברג (Helmut Sonneberg) מפרנקפורט מאששת את השערתה. מפברואר 1941 אולץ זונברג להתגורר בכמה בתי יתומים יהודיים שפעלו תחת פיקוחו של איש הס"ס ופקיד העירייה ארנסט הולנד (Ernst Holland), מי שהיה אחראי למחלקת הרווחה ולמוסדות הצדקה של הקהילה היהודית בפרנקפורט מ-1943-1940. בפברואר 1945 גורש הלמוט זונברג עם אמו לטרזיינשטט. עד אז הספיק לראות ילדים רבים שנעלמו מבתי היתומים מבלי שאיש ידע לאן נלקחו....

Helmut Sonneberg - witness to deportations from Frankfurt to the East