שילוח, רכבת Da 33 מ - Frankfurt am Main, Frankfurt a. Main (Wiesbaden), Hesse-Nassau, גרמניה ל - Izbica, Krasnystaw, Lublin, פולין ב- 08/05/1942

ב-8 במאי 1942, אחרי הפסקת חורף שנמשכה כמעט חצי שנה, יצא השילוח הרביעי מפרנקפורט. הגאולייטר (מפקד מפלגה נאצית מקומי) של הסה-נסאו יאקוב שפרנגר (Jakob Sprenger) שאף שהמחוז שלו ובייחוד פרנקפורט יהיו "פנויים מיהודים" ("judenfrei") בהקדם האפשרי. כבר במרס הזמין ה-RSHA את רכבת הגירוש. יעד הנסיעה הרשום היה טרווניקי (Trawniki), וברשומות ה"רייכסבאן" (חברת הרכבות הגרמנית) היא כונתה "Da 33". למעשה, היהודים גורשו לאיזביצה (Izbica), לגטו מעבר ליד מסילת הרכבת שבין לובלין לבלזץ בגנרלגוברנמן. שילוח זה היה הראשון משלושה שילוחים המוניים שנשלחו מפרנקפורט למחוז לובלין בתוך ארבעה שבועות. הנחיות הגירוש שהנחה ה-RSHA המליצו ליחידות הגסטפו לאלץ את "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland) ואת הקהילות המקומיות לסייע להכין את השילוחים. הגסטפו המקומי בראשות אוסוולד פוכה (Oswald Poche) הורה לקהילה היהודית בפרנקפורט להכין רשימת שמות לקראת הגירוש. על פי עדותה של הניצולה לינה כץ (Lina Katz), שעבדה בקהילה היהודית ממאי 1937 עד שילוחה לטרזיינשטט באוגוסט 1942, קיבלה הקהילה הוראה לרשום 1,200 שמות. כשנמסרה לגסטפו רשימת השמות וכתובות המגורשים, העתקיה הועברו למחלקה המקומית לענייני יהודים (Judenreferat) בראשות קצין המשטרה ארנסט גרוסה (Ernst Grosse). היהודים שנבחרו לגירוש קיבלו הודעה כתובה שלושה ימים לפניו, אך הם לא ידעו מהו יעד השילוח. כפי שאירע גם בערים אחרות, מספר ניסיונות ההתאבדות בקרב הקהילה היהודית בפרנקפורט עלה לפני הגירוש. לפחות 938 יהודים גורשו מפרנקפורט לאיזביצה ב-8 במאי 1942. אמנם עד כה טרם נמצאה רשימת הגירוש, אך ידוע בוודאות ש-938 יהודים נמחקו ממרשם התושבים; על עובדה זו דיווח ראש משטרת פרנקפורט לראש העיר פרידריך קרבס (Friedrich Krebs) ב-8 באוקטובר 1942. כפי שאירע בגירושים קודמים, שילוח היהודים שעבדו עבודת כפייה בתעשיית הנשק הגרמנית נדחה בינתיים, כדי שלא לשבש את הייצור. מתזכיר ששלח הממונה על הפיננסים (Oberfinanzpräsident) בקסל על ניצול נכסיהם של המגורשים מתברר שבדרך כלל גורשו יהודים עניים. טילי קאהן (Tilly Cahn), אישתו של עורך הדין היהודי מקס ל' קאהן, כתבה ביומנה ב-2 במאי 1942, ש-1,100 יהודים קיבלו הודעה על גירושם: "[מגורשים] עד גיל 65. אין לתאר את העצב והאומללות. היעד אינו ידוע. מותר רק מעט מטען. יש לערוך רשימה מדויקת של מה שנותר. זהו רצח ושוד מאורגנים. בכמה מקרים מופרדים ילדים וילדות בני 15 מהוריהם". ההיסטוריונית מוניקה קינגרין (Monica Kingreen) סוברת שלשילוח זה ולשני השילוחים הבאים צורפו ילדים רבים מבתי יתומים יהודיים. עדות שהעיד הלמוט זונברג (Helmut Sonneberg) מפרנקפורט מאששת את השערתה. מפברואר 1941 אולץ זונברג להתגורר בכמה בתי יתומים יהודיים שפעלו תחת פיקוחו של איש הס"ס ופקיד העירייה ארנסט הולנד (Ernst Holland), מי שהיה אחראי למחלקת הרווחה ולמוסדות הצדקה של הקהילה היהודית בפרנקפורט מ-1943-1940. בפברואר 1945 גורש הלמוט זונברג עם אמו לטרזיינשטט. עד אז הספיק לראות ילדים רבים שנעלמו מבתי היתומים מבלי שאיש ידע לאן נלקחו. ביום הגירוש עצמו הוציאו אנשי גסטפו פרנקפורט - בעזרת המשטרה הפלילית (Kriminalpolizei) והשופ"ו (Schutzpolizei) - את המגורשים מדירותיהם או מאחד מ-300 "בתי היהודים" ("Judenhäuser") שאליהם נדרשו לעבור לפני כן. כל היהודים שגורשו מגרמניה הוכפפו אוטומטית להליך הפקעה. הם נדרשו למסור את מפתחות דירותיהם לרשויות. הגסטפו חיפש בבתים ובמטענים והחרים את כל חפצי הערך. אחר כך נחתמו הדירות. כל הנכסים שנשארו נעשו רכוש הרייך. ההפקעה הייתה הליך ביורוקרטי שבוצע בשיתוף פעולה הדוק של הגסטפו ומשרדי המס המקומיים, לפי הצו ה-11 לחוק האזרחות של הרייך מ-25 בנובמבר 1941. לינה כץ סיפרה ב-1961 שהמגורשים נלקחו דרך העיר "לאור היום" לשוק הסיטונאי (Grossmarkt) בהנאואר לנדשטרסה (Hanauer Landstrasse) - כיום זונמנשטרסה (Sonnemannstrasse) - מבנה תעשייה גדול שהוקם בשנת 1928; השוק היה אתר הכינוס הראשי בפרנקפורט גם בגירושים קודמים. היהודים רוכזו במרתף האגף המזרחי בשוק, ומשם הובילה מסילת ברזל ישירות לאוסטבאנהוף (Ostbahnhof), תחנת הרכבת המזרחית בעיר. באתר הכינוס נמשך תהליך הרישום וההפקעה המשפיל. ב-8 במאי 1942 בבוקר יצאה רכבת השילוח מפרנקפורט. לפני שהגיעה לאיזביצה היא עצרה בתחנת הרכבת בלובלין. מן הקרונות נלקחו לפתע 136–154 גברים בני 15–55, והם הובלו ברגל למחנה מיידנק (Majdanek) לעבוד עבודת כפייה; רובם ימותו בתוך כמה שבועות. המגורשים האחרים - נשים, ילדים, מתבגרים וקשישים - המשיכו ברכבת לאיזביצה, ששוכנת 80 ק"מ מדרום-מזרח ללובלין. סביר מאוד להניח ששאר חפציהם ואפילו מזונם נלקחו מהם בלובלין, ושהם הגיעו לאיזביצה חסרי כול. באיזביצה מתו מגורשים רבים ברעב ובמחלות או שהם נרצחו, והאחרים נשלחו למחנות השמדה זמן קצר לאחר שהגיעו למחנה המעבר. הם נשלחו כנראה לסוביבור, שהחל לפעול בתחילת מאי 1942, ונרצחו מיד בתאי הגזים. אף יהודי מפרנקפורט שהיה בשילוח זה לא שרד.