שילוח, רכבת Da 49 מ - Wuerzburg, Würzburg (Mainfranken), Bavaria, גרמניה ל - Krasnystaw, Krasnystaw, Lublin, פולין ב- 25/04/1942

השילוח השני מפרנקוניה (Franken) - כיום בווריה הצפונית, ובאותם ימים: מיינפרנקן (Mainfranken) - יצא מווירצבורג (Würzburg) ומנירנברג ב-25 באפריל 1942. על פי ההיסטוריונים דוד זילברקלנג (David Silberklang) ואלפרד גוטוולדט (Alfred Gottwaldt), השילוח הגיע לקרסניסטב (Krasnystaw) שבמחוז לובלין ב-28 באפריל. ה-RSHA הזמין מן הרייכסבאן (חברת הרכבות הגרמנית, Reichsbahn) את הרכבת המיוחדת (Sonderzug) שסימולה היה Da 49 למסלול נירנברג-טרווניקי (Trawniki), אך אחר כך שונה המסלול לווירצבורג-איזביצה (Izbica). ב-18 במרס 1942, כחודש לפני יציאת השילוח, נפגשו ד"ר תאודור גרפנברגר (Theodor Grafenberger) - ראש המחלקה המקומית לענייני יהודים בגסטפו - וד"ר בנו מרטין (Benno Martin) - סגן ראש הגסטפו של נירנברג-פירת (Nürnberg-Fürth) – כדי לתכנן את השילוח השני מפרנקוניה, שהיה אמור לצאת ב-25 במרס 1942. בפגישה הודיעו השניים ששילוח נוסף ובו 1,000 יהודים יצא מווירצבורג כשבועיים לאחר השילוח המתוכנן. על כריסטיאן ווש (Christian Woesch), עוזרו של גרפנברגר במחלקה, הוטל להכין רשימה של כל היהודים שיש לגרשם מפרנקוניה, אך ארגון השילוח נותר באחריותו של גסטפו וירצבורג בפיקוחו של מיכאל וולקל (Michael Voelkl), וראש המחלקה המקומית לענייני יהודים (Judenreferat) וסגנו של ראש הגסטפו ארנסט גרמובסקי (Ernst Gramowski). ב-24 במרס, כשהשילוח השני יצא לדרכו, עובדי בית האבות של הקהילה היהודית ששכן בביברשטרסה (Bibrastrasse) 6 בווירצבורג ידעו ששילוח שלישי יֵצא בקרוב ושיגורשו בו 35-33 מתושבי בית האבות. קרל זיכל (Karl Sichel) למשל, אחד מן העובדים בבית האבות, ביקש מראש העיר של וירצבורג לקבל 40 ק"ג נקניק – יותר מן הקצבה השבועית הרגילה – לצידה לדרך; וב-25 במרס ביקש גסטפו וירצבורג – וגם נענה בחיוב - מגסטפו פרנקפורט שעל המיין שישלח יהודייה צעירה שהתגוררה בוויסבדן (Wiesbaden) אל העיירה קליינשטיינך (Kleinsteinach), שממנה באה, כדי שיתאפשר לגרשה עם הוריה. בקשות כאלה לא היו בקשות יוצאות דופן. עם זאת, באותו יום התבקש גסטפו ברלין לארגן את שחרורם של ארבעה נערים ילידי וירצבורג ממפעלי "סימנס-שוקרט" (Siemens-Schuckert) שבהם עבדו כדי שיתאפשר לגרשם עם הוריהם. הפעם תשובתה של ברלין הייתה שלילית: משרד התעסוקה סירב לבקשה, ולמעשה יגורשו הנערים בשילוח שיֵצא מברלין לאחר מכן. אֵם ובִתה מן העיירה בד קיסינגן (Bad Kissingen) שוחררו מכלא הנשים רוטנברג/שטרנברג (Rothenberg/Sternberg) כדי שיוכלו להיכלל בשילוח מווירצבורג. גסטפו וירצבורג הוסיף עוד הנחיות להנחיות הגירוש שפרסם ה-RSHA: הוא דרש 60 רייכסמרק מכל מגורש, ולפני היציאה לדרך בפועל נגבו 80 רייכסמרק מכל אחד. הגסטפו גם פירט אילו חפצים הותר למגורשים לקחת עמם במטעניהם (משקל המטען המֵרבי היה 50 ק"ג לאדם); בין החפצים הותר להם לקחת בגדי עבודה כדי להסוות את מטרתו האמתית של הגירוש וליצור רושם שהמגורשים נשלחים לעבודות כפייה. נוסף על כך, הגסטפו חילק הצהרות על נכסים למגורשים, שזוהו על פי מספרי השילוח שלהם במקום על פי מספרי זיהוי קודמים. נאמר להם להצמיד את המספרים הללו לבגדים ולמטען שלהם. הגסטפו הורה לאדם שנקרא הוק (Hock), פקיד בית המשפט המחוזי בווירצבורג, להגיש ל-24 מן המגורשים חסרי הנתינות מסמכים שמצהירים שכל רכושם מועבר למדינה הגרמנית. נכסי המגורשים הועברו לידי משרדי הכספים המקומיים, והם העבירו אותם למוסדות הנאציים או מכרו אותם במכירות פומביות. לפי הנחיות הגירוש, המועמדים לגירוש היו אלו שהוגדרו יהודים על פי חוקי נירנברג. ב-27 במרס שלח גסטפו וירצבורג לראשי המועצות במחוזות (Landräte) שבאזור פרנקוניה הנחיות בנוגע ליהודים שלא יגורשו בשילוח זה: יהודים שנשואים "נישואי תערובת" וילדיהם; יהודים בעלי נתינות זרה (למעט יהודים חסרי נתינות או יהודים בעלי אזרחות פולנית או לוקסמבורגית); יהודים שהועסקו בתעשיית הנשק הגרמנית; ויהודים בני 65 ומעלה (במקרים מיוחדים התאפשר לגרש גם יהודים בני 67). מן האירועים שהתרחשו בעיירה בד קיסינגן ידוע שכמה מן היהודים הקשישים שלא התאפשר לגרשם הועברו אל בית אבות יהודי בווירצבורג, וממנו הועברו לאחר מכן לגטו טרזיינשטט שליד פראג. למרות שלשכת התעסוקה באשפנבורג (Aschaffenburg) ביקשה לפני כן מן הגסטפו שלא לגרש כמה מן היהודים שהועסקו באמצעותה, היא הכריזה ב-7 באפריל שכל היהודים שבאחריותה יגורשו. לאחר שני הגירושים מפרנקוניה והשמדת רוב רובן של קהילותיה היהודיות, האזור "נסרק"; כך כינה ההיסטוריון הנס גינתר אדלר (Hans Günther Adler) את הפעולות האלה, לפי ניסוחם של מחברי פרוטוקול ועידת ונזה. בעקבות זאת, הארגון הביורוקרטי הכרוך בשילוח זה היה דקדקני במיוחד. ב-10 באפריל – בזמן זה עדיין לא נקבע תאריך סופי לשילוח – הקים גסטפו וירצבורג ועדה מיוחדת - 30 גברים ו-8 נשים, ובהם אנשי ס"ס, גסטפו ומשטרה - שתתכננן לפרטי פרטים בארבעה ימים את העברתם של היהודים מכל רחבי פרנקוניה לווירצבורג. פלטשר גרטן (Platz'scher Garten), וילה בסגנון איטלקי ששכנה ליד העיר העתיקה ובה מסעדה יוקרתית, נקבעה בתור אתר הכינוס לשילוח זה. בכניסה למתחם נתלה השלט: "נקודת פינוי של הגסטפו" (Evakuierungsstelle der Geheimen Staatspolizei). ב-12 באפריל נקבע תאריך יציאת השילוח ל-24 באפריל, והגסטפו שלח לראשי הערים ולראשי 19 נפות כפריות ו-3 מחוזות עירוניים הנחיות מפורטות בנוגע לזמן המדויק שבו יש לשלוח את היהודים שבתחומי אחריותם לווירצבורג ב-24-22 באפריל. ההעברות תוזמנו כך שהיהודים יגיעו אלו אחרי אלו, לדוגמה: ב-22 באפריל נקבע שהשילוחים יתחילו כשיגיעו 111 יהודים ממחוז שוויינפורט (Schweinfurth) – שבו 81 יהודים ומן העיר שוויינפורט שבה 30 יהודים; הם היו אמורים להגיע לפלטשר גרטן ב-8:30 בבוקר. היום היה אמור להסתיים בהגעתם של 59 יהודים מנפת נוישטט/זאלה (Neustadt/Saale) מ-18:00 עד 19:00 בערב. ההנחיות פירטו כמה יהודים מכל נפה ונפה יגורשו, והאם יש לשלחם אל וירצבורג ברכבת, באוטובוס או במכונית. ליהודים הודיעו על הגירוש סמוך מאוד לביצועו; יהודי שווינפורט למשל קיבלו את ההודעה ב-20 באפריל, יומיים בלבד לפני שנאלצו לעזוב את בתיהם. לפני שגורשו לווירצבורג רוכזו היהודים מבד נוישטט/זאלה בשוק העירוני. לאחר המלחמה תיאר פקיד ממשרד ראש המועצה כיצד ראה את היהודים "לבושים בגדים בלתי מספקים, סובלים מתת-תזונה ומפוחדים”. זמן מועט לאחר שראש המועצה המקומית ראה כיצד המגורשים צועדים לרכבת, הוא ציין ש"סילוקם של היהודים התרחש ללא תקרית. כמה אזרחים התרעמו שקהל של תלמידי בית ספר ליוו את היהודים בקריאות גנאי עד הגעתם לתחנת הרכבת, ושהם המשיכו לצעוק עד ליציאתה". הסניף המקומי של המפלגה הנאצית צילם את היהודים לפני שעלו לרכבת שתסיע אותם לווירצבורג. לאחר שהיהודים גורשו מבד נוישטט/זאלה, העתקים מוגדלים של כמה מן התמונות שצולמו בזמן הגירוש נתלו בחלון התצוגה של העיתון המקומי "מיין-פרנקישה צייטונג" (Mainfränkische Zeitung). ב-21 באפריל, יום לפני הגעתם הצפויה של היהודים מן העיירות והכפרים של פרנקוניה אל אתר הכינוס בווירצבורג, גסטפו וירצבורג הציב כמה מעובדיו ב"עמדות" שבהן הוחרם מעט הרכוש שנותר בידי היהודים. על המידה שבה אזרחי וירצבורג הלא יהודיים היו מודעים לגירוש ולנישול אפשר ללמוד מבקשתו של ארנסט פופ (Ernst Popp), תושב וירצבורג: ב-23 באפריל הוא ביקש מן הגסטפו תיק גב של אחד מן ה"מפונים" כלשונו. וולקל נכח באתר הכינוס בכל התקופה הזאת ופיקח על ההתנהלות. על היהודים נאסר לעזוב את מתחם פלטשר גרטן, ואנשי ס"ס ושופ"ו (המשטרה העירונית, Schutzpolizei, Schupo) שמרו עליו ווידאו שאיש לא יברח. למרות התכנון המדוקדק התהליך התעכב, כך שהיהודים היו אסורים עד ה-25 באפריל באתר הכינוס, שאותו אולצו 15 נשים ו-5 גברים מן הקהילה היהודית לנקות. יום לאחר הגירוש הופיע שם הזמר וילהלם שטרינץ (Wilhelm Strienz). ב-9 במאי אסף וולקל את התשלום שנדרש בעבור השירותים שסופקו לצורך הגירוש, ובהם האפלת המבנה בפלטשר גרטן (שהואפל על ידי הַצַּבָּע גרינר [Grüner]), דמי השכירות בעבור השימוש במתחם והשימוש בחשמל שנדרש להפעלת הזרקור (בשביל חברת השירותים העירוניים של וירצבורג). על פי רשימת הגירוש של הגסטפו, בווירצבורג רוכזו 852 יהודים מיותר מ-90 עיירות וכפרים שבנפת פרנקוניה, ובהם גם 23 נשים מנירנברג (Nürnberg) שלא גורשו בשילוח הקודם. היהודים בשילוח גורשו עם משפחותיהם, ובהן גם ילדים צעירים שכמה מהם עדיין לא היו בני שנה. גם יהודים שהרשויות הגדירו כנכים גורשו; הסמכות להחליט על הכשירות הרפואית לשילוח הייתה נתונה בידי הגסטפו. ב-14 באפריל הודיע הגסטפו שכל היהודים מן העיירות אובראלטרטהיים (Oberaltertheim) ואונטראלטרטהיים (Unteraltertheim) "יפונו אל המזרח" (לשון נקייה של הנאצים לגירוש) בשילוח זה. זו הייתה תשובתו לבקשת הז'נדרמריה של אובראלטרהיים ב-30 בדצמבר 1941 - כמה ימים לאחר יציאת השילוח הראשון מפרנקוניה - לסלק את כל היהודים שבשטח שיפוטם. מכמה עיירות – למשל: צייל (Zeil), פורשהיים (Forchheim) והירשאייד (Hirschaid) - גורש יהודי אחד בלבד מכל עיירה, וזו עדות לנחישותו של הממשל הנאצי שפרנקוניה תהיה "חופשיה מיהודים" (judenfrei). כך חוסלו בבת אחת כל החיים היהודיים התוססים של בווריה הצפונית. ב-25 באפריל צעדו המגורשים היהודיים מפלטשר גרטן אל תחנת רכבות המשא אאומילה (Aumühle). הגסטפו שכר שני רכבי תובלה שיובילו אל תחנת הרכבת את מטעניהם של היהודים ואת המגורשים הקשישים והנכים. על צעירים מן הקהילה היהודית הוטל להוביל את המטען במריצות ולהעמיסו על המשאיות. אחד מן הצעירים האלה היה ולטר פשנבך (Walter Fechenbach), שגם היה אחד מן הניצולים המעטים מווירצבורג שגורש בשילוח אחר. תצלומים רבים של השילוח נמצאו בין המסמכים ששמר גסטפו וירצבורג. על אף שנאסר לצלם את הגירושים, בנו מרטין (Benno Martin) אישר לגסטפו המקומי לתעד אותם. הצלם, הרמן אוטו (Hermann Otto), שכבר צילם את שני השילוחים הקודמים, נשכר לצורך הצילומים. עם זאת, ייתכן שמי שהיה אחראי בפועל לצילומים היה ריכרד ניקל (Richard Nickel) - איש המפלגה הנאצית, צלם והבעלים של קונלוע "נוריס-תיאטר" (Noris-Theater) בנירנברג - שהסריט קטעים מן השילוח, כפי שעשה בשילוחים קודמים; אפשר לראות את החצובה של מצלמתו בכמה מן התצלומים מווירצבורג. הגסטפו הרכיב מן התצלומים אלבומי תעמולה, ועל כמה מהם נכתב בכתב יד: "יציאת בני ישראל מווירצבורג היפה". התצלומים מציגים את היהודים מנקודת מבטם הלגלגנית של הפושעים, והם מספקים תיעוד חזותי נדיר של השילוחים מווירצבורג: החל בהגעתם של היהודים לפלטשר גרטן, עבור בצעדתם ברחובות העיר עד תחנת רכבות המשא תחת עינם הפקוחה של שוטרים חמושים ועוברי אורח, וכלה בהעמסתם ובהעמסת מטעניהם אל הרכבת. הרכבת ובה 852 היהודים יצאה מתחנת המסע ב-25 באפריל ב-15:20. היא עצרה בבמברג (Bamberg), ושם עלו אליה 103 יהודים נוספים, ובהם גם יהודים מנירנברג ומפירת; הם הובאו בניידת משטרה אל במברג תחת שמירתו של איש גסטפו שנקרא קיינץ (Keinz), והוחזקו עד שהועברו ל"יונה הלבנה" (Weisse Taube), בית מגורים ליהודים. על ברנהרד קולב (Bernhard Kolb), המנהל הכללי של הקהילה היהודית בנירנברג, הוטל ללוות את היהודית מנירנברג לבמברג, ושם הצטרך לעזור להם בכמה דברים, ובהם גם השגת משאית למטען. במכתב שכתב ל"יד ושם" ב-1 בספטמבר 1960 הוא מתאר את הגעתו לבמברג: “מיד הרגשתי שכאן מנשבת רוח אחרת ושנוכחותי איננה רצויה, על אף המסמכים שהבאתי מנירנברג. הם לא רצו עדים […] גסטפו במברג […] רצה להוכיח שמפעמת בו רוח נאצית בלתי מרוסנת, והם הריצו את האנשים המסכנים דרך הגן. המגורים בלילה בחדר האוכל הישן לא הספיקו בשום אופן למספר המגורשים, ורובם אולצו ככל הנראה לבלות את הלילה בחוץ, אולי בגשם. התרגשות הגסטפו נהפכה לכעס כשהחיפושים הגופניים הניבו שלל של 7 פפניג בלבד”. גסטפו במברג עצר את קולב, אך לאחר מכן הוא שוחרר בנירנברג. באותו מכתב הוסיף: “על קורותיו של השילוח ידוע לי דבר אחד בלבד: אין ניצולים ממנו". ברכבת Da 49, שנסעה אל שטחי הגנרלגוברנמן, היו 955 יהודים. ברכבת נסעו גם אנשי הקהילה היהודית: “סדרנים" (Ordner) יהודיים שהתבקשו לשמור על הסדר ברכבת, 2 מטפלות לילדים ולתינוקות, 11 אחיות ורופא אחד, שהיה רופא בהמות לפני המלחמה. אמנם אין בידינו עדויות שמתארות מה אירע בזמן הנסיעה, אך נמצא תיעוד מדויק של נתיב הנסיעה, הודות לדיווח הנאמן שדיווח אוסוולד גונדלך (Oswald Gundelach), איש גסטפו וירצבורג, שהיה מפקד השילוח וליווה את הרכבת במסעה. לאחר וירצבורג ובמברג עברה הרכבת בזארפלד (Saarfeld); ב-26 באפריל נסעה דרך זגן (Żagań), גלוגאו (Głogów), נוילאובה (Neulaube, על גבול חבל וורטלנד [Warthland]), ליסה (Leszno), קליש (Kalisz), זדונסקה וולה (Zdunska Wola), ופביאניצה (Pabianice); ב-27 באפריל עברה בטומשוב (Tomaszow), בסקרז'יסקו-קמינה (Skarzysko-Kamienna), ברדום (Radom) ובדבלין (Dęblin); וב-28 באפריל עצרה בלובלין מ-2:30 עד 5:00 לפנות בוקר. ככל הנראה נבחרו בלובלין מספר בלתי ידוע של מגורשים – בעיקר גברים – לעבודות כפייה במחנה הריכוז מיידנק (Majdanek). הרכבת עברה את ריווייץ (Rejowiec) והגיעה לתחנת קרסניסטב ב-8:45 בבוקר. ב-25 באפריל בשעה 19:20 שלח גרפנברגר מברק לאייכמן ב-RSHA, ובו דיווח על יציאת הרכבת מווירצבורג בלא הפרעות. מפקד השילוח גונדלך מסר את המגורשים לידי גסטפו לובלין ודיווח: “השילוח נמסר במלואו; לא היו תקריות; לא היה צורך בהתערבות משטרתית". ההיסטוריונים דיטר פול (Dieter Pohl) והרברט שוט (Herbert Schott) משערים שתחילה נשלחו היהודים מקרסניסטב לקרסניצין (Krasniczyn), עיירה במחוז קרסניסטב, שנהייתה תחנת מעבר למחנות "מבצע ריינהרד" (Aktion Reinhard). ביולי 1942 שלחו כוחות ס"ס וכוחות עזר אוקראיניים כ-2,000 יהודים מקרסניצין למחנה ההשמדה בלזץ (Belzec), וככל הנראה ביניהם היו גם היהודים מפרנקוניה. ב-12 ביוני 1942 כתב גרפנברגר מכתב לגרמובסקי והודה לו על שיתוף הפעולה במבצע המשותף, שבלשונו טיפח נאמנות הדדית, והוא יזכור אותו כאירוע משמעותי ומספק. לא ידוע אם היו ניצולים משילוח זה.