שילוח, רכבת Da 36 מ - Nuernberg, Nürnberg (Nürnberg), Bavaria, גרמניה ל - Izbica, Krasnystaw, Lublin, פולין ב- 24/03/1942

השילוח יצא מנירנברג ב-24 במרס 1942 והגיע ב-27 במרס לגטו המעבר באיזבּיצה לובֶּלסקה (Izbica Lubelska) שבמחוז לובלין (Lublin), השוכן על מסילת הרכבת בין לובלין לבלזץ (Belzec) שבגנרלגוברנמן. זה היה השילוח השני משבעה שילוחים של יהודי פרנקוניה (צפון בווריה, Franken, בזמנו מיינפרנקן, Mainfranken) מנירנברג (Nürnberg) אל הגטאות ומחנות ההשמדה שבמזרח. בתחילת חודש מרס הזמין ה-RSHA מן ה"רייכסבאן" את הרכבת, והיא נרשמה כ- Sonderzug Da 36 (רכבת מיוחדת). היעד המתוכנן היה טרווניקי (Trawniki), אך ההיסטוריון אלפרד גוטוולדט (Alfred Gottwaldt) קובע שב-19 במרס הוחלף היעד לאיזביצה. גסטפו נירנברג-פירת (Fürth), בפיקודם של ד"ר בנו מרטין (Benno Martin) וסגנו ד"ר תאודור גרפנברגר (Theodor Grafenberger), היה ממונה על כל הגירושים מפרנקוניה. ב-18 במרס כינס גרפנברגר, מי שהיה גם ראש המחלקה המקומית לענייני יהודים, פגישה לקראת השילוח הקרוב. אחרי הגירוש הראשון מנירנברג לריגה בנובמבר 1941 וחיסול רוב רובה של הקהילה היהודית בעיר, לא התאפשר לגסטפו לאסוף 1,000 מגורשים לשילוח כפי שהנחה ה-RSHA. לכן, גסטפו וירצבורג (Würzburg) נדרש לאסוף 170 יהודים מווירצבורג ו-170 נוספים מן הנפות קיצינגן (Kitzingen), אוקסנפורט (Ochsenfurt) וקרלשטט (Karlstadt). מי שניהל את העברתם של יהודים אלו לנירנברג היה מיכאל פלקל (Michael Völkl), סגנו של ארנסט גרמובסקי (Ernst Gramowski) וראש המחלקה המקומית לענייני יהודים (Judenreferat) בגסטפו וירצבורג. את הגירוש עצמו ממקומות אלו לנירנברג ביצעו השופ"ו (Schutzpolizei), מנהלי המועצות המקומיות (Landräte), ראשי הערים ושוטרים. ב-2 בפברואר שלח גסטפו וירצבורג לסניף נירנברג רשימה ובה 2,006 יהודים מכמה עיירות וכפרים שבתחום שיפוטו. עם זאת, לא כל היהודים שנכתבו ברשימה נחשבו מועמדים לגירוש זה, ולפיכך לא כולם גורשו בו. הנחיות הגירוש של ה-RSHA הגיעו לגסטפו וירצבורג ב-22 במרס, ולפיהן כל אדם שנחשב יהודי על פי חוקי נירנברג היה מועמד לשילוח. בדרך כלל בתקופה זו נפטרו מגירוש יהודים שהיו נשואים "נישואי תערובת" וילדיהם, וכן יהודים שהועסקו בתעשיית הנשק הגרמנית. יהודים בני 65 ומעלה, נכי מלחמה ויהודים שקיבלו את עיטור צלב הברזל, היו אמורים להישלח לגטו טרזיינשטט מיוני 1942, ולפיכך גם הם עדיין לא גורשו. הנחיות הגירוש הכלליות של ה-RSHA המליצו לסניפי הגסטפו לאלץ את "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland) ואת המנהיגות היהודית המקומית לסייע להכין את השילוחים ולספק את שמותיהם וכתובות מגוריהם של היהודים המועמדים לגירוש. כשהמידע הזה הגיע לידי הגסטפו, הועברו העתקים של רשימת הגירוש למשרד המקומי לענייני יהודים. כאלף יהודים – גברים, נשים, קשישים וילדים, שנאספו ביותר מ-80 ערים וכפרים ברחבי פרנקוניה - גורשו בשילוח שני זה מנירנברג, העיר הגדולה ביותר בפרנקוניה. ברנרד קולב (Bernhard Kolb), ראש הקהילה היהודית בנירנברג, סיפר בשנת 1946: "באמצע חודש מרס הורכב השילוח השני. כל האנשים שהיו בני 65 ומטה ועדיין חיו בנירנברג, בסך הכול 426, נועדו לשילוח. כמה מהם שעבדו בקהילה הצליחו להשתחרר". יותר מ-400 יהודים היו תושבי נירנברג: 224 באו מפירת, ו-208 מן הנפות קיצינגן ואוקסנפורט, למשל: 18 גברים ונשים הגיעו מווירצבורג, 74 מבמברג (Bamberg) וסביבתה ו-25 מגאוקניגסהופן (Gaukönigshöfen) וממקומות אחרים. אפילו צעירים שנשלחו לעבודה מחוץ לפרנקוניה הוחזרו כדי להצטרף להוריהם המגורשים. מעיירות קטנות, כגון אוברנברייט (Obernbreit), ויזנברון (Wiesenbronn) וטאוברטרסהיים (Tauberrettersheim), רק יהודי אחד גורש מכל עיירה, וזו עדות לנחישותו של המשטר הנאצי שפרנקוניה תהיה "חופשייה מיהודים" (judenfrei). כך חוסלו הקהילות היהודיות התוססות שגרו בצפון בווריה. ההוראות לקראת הגירוש נמסרו בווירצבורג ב-19 במרס, וצורפה להן דרישה להצהרת רכוש ומידע מפורט על תהליך הגירוש. לכל מגורש ניתן מספר שילוח, והוא נדרש להציג אותו על בגדיו. בדרך כלל התבקשו המגורשים לשלם 50 רייכסמרק בתור "דמי גירוש", אך לצורך שילוח זה דרש הגסטפו 80 רייכסמרק מכל מגורש. השלטונות הנאציים חישבו את עלויות השילוח והסיקו שהן יהיו גבוהות מן הרגיל בגלל הצורך לשכור את אכסניית פרנקישר הוף (Fränkischer Hof) בקיצינגן בתור אתר כינוס. ב-25 במרס שלחה האכסניה לגסטפו וירצבורג בקשה לתשלום 297 רייכסמרק תמורת שכירות, תאורה וניקיון, וכן סכום נוסף שתבע ראש עיריית מיינשטוקהיים (Mainstockheim) תמורת העברת 27 יהודים תושבי העיר לקיצינגן. רשימת מצאי של החפצים האישיים שמסרו היהודים והצהרת רכוש שאישר הגסטפו ב-30 במרס מורים שליהודים לא נותרו חפצי ערך אלא רק תערים, שעונים וטבעות נישואים. ספרי תורה נמסרו לארכיון מדינת וירצבורג (Würzburger Staatsarchiv), והם נעשו חלק מאוסף הארכיון. כל רכושם של היהודים שגורשו מגרמניה הופקע מאליו. הם נדרשו למסור את מפתחות דירותיהם לרשויות אחרי ששילמו את כל מיסיהם. הגסטפו סרק את הדירות ואת המטען והחרים את דברי הערך, ואחר כך נחתמו הדירות. משרדי המס המקומייים השתתפו בנישול היהודים מנכסיהם: תיעוד של שילוח זה מגלה שמשרד המס בקיצינגן, שעסק גם בדוחות מס הכנסה של המגורשים, רכש בית של אחד המגורשים. גסטפו וירצבורג העביר לקיצינגן את פרטי הליך הגירוש. שילוח זה היה היחיד מן השילוחים של יהודי פרנקוניה שלא כונס בווירצבורג אלא בקיצינגן, אך הוא אורגן כמו השילוח הראשון מנירנברג: היהודים מן הנפות קיצינגן, אוקסנפורט וקארלשטט נדרשו להתייצב באכסניית פרנקישר הוף שבמרכז העיר ב-21 במרס ב-16:00-13:00 כדי להירשם לגירוש. שלא כמו בשילוחים אחרים, הפעם לא כינס גסטפו וירצבורג את המגורשים בעזרת אנשי ס"ס אלא בעזרת ז'נדרמים מקומיים; ראש מועצת קיצינגן הורה להם מהם עליהם לעשות. ב-11:30 בבוקר נכלאו המגורשים באכסנייה, שנשמרה על ידי השופ"ו. היהודים מווירצבורג הועברו לשם במשאיות. תשעה עובדים וארבע עובדות של הגסטפו חיפשו בגופי היהודים - גברים לחוד ונשים לחוד - ובמטעניהם. אחר כך נכלאו המגורשים באולם, והם נאלצו לישון על הרצפה תחת פיקוחם של חיילי ס"ס. לפני שנכנסו לאולם הוחתמו תעודות הזהות שלהם במילים: "פונה ב-24 במרס 1942 ללובלין-טרווניקי" ("evakuiert am 24.3.1942 nach Lublin-Trawniki"). שלושה ימים שהו היהודים בפרנקישר הוף, וב-24 במרס לאור יום הובלו דרך רחובות העיר אל תחנת הרכבת. הם נלקחו ברכבת לנירנברג, ומשם יצאה רכבת הגירוש באותו יום. אישה לא-יהודייה אלמונית מקיצינגן צפתה במגורשים, ובשנות ה-80 של המאה הקודמת סיפרה להיסטוריון מיכאל שניברגר (Michael Schneeberger): "ב-1942, קרוב לוודאי באביב 42, חזרתי מן העיר מולטקשטראסה (Moltekstrasse). ראיתי אותם הולכים לכיווני. באותו יום גורשו היהודים מקיצינגן למזרח. אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול [...] הם הלכו ברחוב באנהופשטרסה (Bahnhofstrasse), ואני עמדתי לצד הדרך [...]". הגורל שציפה ליהודים דומה שהיה ידוע ללא יהודים כמו שציין ביומנו בעל מלאכה מפירת ב-21 במרס 1942: "מחר בבוקר הולכים שאר היהודים ששואים בפירת לגירוש [...]. שמועות משכנעות, שכמעט ולא ניתן לפקפק באמיתותם, מדווחות על אלפי גברים, נשים וילדים יהודיים שנרצחו בפולין ונרצחים". סדרת תצלומים מקיפה של גירוש זה נמצאה באוסף מסמכים שאסף גסטפו וירצבורג ושהשתמרו להפליא. בדרך כלל נאסר צילום הגירושים באיסור חמור, אבל בנו מרטין הסמיך את הגסטפו המקומי לתעד את השילוח הזה. המשימה הוטלה על הצלם הרמן אוטו (Hermann Otto), שתיעד גם את השילוח הקודם. הגסטפו הכין אלבום גירוש של תצלומי התעמולה, ובהם נראים היהודים דרך מבטם הלועג של הפושעים. בתצלום אחד מתועד החיפוש בגופם של היהודים באתר הכינוס, ובתצלום אחר מתועדת הובלתם לאור היום ברחובות העיר לעיני עוברים ושבים; היהודים נושאים בתצלום את מטעני היד ואת מספרי השילוח שלהם, ולפעמים מופיע גם טלאי צהוב על בגדיהם. תצלומים נוספים מתעדים את העלאת המגורשים לקרונות הנוסעים ואת העמסת מטעניהם על הרכבת. מכיוון שגם נקודת הכינוס וגם תחנת היציאה של שילוח זה היו בנירנברג, הובאו אליה היהודים מכל רחבי פרנקוניה. עם זאת, כמה מגורשים לא כונסו בקיצינגן אלא רוכזו בעיירות - למשל במברג - והובאו אחר כך לנירנברג במשאיות. לפני השילוח רוכזו כל המגורשים במחנה לנגווסר (Langwasser), במקום שבו נערכו עצרות המפלגה הנאצית (Reichsparteitagsgelände) בנירנברג; האתר נסגר לציבור. במחנה נערך חיפוש נוסף בגופי המגורשים ובכליהם. אנשי הס"ס השפילו את היהודים, התעללו בהם וגנבו את מעט החפצים שעוד נותרו ברשותם. מנקות ממפקדת המשטרה חיפשו בגופי הנשים, והן היו אלימות כמו המחפשים הגברים. כפי שאירע גם בשילוח הראשון שיצא מנירנברג ובגירושים שלאחר מכן, יש לשער שגם הפעם הסריט ריכרד ניקל (Richard Nickel) - חבר המפלגה הנאצית, צלם קולנוע ובעליו של "תאטרון נוריס" המקומי - את המגורשים במחנה בסרטו: "יציאת בני ישראל מפרנקוניה". ידוע שהנהגת גסטפו נירנברג צפתה בסרט, אך ככל הנראה הוא אבד לאחר מכן. גם ידוע שבערב מיוחד הקרינו הנאצים להנאת הצופים קטעים מן הסרט שצולם בגירוש הראשון. ב-24 במרס צעדו היהודים כקילומטר ממחנה לנגווסר אל תחנת הרכבת מרצפלד (Märzfeld), התחנה שממנה יצאה רכבת הגירוש. הם נסעו בקרונות חתומים שלושה ימים. לפני שהגיעו לאיזביצה ב-27 במרס, עצרה הרכבת בלובלין. הגברים עברו שם סלקציה, ורובם – לא ידוע מספרם המדויק - נשלחו לעבודת כפייה במחנה מיידנק. סביר להניח שבלובלין גזלו השלטונות הנאציים מן המגורשים את מזונם, שהובל בקרון נפרד, ושהיהודים הגיעו חסרי כול לגטו איזביצה. גם לאחר שיהודי איזביצה המקומיים נרצחו כדי לפנות מקום למגורשים מגרמניה ומפולין, הצפיפות בגטו הייתה קשה, אמצעי התברואה לא היו מספקים, ואפשרויות המגורים הבסיסיות היו לקויות. ב-23 באפריל הגיע לנירנברג מכתב, ובו תיאר הוגו קולב (Hugo Kolb) את המצב בגטו המעבר שאליו הגיע עם משפחתו ויהודים אחרים מפרנקוניה: "הזנחה כללית, הכול חסר מלבד חולדות, עכברים, פרעושים וחרקים. אין תשתיות ביוב; בסמטאות הזוהמה מגיעה עד הברכיים. יותר מכול חסר מזון [...] המטען שלקחנו לא הגיע אלינו [...] מי שאינו עובד אינו מקבל את תוספת 50 הגרם לקצבת הלחם היומית הקטנה". ב-29 במרס שלחה מועצת היהודים באיזביצה לקהילת וירצבורג קריאה דחופה לעזרה: "הגיעו לכאן עוד 2,000 יהודים, הפעם רובם מווירצבורג, קיצינגן, נירנברג, פירת, אאכן (Aachen), דירן (Düren) וקובלנץ (Koblenz) [...] אנחנו זקוקים בדחיפות לאמצעי קיום לאלו שאינם מסוגלים לעבוד – בעיקר חולים וקשישים – ולכן אנו מבקשים מכם לשלוח לנו סכום כסף גדול בהקדם האפשרי. אנו גם מבקשים מכם לסייע במשלוח מצרכים – כמו בגדים ומזון – בזמנים קבועים". גסטפו וירצבורג גזל מיהודי קיצינגן יותר מ-500 גלויות ובולים, אך בכל זאת הצליחו כמה מגורשים לשלוח גלויות מאיזביצה לערי מגוריהם הקודמות. בגלויות אלו היהודים מספרים שהם בריאים, שהשיגו עבודה ושהם זקוקים לכסף ולמזון, אך הגלויות נראות רגילות מדי, ככל הנראה בשל הצנזורה. עם זאת, שורות אלה הן ככל הנראה סימני החיים האחרונים של המגורשים בשילוח זה. ב-13 באפריל 1942 אישר הגסטפו שגלויות אלו נשלחו, ושהוא ביקש מן ה-RSHA למנוע שליחת גלויות נוספות. איזביצה לא הייתה תחנתם הסופית של רוב המגורשים. זמן קצר אחרי שהגיעו יהודי פרנקוניה לגטו איזביצה הועברו רובם לקרסניצין (Krasniczyn) ולמחנות המוות בגנרלגוברנמן. אף מגורש משילוח זה מפרנקוניה לא שרד.