שילוח, רכבת Da 27 מ - Weimar, Weimar (Weimar), Thuringia, גרמניה ל - Belzyce, Lublin, Lublin, פולין ב- 10/05/1942

השילוח הראשון מוויימר יצא ברכבת שכונתה ברשומות "Da 27". הוא הגיע לגטו בלז'יצה, עיירה קטנה ששוכנת 27 ק"מ מדרום-מערב ללובלין בגנרלגוברנמן. הגסטפו הזמין את הרכבת מן ה"רייכסבאן" (חברת הרכבות הגרמנית) במרס 1942 כדי שתיסע לטרווניקי (Trawniki), אך בסוף אפריל 1942 שונה לוח הזמנים וכן יעד הנסיעה: איזביצה דרך לייפציג (Leipzig). על פי לוחות הזמנים של ה"רייכסבאן" יצאה רכבת הגירוש מאתר הכינוס המרכזי לגירוש היהודים מתורינגיה ששכן בווימר. גם ללייפציג נלקחו מגורשים רבים מסקסוניה בדרך לגנרלגוברנמן. יעדה הסופי של הרכבת נקבע רק אחרי שיצאה מוויימר (תורינגיה) ב-19 במאי 1942 דרך לייפציג (סקסוניה). יומיים אחר כך, ב-12 במאי 1942, הגיעו מגורשי תורינגיה וסקסוניה לבלז'יצה. עם זאת, נראה שלפחות מגורש אחד משילוח זה נלקח לגטו לובלין. לצד הגאולייטר (מנהיג מפלגה נאצית מקומי) של סקסוניה מרטין מוטשמן (Martin Mutschmann) השתתפו בביצוע שילוח זה כמה אנשי מפתח נוספים: ראש מטה הגסטפו בלייפציג ארנסט קאוסמן (Ernst Kaussmann) ועמיתיו בוויימאר (גוסטב פום פלדה, Gustav vom Felde) ובקמניץ (יוהאנס טימלר, Johannes Thümmler) פיקחו על השילוח. ראש המחלקה המקומית לענייני יהודים (Judenreferat) בגסטפו לייפציג, פול צנר (Paul Zenner), היה ממונה על הגירוש. פקיד העירייה קורט פוגט (Kurt Voigt) ועמיתו פליקס גרבהרט (Felix Gerbhardt) היו אחראיים לקביעת המדיניות כלפי יהודי המקום. הממונה הישיר עליהם היה בותו פורך (Botho Furch), עוזרו האישי של ראש עיריית לייפציג, אלפרד פרייברג (Alfred Freyberg). מן הנאום שנאם פרייברג ב-14 בינואר 1942 לרגל השנה החדשה ניכר שידע בוודאות על השילוחים מלייפציג: "יש לקוות שמספר היהודים [בלייפציג] יצומצם במידה ניכרת בשנה הקרובה". פורך עמד בראש "המשרד לקידום הדיור" (Amt zur Förderung des Wohnungsbaus) – גוף שנועד כמובן לשרת את טובתם של האזרחים הלא-יהודיים – והוא היה אחראי לריכוזם הכפוי של אזרחי לייפציג היהודיים ב"בתי יהודים" ("Judenhäuser "). יחד עם פוגט וגרבהרט תיאם את העברתם מבתים אלו לאתר הגירוש. מ-1939 הקימו השלטונות הנאציים בגרמניה "בתי יהודים" שבהם רוכזו ובודדו היהודים, בלא קשר לתהליך הגירוש, אך השימוש בהם הלך וגבר במהלכו; בלייפציג לבדה הוקמו במרכז העיר 40 בתים כאלה לכל היותר. פאולה שטרן (Paula Stern), שיצאה מארנשטט (Arnstadt) לברלין לפני הגירוש, זוכרת שמשפחתה נאלצה לעבור לאחד הבתים האלה בארנשטט, ובו נאלצה לחלוק חדר אחד עם שתי משפחות אחרות. יהודים שהמשיכו להתגורר בבתיהם נדרשו לסמן את דלת הבית בכוכב שחור (Judenstern). יום לפני הגירוש נאסר על הגברים, הנשים והילדים לעזוב את בתיהם. הם נדרשו להתייצב באתר הכינוס או שהגסטפו לקח אותם מבתיהם. מסמכי הזיהוי נלקחו מהם והוחתמו במספר גירוש. ב-1942 ניסיונות התאבדות היו תופעה נפוצה בקרב היהודים....