שילוח, רכבת Da 27 מ - Weimar, Weimar (Weimar), Thuringia, גרמניה ל - Belzyce, Lublin, Lublin, פולין ב- 10/05/1942

השילוח הראשון מוויימר יצא ברכבת שכונתה ברשומות "Da 27". הוא הגיע לגטו בלז'יצה, עיירה קטנה ששוכנת 27 ק"מ מדרום-מערב ללובלין בגנרלגוברנמן. הגסטפו הזמין את הרכבת מן ה"רייכסבאן" (חברת הרכבות הגרמנית) במרס 1942 כדי שתיסע לטרווניקי (Trawniki), אך בסוף אפריל 1942 שונה לוח הזמנים וכן יעד הנסיעה: איזביצה דרך לייפציג (Leipzig). על פי לוחות הזמנים של ה"רייכסבאן" יצאה רכבת הגירוש מאתר הכינוס המרכזי לגירוש היהודים מתורינגיה ששכן בווימר. גם ללייפציג נלקחו מגורשים רבים מסקסוניה בדרך לגנרלגוברנמן. יעדה הסופי של הרכבת נקבע רק אחרי שיצאה מוויימר (תורינגיה) ב-19 במאי 1942 דרך לייפציג (סקסוניה). יומיים אחר כך, ב-12 במאי 1942, הגיעו מגורשי תורינגיה וסקסוניה לבלז'יצה. עם זאת, נראה שלפחות מגורש אחד משילוח זה נלקח לגטו לובלין. לצד הגאולייטר (מנהיג מפלגה נאצית מקומי) של סקסוניה מרטין מוטשמן (Martin Mutschmann) השתתפו בביצוע שילוח זה כמה אנשי מפתח נוספים: ראש מטה הגסטפו בלייפציג ארנסט קאוסמן (Ernst Kaussmann) ועמיתיו בוויימאר (גוסטב פום פלדה, Gustav vom Felde) ובקמניץ (יוהאנס טימלר, Johannes Thümmler) פיקחו על השילוח. ראש המחלקה המקומית לענייני יהודים (Judenreferat) בגסטפו לייפציג, פול צנר (Paul Zenner), היה ממונה על הגירוש. פקיד העירייה קורט פוגט (Kurt Voigt) ועמיתו פליקס גרבהרט (Felix Gerbhardt) היו אחראיים לקביעת המדיניות כלפי יהודי המקום. הממונה הישיר עליהם היה בותו פורך (Botho Furch), עוזרו האישי של ראש עיריית לייפציג, אלפרד פרייברג (Alfred Freyberg). מן הנאום שנאם פרייברג ב-14 בינואר 1942 לרגל השנה החדשה ניכר שידע בוודאות על השילוחים מלייפציג: "יש לקוות שמספר היהודים [בלייפציג] יצומצם במידה ניכרת בשנה הקרובה". פורך עמד בראש "המשרד לקידום הדיור" (Amt zur Förderung des Wohnungsbaus) – גוף שנועד כמובן לשרת את טובתם של האזרחים הלא-יהודיים – והוא היה אחראי לריכוזם הכפוי של אזרחי לייפציג היהודיים ב"בתי יהודים" ("Judenhäuser "). יחד עם פוגט וגרבהרט תיאם את העברתם מבתים אלו לאתר הגירוש. מ-1939 הקימו השלטונות הנאציים בגרמניה "בתי יהודים" שבהם רוכזו ובודדו היהודים, בלא קשר לתהליך הגירוש, אך השימוש בהם הלך וגבר במהלכו; בלייפציג לבדה הוקמו במרכז העיר 40 בתים כאלה לכל היותר. פאולה שטרן (Paula Stern), שיצאה מארנשטט (Arnstadt) לברלין לפני הגירוש, זוכרת שמשפחתה נאלצה לעבור לאחד הבתים האלה בארנשטט, ובו נאלצה לחלוק חדר אחד עם שתי משפחות אחרות. יהודים שהמשיכו להתגורר בבתיהם נדרשו לסמן את דלת הבית בכוכב שחור (Judenstern). יום לפני הגירוש נאסר על הגברים, הנשים והילדים לעזוב את בתיהם. הם נדרשו להתייצב באתר הכינוס או שהגסטפו לקח אותם מבתיהם. מסמכי הזיהוי נלקחו מהם והוחתמו במספר גירוש. ב-1942 ניסיונות התאבדות היו תופעה נפוצה בקרב היהודים. רוב המגורשים היו בני 30–60, אך בשילוח היו גם כ-46 ילדים ותינוקות, והקטן שבהם בן תשעה חודשים. על פי מקורות שונים היו בו 1,200-1,000 מגורשים, רובם אזרחי גרמניה, ויש לציין ש-40% מהם הוגדרו "חסרי נתינות". רשימות הגירוש מורות בלא ספק את שאיפת המשטר הנאצי שתורינגיה וסקסוניה יהיו "חופשיות מיהודים": משפחות שלמות על טפיהן וזקניהן גורשו, וברשימות הגירוש של עיירות קטנות כגון בורנה (Borna) או גרויטצש (Groitzsch) נרשם יהודי אחד בלבד. הקהילות היהודיות התוססות שחיו באזורים אלו בעבר חוסלו לחלוטין. ההנחיות המליצו ליחידות הגסטפו לאלץ את "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland) ומנהיגים יהודיים מקומיים לסייע להכין את השילוחים. בלייפציג הוטל תפקיד זה על ד"ר פריץ גרונספלד (Fritz Grunsfeld), המנהל האדמיניסטרטיבי של הקהילה היהודית בעיר. הוא נדרש לרשום את רשימות היהודים המקומיים על פי קריטריונים – קבוצות גיל, למשל - שהגדיר הגסטפו המקומי. כשנמסרו הרשימות לגסטפו לייפציג, העתקיהן הועברו למחלקה המקומית לענייני יהודים. היהודים שנבחרו לגירוש קיבלו הודעה כתובה עליו. לכל מגורש הותר לקחת 50 רייכסמרק, מטען שמשקלו עד 50 ק"ג, בגדים להחלפה, נעליים מתאימות, מצעים, כלי אוכל וצידה ל-3–4 ימים. את כל שאר הרכוש נדרשו המגורשים להשאיר מאחור, ועל פי הצו ה-11 לחוק האזרחות של הרייך נעשה רכוש זה רכוש הרייך. הגירוש לווה בהפקעת רכוש שנעשתה על ידי השלטונות האזרחיים והמשטרה. אופן ההפקעה השתנה ממקום למקום. בדרך כלל לכדו שני אנשי גסטפו חברי המחלקה לענייני יהודים את היהודים שנבחרו לגירוש. המגורשים נדרשו למסור את דירותיהם אחרי שכל המיסים שולמו. אנשי הגסטפו חיפשו בכליהם ובדירותיהם של המגורשים והחרימו חפצי ערך ותלושי מזון. אחר כך נחתמו הדירות. תהליך זה התרחש יום או יומיים לפני הגירוש עצמו. באתר הכינוס נדרשו היהודים לחתום על הצהרה שמפרטת את נכסיהם כדי לאשר את העברתם לידי המדינה. הם גם נדרשו למסור כל דבר ערך או כסף שהיו ברשותם. מיד לאחר הגירוש המשיכו המוסדות הנאציים והשלטונות האזרחיים לתפוס ולחסל את הנכסים שהותירו המגורשים היהודיים. יום אחרי צאת השילוח מלייפציג השתלט בית המכירות הפומביות של הנס קלם (Hans Klemm) בגרוסה פליישרגסה (Große Fleischergasse) 19 על החפצים שהותירו היהודים באתר הכינוס, ומכר אותם במכירה פומבית; בעיתונים המקומיים התפרסמו מודעות ובהן תאריכי המכירה. כבר בינואר 1942, במהלך ההכנות לגירושים מלייפציג, נערכה פגישה בין ראש הגסטפו המקומי ארנסט קאוסמן ובין נציגים ממשרד הכספים האזורי (Oberfinanzpräsidium) בראשות פרידריך זובה (Friedrich Sobe), מלשכת התעסוקה הציבורית (Arbeitsamt) ומן העירייה. העירייה רכשה שני נכסים שהיו שייכים ליהודים מגורשים וחפצי ערך במכירה פומבית. הצבא הגרמני (Wehrmacht) רכש רהיטים וציוד ביתי. פקידים רמי-דרג בעירייה, ובהם ראש העיר פרייברג, קנו באופן פרטי חפצי ערך, כגון פסנתרים ושטיחים במחירים נמוכים. יהודי תורינגיה - כ-342 גברים, נשים וילדים - שולחו ב-8 או ב-9 במאי 1942 ברכבות נוסעים רגילות מעריהם ומכפריהם לוויימר. כמה מהם גורשו מערים, כגון: ארפורט (Erfurt), אייזנך (Eisenach), גרה (Gera), ינה (Jena), נורדהאוזן (Nordhausen) ומייניגן (Meinigen). הם נעצרו לאור היום. עשרים צלמים רשמיים מאייזנך תיעדו את היהודים - 58 לכל היותר - שהובלו ברחובות לתחנת הרכבת ומטעניהם בידיהם בבוקר שטוף שמש לעיני עוברי אורח. מן התצלומים אפשר ללמוד על היקף הגירוש ועל החיפזון שבו נערך. ברכבת היו קרונות נוסעים רגילים, והיא יצאה לוויימר ב-11:06 בבוקר. לפני השילוח הובאו המגורשים לאתר הכינוס. אתרים אלה היו בדרך כלל מבני ציבור ששכנו ליד תחנת הרכבת. בוויימר נכלאו המגורשים מתורינגיה במפקדת הגסטפו המקומי ובכלא מרשטל (Marstall), לשעבר מכלאת הבקר של ויימר במזרח העיר. לאורה הילמן (Laura Hillman) גורשה עם משפחתה מוויימר כשהייתה נערה, והיא זוכרת שחמושים שמרו על הכניסה, ושעל השלט שם נכתב: "גברים ונערים לשמאל, נשים ונערות לימין". היא מספרת שהם נדרשו לפתוח את המזוודות ושהשומרות "חיטטו בהן וחיפשו חפצי ערך. אמא נדרשה להסיר את טבעת הנישואים שלה, שהייתה עשויה מזהב". לאורה הילמן גם מעידה ששומר היכה למוות יהודי אחד. בלייפציג נכלאו המגורשים מסקסוניה בבית הספר היסודי 32 ביורקשטרסה (Yorckstrasse, כיום אריך-ויינרט-שטרסה, Erich-Weinert-Strasse) 32, אתר ששימש נקודת הכינוס המרכזית בעיר; האווירה בבית הספר הייתה ודאי מעיקה ביותר. ב-10 במאי 1942 הגיעו ברכבת ללייפציג 132 יהודים לכל היותר מקמניץ ומפלאואן (Plauen), ובהם 9 ילדים; הם כונסו תחילה בחצר האקדמיה הפדרלית בקמניץ, ואחר כך הובאו לבית הספר. ברכבת הבוקר המוקדמת שהגיעה ב-8 במאי הובאו עוד 8 יהודים מגרימה (Grimma) בידי איש משטרה, והן נלקחו לאתר הכינוס בלייפציג, ובו נאלצו להמתין יומיים עד שהרכבת יצאה. מנקודת הכינוס בוויימאר, שממנה יצאה הרכבת לדרכה, נלקחו כ-513 יהודים - גברים, נשים וילדים - בשעות הבוקר המוקדמות ב-10 במאי דרך העיר אל רכבת שהמתינה להם בתחנת רכבות המטען באטרסבורגרשרטסה (Ettersburgerstrasse). הם הועלו לקרונות בקר. מוויימר נסעה הרכבת ללייפציג. בתחנת רכבות המטען אנגלסדורף (Engelsdorf) הועלו עליה כ-369 יהודים, לפחות 230 מהם מלייפציג, וכן יהודים מעיירות כגון גרימה, בורנה, מיטוויידה (Mittweida), רוסוויין (Rosswein) וגרויטצש (Groitzsch). אין ספק שהיו קרונות מטען ברכבת, אך לא ידוע הרבה על מסלולה המדויק. נראה שתחנתה הסופית הייתה תחנת הרכבת בלובלין. עד ראייה אנונימי העיד שהמגורשים הגיעו לבלז'יצה ב-12 במאי 1942. יום לפני בואם לגטו נלקחו מאות יהודים מבלז'יצה למחנה מיידנק כדי לפנות מקום למגורשים החדשים מן הרייך. יש ראיות נוספות שמורות שיהודי תורינגיה וסקסוניה נלקחו לבלז'יצה. פרידה הופמן (Frieda Hofmann),למשל, שגורשה מאייזנך, הגישה בקשה ב-31 במאי 1942 לעבור לדוקלה (Dukla) בקרבת לובלין, כי חתנה נדרש לעבוד שם בעבודת כפייה. אך לאורה הילמן, שניצלה בעזרת אוסקר שינדלר (Oskar Schindler), העידה שתחילה היא נלקחה לגטו לובלין, ורק אחרי כמה ימים הגיעה לבלז'יצה. התנאים בגטו בלז'יצה היו קשים מאוד. הייתה צפיפות רבה, ומצב ההיגיינה היה גרוע. רוזה מיטלמן (Roza Mitelman), שנכלאה בבלז'יצה ממרס 1941 עד 1943, סיפרה על "תנאים מחרידים ממש" שנכפו על היהודים שגורשו מלייפציג. איזידור ברנשטיין (Isidor Bernstein), שגורש מנורדהאוזן, כתב ב-12 באוגוסט 1942 במכתב מבלז'יציה, שהמזוודות עם הבגדים ששלחה משפחתו טרם הגיעו לגטו. גם מכתב אנונימי שנשלח מבלז'יצה בתחילת ספטמבר 1942 מעיד שלגטו הגיעו יהודים שגורשו מוויימר, מינה, מארפורט ומגותה (Gotha). מאוקטובר 1942 נרצחו רוב תושבי הגטו במחנות הריכוז שליד בלז'יצה. למיטב ידיעתנו, מן השילוח מתורינגיה ומסקסוניה ניצלו שלושה אנשים בלבד.