שילוח מ - Hannover, Hannover (Hannover), Hanover, גרמניה ל - Riga, גטו, לטביה ב- 15/12/1941

השילוח הראשון שיצא מהנובר לריגה ב-15 בדצמבר 1941 תוכנן תחילה לצאת באמצע נובמבר 1941. היו בו 1,001 גברים, נשים וילדים, שרובם התגוררו בעיר עצמה. בתוך ימים אחדים ממעצרם הם הועברו לבית הספר לגננות אלם (Ahlem), שהגסטפו הסב למחנה כינוס. כחודש לפני השילוח קיבלו המגורשים הודעה על גירושם הקרוב בצירוף ההוראות הרגילות שנילוו לכל הגירושים מהרייך, כולל כמות המטען המותרת שהוגבלה ללא יותר מ-50 ק"ג. הם קיבלו גם טופס של שמונה עמודים שבו נדרשו להצהיר בפרוטרוט על כל הרכוש שנותר להם. את הטפסים האלה היה צריך למלא גם בשביל הילדים. ב-10 בדצמבר 1941 החלה ההעברה של היהודים שלא הועברו לאחד מ"בתי היהודים" במבצע לאוטֶרבּאכֶר (Lauterbacher), שהתקיים ב-3 ו-4 בספטמבר 1941, לאתר הכינוס. בתוך זמן קצר הועברו לאלם גם המגורשים האלה. עם בואם נערך חיפוש יסודי ומשפיל בגופם ובמטענם. לורה אופנהיימר לבית פלס (Lore Oppenheimer nee Pels) תיארה את ההליך הזה ביומן שכתבה אחרי המלחמה: לבסוף נלקחנו במכוניות משטרה ירוקות. כמו פושעים מסוכנים הובאנו ל- Gartenbauschule Ahlem, שקיבל את השם "אתר כינוס". שם הובילו אותנו לאולם ספורט וכל אחד מאתנו קיבל מספר. אחר כך נערך חיפוש במזוודות ובתרמילים שלנו וכל המטען הגדול שלנו נמסר. ואז פשוט עמדנו שם עד אישון לילה כשבידינו מטעני יד כמו תיקים ושמיכות, וחיכינו להמשך הבדיקה. אחרי שעות ארוכות של המתנה, כשהגיע תורנו, הם הוציאו קודם כל את כל התכשיטים, אפילו סיכת-נוי עלובה עשויה עץ. אחר כך נערך חיפוש במטען היד שלנו ודברים כמו מסרגות, סכינים (לאוכל), חמאה, נקניקים ולפעמים אפילו לחם נלקחו מאתנו. אחרי שחזרנו עם התיקים המרוקנים למחצה שלנו, נערך חיפוש בגופנו. כשזה הסתיים, הלכנו כמו קבצנים עלובים למיטות שהוקצו לנו. הגסטפו לא הספיק להשלים את הסבת בית הספר לגננות לאתר הכינוס למגורשים, ולכן נעשה שם אי סדר גמור. אולם הספורט, שמלכתחילה שימש לדיור, נעשה צפוף מדי בתוך זמן קצר מאוד, וכל החללים הזמינים – בהם החממות – שימשו מחסות ארעיים. המצב הוחמר עוד יותר בשל הקור והגשם. למרות זאת הבדיקה הקפדנית של המגורשים ומטענם לא פסקה. הגסטפו החרים אפילו טבעות נישואין, חפצי הערך היחידים שהותר בדרך כלל לאנשים לשמור. המצב במחנה גרם להחלפתו של הקרימינלקומיסר (Kriminalkommissar) שהיה ממונה על ארגון המקום, ארנסט אוומארג (Ernst Avemarg), ולהעברתו לצרפת הכבושה. את השילוחים הבאים ארגן כריסטיאן היינריכסמאייר (Christian Heinrichsmeier). ב-15 בדצמבר 1941 הצטוו היהודים לעלות למשאיות והועברו לתחנת הרכבת פישרהוף (Fischerhof), באזור התעשייה לינדן (Linden), ששם המתינה להם רכבת נוסעים שסופקה על ידי הרייכסבאן (Reichsbahn). הם לא ידעו לאן פניהם מועדות. כעבור שלושה ימים הגיעה הרכבת לריגה. בקור מקפיא הורדו המגורשים מהרכבת בתחנת המטענים סקירוטבה (Skirotava) שבפרברי העיר. הם התבשרו שחפציהם יועברו לבתיהם העתידיים בגטו. האמת הייתה שלא כולם עתידים היו להגיע לגטו, וגם לא מטענם. נערכה סלקציה וכמה מהמגורשים נשלחו למשאיות גז ונחנקו בהן למוות, והיו שנלקחו ליער רומבולה ונורו למוות. בתחילת פברואר ובתחילת אפריל 1942 נערכה סלקציה גם של 4,400 המגורשים שהגיעו לגטו והם נרצחו במבצע דינמינדה (Aktion Dünamünde). יתר הכלואים נשלחו לעבודות כפייה בתנאים בלתי אפשריים. בסתיו 1943 ניתנה פקודה לחסל את הגטו. בין 2,000 ל-2,500 מהכלואים, רובם ילדים, קשישים או חולים, נלקחו ברכבת לאושוויץ, ורובם נרצחו שם מיד עם בואם. מאוגוסט 1944 הועברו כל היהודים שנותרו בגטו למחנה הריכוז שטוטהוף (Stutthof), ומשם נשלחו רובם למחנות עבודות כפייה ברייך. השילוח לריגה ב-15 בדצמבר 1941 היה רק הראשון משמונה שילוחים שיצאו מהנובר, אבל הוא פגע בקהילה היהודית פגיעה קשה. בבת אחת איבדה הקהילה שני שלישים מחבריה ובהם יותר מ-100 ילדים. רק 68 מהמגורשים שרדו בחיים עד השחרור.