ב-4 ביוני 1942 שלח ה-RSHA (המשרד הראשי לביטחון הרייך, Reichssicherheitshauptamt) הנחיות לביצוע השילוחים בתקופה זו, ונראה שעל פי הנחיות אלה שיגר איינזצקומנדו לוקסמבורג שילוח ב-12 ביולי 1942 מאתר הכינוס במנזר פינפברונן (Fünfbrunnen); באתר זה רוכזו כל היהודים שהמתינו לגירושם למזרח.
בתצהיר שהוגש ב-7 בדצמבר 1960 במהלך משפט אייכמן, העיד אלפרד אופנהיימר ( Alfred Oppenheimer), ראש המועצה היהודית (Altestenrat Der Juden) בלוקסמבורג, ששילוח זה היה חלק מצעדי ענישה של מפקד גסטפו לוקסמבורג פריץ הרטמן (Fritz Hartmann) נגד יהודי לוקסמבורג. הרטמן ביקש לשלוח את המגורשים למחנה ריכוז, אך מכיוון שלא היה מוסמך להחליט החלטה כזו, הוא ביקש תחילה את רשות ה-RSHA בברלין. לאחר הגעת האישור וההנחיות מן ה-RSHA, נכללו אותם מגורשים בשילוח מאסף, שהגיע כנראה לאושוויץ. ארגון השילוח וביצועו היו כרגיל באחריותו של קרימינלסקרטר אוטו שמלץ (Otto Schmalz), ראש המדור לענייני יהודים באיינזצקומנדו של הסיפ"ו (משטרת הביטחון, SIPO – Sicherheitspolizei) והס"ד (שירותי הביטחון, Sicherheitsdienst) בלוקסמבורג (EK). רשימת המגורשים הועברה גם למחלקה IVa במִנהל האזרחי בראשותו של ד"ר כריסטיאן נויגבאואר (Chrisitian Neugebauer). מחלקה זו עסקה בהחרמת רכוש המגורשים ובמכירתו. שני גופים אלה שיתפו פעולה בכל הנוגע לארגון שילוחי היהודים וביצועם.
ב-7 ביולי 1942 נודע לאופנהיימר על שילוח המאסף המתוכנן: השילוח יֵצא מכמה ערים ויחבור לשילוח שיוצא מקמניץ (Chemnitz) למזרח. ב-8 ביולי הודיע אופנהיימר לקהילתו על השילוח והעביר זימונים, שקיבל מה-EK, למיועדים לגירוש:...