שילוח 30 מ - Berlin, Berlin (Berlin), City of Berlin, גרמניה ל - Auschwitz Birkenau, מחנה השמדה, פולין ב- 26/02/1943

שילוח זה היה ה-30 במספר שיצא מברלין לגטאות ולאתרי הרצח במזרח אירופה ולפיכך כונה “Osttransport 30”. הוא יצא מתחנת פוטליטצשטראסה (Putlitzstrasse) ברובע מואביט (Moabit) בברלין ב-26 בפברואר 1943 והגיע לאושוויץ למחרת היום. בשילוח זה נכללו 913 יהודים. מאה מהם הובאו מלייפציג (Leipzig) לברלין ב-17 בפברואר, 77 הגיעו ממגדבורג (Magdeburg), שישה משנבק (Schönebeck), אחד מהמבורג (Hamburg), שלושה מקלן (Köln) ואחד מקופנהגן (Copenhagen). האחריות לארגון השילוחים הוטלה, בצד המחלקה לענייני יהודים במשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA), על המחלקה לענייני יהודים בגסטפו ברלין, בראשות ואלטר שטוק (Walter Stock) וסגנו מקס שטארק (Max Stark). לפני הגירוש הוחזקו היהודים ימים אחדים במחנות כינוס שהיו פזורים ברחבי ברלין. באתרים אלה נאלצו היהודים לחתום על הצהרה המאשרת את העברת רכושם לידי המדינה. ביום השילוח עצמו הובאו המגורשים לתחנת הרכבת והועלו על קרונות משא סגורים. הרכבת נרשמה כרכבת מיוחדתDA15 . יחידת משמר, שכללה בדרך כלל שני אנשי ס"ס, הוצבה על פי רוב בקרון המשא. הרכבת נסעה בדרך כלל לאושוויץ דרך ברסלאו (ורוצלב, Breslau, Wroclaw) וקטוביץ (קטוביצה, Kattowitz, Katowice), אבל ייתכן שבעקבות הלחץ המתמיד שהופעל על מערכת הרכבות של גרמניה חלק מן השילוחים נסעו בדרכים אחרות. ההיסטוריונית דנוטה צ'ך (Danuta Czech) מציינת ב-"כרוניקה של אושוויץ" כי שילוח שארגן RSHA הגיע לאושוויץ ב-27 בפברואר. הוא כלל 913 יהודים – גברים, נשים וילדים – מברלין. עם הגיעם, מחוץ למתחם מחנה אושוויץ, עברו המגורשים תהליך סלקציה שביצעו אנשי ס"ס. 156 גברים, שקיבלו את המספרים 104374–104529, ו-106 נשים, שקיבלו את המספרים 36409–36514, נשלחו לעבודות כפייה בתנאים קשים כל כך עד שרק מעטים שרדו. יתר 651 המגורשים נשלחו ישירות לתאי הגזים בבירקנאו (אושוויץ II) ונרצחו. לדברי ההיסטוריונית ריטה מאיהפר (Rita Meyhoefer), ידוע על 11 מגורשים שנותרו בחיים משילוח זה. אדגר שטיינמץ (Edgar Steinmetz), יליד ברלין 1919, מספר בזיכרונות שכתב אחרי המלחמה: באמצע פברואר 1943 נעצרתי בידי עובדי הקהילה היהודית של ברלין מטעם הגסטפו ונלקחתי למחנה כינוס [...] בברלין. הסיבה למעצרי לא נמסרה לי. [...] ספגנו מכות ועלבונות. בעיקר נפגעו הקשישים, שלא התקדמו או שלא יכלו להתקדם במהירות מספקת. לא ידענו דבר על יעד הנסיעה. היינו אמורים להילקח למחנה עבודה [...]. קרונות המטען היו צפופים, לא היו מי שתייה, והדבר השפיע על הבריאים ועל החולים כאחד, וכן על הילדים. זאת ועוד, כשירדנו מהרכבת, האסירים ספגו מכות ובעיטות מהשומרים. הם הוכו בקתות הרובים. נדמה לי שעם הגיענו לאושוויץ כבר הייתה לנו גווייה אחת. דגוברט צימנשטיין (Dagobert Zymentstein), יליד ברלין 1910, זוכר את הדברים האלה: נעצרתי על ידי הגסטפו בשבת אחת בשנת 1943, במקום העבודה שלי בברלין בבית החרושת למכלים וצינורות (Behälter & Röhren). הגסטפו הגיעו במשאית. אני וחבריי לעבודה נדרשנו לעלות לתוכה. נלקחנו למחנה כינוס. מחנה כינוס זה היה בית כנסת באוראניינבורגר שטראסה (Oranienburger Strasse) בברלין. כשהתכנס שם מספר כלשהו של אנשים, הם הועברו מיד לפולין. [...] ארבעים איש בממוצע שוכנו בחדר שגודלו 25 מ"ר. נאלצנו לישון על רצפת העץ החשופה, ללא מזרנים או שמיכות. היה לנו בית שימוש אחד לכל ארבעים איש. היה כיור אחד. מגבות וסבון לא היו. האוכל היה קערת מרק עם פרוסת לחם מדי יום. הוא חולק בערך בשעה 11 בבוקר. לא היה שום סיוע רפואי. [...] בזמן הפצצה אווירית היה עלינו לשהות בחדרים. [...] החדר היה נעול ושמור. [...] בקרב העצורים היו גם ילדים קטנים. ידוע לי על מקרים שבהם גברים, נשים וגם ילדים קפצו מהחלון מרוב ייאוש. במו עיניי ראיתי את האנשים האלה קופצים ונשארים שרועים על המדרכה, ואחר כך הם כוסו בידי שוטרים והוכנסו לתוך הבניין. [...] ראיתי גם אסירים באתר הגירוש שהוכו בקתות רובים ובאגרופים. ההתעללות הייתה בעיקר מצד אנשי הס"ס והגסטפו. לא היה שום דבר חדש בגידופים כמו "יהודי", "חזיר מטונף". [...] בתחנת הרכבת ובדרך למחנה הריכוז לא קיבלנו מזון כלל. נסעתי בערך יומיים וחצי. אפילו נשים וילדים לא קיבלו מזון או שתייה. היו אתנו גם כמה חולים קשים, שכמה מהם מתו בזמן הנסיעה. הם הועברו לקרון נפרד. כשהגענו לאושוויץ הם הושלכו למשאית ונלקחו משם. אני אישית הייתי עד לכך. הקרונות לא היו מחוממים. [...] את השילוחים ליוו אנשי ס"ס, והם נכחו גם בהורדת המגורשים מהקרונות. [...] התהליך הזה נעשה בתנאים בלתי אנושיים לחלוטין. [...] מי שלא זז מספיק מהר הוכה בשוט או בדרך אחרת בידי אנשי הס"ס. הם גם שיסו באסירים כלבי רועים.