שילוח 22 מ - Berlin, Berlin (Berlin), City of Berlin, גרמניה ל - Riga, Rigas, Vidzeme, לטביה ב- 26/10/1942

בעקבות ועידת וַנזֶה שנערכה ב-20 בינואר 1942, הודיע אדולף אייכמן, ראש המחלקה היהודית ב- RSHA (המשרד הראשי לביטחון הרייך, Reichssicherheitshauptamt) ב-31 בינואר למיפקדות הגסטפו ברחבי הרייך ש"פינוי היהודים שאירע בזמן האחרון מכמה אזורים ברייך אל המזרח אינו אלא התחלתו של 'הפתרון הסופי' של שאלת היהודים ברייך הישן, באוסטריה ובפרוטקטורט". אייכמן גם הדגיש כי "צעדי הגירוש הראשונים שבוצעו עד אז היו מוגבלים [...] אתרי קליטה חדשים מתארגנים והולכים עתה מתוך מטרה לגרש עוד קבוצות של יהודים. ברור שהכנות אלה יימשכו זמן מה".
ב-6 במרס 1942 זימן אייכמן לישיבה את נציגי הגסטפו מכל רחבי הרייך כדי לדון בגירושם של 55,000 יהודים מן הרייך ומן הפרוטקטורט. הוא הנחה את המשתתפים שלא לכלול בין המגורשים יהודים קשישים, ולא להודיע ליהודים מבעוד מועד על שילוחם. נוסף על כך, אייכמן קבע שהודעה על מועד השילוח תישלח למשרדי הגסטפו המקומיים רק שישה ימים מראש, ככל הנראה כדי למנוע התפשטות של שמועות בקרב האוכלוסייה היהודית על אודות הגירוש הקרוב.
במאי 1942 חידשו כוחות הביטחון הנאציים את הפעולות ליישום "הפתרון הסופי" והפעילו שוב את שילוחי היהודים מהרייך למינסק שבבלרוס, שפסקו חודשים אחדים קודם לכן. גם השילוחים למדינות הבלטיות פסקו בתחילת פברואר 1942. בחודשים שאחר כך נרצחו באושוויץ מספרים הולכים וגדלים של יהודים מהולנד, בלגיה וצרפת. היהודים מווינה ומגטו טרזיינשטט (Theresienstadt) נורו למוות בבורות במאלי טרוסטינץ (Maly Trostinec), שליד מינסק, ואילו יהודי קרקוב ולובלין נרצחו בבלזץ (Belzec), ויהודי ורשה וראדום (Radom) – בטרבלינקה....