היהודים שגורשו בשילוח שיצא ב-5 בספטמבר נלקחו ממחנה הכינוס אל תחנת רכבות המטען בפוליצשטראסה/קוויטצובשטראסה (Putlitzstrasse/Quitzowstrasse) בברלין-מואביט (Moabit), כנראה בשעות הבוקר המוקדמות. המגורשים נדרשו ללכת ברגל כשלושה קילומטרים דרך הרחובות יאגובשטראסה (Jagowstrasse), אלט-מואביט (Alt-Moabit), טורמשטראסה (Turmstrasse), פרלברגרשטראסה (Perleberger Strasse), האפלברגרשטראסה (Havelberger) וקוויטצובשטראסה (Quitzowstrasse). מי שלא היו מסוגלים ללכת נלקחו לתחנה במשאית.
בתחנה המתינו להם קרונות המחלקה השלישית שהרייכסבאן (Reichsbahn; שירות הרכבות הגרמני) סיפק לגסטפו. הקרונות סומנו בשם Da 403. שילוח זה יצא לדרך באותו יום. הוא היה ה-19 במספר מתוך יותר מ-60 שילוחים שיצאו למזרח (Osttransporte) והובילו יחד יותר מ-35,000 יהודים מברלין לגטאות ולמחנות המוות במזרח אירופה. בשילוח זה היו 804 גברים, נשים וטף, רובם תושבי העיר עצמה. ממוצע הגילים היה 50. היו בו 47 ילדים בני פחות מ-15. נכללו בו גם אסירים מכלא המשטרה באלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz), שהוכנסו לקרון נפרד. באינסטרבורג (Insterburg; היום Chernyakhovsk) ובאיידטקונן (Eydtkuhnen; היום Chernyshevskoye), שתיהן בקלינינגרד אובלאסט (Kaliningrad Oblast) שברוסיה, צורפו לשילוח 250 איש ממזרח פרוסיה, ששמותיהם אינם ידועים. בזמן הנסיעה היו המגורשים נתונים לפיקוחם של אנשי גסטפו; הם לא ידעו לאן פניהם מועדות. אחרי שלושה ימי נסיעה בקרונות צפופים מאוד הגיעה הרכבת, ב-8 בספטמבר, לתחנת סקירוטבה (Skirotava) שבפרברי ריגה.
משילוח זה נבחרו 81 גברים כשירים ונשלחו לעבודות כפייה בתנאים קשים ביותר. ההיסטוריון וולפגנג שפלר (Wolfgang Scheffler) קבע ב-2002 כי רק שישה מהם שרדו. כל האחרים נורו למוות ב-6 בספטמבר, זמן קצר אחרי בואם, ביערות רומבולה (Rumbula) וביקרניקי (Bikernieki)....