היהודים שגורשו בשילוח של 15 באוגוסט נלקחו ממחנה הכינוס אל תחנת רכבות המטען בפוליצשטראסה/קוויטצובשטראסה (Putlitzstrasse/Quitzowstrasse) בברלין-מואביט (Moabit), כנראה בשעות הבוקר המוקדמות. המגורשים נדרשו ללכת ברגל כשלושה קילומטרים דרך הרחובות יאגובשטראסה (Jagowstrasse), אלט-מואביט (Alt-Moabit), טורמשטראסה (Turmstrasse), פרלברגרשטראסה (Perleberger Strasse), האפלברגרשטראסה (Havelberger) וקוויטצובשטראסה (Quitzowstrasse). מי שלא היו מסוגלים ללכת נלקחו לתחנה במשאית. בתחנה המתינו להם קרונות המחלקה השלישית שהרייכסבאן (Reichsbahn; שירות הרכבות הגרמני) סיפק לגסטפו. הקרונות סומנו בשם Da 401. שילוח זה יצא לדרך באותו יום. הוא היה ה-18 במספר מתוך יותר מ-60 שילוחים שיצאו למזרח (Osttransporte) והובילו יחד יותר מ-35,000 יהודים מברלין לגטאות ולמחנות המוות במזרח אירופה. בשילוח היו עד 1,004 גברים, נשים וטף, רובם תושבי העיר עצמה. ממוצע הגילים היה 46, אך היו בו גם 83 ילדים בני פחות מ-15. בשילוח נכללו גם אסירים מכלא המשטרה באלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz), שהוכנסו לקרון נפרד. בזמן הנסיעה היו המגורשים נתונים לפיקוחם של אנשי גסטפו; הם לא ידעו לאן פניהם מועדות. אחרי שלושה ימי נסיעה בקרונות צפופים מאוד הגיעה הרכבת, ב-18 באוגוסט, לתחנת סקירוטבה (Skirotava) שבפרברי ריגה. זמן קצר אחרי בואם נורו כל המגורשים למוות ביערות רומבולה (Rumbula) וביקרניקי (Bikernieki), אך יש דיווחים על אישה אחת, אחות במקצועה, שניצלה. בשבועות האחרונים למלחמה נשרפו תיקי הרישום של המחלקה לענייני יהודים בגסטפו ברלין, ולפיכך קשה לקבוע במדויק את מספר המגורשים בשילוח זה. הפרקליט האמריקני הראשי במשפטי נירנברג, רוברט קמפנר (Robert Kempner), בהצהרה שנתן בשנת 1970, נקב במספר 1,004 מגורשים; בשנת 1995 נרשמו בספר ההנצחה ליהודי ברלין שנרצחו בשואה 938 שמות. לא אוזכרו ניצולים. עם זאת, ההיסטוריון וולפגנג שפלר (Wolfgang Scheffler) קבע ב-2002 כי הייתה, כאמור, ניצולה אחת.