ב-21 במאי 1943 הודיע רולף גינטר (Rolf Günther), סגנו של אייכמן במחלקה IVB4, לכל משרדי המשטרה ברחבי הרייך שהיינריך הימלר (Heinrich Himmler) הורה לגרש למזרח או לגטו טרזיינשטט את כל היהודים שנשארו בתחומי הרייך, ובהם גם יהודי בוהמיה ומורביה, עד 30 ביוני 1943. ההנחיה החדשה כללה כמה קבוצות של יהודים שגירושם נדחה עד אותה העת ובהם חולים ותשושים, יהודים שהועסקו בעבודת כפייה בתעשיית המלחמה וכן אחרוני העובדים של ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה. בתום הגירוש היו אמורים להיוותר בתחומי הרייך רק בני זוג יהודים שהיו נשואים בנישואי תערובת. הצו פירט גם את הסדרי התעבורה ולפיהם אם נועדו לגירוש פחות מ-400 יהודים, הם יוסעו בקרונות מיוחדים שיחוברו לרכבות סדירות.
השילוח הזה יצא מן העיר שטטין (Szczecin) שבחבל פומרניה, ב-5 או ב-6 ביולי 1943, והגיע אל גטו טרזיינשטט ב-7 ביולי 1943. הוא סווג כשילוח של יחידים (Einzeltransport) והיו בו שני מגורשים, תושבי קהילות קטנות בצפון פומרניה: מרגרטה קורציג (Margarethe Kurtzig) בת ה-63 מגלזוב (Glasow) ויוזף ריכארד זומרפלד (Josef Richard Sommerfeld) בן ה-71 מבארט (Barth).
המגורשים נעצרו ככל הנראה בבתיהם או הורו עליהם להתייצב במטה הגסטפו בשטטין, ששם נרשמו ואולצו לחתום על הצהרה המעבירה את כל רכושם לידי המדינה. כנראה הועלו בליווי שומרים על רכבת נוסעים רגילה שנסעה אל טרזיינשטט דרך פוזן (Poznan) או ברלין....