שילוח הקשישים השלישי מפרנקפורט על המיין יצא ב-15 בספטמבר 1942 ברכבת שסימונה היה Da 515 והגיע למחרת, 16 בספטמבר, לגטו טרזיינשטט. בשילוח היו 1,369/1,378 יהודים, ובכללם 42 יתומים בני שנה עד 14, מבית היתומים ברחוב הנס-תומה שטרַאסֶה (Hans-Thoma Strasse) מס' 24, שלוו בידי שישה מבוגרים. הגסטפו קבע את אתר הכינוס למגורשים בבניין בית האבות של הקהילה היהודית בפרנקפורט, רֶכנַייגרבֶּנשטרַאסֶה (Rechneigrabenstrasse) מס' 20-18. על "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung derJuden in Deutschland ) הוטל לדאוג לכלכלתם של המגורשים, להעביר את מטענם של המגורשים אל אתרי האיסוף, לסייע במילוי הצהרות ההון, וכיוצא באלה.
לפני צאת השילוח חתמו היהודים הקשישים על חוזה (Heimeinkaufsvertrag) לרכישת דירה לכאורה ב"גטו הזקנים טרזיינשטט". הם פותו להאמין שרכישת דיור בגטו תבטיח טיפול ודאגה לצורכיהם במהלך שהותם במקום. נאמר להם שמקצת הדירות פונות אל הגן הציבורי וכי מדירות אחרות נשקף נוף אל האגם. לשם רכישת הדירות בגטו טרזיינשטט העבירו היהודים את נכסיהם לרשות "ההתאחדות הארצית". ברם לאמתו של דבר, הכסף נמסר לגסטפו, ומשם ל-RSHA. זה היה חלק מהליך ההונאה של היהודים. עם הגעתם לטרזננישטט שוכנו המגורשים הקשישים בתנאים קשים עם שאר תושבי הגטו. כך מימנו הקרבנות את הוצאות גירושם, ולמעשה את רציחתם.
מאתר הכינוס הוסעו המגורשים במשאיות לגרוֹסמַרקטהַלֶה [Grossmarkthalle, השוק הסיטונאי] שעל ההַנאואֶר לַנדשטרַאסֶה (Hanauer Landstrasse) זה היה מבנה תעשייתי גדול שנבנה ב-1928. בסמוך לאגף המזרחי של הבניין עברה מסילה שהתחברה ישירות לתחנת רכבת מזרח, האוסטבַּנְהוף (Ostbahnhof). בעטיו של קשר מסילתי זה בחר הגסטפו בגרוסמַרקטהַלֶה כמקום איסוף, שכן שם, לאחר סדרת בדיקות וחיפושים, היה אפשר להעלות את היהודים ישירות מרציף מס' 40 לרכבות הגירוש....