עד נובמבר 1943 נערכו שלושה שילוחים של יהודים מדנמרק לטרזיינשטט (Theresienstadt), ובמדינה נותרו יהודים מעטים. ב־23 בנובמבר יצא השילוח הרביעי, אל מחנה הריכוז זקסנהאוזן (Sachsenhausen, צפונה מברלין), והיו בו תשעה גברים יהודים ו־27 גברים לא יהודים שנחשבו "אסירים פוליטים". כמו כן היו ברכבת שש נשים יהודיות עם ארבעה ילדים וכן ארבע נשים לא יהודיות שנחשבו "אסירות פוליטיות", שגורשו למחנה הריכוז רוונסבריק (Ravensbrück).[1] הצעיר ביותר מהגברים היהודים היה מקס (משה) כצנלסון (Max [Moses] Katznelson) בן ה־28 (נולד ב־25 בפברואר 1915) והמבוגר ביותר היה מיכאל רובין סינגרוביץ' (Michael Rubin Singerowitz) בן ה־52 (יליד 1891).
עד לגירוש היו היהודים עצורים במחנה המעצר הורסרוד (Horserød), כשמונה קילומטרים מערבה מהלסינגור (Helsingør) שבצפון זילנד (Zeealand). ב־23 בנובמבר בבוקר דרשו מהם הגרמנים לאסוף את חפציהם ולהיות מוכנים לעזוב את מחנה המעצר בערב, כי הם מועברים לטרזיינשטט.[2] בין תשע לעשר בערב הם הוסעו במכוניות לתחנת הרכבת בהלסינגור, ומשם הם הוסעו במחלקה השנייה של רכבת נוסעים דרך התחנה המרכזית של קופנהגן לתחנה שליד כלא וסטרה (Vestre Fængsel) הסמוך.[3] שם הועלו לרכבת 31 המגורשים הלא יהודים (27 הגברים וארבע הנשים),[4] שהוסעו בקרונות נפרדים מהיהודים.
מהכלא פנתה הרכבת מערבה לעבר העיר רוסקילדה (Roskilde), וסמוך אליה קפצו מהרכבת שלושה גברים יהודים: ולטר לונדון (Walter London), גרהרד לוב (Gerhard Löb), ואיש ששם משפחתו הלר (שמו הפרטי אינו ידוע לנו).[5] הרכבת המשיכה דרומה לעיר הנמל גדסר (Gedser), שם היא עלתה על מעבורת שחצתה את הים הבלטי (כ־60 קילומטרים)[6] ועגנה בוורנמונדה (Warnemünde) שבצפון גרמניה. שם הועלו המגורשים על רכבת נוסעים של "רכבת הרייך הגרמני" (German Reichsbahn), ונסעו במחלקה השלישית....