עד נובמבר 1943 נערכו שלושה שילוחים של יהודים מדנמרק לטרזיינשטט (Theresienstadt), ובמדינה נותרו יהודים מעטים. ב-23 בנובמבר יצא שילוח רביעי עם 19 יהודים, אל שני מקומות שונים: שש נשים וארבעה ילדים גורשו אל מחנה הריכוז רוונסבריק (Ravensbrück, צפונה מברלין), שהיה מחנה הריכוז העיקרי לנשים בגרמניה;[1] ותשעה גברים גורשו אל מחנה הריכוז זקסנהאוזן (Sachsenhausen), כ־50 קילומטרים דרומה מרוונסבריק.[2] באותו שילוח גורשו גם לא יהודים: ארבע נשים לא יהודיות שנחשבו "אסירות פוליטיות" גורשו לרוונסבריק ;[3] ו־27 גברים לא יהודים גורשו לזקסנהוזן. בין המגורשים היהודים הצעיר ביותר היה איב כצנלסון (Ib Katznelson) בן השנתיים שגורש עם אמו קארן (Karen), והמבוגרת ביותר הייתה קארן הופגרד (Karen Hoffgaard) בת ה־47.
עד לגירושם היהודים היו עצורים במחנה המעצר הורסרוד (Horserød), כשמונה קילומטרים מערבה מהלסינגור (Helsingør, בצפון זילנד [Zeeland]). ב-23 בנובמבר בבוקר דרשו מהם הגרמנים לאסוף את חפציהם ולהיות מוכנים לעזוב את מחנה המעצר בערב, כי הם מועברים לטרזיינשטט.[4] בין תשע לעשר בערב הם הוסעו במכוניות לתחנת הרכבת בהלסינגור, ומשם הם הוסעו במחלקה השנייה של רכבת נוסעים לתחנה שליד כלא וסטרה (Vestre Fængsel) שבקופנהגן.[5] שם הועלו לרכבת 31 המגורשים הלא יהודים (ארבע הנשים ו־27 הגברים), שהוסעו בקרונות נפרדים מהיהודים.[6]
מהכלא פנתה הרכבת מערבה לעבר העיר רוסקילדה (Roskilde), וסמוך אליה קפצו מהרכבת שלושה גברים יהודים: ולטר לונדון (Walter London), גרהרד לוב (Gerhard Löb) ואיש ששם משפחתו הלר (שמו הפרטי אינו ידוע לנו).[7] הרכבת המשיכה דרומה לעיר הנמל גדסר (Gedser), שם היא עלתה על מעבורת[8] שחצתה את הים הבלטי (כ־60 קילומטרים), ועגנה בוורנמונדה (Warnemünde) שבצפון גרמניה. שם הועלו המגורשים על רכבת נוסעים של "רכבת הרייך הגרמני" (German Reichsbahn), ונסעו במחלקה השלישית. ב־25 בנובמבר לפנות בוקר הגיעה הרכבת לפירסטנברג (Fürstenberg), כ־100 קילומטרים צפונה מברלין. קלרה סורנסן (Klara Sørensen), אחת מהמגורשות הלא יהודיות, העידה:...