ב־2 באוקטובר 1943 נערך הגירוש הראשון מדנמרק לגטו טרזיינשטט (Theresienstadt, טרזין [Terezin]). הוא יצא ברכבת מאלבורג (Aalborg), עיר גדולה בצפון יוטלנד (Jutland), האזור הצפוני ביותר במדינה.
המגורשים היו 83 יהודים שנתפסו בלילה הקודם באזורים הכפריים של דנמרק, הן ביוטלנד והן באי פין (Funen) שבמרכז המדינה, כאשר הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם ניסו לעצור את כל יהודי דנמרק. הצעירה ביותר בשילוח הייתה יהודית פוטרמן (Judith Futerman) בת השלוש, והמבוגר ביותר היה פיליפ מיכאל הרטוגסון (Phillip Michael Hartogsohn) בן ה־76. [1] רבים מהמגורשים היו צעירים שהגיעו מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה בשנות השלושים והשתתפו בתוכנית ההכשרה של "עליית הנוער" בדנמרק, שבה למדו חקלאות במטרה לעלות לארץ ישראל. הם נתפסו במשקים שונים שאליהם נשלחו כדי להתנסות בעבודה.
ב־29 בספטמבר התקיימה בעיר פרדריציה (Fredericia) פגישה שבה פקיד גרמני בכיר (Reichsbahnoberrat) ששם משפחתו קלאוס (Claus, שמו הפרטי אינו ידוע לנו) הזמין רכבת משא לשילוח מנציגי חברת הרכבות הדנית Danske Statsbaner, DSB)).[2] היו ברכבת 40 קרונות משא, וקרון נוסעים אחד עבור הגרמנים שליוו את השילוח. בסופו של דבר בשילוח עצמו השתמשו רק בשלושה קרונות משא (ואיננו יודעים למה שימשו הקרונות האחרים).[3] את הגירוש ביצעו יחידות משטרה גרמניות שכמה מהן הגיעו מנורווגיה, וכן אנשי SS גרמנים ודנים.[4]...