בסוף פברואר 1943 החלה בגרמניה "אקציית בתי החרושת" (Fabrikaktion). ב־5 במרס גורשו למעלה מ-1000 יהודים מבְּרֶסלָאו (Breslau, וְרוצלב [Wrocław]). הם היו אחרוני היהודים בעיר. עד אז עבדו יהודים אלה בעבודות כפייה הקשורות למלחמה. הם נשלחו אל אושוויץ־בירקנאו בשילוח שנקרא "אקציה 7" (Aktion VII) או "גל חודש מרס" (Märzwelle).[1]
פברואר החל הגסטפו של בְּרֶסלָאו להופיע בבתי היהודים ולהפתיע משפחות שלמות עם צווי גירוש. כך קרה לעד אנונימי אחד, שסיפר ב-1963, במסגרת שימוע לחברי הגסטפו של בְּרֶסלָאו על גירוש משפחתו. ביתו שברחוב פישר (Fischer) 14 הוקף על ידי כוחות גסטפו, וכל המשפחות היהודיות בבניין נדרשו להתאסף ברחוב תוך חצי שעה. הוא היה אז בן 17 וגר עם הוריו. יהודי הבניין הוצעדו למרכז הקהילה היהודי לשעבר, שכּונה "אגודת החברים" (Gesellschaft der Freunde) ושכן ברחוב נויה גראופֶּן (Neue Graupen, קרוּפּניצ'ה [Krupnicza]) 3–4. כל משפחה נאלצה לחתום שהיא מוותרת על רכושה.[2] במרתף הבניין נאספו המזוודות של המגורשים, ואנשי גסטפו חיפשו בהן.[3]
קורט פרידריך ג. (Kurt Friedrich G.) העיד שב־26 בפברואר הביאו שלושה אנשי גסטפו צו גירוש אל ביתו, שם גר עם אשתו ובתם ריטה בת ה־18. ניתנה להם רבע שעה לארוז, ובינתיים אנשי הגסטפו בזזו את הבית. אחר כך הם הועלו על משאית שכבר היו בה יהודים נוספים. הם אספו עוד יהודים בדרך, והוסעו אל בניין "אגודת החברים" ((Gesellschaft der Freunde. שם, ב"אולם החברים" (Freundesaal) שבבניין נרשמו 600 עד 1,000 יהודים במשך כמה ימים.[4] ...