ב־7 בספטמבר 1939 הפציץ חיל האוויר הגרמני (ה־Luftwaffe) את צֶ'שָנוב (Cieszanów), כפר פולני בנפת לובצ'וב (Lubaczów), קרוב לגבול אוקראינה ועם מיעוט אוקראיני,[1] 142 קילומטרים מדרום מזרח ללובלין. כעבור חמישה ימים נכנסו לעיירה יחידות הצבא הגרמני הראשונות ועצרו אנשי ממשל מקומיים. באותה עת חיו בכפר בערך 3,000 תושבים, שליש מהם יהודים (בערך 1,000).[2] בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב עזבו הגרמנים כעבור זמן קצר והצבא האדום נכנס. אולם בתחילת אוקטובר הצבא האדום נסוג לגבול החדש, קילומטרים ספורים מדרום מזרח לכפר. המפקד הסובייטי המקומי עודד את היהודים לסגת יחד איתם ולעבור ללובצ'וב, בחלק של פולין שהיה תחת כיבוש סובייטי. רוב יהודי הכפר עזבו איתם, ובכפר נותרו רק תריסר יהודים.[3] בהמשך כבשו הגרמנים את הכפר מחדש והוא הפך לחלק מנפת זמושץ' (Kreishauptmannschaft Zamość) של הגנרלגוברנמן. היהודים שנותרו בו גורשו לשטחי הכיבוש הסובייטי או נרצחו במקום. מייצ'יסלב (מנדל) גרפינקל (Garfinkel), ראש היודנרט בזמושץ', דיווח על "היעדר מוחלט של יהודים" בצ'שנוב זמן קצר לאחר חזרת הגרמנים.[4]
במאי 1940 הקימו הגרמנים בצ'שנוב מחנה לעבודות כפייה,[5] שהיה שייך למחנה לעבודות כפייה בלז'ץ, כ־30 קילומטרים לכיוון צפון מזרח.[6] במחנה שבכפר היו כ־3,800 יהודים, ותחילה היו רובם ממחוז רָדוֹם שבגנרלגוברנמן.[7] ביניהם היה הימי קירש (Hymie Kirsch) מווֹלבּוּש (Wolbórz), שהעיד שהם שוכנו בבתי היהודים שננטשו ונהרסו:
[זאת] הייתה עיירה יהודית מאוד. המקום שבו הם [הגרמנים] החזיקו אותנו, שיָשַׁנּוּ בו, כל החלונות היו חסרים או שבורים. בתי תפילה קטנים, עדיין עם ספרי קודש, וגם בית כנסת גדול... היינו על הגבול הגרמני–רוסי. היה עלינו לכרות עצים... ולפנות מסדרונות ברוחב כרבע קילומטר ביערות. גם הקמנו מגדלי תצפית ואחר כך בנינו גדרות.[8]...