שילוח מ - Bilgoraj, Bilgoraj, Lublin, פולין ל - Tarnogrod, Bilgoraj, Lublin, פולין ב- 22/03/1942

נפת בילגוריי (Biłgoraj) היא חלק ממחוז לובלין (Lublin), בדרום–מזרח פולין. עד מלחמת העולם השנייה היה זה אזור חקלאי בעיקר, עם תשתיות דרכים רעועות. ב־1931 היו בנפה 12,938 יהודים. עם הכיבוש הגרמני של פולין ב־1939 שונו גבולות הנפה והיו בה כ־16,000 יהודים.^[1]

לפני המלחמה גרו בעיירה בילגוריי 5,010 יהודים.^[2] כאשר נכנסו הגרמנים לעיירה, ב־17 בספטמבר 1939, הם פינו יהודים רבים מבתיהם ושיכנו בהם חיילים. כעבור ימים ספורים נכבשה העיירה על ידי הצבא האדום, אבל ב־5 או ב־6 באוקטובר הצבא האדום נסוג והעיירה שבה לשליטת הגרמנים. כ־1,500 יהודים עזבו את העיירה עם הכוחות הסובייטים, בגלל החשש מרדיפות הנאצים. בנובמבר הקים הממשל הגרמני יודנראט בעיירה, ובראשו הועמד חיים מרדכי הירשנהורן (Haim Mordechaj Hirszenhorn).^[3]

ב־1942 היו בעיירה לפחות 2,200 יהודים ובהם פליטים מעיירות סמוכות.^[4] ב־4 במרס שלח מושל הנפה (Kreishauptmann), ד"ר ורנר אנזל (Werner Ansel), מברק ליוהנס רגר (Johannes Ragger) ראש היחידה ל"יישוב מחדש, רווחת מפונים ושבויי מלחמה" (Umsiedlung, Evakuiertenfürsorge und Kriegsgefangene) בסניף הראשי של מחלקת האוכלוסין והרווחה (Bevölkerungswesen und Fürsorge, BuF) של הגנרלגוברנמן (Generalgouvernement, מרכז פולין שנכבש בידי הנאצים אך לא סופח רשמית לרייך) בקרקוב, שבו ביקש אישור לגרש 230 יהודים מהעיירה בילגוריי לעיירה טרנוגרוד (Tarnogród), 20 קילומטרים דרומה. רגר שוחח עם אנזל כעבור פחות מ־8 שעות והסכים לבקשת הגירוש. למחרת, ב־5 במרס, מחלקת האוכלוסין והרווחה (מחלקה II R/We. C 2) בקרקוב סיכמה את תנאי הגירוש עם סניף המחלקה בבילגוריי לפי התנאים שרגר התווה. כעבור ארבעה ימים, ב־9 במרס, נשלחה מהגנרלגוברנמן פקודה למושלי המחוזות שלא לתת ליהודים רשות לצאת להכשרה מקצועית.^[5]...