העיר ויֶילוּן (Wieluń, וֶלונגן [Wieluń]) היא בירת נפת ויֶילוּן, כֿ90 קילומטרים מדרוםֿמערב לעיר לודז' (Łódź). הקהילה היהודית בעיר הייתה אחת מקהילות הוורטלנד (Wartheland, ורטגאו [Warthegau]) שקלטו את היהודים הפולנים שגורשו מגרמניה באוקטובר 1938 ("גירוש זבונשין" [Polenaktion]).[1] באחד בספטמבר 1939 הייתה ויֶילוּן בין העיירות הראשונות בפולין שנכבשו על ידי הצבא הגרמני. חיו בה 4,200 יהודים,[2] ומייד לאחר הכיבוש החלו מעשי אנטישמיות יוםֿיומיים של אלימות, ביזה, עבודות כפייה ורצח.[3] תחנת גסטפו מרכזית הוקמה בעיר; ובגלל קרבתה לתחומי הגנרלגוברנמן (Generalgouvernement, חלקה של פולין הכבושה שלא סופח רשמית לרייך) היא כונתה לפעמים "משטרת הגבולות הגרמנית" (Grenzpolizeikommissariat).[4]
במארס 1941 הורה המִנהל האזרחי הגרמני בוויֶילוּן להקים גטו באזור השוק המקומי, וכעבור זמן קצר הוא גם הוקף בגדר.[5] היהודים נשלחו לעבודות כפייה בעיר או באזור פוזנן (Poznań, פוזן [Posen]), כמו גם בתחומי הרייך הגרמני, שאליו גורשו רבים מהם.[6]
בתשעה או בעשרה בינואר 1942 נתלו עשרה יהודים בגטו, על ידי המשטרה הגרמנית המקומית. ראש הסניף המקומי של המפלגה הנאצית ומפקד היחידות הממונעות הנאציות (Nationalsozialistisches Kraftfahrkorps, NSKK), לאונהרד פְּפיצנר (Leonhard Pfitzner), שכונה קומיסר פיצנר (Fitzner), מילא תפקיד מרכזי ברצח.[7] הוצאות להורג פומביות היו שכיחות בוורטגאו בראשית 1942, ופעמים רבות הן הקדימו את חיסול הגטו וגירוש היהודים.[8] סביב פסח גורשו מוויֶילוּן כֿ1,500 יהודים, בעיקר זקנים וחולים, בשילוח שמטרתו הרשמית הייתה "עבודה", אבל יעדוֹ האמיתי (לפי המחקר שלנו ולפי מקרים קודמים) היה מחנה המוות חֶלְמְנוֹ (Chełmno, קולמהוף [Kulmhof]).[9]...