שילוח מ - Wielun, גטו, פולין ל - Chelmno, מחנה השמדה, פולין ב- 22/08/1942

וְיֵילוּן (Wieluń), עיירה בדרום פולין, הייתה בירתה של נפת וְיֵילוּן. ב-1939 עבר הגבול עם גרמניה כ-14 קילומטרים מצפון-מזרח לעיירה, ותחת השלטון הנאצי היא הייתה חלק מרייכסגאו ורטֶלנד (Wartheland, ורטגאו [Warthegau]). האוכלוסייה היהודית בנפת וְיֵילוּן מנתה לפני המלחמה כ-11,000 נפש, ועם פלישת גרמניה לפולין באחד בספטמבר 1939 התגוררו בעיירה כ-4,200 יהודים – כ-40% מכלל האוכלוסייה.^[1]

בחודשי הכיבוש הראשונים נכלאו כמה מאות מיהודי העיירה בבית הכלא המקומי (כשרבים מהם נעצרו בארבעה בנובמבר 1939), ולאחר מכן נשלחו למחנה לעבודה בכפייה ברדוגושץ' (Radogoszcz), פרוור של לודז' (Łódź, ליצמנשטט [Litzmannstadt]).^[2] על פי ספר הזיכרון של קהילת וְיֵילוּן, בקיץ 1940 נשלח מספר לא ידוע של יהודים למחנות לעבודה בכפייה באזור פוזנן (Poznań, פוזן [Posen]) כדי להניח את מסילת הרכבת מפוזנן לברלין, שעברה דרך פרנקפורט על האוֹדֶר (Frankfurt an der Oder).^[3]

בדצמבר 1940 הועברו יהודי וֵיילוּן לגטו פתוח בעיירה,^[4] והצטרפו אליהם פליטים מעיירות סמוכות כמו לוּטוּטוֹב (Lututów) ופְּרָשקה (Praszka). אחרי הקמת הגטו הועסקו היהודים בשני מחנות לעבודה בכפייה שהוקמו במרחק של כשלושה קילומטרים מן העיירה. הגרמנים הקימו בגטו יודנראט בראשותו של טוביה חיים ליפשיץ (Tuwje Chaim Lipszyc), אותו רצחו כעבור זמן קצר כי לא מילא את הוראותיהם.^[5] הגירושים למחנות באזור פוזנן נמשכו עד לאביב 1942.^[6] באפריל 1942 גורשו כ-2,000 יהודים מן הגטו, כנראה אל חֶלְמְנוֹ (Chełmno, קולמהוף [Kulmhof]).^[7] לדברי דב גרוסמן (Dov Grossman), שחי עם משפחתו בגטו משנת 1941, יהודי המקום ידעו כי חֶלְמְנוֹ הוא מחנה השמדה.^[8]...