שילוח מ - Lututow, גטו, פולין ל - Lodz, גטו, פולין ב- 21/08/1942

בשניים בספטמבר 1939 כבשו כוחות גרמנים את העיירה לוּטוּטוב (Lututów, לנדשטֶט [Landstett]) שבנפת ויֶילוּן (Wieluń), והיא הפכה לחלק מן הוורטֶלנד (Wartheland, ורטגאו [Warthegau]). על פי פנקס הקהילות, מעט אחרי הכיבוש צולם בעיירה סרט תעמולה אנטישמי על ידי צוות גרמני.^[1] כוחות הכיבוש מָשלו באכזריות,^[2] וניצולים מן העיירה סיפרו כי איש הס"ס ארתור ולטר דיטְבֶּרנר (Artur Walter Dittberner) היה אכזרי במיוחד ונהג להביא קבוצות של גרמנים ושל פולנים ממוצא גרמני (פולקסדויטשה, Volksdeutsche) מוויֶילוּן כדי להכות יהודים ברחובות העיירה.^[3] הוא גם השתלט על המפעלים היהודיים לעיבוד עורות וחייב את בעליהם לעבוד עבורו. ביניהם היה משה ברקוביץ' (Moshe Berkovicz/Berkowitz, יליד 1913), שבאוגוסט 1942 היה בין היהודים שאולצו לרוקן את גטו לוטוטוב מן החפצים שנותרו בו ולאחר מכן גורש לוִויֵילוּן (Wieluń).^[4]

במארס 1940 הוקם בעיירה גטו פתוח.^[5] לפי דיווחו של לודוויג דֶפֶּנוויסה (Ludwig Deppenwiese), ראש העיר (Amtskommissar) לוּטוּטוב, בֿ23 ביולי מחצית מתושבי העיירה היו יהודים.^[6] בֿ25 בדצמבר חיו בעיירה 1,375 יהודים מקומיים, 247 פליטים יהודים ממקומות אחרים, וֿ20 "מהגרים חוזרים" (Rückwanderer), כלומר יהודים שחיו בעיירה בעבר וחזרו אליה עכשיו.^[7] במהלך 1941–1942 נחטפו יהודים לעיתים קרובות ונשלחו למחנות לעבודות כפייה מחוץ לעיירה,^[8] חלקם באזור פוזנן (Poznań), והקהילה הבינה כי רבים אינם חוזרים ממחנות אלה. בֿ1942 חיו בגטו כֿ1,200 יהודים.^[9]

בֿ11 או בֿ18 באוגוסט 1942^[10] נכנסה ללוּטוּטוב יחידת גסטפו מווִיֵילוּן כדי לארגן את חיסול הגטו. לא ידוע מה היה התאריך המדויק של תחילת החיסול. עם עלות השחר פשטו ז'נדרמים גרמנים, אנשי גסטפו ואנשי שירות הביטחון הנאצי (ס"ד) על הגטו, הוציאו את היהודים מן הבתים והובילו אותם לתוך כנסייה בעיירה. מי שניסה להסתתר או להתנגד – נורה.^[11] משה ברקוביץ' העיד מעט אחרי המלחמה:^[12] "כשחזרתי מהעבודה המשטרה הגיעה לגטו וסגרה את כולם בכנסייה. הם לקחו את החלשים והחולים לבית היודנרט וירו בהם במקום."...