שילוח מ - Strykow, גטו, פולין ל - Lodz, גטו, פולין ב- 12/05/1942

בסְטְריקוב (Stryków), עיירה שהייתה 26 קילומטרים צפונית־מזרחית ללודז' בנפת לודז' (Łódź, ליצמנשטט [Litzmannstadt]), חיו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כאלפיים יהודים מתוך 4,000 תושבי העיירה. ב־7 בספטמבר 1939 נכבשה סְטְריקוב בידי גרמניה הנאצית.^[1] רגינה גֶרשט (Regina Gerszt, ילידת 1930), שגורשה עם משפחתה מסְטְריקוב לגְלובנו (Głowno), העידה ב־1947 על החיים תחת השלטון הגרמני:

 "בהדרגה התחילו אזרחים גרמנים לשלוט בעיירה. המצב הלך והחמיר; הם התחילו לקחת את היהודים לעבודה בשבתות ולהכות אותם ולקרוע את זקנם ולשלוח אותם לבתי גרמנים לעבודה. ידענו כבר אז שזו תחילת הסוף של חיינו."^[2]

ב־1940, בהוראת המִנהל הגרמני של העיירה, הפך רחוב קושצ'ושקי (Kościuszki) לגטו סגור. אחרי סגירת מפעל העור פְּראשקה וזיידל (Praschke & Seidel), גויסו יהודים ויהודיות מגיל 15 ומעלה להקמת בריכות לגידול דגים. אחד מנושאי המשרה האכזריים ביותר שהיו ממונים על כוח העבודה בכפייה היהודי בסְטְריקוב (Stryków) היה פולקסדויטשר (גרמני אתני). שמו המקורי היה קְנאפְּצ'ינסקי (Knapczynski), אך הוא החליף אותו לאוסקר קְנאפֶּה (Oskar Knappe) והצטרף למִנהל הגרמני בעיירה. קְנאפֶּה מתואר בכמה עדויות כאדם אכזר שהתעמר ביהודי העיירה, עינה ואף רצח אותם.^[3] כל היהודים הצטוו להתאסף בכיכר בֶּרֶק יוסלביץ' (Berek Joselewicz), ושם שובצו לגדודים שונים של עבודה בכפייה ולמגוון מטלות. משה בלושטיין (Moshe Blusztein), ראש הקהילה היהודית המקומית, סיפר שקְנאפֶּה היה נציג המִנהל ואחראי מטעמו לתושבים היהודים.^[4] דוגמה אחת לאכזריותו הייתה המקרה של בְּיאלֶק (Bialek), נער בן 16 ששובץ לקבוצה של 25 יהודים שכרתה כבול סמוך לזְגְיֶיז' (Zgierz). כאשר הצליח בְּיאלֶק להימלט, הוא נרצח בידי קְנאפֶּה.^[5] ב־1942, ואולי עוד קודם, עמד נציב הנפה (Amtskommissar) שְטָיינק (Steineck) בראש המִנהל הגרמני של סְטְריקוב.^[6]...