שילוח מ - Kowale Panskie, גטו, פולין ל - Radziwill, מחנה, פולין ב- 05/1942

בחודשים מאי-יוני 1942 ערכו השלטונות הנאציים לפחות שלוש אקציות של יהודים מאותם כפרים. צעירים וצעירות נלקחו לכמה מחנות עבודות כפייה בקרבת פוזנן (Poznań [פוזן, Posen]) ומוגילנו (Mogilno) והועסקו בהנחת מסילות ברזל, בסלילת כביש מהיר ובעבודות שונות שיזמו הגרמנים לפיתוח מודרני של פוזנן, בין היתר על ידי הרחבת השטחים הירוקים בעיר. יהודים רבים ניסו לברוח או להסתתר במהלך האקציות הללו אך רובם נתפסו. מעדויות שמסרו יהודים מטורק ומסביבתה לאחר המלחמה נראה שהיו שלושה שילוחים: בשילוח הראשון גורשו גברים בלבד, בשילוח השני גורשו נשים בלבד, ובשילוח השלישי גורשו גם גברים וגם נשים. לשילוח הראשון קבעו הגרמנים מכסה של כ-400 גברים יהודים. על פי יהושע אייבשיץ (Yehoshua Eibeshitz, יליד 1916), הגיע שילוח זה בסופו של דבר למחנה עבודת הכפייה בשוונינגן (Schwaningen). באוטוביוגרפיה שכתב לאחר המלחמה תיאר אייבשיץ בפירוט את האירועים שהתרחשו במהלך חג השבועות: באמצע תפילתו הגיעה אליו השמועה שהגרמנים מחפשים יהודים. הוא ניסה להסתתר אך נתפס ונלקח ל"חור קטן ומלוכלך" כלשונו, ונכלא שם לצד יהודים אחרים. למחרת בבוקר, בשבת, אולצו האסירים ללכת ברגל לתחנת הרכבת בטורק, המרוחקת כ-20 ק"מ משם. בטורק העלו ז'נדרמים גרמנים את היהודים לקרונות בקר, ושם הם פגשו יהודים מכפרים אחרים של הגטו ה"כפרי". במהלך הנסיעה שמרו עליהם ז'נדרמים חמושים. אייבשיץ הוסיף שהרכבת יצאה מן התחנה בשעה 12:00, ושכעבור שבע שעות הגיעה לקליש (Kalisz] Kalisch]); בדרך כלל נסיעה זו נמשכת רק שלוש שעות וחצי. בקליש סידרו השוטרים הגרמנים את האסירים בטור, הובילו אותם למבנה בית ספר וכלאו אותם שם. בדרך לבית הספר הצליחו היהודים לשוחח עם תושבים מקומיים, וכשהם היו כלואים שם שלוש נשים יהודיות הביאו להם מזון. למחרת, ביום ראשון לפני עלות השחר, הורו הגרמנים ליהודים להסתדר בחמשות. הם נספרו והובלו ברגל חזרה לתחנת הרכבת, ושם המתינו כמה שעות עד שהועלו לרכבת משא שיצאה לדרך בצהריים. שני שוטרים גרמנים שמרו עליהם ברכבת והזהירו את המגורשים שאם מישהו יחסר מהם – חמישה מהם יוצאו להורג בירייה. ביום שני בשעת ערב מוקדמת הגיעה הרכבת לשוונינגן. מחנה העבודה הזה נקרא גם סווז'נדז (Schwersenz, Swarzędz] או גֶמַיינשַפטסלַגֶר יונג-שמיט (Gemeinschaftslager Jung-Schmidt), על שם החברה "וילהלם יונג", אחת החברות שבשבילה עבדו שם היהודים; החברה השנייה הייתה "גרין אונד בילפינגר" (Grün und Bilfinger). במחנה עבדו בין 700 ל-1,200 יהודים. השילוח השני יצא כשבוע לאחר מכן, ולדרישת הגרמנים גורשו בו מאה נשים יהודיות. המשטרה היהודית נאלצה לשתף פעולה עם הגרמנים, אך במקרים מסוימים העלימה עין. הנשים כונסו בטורק והובלו ברגל לתחנת הרכבת. בדרך לשם הן סבלו ממכות ומהתעללות מצד צעירים גרמנים משירות העבודה של הרייך (Reichsarbeitsdienst, RAD). פלה זומר (Fela Sommer) לבית טוביאק (Tobiak, ילידת 1925) הייתה ככל הנראה אחת משתי נשים יהודיות שגורשו באותו קיץ למחנות עבודות הכפייה וניצלו. השילוח שבו הייתה הגיע למחנה העבודה רדז'יוויל פורט (Radziwiłł Fort) שבפוזנן. בשילוח השלישי גורשו הגברים למוגילנו, השוכנת כ-80 ק"מ מצפון לטורק, והנשים גורשו ככל הנראה לפוזנן. המקורות לגירוש הזה הם מכתב ייחודי ועדות אחת. ברונקה גורנה (Bronka Górna), יהודייה שהתגוררה בכפר פכט (Pacht) שבגטו קובלה פנסקייה, כתבה ב-7 ביוני 1942 מכתב מוצפן בפולנית לקרוביה בוורשה, ובו ציינה שב-4 ביוני "היה שמח מאוד, הייתה הטבלה" – רמז לשילוחים. היא הוסיפה שהם מצפים ל"מסיבה" נוספת כזו בימים הקרובים. גיסתה הלה וקשטוק (Hela Waksztok) הוסיפה באותו מכתב: "לעת עתה ניצלתי מידי החיות הללו, כה יעזור לנו אלוהים שבשמים!". קבוצה זו נלקחה ברכבת מטורק לקליש, ושם נכלאו המגורשים בבית ספר ואולצו לעבור חיטוי כינים משפיל. לאחר מכן נלקחו מקליש לפוזנן ברכבת אחת, והגברים והנשים הוסעו בקרונות נפרדים. מכתביה של ברונקה גורנה התגלו לאחר המלחמה בארכיון "עונג שבת" שניהל ד"ר עמנואל רינגלבלום (Emanuel Ringelblum) בגטו ורשה, וכן משמע גם מדבריו של יחיאל גורני (Jehiel Górny, כנראה גיסהּ), שכתב ביומנו ב-11 ביוני 1942 כך: "ממכתבים שהגיעו מפכט שליד טורק נודע לנו שהרבה צעירים וצעירות נשלחו לעבודה באזור פוזנן. ושגם ילדים עד גיל עשר נלקחים מהוריהם. מה עולה בגורלם... עדיין איננו יודעים". כאמור, פוזנן הייתה היעד של שילוח הנשים. בעצירה קצרה שם הצליח יוסף קירש (Josef Kiersz, יליד אונייוב [Uniejów] בשנת 1926) להיפרד לשלום מאימו לפני שימשיכו הגברים לנסוע ברכבת למוגילנו. שם הם שוכנו במבנה שלפני כן היה בית ספר. במוגילנו ובסביבתה היו לפחות שבעה מחנות עבודות כפייה, ארבעה מהם לנשים בלבד. יעדו של שילוח הגברים היה אפוא אחד משלוש האפשרויות האחרות: שגלין (Scheglin [שצ'גלין, Szczeglin]), ביילסקו/בילסקו (Bielsko/Bilsko) או ויזנגרונד (Wiesengrund [ז'גוטקי, Żegotki]). עד שנת 1943 התאפשר לפעמים למגורשים להתכתב, כפי שלמשל התכתבו יוסף קירש ואימו כאמור לעיל. גטו קובלה פנסקייה חוסל ביולי 1942: רוב תושביו גורשו למחנה ההשמדה חלמנו, ורק 196 מהם נשלחו לגטו לודז'. מכל היהודים שגורשו מגטו קובלה פנסקייה בקיץ 1942 למחנות עבודות הכפייה ידוע על ארבעה מגורשים בלבד ששרדו את השואה.