שילוח 61 מ - Berlin, Berlin (Berlin), City of Berlin, גרמניה ל - Ravensbrück, מחנה, גרמניה ב- 05/01/1945

בתחילת 1945 עמדה גרמניה הנאצית לפני תבוסה צבאית. בעלות הברית כבר שחררו את צרפת, בלגיה ורוב שטחה של הולנד. במזרח אירופה התקדם הצבא האדום אל המדינות הבלטיות ומזרח פולין. ב-10 בינואר ערך הצבא האדום מתקפה רחבת היקף במזרח פרוסיה ובפולין (מבצע ויסטולה-אודר). בסוף אותו חודש הוא הגיע אל נהר האודר, מרחק כ-60 קילומטרים מברלין. בד בבד עם התקדמות זו נערכו הפצצות אוויריות כבדות שהרסו את התשתיות בערים רבות. במערכת התחבורה הגרמנית שררה אנדרלמוסיה. אך גם בשעה זו המשיך הגסטפו לשגר צווי גירוש. אף על פי שביוני 1943 הוכרז רשמית כי ברלין "נקייה מיהודים", הגסטפו המשיך לחפש ולעצור יהודים שהסתתרו או שענו על הקריטריונים לגירוש. המגורשים הובאו לאתר הכינוס בשול שטראסה (Schulstrasse) מס' 78, ושם הם נכלאו עד שנאספה קבוצה גדולה דיה של יהודים, והרייכסבאן (שירות הרכבות הגרמני) סיפק קרון רכבת אחד או שניים להסעתם. שילוח זה נרשם תחילה כַּשילוח ה-61 במספר מברלין לגטאות ולאתרי הרצח במזרח אירופה (ולפיכך נקרא Osttransport 61). הוא יצא לדרך ב-5 בינואר 1945 וכלל 21 מגורשים. מרבית השילוחים הקודמים שיצאו מברלין וקיבלו את השם ”Osttransport“ אכן נשלחו לאושוויץ, אבל לא כך קרה בשילוח הזה. ב-1 בדצמבר 1944 שלח הגסטפו רשימה עם שמות המגורשים לרשות הכספים הגרמנית (Oberfinanzpräsident), כפי שנהג לעשות בכל שילוח. עם זאת, בשילוח זה, שלא כמו בשילוחים קודמים, נשלחו שלוש רשימות: אחת של שמות המגורשים ממין זכר, שנייה עם שמות הנשים ושלישית שכללה שלוש נשים, שלכל אחת מהן ילד או ילדה מתחת לגיל 16. פאני שוט (Fanny Schott), ששמה הופיע ברשימת הנשים, טענה בתצהירים שהגישה בשנות השישים של המאה העשרים בעת ההכנה למשפטי בובנזיפן (Bovensiepen) כי נשלחה למחנה הריכוז ראוונסבריק (Ravensbrück); ואילו יוזף אלפרד (Josef Alfred), ששמו מופיע ברשימת הגברים, העיד שנשלח לזקסנהאוזן (Sachsenhausen). טענות אלה נתמכות על ידי נתונים שנאספו על ידי שירות האיתור הבינלאומי (ITS). אילזה וקלאוס פרל (Ilse & Klaus Perl), אנה גולדברוך (Anna Goldbroch) ורגינה יואל (Regina Joel), ששמותיהם הופיעו ברשימה המעורבת, העידו כי נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן (Bergen-Belsen) שבסקסוניה התחתונה. המגורשים שנכללו בשילוחים המאוחרים יותר מברלין לאושוויץ היו במקרים רבים בני הזוג היהודים במה שכונה "נישואים מעורבים", שאיבדו את הגנתם בעקבות גירושים או בעקבות מותו של בן הזוג הלא יהודי, או שנחשדו בהפרת התקנות האנטי-יהודיות. קבוצה נוספת של מגורשים כללה יהודים שחיו במסתור ונתפסו, לא פעם בעקבות הלשנה של אזרחים גרמנים או משתפי פעולה יהודים. כמו כן, הואיל וסוף המלחמה כבר נראה באופק, החלו הגרמנים לגרש גם את משתפי הפעולה. בשילוחים קודמים הועלו המגורשים לקרון בקר חתום או לקרון אסירים שחוברו לרכבת סדירה, ואילו בשילוחים מאוחרים יותר ייתכן שנעשה שימוש במשאיות או בתשתית הרכבת המטרופוליטנית. מחנה הריכוז ברגן-בלזן שוחרר ב-15 באפריל 1945, מחנה זאקסנהאוזן שוחרר ב-22 באפריל ומחנה ראוונסבריק – שמונה ימים אחר כך. לדברי ההיסטוריונית ריטה מאיהפר (Rita Meyhöfer), רק שני מגורשים משילוח זה נשארו בחיים לאחר המלחמה, אך העדויות שנאספו במשפטי בובנזיפן מצביעות על לפחות שמונה ניצולים.