שילוח 60 מ - Berlin, Berlin (Berlin), City of Berlin, גרמניה ל - Ravensbrück, מחנה, גרמניה ב- 08/12/1944

בתחילת 1945 עמדה גרמניה הנאצית לפני תבוסה צבאית. בעלות הברית כבר שחררו את צרפת, בלגיה ורוב שטחה של הולנד. במזרח אירופה התקדם הצבא האדום אל המדינות הבלטיות ומזרח פולין. ב-10 בינואר ערך הצבא האדום מתקפה רחבת היקף במזרח פרוסיה ובפולין (מבצע ויסטולה-אודר). בסוף אותו חודש הוא הגיע אל נהר האודר, מרחק כ-60 קילומטרים מברלין. בד בבד עם התקדמות זו נערכו הפצצות אוויריות כבדות שהרסו את התשתיות בערים רבות. במערכת התחבורה הגרמנית שררה אנדרלמוסיה. אך גם בשעה זו המשיך הגסטפו לשגר צווי גירוש. אף על פי שביוני 1943 הוכרז רשמית כי ברלין "נקייה מיהודים", הגסטפו המשיך לחפש ולעצור יהודים שהסתתרו או שענו על הקריטריונים לגירוש. המגורשים הובאו לאתר הכינוס בשול שטראסה (Schulstraße) מס' 78, ושם הם נכלאו עד שנאספה קבוצה גדולה דיה של יהודים, והרייכסבאן (שירות הרכבות הגרמני) סיפק קרון רכבת אחד או שניים להסעתם. שילוח זה נרשם תחילה כַּשילוח ה-60 במספר מברלין לגטאות ולאתרי הרצח במזרח אירופה (ולפיכך נקרא Osttransport 60). הוא יצא לדרך ב-8 בדצמבר 1944 וכלל 15 מגורשים. מרבית השילוחים הקודמים שיצאו מברלין בשם ”Osttransport“ אכן נשלחו לאושוויץ, אבל לא כך קרה בשילוח הזה. ב-16 בדצמבר 1944 שלח הגסטפו רשימה עם שמות המגורשים לרשות הכספים הגרמנית (Oberfinanzpräsident), כפי שנהג לעשות בכל שילוח. עם זאת, בשילוח זה, כמו בשילוח 59 ושלא כמו בשילוחים קודמים, נשלחו שתי רשימות: אחת של שמות המגורשים ממין זכר, ושנייה של שמות הנשים. ואלי רייס (Wally Reiss), ששמה הופיע ברשימת הנשים, טענה בתצהירים שהגישה בשנות החמישים של המאה העשרים כי נשלחה למחנה הריכוז ראוונסבריק (Ravensbrück); ואילו דוד לאו פרנקל (David Leo Fränkel), ששמו הופיע ברשימת הגברים, העיד שנשלחו לזקסנהאוזן (Sachsenhausen). בטענות אלה תומך המידע בכרטסת האסיר של פרנקל ממחנה מטהאוזן (Matthausen), שאליו הגיע אחר כך. המגורשים שנכללו בשילוחים המאוחרים יותר מברלין לאושוויץ היו במקרים רבים בני הזוג היהודים במה שכונה "נישואים מעורבים", שאיבדו את הגנתם בעקבות גירושים או בעקבות מותו של בן הזוג הלא יהודי, או שנחשדו בהפרת התקנות האנטי-יהודיות. קבוצה נוספת של מגורשים כללה יהודים שחיו במסתור ונתפסו, לא פעם בעקבות הלשנה של אזרחים גרמנים או משתפי פעולה יהודים. כמו כן, הואיל וסוף המלחמה כבר נראה באופק, החלו הגרמנים לגרש גם את משתפי הפעולה. בשילוחים קודמים הועלו המגורשים לקרון בקר חתום או לקרון אסירים שחוברו לרכבת סדירה, ואילו בשילוחים מאוחרים יותר ייתכן שנעשה שימוש במשאיות או בתשתית הרכבת המטרופוליטנית. מחנה הריכוז זקסנהאוזן שוחרר ב-22 באפריל 1945, ומחנה ראוונסבריק – שמונה ימים אחר כך. לדברי ההיסטוריונית ריטה מאיהפר (Rita Meyhöfer), רק שני מגורשים משילוח זה נשארו בחיים לאחר המלחמה.