שילוח 59 מ - Berlin, Berlin (Berlin), City of Berlin, גרמניה ל - Sachsenhausen, מחנה, גרמניה ב- 24/11/1944

המגורשים הובאו לאתר הכינוס בשול שטראסה (Schulstrasse) מס' 78, ושם הם נכלאו עד שנאספה קבוצה גדולה דיה של יהודים, והרייכסבאן (שירות הרכבות הגרמני) סיפק קרון רכבת אחד או שניים להסעתם. שילוח זה נרשם תחילה כַּשילוח ה-59 במספר מברלין לגטאות ולאתרי הרצח במזרח אירופה (ולפיכך נקרא Osttransport 59). הוא יצא לדרך ב-24 בנובמבר 1944 וכלל 28 מגורשים. שילוחים קודמים שיצאו מברלין וקיבלו את השם ”Osttransport “ אכן נשלחו לאושוויץ, אבל לא כך קרה בשילוח זה. ב-1 בדצמבר 1944 שלח הגסטפו רשימה עם שמות המגורשים לרשות הכספים הגרמנית (Oberfinanzpräsident), כפי שנהג לעשות בכל שילוח. עם זאת, בשילוח זה, שלא כמו בשילוחים קודמים, נשלחו שתי רשימות: אחת של שמות המגורשים ממין זכר, ושנייה של שמות הנשים. הלנה מנדל (Helene Mandel) והלנה הופ (Helene Hopp), ששמותיהן הופיעו ברשימת הנשים, טענו בתצהירים שהגישו בשנות החמישים של המאה העשרים כי נשלחו למחנה הריכוז ראוונסבריק (Ravensbrück); ואילו היינריך סקאפובר (Heinrich Skapower) וזיגפריד קספרי (Siegfried Caspari), ששמותיהם הופיעו ברשימת הגברים, העידו כי נשלחו לזקסנהאוזן (Sachsenhausen). טענות אלה קיבלו תמיכה משירות האיתור הבינלאומי (ITS), שברישומיו הופיעה הלנה הופ כמי שהגיעה לראוונסבריק ב-24 בנובמבר 1944. המגורשים שנכללו בשילוחים המאוחרים יותר מברלין לאושוויץ היו במקרים רבים בני הזוג היהודים במה שכונה "נישואים מעורבים", שאיבדו את הגנתם בעקבות גירושים או בעקבות מותו של בן הזוג הלא יהודי, או שנחשדו בהפרת התקנות האנטי-יהודיות. קבוצה נוספת של מגורשים כללה יהודים שחיו במסתור ונתפסו, לא פעם בעקבות הלשנה של אזרחים גרמנים או משתפי פעולה יהודים. כמו כן, הואיל וסוף המלחמה כבר נראה באופק, החלו הגרמנים לגרש גם את משתפי הפעולה. בשילוחים קודמים הועלו המגורשים לקרון חתום או לקרון אסירים שחוברו לרכבת סדירה, ואילו בשילוחים מאוחרים יותר ייתכן שנעשה שימוש במשאיות או בתשתית הרכבת המטרופוליטנית. מחנה הריכוז זקסנהאוזן שוחרר ב-22 באפריל 1945 ומחנה ראוונסבריק – שמונה ימים אחר כך. לדברי ההיסטוריונית ריטה מאיהפר (Rita Meyhöfer), רק שני מגורשים משילוח זה שרדו לאחר המלחמה, אך לפי העדויות שבידינו ישנם לפחות ארבעה שורדים.