שילוח מ - Zelow, גטו, פולין ל - Lodz, גטו, פולין ב- 14/09/1942

העיירה זֶלוֹב (Zelów, מחוז לסק [Lask]), הנמצאת כחמישים קילומטרים דרומית־מערבית ללודז', נכבשה ב־6 בספטמבר 1939. בעקבות הכיבוש סבלו יהודי העיירה אלימות הן מידי הגרמנים והן מידי הגרמנים־האתניים המקומיים (Volksdeutsche).^[1] נשקף להם איום מַתמיד של חטיפה ברחוב ושליחה למחנות כפייה.^[2] אף על פי כן יצאו לזֶלוֹב, לדברי ניצולים, מוניטין של מקום "שקט".^[3] על כן ביקשו יהודים רבים ממקומות סמוכים מקלט בעיירה. אחרים, למשל מן העייר ויילון (Wieluń), יושבו שם מחדש גם בניגוד לרצונם.^[4] בעקבות זאת צמחה האוכלוסייה היהודית בזֶלוֹב עד דצמבר 1940 לכדי 4,500 נפש, מהם 2,300 פליטים.^[5] במרס 1941 כבר דווח כי חיים שם בין 6,000 ל־7,000 יהודים.^[6] במחצית השנייה של 1941 רוכזו כל היהודים שחיו בעיירה לתוך גטו פתוח.^[7]

לדברי נומה פוטרמן (Noma Futerman) שמעו יהודי זֶלוֹב על משאיות גז שחורות בדצמבר 1941, מפי מגורשים שברחו מקוֹלוֹ (Koło).^[8] מרגע זה ואילך השתנתה האווירה בזֶלוֹב; רבים החלו לחשוב על בריחה. נומה פוטרמן עצמה ברחה ב־21 במרס 1942, תחילה לגנרלגוברנמן (Generalgouvernement, מרכז פולין שנכבש בידי הנאצים אך לא סופח רשמית לרייך), ומשם לוורשה.^[9] בדומה לעיירות אחרות בוורטלנד (Wartheland, ידוע גם כוורטגאו [Warthegau]), גם לגירושים מזֶלוֹב קדמו הוצאות פומביות להורג.^[10] הנתון האחרון באשר למספר היהודים בזֶלוֹב – ושתועד ב־21 במרס 1942, טרם חיסול הגטו – היה כ־4,110 נפשות.^[11]

על פי עדות ראייה של מר טונדביק (Tondewik), שהעיד ב־1947 לפני "הוועדה ההיסטורית היהודית" (Central Historical Commission of the Central Committee of Liberated Jews in the U.S. Zone), ב־16 במאי 1942 הורה הס"ס למאה "מתנדבים" להתייצב לגירוש. הם איימו שבהיעדר מתנדבים יגורשו כל יהודי זֶלוֹב. אף על פי כן נרשמו שמונים יהודים בלבד. טונדביק הצהיר שהגירוש המתוכנן נדחה ל־11 באוגוסט 1942.^[12] הדרישה למתנדבים במאי נקשרה אולי בצורך המתמשך בעובדי כפייה....